רקע
דבורה בארון
ז'וז'יק
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

בלתי רחב ביותר, תדיר מזהיר ככסף ממורט, תדיר שקוף – כזה הוא ז’וז’יק. זִרמו הוא זחילה וזעזוע גליו – לחישה, והוא שוטף ומלחך את עפרה של השפֵלה זה שמיטות ויובלים.

את צמאונם של דרי השפֵלה משקיט הוא בכל עת ובכל שעה, כשבעה ירחים בשנה משפשף הוא גם את גופותיהם ומנקה אותם מחלאתם, מגיע הוא ראשה של השנה והרי הוא נוטל מהם את עבירותיהם וחובטן בקרקעו…

בארות אין בתוך רחוב היהודים, והוא, ז’וז’יק, הנהו האחד־היחיד, שאינו נותן לאש לשלוט בבניניהם בשעת הדליקה.

חופים יש לו לז’וז’יק משופעים־רחבים, ובימות הקיץ אוהבים הם להתכנס אל תחת שטיח ירוק. הם הם המפרנסים את עדרה של העירה בעשביהם הרעננים, הם, רק הם, המקשטים את בתי השפֵלה ביַרקם בחג השבועות והם גם המהַנאים את יושבי הבתים הללו בריח פרחיהם המגֻוונים.

מכיון שעובר הוא יום הקיץ הארוך והשמש הלוהטת יורדת להטביל את קרניה האחרונות בז’וז’יק – הרי יושבי הרחוב מסתלקים אחד אחד מבתיהם ומתכנסים אל החוף. הזעירים, שפרקו מעליהם לשעה את עולה של התורה, מכרכרים עכשיו כמה וכמה כרכורים, הולכים ומתקבצים ממקום למקום, מזנקים אל הסוּף הרטוב והגמיש, קוטפים ועושים להם חלילים גדולים וקטנים, וכשהם מצטרפים לעִגולים הרי הם מחללים ומפזזים מתוך ריצה:

ז’וז’יק הוא קטן,

אך סופו הוא טוב.

מימיו הם זכים

ובו דגים לרוב.

ריבותיה של השפֵלה גם הן כאן. שערותיהן סרוקות הן וסדורות יפה, פניהן מרוחצים אף הם, והן מטיילות ארוכות וקצרות, מתלחשות וצוחקות. פעמִים שאחת מהן מתעכבת בתוך הסוּף ומסתכלת בבבואה שלה. ז’וז’יק מחניף לה: ביחד עם שמי השפֵלה הכחולים וקרני השמש השוקעת מראֶה הוא לה לבחורה זו פנים נאים, מבהיקים, שחן הנעורים מקנן בקרבם; ומתוך פסיעה קלה ומתוך דעה מיושבת מתרחקת היא כל אחת ממנו, כשבין עפעפיה מנצנץ החיוך.

כאן, לבין קלחי הפרחים הדרוסים, מתמתחות גם הנשים. שולי מטפחותיהן מפושלים להן לאחוריהן, הן מתקררות ברוח הקל. הזקנים היבשים, שנטפלו להן, שואפים אף הם רוח ברוָחה. מסיחים בעניני השפֵלה, בז’וז’יק:

– אומרים, שבקרוב תתחיל כאן אניה מַפלגת…

– היכן?

– כאן… בתוך מימיו של ז’וז’יק… גשרים קטנים יתגשרו על חופיו, פנסים ידלקו – רצונו של הפריץ הוא…

מדבר כל אחד בקול נמוך, ספוג רטט נעים. באיזו נקודה רחוקה־רחוקה שעל גבי מי־הכסף נתלוֹת עכשיו העינים והן – חולמות ומבריקות:

– ז’וז’יק – ואניה…

ככה סוקרת אם־אוהבת בבנה־פעוטה, בשעה שזה האחרון מתקין את עצמו לקבל עליו את עולו של ה“חדר”.


* * *


מתארע הדבר בחרף. את אוירה של העירה מַכהה לרוב ביום זה הערפל. השמש – אין זכר לה. מן השמים הנמוכים יורדות מתוך התרשלות פִּתות של שלג. ובתוך השפֵלה – קור ודממה. בתֶיה – שקועים וכבושים בתוך השלג העמוק – עומדים צפופים ודוממים. תריסי חלונותיהם פתוחים הם, הבריחים – גם הם אינם מעיקים בברזילם הקר על גבי הדלתות, אף־על־פי־כך אין לבנת השלג משחירה ביום זה תחת רגליו של יושב השפלה והאויר אינו מתערב בנשימתו.

רק המַעשנות – זקופות ויהירות – פולטות מִקרבן עשן אפור, המפציע לכאן ולכאן. מסביבן מסתובבים העורבים השחורים, צורחים ומנבאים דבר־מה…

קול הכאת הקרדום על הקרח – הכאה קפדנית וצורמת את האֹזן – עדיין בשעה מוקדמת בבוקר מגיע הוא מקצֶהָ של השפֵלה:

זה בוקעים הנוצרים יושבי ההר את קרחו של ז’וז’יק: ‘יום הטבילה’ שלהם…

עם קריאת־התרנגול הראשונה נשמעת כבר משם, מ’רחובם' חריקת הקילון על הבאר: נשים חופפות את ראשן, מתקשטות בבגדי צבעונין ומכינות את עצמן לרדת לכאן, אל השפלה.

מצלצלת היא השעה השתים־עשרה – ועל גבי הדרך הרחבה, המובילה מההר אל השפֵלה, מופיעה התהלוכה. לבוש ועטוף בגדי חג, בידו מבהיר הצלב – הולך הוא הכהן בראש. קולו מחריד ומזעזע את האויר מסביב, ופניו – אליו, אל ז’וז’יק. הגברים – גלויי ראש – אף הם פוערים את פיהם ברִנה, נטפלים לכהן ומסייעים לו. הולכות נשים מזוינות בפכים קטנים, הבחורים – הארמוניקות בידיהם, נשמעים גם צליליו של הכנור ומראש מגדל־בית־כנסת־הנוצרים מלוים אותם הפעמונים הגדולים בצלצולם התכוף והחגיגי…

וכשמשתררת אחרי כך הדממה ברחוב, משחיר הוא רק מתחת השלג הרפוש ומעל מקדירים השמים.

ואז – יש שדלת אחת סובבת על ציריה, ממולה חורקת גם חברתה. יוצא אדם מתוך ביתו ואסל ודליים על שכמו. הראש הוא מורד לארץ, אלא המבט – שלא בכַונה נמשך הוא לשם, לקצה הרחוב, והלב מחלחל בתוך החזה: ז’וז’יק בשעת קלקלתו… שלגו דרוס, כפורו הרוס, פה ושם מתגוללים גלדי הקרח ובתוך ה’צלב' הגדול זורמים המים הקרים ודוקרים את העין בברקם המשונה… ומתוך זיע ומתוך רטט מסתלקות הן ממנו העינים, מצלפות וצופות במרחק, במקום שהשמים והשלג מתלכדים לשמיכה עבה אחת.

ויש גם שעל זוג של שפתים מרפרפת תפלה חשאית־חשאית:

– יהי רצון וקָרם עליו קרום ונתכסה בשלג, ונתכסה רק במהרה, רק במהרה…


* * *


מי שמשיבה את לבותיהם של דרי השפֵלה אל ז’וז’יק, זוהי נשימתו החמימה של הדרום – רוח־האביב הראשונה. מרפרפת היא רק ברחוב ונוגעת בשלג הנמוס והרי הכל מתחילים משכימים ומעריבים אל החוף:

– העדיין הוא שותק? מתוך חרדה ובקול נמוך, כתינוקות אלו החוששים שלא יקיץ אביהם הקפדן, השקוע בשנה.

ואז בא הבֹקר, שבו מבשרים דרורי ההר לנהר השפֵלה, על דבר ביאת מלכת האביב. רחוצה ויפת־פנים, ככלה ביום חופתה – מבצבצת היא החמה בקצה המזרח ומבהיקה זו הדרה מסוף השפלה ועד סופה.

אליו, אל ז’וז’יק, זורקת היא מבטים שכולם צניעות; כובשת כמה וכמה פעמים את פניה בעב קל, חוזרת ומהַנְאה אותו בחיוך של בישנות. אלא מכיון שמגיעה היא אל המערב, היא מורידה בבת אחת את קרניה היותר נאות והיותר עדינות אליו, אל ז’וז’יק, ומתוך התרפקות הרי היא מלטפת אותו, את המצונן, מדגדגת את קרחו העב, סורטתו ומבקשת להטביל את עצמה בתוכו.

ז’וז’יק הוא אבן. מצומצם ומכונס אל עצמו – מעמיד הוא פנים בלים־מטושטשים ושותק את שתיקתו הקפדנית. ורק בשעה שמתחילה גסיסתן של הקרנים האחרונות והכלה – השמש – מתוך התרגזות של תאוה שלא נמלאה – נוטלת את דם לבבה ומאדימה בו את המערב – רק אז נשמעת בתוך האויר ההתפקעות: קולו של ז’וז’יק הוא, וקשה הוא לדעת אם מביע הוא עכשיו את שמחתו על ששלט בעצמו וכבש את יצרו באומץ־רוח כזה, או שמא מהרהר הוא כבר בחרטה על שצִער כלה נאה וחסודה זו. זהו ברי רק, כי ברגע זה הוא מתאכזר על עצמו, גוזר את כפורו לכמה וכמה גזרים, אינו חס על קרחו היותר חזק, מבקיע את כרסו, מרסקו לקרעים קטנים – ומתוך קצף ומתוך רתיחה הריהו זורם ומתפרץ מגדותיו, גואה ונגרש, הולך וכובש את שלגו על החוף, בולע את רפשו של קצה הרחוב:

– ז־ז־ז־ז־ז…

– ז’וז’יק… יושבי השפֵלה מכירים ויודעים את פֵרושה של המיה זו: מתרה הוא בהם לפַנות לפניו את בתי הרחוב.

בתוך השפֵלה קם שאון. נשים – דעתן נחלשת עליהן, ריבות פורשוֹת כפיהן, טוענות ומתריסות כלפי מזלן. הגברים מטפלים בהוצאת כרים וכסתות, תרנגולות מקרקרות. פעוטים נגררים אחרי אמותיהם וצוֹוחים אף הם, ואת כל קולי הקולות הללו הולכת ומשתיקה גערתו של ז’וז’יק, הבא ומלקק את אסקופותיהם של הבתים ומאיים על הכל בגליו.

בתוך איזו זוית שחורה שעל גבי שמי העיירה מתלבטת עכשיו מְרַגלתה של השמש – הלבנה. חִורת ורועדת – בשתיקה, בגנבה תולה היא את שתי עיניה בז’וז’יק, מונה ומצרפת אחד לאחד את כל מאורעות לילו ורושמתם על לוח לבה.

מגיע הוא רק הבֹקר והרי בקצה המזרח מופיעה היא שוב – השמש.

מתאמצת היא זו להעמיד עכשיו פנים פגומים וזועפים, אלא מכיון שנתקל הוא מבטה בשפֵלה, הרי היא מתבהרת כולה: בחור יהיר זה, שסרב לה אתמול מתוך עקשנות כזו, ממתין לה עכשיו – שטוח לרגלי ההר – מלא חרטה והכנעה. דבר זה מהַנאֶה אותה ומשמחה גם יחד, והיא בודלת מעצמה שתים־שלש קרנים חמות וזורקתן למטה…

ז’וז’יק – עכשיו ברי הוא כי רק למטרה זו יצא ועבר על גדותיו – קולט קרנים אלו מתוך האויר, בולען בהזדעזעות משונה ותוך־כדי־דבור הריהו מפשיל את מימיו לאחוריו ומתחיל מתכנס אל עצמו.

יושבי השפֵלה – צפופים ומכונסים אל שטח קטן על ההר – טובעים עכשיו בים של כרים וכסתות, כל אברי גופיהם רועדים מקור ועיניהם בז’וז’יק:

– לא אירע עדיין, שיתן זה לשהות על ההר יותר מלילה אחד…

מרחוק מבהיקים מטלטלי בתיהם: שלחנות הפוכים, דרגשים עקורים ממקומם, צִבורים של ספסלים – כולם מצוחצחים, כולם משופשפים יפה וכולם מבהיקים עכשיו כלפי אורה של השמש.

– אילולי ז’וז’יק – מי היה מכשיר כלים אלו לחג הפסח? כך משבחות הנשים, ודעתן של הבריות מתקררת:

– תראו עוד איזו דגים שיספיק זה לכבוד השבת…

ובתוך האויר השוקט נשמעת היא בליעת הרוק בתוך הגרונות היבשים.


* * *


למחר מבריקה היא כבר השפֵלה באלפי שלוליותיה וקלוחי המים שלה. נושבת רוח חמימה וכל דרי הרחוב למקטון ועד גדול הִנם עכשיו על חופו של ז’וז’יק. התינוקות – מזוינים בחוטים וניָר – עושים אניות ושולחים אותן על פני המים. הנשים – שרוולי מעיליהן מפושלים אצלן, הכסכסנים בידיהן – כובסות הן את כלי הלבן והצבעונין, שנצבעו במשך החֹרף. גוחנים אליו אל ז’וז’יק גם זקנים: בידיהם כלי חרשׂ וזכוכית הטעונים טבילה. מסיחים עכשיו בו, בז’וז’יק:

– כבר הוחלט שאניה תתחיל מַפלגת בו…

מעידים גם:

– כבר מדדו את עמקו של זה.

– נו?…

– נמצא שהוא עמוק למדי.

– אם ז’וז’יק הוא עמוק…

ושוב נתלות העינים באותה הנקודה הרחוקה־רחוקה, שעל גבי מי־הכסף. והן –חולמות ומבריקות.

ומתוך הסוּף הכפוף והצהוב מצלצלים עכשיו קולותיהם של התינוקות:

ז’וז’יק הוא קטן,

אך סופו הוא טוב,

מימיו הם זכים

ובו דגים לרוב.

ובתוך השמים העמוקים מטיילת השמש – רעננה, מאושרה, שומעת היא את שבחו של הבחור־החתן ומחייכת.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –


הד הזמן, ו’ באדר ב’ תר"ע (17.3.1910)

המלצות קוראים
תגיות