מראָה לא היתה לו אמנם בתוך ביתו, נזהר היה הניך מלהסתכל בבבואה שלו גם באותה שלולית המים הגדולה, הקולחת באמצעיתו של הרחוב, אף־על־פי־כן ברי היה לו, שלמטה מכתפיו הרחבות הולכת ומתבלטת לו על גבו חטֹטרת גדולה, תלולה.

היה זה עדיין לפני כמה וכמה שנים, הוא, תִנוק של בית רבו, נטפל לפרקים על חבריו, נגרר אחריהם אל חופו של הנהר, מתחרה אִתם במרוצתו, מחליק על הקרח. פעוט ובלתי מהיר – מיד היה כחו תש והוא נתקל ונשמט אין אונים. שתי עיניו נתלות בפני בני לִויתו ודעתו נחלשת עליו: חבריו אלה מתוך לגלוג ומתוך שמחה־לאיד הרי הם מזנקים עכשו עליו. מהם אוחזים בציצית ראשו, מושכים וסוחבים את גופתו אחריהם ומהם – סוטרים לו על חטמו ומשרבבים לו לשון. והוא – מפרפר בידיו ורגליו וחורק את שִניו מתוך אפיסת־כח.

וכשעולה הדבר סוף־סוף בידו לעמוד על רגליו, החברים – אין כבר זֵכר להם. על הכפור החלק מתרומם עכשו לפניו רק איש שלג גוץ, גמד. ראשו שקוע לו כלו אל בין שתי כתפיו הרחבות ועל גבו מתעגלת החטֹטרת…

עכשו בצבצה לו כבר להניך מתחת לסנטרו חתימת זקן קלושה, מצחו אף הוא – נתעמקו בו הקמטים, אף־על־פי־כן נשאר הוא גופו גוץ וכחוש כשהיה. רק שתי כתפיו גדלו ורָחֲבו אצלו ביותר וראשו הסגלגל־לגמרי נשקע ונבלע עתה ביניהן.

בעלת הבית שלו, אשת החיט, כשהיתה דעתה מבודחה, והיא מבקשת לעשות קורת רוח לשאר הפועלים, היושבים סמוך לשלחן המלאכה, זורקת היתה אל חללו של החדר:

– איבריו של אדם – אלולי¹ אפשר היה לרסקם אחד, אחד, לסדרם יפה ולתקנם, כמו שמתקנים שמלה ישנה וחסרת טעם זו – ודאי שמננס ובעל מום היה יוצא לנו בעל קומה וממכוער – בעל צורה.

הניך – אף רגע לא היה מפקפק, שדברים אלו מכוונים הם כלפי חטֹטרתו הגדולה. אפשר שמשום זה גם משתדל היה לשבת תדיר סמוך לשלחן, כשגבו הפוך הוא אל הכותל וכָבוש בתוכו. בכלל היה הניך נוהג להרבות בישיבה, ובה בשעה, שבין שאר הפועלים היה מתפרץ ריב על דבר החזרת איזה שמלה מתוקנה למזמינתה, היה הוא, הניך, מצטמצם, אל זויתו מעמיד פנים, כאלו שקוע הוא עכשו ביותר במלאכתו, ומתרוצץ היה בשעה זו במֹחו רק הרהור אחד:

– לא מעוקצך ולא מדֻבשך…

ורוצה היה לבאר בזה לו לעצמו, כי מוותר הנהו להם להפועלים על אותן הפרוטות, שיקבלו מהמזמינה, ובלבד שלא יכבדוהו בגהוץ השמלה.

עכשו, בשבתו סמוך לשולחן, היתה לא פעם עוברת לפני עיני רוחו התמונה: הוא, הניך, קצר הקומה ועקום הגֵו, נוטל את המגהץ, נותן בו גחלים בוערות אחדות, מגביהו למעלה וכשהוא מכַון את פיו כלפי הנקב הקטן. הנהו נושף בו עד כדי יציאת העינים מחוריהן. וכשהברזל הוא מלובן ועל השולחן פרושׂה השמלה, הריהו מטפס ועולה על השרפרף, אוחז את המגהץ בשתי ידיו ומעבירו על גבי האריג. בַּבית חם. זבובים פורחים בתוך האויר, מתעכבים מתוך טיסה על גבי פניו המזיעים ומגרדים אותם ברגליהם. מרחוק מציצות בו זוגות, זוגות של עינים – עיני הפועלים, תועות הן עכשו על כתפיו, סורטות את גבו. ומתוך פתחו של המטבח מופיעה פתאם בעלת הבית, תולה בו, בהניך, את שתי עיניה ומתוך תנועת יד משונה.

– הסתכלו, הסתכלו – גבר, אַ?…

והוא – מבליג על רגשותיו, ומִתחת המגהץ מִתמר ועולה העשן…

יש לשער, שעוד כמה וכמה עוּבדות מחייו היו באות ומתיצבות לפניו, לפני הניך, בשעה שהוא יושב ומטפל במלאכתו, ומשום זה אולי היו גם פניו מתמתחים ומתכוצים אצלו חליפות, כשהם משתנים לגונים שונים, אלא לגלות את ההרהורים והמחשבות שלו לא היה הניך נוהג. יש רק שבשעת השחלת החוט אל המחט היה איזה נגון מרוסק מתחיל מסתנן ויוצא דרך חטמו, ואז – שלא בכונה היו מרפרפות לבין שפתיו גם המלים:

ורֻדות הן שתי שפתותיך,

שני שושנים – לחייך

אַי – י־אַי… אַי־אַי־אַי…

על הדרגש שממולו יושבת היתה הנדזה בת ארתים החבתן, נוצרית יפת הפנים ופעוטת הגוף. מכיון שמגיעה היתה לאזניה שירה זו – נושכת היתה את שפתה התחתונה ומצליפה את מבטה בו, בהניך. האחרון – עיניו נתקלות היו במבט זה, ומִכף רגלו ועד קדקדו היה מתרחץ בזעה.

החייט, בעל הבית נוהג היה לגעור במקרים כאלה:

– מצונן כצפרדע, כמדומה, והריהו מזיע ומפסיד את האריג שבידו.

הניך – מרגיש היה עכשו על פניו את מבטיהם של הפועלים, מתכנס אל זויתו ושותק. כעבור שעה קלה היה כבר שקוע במלאכתו ובראשו מחלחלים שוב הרהורים. וחושב היה הניך בשעה זו על אֹדות איזה עניבת משי כחלחלה, בעלת נקודות כסף פעוטות ויפות. עניבה כגון זו ראה פעם אחת בילדותו, בתוך איזה צמה של ראש מתולתל אחד היתה קלועה ומבהיקה ביותר. צבעים בהירים אלו נקלטו אז במחו ונתרשמו בקרבו, עכשו היו מעירים בתוך לבו געגועים טמירים וצנועים:

– מין עניבה כזו – שמא לא נאה היה אלולי הִבְהירה מתוך תלתלי ראשה של הנדזה?…

* * *

אירע, שהניך, זה הזריז והמקדים תדיר לשבת אל שולחן המלאכה, בא אל בית החיט, בשעה שכאן קשקשה כבר המכונה ולבין כל האצבעות רקדו המחטים. מה שהתמיה עוד יותר את הפועלים, זה היה הברק המוזר, שנצנץ עכשו בתוך עיניו של הניך. שתי פעמים עכב את מבטו על פניה של הנדזה, אלא שבכל פעם סלק אותו מתוך מבוכה ופניו הסמיקו.

הראשונה, שהפריעה את דממת הַתְמִיה־היתה בעלת הבית:

– נאַ, חייכם, שבלילה זה מכר הניך את חזיָתו החדשה.

רק עתה התבוננו הפועלים, כי מעילונו של הניך מפורף הוא אצלו מצוארונו ועד ברכיו, קם שאון:

– עכשו ברור הוא משום מה אֵחר לבֹא… בתוך ‘הבית’ שבקצה הרחוב שהה לילה זה… שם גם השכין את חזיָתו…

כעבור רגע עמד הניך באמצע החדר וגופו – הפקר בידי הפועלים. מעילונו התגולל עכשו על גבי הקרקע המרופש והוא, נבוך ומבולבל – בכל כחותיו התאמץ להגן על אותה עניבת המשי הרכה והנאה, שהיתה קמוצה לו בידו. לבוש רק כתֹנת מזוהמה וסדוקה – מתוכה הציץ החזה הנופל, המכוסה שערות שחורות ומפולשות, ומאחוריו בלטה החטֹטרת. פתאם הרגיש הניך, שאיזה מחט חדה וקרה ננעצת לו למטה מכתפיו, הוא גחן ובקש למנוע את עצמו מן הדקירה. אלא שברגע זה הבחיק לעיניו המשי הכחלחל, כשהוא קרוע לכמה קרעים. ידיו נתרשלו ומתוך פיו התפרצה רק אנחה.

כאן קרה דבר, שהפתיע את לבות כל אנשי הבית בבת אחת:

הנדזה – חִורת ורועדת – תחבה את עצמה לבין כנופית הפועלים, דחפה וסלקה את כולם לצדדין ומתוך שִדול, ומתוך דברים חמים נגשה אליו אל הניך והעבירה את שתי ידיה החמות והרכות על גבי שערות ראשו.

כשחזרה הריבה בערב אותו יום לביתה אל ההר – ובחוץ שוררת אז החשכה, ומן השמים יורד גשם תכוף, קפדני – הגיע לאזניה כאן רפרוף של צעדים חשאים ובלתי בטוחים: זה הלך עתה הניך אחריה, ומנה את פסיעותיה, ולִוה כל אחת מהן בדפיקת לב חזקה. וכשהגיעו לסוף אל תעלה רחבה אחת וכאן שוטפים והומים בשעה זו המים וסוגרים עליה על הנדזה את הדרך. נזדרז הניך, קפץ אל נוזלים דלוחים אלו, קִפל את גופו ואת גבו הבליט ועשה אותו כעין גשר לפני העלמה.– – –

לימים – וקרה זה באחד ממוצאי שבתות הקיץ – נכנס הניך אל הזהבי שבתוך השפלה וקנה אצלו טבעת כל כך זעירה, עד ששום זרת מידיהן של בחורות העֲירה – חוץ מאצבעה של הנדזה בת ארתים – לא היתה יכולה להכנס אל חוֹרה, ויען כי הנדזה היא נוצרית יושבת ההר והוא, הניך, הנהו בעל מום וחלש, לפיכך לא הרהר אחריו הזהבי כלל וכלל. ומכל שכן שלא פרסם את הדבר בין שכניו־החנוָנים. היה ערב חמים ובהיר. הלבנה החִורת, שטילה בתוך שמיה של העֲירה, השפיעה עכשו אור רב לרחובו של ההר, אלא צלו של הניך, פעוט ופגום, התלבט בזהירות לבין צללי הבתים הנמוכים ונבלע אל תוכם. ולפיכך גם לא התבונן בו עתה שומרו של ההר, שהתהלך אף הוא בתוך הרחוב. כַּלבו של ארתים חצוף ונשכן, בִקש אמנם להתנפל עליו על הניך מתוך נביחה, אלא שתוך־כדי־דבור השתיקתו ידה הרכה והלטפנית של הנדזה. בתוך הגן הקטן לבלבו התפוחים וזלפו אל האויר ריח נעים ועדִין. ועל ספסל נמוך, שתחת אחד העצים הללו, נשמטה הנדזה וישבה. על גבי אצבעה העיקה עתה הטבעת, גרדה את העור ודגדגה אותו, בתוך הלב התרוצצו רגשות חמים, טובים:

– הנ־ד־זה…

זה גחן הניך עליה, בקש, כנראה, לגלות לה את הרהורי לבבו, אלא שקולו לא נשמע לו: ראשו הקטן – כולו מכונס ושקוע היה עתה לבין כתפיו. הניך הרגיש בזה, ומשום זה גם הזדעזעו ורִתתו אצלו כל כך ריסי עיניו השחורות:

– ומה אם הנדזה תקום פתאם ותזרֹק לו אל פניו:

– אני שונאה אותך… רק שלש מלים: אני שונאה אותך… אַ?

אלא דבר זה לא אירע. ולא עוד אלא שבין אצבעות ידו המזיעות והרועדות הרגיש עתה איזה עצם חָלק וקר:

– וזהו לך, הניך…

עצם חלק וקר, זה היה אולר… מתוך לבו התחיל מפעפע פתאם איזה דבר עדין, חם, מפרכס וחונק את הגרון:

– הנדזה, ה־נ־ד־זה…

הפעם לא שלט כבר בעצמו, צנח ונשתטח על גבי קרקע חבק את רגליה של הריבה בשתי ידיו, ואת פניו כבש היטב היטב בתוך סנדלה הקטן.

היתה בכִיָתו חשאית, בלי קול, רק כתפיו הרחבות פרפרו באופן משונה.

* * *

ופעם, בשעה ששמש הקיץ השהתה את קרניה האחרונות בתוך העֲירה ובִשרה את ביאתו של הערב, נראתה בתוך השפֵלה – ברצועה מנומרת – שורה ארוכה של בחורות ההר. כולן לבושות בגדי צבעונין, כולן – צמותיהן קלועות ויורדות להן מאחוריהן. היה זה היום הראשון לשבוע – יום החג שלהן. חופו של הנהר, מכונס אל תחת אותן הערֵמות של חֲשַש², שנקצרו ממנו גופו, הפיץ ריח נעים בתוך האויר והשיב את דעתן של הבריות. ומשום שמֵימיו של הנהר היו ספיריים ושקופים ביותר, לפיכך הסתבכו עתה בחורות ההר לבין סוּפוֹ הרטֹב והגמוּש, ‏הסתכלו בבבואותיהן ותִקנו את שערן. בארבע אַמותיהן של אלו עמדה ערמת חשש גדולה ומפולשת ועל ראשה ישב עתה יֶפים ההררי רַוָק בעל גוף. הוא חזר לפני ימים מהכרָך מעבודתו בצבא, ואת צוארו לפף עתה צוארון זקוף לבן. רום קומתו כרום הארז. שתי כתפותיו כשני הסדנים – בחזהו היה מנענע עץ בן מאה ומזעזעו מצמרתו ועד גזעו. לבין עשר אצבעותיו היתה האבן מתמעכת ומתפוררת לגרגרי חול. עתה הִנאוהו בחורות רחובו במבטים, שהיה בהם הרבה מן העגבנוּת, אלא הוא – עינו תעתה ביניהן ונתעכבה בהיותר פעוטה שבהן – בהנדזה.

שפם היה לו ליֶפים שחור ומסולסל, כשגחן אחרי כך ובקש ללחוש לה להנדזה דבר־מה על אזנה, רפרפו השערות הקשות על גבי לחיה, ועור פניה נכוה בנשימת אפו הלוהטת. הנדזה קמה ובִקשה אמנם להשתמט, אלא שבינתים נזדרזה השמש ונעלמה לגמרי. שפולי הרקיע הכסיפו, ועל החוף ירדה חשכה. – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וכשהחרידה בבקר אחד את דממת העֲירה תרועת חצוצרתו של הרועה, עמדה אשת החיט, בעלת ביתו של הניך וסחה ליושבי רחובה:

– מיתה יפה ברר לו, אַ?… לתקוע את האולר בתוך הגרגרת. ב־ר־ר־ר…

היה בֹקר קריר, ומתוך הערפל, המכהה את אוירו של הרחוב, בצבצו ונתקבצו סקרנים בודדים, עטופי סודרים ובגדי חֹרף. על צדו השמאלית, מבלי שום כונה לכסות על חטֹטרתו – מוטל היה הניך בתוך צרור של קני קש וגבבא מעוכים שבתוך הרפת. ראשו – שקוע לבין שתי כתפיו – מֻפשל היה לו אחורנית, על צוארו כבר הֻגלַד הדם.

לבין הרפת ודיר־העצים התחבטה עתה איזה אשה בעלת איברים. כחושה וכרסנית – היא טפחה על גבי לִבה בשתי ידיה ויבבה:

– אַי, צִפורי, אַי צִפורי… כמה פעמים הייתי טוענת: נכה שלי, קנה לך זה ותפֹר לך זה – לא, טלי אַת את הכסף… יהי זה לָך… אַי צִפורי, אַי צִפורי…

זאת היתה אמו של הניך.

כששב באותו היום העדר מתוך השדה, ירדו מן ההר שנים־שלשה פועלים ואחריהם – הקברנים, כשהם טעונים ארון שחור וריק. בתוך הרחוב עמד שאון של בין השמשות. פרות נתעכבו אצל הבתים, מוכנות להשפיע חלב לבעליהן לארוחת הערב. תִנוקות המו ונתקבצו ממקום למקום. בתוך המערב גססה השמש ומעל ההר נשמעה שירת ההרמוניקה.

________________

הרבה הרפתקאות עָדוּ³ עליהם על יושביה של העֲירה מן העת ההיא: שלולית המים שבתוך רחוב השפֵלה – אין זכר לה. במקומה חורקות עכשו תחת הרגלים אבניה הקטנות של הכביש. בבית הקברות היהודי. שעל גבי ההר נתוספו הרבה קברים רעננים, ועל אחד מהישָנים – והוא בודד ובלי ציון, כמה וכמה פעמים כבר נבלו וחזרו וצצו עליו אותם הפרחים הכחלחלים, שנטעה שם איזה יד נעלמה. באו שנויים גם בביתו של החיט היחידי, שבתוך השפלה.

הפועלות – הרבה מהן נפטרו מכאן, נישאו ובאו לשֶבת בבית בעליהן. הבחורים אף הם נכנסו לחופה ובנו להם בתים. אחת היא רק, שאינה זזה מעל הדרגש הקשה, שלפני שלחן המלאכה – הנדזה. קומתה אמנם נכפפה מעט. אדמומיות לחייה אף היא נתבדרה ואיננה, אלא שבין אצבעותיה הדקות רוקדת עדיין המחט וחורקת כמו לפני חדשים ושנים. בכל פעם שידה הקטנה מתרוממת למעלה וחוזרת ויורדת מנצנץ בתוך האויר איזה ברק חִור ורפה. זהו ברק הטבעת הקטנה, הנוצצת על אצבע ימינה.

יש אמנם שפונים אליה אל הנדזה מתוך תמיה:

– מהיכן לה טבעת ארוסין זו, והיא – את אותן המתנות, ששִגר לה יֶפים – החזירה לו עדיין באותו יום?

במקרים כאלה נוהגת היא הנדזה רק לנשוך את שפתה התחתונה ולנענע בראשה. למעלה על גבי קדקדה מזדעזעות בשעה זו שערותיה ומסתלקות כל אחת ואחת לעבר אחר. אלו – מתולתלות וסבוכות הן אצלה עדיין, אלא שעכשו מחלחל כבר ביניהן עין הכסף. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

העולם, כ“ד בשבט תר”ע (3.2.1910)