רקע
דבורה בארון
שוּמָן [נוסח מבואר]
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

מתחיל היה היום כך:

מֵעבר לגבעות אשר בתוך המזרח היתה מתרוממת השמש ומאירה את יער הארנים ואת בתי־הקיץ הגדולים, המתנוססים בתוך היער, את המרפסות ואת המיחמים הרותחים והמשרתות אשר על גבי המרפסות.

אחר כך הופיעו מן הכפרים הקרובים אִכרים ואכרות והביאו ירקות רעננים, ביצים, אשר אך זה הטילון התרנגלות, כַּדי זבדה וכַדי חלב. אחר כך יצא שמעון מירקין מתוך ביתו, בית־הקיץ הכי גדול, ויצאה גם אשתו, וַיתהלכו קצת שניהם על המרפסת, שאפו אל קרבם את הריח הנחמד, ריח היער, והתהלכו עוד – וישבעו רצון.

שמעון מירקין היה סוחר שָמֵן, אשר בתו היחידה נשואה ושתי טחנותיו הגדולות, טחנות־המים שלו, טוחנות קמח בתוך הכרך יומם ולילה, ובשעה העשירית בבֹקר, בשִבתו על יד השלחן הערוך ועל יד אשתו היה אוכל את ארוחתו במנוחה, בלעיסה אטית ובמתינות שאין כמוה. מן האחוּ הקרוב, מצד הנהר, באה אותה שעה רוח קרירה ונעימה, נגעה ולא נגעה בשולי הוילאות וצִננה את השוקולדה בתוך הספל. בקצה המרפסת השני, על יד המטבח, טרחו המשרתות והתרוצצו, טִפלו בעופות השחוטים ובדגים, ואת הירקות ואת השומן חתכו לחתיכות קטנות – וַימרח שמעון מירקין את החמאה על גבי פת הסלת, וַיגמע את הזִבדה ואת הביצים, וַישוחח עם אשתו. הוא, מר מירקין, דִבר על מחיר השִפון והחטה, והיא, הגברת – על המאכלים השונים אשר יאכלו הבריות, אחרי כן יש שדברו קצת על הזבדה שהם אוכלים, על חלב־חמוץ, שצריך היה לאכלו, שמבריא הנהו וטוב, וגם על זה, שלהם, לשמעון מירקין ואשתו היה כדאי אולי למכור את ביתם ואת שתי טחנותיהם, טחנות המים שלהם, ולבלות את יתר שנות חייהם בארץ ישראל.

ככה היו משוחחים שניהם, לועסים לאט ומשוחחים, עד אשר כָבדו אברי הגוף ומַהלך המחשבות במח, עד שהכלים, כלי הגביש והכסף נתרוקנו ורצון מִלא את הלב לרדת אל הערסולים, ערסולי החבלים הקשורים בין האילנות למטה, ולהשתטח שם ולנוח קצת ולנמנם.

אולם בעת ההיא נגמרה סעודת הבֹקר גם על מרפסת הבית השני, מרפסתו של הסוחר רובינזון, ושניהם, גם מר רובינזון גם אשתו יצאו אל היער בשמשיותיהם הפתוחות, יצאו, משום שאנשים ‘מלאים’ מחויבים להתהלך מעט אחרי ארוחת הבקר – בֵארה הגברת רובינזון לשכנתה הגברת מירקין, בהכניסה אותה אל תחת שמשיתה – ויתהלכו כֻלם יחד.

בתוך השדֵרה הגדולה אשר ביער ובין אילנות השבילים הקטנים טילו עכשו גם הרבה זוגות ומשפחות אחרות מבני הכרך, מהם עסקנים צבוריים חשובים ופרנסי קהלה, ומהם בעלי צורה ובעלי יכלת, אשר יחס להם וקורבה אל שר הפלך ושר השוטרים – עכשו התהלכו כלם יחפים למחצה, חלוצי חזיה ושרשרת ובלי זֵכר של מנזֶ’טים1 וחשיבות, ובהפגשם ונפגשו בלי הקדמות ובקשות סליחה, ואף אחד מהם לא שלח את ידו כדי לזקוף את צוארון בגדו ולכסות על הצואר החשוף, או על מערומי העֹרף. ויש גם אשר נטפלו האנשים האלה אל הנערים והנערות המשַחקים בין השיחים, והתחברו אליהם כדי להשתתף במשחקם ולהתחרות אִתם במרוצה. וַילכו הלֹך והשתובב, הלֹך והתנועע בכל כֹבד הגוף, כשכנפי החַלַט2 הרחבים מתנפנפים ומתבדרים אילך ואילך, והפָנים מזיעים ומבהיקים, והגרבים הקצרים משתלשלים ויורדים – ולא יתבוששו.

אותה שעה היו החנויות הגדולות, חנויות המכלת אשר ביער, פתוחות לרוחה, ומשא ומתן היה בתוכן, ודֹחק וקול דִבור של משרתות. בפתחי האטליזים עמדו הקצבים על סדניהם וַיחתכו את הבשר הרך ואת הבשר שאינו רך, וַיחלקוהו לחלקים, ועל יד הפתחים, על יד המאזנים הגדולים התעכבו פעם בפעם אמהות משפחה כבודות, ושקלו את עצמן, ושקלו את בעליהן וילדיהן ונוכחו – כי הכל הולך כשורה וכהוגן, כי בו בזמן שהקטנים הוטבה בריאותם במשך שבוע אחד וגופם הולך הלֹך וכבד, הנה הן ובעליהן – לא גדל משקלם אף במשהו, לא גדל, הודות למאכלים אשר יעץ להם הרופא לאכול – והודות לטיולים והטפוס על הרי הסביבה.

– הלֹך ילך אצלנו הכל כשורה וכהוגן – בִּשרה אם מאושרה לשכנתה הטובה, ברמזה על בניה הקטנים, אשר גופם הולך הלֹך וכבד, והשכנה הטובה שישבה עדַין על גבי מרפסת ביתה, שטרם גמרה עוד לאכול את ארוחתה, ארוחת הבֹקר, נטלה אחת הביצים מעל השלחן הערוך וכף של כסף קטנה, וַתָקם ותרדֹף אחרי בנה, אשר השתמט זה עתה מידה, וַתעמד לפניו תחת אחד העצים וַתפצר בו לאמר:

‘שמע, בני, בקולי ואכֹל נא את הביצה הזאת, אכול – וייטב לך וייטב לאמך־יולדתך’.

שמעון מירקין, בהתהלכו כך בתוך היער עם אשתו ועם שאר הזוגות והמשפחות ובשוחחו אתם, ישב פעם על אחד משרשי העצים, הוציא מכיסו את פנקסו ואת עפרונו וַיבקש לעשות חשבון ולדעת כמה הוא ערך מספר הביצים, אשר יאכלו דרי היער הזה במשך יום אחד, לאחר כך – במשך שבוע.

הוא חִשב כך:

אם במספר בינוני יאכל כל אחד ממאה ועשרים האיש היושבים בשכונה זו, חמש ביצים ביום אחד, הרי:

5 (ביצים)

120 x (אנשים)

600 (ביצים)

שש מאות ביצים נאכלות כאן במשך יום אחד – ובמשך שבוע כמה?

600

x7

בס"ה 4,200

– בסך הכל ארבעת אלפים ומאתים ביצה – הודיע שמעון מירקין לבני לויתו, אשר ישבו אף הם לנוח על שרשי העצים והעשב שמסביב.

התמים! הוא לא ידע שמלבד הביצים השלוקות והמגולגלות יאכל כל אדם במשך היום גם לביבות וסופגניות ממינים שונים, גם חומצה וקציצות – וכל אלה בלי ביצים לא יעשו. מלבד זה הִנה נמצאת ביער זה עוד שכונה אחת, שכונה של בני העניים ונמושות הכרך אשר קנֹה יקנו ביצים אף הם – ואשתו, הגברת מירקין, בשִבתה אחר כך על יד השלחן ובאכלה את ארוחת הצהרים, לגלגה עליו ועל תמימותו בפני כל הטבחות והמשרתות. היא חטטה בעיון בעצמותיו הדקות והרכות של ראש הדג אשר לפניה, לעסה ומצצה אותן בבת אחת – ותצחק.

– אתְּ צחקי לך ככל אות נפשך – נגב שמעון מירקין את שפמיו במפיתו, ספק מבויש וספק מחייך – ואני ארד לי, בינתים, ואתקן את הערסלים אשר בין האילנות למטה, ואקשרם היטב כדי שתנעם לנו אחר כך שנת הצהרים ביער.

והשֵנה בתוך היער, בתוך הערסלים אשר תֻּקנו בין האילנות ונקשרו היטב, היתה נוחה ונעימה אחר כך באמת, כי עמדה השמש אותה שעה בגבהי הרקיע, והשפיעה את חומה על צמרות הארנים וענפיהם ורִככה והמסה את שׂרפם הטוב, אותו השרף שריחו יחדור לפני ולפנים בתוך הריאה, וישיב את דעתו של יושב היער ויאריך את ימיו. מן הבית הקרוב ומן המרפסת הגיע קול קשקוש הכוסות וזמזומו של המיחם, וצפרים קפצו מסביב ושרו, שרו אולי יותר מדי, אבל – אין דבר: הרוח הבאה מן הנהר נשבה לאט, לאט, והערסל, ערסל החבלים התנועע אף הוא לאט, ותרדמה באה, וריחות ערֵבים הגיעו מן האחו ומן המטבח, והיה הכל מסביב רך, מלטף ונעים, כאמבטת פושרין זו, אשר היא מעדנת את הגוף ומלטפת ומשקיטה את העצבים הרופפים.

בימות הסתו והחרף, בשֶבת האדם האמיד בתוך העיר – אי אפשר שתהא לו מנוחה כזאת ושנת צהרים כזאת: כי המֹה יהמה אז הכרך מסביב, ורבים ושונים הנם הדברים אשר יטרידו את המֹח. כי מלבד עניני משפחה ומסחר, ישנם לכל אחד גם עסקי צבור שונים, וקופסאות של צדקה המקשקשות לפניו בלי הרף, ומוסדות, וגבאים של מוסדות וסתם עניים פושטי יד ומפריעי סדר ושלוה, וברצון או שלא ברצון – המנוחה נגזלת. עכשיו, בהיות האויר אחרי שנת הצהרים צח וקריר, ובצאת יושבי השכונה בחבורה אל השדֵמה שמתחת או אל הגבעות ממעל – פעמים ששוחחו על כל אותם הענינים המטרידים אשר בכרך, על קופות הצדקה ואי־היושר, ועל התיקונים שכדאי, שֶמִן הראוי היה לתקן.

אחרי השֵנה הממושכה ואחרי שתיַת החמים המתוקים היו הגופים כבדים קצת ומרושלים, הזֵעה רבה והפהוק תכוף – וַתהי ההליכה אטית ושקטה, והשיחה אף היא התנהלה לאט ובשקט רב.

– ובאמת, החפזון וההתרגזות למה הם? כֻלם, מבעל בית החרשת פ. רובִנזון, עד שמעון מירקין ועד בכלל, מזוינים היו בילקוטים, אשר פירות משובחים בהם, תופינים ומשקאות שערֵבים הם ומועילים כאחד. והיה אם אָרְכה הדרך והשיחה נמשכה והוגיעה – והוציא הטַיָל מתוך ילקוטו מעט תופינים ובקבוק של משקה, אשר ערֵב הוא ומועיל כאחד, ומזג לו ומזג לאשתו ולבניו, וכִון אחר כך את פניו כלפי הרוח הבאה מן הנהר, וידֹע ידע אז בלבו בבירור, כי שטות, שטות מאין כמוה היא לנוע ולנוד לאיזו קַרלסבַד או מַרינבד רחוקה, בו בזמן שיער נחמד כזה יש בקרבתך, בו בזמן גם, שמֵי קרלסבד או גרגרי מרינבד אפשר להשיג כאן בנקל, שהרוקח מן הכרך שולחם לך הביתה בכבוד.

כאן, בדרך, נזדמנו לפעמים גם הדיָרים מן השכונה השניה יושבי הבתים הקטנים שבקצה היער, אלה אשר חלושי־חזה הם, על־פי־רוב, ואחוזי שחפת, אשר סכנה גדולה היא לדרוך בכל מקום שיטילו בו את קיאם ולֵיחם, ושהתכַוץ יתכוץ הלב למראה פניהם והליכתם. ולא פעם ולא שתים קרה, שבהגיע הטַיָלים אל אחת הגבעות אשר ממעל, או אל השדמה מתחת, ובנוחם קצת ובסעדם את לבם – הבינו כֻלם והסכימו פה אחד, שצריך, שמן היושר היה לערוך איזה נשף, יהא נשף של רקודים ויהא נשף סתם, ולהקדיש את ההכנסה לטובת העניים והחלכאים האלה.

הנה כי כן!

שמעון מירקין היה נהנה מאד בלַטף קרני השמש השוקעת את גופו, בה בשעה שהוא שוכב פרקדן על הקרקע ומרגיש את הלחות הטובה שמתחת ואת הקרירה3, ויש אשר בשכבו כך ובהתעדנו, וכפות ידיו נתונות לו מתחת ראשו, וקִלחי העשבים והפרחים מתנועעים עליו ומגרדים את מצחו ואת צוארו הגלוי – וַישאף רוח, וַיסגר את עיניו, וצר מאד היה לו על זה, שהגרמפון שלו הוא כל כך מגושם וכבד, שאי אפשר לקחתו לכאן, אל העשב, ולכוננו ולשכב ולהקשיב לנגונו.

– אתם, רבותי, לוּ בקולי שמעתם – והייתם שוכבים כאן על גבי הקרקע בתוך העשב ושותקים ושואפים אל קרבכם את האויר הנפלא הזה – יעץ את בני לִויתו היושבים ועומדים מסביבו.

ורבותיו שמעו אמנם בקולו, שכבו על גבי הקרקע בתוך העשב, ושתקו ושאפו את האויר הנפלא אל קרבם – והיה טוב.


_______________


אולם פעם, באמצע הקיץ, כאשר היה הכל מסודר בבית ובמרתף, כשהיו הדגים בשפע גדול והביצים בזול, אירע שאת בעל בית החרשת פ. רובינזון אחז השבץ – וימת.

הוא ישב בֹבקר על יד השלחן, על יד הביפשטֶקס4 החם (פ. רובינזון היה נוהג לאכול ביפשטקסים בכל בֹקר למרות אזהרתיו של הרופא), וספל שוקולדה עומד אותה שעה לפניו ומצטנן – וַיאחזהו השבץ.

הרופא, אשר ירד מעל מדרגות המרפסת בפָנים מזיעים ובשרולים מֻפשלים, התרגז ואמר, כי תמיד ותדיר הִתרה באיש שיזָהר מן המאכלים השמנים והמשקאות החריפים, כי אסור היה לו להשתמן, כי השומן שהלך ונצבר בקרבו הוא הוא שהיה בעוכריו. אולם פ. רובינזון לא נשמע לו, וממאכלים שמנים לא נזהר ושָתֹה שתָה משקאות חריפים – וַימת. ומזעזע מאד ומשונה היה קול הבכי, שהתפרץ החוצה דרך חלונות הבית הגדול, אותו הבית שרק קול צחוק וצלצול מטבעות וכלי כסף נשמעו בקרבו בימות האביב והקיץ.

האדם היה, כידוע, אדם חשוב: מלבד בית החרֹשת לתעשית מסמרים היו עוד כמה וכמה סכומי כסף שלו שקועים בקנין יערות, תבואות שונות ופשתן – וביחד עם האניה השניה, שהתעכבה על יד החוף, הופיעו הרבה סוחרים נכבדים ונשואי פנים מן הכרך, אנשים זקנים וצעירים, שבאו לחלֹק להנפטר את הכבוד האחרון.

היה אותו היום מעונן וכהה. את היער לפף ערפל כבד, ואפלוליות היתה, וגשם דק; לפנות ערב, כאשר הָעמדה על גבי החוף המטה הגדולה עם גופו של המת הבולט מתחת לשמיכה הכהה, והקהל התאסף והצטפף מסביב – המה הנהר המיה חשאית ועצובה, ואחד מן האורחים עמד והספיד את הנפטר בקול רועד ומלא כאב.

הוא פתח בהמימרא הידועה שב’אבות' ‘מרבה בשר – מרבה רִמה^’^, סרס אותה ופֵרש כל מלה ומלה לטעמו הוא. אחרי כן התעכב על שבחי המת, על המעשים הטובים שהיה עושה, בלי שום ספק, ועל הדאגה שהיה דואג לעניי עירו, למוסדות השונים, ולעמו, עם ישראל בכלל, אלמלא נקטף בשנת הששים ותשע לשנות חייו. אחר כך המשיך ודִבר על אפיסת כחם של בני האדם בכלל, שהם כדגים הנאחזים במצודה רעה, וכולי. ואם – הוסיף – רבותי, לויתן בחכה הועלה – מה יעשו דגי הרקק? – והיתה התיפחות חשאית מסביב וקַדרות גדולה. הנשים הרבות, שעמדו מן הצד, הוציאו את מטפחותיהן מתוך ילקוטי העור שלהן, וכבשו בהן את פניהן – ושמעון מירקין, בלַוותו במבטו את האניה עם מטת המת שהפליגה בנהר ובחזרו אחרי כן מן החוף, התעכב על יד ההר הגדול עם הדרך המובילה לביתו, העביר עליו את עיניו וַיחלט, כי עלה לא יעלה הפעם, כי אין זה לפי כחותיו.

מפני מֵי הגשם שטפטפו מן העצים ומן השיחים, היו העשבים במדרון ההר לחים וחלקלקים, ורבים מיושבי היער, אשר לא הספיקו לגמור אפילו את ארוחתם הראשונה, ארוחת הבֹקר שלהם, טפסו עכשיו ועלו במשעול הצר ברגלים כושלות, במתינות ובלי בטחון.

– אתה הִשען עלי – הציעה הגברת מירקין, בפָשטה את ידה כלפי בעלה ובבקְשה אחיזה על הקרקע שמתחת. אולם אחרי כן, בעָברה את הדרכים האבלות והשוממות שביער, ובהביטה אל ביתו של רובינזון העומד סגור ומסוגר ואל ארובת העשן הקרה אשר על גגו ממעל – נכשלה לפני מדרגות מרפסתה היא גופה ועלתה עליהן בקושי גדול.

בתוך האויר נדף עכשיו ריח של טחב בלתי נעים, ריח אזוב לח ורקב, שבא מעֹמק היער, ואפלולית בלתי טובה שררה מסביב ולחוּת. מקצה המרפסת השני ומן המטבח הגיע קול צריחה של עופות, אותם העופות שהוצאו עתה מן הלול, ונכפתו והוכנו לשחיטה – והגברת מירקין, בראותה את בעלה עומד על יד השלחן הערוך, וגוחן עליו, ובודק באחת הקערות ולועס, שלחה את ידה, ובאכזריות ובעצב כאחד הוציאה את הלביבה השמנה אשר אחז וַתכרֹת אותה מעצם פיו. ושתיקה היתה, ושניהם, גם שמעון מירקין גם אשתו הבינו בבת אחת כי – לא טוב.

גם אחרי כן, כשהיו דלתות הבית סגורות כבר והתריסים מוגפים, לא פסקה הלחות מן החדרים וריח הטחב לא פג.

בתוך הקיטון היה האויר חם, וזבובים זמזמו מסביב למנורה הדולקת ויתושים. מעל הקירות ומתוך המראות הגדולות הציצו צלליהן ובבואותיהן של שתי המטות המגושמות עם השמיכות הכהות אשר עליהן ועם הגופים, הבולטים מתחת לשמיכות – וזר ומרגיז נעשה פתאם רוך הכרים והכסתות אשר מתחת, וצר נעשה הכל מסביב ומחניק, ומפלט לא היה.

– אתה תנסה לתאר לך בדמיונך את הגלגלים המסתובבים בתוך הטחנה, בתוך המים – יעצה לו אשתו, בכבותה את המנורה – ומתוך כך תִפֹל עליך תרדמה ותישן.

והוא נסה אמנם ויתאר לו בדמיונו חֻפים גדולים, וטחנות ונהר רחב השוטף מתחתן, אולם – הגלגלים לא הסתובבו. היֹה היה רק שקט משונה מסביב ומועקה; וקפואות ודוממות עמדו אבני הרֵחים, ודגים רטטו למטה, בתוך המים, ועליהם, על הדגים היו מצודות רעות פרושות ומתנועעות – ושמעון מירקין פקח את עיניו כשהוא שטוף כלו זֵעה קרה ופחד וַימשש, וַישב בתוך המטה וַיקשב אל הנעשה מסביב.

היה שקט. למטה, מתחת ההר הָמה רק הנהר את המיתו העצובה, אותה ההמיה שהשמיע לפנות ערב, בעמוֹד המטה עם המת על החוף; והרחק, הרחק, בתוך השכונה השניה שר מי שהוא בנחת, שר מפני ששום דבר לא העיק עליו, כנראה, ולא צִערו, מפני שקַל היה לו ונוח, מפני שהאנשים האלה – הוסיף שמעון מירקין לחשֹב בשבתו על משכבו – דוּר ידורו אמנם באהלים דלים ויתפרנסו בדֹחק, אבל לעומת זה לא יארֹב להם השבץ בשבתם אל השלחן לאכול את ארוחתם, ובמותם – ולא יבלט גופם באופן משונה כל כך מתחת למכסה השחור, והמספידים, בבואם להספיד אותם, לא יתַבלו את דבריהם במימרות מ’פרקי אבות'.

הרופא, אשר בא בבֹקר לעשות לאדוני הבית את ‘מַסַג’ת הקיבה’, סבר לא כך.

לפי דעתו של הרופא הרי האדם האמיד – תנאים אחרים לו בחיים ויכֹלת אחרת מאשר לבֶן העניים יושב האהל הדל.

האדם האמיד – הסביר הרופא – אם יתנהג רק לפי חוקי ההיגיֶנה וישתדל לחיות חיים נורמליים, אם יזָהר ויתרחק מכל דבר שצריך להזהר ולהתרחק (מובן – הוסיף במאמר מוסגר, בצחקו בעד המשקפים – מובן שמותר לאכול לפעמים גם לביבה – הוא ידע כבר את מאורע הלביבות שאירע אמש – גם קציצה, ואפילו גלדי־שומן, אבל במדה ובמשורה, והעיקר אחר כך – תנועה גופנית, טיול – מוציוֹן, מוציוֹן, מוציוֹן!) 5 – אז מובטח לו שכל מַדוה וכל חֹלי ירחקו ממנו ועצביו ישקטו, שקֵבתו ‘תעבֹד’ תמיד באמונה ומצב רוחו לא יקולקל, ושהַאריך יאריך ימים על האדמה. בו בזמן – הוסיף – שהאדם העני – עלוב הוא ועלובים חייו. כי על כן הלא מועטת היא פרנסתו, ומזונותיו מצומצמים, וגופו ילך הלוך והתרופף, הלֹך והתנַון. כי על כן הלא הוא, בקבתו הריקה ובגופו הכחוש יהיה הראשון, המוכן לפורעניות בשעת מגפה, ואחר כך בתקֹף אותו המחלה, ולא ימָצאו בקרבו די כוחות מתנגדים, והתגולל על משכבו ללא טפול וללא סממנים, וגָוע ומת בלא עִתו.

כך הוא, רבותי – התאנח הדוקטור, בעמדו על יד המטה ובהוסיפו לשפשף את גופו של האדון מירקין – הנה גם בבֹקר זה, למשל, קרה מקרה בשכונה ההיא: מת אדם, ודוקא אדם טוב, כנראה, וצעיר, ומאיזו סבה? – מפני הדחקוּת והעבודה הקשה, מפני שחסר היה כל ימיו אויר טוב, מזון מבריא וכולי. ועתה הנה נשאר אחריו בית מלא ילדים ואשה מעוברת, וכֻלם – כבר הרזון שולט בבשרם, כבר סמני מחלה נִכרים בהם – והמות אורב.

עשֹה עשה את המסג’ה בזהירות רבה, ברצינות ובידים שהן ריחניות, חמות ורכות מאין דוגמתן, ושמעון מירקין – אם מפני רוך הידים הללו וחומן שהשתפך וּפִיֵס את אברי גופו, או מחמת, האויר הצח שהתפרץ עתה דרך החלונות הפתוחים – הרגיש פתאם, כי היתה רוָחה טובה מסביב, כי השמש בהירה היא ומאירה כבימים עברו, וכי – טוב, טוב מאד היה להשען עכשו כאן על גבי הכרים שבתוך המטה ולשתות כוס שוקולדה.

– הנה, כך נאה לך ויאה – הסכים הרופא – אתה שְתה לךָ שוקולדה, ואנחנו נעמד על יד שלחן הרחצה ונתרחץ קצת – הוסיף בפנותו אל גברת הבית, שהיתה כבר עטופה בחַלַטה, ושערותיה עשויות.

– אולם למה זה, דוקטור, ולשם מה – שואלת אני – אנשים כאלה פרים ורבים? – יצקה הגברת מים על ידיו של הרופא וַתתמרמר בחשאי על אבי המשפחה העניה אשר מת היום בשכונה השניה, אשר השאיר אחריו בית מלא ילדים ואשה מעוברת.

– איך שהוא – ענה הדוקטור – והמצב מעורר רחמים.

אחר כך, כאשר שִחקה הרוח בקצות הוילאות שעל המרפסת, והכירים במטבח היו מוארים והומים, וריח של צלי וריח של שומן רותח תססו באויר מסביב – התעוררו אמנם רחמים רבים בַלב למראה האלמנה המעוברת, שהלכה אחרי המטה הלך וזעוק, הלך והִתקל בחבורת ילדיה הקטנים, אשר בכֹה בכו אף הם בקולי קולות ובפרישׂת ידים כחושות כלפי השמים.

המטה, אשר נִשאה על ידי אנשים תשושים ונמוכי קומה, היתה מרוסקת והתנודדה אילך ואילך ביחד עם השמיכה הקצרה ורגלי המת, שנתלו למטה באפיסת־כח גמורה, ושמעון מירקין – בהביטו אל המראה הזה, אל ‘הבית המלא ילדים’ והאשה שהרזון שולט כבר בבשרם, אל יושבי ה’שכונה ההיא' הצנומים והדוויים ויושבי השכונה הזאת, שהלכו אף הם כאן, אבל בפסיעה אחרת ובפנים אחרים – השמיט את ראשו על חזהו – ובזה אחר זה צפו ועלו בזכרונו דברי הרופא, שנאמרו בבקר זה בתוך קיטונו, אותם הדברים – העמיק שמעון מירקין לחשב – שאָכן הרבה הגיון יש בהם והרבה מאד אמת.

מחמת נדודי שֵנה ומחמת מחשבות שחשב, נעשו פניו מתוחים מאד, רציניים ועיפים, ובתו היחידה אשר ידעה כבר על מאורע השבץ שאירע כאן אתמול ושבאה בשביל זה הבֹקר מן היער הקרוב – הציצה עכשו אליו מעל המרפסת, מהרה וקפצה מעל המדרגות, ומתוך רחמים רבים ומתוך חיוך ולעיסה כאחד התרפקה עליו בכל כֹבד גופה – ‘אל נא, אבא־מסכן’ – התחננה לפניו ונשקתו בעצם צוארו הגלוי – ‘אל נא תעמיד כנגדנו פנים עצובים ומגוחכים כאלה, רְאה, בִקשתיך’.

חוץ מריח מי־הבשם והפומַדה6 הטובה נדף ממנה עכשו גם ריח של גלדי־שומן טריים. גלדי שומן שהוצאו, כנראה, אך זה מן הקדֵרה הרותחת וחומָם עוד טרם פג – ושמעון מירקין נשא את עיניו אל השלחן הערוך שעל גבי המרפסת, הביט אל הקערות, והביט אל אשתו, וַיַעל.


_______________


השמש, אשר הקדירה קצת לפני ארוחת הצהרים מחמת העבים הקלוֹת שהגיחו ועלו מעבר לגבעות, נתערטלה אחר כך, יצאה אל המרחק וַתאיר את היער וכל אשר בו כיאות להאיר ביום קיץ. ושמעון מירקין, בקַחתו אחרי שנת־הצהרים ילקוט הגון של מיני מאכל ומעט משקה, קרא לאשתו ולבתו, פתח את שמשיָתו הגדולה ויצא אִתן אל היער. הם עברו מתחִלה את השדֵרה הגדולה לארכה, ירדו אל השדֵמה אשר מתחת וישבו תחת השמשיה הפתוחה לנוח. אחרי כן הוסיפו והלכו עוד, עברו את שכונתם הם ואת השכונה השניה, שכונת העניים ויכַונו, לבסוף, את פניהם אל עבִי היער, למקום ההרים והגיאיות. והנה כאן, באחד השבילים החבוים, על יד אחת הגבעות נִגלה לפניהם מחזה, אשר הפתיע אותם ברגע הראשון ועורר תמיה בלב שלשתם:

מַכס רובינשטיין ופסח שוחט, שניהם אנשים כבדים וסוחרים נכבדים, עמדו בחַלַטיהם הרחבים ובסנדליהם הקלים וטִפלו בעגלה קטנה, עגלת עץ בעלת מוט אחד; וכך היו עושים בה: בראשונה העמידו אותה לרגלי הגבעה, ומַכס רובינשטיין נכנס אל תוכה, התכוץ קצת וישב, ופסח שוחט אחז במוט, משך והעלהו למעלה, אחר כך, בעמֹד העגלה שוב למטה, נכנס פסח שוחט אל תוכה ומכס רובינשטיין משך.

שמעון מירקין התעכב מתחִלה על יד הדרך, עמד מן הצד, הסתכל ושתק. אחרי כן הסיר את הילקוט מעל שכמו וַימסרהו לאשתו, אחרי כן נגש ופנה אל היותר נכבד שבהם, אל מכס רובינשטיין.

– במה זה אתם עוסקים כאן, פַּאני? 7 – שאלו.

– עושים תנועה גופנית, מוֹציוֹן – ענה רובינשטיין בנשימה כבדה, והוא יושב בתוך העגלה – רצונך, בֹא ותכנס גם אתה, ובהגיע תורך – וּמָשכת.

ושמעון מירקין התקרב לאט אל העגלה, הביט רגע לצדדין מתוך פקפוק ובושה, אחרי כן התעודד, קִפל את שולי חַלַטו, נשא את רגלו – ויכנס.


הפועל הצעיר, ז' בחשון תרע"ד (7.11.1913)


  1. מנז'טים — חפתים.  ↩

  2. חַלַט — חלוק ארוך.  ↩

  3. קרירה — קרירוּת.  ↩

  4. ביפשטֶקס — אוּמצה.  ↩

  5. מוֹציוֹן — תנועה.  ↩

  6. פומַדה — משחה, קרֶם.  ↩

  7. פאני — אדונִי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות