רקע
דבורה בארון
עגמת נפש [נוסח מבואר]
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

בביתו של הסוחר יצחק אהרנסון קרה דבר כזה:

פעם, ביום סתו מעונן וקר, בשעה הרביעית אחר הצהרים, נכנס לחדר האֹכל מנהל החשבונות לוי לֶוין, התעכב על יד הדלת והמזוזה, ויאמר שהוא, לוי לוין, בא לבקש אי־אלו רובלים על חשבון החֹדש הבא, כי זקוק הוא מאד לאי־אלו רובלים, כי בנפשו הוא, שאלמלא כך – אמר – לא היה מבקש.

הדבר היה, כאמור, בשעה הרביעית אחר הצהרים, ולפיכך נדפו עכשיו בחדר האֹכל של מר יצחק אהרנסון ריחות נעימים של לימון ומיני תרגימה, תפוחי זהב ותפוחים סתם, על השלחן עמדו כוסות מלאות ומעלות הבל, ומיחם מצוחצח ורותח, וספלים קטנים של רִבה – על יד כל כוס וכוס.

מלבד זה היו עכשו בתוך החדר הגברת אהרנסון בעצמה, ופֶטיה ומַטיה ילדיה והאומנת, אומנתם של הילדים, שישבה על יד הפסנתר השחור ופרטה עליו באצבעות דקות ולבנות, לבנות מאד – וַיתהלך מר אהרנסון על גבי השטיחים הרכים, אילך ואילך, וַיעשן סיגרה ריחנית להנאתו ולהנאת בני ביתו.

ויצחק אהרנסון זה אדם שמן הנהו ובעל קומה, וגופו חסון וזקוף מאד, ובלכתו היו פסיעותיו תקיפות ובטוחות, והשרשרת אשר על חזהו מתקשקשת ומבהיקה, ועיניו, עינים המזוינות במשקפים של זהב, מפיקות עֹז, יהירוֹת.

לא כך מנהל החשבונות לוי לוין, שעמד על יד הדלת והמזוזה והִרצה את בקשתו ע"ד1 אי־אלו הרובלים: הלה אין דרכו לצעֹד בבטחון אף כל שהוא, וקומתו נמוכה ודעתו אף היא שפלה, וכֻלו אינו אלא בחור עני, עני מאד, המטפל כל ימיו בספָרות קטנות שבתוך פנקסאות של חשבון גדולים, ושצנום הוא, ודומֵם ובודד כאחת הספָרות הללו.

וכאן מקום להעיר, כי כלל וכלל אין זה מן הנימוס, שמשרת קטן יבֹא לבית אדונו הגדול ויבלבל שם את המֹחות בבקשות של מה בכך, בשעה שבני הבית מסובים אל השלחן ומתכוננים לסעוד את לבם. לדברים כגון אלו הרי יש קונטוּרה2, ומחסן ושעות שהן קבועות לכך, וכולי. ואין צריך לומר שמיותר לגמרי ומרגיז הוא גִבוב הדברים בנוגע למצב הרע, לדחקוּת, חֹסר לחם וכדומה, בה בשעה שבעל הבית מבאר לך בקצור נמרץ, שכסף למפרע אין הוא נותן לשום איש, שבפרינציפ אין הוא נוהג ליתן כסף למפרע.

אין פלא, איפוא, שכל המשא והמתן הזה גֵרה מאד את עצבי בני הבית והִשרה עליהם רוח בלתי טובה.

בעוד זמן מה נִטשטש אמנם רֹשם כל אותו המאורע הודות לצלצול הפעמון וקול דִבור האורחים, שהגיע מן הפרוזדור.

אותה שעה שעת שתִיַת תה ואכילת פירות היתה בכל בית פחות או יותר הגון, והגברת אהרנסון, בקוּמה בברָכה לקראת הבאים, צִותה על המשרתות להגיש עוד כמה וכמה כוסות וכפיות, תפוחי זהב ותפוחים סתם. בעל הבית אף הוא פתח והושיט קופסת סיגרות לגברים, ושוקולדה – לנשים, והשיחה – על דבר מזג האויר, על הבֹץ הגדול השורר עכשו בכל חוצות העיר, בֹץ שלא היה עוד כמותו – החלה.

מה שנוגע למנהל החשבונות לוי לוין, הרי היה עליו למצוא בתוך הפרוזדור את כובעו ואת מעילו (זה המעיל שכל כך מלוכלך הוא ושרוי בבֹץ חוצות!) דבר שעלה בקושי קצת מחמת הבגדים, בגדי האורחים התלוים שם בערבוביה. מלבד זה הִנה נטפל לו עכשיו פטיה, בנו הקטן של בעל הבית, וַישתדל להכנס אתו בשיחה.

הוא, מנהל החשבונות השתמט אמנם ואמר, שמוכרח הוא להסתלק מכאן תיכף ומיד, כי שם, למטה, בתוך הקונטורה מונחים פנקסאות החשבון, כשהם פתוחים ובלתי מסודרים; אולם פטיה, בן בעל הבית, לעג לו וענה, כי שקר הדבר, שקר וכזב, כי אין הוא ממהר להמלט מכאן אלא מפני שבַישן הוא וטפש – טפש, טפש, טפש – סטר לו הנער על גבו, קפץ ושרבב לשון. וזמן רב התחבט עוד הבוכהלטר3 בתוך האפלולית שבין הדלת והקולב, נשא ידיו אל הברגים אשר ממעל – ויחפש את מעילו.


_______________


כל המסופר למעלה קרה, כאמור, ביום סתו מעונן אחד, בשעה הרביעית אחרי הצהרים; והנה למחרת בשמונה שעות, בערך, או בשמונה וחצי בבקר, כשאך יצֹא יצָא מר אהרנסון מקיטונו בחַלַטו4 ובסנדליו הקלים – והרי מאורע חדש; מתוך הַדיוטה התחתונה, מן המחסן בא אחד המשרתים הקטנים, גִלה ראשו והודיע לאדונו, שלמטה, בתוך הקונטורה נעשה מעשה משונה, שמנהל החשבונות לוי לוין (מי יודע באיזה אופן לן שם הלילה) שלח יד בנפשו על יד השלחן והפנקסאות, פנקסאות החשבון הפתוחים. המנהל, המשגיח על עניני בית המסחר עוד טרם בא, והמשרתים הקטנים נבוכים – כלום צריך להודיע לפוליציה?5

כל זה מסר הנער מתוך גמגום אמנם ובהפסקות, אבל בקול כבוש ובחשאי, כיאות למשרת בעמדו לפני אדונו. אולם הגברת אהרנסון, שדֶלת קיטונה היתה פתוחה לרוָחה, שמעה את הספור מהחל ועד כלה, ומבלי שים לב לשערה הסתור ולכל תָארה המרושל והמעוך מחמת שֵנה, קפצה וירדה מעל המטה, לבשה בחפזון מה שלבשה ותמהר לחדר האורחים, אל המשרת ואל בעלה. כי – ראשית צריך היה להשתיק את שניהם ולהבריח אותם, למען השם, להבריחם מחדר זה; הילדים פטיה ומטיה עוד טרם הלכו לבית הספר, וישמרם אלהים, את הפעוטים, משמועות וידיעות כאלה. ושנית? ושנית – אוי, ואבוי, אוי ואבוי, אוי ואבוי – נכנסה אל חדר האכל, ותתהלך הֵנה והנה, ותתעכב פעם על יד חלון זה ופעם – על יד החלון השני – לא. איסק, אתה בֹא והסתכל נא, בבקשה, ורְאה איך משרתי החנויות הקטנות מתקבצים ובאים אל מחסננו הגדול ואל השוטרים הבט נא, ואל האספסוף הזה, המלא סקרנות…

אותה שעה היו השמים ממעל מקדירים ונמוכים, והערפל מסביב גדול ומַכהה, ורוח היתה, וגשם – שהוא נוקב וקר, ויושבי הרחוב מלמטה, ידידיו ומוקיריו של יצחק אהרנסון מאז, לאחר ששהו על יד המחסן כמה ששהו, עמדו וצלצלו בפעמון, התרוממו ועלו אל הדיוטה העליונה, כשהם שטופים כֻלם גשם, וטחב והשתתפות בצער.

עכשיו, בהיות מצב הרוח בבית עכור והפנים מכורכמים, לא הִרבה איש לדקדק בעניני דרך ארץ ונימוס; אל חדר האכל נכנסו בלי קידות והשתחוָיות יתירות, הציעו שאלות ומזגו תה מבלי חכות להפצרת בעלת הבית ולשִמושה; ואף־על־פי שהיו מֶלקחי הכסף מצוחצחים ומוכנים על השלחן כמו בכל יום ויום, תחב כל אחד אל תוך הסלסלות את כפות ידיו, חִטט ומִשמש בגִזרי הסֻכר הגדולים והקטנים ואת התופינים פרר באצבעות וצפרנַים.

כי המנהל והמשגיח על בית המסחר נָבָל הוא, לזה הסכימו עכשיו הכל פה אחד; שעל כן הלא הוא הממונה על הכל, הוא המקבל משכֹרת והוא – האחראי בעד הסדר. שעל כן הן אין לעשות את המחסן כבית מקלט ולהלין בו כל צרוע, ויחף, ומחוסר בית – ועוד. ברור ומובן היה גם זה שאי אפשר, בשום אופן אי אפשר ליתן כסף למפרע למשרת, שאין אתה יודע מי הוא ומה, ששום מעמד ואחיזה אין לו בחברה, וקרקע – תחת הרגלים, שהיום הוא כאן ומחר – על החֶבל. ומרת אהרנסון צנחה, לבסוף, וַתשב על אחד הכסאות, נשענה בגבה על המסעד הרך וַתסגֹר את עיניה מחמת עיפות.

— לא, רבותי – דברה בקול רצוץ וכואב, וַתניע את ראשה אילך ואילך וַתאנח – אִמרו מה שתאמרו – וזאת היא כְּפית טובה, כְּפית טובה מאין כמוה; רוצה אדם לשים קץ לחייו – והרי לפניו שדות שוממים מחוץ לעיר, והרי חורבות עזובות ויערים. ולמה ובשלמָה, שואלת אני, לבֹא ולגזל את מנוחתם ולהרעיל את דמם של אנשים, שלא עשו לך שום רעה, שום ר־ע־ה – כָּבשה הגבירה את פניה בפִסות ידיה העדינות וכתפיה רעדו והזדעזעו מחמת התיפחות חשאית. ושתיקה נשתררה. מן הרחוב, מלמטה הגיעו איזו קריאות בודדות ועמומות, צעק מאן־דהוא וזֵרז את בעל הבית שיֵרד למטה, ודבורו נבלע בקול המון הגשם ודפיקת התריסים, שלא רוכסו כראוי היום. היתה בבית אפלולית קרה וריח של קיטון שלא נתאוֵר תסס – ועֶצב. על יד הדלת והמזוזה עמדו המשרתות בידים מֻצנעות תחת חזיות הסנור ובתמיה גדולה בתוך העינים; ויצחק אהרנסון, שיצא מתוך קביניטו6 בבגדיו המרשרשים, בגדי הסתו שלו ובערדלים עמוקים על רגליו, הביט אל האורחים השותים תה בשמֶנת על יד שלחנו, הביט אל אשתו הבוכיה, נשא עיניו אל השמים האפורים – וַישתֹק.

ומן הדיוטה התחתונה הביאו בינתים מכתב מקופל של הבוכהלטר, מכתב שהוא כתוב באותיות רצוצות ועקומות, ושמָלא הוא בכיות והתאוננות על החיים הקשים, על עשרים שנה רצופות של יתמות תפלה – בלי אב ואם, בלי בית, בלי אור וחום כל שהם – על הליכה מדחי אל דחי, על השלכת רוק אל הפנים, ישר – אל הפנים, ועל כיוצא בדברים אלו, וכל זה – אל איזו אחות יקרה ונעימה מאד.

ואף־על־פי שהיו האנשים קוראי המכתב רצינים למדי, נקיי דעת ורחוקים מאד מנבול פה, ומן הדומה לו, הנה עכשו, בשעת הקריאה, קשה מאד היה לכבֹש את החיוך המחלחל ונתלה בזויות השפתים.

כי – הוי והוי – מה רבו בימינו ‘האחיות’ הללו בשוק המשרתים והפקידים הקטנים. כי – כדאי הוא לצאת לפנות ערב, לפנות ערב ולראות האיך בריות אלו צצות ומבצבצות בצדי כל רחוב וחוץ ומתנודדות ומצפות עד שתגיע השעה ובתי המסחר יסָגרו, עד שגואליהן יופיעו ולדרכן ילַוון – אלו הגואלים, אשר מַשכרתם פעמִים שאינה מַגעת אפילו לחמשה עשר רובל לחדש, ואשר – תסלח נא הגברת אהרנסון בטובה – ואשר אצבעות הרגלים חשופות הן אצלם ונראות מתוך פנתות7 הנעלים…

והגברת אהרנסון סלחה אמנם בטובה – כִדְבָרָם; היא שפשפה את רקותיה אחוזות המיגרֶנה בסמי בֹשם רעננים – וַתסלח, ועל המשרתות צִותה להגיש אל השלחן לחמניות וכעכים, ביצים שלוקות וביצים מגולגלות, משום שסוף סוף, הלא צריך לסעוד סעודת בקר, משום שכבר הגיע הזמן.

וכעבור שתי שעות, כשהאורחים נפטרו והלכו כל אחד לביתו, והכל בחדר האֹכל סודר, נשתפשף ובא על מקומו – עמד מר יצחק אהרנסון על יד פתח מחסנו, כשהוא עטוף כלו לבוש של גשם וכשמטריה רחבה פתוחה וסוככת עליו ממעלה – וַידבר עם שוטר הרחוב. בחוץ היה הבֹץ גדול וקלוש, וגשם ירד בלי הרף, וקר היה ואפור, ובני אדם התהלכו, כשהם מכֻוצים, קטנים מכפי שִעור קומתם ורועדים. בצדי הרחוב רתתו האילנות המעורטלים, וכלבים תעו עזובים, ספוגי מים ומחוסרי מחסה – ויצחק אהרנסון עמד ובֵאר לשוטר הרחוב, שצריך, שמוכרח להרחיק את גופו של הנפטר מבית המסחר.

ואחרי הסברה קצרה הבין אמנם השוטר, שמן הראוי הוא לפַנות את הקונטורה ולהרחיק את הנפטר משם, דָבָר שעלה לו בלי טרחה יתירה; מנהל החשבונות לֵוי לֶוין היה, כאמור למעלה, אדם צנום מאד ונמוך הקומה, ולפיכך גם לא כבד ביותר, והשוטר, לאחר שהרים אותו מעל הקרקע והסתכל רגע בהבעת פניו המשונה, נְתָנו אל תחת בית שחיו (המשרתים ושאר הארחים־פרחים מן הרחוב, בראותם את הגוף במצב כזה, את הידים והרגלים המדולדלות והמשורבבות והראש המֻפשל ומתנועע – נרתעו משום מה לאחור וסגרו את עיניהם) הִניחוֹ בתוך העגלה וַיכסהו במחצלת. אל המחסן הֻכנסו אי־אלו דליי מים ומטאטא לשפשוף הרצפה ולהדחת השלחנות, וחנונֵי הרחוב, מכיון שנעלמה העגלה עם הגוף והמחצלת אשר בקרבה – נתפזרו וַיסתלקו כל אחד לחנותו ולעסקיו; אף יצחק אהרנסון צִוה מה שצִוה על משרתיו, סִדר וסגר את פנקסאות החשבון, עלה לביתו וַישתטח על ספתו. באותה שעה הלך הרוח בחוץ הלוך וחזק מרגע לרגע, על גבי גג הפחים ממעל, על זגוגיות החלונות ושמשות הדלתות תופפו טפות של גשם וגרגרי ברד – ומִשנה עֹנג היה לשכב על הספה הרכה, ולהרגיש את החום הנעים הבא מן התנור, את הנקיון שמסביב ואת הסדר. בתוך החדר השני שִחקו הילדים, השתובבו ונהמו כיונים חביבות, מן המטבח הגיעו ריחות של תבשילים חמים, לחישה נעימה של שומן רותח, המתבעבע בתוך המרחשת, וקולה של הגברת – וצריך לשער שרֹשם כל אותו המעשה, מעשה מנהל החשבונות, שבא אל הקונטורה, ישב על יד הפנקסאות הפתוחים ואבד את עצמו לדעת, היה נמחק ומתבדר ונשכח מלִבות בני הבית עוד באותו יום גופו (כי, סוף סוף, הן לבלר אפשר להשיג. וכי מעטים הם הצעירים, המתדפקים עתה על הדלתות ומבקשים עבודה) – אלמלא המקרה הקטן שקרה אחר כך בערב.

ובערב היה הענין כך:

בשבע שעות וחצי בדיוק, בעת שכל משפחת אהרנסון ישבה סביב לשלחן הגדול וסעדה סעודת ערב, נשמע פתאם מן הפרוזדור קול צלצול הפעמון, צלצול שנעשה כנראה, ביד חלשה ובלתי בטוחה. ואחרי איזה סרוב ועמעום מצד המשרתת, שרצתה לפתֹח את הדלת לפני הבא ולא רצתה – נכנסה לחדר האכל ריבה צעירה, כחושה ונמוכת קומה, וקלסתר פניה – קלסתר פניו של מנהל החשבונות לֵוי לֶוין. זאת היתה אחותו של המנוח המאבד את עצמו לדעת, בלי שום ספק, ואך לשוא חשדו בו, כי שופך הוא את לבו במכתבו ומַרבה דברי שִדול וחבה לאיזו עלמה זרה, כמנהג הבחורים דְהָאִידנה8. ובבית נשתררה דממה כבדה.

רגע אחד התנודד בעל הבית על כסאו, הוציא את מכתב הבוכהלטר מכיסו ואמר להתרומם – ולא קם, ואת המזלג השמיט וַיניחו בקצה הצלחת אשר לפניו.

‘אולי טוב היה לעמוד ולהציע לפניה את אותו סכום הכסף, שבקש אחיה לקבל למפרע’, הביט אל הַבריה המדוכאה, שצנחה וישבה על אחד הכסאות – ויתלה את עיניו בפני אשתו.

למעלה, מתחת לתקרה, הבהיק באותה שעה האֶלֶקטרון9 בכל העששיות הגדולות והקטנות; האור בחדר היה גדול ובהיר, ופניה של האורחת לבושת הסחבות נראו עכשו בכל חִורונם ועצבונם, וטוב ויפה מאד היתה עושה האומנת, אלמלי10 נטלה מיד את שני הילדים, את פֶטיה ומַטיה, היתה מסתלקת אתם לתוך חדרם והיתה משדלתם ומשעשעתם שם בדברים (אפשר היה לספר להם, למשל, איזה ספור נאה או אגדה, שמוסר השְׂכּל כרוך בה) עד שתעבור שעת החירום – עד שישובו הכל אל השלחן ואל הארוחה. אולם דבר זה לא נעשה – אם מחמת עצלות או מחֹסר הבנה בהִלכות פדגוגיה, כך או כך – והריבה שישבה מתחִלה על הכסא בראש מורד, בהכנעה רבה ובמנוחה, לכאורה – התרוממה פתאם ממקומה, ובשפתים רועדות ובפרישת כפים משונה התחילה מתרוצצת הנה והנה – ואוֹיה, אוי, אחיה היחיד, אחיה העלוב – בגעיה, שהמשרתות אשר על יד הדלת והמזוזה לא יכלו לעמוד בפניה וַתכבֹשנה את פניהן בסנוריהן.

הן הן גם שסִפרו אחר כך (סתם משרתות בַּדאיות אמנם, אלא אף־על־פי־כן.) שאותה הריבה, לאחר שעזבה את הבית, נתעכבה ועמדה על יד המחסן הסגור, הטיחה את ראשה בברזילי התריסים המוגפים, ותלשה את שערותיה, וצעקה במרִי נפש וטענה טענות, שיש בהן עד כדי לזעזע את כל נימי הלב, וכל זה – תחת שטף מי הגשם הקר ובתוך חשכה גמורה.

איך שהוא – ובביתו של הסוחר יצחק אהרנסון הֻפרעה שלות החיים גם באותו ערב, וגם בכל היום שלמחרתו. כי היתה גברת הבית שרויה במצב נפש רע, מכוער, ואת קיטונה לא עזבה, והילדים פניהם מפוחדים, והשאלות שהם מציעים משונות ומרגיזות; ויצחק אהרנסון – בהתהלכו אילך ואילך בתוך החדרים, הלוך והִכָשל, הלוך והִתקל במרבדים הרכים שמתחת – נשא עיניו כפעם בפעם אל השמים המקדירים אשר בחוץ, כִבה והצית את הסיגרות בזו אחר זו – ודַבֵּר לא דִבֵּר מאומה.


הפועל הצעיר, ז' בתשרי תרע"ג (18.9.1912)


  1. ע"ד – על דְבר  ↩

  2. קונטורה — משרד  ↩

  3. בוכהלטר — מנהל חשבונות.  ↩

  4. חַלַט — חלוק ארוך.  ↩

  5. פוליציה — משטרה.  ↩

  6. קבינֶט — חדר־עבודה.  ↩

  7. פֶּנֶת – העור העליון בנעל.  ↩

  8. דְהָאידנא — של עכשיו.  ↩

  9. אלקטרון — חשמל.  ↩

  10. אלמלי — אילו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות