רקע
דבורה בארון
בְּחִינוֹת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

(קטעים מכִּתבי איקסטירן)


אני הריני מוטל פרקדן על גבי ספתי הגדולה ועיני פקוחות. ראשי – כולו כבוש ושקוע בתוך הכר, ובתוך מֹחי הריק תועה ומרפרף עכשו רק הרהור קפדני אחד:

– וכי מה איכפת לי?…

מתחת, בתוך דיוטת הבית התחתונה מצלצל השעון, במתינות ומתוך דעה מיושבת – כחושש שלא לטעות. מונה הוא, הדייקן, שעה אחר שעה – שתים עשרה. ואני ממתין עד שיגוַע הד הדפיקה האחרונה בתוך האויר, וחוזר ומהרהר:

– וכי מה איכפת לי…

וברי לי, כי שם בדיוטא התחתונה, סמוך לשלחן, יושבת עכשו החנונית – בעלת הבית – ומַרצה1 מעות קטנות. בין ריסי עיניה נקרשה לה המוגלא, מטפחת ראשה שמוטה לה על ערפה, ואצבעות ידיה הדקות, המלוכלכות בציר מליח, ממשמשות במטבעות הנחושת הקטנות ומצרפות אותן לרובלים. על גבי מצחה הצר מתאלכסנים שני קמטים עמוקים־עמוקים, ומהרהרת היא, שכאן בתוך העליה צריך היה לסַיד את הכתלים המפוחמים, כי הספה, שאני הנני שטוח עליה, מפולשה היא כבר לגמרי, וכי – אלמלי2 הייתי רוצה, אילו הוצאתי רק הגה אחד מתוך פי – היו מקשטים את כל החדר בעליה ברהיטים נאים והיו מיפים אותו בתמונות, בוילונות – רק הגה אחד…

וממולה, מתוך גל הכרים והכסתות שבמטה, ודאי משחירים פניה של בתה הבוגרת. פיה פעור וממנו מציצות שתי שורות של שִנים – כולן כתומות־רקובות, כולן – ריחן נודף… בשתי זרועותיה המעורטלות חובקת היא רק את השמיכה העבה והקרה…

מחר – כשארד אל החנות ליטול ליטרא של סוכר בהקפה – תתבדח עליה דעתה של האם בעלת הבית, והיא תזרוק כלפי דלת החדר:

– הֶניָה, הֶניָה, באי והמתיקי ‘לו’ את חייו, חי, חי…

היא גופה הנה עסוקה עכשו, כפי שאני רואה, דגים קטנים נזדמנו לה, הניה – אין לה סבלנות לטפל בזה… ומה שאני אומר לה: חובות – בחייה ובחיי ראשה, שאין דעתה סובלת דברים כגון אלו… זה כמה שאין היא רושמת גם בפנקס. חוב… שמא לא אנשים אחים אנחנו?… שאל אותה אימתי ולפני כמה שנים קבעתי את דירתי בתוך העליה – איננה זוכרת חלילה… ובלבד שלא אצטער ולא ארעיש עולמות אם לא תהיינה הבחינות אַי־אַי… היא בדידה3: בשנים הללו מוטב להיות חנוני מללכת בגדולות…

בתוך החדר, מעבר לשמשת הדלת, תעמוד היא, הניה. פניה – טבועי בישנות – יסמיקו עוד יותר, ושתי לסתותיה – שמנות ומזוהמות – תתנפחנה ותתנפחנה…

– גע בהן ורגש יהיה לך, כאלו נתקלו אצבעותיך בעיסה תופחת וחמימה – מתגרה אני בי בעצמי ומתהפך על גבי הספה.

וכאן כלפי ספתי יש חיץ והוא דק וסדוק ביותר, ומעברו השני מתלבטים עכשו בחורים רזים, השקועים ראשם ורובם בלמודם. מנורה קטנה מהבהבת שם, אין מכהית4 סוככת עליה, ולפיכך היא זורקת אל התקרה צללים קלושים ומרוסקים – צללי אנשים, המזדעזעים ומפרכסים בכל אברי גופיהם:

– אי־אי־אי, אי־אי־אי…

קולות צרודים, ספוגים צער, יאוש. ומזדווגים הם כולם לנִגון אחד, והנגון עצוב כל כך וקורע את הלב כל כך. רק היום נזדמנו אלו לכאן. בני כרכים ועירות – בגדים שונים מלפפים את גופיהם, מבטאים שונים – על לשונם, ונגונם – כצליליו של מיתר יחיד – חרישי ונוקב את הנשמה:

– אי־אי־אי, אי־אי־אי…

– במה הם עומדים שם?

בתוך זוית חדרי עומדת מטה והיא רעועה ועקומת רגלים. אליה אני מכוון את פני:

– אמר נא לי, זיו, במה הם עומדים שם?

המטה שממולי חורקת ושכני, זיו, גופו מתערטל מתחת לשמיכה ועיניו ממצמצות:

– מוזר! בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא יש הרבה כרכים, בכל כרך וכרך – כמה וכמה גמנסיות – ולהבחן באים הכל אלינו

הנה מה שהיה מטריד מחו של זה כל אותה העת. והוא מאריך ב’אלינו' כל כך, ובה בשעה שזו מתחלחלת בין שפתיו – ידו נזקפת בתוך האויר, חוזרת וטופחה לו על פי כתנתו הפתוח. וחזה הלא יש לו נופל, נופל לגמרי.

ואני אינני מתאפק וזורק לו את הרהור מחי:

– וכי מה איכפת לך?

– לו איכפת דבר זה? – לא מניה ולא מקצתיה. אלא בעיקרו של דבר הרי הוא תוהה וחוזר ותוהה, כיצד מֹחם של אלו תופס את עניני הקורס בשעה שאבריהם מפורכים הם מטלטול הדרך? אף־על־פי שמאידך גיסא – מה תמיה יש כאן. והוא גופו שמא לא היה מתאכזר על עצמו באופן כזה… נזכר הוא עכשו בעובדא מגוחכת אחת. אירע הדבר לפני חדשים ושנים. הוא – בחור ישיבה, מתלמד בחשאי – עומד בערב חרף אחד סמוך לדלת ורועד מצנה. ימינו נתונה היא כבר על הפעמון, אלא שדרך החלון המואר רואה הוא את מורו יושב במסבת חבריו – כולם לבושים שחורים, כולם – כפתורים נוצצים להם על חזיהם, והוא – לבו דופק בחזקה ובראשו מתחבט רק רעיון אחד:

– הללו הלא הם תלמידי הגמנסיה…

למחרת מצא את אחת מאצבעות רגליו והיא מדולדלת וכחולה כטחול, והוא הלא לא הרגיש כלל בזה. כל אותו הלילה ישב ושנה את פרקו, כל אותו הלילה… עכשו לא היה יכול כבר, עכשו אינו יכול…

– כלום אין לך הורים כלל? – אני מפסיק את דבריו. כמה מן אפיסות הכח ודכדוך הנפש יש בשתי המלים שלו: אינו יכול…

– – הורים? יש לו אם זקנה וסומאה, והיא סמוכה על שלחן אחותו הנשואה, היו ימים שהוא היה עוסק בשעורים, דר אִתה בכפיפה אחת ומפרנסה – עכשו אינו יכול עוד…

שוב – ‘אינו יכול’. ופתאם – ועתה מבטו מצלף אל פני, וקולו – כולו רעד תאוָני:

– שמע נא, ומכרות יש לך בין הבחורות, יש – מה?…

– מכרות?

– כך, מכרות, חי, חי, חי.

רק עכשיו אני מתבונן, שצחוק יש לו לזה מקוטע והיסטירי ואני צונח מעל הספה וקם. בתוך מחי מפעפעת ועולה פתאם – כמחנה של מלאכי חבלה שחורים – פקעת שלמה של מחשבות־עלוקות. אני מרגיש בזה ומזדרז אני להסיח את דעתי מהן. אני מוציא פפירוסיה5 מתוך כיסוני, מצית בה אש, תוחבה לבין שִני, וכשאני תולה בה את מבטי הקפדני, הריני סח לי לעצמי:

– פפירוסה זו הלא אין היא אלא שפופרת של ניר דק, ממולאה היא טבק – ואתה בֹא וראה כמה מן הטוב היא משפיעה לך: אתה מגישה אל האש ומציתה ממנה, והרי היא מלטפת את פניך בעשנה ומהנה אותך בריחו הנעים. אתה נותנה אל תוך פיך ומוצץ – תוך־כדי־מציצה מתבדרים הרהוריך השחורים ומתמסמסים בתוך האויר – פי־י־י…

לפני עיני רוחי מבצבצת ועולה, כמו מתוך הקרקע, גופה הגוץ והעקום של בת בעלת הבית. הרי היא מתנועעת ופועה כשמבטה כבוש בפני:

– אמא שִגרה לך דגים ממולאים לארוחת בקר…

כמה מן הכיעור יש בהליכה מרושלת זו… והדגים ממולאים באמת וטובלים הם במרק החם והריחני…

ואני נגש אל החלון ופונה אל עצמי בזו הלשון:

– בעוד תשעה ימים ושמונה שעות מתחילות הבחינות שלך. רואה אתה, כמדומני, ששם מעבר לחיץ יושבים אנשים ומפטמים את מוחם בלמודים – היה נא גם אתה לאיש ובלי סנטימנטליות – בבקשה ממך. זה שלש, ארבע, חמש פעמים נבחנת ונכשלת – נו, ובכן? שבע יפול צדיק וקם. ומולדת הסנטימנטליות הרי זו אנגליה, אנגליה בכבודה ובעצמה. במאה השמונה עשרה צמחה זו שם, ובספרות הרוסית לא היה רִשומה ניכר ביותר עד קרמזין6 – כל זה עליך לזכור. ועכשו – בלי שהיות. שם, מתחת – אומר אתה – יושבת בעלת ביתך ולאסונך היא מצפה ומחורבנך רוצה היא להבנות, ואתה – טול וחזור… נו, למשל, על כללי הסינטקס7. נו, אדרבה:

‘האדם מסוגל לחשוב, לדין על ענינים, לא – על עצמים שונים, ולא עוד אלא שהוא יודע גם להביע את מחשבותיו, רעיונותיו… הרעיון יוכל להיות רק אז – אם ניחס איזה מושג לאיזה עצם… נו, למשל, העלמה הולכת… העלמה ה־ול־כת’, מה?… ושם בחוץ משתרע לו הכרך עם כל בתיו ומחסניו, עם פבריקותיו8 וטחנותיו. פנסי האלקטרון9 זיוָם מבהיק בראש כל פנה ומבין כל כנופיות הבנינים השונים מבהירה הגמנסיה הזקופה־היהירה עם גגה המשופע־המבריק ועם כל שלש שורות חלונותיה הענקים. שלש שורות של חלונות ובכל אחת – שלשים ושנים; תשעים וששה – הרי לך מספר כולם בדיוק. וכתלים יש לה לזו אפורים ועבים, והמה – תדיר קרים, תדיר קרים. וכשאתה יוצא מביניהם וידיך על ראשך – אין לך אלא ליטול את קדקדך ולהטיחו באבנים האִלמות, להטיחו עד כדי שפוך המח מתוכו…

הרחק, הרחק, מחוץ לעיר מחלחל עכשו איזה מסע10 בודד וקולני. פולט הוא מקרבו שתים שלש שריקות ממושכות, זורקן כלפי העיר והולך לו כלעומת שבא. ומתוך המטה, מזוית חדרי, מגיעה אלי נחרה טרדנית ומשונה – נחרת שכני. אני מסתלק מהחלון, נגש אליו על בהונות רגלי ומסתכל בפניו.

הוא מנמנם. שתי עיניו – שקועות הן עמוק בחוריהן – סגורות למחצה, ומתוכן – קמות־קפואות – מציצות שתי חלבונותיו ומאימות עלי בלבנוניתן. לסתותיו – צנומות ונופלות – חִורות הן כל כך וטעונות רחמים כל כך. ‘איני יכול’ – דומה ששתי מלים אלו קפאו עכשו בתוך תוי פניו המדולדלים. ואני מגביה את שתי אצבעות שמאלי, ומתוך סקרנות של תעוב הריני ממשמש בקרחת העגולה הנוצצת, המבהירה מעל קדקדו:

– צוננת היא זו וחלקה כזכוכית.


* * *


מאן דהוא סח לי לפני ימים מועטים:

מעשה באדם שהיה עומד על פרשת־דרכים. כשהוא נמלך בלבו ואינו יודע להיכן לפנות, נשא את עיניו וראה דרך נאה ומתוקנת לפניו. אלא שהרפש סוגר עליו מכל צד. מה עשה? נטל את מקלו ותרמילו, קפץ אל תוך הרפש והתחיל טובע בו עד ארכובותיו. מכיון שראה את עצמו בכך, התחילו עיניו מבקשות את הדרך מרחוק. אמרו לו:

– רצונך שתעבור בצה זו – טול אור עיניך וחבטהו בקרקעה.

השיב:

– וכבר כהו עיני – ועדיין אני שוקע.

שוב אמרו לו:

– מבקש אתה להגיע אל אותה הדרך הנאה – תלוש את שערות ראשך ופזר אותן אחת, אחת ברוח.

התחיל מתמרמר וצווח:

– וכבר קדקדי חלק, ואור עיני נוּטַל ממני, וכחי תש – ואני טובע, הוי טובע…

הטיחו כנגדו:

– דרדקי, אם כך אתה דוחק את השעה – הפשל את כליך לאחוריך וחזור לך…

ואני ממצמץ את הפפירוסה בשתי שפתי, סוקר בעשן המפציע ועולה מתוך פי ונהנה הנאה משונה:

– הפשל את כליך לאחוריך וחזור לך – ח־ח־ך…

על שלחני דולקת המנורה הקטנה, ושכני הדיירים מתלבטים בתוך ארבעת הכתלים ומטפלים בהכנת תה. על הדרגש שבזוית החדר מזמזם11 ה’פרימוס', שולח לשונות של אש לצדדין ומטיל אל תוך האויר ריח של נפט. זיו – ראשו גלוי, שרווליו מופשלים וקצה חטמו מבהיק מהבל החמים, המתמר ועולה מתוך הקומקום. גופו מכווץ ופעוט היום ביותר ועיניו נעוצות בי:

– פפירוסה משובחה אני מציע לפניו? – יישר כח. אלא היאך, וכיצד אני מרשה לעצמי לשבת כל היום כולו בטל בלי שום ספר ביד – כל היום כולו, הום?…

אני מרים קצת את ראשי מעל הספה, מקיף את רגלי זו על גב זו ועונה:

– אני מתעצל.

קולי צלול וכולו ספוג רוך, התפנקות יתירה. דבר זה מניח את דעתי ואני מנענע בראשי:

– היום הביאה לי בעלת הבית גופה קערוריה של לביבות ואגב הודיעה לי, כי הניה שלה מוטלת במטה, כשהיא ‘בוערת באש’; נצטננה… השומע הוא? – חמש לביבות בבת אחת וכולן – החמאה רותחת ומבעבעת בקרבן, כולן – הוא איננו מבין – לא?…

זיו בולע את רוקו:

– וכי משום מה סובר אני, שאיננו מבין? הוא, למשל, אילו נזדמנה לו תיכף אחרי הבחינות איזו קונדיציה12 בכפר, היה מתנֶה מראש – שש כוסות חלב ליום, שש כוסות, לא פחות ולא יותר…

ממולי, על הכסא שסמוך לשלחני, יושב הורביץ. בחור נמוך הקומה ורחב הכתפים. הוא שומט פתאם את ספרו הפתוח מתוך ידו, תולש מתוך שפמו שערות צהובות אחדות, ואת פניו המכוסים אבעבועות הוא מכוון אלי, ישר אלי:

– ומה אם לא נעמוד בבחינותינו?

העלוב. בלילה שפתותיו מתרפטות לגמרי… עוד היום בבקר ישב שם, על גבי הדרגש שבתוך הזוית. טפל בתקון מגפו שנסמרטט וסִפר על בחינותיו של אשתקד: ‘три мужика до смерти’13 הנה זה המשפט שנתן לו המורה לנתוח.

три – הריהו אומר זה שם־מספר. והמורה מצביע לו על הספסל ומנענע לו בראשו: תואיל לשבת, תואיל לשבת… три мужика до смерти14 – ח־ח־ך… עכשו הרי מבטו זקוף ותלוי בפני, ושתי עפעפיו רועדות:

– ומה אם לא נעמוד בבחינותינו?…

זיו – דעתו אינה נטרפת עליו. הוא מעמיד על השולחן שתי כוסות ריקות, משפשפן ומגלה בקול רם את הרהורי לבו:

– היום בבקר שוכב הוא לו במטתו, נים ולא נים, העינים כמדומה שעצומות הן, ותמונה באה ומתיצבת לפניו. ליל אישון ואפלה. חלקלקות. סמטא צרה. דממת־מות. ופתאום – בַך: אדם נתקל ונופל, הוא מתאנח בחשאי, בחשאי: – הרכיבני נא על שכמך ושָׂאני… לביתי שָׂאני… ואחר כך: טרקלין גדול, על הקירות מפות גיאוגרפיות, תמונות ופרצופי סופרים, אצטבאות מלאות ספרים – דירת מורה הגמנסיה… איזה בעל קומה נגש אליו, לוחץ את ידו: – ‘במה אוכל לגמול לך בעד חסדך?’ …– 'במה?… חי, חי… אני הנני איקסטירן’… – ‘נו?’ – 'נו?! את כל חלבו ודמו כבר נטלו ממנו הלמודים… קמעא, קמעא התישו את כחו. מאה פעמים ואחת חזר עליהם ושכחם… והשנים עוברות, עוברות… אינו יכול עוד, הו, אינו יכול’…

ומה הוא רואה? איזו יד מזדקרת אל אחת האצטבאות, ממשמשת רגע בין גל של גליונות, נוטלת אחד מהם ומושיטה לו: – הרי… כאן לפניך תעודת־בגרות, סנדר זיו, טול ולֵך… חעודת בגרות עם כל התגים – הו… והתה שלנו אינו רותח עדיין, לא…


* * *


ואוירו של החדר הולך ומסתפג ריח של זעה ושל בשר אדם. מזוינים ספרי למוד, שכני מתכנסים אחד אחד אל השטח הקטן סמוך לשולחני. העינים – עיפות ומעוטרות עגולים כחולים – ממצמצות בלי הרף. הפנים – פני קלף והשפתים יבֵשות. עומדים עכשו בספרות הרוסית. ‘השפעתו של בירון על לרמונטוב’. קורא מעל הספר ברוכזון – האחד והיחיד בינינו שמבַטא את ה’ריש' כרוסי גמור.

– לרמונטוב – הנה מי שהכניס את ‘הבירוניוּת’ אל הספרות הרוסית… ובירוניותו של לרמונטוב הרי זה… זה… – והלשון מתעקשת ואינה נשמעת למחשבה, השפתים ממלמלות בקושי, המלים יוצאות מסורסות, מטורפות וחסרות טעם, והמח מתרוקן, מתרוקן. שם, מתחת, בתוך השקט שברחוב רועדת קריאת תרנגול מרוסקה, באחד מבתי השכנים בוכה תינוק. בוכה בלי הפסק, וכתלי החדר המפוחמים מתמוטטים ביחד עם צלליהם וקורי עכבישיהם, מתמוטטים ומאיימים עלי במפלתם… הנה מתחבטים ביניהם שני מאורות גדולים ומקנטרין זה את זה בדברים. והלכה כרבא – בלי שום חשש ופקפוק… זה הכרסני והתקיף – תמיד הלכה כמותו… אלא מי זה יכניס ראשו בין שני הרים גדולים! ש־ש…. ושם, סמוך להר – עץ גדול, תחתיו משתטח מאן דהוא וזוקף מבטו למעלה, להעלים הירוקים: תפוח עגול שנבשל כל צרכו מרפרף ביניהם הנה הוא נושר ונשמט למטה, מתגלגל ונופל על כרסו, חי, חי… הרי לך ראיה לכח המושך של כדור הארץ… אך, הס – מי זו עולה מן המדבר מתרפקת על דודה? שערה כעדר העזים, שִנֶיה כעדר הקצובות מן הרחצה… מי את, רעיתי. יפתי – הגידי?… – האם אין אתה מכירני, אויה לי, ואני הנני טַטיַנה – ריבתו של פושקין, אוהבתו של יבגניה אוניגין. שאל נא את תלמידי הגמנסיה של המחלקה האחרונה והמה יספרו לך על דבר אהבתי העלובה… אלא – לא: מוטב שתאמר לי כמה שנים לפני ספירת הנוצרים הלך אלכסנדר מוקדון לעולמו… אינך יודע? לא?… אם כך הרי התהום השחורה פתוחה לפניך, התהום כמו שהיא… בין גלי התֹהו שבקרבה רוקדת בעלת הבית שלך, חגוּרת סנור, פאה נכרית על ראשה ולימינה טופפת הניה שלה, כשהיא לבושה ועטופה לבנים… כלה נאה וחסודה – טרַ־לַ־לַ… טר־ל… הום?…

הנה עומד זיו לפני ומנענע לי בראשו:

– נשתה כוס תה, אַ? נשתה, לעזאזל – ואתה מה הנך סבור?…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לחמניות וכעכים לארוחת הבקר מביא עכשו הורביץ, הוא גם הוא המציע בכל יום את מטותיהם של שאר הדיירים, בשכר זה מבאר לו כל אחד מאתנו פרק בקוסמוגרפיה – כך הִתנה מראש. ביום נוהג כל אחד ללמוד בתוך הזוית שלו, בלי קול – רק מתוך המיה בלבד. ובחוץ הולך בינתים האביב ומטִיל את שררתו וזיו הדרו על הכל. שמש רעננה מקרינה את הגגים ומשרה את אורה על הכל מתוך פזרנות יתירה. העצים הולכים ומתכסים עלים, הולכים ויפים מיום ליום ומבין אבני המרצפת שבתוך חצר הגמנסיה מבצבץ ועולה הירק. בכל בוקר עומד שם השוער הזקן, מנקה את המפסעה15 הגדולה ומגרד במטאטאו את העשבים הרכים. ובצהרים. בשעת ההפסקה, מזנקים לכאן מאות של תלמידים – נערים בלי חתימות זקן, גמושים וזקופי־הקומה – שואפים אל קרבם את ריח ציצי האביב הראשונים ונהנים. נכנסים ויוצאים גם המורים, שורות כפתורים על חזיהם ורצינות קרה בפניהם. על אחד מהם מעיד זיו, שהוא דר כאן מתחת, בתוך חצרנו. פעם אחת ראה אפילו כיצד השתובב עם ילדיו הזעירים, הוא צחק אז בקול, בקול – כאחד האדם… ובבוקר בבוקר אשתו יוצאת מתוך המטבח, כשהיא מזוינה סל גדול ופניה מכוונים אל השוק. לחזור היא נוהגת מתוך פסיעה דקה והיא – כולה כפופה תחת כובד משאה…

סִפר זיו את זה, בקול נמוך ועיניו תלויות היו באותה שעה באיזו נקודה רחוקה, רחוקה. מי יודע, אולי חלם אז, שבאחד הימים ישלוט ברוחו, יגש אל אשה זו, יטול ממנה את סלה ויכניסנו אל ביתה. ושם, בתוך הפרוזדור, יזדמן לו הוא, המורה בעצמו, והוא יגש אליו ויושיט לו את ידו…

ואל ארוחת הצהרים מתכנסים שוב הכל אל חדרי, על גבי הדרגש מזמזם ה’פרימוס' והורביץ קולף מעל המליח את העור וחותכו לחתיכות קטנות־קטנות:

– לו, לעצמו הוא נוטל את הראש, לדידו אין לך דבר טעים מראשו של מליח – מצליף הוא את מבטו באויר ובולע רוק מלא הפה.

זיו מעמיד פנים של רגז:

– הלשון שלו מתיבשת בתוך פיו מרוב למוד, ועכשו אין אף כף אחת של תבשיל חם – הוא אינו יכול…

ופעם אחת השתטח על הדרגש והתחיל צווח ככרוכיא:

– גוואַלד, אגס – תנו לו אגס גדול, צהוב וריחני – כזה, המגרה את יצרך ומזיל את הריר מתוך פיך… וכשאתה נועץ בו את שניך, הרי עסיסו שותת ומטפטף על שפתיך, על סנטרך ועל העניבה שעל צוארך, ואתה מוצץ ונהנה, מוצץ ומשובב נפשך – אַ?…

ומעבר לחיץ נתוספה בינתים עוד מטה אחת. ביחד עם תרמיל העור הגדול הכניסה אלינו בעלת הבית בחור גבוה ובעל בלורית. ותיכף באותו הערב כבר טייל הלז ארוכות וקצרות בעליתנו:

– הוא הלא נבחן עוד באותן השנים, כשהקולר היה תלוי בצוארה של ‘הביורקרטיה’, ואף על פי כן אל חברו, למשל, פנה מורה החשבון בעצמו ואמר: – רוצה אתה בתעודה – ואתה זקוק עדיין למלמד דרדקי, חביבי…

למלמד דרדקי – והוא אז כבן שלשים וחמש, חֶ־חֶ… למחרת בבקר מצאו אותו מוטל על מטתו ופניו־סיד: רעל שתה… הוא גופו לא היה בורר לו מיתה כגון זו, בשום אופן לא – ב־ר־ר־ר־ר… אלא שמא יש לכם כוס תה? יש? отлично16! והעיקר – דירקטור הגמנסיה שבכאן, האיננו אכזר ביותר?…


* * *


אני פותח את חלון חדרי הקטן ורואה, כי השמש נסתלקה כבר למערב. כי העצים רעננים ומזהבים מקרניה האחרונות, השמים כחולים־בהירים, והרוח חמה ומלטפת… אם כך, הרי שם מתחת שורר האביב בכל הוד יפיו. ואני – ריח פרחיו לא בא עוד אל אפי, ובקרני אורו עוד טרם טבלתי. לפני משתטח הכרך הגדול עם אלפי מרכבותיו המתרוצצות לכאן ולכאן. עם מאות תִנוקותיו הצוהלים. עם בחוריו ובחורותיו…

בחוריו, הצוחקים בקול צלול כל כך…

– שמא טוב לי לרדת אליהם, לצנוח ולהשתטח לפניהם בכל רום קומתי ולהתחנן:

– רבותי, רמסוני נא, בבקשה מכם… הרי אני לפניכם בידי ורגלי, בכל רמ“ח אברי ושס”ה גידי ואפילו…. ואפילו בנשמתי הרצוצה והכואבת – רמסוני נא, בבקשה מכם.

ואני מפשיל את ידי אחורנית ומתחיל מטייל אילך ואילך בתוך חדרי:

’נתקבל צירקולאר17 חשאי שלא להכשיר אף איקסטירן אחד' – מי זרק טפה מרה זו אל אויר העליה? בעל הבלורית, אַ… ובעצמו הלך מאז הבקר ואיננו… ח־ח־ך… אין אף איקסטירן אחד, ומחר היא הבחינה בכתב…

דרך החלון הפתוח עולה מן החוץ צלצול פעמונים, צלצול תכוף, מונוטוני – בָּם־בָּם־בָּם…. בָּם־בָּם־בָּם… – האם חג שם, בתוך הכרך מתחת, או שמא מלוים הם הפעמונים את חיי, שאבדו לריק – בם־בם־בם – … בם־בם־בם… ושם, הרחק הרחק מעבר להרים ונהרות יש עירה אחת פעוטה ויפה ולה שפלה… ובשפלה – בתים נמוכים וקטנים, ועל התיתורא של אחד הבתים הללו יושבת עלמה עגומת הפנים ודקת הגו, זוקפת את עיניה העמוקות למרחק, מקשיבה בלב חרד ומצפה… אולי כובשת היא עכשו את פניה בחיקה, מתפללת ובוכה בחשאי. ממעלה, מראש מגדל־בית־כנסת הנוצרים שעל ההר, מגיעים אליה צלצולים עצובים ובודדים. טסים ומרפרפים על ראשה ומזעזעים את כל נימי נשמתה:

– בם־בם־בם… בם־בם־בם…

וכשיחזור אליה וראשו מורד לארץ ומבטו שקוע בקרקע, תזוז מעל התיתורא תתלה בו את שתי עיניה ותשדלו בקול רך ומלטף:

– ומה יהא עכשו?…

לא, אִלו היתה זורקת לו בפניו זלזולים, לפחות. אִלו אמרה לו פשוט, שהוא מנוול ורמאי, כי תעודה לא יקבל לעולם, לעולם. והא ראיה – שערותיו כבר מלבינות והוא הולך ומתנוונה, הולך ומתנוונה הלא… לא. היא רק תציץ בפניו ותשאל:

– ומה יהא עכשו?…

שלא בכונה אני מפסיק את טיולי בחדר, נגש ועומד על זיו. אצבעותיו העצבניות מתופפות על אדן החלון. גם הוא אינו לומד. על מצחו מתעמקים הקמטים. איזו מחשבה מטרידה עכשו את מחו, זה ברור. ואני סוטר לו על כתפו ובלי שום הקדמות:

– מה לעשות?…

הוא מרים את ראשו. פניו חִורים ומבטו – בָּדור18. מחו תפוש עדיין באותה המחשבה. אני מתבונן בזה ומתחיל כבר מתוך התרגזות:

– אמור הלא – מה ל־ע־ש־ו־ת?…

זיו קם ממקומו – במתינות, במתינות. הוא נגש אל השלחן, מהרהר רגע ומכה עליו באגרופו.

– אם אני נכשל בפעם זו – הריני נושא אשה… אֶט, לו גם תתפקעו כלכם – אני נושא אשה… אשה… אשה…

ופניו מתעקמים, מתעוותים מתוך איזה כאב פנימי חד:

– חנוָנית… חי, חי, חי… חנוָנית אשא לי…

ופתאם הוא קרב אל המטה, צונח עליה ומתחיל מפרכס בידיו ורגליו:

– Ай, ай я жить хочу19

בידיו ורגליו כמטורף, ומעל ראשו מבהירה הקרחת הגדולה והעגולה. עוד היום בבקר התאוננה הריבה, המנקה את חדרנו: 'בכל יום־כחצי לטרא שערות נשורות, בכל יום חצי לטרא שערות’…. ח־ח־ח־ך… я жить хочу…20 לא, זהו כבר מגוחך ביותר. אני מרגיש שכל עורקי רועדים ומתפתלים בתוך גופי מצחוק… ח־ח־ח־ך – זוקף אני את ידי כלפי המטה – לא, שמעו נא, בֹאו כלכם, הסתכלו, אדרבא… הוא… הוא ח־פ־ץ ל־ח־יו־ת…

כעבור שעה דולקת בתוך חדרי המנורה ולאורה מתנוצצים שני בקבוקים של שֵכר על גבי השלחן. ברוכזון יושב על גבי הכסא חִור ועצבני:

– לא, הוא לא ישתה היום, בשום אופן…

מבטו כבוש כולו בקרקע, ואני מריק כוס מלאה ונותן שבח והודיה למי שאמר והיה העולם:

– ובלבד שלא אראה את עיניו האדומות של ברוכזון.

זיו מעפעף בעיניו הקטנות ומחייך:

– כך, כך… ויין למרי נפש…

בשעת שתיה ראשו מפשל לו אחורנית ועל צוארו מתנועעת פיקת־גרגרתו הגדולה. אני מרגיש שבתוך לבי הולך וגואה רגש בלתי טוב כלפי בשר מדולדל זה. והרֵני מנענע בראשי מתוך רצון:

– נו, רבותי, ועכשו נצעק נא מעט… כלנו פה אחד – ובקול, חי, חי, חי…

– הַ־הַ־הַ־הַ־הַ־הַ… הַ־הַ… לא? אינכם רוצים? אם כן, לכו כולכם לעזאזל, כולכם, כולכם…

ואני קם ממקומי, נוטל כוס זורקה לרצפה וגם את השנית, את השלישית:

– לעזאזל, לעזאזל… כולכם אשמים אתם ברעתי… מנוולים… רואים אתם שאני טובע בבצה; טובע בידי ורגלי ואיש איננו חש לעזרתי… אף אחד מכם…

ובלי דמעות, רק בקול רועד, מקוטע:

– אף אחד… אף אחד… אף אחד…

רואה אני את זיו, הוא קם ממקומו, מתנודד רגע כאִלו היתה הקרקע מתרופפת תחת רגליו, הוא נגש אלי, מניח את שתי ידיו על ראשי, מניח ומלטף – מלטף כאם רחמניה:

– ש־ש־ש… שוטה שלי… טפשי הקטן… – והולך קולו ומתרסק, הולך ומסתפג דמעות – ש־ש־ש… וכי מה אני, מה?… ומה הוא?… וכולנו… כולנו טעונים רחמים אנחנו… כ־ל־נו… הי־הי־הי־הי־ה….

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

למחרת בבקר עומד שוער הגמנסיה הזקן ומנקה את המפסעה הרחבה. אוחז הוא את המטאטא בשתי ידיו ומזיזו בכל פעם ממקומו בכח, בכח ומתוך שריקה, הצורמת את האזנים ומזעזעת את כל הנימין שבגוף.

היום חם, אויר הבית מחניק, אף־על־פי־כן קופא הרוק בתוך הגרון והמח – בתוך הקדקד. זיו – פניו מלוכלכים דם – עומד לפני הראי הקטן ועוסק בתגלחת.

– זה כשעה שהתער מרפרפת על לחיו הימנית – וללא הועיל… הידים אינן נשמעות לו…

בין המטה והדרגש מתלבטים איזה פנים חדשות – חתנו של הרב מהעירה הסמוכה. הוא מוציא מתוך צקלונו גליונות ופתקות שונים ותוחבם אל תוך כיסוני מכנסיו:

– בנו הקטן מוטל היה על מטתו כל אותו השבוע – דלקת הריאה… ולא יכול לבֹא… ומה דעתנו על הבחינות – היש תקוה?… הוא חושש רק מפני המבטא שלו… האות ’Ш’ יש שהיא מתחלפת אצלו ב’С'21… מה?…

ברוכזון מתרוצץ מפִנה לפִנה וסופק את כפיו:

– מגבעתו היכן היא? על אדן החלון הניחה אתמול ‏ – הוא־גופו…

מראש המגדל משמיע השעון את השעה השמינית ואת פני מגפפת פתאם רוח נעימה ופושרת. אחרי נגרר זיו, הוא פורף את כפתֹרי מעילונו המעוך ומתחנן:

– ש־ש־ש… אל נא תמהר כל כך, אני איני יכול… איני יכול…

אני שומע, כי שניו מזדעזעות ונוקשות בתוך פיו ובכל גופי עוברת צמרמורת.

ולפני עומדת עתה הגמנסיה הזקופה, היהירה, עם קירותיה הקפואים ועם כל שלש שורות חלונותיה הגדולים הענקים, תשעים וששה – כך מספרם בדיוק…


העולם, י“ב בניסן תר”ע (21.4.1910); כ“ו בניסן תר”ע (5.5.1910)


  1. מַרצה – מונה.  ↩

  2. אלמלי – אילו.  ↩

  3. 104  ↩

  4. מכהית – אהיל.  ↩

  5. פפירוסיה – סיגריה.  ↩

  6. קַרַמְזִין, ניקולאי (1766–1826) – ראש זרם הסנטימנטליזם בספרות הרוסית.  ↩

  7. סינטקס – תחביר.  ↩

  8. פבריקות – חשמל.  ↩

  9. אלקטרון – חשמל.  ↩

  10. מסע – רכבת.  ↩

  11. ‘מזמנם’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  12. קונדיציה – מִשׂרה.  ↩

  13. רוסית: שלושה גברים למוות.  ↩

  14. רוסית: שלושה גברים למוות.  ↩

  15. מפסעה – מדרכה.  ↩

  16. רוסית: מצוין!  ↩

  17. צירקולאר – חוזר.  ↩

  18. בָּדוּר – מפוזר.  ↩

  19. רוסית: אה, לחיות אני רוצה.  ↩

  20. רוסית: אה, לחיות אני רוצה.  ↩

  21. האות ש‘ יש שהיא מתחלפת אצלו בס’.  ↩

המלצות קוראים
תגיות