נמוך ביותר, בעל כתלים מפוחמים וגג של תבן מפולש – כזה הוא ביתו של זליג. חלון יש לו קטן ומחוסר תריסים, ומֻפנה הוא אל קצהו של הרחוב, במקום שבִּצת השפֵלה פוגעת בדשאיו של ההר, רוחצתם בנוזליה המסואבים, ומַשקָה אותם להנאתם.

באביב כששמיה של העֲירה מפשילים את ענניהם לאחורי ההר, והשמש, מעורטלת ובהירה, מבהיקה כאן את זיו הדרה, מבצבצים בצדי הרחוב עשבים ירוקים, ולרגליו של ההר מלבלבת כל אותה שדרת האילנות הזקופה, הסוככת ומצִלה על ביתו של ‘גביר’ העֲירה. מרבדה¹ יש לו לאותו הבית, והיא גבוהה ומעוטרת צֶפֶת² ירוקה, זגוגיות חלונותיה הגדולים מגֻוונות אף הן, סמוך לפתחה צצים מדי קיץ בקֵיצו סִגלים גמושים ונאים. בצהרים, כשהסעודה נגמרת שם, ובעל הבית הזקן מזדין בסיגרה, ומסתלק לקיטונו – יוצאת העלמה, בת־הזקונים, מקפלת ומרימה קצת את שולי שמלתה, גוחנת וקוטפת פרח, פרח לבדו, קולעת את גבעוליהם ומצרפתם לאגודה אחת. זליג, בשבתו בתוך מטתו שעל־יד החלון, מסתכל בתנועתן של אצבעות דקות אלו, אומד בדעתו את הטַבעות הקטנות שעליהן, ומֵזין את מבטו מבּרקן. מלמעלה, מתוך הקומיניה³ שעל גג הרעפים, מפציע ועולה עשן אפור וריחני, ובתוך המִבשל מקשקשות הקדרות והפנכות שעות, שעות.

בערב, כשהתריסים מוגפים כבר ובתוך הרחוב משתררת הדממה, יש שדלת המרבדה דופקת שם בחשאי, והמשרתת, חגוּרת סנור לבן מתגנבת ומביאה לו שיורי אֹכל, כוס של שֵכר. ידיה של זו חמות הן תדיר ביותר, ונודף מהן אותו הריח שבו ספוּג כל דבר השרוי בבית ההיא, וזליג – קשה לדעת אם גורמת לזה גמיעת השֵכר, הבאה אצלו אליבא ריקנא⁴, או שמא נעשה מבוסם מאותו הריח העדִין, המדגדג בנחירי אפו – שתי בָּבות עיניו מתרחבות עכשיו באופן משונה, ועל לסתותיו פורחת האדמומית: – ובעל הבית שלה לא יסע לחוץ לארץ בשנה זו – לא?… ומה שמסיחים שהוא ימכור את ביתו ומטלטליו ויצא אל הכרך – אַ?… עורבא פרח?…

ושעה ארוכה הוא יושב אחרי כך על מקומו, ומַכֶּה באצבע צרידה, כשהוא מגביה את קולו:

יוֹנָה תַמָּה הָיְתָה לִי, וְעַכְשָׁו יֵשׁ לִי פֶּרֶס,

בַּיִת נָאֶה הָיָה לִי, וְעַכְשָׁו הוֹי – רַק הֶרֶס!

ופֹה הרי רקבון וריח רע, חאַ־חאַ־חאַ…

ומתכַּון הוא לבאר בזה, כי אשתו הראשונה, טובת־הלב, מתה עליו זה כבר, כי זלַטה, זו השניה, פרוצה היא, ואת תאותו של ‘הגביר’ היא ממלאה, כי ביתו הקטן חרב, והוא עומד בנס, ולבסוף – כי רגליו הכואבות שוב אין להן תקנה עולמית.

– רקבון וסיאוב, חי־חי־ח־ך…

בנו הקטן ודק־הגו, היושב בשעה זו על גבי הקרקע, ומטפל בחפירת גומות קטנות, מתחלחל פתאם ומצליף בו באב מבט של תמיה, כשהוא מתאמץ להבחין, אם בוכה הוא זה ועיניו יבשות, או שמא פניו מתעותים מתוך צחוק. גבות עיניו של הנכה זעופות הן, ובהן מחלחל כבר עין הכסף.

כשמשתרר אחרי כך השקט בבית, והקירות מתעטפים בצללים שחורים וגדולים, ובתוֹך המִטה השניה מוטלת אשתו הצעירה, ופניה הפוכים אל הכותל – וידע אז הזקן, כי עזוב הנהו, כי זה חדשים ושנים, שיד רכה לא לטפתו, ולב חם לא דפק בקרבתו, ואיזה דבר קשה מתכוץ פתאם בתוך לבו, מפרכס וחונק את גרונו:

– ז־ל־ט־ה! – זוקף הוא שתי ידים צנומות לחללו של החדר ומתחנן.

קול יש לו צרוד, וגוֹוֵע הוא בתוך האויר, כחריקת שַער בודדה בתוך דמי הלילה.

* * *

פרוזדור יש בביתו של זליג, והוא מרווח וקרקעו טחוב. מחוֹסר חלונות ותקרה שוררת בתוכו אפלולית קרירה גם בימות הקיץ היותר חמים. בבֹקר, כשזלטה קמה משנתה, היא מכרבלת את עצמה במעילון רחב ורב הכפָלים, נוטלת קופסה מלאה שפופרות של קלף, טבק ומכשירים, ופורשׁת אל תוך החדר האפל. שם היא מערטלת את חזה הגבוה ומשפשפתו בבורית ריחנית, שם היא גם מטגנת מיני לביבות טעימות, ואוכלת אותן, בשעה שהחמאה הרותחת מבעבעת עדיין בקרבן. לפרקים, כשריח התבשיל מפעפע ובא גם אל החדר השני, ומשם מגיע אליה, אל זלטה, כעכועו התכוף של הזקן – היא נוטלת פנכה מלאה מרק, נותנת אל תוכה כף של עץ ומעמידתה לפני בעלה, ועד שהוא אוכל, היא צונחת ויושבת ממולו, סוקרת את האבן המזויפת, הקבועה בטבעתה הקטנה. בשעות כאלה נוהגת היא להסביר לו, כי זקן אחר במקומו היה נוטל חבל עב ונתלה בו, כי הרגלים שלו מסואבות הן, ובמשך העת ירקב כל גופו, ויהא נוֹשֵל איברים, איברים. ועוד היא אומרת לו, כי הקרקע, שעליו עומד ביתם הקטן, של הגביר הוא. תִפול החורבה הזאת, והרי אותו ואת מטתו יזרקו לכל הרוחות – וחסל!

זליג גומע במתינות את המרק, לועס בקושי כל בולבוס ובולבוס, שמזדמן לו בכף־העץ, ומאיר את פניו לנער הקטן, המתחבט באחת הזויות:

– שלמה’לי, ומי נתן לך את השוקולד, אַ?

הדוד – מַטֶה הקטן את ידו כלפי הבית הגדול, ושואף רוח בשעת מעשה, כשהוא גומע אל החוטם פנימה את המיץ הרב השופע מתוכו.

והזקן ממלא כף של מרק, גומע ומפרפר בכל גופו מתוך צחוק:

– הדווד – הוא אומר – ח־ח־ח־ח… לא, השומעת את זלטה, ה־דו־ו־ד ח־ח־ח־ח־ך…

ושערות זקנו – אחת, אחת מזדעזעות הן, נפזרות ונשמטות על חזהו החשוף.

כעבור שעה קלה, מכניס זליג את רגליו אל תחת השמיכה המזוהמה. מתכוץ ומכַון את פניו אל החלון. שם, מעבר לרחוב, עומד עכשיו לפניו הבית הגדול, ביתו של ‘הגביר’, מגֻוון ובעל שתי קומות, שמיציעו ומעלה גבוה הוא מכל בתי העֲירה. קומינתו זקופה ומעלה עשן, התריסים אינם מוגפים כבר, החלונות פתוחים אף הם, והוילאות, ארוכים ובלתי מקופלים, מתנפנפים עכשו על ידי הרוח ככנפים גדולות וצחורות של איזו צפור ענקית. סמוך למרבדה משתטח הכלב המסולסל, מתחמם כלפי השמש, וקולט זבובים מן האויר. המשרתת, חגוּרת הסנור הלבן, עומדת על היציע וחובטת במקל מרבד מנומר ויפה, ובתוך הטרקלין פנימה מרפרפת איזו יד על קלַוִישי⁵ הפסנתר, נוגעת ואינה נוגעת; הנה רועד צליל אחד בתוך האויר. אחריו בא השני, השלישי – ומטר של קולות דקים וצלולים משתפך פתאם החוצה, החוצה. זליג מרכין אז את ראשו הגדול, סומכו על כפות ידיו, ושתי דמעות גדולות נתלות ורוטטות בריסי עיניו. מרחוק, מתוך החדר השני מגיעים עוד אליו דבריה הקשים של זלטה:

– את החלון יסתמו. עוד היום יסתמוהו, והוא, בעלה – תִפח רוחו בתוך האפלה וכי מה איכפת לה?… ואצל ‘הגביר’ עליה להיות היום בערב, מאה פפירוסות⁶ הזמין, אצלה, והיא לא תשגרן לו ביד שלמ’קה בשום אופן…

ביחד עם האִיומים הללו מתגנבים עתה מתוך אפלוליתו של הפרוודור עִגולים בדוּרים של עשן פפירוסה. זליג – ברי לו, כי שם, על הקרקע הלח מתמתח עכשו אחד מדרי השפֵלה ומצנן את גופו החם – והוא לוחץ את שתי רגליו הכואבות אל הקיר ותוחב את חצי גופו דרך החלון החוצה. וכאן, ברחוב רב עכשיו השאון וגדולה התנועה. אנשים מטפסים בירכתי ההר, עולים לרחוב הנוצרים, ויורדים אל השפֵלה, עוברות עגלות טעונות סחורה ומשאירות אחריהן עמודים של אבק. בתוך החצר הגדולה שמנגד מקרקרות התרנגולות, אחריהן רודפת המשרתת עם פנים מתולעים⁷ ונשימה כבדה, ומבקשת לתפוס אחת מהן, הזקן בעל הבית מסייע לה אף הוא, ונתקל בכל פעם בחזה של ריבה זו. למעלה, על היציע, יושבת הבת הנשואה, האורחת, שבאה מהכרך, ומטפלת בסריגת איזו מפה מצויצת, ולמטה, בצדו של אחד האוֹגים מתרוצצים בניה הקטנים, תלמידי הגמנסיה. שלמ’קה אף הוא שם. אליו נטפל עכשו הגדול שבילדים, נוטלו ומְשַטחו על גבי העשב ומְצַוה:

– הפשל את מכנסיך – ואַלְקה!ּ

הקטן ממצמץ בעיניו באיזו מהירות משונה, ומֵגין בשתי ידיו על גופו הכחוש:

– איני רוצה..

ואז מוציא תלמיד הגמנסיה מתוך כיסונו שתים־שלש סוכריות, מנדנדן בתוך האויר ושואל:

– ואת אלו אתה רואה?

והילד עקום־הרגלים מתמתח על גבי הקרקע, מקפל בעצמו את שולי כתנתו וסופג את המלקיות מתוך סבלנות מרובה. מרחוק, מתוך שדרת העצים קופץ ובא נער כבן תשע, מנענע את ידיו באויר, ולְהוּט־פנים, שואף גם הוא לכאן…

את המשחק מפסיקה העלמה הננסית, בת הזקונים. לבושת שחורים – שמלת אֵבל למות אמה – אל תחת לצוארונה נעוצה לה מַפִּיָה לבנה, ואת מתניה מלפף סנור של משי כחול.

– אל הארוחה, רבותי! – כך הולכת־טופפת היא לבין עצי השדֵרה ועל שפתיה החיוך. ואת ארוחת הצהרים אוכלים היום בתוך הגן, את זה רואה זליג דרך הסדקים שבין כלונסאות הגדר. המשרתת מגישה פנכה אחרי פנכה, וכל אחת מהן מעלה הבל, שריחו מגרה את התיאבון. הזקן, בעל הבית אוכל הרבה ומדבר הרבה. זקנו הלבן והמחודד מתנועע אצלו בלי הרף. מספר הוא, כנראה, אנקדוטות מגוחכות ביותר, משום שכפעם בפעם פורצים המסובים בצחוק. הכלב המסולסל אף הוא שם. עוד היום בבֹקר קִבל בתוך המטבח אִלפס מלא שיורי־אוכל, ועכשו בוצע כל אחד מחלקו וזורק אליו אל תחת השלחן, והוא בורר את הבשר היותר רך, ובולעו בלי לעיסה… מעל ההר יורד עתה איזה צעיר, מנקש במקלו בכל אבן ואבן, שמזדמנת לו בדרכו ואת פסיעותיו הוא מכַוון כלפי החלון הקטן:

– היכן היא זלטה?

– ומה?

– פפירוסות…

זליג שומע, כי דלת חדרו הרעועה חורקת ונסגרת ברעש, ועוֹר מצחו פולט את הזֵעה.

וכשמגיע אליו אחרי כן צחוקה הכבוש של אשתו, הוא מתבונן, כי שם, בתוך הגן נגמרה כבר הסעודה. הבת האורחת שבה למלאכתה, והקטנים, בניה של זו, מנגבים את פיותיהם השמנים במפיות קטנות, נפטרים ויוצאים מן הגן. על גבי העשב שבתוך השדֵרה ממתין להם עוד שלמ’קה הקטן, כשמכנסיו פתוחות וכתנתו מופשלת; דבר זה מהנה אותם ביותר, והם מנענעים לו בראשם:

– חכה, שלמה’לי, עכשו נתחיל מבתחלה…

אך כאן מעכב אותם מאורע אחר. מתוך ביתו של זליג יוצא איזה צעיר הררי. זקוף עם פניו צהובים – הוא מוציא מתוך קופסתו פפירוסה דקה, מציתה, זורק את הגפרור הבוער הצידה ומבקש לעלות ההרה. הכלב המסולסל – מי יודע, המציית הוא למבטו של אדונו הזקן, העומד עתה על היציע, ואולי מתרגז הוא גופו על זר זה, העובר ברשות בעל הבית שלו – הוא זוקף פתאם את שתי אזניו, מגביה את צוארו, ומתוך נביחה וחריקת שינים הריהו מזנק עליו, על הבחור, ופוער כנגדו את כל לועו הגדול, המשונה. שמן ולהוט לנשיכה – הוא אינו חושש למקלו של איש ריבו, קופץ ואוחזו בציצית ראשו, משמיטו בין רגע ארצה, קורע ופורם את בגדיו, סורטו ומטלטלו ממקום למקום, סוחבו ומגלגלו בתוך האבק כפקעת קטנה וקלה.

זליג – זקנו הלבן מתנועע ביחד עם כל פניו המדולדלים, וגבות עיניו רוקדות ורוקדות:

– אָ, אָ, אָ, אָ, אָ – מתקפל הוא כלו מחמת איזה רגש נעים – אָ, אָ, אָ אָ… עוד… עוד… ח־ח־ח, כך, כך, תיתי לו. אַי־אַי, תיתי לו…

והוא מתקן את השמיכה שעל רגליו ושואף רוּח ברוָחה.

– כשם שאני הנני יהודי!…

כעבור זמן־מה באה המשרתת, חגוּרת הסנור הלבן, ומודיעה:

– האדון צִוה לכבד את כל הרחבה שלפני הבית.

זלטה משלשלת את מטפחת ראשה ומורידה אותה עד לריסי עיניה, נוטלת מטאטא גדול ויוצאת אל הרחוב. הזרדים היבשים מרקדים עכשיו בין אצבעות ידיה מתוך רוגז וקפדנות משונה, ומעל הקרקע מתרומם עמוד של אבק ומכהה את אוירה של העירה. אנשים עוברים ומזוררים, יש שמאן־דהוא מתעכב גם על יד חלונו של זליג, מסיח עם זה בעניני השפֵלה, על אֹדות ביתו של הגביר:

– זקן אשמאי זה – מה הוא סבור? לבית התפלה אינו בא, ואפילו ביום השבת. והלא שערותיו מלבינות כבר…

זליג מנענע בראשו:

– ובכמה היית מעריך את כל ה’נחלה' הזאת?

ועד שבן השפֵלה מסתכל בבנין הגדול, מגרד בזקנו ונמלך בלבו – זליג מכַון את ידו פעם כלפי ההר, ופעם כלפי גִדרו של הגן ומצביע:

– ושם יש עוד רפת גדולה וכאן אֻרוה!… אלמלי⁸ נמצא רק קונה בעל כיס, אַ?…

בתוך בָּבות עיניו מחלחלת התקוה.

ומעבר לנהר השפֵלה גוססת בינתים שִמשו של היום. בקצה הרחוב נראה העדר, החוזר מן המרעה, וזקני השפֵלה מתכנסים לבית הכנסת, מצטרפים למנינים, ומתפללים תפלת ערבית ברגש ובקול. מלמעלה, מתוך ארובות הבתים הקטנים מתמר ועולה העשן, ועל גבי הכירים מהבהבים צרורות וקסמין ומתיזים נִצוצות לתוך האויר: שם לשות הנשים את עיסתן ובְצֵקן, ועושות כַּוָנִים⁹ לבעליהן. מתוך החלונות המוארים והפתוחים מתפרץ צחוק של ריבות וגיחוך תנוקות.

ובתוך הבית הגדול מתכוננים עכשו לצאת לטיול. הבת האורחת – מגבעתה כבר חבושה לראשה ועל פניה ההינומה השחורה. שני בניה הקטנים – מגוהצים, והצוארונים הזקופים מבצבצים מתחת למעיליהם – מגִיסים עכשיו את דעתם בשלמ’קה הקטן, מבריחים את עצמם ממנו, ומשרבבים לשון לעומתו. אל החבורה מתלוה גם הכלב המסולסל. הוא מנער את גופו מהאבק, מכשכש בזנבו ומתרפס לפני הבת האורחת בהכנעה יתרה. יוצאת לבסוף גם העלמה, בת הזקונים. לימינה הולך עכשו בן־האַפְּתֵיקֶר¹⁰ מההר, והיא יורדת מעל מדרגות המרבדה בקפיצה אחת ומפרפת את כסיותיה השחורות מתוך הליכה. זלטה, סמוקה ומזיעה מחמת עבודה קשה, משמיטה לרגע את המטאטא מידה, מודדת את העלמה במבט ארוך וחד, ומטיחה מתוך שמחה לאיד:

– וכבר בלה היא זו – וחתן אין…

– טאַ־טאַ־טאַ – וחמשת אלפים לנדוניה – זה אינו שוה כלום?… חמשת אלפים, התביני? כך זורק לה זליג דרך החלון וצונח אין אונים על הכר. וכשמבהיר אחרי כך בתוך האפלה סנורה הלבן של המשרתת, היוצאת לסגור את התריסים, מדליקה זלטה את המנורה הקטנה, נוטלת את חתיכת הבורית הריחנית. מסירה את מעילונה ומתרחצת. זליג מרגיש עכשו ביסורים החשאיים, התוססים ברגליו, מתאנח ותולה את עיניו באשתו:

– שמא הכינות דבר מה לארוחת ערב, זלטה?

– מַכות, ולקִנוח סעודה תחלואים, עונה לו האשה, כשהיא מסתפגת באלונטית הלבנה. ולאחר שהיא מתקנת את שׂערה הסתור, היא נגשת אל המטה, מזדקפת, מבליטה קצת את כרסה ושואלת:

ומה, בעלי החביב, אולי תואיל להתפלל תפלת ערבית?

זליג סוקר רגע בפני אשתו הרעננים, מעביר את מבטו על חזה החשוף, על זרועות ידיה המעורטלות, על בטנה – ומתרומם להתפלל.

* * *

כעבור שעה, שוררת כבר בתוך הבית הקטן הדממה. בתוך גל הסמרטוטים שעל הדרגש מוטל שלמ’קה הקטן, כשעיניו עצומות ונשימתו תכופה. המִטה, העומדת בתוך הזוית השניה, ריקה וקרה, ועל הכתלים משתטחים הצללים האלמים. זליג סומך את שתי ידיו בדַפי המטה, מרים מעט את ראשו ומביט החוצה: חֹשך ודממה. רק עלי האוגים הזקופים מרפרפים סמוך לבית הגדול ומזעזעים את האויר בלחישתם. דרך סדקו של אחד התריסים מציץ קו אור, והוא חִור ורועד – קיטונו של הזקן בעל הבית הוא שם… וזליג חוזר וצונח על המטה, כשהוא כובש את ראשו עמוק עמוק בתוך הכר, ושוכב שעה ארוכה בלי נים. אך פתאם הוא מתהפך על משכבו ומסלק את כל שמיכתו הגדולה הצִדה, למרגלותיו, ובדמיונו מתלבטת עכשיו תמונה ממאורעות היום: צעיר הררי, עם מקל תחת בית שחיו ופפירוסה בתוך פיו, מזדקף ומתכַון לעלות ההרה. וכאן קופץ עליו רוגזו של המסולסל, הוא מזנק עליו, אוחז בציצית ראשו, משמיטו לקרקע, נושכו, סורטו ומבקש לקרעו כדג… ואיזה זרם חם מציף את לבו הכואב של הזקן.

– ’פְּסַ־קְרֶב'¹¹, אַ!… כך מהלל הוא את הכלב במחשבתו, פניו המדולדלים עֲיפים הם וחִורים אלא שבין שפמו ושפתיו מחלחל עכשו החיוך.

שלכת, תרע"א