רקע
דבורה בארון
תְּכֵלֶת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

איזה שפע של תכלת היה בעת ההיא מסביב! – בלי שעור ובלי גבול:

השמים, שמי העיירה, שנתערטלו מענניהם לגמרי, שהיו עמוקים ורחבים ושהשרו את בבואתם בכל שלולית, בכל קִלוח.

הנהר, ז’וז’יק הנהר, שנִער את עצמו מקרחו ושלגו, שהיה רחב ומתון וצנוע ושזֹהר גליו הפעוטים הוא כזֹהר כלי הזכוכית הרבים המֻטבלים בו עכשו לכבוד הפסח.

ולבסוף – העינים הגדולות, עיניו של מוטיל בן החזן שכננו, שהן עמוקות, הרבה יותר עמוקות משמי העיירה וצנועות ותכולות – מז’וז’יק הנהר.

והנה אירע, שבאחד מימות האביב הללו, כשהבית היה מלא חום וערבוביה ושאון, התנור בוער, וכלי הברזל מלובנים ואמא – פניה משולהבים וקולה מנסר בתוך החלל ומצוה ומתרה להזהר בגיגית, גיגית ציר הסלק – הובאו לביתנו מאיזו חנות כמה וכמה חבילות של בד וצמר, והחנונית באה כשהיא מזוינת באַמַת הברזל ובמספרַים – וקרֹע יקָרע – שמלה לי, שמלה לשר’ל אחותי ולפריל.

– ואת הבד התכול הזה הייתי מיעצת לך לקחת סתם – אומרת החנונית, משמיטה את אמת הברזל והמספרַים מידה, מנפנפת ופורשת על השלחן מין אריג שהוא תכול והנקודות הזרועות בתוכו הן עוד יותר תכולות – ממש שמי תכלת, ששורות שורות של עינים מציצות מתוכם.

– וכי יודעת אני – אומרת אמא, עומדת ומקנחת את ידה בסנור, מסתכלת באריג וממשמשת בו, מהפכתו אילך ואילך ומזעזעתו, עד שהוא מתקמט לכמה וכמה קמטים ומרשרש רשרוש שיש בו עד כדי למלא את כל הגוף רטט משונה ונעים.

בעוד זמן מה, כשהיום בחוץ הולך ומחשיך, והערבוביה והשאון בבית מתגדלים, עומדת אמא שוב על יד התנור והכירים, ופניה משולהבים וכלי ברזל מוציאה היא מן התנור כשהם בוערים ואדומים – ואת אותו האריג התכול, אומרת היא לנו, הבנות, צריך לקפל ולהניחו בארון, ויהא גנוז לנו לימים הבאים, שכבר הגיע הזמן, אומרת היא, לדאֹג ולחשֹב על עתידנו.

ואני נוטלת את אותו האריג התכול, שצריך להניחו בארון ושיהא גנוז בשבילנו לימים הבאים, ומקפלת אותו בנחת, וסופגת אל קרבי את ריחו ורשרושו ברטט ומהרהרת על אותו העתיד, שכבר הגיע הזמן לדאֹג ולחשֹב עליו, ושהוא מצטייר עכשו לפַני בצבעו של אריג עדין זה, צבע שהוא תכול כתכלת השמים, כז’וז’יק הנהר, ושהעינים הגדולות המציצות מתוכו הן כעיניו של מוטיל בן החזן שכננו:

באותה שעה הולכת החשכה בבית הלוך וגדול, ואחיותי הגדולות מתרוצצות בחדר הנה והנה פרועות שער ומלאות דאגה, כי הזמן הן קצר והמלאכה מרובה: צריך לחזר אחרי תופרת, והדוגמא מאין תִמָצא? וסלסלות ומלמלות?

פריל אחותי, שהיא הבכירה אמנם, אבל גבנת, נמוכת הקומה ורפת־כח, אינה מדקדקת ביותר ואינה מקפידה; לא כן שר’ל, שקומתה גבוהה וזקופה, גזרתה דקה ונאה וכֻלה גמישה וגאה. הבד, שקנו בשבילה, הוא ורדי והלחיים שלה חִורות – ובליל ‘הסדר’ כשכֻּלנו היינו מסובים אל השלחן ובבית שררו נקיון ואורה, והיין בכוסות אדום ומזהיר – דמתה שר’ל זו לדוכסית ממש.

– בליל סדר זה, כשהיינו מסובים אל השלחן, דמתה שר’ל שלנו לדוכסית ממש – אמרה אמא לאבא אחר כך, בלילה, בשכבה במטתה בצניפה הלבן, ובבית שקט, והמנורה דולקת ומאירה את המפות הלבנות שעל השלחן ואת הכלים.

ואז נתגלגלה ביניהם השיחה על צער גִדול בנות ועל מוטיל בן החזן שכננו, שבא הנה מהכרך לחג הפסח ושהוא עלם ממולח ומפולפל.

– והתמדתו בלמודיו גדולה מאד – כפי שמספרים – עונה אבא מתוך מטתו, והיארמולקה השחורה חבושה לראשו.

– אם התמדתו של מוטיל בן החזן היא גדולה! – חושבת אני בלבי (משום שאני הן יודעת, משום שאני הלא ראיתיו כשהוא יושב על יד החלון ומעיין בספרים, ומשום גם שאחותו חנה הרי היא חברתי היותר טובה בימים האחרונים) – איני מתאפקת ומתהפכת על משכבי. באותו רגע ממש מתהפכת גם אחותי על המשכב שלה, ובבית משתרר שוב שקט, והמנורה דולקת ומאירה את המפות הלבנות ואת הכלים.

למחרת ולמחרתים ובשאר ימות החג הרביתי מאד לשחק עם חברתי חנה באגוזים. בחוץ היה חם ונעים. הבוץ בתוך סמטתנו פחת והלך; חלונות הבתים היו פתוחים, וריח של שומן אוזים ושִירות צפרים חלחלו בתוך האויר בלי הרף – וַנבחר לנו אני וחברתי חנה, שטח ישר בתוך חצרנו ונשחק באגוזים. שכנתי בת החזן אהבה מאד לנצחני במשחקי, לזכות באגוזי ולהריק מעט מעט את כיסי, אבל – מה בכך, הלא על כן חברתי היותר טובה היתה זו בימים האחרונים.

– שמא כדאי לנו לעבור עם אגוזינו למקום אחר. כלומר – על יד חלון ביתכם? – שואלת אני, בהוציאי מכיסי שלשה זוגות של אגוזים ‘טורקים’ ובהניחי אותם על הארץ בשתי שורות ישרות.

– מה ראית לשטות זו לעבור שמה? – שואלת חברתי חנה וזורקת בחזקה את כדור הברזל, המרפרף, נוגע ואינו נוגע באגוזי, מגלגלם והודפם לכל ארבע רוחות החצר.

– משום ששם אפשר לנו להתעדן בשמש – מוציאה אני עוד ששה אגוזים ומסדרתם בשתי שורות.

– משום ששם יכול מאן דהוא להציץ דרך חלוננו – ובזה איני רוצה – אומרת חנה בת החזן שכננו והאגוזים מדרדרים תחת כדורה, כדור הברזל הגדול שלה.

– שם, אומרת את, יכול מאן דהוא להציץ דרך החלון? שואלת אני, ומתבוננת שכבר כָּלו האגוזים מתוך הכיס ועוזבת את חברתי חנה ואת כדורה ואת האגוזים שהם אגוזי, ששכנתי הֵריקה אותם מתוך כיסי אחד, אחד.

מה שנוגע לאחיה מוטיל בן החזן – כמעט שלא הייתי מעלה אותו על זכרוני אלמלא מאורע אחד קטן שאירע לי פעם במוצאי שבת. אותה השבת שאני מדברת בה – חול המועד חל בה, והרחובות מלאים אז צהלת מטיילים ושלל צבעי שמלות. היה חם מאד ובהיר וטוב; הרוח שנשבה מעבר לנהר היתה קלה וריחנית – וַתהיינה כל היום דלתות ביתנו פתוחות, ואנשים באו ויצאו, וטָריות1 הָעָמדו על השלחן, ומליאים וחביצות שאינן אלא ביצים טרופות ושֻמן אוזים.

– ומזגו לכם כוסות של יין, בבקשה, ופצחו נא אגוזים, רבותי – התרוצצה אמא מסביב לשלחן ושולי המטפחת שעל ראשה מתבדרין לה בשעת מעשה אילך ואילך מחמת הרוח הבאה מן החוץ.

– ורבותיה מזגו להן כוסות של יין ופצחו אגוזים, ועל עניני הקהלה דברו, על פרנסיה, ועל האורחים שבאו לחג הפסח אל העיירה – עד שערב היום והגיע זמן תפלת ערבית. ותפלת ערבית החליטו להתפלל הפעם בביתנו, בצבור; צריך היה להזמין רק שני אנשים מן החוץ, מן החצר – ולצרפם למנין, ובעוד רגעים מועטים, כשהחשכה בבית היתה גדולה ואנו, הנשים, מסולקות לחדר מיוחד – טילו להם המתפללים אילך ואילך ושרו וגנחו וסלסלו את התפלה. ואמא אף היא העבירה את ידה בשמשת החלון ופרשה לקרן־זוית. אחר־כך היתה דממה, אחר־כך – לחש חשאי ואנחות ואחר־כך גמרה אמא תפלת ‘שמונה עשרה’ ונר של חלב תחבה לידי – ולכי – דחפה אותי אל החדר השני – והדליקי, בלי שום אמתלאות, משום שאת הקטנה באחיותיך ולך נאה.

– ואני, הקטנה באחיותי, נכנסתי אל חשכת החדר ואל ההתלחשות הממלאה אותו – ואגשש, זמן רב גששתי עד שהגעתי לארון הספרים, מקום ששם קופסאות הגפרורים מונחות, ששם גם מוטיל בן החזן עומד וגבו אל הספרים.

– את רוצה לפתֹח את הארון ולהוציא גפרורים? – שואלני הוא, וקולו חשאי, כאילו היה עומד ב’שמונה עשרה' וממקומו אינו זז.

– אני רוצה להוציא גפרורים – מבקשת אני לענות, ואיני עונה ואת הנר אני אוחזת בידי.

– את רוצה לפתֹח את הארון – חוזר הוא ושואל, ומעיין אותה שעה בפנַי כמו שמעיינים בספר פתוח, וגוחן אלי עד שאני רואה את בלוריתו, את מצחו ואת עיניו הגדולות ועד שכמה וכמה רצועות של תכלת משתרעות פתאום לפני עיני ונעות ומפזזות – ממש כאילו עמד ז’וז’יק הנהר ויצא במחול עם רקיע השמים, עם האריג העדין, אותו האריג הצפוּן בשבילי לעתיד לבוא… עם העתיד גופו – איזו שטות!…

– איזו שטות! – אמרה אמא לאבא אחר כך, בלילה, בשכבה במטתה בצניפה הלבן, ובבית – שקט, והמנורה דולקת ומאירה את המפות הלבנות שעל השלחן ואת הכלים – שולחים אותה להדליק נר של חלב במוצאי שבת והיא מתבלבלת שם וחוזרת, ובבית חשך.

ככה אומרת אמא לאבא, בלילה, בשכבה במטתה והצניף הלבן על ראשה. ואני שומעת, עוצרת את נשימתי ואיני זעה ואיני נעה: ברי לי שעוד מעט ותתגלגל ביניהם השיחה על צער גדול בנות, על שר’ל אחותי, שבשמלתה הורדית היא דומה לדוכסית ממש, ואז – גם על מוטיל בן החזן שכננו.


ואחרי זה בא עוד מאורע קטן:

פעם אחת – זה היה באחד מימות החג האחרונים – ישבתי עם חברתי חנה על חופו של הנהר ופצחתי אגוזים. כאן היה המרחב גדול, והאורה רבה. ז’וז’יק הנהר היה מתון ושקוף והשמים ממעל – עמוקים ותכולים – וַאוציא אגוזים מכיסי, וַאפצחם וַאאכיל אותם את חברתי חנה.

– הנה חג הפסח חולף ועובר – אמרתי לה והנחתי גרעין גדול ושחום על העשב שלפניה – וביחד אתו יפסקו גם השמחות; והאורחים יסעו, ויסע גם מוטיל אחיך…

– ויסע לו – ענתה חברתי, בלעסה את הגרעין בשִניה ובהתיזה באותה שעה טפות טפות של רוק אל פני – יסע לו עכשיו, וכשיבוא חג השבועות – ויחזֹר.

‘ונכון הלא: כשיבוא חג השבועות – ויחזֹר’, חזרתי במחשבתי על דברי חברתי חנה, וָארים את עיני למרום, וַאסתכל בעֹמק השמים וָאביט אל הנהר, אל ז’וז’יק – כל־כך הרבה תכלת, אל אלהים. והנה הלא גם שלוליות קטנות עם בבואת הרקיע בקרבם, והנה גם… מוטיל בן החזן…

– והנה גם מוטיל אחי – אומרת חנה, ופורצת בצחוק גדול ומשונה וממלאה את כל פני טפין טפין של רוק מאוס וחם – הנה… עם שר’ל אחותך, הביטי, חי, חי, חי.

– איזה הרגל מוזר וגס הוא להתיז אל הפנים טפות של רוק מאוס וחם – אומרת אני לחברתי, בצמצמי את עיני ובהביטי אל השביל הצר המתפתל כנחש בין העשבים, אל שר’ל אחותי הוַרדית כולה והגמישה, ולבסוף – אל מוטיל, אל מוטיל בן החזן, המעיין עכשיו בפני ברת־שיחתו כמו שמעיינים בספר פתוח, והגוחן אליה בשעת דבורו כמו שגוחנים לאדם בתוך החשכה, בשעה שמתכַּונים להמציא קופסת גפרורים לידו. איזו קלות דעת.

– נו, ובשביל מה חדלת מִפַּצח אגוזים בשבילי? – שואלת אותי שכנתי בת החזן, ופניה מתעקמים מתוך חיוך שאין דוגמתו לכעור.

– משום שאין אני שפחתך, ואין אני מחויבת ואין רוצה לשבת כאן, לפצח אגוזים בשבילך. ההבינות?

הראיתם מימיכם נערה זוללת ורמאית ורעת־לב כזאת? זה שבוע ימים ויותר שהיא עומדת ומנצלת אותי, ומריקה את כיסי ומוציאה ממני את אגוזי אחד, אחד. ולא עוד, אלא שעדיין אני צריכה לשבת לפניה ולקלקל את שיני, ולהגיש לה גרעינים מן המוכן ולהתלכלך ברוקה המאוס והחם – גועל נפש.

– מפני מה את מתרתחת כל־כך? – מביטה חברתי ישר אל תוך עיני, ועומדת על רגליה וחיוכה המכוער אינו מסתלק מפניה.

– מפני שאת הנך נערה זוללת ורמאית ורעת־לב – מביטה אף אני אל תוך עיניה, ומתרוממת ואוספת את קלפות האגוזים בידי.

– נו, זרקי!

– ואני אזרק!

– ואני אספר למוטיל אחי – אומרת חברתי ומגינה בשתי ידיה על פניה.

– ואני איני מפחדת מפני מוטיל אחיך – עונה אני, ומרגישה, שאיזה דבר קשה מזדעזע ומפרכס בחזי וצונחת וכובשת את פני בשביל הצר, המתפתל לבין העשבים.

אחר־כך באו עוד הרבה ימים בהירים, ימים של תכלת, כי היו השמים מעורטלים לגמרי ועמוקים, וז’וז’יק – מתון וצנוע, והשלוליות בכל מקום – הרקיע משתקף בהן, ומוטיל בן החזן אף הוא טרם נסע.

ויש ביום חם, כשהאויר בבית מחניק, והשמש בחוץ לוהטת – ועמדה אמא ופתחה את ארגזי הארון ואת דלתיו:

– ואת אותו האריג התכול – תצוה – בעל ‘העינים’ התכולות, הגנוז לימים הבאים, צריך להוציא ולשטח כלפי השמש, שכבר הגיע הזמן – אומרת היא – שנדאג ונחשֹב על עתידנו.

לדאבוני:

אותו העתיד, שעליו דִברה אמי, הצטייר עכשיו לפני בצבעים שחורים, כל כך שחורים – ומה לי האריג התכול, ומה לי העינים התכולות המציצות מתוכו!…


הזמן, י“ט בניסן תרע”ב (5.4.1912)


  1. טָרִיוֹת – סרדינים  ↩

המלצות קוראים
תגיות