רקע
דבורה בארון
בְּאֵיזֶה עוֹלָם?
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

I

יְבָבָה חנוּקה… אמא חוזרת בתוך החדר הצר כמבקשת דבר, טופחת בידיה על ראשה ועל לבה ובבכי עצור תקרא:

– אוי לי, ואוי לעולמי! אוי לעולמי ואויה לי־י־י־י…

משפשפת אני את עיני בשתי ידי ומסתכלת מיד לגל הכרים והכסתות שבמטה השניה – שם אבא החולה. לאור המנורה ודמדומי השחר רואה אני שראשו מופשל אחורנית ועינים לו פקוחות, רחבות – הנה הוא פושט אל האויר יד צנומה, חִוֶּרת, מביט אלי ושפתיו נעות…

– אבא, אבא! – צעקתי – ורוטטת בפחד וברחמים קפצתי מתוך המטה, פורשת את שתי ידי כלפי הפנים המקדירים. אבל האם חסמה בעדי את הדרך.

– לא, רחלי – נלך! נקרע שמים בקולנו! נשתטח בתפלה לפני רבון העולמים – אולי יחוס אולי ירחם…

אני נקלטת אל תוך הֲבָלוֹ וקָרָתו של הבוקר, נגררת אחרי אמא, כשברכי כושלות וכפות רגלי מגששות כמבקשות את קרקע־הרחוב – הדמעות מחשיכות את אור עיני.

הנה בית־המדרש. הנה הוא עם דממת הקֹדש שבּוֹ, עם אוירו החם הספוּג תפלה ודמעות, תורה ורחמים, והנה העמוּד של אבא אצל החלון; מְאֻבָּק הוא, הספרים שעליו ושֶעל סף החלון גם הם מכֻסים אבק… בו, בעמוד זה ובספרים אלו, תולה אמא את עיניה, מביטה היא ומביטה. ופתאם – אלהים יודע איזה רעיון נצנץ בתוך מוחה – היא זוקפת את שתי ידיה כלפי ארון־הקדש, מרימה את עיניה למרום ובקול גדול, קורע לב צָוְחָה:

– תורה, תורה! בקשי אַתּ רחמים על פעוּטה זו שלא תִּתְיַתֵּם!…

הפעוטה – זוהי אנכי, בת השתים עשרה, הבת הכחושה והיחידה לאבותי…

ואני מעבירה את מבטי בגופי הצנום, בבגדי המעוכים, בכפות ידי הדקות והטעונות רחמים, נופלת פתאם וכובשת את פני עמוק בין קִפְלי שמלתה של האם ובוכה. בוכה אני בחשאי, בלי קול, אבל בדמעות שהנשמה מתמוגגת בהן כדונג מפני אש…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

…יושבת האם על שְרַפְרַף קטן וראשה שָמוּט לה על החָזה ועיניה אדומות. הערב הולך וּמַכְהֶה – ונר־נשמה דולק על החלון…

מת אבא – ואיננו עוד אתנו.

ככנף שחורה של מלאך־המות מכסה על הראי סנוֹרה הרחב של אמא, על הקוֹמוֹדה1 מונחת מגבעתו של אבא, טליתו הקטנה, ושעון הכסף שלו עדיין הוא מְתַקתֵּק…

סמוך לכירים עומדת אחת השכנות וידיה שלובות לה על לבה; לנחם – מה שיך? גדול כים השבר, רצונה רק להסביר שגם זו הקטנה לא תאבד חלילה, הרי בתוך ישראל אנו יושבים, ונערה בת שתים־עשרה יכולה גם היא למצא את פרנסתה – ולו גם לנענע עריסה בבית עשירים… כלפי היתומה היא מדברת…

'היתומה’… ועיני נפגשות במבטה של האם. איזה צער אִלם וטירוף־הדעת במבט זה, והיא מנענעת בראשה ומנענעת – ולמה לא תבכה?…

מה לעשות? לגשת אליה ליטול את ראשה הקטן, לחבקו אל לבי וללטפו בחבה, בחמלה רבה ולומר: 'אל־נא תדאגי, אמא, אל נא’… או אולי מוטב להשתטח על גבי הקרקע, להשתטח בפִשוּט ידים ורגלים, לפרפר כתרנגלת שחוטה ולצעֹק בקול, לגעות עד שיזדעזעו הכתלים, התקרה – וכל הבית יפֹל…

והשתיקה בתוך החדר אינה פוסקת, שעונו של אבא עדיין חי – מתַקְתֵּק הוא ומתקתק…

ושם בתוך המערב מסתלקים העננים אחד אחד, ומתוכם מתעַרְטְלִים שמים אדומים מבהיקים, נפתחה ארובה בשמים והיא כֻלה אורה, כֻלה זיו – בתוכה מתלבטת נשמה אחת טהורה קדושה, נשמתו של אבא… ומה? אפשר תרד זו לכאן, למטה, תתלבש בגופה – ושוב יהיה אבא עמנו? ושוב שבּת־שלום ומוצאי־יום־מנוחה, לִטוף יד קלה על גבי המצח והתלתלים, מֵיחם רותח וקריאת ספר יחד עם אבא, קרוב אל אבא… אבל – חָשכוֹ של ערב מאפיל יותר ויותר, שפּולי הרקיע כבו, כל היקום מחשיך ומתעטף אֵבל, ולפני העינים מתרוצצים עגולים שחורים, גדולים, משונים:

…’וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבֹא… וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה

גְדוֹלָה’… וקוֹל עָמוּם מְנַבֵּא ואומר מתוך החשכה: ’יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ־לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אוֹתָם’…

וכמו מתוך תהום עמוקה מבצבצת ועולה לפנַי תמונתו של אברהם אבינו, – הנה הוא עם זקנו הלבן הארוך, פניו הטובים שרויים בדאגה; ’וַעֲבָדוּם וְעִנוּ אוֹתָם’… חֹמר, לבנים, עבודת פרך, הכאות וחביטות השוט – ארבע מאות שנה. עִנּוּי שאינו פוסק, עובדים המעוּנים עד שהם נופלים פגרים מתים אל תוֹך קברים עמוקים ואפלים – ובתוך אחד מהם מוטלת גופתו של אבא עטופה בקִיטֶל וטלית…

– היכן היא היתומה?

'קריעה’… השמלה נפרמת בסכין – ק־ר־ר־ר…

– אי!…

חָדר הסכין וננעץ פנימה, אל תוך החָזה ממש – ופרם את הלב…

– 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא’…

על הכתלים מתנועעים צללי המתפללים, ובתוך אחת הזויות יושבת האם ובוכה – ואני דומה הייתי, שאין היא יכולה לבכות עוד…

מְיַבֶּבת היא בקול דק דק שלא להפריע את המתפללים…


II

אמא – קומתה כפופה כנושאת משא כבד, גַּבָּה בולט כאֻכּף מתחת לחוּלצה, פניה מעֻרפלים ומצחה מלא קמטים:

– אמא!

במקום תשובה רק נענוּע של ראש והבטה בעד החלון של החצר – מה שם?

חֲביוֹנוֹת ריקות שקועות בתוך השלג, דִיר העצים סגור ושרוּי ברֹגז. עגלת־חרף קטנה ובתוכה – לִיזָה הגמנזִסטית הקטנה, בת השכן. הנה סקרה בי רגע וגם הפעם שִׁרְבְּבה כנגדי לשון, כדרכה, ושבה להחליק מן המדרון… כדאי לי להסתלק אל זויתי שבין המטה והכירים, לִיטול את התנ"כ הגדול שלי ולהשתקע בקריאה – כי מה לי ולילדה מגֹהצת ויהירה זו? ואני הלא אעזב בקרוב חצר זו, גם את העיר הזאת אעזֹבָה.

…הרחק, הרחק אל מחוץ לעיר אני הולכת מכאן, לאותו הבנין הגדול שמסביביו תוססות תמיד שריקות המסע2 – ותַכ־תַּרַ־רַךְ – שדות וגנים, הרים, בקעות, תחנה עוברת ותחנה באה – והנה הכרך הגדול עם בניָניו הגבוהים, עם רחובותיו ושוָקיו עם הגמנסיה הגדולה, הרחבה והמהודרה…

– מי אַתְּ ילדה, ומה בקשתך!

– אני? נפשׁי חשקה בלמודים, רצוני ללמוד ולהשכיל, לעמוד ברשות עצמי ולפרנס את אמא – מבינים אתם?…

– ושכר למוד?…

– שכר למוד?… אני אשמש את המורים, את התנורים אסיק בגמנסיה, מים אשאב ואת כל הרצפות שבקרבה ארחץ ואשפשף – על מנת שילַמדוני.

– כך?… מילא, ניחא. שבי כאן על הספסל, הרי ספרים והרי מחברות. עפרון, אומרת אַתּ, יש לך? טוב, שבי ולמדי.

התלמידות מסתכלות בי… בגדי קרועים, לִסְתותַי נופלות – אין בכך כלום… הנה צלצל הפעמון; המורה – אדם מהודר בעל קומה, פניו עדינים ועיניו לחות וטובות:

– רחל, מי כאן רחל?

ואני – כמה צלול הוא קולי וכמה צח דבּורי! – כל העינים מסתכלות בי, וכלן מלאות גם תמיה, גם כבוד:

– מי היא?

– מאין באה?

– מהיכן לה כל הידיעות הללו?

הס … המורה קם ממקומו, מקפל הוא את ידיו לאחוריו, מטַיֵל אילך ואילך, ואלי הוא נגש – המורה בעצמו:

– כך, כך… מובטחני בך שאתּ עתידה להיות התלמידה הראשונה…

התלמידה הראשונה3 בגמנסיה – מה לי פגעי החיים ותלאותיהם, מה לי רעב ומה לי צמָא!

חדשים עוברים, שנים חולפות, ואני – שתי צַמות ארֻכות נופלות מעל קדקדי ושתים שלש, ארבע שפות – על לשוני. בלכתי מרַשְרְשׁים שולי שמלתי, מגבעתי מלופפת תדיר בִהינומה;

’רחל’… 'הגברת רחל’… 'המורה רחל’…

בֹקר בבית־הספר על הקַתֵּדרה… פנקס הציונים הגדול פתוח… ילדוֹתַי כמה הן אוהבות אותי!… צהרים – עשרות, עשרות מחברות בנרתיקי תחת בית־שֶׁחְיִי, שולי השמלה מקֻפָּלים בתוך היד והנעלים שורקות, שורקות על גבי השלג.

ציל־צליל! נפתחה הדלת וחום נעים וריח של מאכלים טְעִימִים וקולה של האם לקראתי. אנו יושבות אל השלחן הערוך ואוכלות לתיאבון:

– בתי חמדתי, אור עיני, הלא מידך לי כל השַלוָה וההרוָחה הזאת, מידך, מידך…

– אל נא, אמא! למה החִבּוּקים הללו?… הביטי מי זה מצלצל שם?

– אָ, ליזה!? – אותה הגמנזִסטית שישבה אתנו בחצר אחת לפני כמה וכמה שנים – מה נפלו פניה, אל־מלא־רחמים!

– סליחה…

– אין דבר, אינך מפריעה לנו, עלמה חביבה!

בקשה אחת יש לה אלי, היא זקוקה לעזרתי…

– לעזרתי? אָ, הריני מוכנה ומזומנת, כל מה שתדרֹש, כל מה שתדרֹש!

כך. מוטב שלא להזכיר לה על אותה הלשון הארֻכה שהיתה משרבּבת כנגדי, אף מלה אחת על אדות אותה הלשון…

…הרוח מיבבת, הוגה נכאים, קָרָה לַחָה מתגברת בחדר, ואין אף עֹמֶר קש להסיק את התנור הקר. – – – –


_______________


כתלי חדרנו נתערטלו, רק זויותיהן מכוסות בקורי־עכביש… הרהיטים – נעדרו, סירי הנחֹשת אף הם אינם כבר על המַּדָף. סמוך לחלון עומדת האם, מסדרת וגוזרת מיני אריג שונים ונושכת את שפתה התחתונה. קשה עליה הגִזְרה כאלו המספרַים קֵהים והאריג קשה כפח של ברזל.

– בבתי העשירים – מבארת היא לי – זקוקה המבשׁלת לחליפות אחדות – אותו הסִנור שמבשלים בו את הקדירה במטבח, אין מוזגים בו תֵּה, למשל, בחדר האֹכל…

– ובכן?

כלפי מה היא אומרת זאת? סתם כך… אצלם, למשל, יש חדרים רבים ושונים… כל ילד – חדר מיוחד לו; והמבשׁלת, אפילו לזו, מיוחד חדר קטן, ומטה ושלחן בו; ואם יש לה, לזו, ילד, למשל, הרי זה יכול לגור שם…

ופתאום – שתי ידיה מתרשלות ונשמטות על סף החלון והמִסְפָּרַיִם והאריג נופלים ארצה:

– ומה, בתי, אִלו היינו נטרדים לבית זרים, מה היית אומרת?…

והיא גונחת בבכי פתאם – היא אינה רוצה לרמות אותי יותר… היא אינה יכולה…

אנחנו לא לבית קרובינו אנו הולכות – אין לנו שום קרוב, שום מוֹדע, אַין, אַין, אָ־יִ־ן – – –


________________


שתי שכנות מסַיעות לנו לסדר בתוך הסל את שארית חפצינו, עוטפות אותי במעילי המעוך:

– כך, כך… תזכּי עוד להכניס את זו לחֻפה, בעזרת השם יתברך… בעזרת השם יתברך!… לא צריך להִתְיָאֵש מן הרחמים… ואת המזוזה צריך לנשק שלש פעמים –וה' יהיה בעזרתכן…

בפעם האחרונה אני הופכת את פני כלפי חדרנו: שממון ויגון, הרִבוּע השחור – זֵכר לחֻרבן – דומני, כי משם קולו של הצרצר עולה:

– היו שלום!

– לכנה לשלום…

ורוח קרה מפַזֶרת את המלים בתוך האויר.

להיכן אנו הולכות?

רחובות חדשים, אנשים זרים שאינם ידועים לי, ואינם מביטים בי כלל, לַחַץ ודְחַק על גבי המִדְרָכות – ובתוך הלב רגש פחדני משונה דוחק ודוקר…

– קר לך, בתי?

– לי קר? לא!

הנה נפתחת דלתו של בנין גדול ומתוכו מתפרצות זוגות זוגות של ילדות מזוינות בילקוטים ונרתיקים. כֻלן לבושות פַּרְווֹת חמות, כֻלן פניהן צוהלות ועיניהן מחַיכות – תלמידות הגמנסיה. ליזה אף היא כאן. סקרה בי רקע והפכה פניה לצד אחר. עכשו לא תַרְאֶה לי לשון, לא… הנה היא גוחנת אל ילדה אחת קטנה ממנה ובעלת ראש מתולתל, לוחשת לה שתים־שלש מלים בחשאי, ושתיהן מביטות אלי וצוחקות – גם השניה כליזה…

אחר כך כשהיינו כבר בתוך המטבח אשר בבית הגדול והזר, ואמא חגורה בסִנורה החדש, ערכה את הקיסמין על הכירים – ראיתי שוב אותה הילדה, שראשה מתולתל ועיניה צוחקות. היא פתחה את הדלת המובילה אל חדר האֹכל, התבוננה באמי, אחר כך – בי, ובקשה לברֹח, אלא הגברת, שעמדה בשעה זו בתוך המטבח, העבירה את ידה על קוֻצות ראשה של הַלָהּ:

– אל נא, לוֹלָה זְעִירָתי, אל תיראי, הרי זו בת המשרתת החדשה…

– ויודעת היא בתי את התנ"כ על פה ושאר ספרי־למוד – נענתה אמא ואמרה, כמו מתוך שמחה וידידות בהעמידה את המַרְחֶשֶׁת על הכירים: הביטה אל הגברת – והתחרטה והפסיקה תוך כדי דבור…

אומרת היא הגברת שלא היתה נוטלת לה ‘הוספה’ כזאת בשום אֹפן… אלא החותנת שלה – דַוקא במבשלת ‘כשֵרה’ היא רוצה…

והנה החותנת בכבודה ובעצמה. זקנה ומסורבלת בשר ועטופת שירָאִין, פאה נכרית שחורה על ראשה, ובאזניה רטטו ונצנצו העגילים באבניהן היקרות, ועל צוארה מַחרָזות, מחרזות של מרגליות גדולות.

– את המַגָּבוֹת אסור לערבב אלו באלו, והמרחשות של חלב הרי הן תלויות כאן על הקיר לבדן – כאן מקומן.

ולשונה מקרקש כעִנְבָּל בתוך הזוֹג, ובשעת דבור ניצוצין של רוֹק נתזין מתוך פיה, כאלו שִׁנֶיה נשחזות מתוך דבּוּרה… פונה לצאת ואומרת כנגדי:

– תִּינוקת אינה צריכה להסתַּבֵּך בין הרגלים! הושיבו את זו בתוך זוית שלה, מבשלת!

והאם בוֹחשת את הסיר הרותח, מרימה את שולי סנורה וכובשת בהם את פניה… שתיקה. בחוץ מחשיכים השמים ואת חללו של החדר כובשת האפלולית, על הכירים מזמזמות הלביבות השמנות, האויר מלא ריח של חמאה מִטַּגֶּנֶת…

להיכן אלך?… אנא לבֹא? והרי בכל רגע ורגע יכולה הדלת להפתח ותכנס הגבירה עם מחרזות הפנינים וניצוצות הרֹק הנִתזין מתוך פיה… אולי טוב לי להתכנס אל אותו הארון הקטן, העומד סמוך לחלון, להצטמצם ולהתקפל כפקעת קטנה ולצפות עד שיישנו כֻּלם?


_________________


כעבור שעה ואני יושבת לבדי בתוך עליה קטנה ואפלה מבלי אור נר, רועדת כֻלי מחמת צנה, עוצמת את עיני ומשתדלת להשתקע בחלומות:

…טרקלין נאה, עציצי פרחים ומרבדים, משרתים מתרוצצים לכאן ולכאן והסַפּה שאני שוכבת עליה רכה ומכוסה קטיפה.

– רחל, רחל, הזוכרת אַתּ אותם הימים הרעים כשהיית מוטלת בתוך חדר אפל רעבה וצמאה ולבך מר ונפשך עגומה ואני, אמך, עומדת במטבח ופני משחירים כשולי קדירה?…

– שם? בתוך אותו הבית הזר עם זגוגיות החלונות הבהירות והגבירות הקַנְתְּרָניוֹת? כך, אלא למה לנו להזכיר נשכחות, אמא חביבה? מוטב לפרֹט דבר מה על הפסנתר – שמא לא כך?…

ואני מתישבת על השרפרף המכוסה סמיט ואצבעות ידי מרתתות ומפרכסות אילך ואילך, אילך ואילך – ונגינה עֲרֵבה, נוּגה ויפה ממלאה את כל חללו של החדר, בוכה לאב שאינו רואה בנחמה, בוכה וגם מנחמת, והיא שוטפת החוצה, החוצה… ובתוך הגִנה, שמעֵבר לחלון מתכנסים כנופיות של אנשים, עומדים כלם ומקשיבים – והלבבות מתמוגגים בהנאה:

– אך זוהי מנגנת, אך זוהי מנגנת!

ומלמעלה, מתוך החלון הפתוח, שבדיוטה השניה מנגד, צעיר אחד מביט, והוא בעל פנים חִורים ונאוים ובלורית לו שחורה והוא מֵזין בי את עיניו הכחוּלות, מביט אלי – ישר אלי: ולוּא ידעתי מה שמו!…


III

בקצה הסימטא המשתרעת למטה נגד חלון עֲליָתנו עומד בית נמוך ושקוע בשלג. רק חלון קטן ויחיד יש לבית זה, ומתוכו מציצים מדי יום ביומו פנים חִורים ויפים, פניו של נער דק־הגו. מדי עברי לפני חלון זה רואה אני נער זה שהוא יושב והוגה בספרים. פעמים רואה אני אותו יושב על ספרו, עיניו השחורות פקוּחות לרוָחה, עומדות ומסתכלות בחלון – הוא שקוע במחשבות, הידים מונחות על הספר בלי תנועה, מתחת למִצְחַת כובעו מבצבצת בלוריתו השחורה, והוא מהרהר ומהרהר – בּמַה ובמי? ומי הוא?

עם שקיעת החמה נוהג הוא לעזוב את מקומו. לרגעים אחדים הוא נעלם בתוך עָמקו של החדר ואחרי כן הוא מתגלה בחוץ כשהוא עטוּף במעיל דק, ספרים ומחברות מתחת לבית־שֶׁחְיוֹ. יש, שדלת הבית נפתחת אחריו מיד לצאתו, ואשה אחת ממהרת אחריו וקוראת:

– ’דָוִד, דוד!' – וכשהיא משיגה אותו, מיד היא מסירה את מטפחתה מעל גבה, מקַפַּלְתָּהּ ועוטפת בה את צוארו של הנער המסרב בדבר. מתוך הַפְצָרה של חִבה רבה היא מפַיֶּסת אותו ומשלחתו כשהוא עטוּף לחֹם לו – אֵם, כנראה.

יש שבערב עם הדלקת הנר מורידים מיד את הוילון על אותו חלון קטן – ואני נשארת אז עזובה וגלמודה בתוך חדרי… החדר הקטן מתמלא כלו צללים, מלמטה, מתוך המטבח, מְפַעפעים ריחות של תבשילים חמים, ואמא עדיין עסוקה היא שם, עסוקה מאז הבקר…

אני מתעטפת במעילי הקרוע, יוצאת בחשאי החוצה, נבלעת בתוך כל הַערב הרב של האנשים המתהלכים על גבי המִדְרָכות. כאן, בין החומות הגבוהות והמַחסנים עם חלונותיהם הגדולים ותַערוּכוֹתיהם אשר בהם, ובין המון הטַיָּלים המגוהצים, אני נראית לעצמי כל כך פעוטה וחלושה – דחיפה קלה אחת, נשיפה בפה, ואפול בפִשוט ידים ורגלים. ואיש לא יחוש לעזרתי, איש לא יושיט לי את ידו, כי מה להם ולי?… ולמה אני סובבת כאן? להיכן רגלי מוליכות אותי? דברים יפים בחלונות – כן, יפים הם ונאים למראה, אבל הרוח מנשבת בחזקה, חודרת אל בשרי, מבַדֶּרֶת ומְסַמֶּרת את שערות ראשי. הגברים מזקיפים את צוארוני אדרותיהם ומתעטפים להנאתם. הנשים מתכנסות וטומנות כפותיהן בתוך מוּפטָאוֹתיהן4 וטוב להן, קול צחוקן מצלצל בצהלה. עגלות־חֹרף שטות באמצע הרחוב והזוּגים שעל צוארי הסוסים צוחקים אף הם בצהלה. ושם בחנות הנַקנִיקין נפתחת הדלת, נסגרת ושוב נפתחת – ואויר חם נודף משם כפעם בפעם, והוא ספוּג ריח של בשר מעוּשן, אוָזים צלויים וקשואים כבוּשים – ואני קר לי ורע לי וגם רעבה אני… 'דָוד, דוד’… האמנם אני שומעת את קולה של אותה אשה? והרי דלת הבית הנמוך סגורה עכשו והסימטא היא ריקה, לגמרי ריקה…

חוזרת אני לחדרי, ואמא פוגעת בי, יגֵעה היא ורצוצה, פניה נֵחָמים מן האשׁ ועיניה רטובות;

– קפואה אתּ ורועדת, היכן היית? לא נאה לחזור יחידה ברחובות. אף כף של תבשיל חם, לא יכלתי הפעם להציל לך…

ואני – התבשׁילין הללו, שאמא מכסה עליהן בסנורה ומביאה לי, כחֵנֶק הם לי…

וכשאנו שוכבות במטתנו הרעוּעה, החורקת לכל תנועה ותנועה של גופותינו, אני מטמינה את פני בחיק אמי וסופגת אל קרבי את ריח הבצלים והשוֹמן הנודף מהן – נשתנה ריחה של אמי…

– אתּ מנמנמת כבר, אמא?

לא, היא אינה ישנה עדיין. בעינים פקוחות היא שוכבת שעות, שעות שלמות שקועה בהרהוריה… ובבקר רואה אני ששערות ראשה של אמא מלבינות יותר ויותר.

מציץ אור השחר אל חלוננו, והיא עומדת כבר על רגליה. נוטלת את שמלתי היחידה שנתמַרְטְטה, מעַיֶנת בה ומעינת, מניעה עליה ראש ואומרת:

– קרועה ובלוּיה, אין לה שום תקנה, – אין…


____________________


בצהרים נכנסה פתאם אמא ובעיניה – ברק משונה:

– שמלת־בד יפה, כמעט חדשה נזדמנה לה – ובזול… בערב זה חוגגים את יום הולדתה של לוֹלָה. והקטנה בקשה שתכנסי גם את לשם… מה, אינך רוצה? ושם יִפְרְטו על הפסנתר, ומחולות יהיו… רואה אַתְּ אֵי־אלו כפתורים נוצצים יש לשמלה זו?… גם לוּלָאָה יפה עליה… תכנסי ותעזרי לי בעריכת השלחן.

בערב פִּתוּנִי צלילי הפסנתר וקול הכנור – ואני נכנסתי אל תוך האולם, שאוֹר האלקטרון5 הצהיל על כל כליו ועל האורחים העליזים. ישבתי בזוית אחת, ועיני לקרקע. על המרבדים הרכים צעדו חברותיה של לוֹלָה. השתובבו, דברו וצחקו בקול – וּלְוָאי שלא אהיה נראית להן… והנה פֶּטְיָה, אחיה של לוֹלָה, נטל תפוח־זהב מעל השלחן והושיטוֹ לי:

– משום מה את מתבַּיֶּשׁת, ילדה?

וכי מנין לו זה, שאני מתבישת? אני אך מתבישת לברוח מכאן… ולואי שתקראֵני אמי – ואצא. אבל היא עסוקה בעריכת השלחנות. מתכוננים לאכל ארוחת־הערב, עתה אצא… אבל אמא קוראת לי לעזֹר לה בעריכת השלחן – ואני נפגעת6 בליזה… גם זו, מי שהיתה שכנתי, כאן. היא מביטה אלי, ישר – אלי. שתי עיניה מצטמצמות, מצטמצמות, ופתאם היא פונה אל לולה, מוחאה כף וקוראת בצהלה:

– לוֹלְקָה! הלא זאת היא שמלת־הקיץ שלך! נדיבה! את שמלתך נתת לבת המבשלת!

הכוס שבידי נפלה ונתפוצצה – ואני בורחת כאלו אחזתני דליקה– – – – –

כעבור שעה נכנסה אמי אל החדר האָפֵל והנר בידה, ומצאה אותי מוטלת על הרצפה ורק כתנתי לעורי, וכֻלי רועדת. והשמלה הבהירה? היא מוטלת על הרצפה…

נטלה אמי את השמלה – והנה אך קרָעים ורצועות בידה… וזעקת חמס פרצה מלב אמי:

– מה עשית?! אוי מה עשית לי, גַזְלָנִית?!

– קְרַעְתִּיהָ!… כך רציתי!

…ואמי הכתה אותי… היא סטרה בלחיי, צבטה בזרֹעותי, סטרה וצבטה וצָוחה בקול דק עצור, עד שפרצה בבכי, נפלה עלי‏ – ונטלה אותי אל חיקה, חִבְּקַתְנִי ובכתה הרבה בֶכֶה על ראשי…

אך בלבי מתקשה איזה רגש מר וקר, מתקשה ומחניק:

– ‘מה לי ולאשה צנומה וכפופה זו’?…

שכבנו לישון. ואני – הרי אני הולכת מכאן. בורחת… בחוצות אתהלך, בהמון השוָקים אנוד ערומה ויחפה, רעבה וצמאה – מה איכפת לי!

– מי את, ילדה?

– אני? – אבא שלי מת, אמא היתה לאחרת, עֲזָבַתְנִי. אין לי בית, אין לי כלום ואין לי צֹרך בכלום… לכו לכם, כלכם! את כלכם איני סובלת! את כלכם – ואפילו אותו הנער עם הפנים החִורים ועם העינים החושבות והבלורית השחורה!…


IV

זה היה בבֹקר. אני עמדתי אצל השער והבטתי אל הסמטה. התִנוקות צברו שם צבורים של שלג, ועשו גלמים שונים וצרו צורות. פתאם שמעתי מאחורי קולי פסיעות קלות ומהירות – דָוד, הוא עבר עלי, עמד ופנה אלי בשאלה:

– אתּ היושבת שם, בעליה זו?

– אמי…

– אני רואה אותך לפעמים… מאחרת אתּ לשבת בלילה. כלום יש לך ספרים לקריאה?

– רק תנ"ך… ולך?

– את קוראת עברית?

– אבא לִמדני,

– כך, אמי אומרת שהיא מכירה את אמך… גם את אבא שלך ידעה… אתם ישבתם בסמטה של האטליז – שמא לא כך?

בערב כשעמדתי לפני הראי הקטן וסרקתי את שערותי – שוב הגיע אלי קול פסיעות קלות ומהירות, והפעם על המדרגות ומיד דפיקה בדלת.

– מי שם?

– אני, דָוד…

הוא נכנס והסיר את כובעו, העביר את ידו על בלורִיָתו

– נוּ?

מה היה לי לענות לו? אני סלקתי את המסרק והָראי הצדה. ישבתי ואמרתי לו: שב.

– שמך – רחל?

– רחל…

– זוכרת את רחל?

– הקבורה בדרך אפרתה?…

– הראית את תמונת הקבר? תבֹאי אלי – ואראך… והנה הוא מוציא חוברת קטנה מכיסו.

– את רוצה לקרֹא?… אני יכֹל לתת לך עוד ספרים עבריים לקריאה.

– את זה קראתי עוד עם אבא, אבל עכשו אקראנו שוב, הרי זה ספור מן החיים שבארץ ישראל.

– היודעת את? אני הלא נוסע לשם…

– להיכן?

– לארץ ישראל… אינך מאמינה?… אני מכין את עצמי לזה. אלמֹד אגרנומיה ואבֹא לעבֹד שם… בפתח־תקוה יש לי דוד… את יודעת מה זאת פתח־תקוה? – מושבה סמוכה ליפו… היודעת אַתְּ, את יפו?

– כן, הלא שם ירד יונה באניה והדג בלעהו.

בלחיי בר־שׂיחי פורחת האדמומית ודבורו שוטף, שוטף:

– היודעת אַת – בת דודי רכבה פעם אחת על חמור מפתח־תקוה עד יפו בלי אֻכּף ובידה רק זרד קטן… תבֹאי אלינו ותראי את תמונתה – בת חיל היא!

– נכנסה האם. דוד קם ולקח את כובעו:

– שב עוד אתנו, דוד – היא אומרת:

– לא, יש לי שעור. שלום!

הוא יצא והאם ישבה בקצה המטה עגומה ודוממה. רוצה אני לשאלה על דוד ועל אמו, אבל היא התחילה מדברת בענין אחר לגמרי:

– לא. מעידה אני עלי שמים וארץ שאינני יכֹלה עוד… מן הבקר ועד שעה מאוחרת בלילה, אוצי רוצי, רוצי ואוצי… עמדי, בשלי, טגני, מרקי, שפשפי, הגישי ושוב בשלי… רגלי צבו, עצמותי נשברו – אין כֹח עוד… ושפתיה רוטטות ומתעקמות – אם עלוּבה רצוצה ומדֻכָּאה…

אני מציעה לה את המטה, עוזרת לה בפִשוט בגדיה, משכיבתה ומכסה אותה בשמיכה… היא רועדת, מתכַוצֶת עוצמת את עיניה ופניה חִוְרים, חִוְרים.

יושבת אני לקרא בחוברת שהביא לי דוד ואיני יכולה… תגיע נא רק אותה העת הטובה, שאני מקוה לה – ואז שוב לא תעבֹד האם… אף באצבע קטנה לא אתן לה לנקף, בשום אֹפן… כמלכה תשב לה אז על הספה הרכה, כלה עטופה קטיפה ושִירָאִין, על צוארה מחרזות של מרגליות ועל חזה שרשרת של זהב.

– שמא תשתי כוס שוקולד, אמא חביבה?

– שוקולד? לא. כבר קצה נפשי בו.

– אם כן – מעט דבדבנים מטוגנים?

– לאו, בתי.

– אז תפוח־זהב באבקת־סֻכָּר, ניחא?

ואני מצלצלת בפעמון. בפתח מופיעה השפחה:

– תפוח־זהב בּסֻכָּר.

– תכף ומיד, גברת נכבדה. אבל איזה אדון ממתין שם בפרוזדור. מֻתָּר לו להכנס?

נכנס איש צעיר, לבוש שחורים.

– אל אלהים, הלא זהו דוד!

– כך, כך, רחלי, גם את גדלת, יפית… וכמה גדלו צמותיך… ואמא?… כן, זאת היא אמא שלך…

– ישב נא. או אולי נצא מעט הגנה, עכשו, בערוב היום נעים מאד לטיל בין ערֻגות הפרחים.

– אָה, חן, חן! שעתי אינה מרשה לי. רצוני רק לשאל אם תסע הגברת אתי שמה, לארצנו…

– כיצד? הוא חוזר לארץ ישראל?

– איזו שאלה! – יש לו שמה כרמים ופרדסים, שדות תבואה וגני ירק… הוא בא רק לקחת אותי… ובכן – הגברת מסכימה? כן? טוב מאד! – להתראות! בעוד יום אבֹא.

– להתראות…

ולִקּוֹד קִידה? לא. לעמוד בקומה זקופה ולהושיט את היד בצחוק־חן, אך בלי שום תנועת הגוף. הרי אני הגברת…

ואני לוקחת את הראי הקטן, תולה אותו על הקיר, עומדת לפניו על בהונות רגלי ומושיטה את ימיני:

להתראות, דוד!…

ובתוך המטה מתנודדת האם, פוקחת את עיניה וסוקרת בי בתמיהה.


V

דוד ספר לי מעשיה אחת. מעשה בבן מלך, שבת מֵינִקתּוֹ נשאה חן וחסד לפניו, והיה קובע לה ראיונות בכל יום, כשנודע הדבר למלך, עמד וגזר על בנו להטרד מתוך הפלטין ואת המינקת ובתה סגר בתוך מגדל גבוה ואפל.

מה עשה בן המלך? בדל את עצמו לבית־התפלה שלו, התיחד עם נפשו המרה, בכה והתפלל שלשה ימים ושלשה לילות. שיעָשה לו נס – ותצמחנה לו כנפים.

ביום השלישי בשעת בין השמשות, שעת רחמים היתה – ונתגלגל עליו חסדו של רבון העולמים ונתקימה תפלתו – שתי כנפים גדולות ולבנות כשלג צמחו פתאֹם על גבו – ובאותו ערב התנשא בן המלך וטס בין שמים וארץ, עבר על נהרות וימים ערים ומדינות – ופניו ולבו מכֻוָנים לשם, אל אותו מגדל גבוה.

בא ועמד על חלונו וקשקש באצבע: קיש־קוש.

מי אתה?

– ילדה, יַלְדָתי, כמה פניך מאירות.

– אוֹרי מזיו הפנים שלך, אדוני בן המלך.

– ילדה, יַלְדָתִי, במה עסקת כל העת?

– שערות, שערות תלשתי מראשי, אחת לאחת צרפתין ותיק של טלית עשיתי לך, אדוני בן המלך.

– ועוד במה טפלת, כלה נאה שלי?

– חוטים דקים טויתי, יומם ולילה ארגתים וחֻפּת תכלת עשיתי לנו, אדוני בן המלך.

מיד חבק בן המלך את רעיתו ופרש את שתי כנפיו הצחורות. נפנף אותן אחת ושתים – והרי המה נשאים כאחד בין שמים וארץ, טסים ועפים כמלאכי־השרת עד שירדו אל אי גדול אחד, שׁכֻלו גן גדול אחד בתוך האוקינוס. סרג שם בן המלך ענפי עץ אחד כעריסה, הניח בה את הריבה והלך לו.

– בחור נאה שלי, במה אתה עוסק?

– אבנים טובות אני מאסף ובונה פלטין בשבילך.

– ועוד במה אתה מטפל?

– חיות ועופות אני צד ומתקן סעודה לכבודך.

וכאן אני מפסיקה:

– ואמא שלה? המינקת, דוד?

– המינקת? טס בן המלך טיסה אחת והביא גם אותה והושיבה בתוך הפלטין על כסא של זהב, ומצעות של משי מוצעות לה תחת רגליה, ושלחנות של פז עומדים לפניה, והם גופם, בכבודם ובעצמם, עומדים ומשמשים לפניה!

והמאכלים שהם מגישים לה טובים הם וריחם נודף?…

– ברבורים אבוסים ופרפראות, כיד בן־המלך, את מבינה?…

לאחר אותה שבת כשנזדמנתי עם דוד, מסרתי לו תיק קטן, תיק של תפלין שרקמתי לו בידי.

וכשבא הלילה ובעליתנו משתררת החשכה, אני כובשת את שפתי בראשה של האם, נושקת אותה ושואלת על אותה האשה ועל בנה שבבית הנמוך.

דוד זה – מה שיך לומר – ‘עלוּי’ הוא, אמא זוכרת אותו מקטנותו, בעל כשרונות מצוינים הוא… דומה הוא לאביו, זכרונו לברכה…

– נו, נו… ומה עוד את יודעת, אמא?

– אבל בשם ה', מה את מחניקה אותי בחבוקיך, ילדה שוטה?


VI

דוד הוא בן חמש עשרה: ‘דמות דיוקנו של אביו – כך אומרת עליו אמו – והוא הלא משתכר כבר – שעורים יש לו… קני לך, אומר הוא, חלב, קני, אמא. ושתי, ואני אשלם להחַלְבָּן… בשכר ההוראה שלו, הוא רוצה לשלם!’ – וקמטי פניה מחייכים ביחד עם העינים הקטנות, הטובות:

– ורואה אתּ את הספרים שם על המדף? מה את סוברת, כֻלם שלו, מִקְנַת כספו… – והנה גם מחברותיו… – הוא כותב הרבה. אוהב הוא את הכתיבה.

כעבור שעה קלה מתמלא אוירו של הבית הבל של תבשיל וריח של ערב חָרפי שהביא דוד מן החוץ. מכשירי העבודה, קופסות הטבק ושפופרות הפפירוסים, שאמו גחוּנה עליהן תמיד בעבודה, מסתלקים הצדה. על השלחן פרושה מפה לבנה, כפות הנחשת מצוחצחות ומבהיקות, והקשואים הכבושים נותנים ריח.

– הפעם אסור לך לסרב. את צריכה להסב אתנו בסעודה – כֻלנו נאכל מקערה אחת…

ובשעה, שדוד מסיח אתי על הספר החדש, שהביא היום מבית הספרים, הזקנה בוררת את חתיכות הבשר מתוך תפוחי־האדמה ומסלַקְתָן לצדנו.

על הקומודה הכינה לנו תפוח זהב, לָקוּי קצת, אבל טוב… והיא? לא, היא אינה סובלת מאכלים חמיצים… והרי היא מברכת על המזון בלחש ובאדמומית קלה בין קמטי הלסתות, מַפשלת ומקשרת על ערפה קצות מטפחתה וחוזרת למלאכתה מתוך ברכה… מלאכה זו שלה שונאת את הבטָלה – כך היא רגילה לומר תמיד.

בתוך הכירים מהבהבות הגחלים, והחום שבתוך החדר מגפף את הפנים ומַשְׁרֶה את הגוף בעצלות נעימה. דוד יושב אצלי על הדרגש, ומספר לי על דודו שבארץ ישראל (ארץ זו שאין בה חֹרף כלל…) דודו זה, אחד מבוני הארץ הראשונים הוא… זה עשרים וחמש שנים הוא שם… הסבא, אבא של הדוד, היה עשיר, בעל נחלה – והרי שם, מעל הקוֹמוֹדה תלויה תמונתו… והוא בכה כתינוק בשעה שיצא הדוד לנסוע. הזקנה נשתטחה לפניו בפתח הבית ופשטה כנגדו את ידיה: 'הרגני נא הרֹג – ואל תעזבני’… בן זקוניה היה… והוא מה עשה? הוא פסע ועבר עליה – והלך… אף פרוטה לא שלחו לו אבותיו לשם, והיו לו ימים של רעב וצמא, טלטול ועבודת פרך, קדחת ומחלת עינים – והוא – אָ, אלו קראת את מכתביו – שם, בקומודה הם בין כתביו של אבא – ‘אנחנו ננצח’! – כותב הוא.

מספר הוא, דוד בהפסקות ומתוך רטט קל, מביט כפעם בפעם אל השלחן – אל האם. מנַמֵּך קולו ואומר: 'ראי, היא מנמנמת והפפירוסא בידיה, אם נעירנה – תשוב אל העבודה. מוטב שנצא…

אנו יוצאים בחשאי, ודוד נאנח ואומר: 'אוי, עבודה זו, לא עבודת־שדה היא, נכפפה אמא לגמרי, וגם משתעלת’…

– לא קר לך? – הוא שואל אותי בחוץ –

– ולך?

הוא – ימינו תאחז זרועי, ואני אוחזת בשרוולו:

– השמרי – גל של שלג.

– בזהירות, דוד: הקרח חלקלק…

שנינו פנינו משוּלהבות מן הטיוּל והדבוּר הנלבב.

על המדרגות הוא נוטל את ידי, לוחצה ומנענעה רגע:

– ליל מנוחה, רחלי!

ושעה ארֻכה אני יושבת בחדרנו הקר – ואיני הולכת לישון: ‘ליל מנוחה, רחלי’ – איזה קול מיוחד לו לדוד זה.


VII

אמא התחילה מסתכלת בי ביותר, ובפניה דאגה רבה. היא מביאה לי מהמטבח קערה של מרק, עומדת עלי בתחנונים שאֹכַל ומשהה עלי מבט שכֻלו רחמים.

– פניך, בתי, הולכים ודלים מיום ליום… מה זה היה לך, מה זה היה לך?…

ואני משתמטת מתחת מבט זה, נגשת אל החלון ופותחת את ספר למודי. אותו הספר הצרפתי, שדוד היה נותן לי בו שעורים.

שם, למטה מלבלבים כבר העצים בתוך הגִנה, והערוגות מגוונות בפרחים, פֶטְיָה ולוֹלָה משתובבים ביניהם. צוהלים וצוחקים בקול. לוֹלָה מקפלת את שולי שמלתה הקלה. עולה ויושבת בתוך הנַדְנֵדָה. דחיפה אחת – וקווצות תלתליה ביחד עם העניבות הלבנות הקלועות בתוכן מתבדרות בתוך האויר, מתנפנפות ומבהיקות לאור החמה כשתי כנפי יונה.

– פטיה, פטיה בזהירות!

מתרוממת היא בין האילנות – לשמים היא מעופפת בצהלה…

ושם, מעבר לגנה עומד הבית הנמוך עם גגו הרעוע ועם חלונו היחיד, העגום:

‘היי שלום, רחל…’

רק לפני חֹדש ימים היה הדבר. בתוך הסימטא עמדה העגלה וצרורותיו של דוד בה. והנה נפל דוד על צוארי אמו והתחיל מנשקה:

– אל נא תבכי, אמא, אל נא תבכי… אנחנו נתראה בקרוב, בקרוב…

ואלי פנה, נתן יד ואמר:

– היי שלום, רחל.

ויותר לא כלום… והרי כמה לילות חֹרף ואביב היה מספר אתי, מכניס אותי לפני ולפנים למגדלי דמיונותיו, ותמיד היה אומר שנהיה ביחד. ביחד נלמוד, ביחד נסע לארץ־ישראל, ועכשיו – ‘היי שלום’ והוא לבדו נסע… דודו קראהו לבוא לא"י.

והימים עוברים ומצטרפים לשבועות – חודש ימים. דוד ודאי יושב כבר עכשו ולומד בגמנסיה העברית. תלתליו השחורים מבהיקים ועיניו נוגות ולחות:

– למי יש כאן מחברת פנויה? שכחתי לקחת אתי מחברת לחשבון…

– מחברת? הרי יש אצלי, הילך…

כך אומרת אליו בת דודו, שחרחרת ונאוה, בת חמש עשרה, כגילו… ואני מתחילה מטיילת אילך ואילך בחדר והספר פתוח בידי: באמִתּוֹ של דבר הרי זה עָוֶל לבלות את הזמן ברעיונות הבל. מה לי דוד ומה לי אותה הילדה הארצי־ישראלית? שעורי הצרפתי מה יהא עליו?

Nous parlons vous parlez, ils parlent7

כך… ללמוד, ללמוד וללמוד, אדע צרפתית על בוריה, גם גרמנית ואנגלית אלמוד לדעת ולהשכיל ולשלוט בשפות… והרי אני לבוּשה שחורים, פנַי חִורים ורצינים – ואני עומדת על במה, גבוהה מכל אדם, קולי אמיץ ונעים, ודברי ברורים ונכוחים והמה נכנסים אל לבות אלפי האנשים, העומדים לפני מחרישים ומשתאים:

– מי היא זאת?

– בתו של מלמד אחד, אני ידעתי את אביה, שנַים שלשה נערים היה מלמד ומתפרנס בדוחק… וכשמת אביה, ואמה באה לשרת בבית עשירים – התגוללה באיזה עליה קרה, רעבה ולבושה סמרטוטים, בלי הורים ובלי מורים – וראה: מה כשרונות עושים!

ושם בפנה עומד אחד ואינו מסלק הימני את מבטו? צעיר ולו חתימת זקן ועינים שחורות – דוד

על בת דודו אני שואלת? – היא כבר נסעה מא"י, היא נישאה לאיש במצרים…

רצוני – וילַוֶה אותי הביתה, כלומר: אל המלון שלי…

ובכן – Nous parlons vous parlez, ils parlent

ואולי טוב לי לצאת לרגע החוצה, לשאף מעט אויר צח, רק מעט… להתעטף בסודרה של האם ולעמוד בקצה הסימטא…

בתוך ענני המערב הדולקים, שוקעת החמה כשהיא אדומה מאָדמה, האילנות שבגנה עומדים דוממים ועטופי צללים, וחלונו של הבית הנמוך שרוּי בצל אף הוא, ושם בתוכו אצל השלחן יושבת הזקנה, גוזרת פִּסות ניר קשה ועושה שפופרות של פפירוסים. אכנס, אשאל, אולי השאיר דוד איזה ספר משלו…

לא! הרי אפשר שאתן קולי בבכי:… אני כל כך גלמודה…


VIII

… שמים רחבים, ים גדול מכה גלים והאניה מפליגה… ימים ולילות של טלטולי דרך, סִבּוּב ראש ותֵעוּב. אולם אנחנו הולכים ומתקרבים לשם, לחופה של יפו. עוד שעה אחת קלה. הנה זה נראה החוף ובניניו… הנה השריקה האחרונה. הסירה מתנדנדת בין הגלים, ומרחוק דוד עומד. קרני השמש שרויות עליו בזהרן, והוא זקוף ונאה – הוא מנפנף את מטפחתו הלבנה ומחייך כנגדי:

– רָחֵל, רָחֵל – הוא קורא במבטא הספרדי – – –

…מושבה קטנה. ערב. השמים טהורים ועמוקים, בתוך הרחוב משתובבים הילדים. הדבור העברי מצלצל. מן הכרמים מגיעה שירה עבריה, עגומה, אני יושבת בגִנה שלפני חדרי ומצפה: דוד, הן מאז הבקר לא היה אצלי. האמנם אין שעתו מרשה לו ועכשו הרי ימי החפש? – אלכה, אראה מה היה לו… והנה אני בקצה המושבה, חלון חדרו מוּאר, הוילון מקופל קצת, אני נגשת אליו על בהונות רגלי: אויה! הוא מוטל במטתו. פניו חִורים ועיניו סגורות למחצה.

– דוד, חולה אתה?… כך?… במה אתה חושש?

– רחל אַתְּ?… כל היום חכיתי לך, כל היום…

– וראשך בוער כאש, דוד, הנה ארטיב את מטפחתי ואחבשנה למצחך… אקרא לרופא…

– שטותים, רחלי, שבי כאן על ידי וירוַח לי… קדחת קלה ותוּ לא.

חלומות, חלומות וחלומות.

ובהקיץ, הרי הדברים יגעים כל כך: אני, רצוצה ומלאת צער, מתהלכת מסביב לבית־החולים, תולה את עיני בדלתות הסגורות ולבי מהסס:

אמא מוטלת שם באחת המטות, פניה בוערות ועיניה עצומות – זה שבוע ימים. ומיום ליום נעשית נשימתה יותר כבדה, ומשעה לשעה הולכים פניה ומשתנים.

– אמא. אמא אנה אני באה?!…

כאבא בלילה ההוא, כך גם היא מפשילה את ראשה אחורנית ופושטת את ידיה באויר כשאני נכנסת אליה. וכשעוברת שעת הבִּקוּר, האחות הרחמניה מראה לי לדלת, לצאת. והדלת נסגרת אחורי – ואני עומדת בחוץ…

בראש המגדל של בית כנסת הנוצרים מצלצלים הפעמונים בקול עצוב – הגסים: בָּם־בָּם והדקים: אוי־אוי־ואבוי… מחר בשעה זו, אפשר אלך אחרי מטתה של האם. ונשים רחמניות תאחזנה בידי ולא תתנינה לי להתנפל אל הקבר, אל אמא שלי.

– היתומה…

אחד, אחד יסתלקו המלוים הביתה, ואני אשאר לבדי בין צלליו ושאונו של הערב, ומי ינוד לי ומי ישתתף בצערי?… מתה אמא – וברחוב טיילים מגוהצים עוברים, מדברים, צוחקים כאלו עולם כמנהגו נוהג, ואין אמא שלי מוטלת בתוך הקבר האפל, חִורת, קרה ועליה גל של עפר…

אני מטיחה את ראשי בכֹתל ושפתי נשוּכה בין שִני – היאך אני חושבת כך?…

ובינתים בא הלילה. רוח קרה באה מן הצפון ומסמרת את שערות ראשי. החנויות נסגרות בזו אחר זו, הרחובות מתרוקנים, נשמע חלילו של השומר, ומאיזה פִנה צף ועולה לפני שוטר בעל קומה ומזוין:

– בלילה אסור להסתובב בחוץ, ילדה – לכי הביתה.

הביתה…

אל הבית הנמוך אני נכנסת בלי ברכה ובראש מוּרד. אמו של דוד מזדעזעת וקמה כנגדי מעל קופסות הטבק והפפירוסים.

– ומה נשמע בבית החולים?

אין אונים אני נופלת על הדרגש ובוכה…

…ואני זוחלת כתולעת בתוך מחִלָּה צרה ואפלה, ואין מוֹצָא… צר לי, צר לי – אני נחנקת… והנה אני נִשאת בתוך עֵרב־רב של דברים המבעיתים אותי.. המון רב נדחק: מי מת? מי מת?… ומי הטילני לתוך הנהר? נהר רחב ידים שגדותיו ירקרקות וגליו החמימים רוחצים אותי, שוטפים עלי, ואני שטה ושטה עליהם – ואיקץ…

אמו של דוד מדברת אלי – ואני איני מבחינה דבריה, עד שאמרה: ‘מכתב נתקבל מדוד והריהוּ פורש בשלומך… שתי מעט חלב, יקירתי!’ – ואני שותה ואיני שואלת כלום…

ואמא, אמא שלי היכן היא?

למה תשאלו? – היא מתה באותם הימים שהייתי מוטלת בקדחת עזה על הדרגש –

והרי ידעתי שכּך יהיה – – – – – – –


IX

ושוב הגיעו ימות החֹרף, ימות סוּפה וסערה וגשמים מעורבים בשלגים… פסקו הגשמים ובכל יום יורד שלג. שלג רב מכסה את הרחובות ושוקי העיר, את השדות שמחוץ לעיר ואת קבריהם של אבא ואמא שבבית הקברות הגדול… ויושבת אמו של דוד כפופה ומזוינת במכשירי עבודתה, גוזרת את הניר לפסות קטנות, עושה שפופרות וממלאתן טבק. ואני יושבת עמה ועוזרת על ידה. עובדות אנחנו בשתים יומם ולילה – ‘המלאכה אינה אוהבת את הבטלה’ – והטבק מחלחל בתוך הלב…

והנה זה שני חדשים עברו ללא מכתב וללא ידיעה מדוד… ופתאום קמה הזקנה ומוציאה מתוך סידורה מכתב מקופל ומעוך ומשטחתו לפני.

– קראיהו עוד פעם, בתי.

אוי, כמה פעמים זה קראתי את המכתב הזה! אני קוראת והזקנה מסיעת לי, היא יודעת כבר את המכתב בעל פה:

‘אמא חביבה – כותב הוא – כאן בתוך ארצנו החמה והנעימה תנוחי עוד מעמלך… תשכחי את ימי עניך… תחדשי את נעוריך, האמיני לי… תשתכר גם רחל, תקבץ על יד כמה שהוא, ותבֹא נא גם היא לכאן… תמצא לה כאן עבודה…’

ובתוך הכירים מהבהבות הגחלים ולוחשות בחשאי, בחשאי. הזקנה מתישבת שוב לעבודתה. חורקים שִנֵי המספרים – ‘המלאכה אינה אוהבת את הבטלה’ – וגם אני עושה במלאכה…

ודממה. הומה הרוח בחוץ ומתדפקת על דלת הבית… ולעיני חזיונות ודמיונות: מושבה ופרדסים… אני קוטפת תפוחי זהב גדולים גדולים… ודוד שם בראש הגבעה על חרבות מבצר עתיק יעמוד, מביט אל עדר הכבשים הנפוץ בבקעה…

– ראי, למה עמדת, בתי, באמצע? – שואלת פתאם הזקנה – באיזה עולם את?…

אֵלי, אֵלי! באיזה עולם אני, ובאיזה עולם אהיה?…


מולדת, ניסן תרע“א; אייר תרע”א.


  1. קומודה – שידה.  ↩

  2. מסע – רכבת.  ↩

  3. ‘הרשונה’ במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

  4. מופטאות – צורת רבים של מוף (ידונית, גליל פרווה לחימום הידים).  ↩

  5. אלקטרון – חשמל.  ↩

  6. נפגעת – נפגשת.  ↩

  7. צרפתית: אנו מדברים, אתם מדברים, הם מדברים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות