רקע
דבורה בארון
גְנִיזָה [נוסח מבואר]
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

(זכרונות)

1 2

לְזֵכֶר נִשְׁמַת אָבִי


מִכֵּיוָן (הואיל) שֶׁאֵיזֶה חָג מְמַשְׁמֵשׁ (קרוב) הָיָה לָבוֹא, וְיָדֶיהָ הַחֲרוּצוֹת שֶׁל הָאֵם מַתְחִילוֹת הָיוּ לְטַפֵּל (לעסוק) בִּכְלֵי־הַבָּיִת, כְּשֶׁהִיא מְשַׁפְשְׁפָתָם (מנקה אותם במים) וּמְטַהֲרָתָם, – נִגָשׁ הָיָה אַבֶּא3 שֶׁלִי אֶל אֲרוֹן סְפָרָיו הַגָדוֹל, סוֹקֵר (מביט) בּוֹ סְקִירָה אֲרֻכָּה־אֲרֻכָּה, וּמוֹדִיעַ:

“הֲרֵי (הנה) צָרִיךְ לְסַדֵר קְצָת (מעט) אֶת הַסְפָרִים!”

כַּאן (פה; עתה) הָיִיתִי כֻלִי מִתְמַלְאָה שִׂמְחָה.

יָדוּעַ הָיָה לִי מַה־טִיבוֹ שֶׁל סִידוּר זֶה:

אַבָּא הָיָה עוֹמֵד עַל גַבֵּי שְׁרַפְרָף (ספסל קטן) וּמַגְבִּיהַּ אֶת רֹאשׁוֹ לְמָעְלָה. עֵינָיו תְּלוּיוֹת הֵן כֻּלָן בַּסְפָרִים, וְיָדָיו הֲרֵי הֵן מְטַפְּלוֹת בָּהֶם.

הֲרֵי הוּא מוֹצִיא סֵפֶר מִתּוֹךְ הָאָרוֹן, מִסְתַּכֵּל (מביט) בּוֹ מִכָּל צַד, מֵסִיר אֶת הָאָבָק מֵעַל הַכְּרִיכָה, וּמַחֲזִירוֹ (משיבו) לִמְקוֹמוֹ. הִנֵה עוֹד סֵפֶר; הוּא קָרוּעַ קְצָת. הַכְּרִיכָה חֲסֵרָה לְגַמְרֶה (הכל). אַבָּא מְעַלְעֵל (מהפך את העלים): הַדַפִּים כְּמוּשִׁים (קמוטים; נובלים), תְּלוּשִׁים בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים, וְהָאָב הֲרֵיהוּ מַחֲלִיט:

– אֶל הַ“שֵׁמוֹת”!

וְתֵכֶף הֲרֵיהוּ מְסַלֵק (מסיר; מרחיק) סֵפֶר זֶה הַצִדָה.

הִנֵה הוּא מוֹצִיא חֲבִילָה (צרור) שֶׁל עָלִים בּוֹדְדִים, קְטַנִים וּגְדוֹלִים, כְּמוּשִׁים וּבָלִים. כֻּלָם־כֻּלָם הֲרֵי הֵם מְכֻסִים בְּכִתְמֵי־חֵלֶב, סְפוּגִים (אשר אספו אל תוכם) בְּאָבָק הַרְבֵּה, הַרְבֵּה. רַק רֶגַע מְעַלְעֵל בָּהֶם אַבָּא, כְּשֶׁהוּא (נותן עינו) בְּאֶחָד, בַּשֵׁנִי:

– אֶל הַ“שֵׁמוֹת”!

וַעֲרֵמַת הֶעָלִים הַבָּלִים תִּשְׂגֶה (תגדל) וְתִשְׂגֶה מֵרֶגָע לְרֶגַע…

הִנֵה הָאָב מַעֲמִיד כְּבָר אֶת הַסֵפֶר הָאַחֲרוֹן אֶל תּוֹךְ הָאָרוֹן, סוֹקֵר הוּא בַעֲרֵמַת הֶעָלִים הַגְדוֹלָה. וּכְשֶׁהוּא מְנַגֵב (מוחה; עושה יבש) בְּיָדוֹ אֶת מִצְחוֹ הָרָחָב, הַיָפֶה, הֲרֵיהוּ תוֹלֶה (שולח) אֶת עֵינָיו בָּנוּ, בִּי וּבִשְׁלֹמְ’קֶה אָחִי:

– חַבְרַיָא, הַ“שֵׁמוֹת” הַלָלוּ טְעוּנִים גְנִיזָה (צריך להסתיר)!

וּמִתוֹךְ רִקוּד (מחול; שמחה) נִגָשִׁים אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ אֶל עֲרֵמָה זוּ:

אָנֹכִי, הֲרֵינִי (הנה אני) מַזְקִיפָה (שולחת ישר) אֶת שְׁתֵי יָדַי כְּלַפֵּי (נגד) אָחִי, וְהָאַחֲרוֹן – בִּמְתִינוּת (לאט, לאט) נוֹטֵל (לוקח) הָיָה כָל סֵפֶר קָרוּעַ, כָּל עָלֶה בָלֶה, בְּעִיוּן (בהתבוננות) הָיָה מִסְתַּכֵּל בּוֹ, מְדַפְדֵף (הופך את הדפים; מעלעל) וּמְהַפֵּךְ אוֹתוֹ לְכָל צַד, וּבִמְתִינוּת הֲרֵי הָיָה מְנִיחוֹ עַל יָדִי:

– “הֲרֵי אֶחָד… הֲרֵי שְׁנָיִם”…

יֵשׁ שֶׁחָשָׁה (מרגישה כאב) הָיִיתִי בְיָדַי הַקְטַנוֹת – הַזְקוּפוֹת, מֵרוֹב הַמְתָּנָה (חכוי; צפיה), מִתְעַלְפוֹת (חלשות) הָיוּ הַיָדַיִם וּמִתְעַלְפוֹת; רוֹצָה הָיִיתִי, בִרְגָעִים אֵלוּ, לִזְרֹק (להשליך) אֶת כָּל מַשָׂאִי הַכָּבֵד אֶל הָרִצְפָּה, לְשַׁפְשֵׁף קְצַת אֶת הַיָדַיִם זוּ בְּזוּ, לַהֲנִיעַן… אֶלָא (רק) לְזָרֵז (למהר) קְצָת אֶת אָחִי – הֲרֵי הָיִיתִי מִתְיָרֵאָה:

זוֹכְרַתְנִי שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁהָה (התמהמה) אַחָא אֵצֶל כָּל סֵפֶר וָסֵפֶר יוֹתֵר מִדָי, עָמַדְתִי וְהִתְחַנַנְתִּי לְפָנָיו:

– נוּ, כְּבָר… הַיָדָיִם!…

וּמַבָּט שֶׁכֻּלוֹ זוֹעֵף (כועס) נָעַץ (שלח; תקע) בִּי הָאָח:

– אֵין לָךְ שְׁהוּת (עת), אֵין לָךְ!

וּבְקוֹל שֶׁל נְזִיפָה (גערה) הוֹסִיף:

– לֵךְ וַ“עֲשֵׂה עֵסֶק” אִתָּן, אֶת הַיְלָדוֹת!…

כָּעָבוֹר רֶגַע פָּנָה אֵלָי:

– הַנִיחִי, הַנִיחִי… אֶת הַסְפָרִים, הַנִיחִי… לְכִי, לֵכִי… לְכִי אֶל בֻּבּוֹתָיִךְ; לֵכִי!…

וּשְׂפָתַי נִתְעַוְתוּ (נתעקמו) מִתּוֹךְ בְּכִי עָצוּר. אֵיזֶה דָבָר מַר חִנֵק אֶת גְרוֹנִי; בְּעֵינַי הִזְהִירָה (האירה, נוצצה) הַדִּמְעָה.

וּמִכֵּיוָן שֶהִרְגִישׁ אָחִי בְדִמְעוֹתַי אֵלוּ, נִשְׁתַּתֵּק (החריש) וְהוֹסִיף לְהָנִיח סְפָרִים עַל גַבֵּי יָדַי:

– הֲרֵי אֶחָד… הֲרֵי שְׁנָיִם… הֲרֵי שְׁלשָׁה…

מִתּוֹךְ תּוֹדָה סָקַרְתִּי בּוֹ:

– יֵשׁ־לִי שְׁזִיף (сливка), יֵשׁ־לִי… רוֹצֶה אַתָּה – אָנֹכִי אֶתְּנֵהוּ לָךְ!…

וְסוֹף־סוֹף מַגִיעַ הָיָה הָרֶגַע שֶׁאֵלָיו צִפִּיתִי:

כְּשֶׁהִנְנוּ טְעוּנִים (עמוסים) שְׁנֵינוּ, אֲנִי וְאָחִי, בִסְפָרִים קְרוּעִים וְעָלִים בָּלִים, הֲרֵינוּ נִכְנָסִים אֶל דִיר (אמבר) הָעֵצִים שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת הַיָשָׁן. חֲצִי אֹפֶל שׂוֹרֵר כַּאן. בִּכְבֵדוּת הֲרֵינוּ עוֹבְרִים בֵּין הַצְרוֹרוֹת וְהַקִסְמִים (עצים דקים) הַמִתְגוֹלְלִים פֹּה וָשָׁם, כְּשֶׁרַגְלֵינוּ נִתְקָלוֹת (נכשלות) פַּעַם בְּגֶזֶר־עֵץ, וּפַעַם – בְּאָרוֹן שָׁבוּר.

עַל גַבֵּי קֶרֶשׁ אָנֹכִי מְנִיחָה אֶת גַל הַ“שֵׁמוֹת” שֶׁלִי, כְּשֶׁאֲנִי מְנַגֶבֶת אֶת פָּנַי הַמְזִיעִים (המכוסים זעה), וְסוֹקֶרֶת לִצְדָדִין (לכל צד).

הֲרֵי אֲנִי כָאן, בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, שֶׁאֵלָיו אֵין הַנְעָרִים מַרְשִׁים לָנוּ, הַיְלָדוֹת, לְהִכָּנֵס בְּשׁוּם אֹפֶן… הֲרֵי אֲנִי מִתְכַּנֶסֶת אֶל הַפִּנָה, שֶׁשָׁם נִמְצֵאת הַ“חֻפָּה”, אַרְבָּעָה כְלוֹנְסָאוֹת יְרֻקִים, וּמַה חֲלָקִים הֵם – הֲרֵינִי מְלַטְפָתָם (מחבקתם) בְּכָל עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָי… וְשָׁם, בַּפִּנָה הַשְׁנִיָה, הֲרֵי אֲנִי רוֹאָה אֶת הָ“עַמוּד” הַשָבוּר; שְתֵּי טַלִיוֹת בִּלְתִּי מְצֻיָצוֹת (בלי ציציות) מִתְגוֹלְלוֹת סָמוּךְ לוֹ. הֲרֵי גַם אֲרוֹן הַ“שֵּׁמוֹת”. אָחִי עוֹמֵד עָלָיו, כְּשֶׁהוּא מִתְגָחֵן (נכפף) כֻּלוֹ, שְׁתֵּי יָדָיו תְּחוּבוֹת הֵן עָמוֹק־עָמוֹק אֶל תּוֹךְ הַסְפָרִים הַבָּלִים; הוּא מְחַפֵּשׂ וּמְחַפֵּשׂ.

יֵשׁ שֶמוֹצִיא הוּא אֵיזֶה סֵפֶר קָרוּעַ, מְעַיֵן בֹּו מִתוֹךְ סַקְרָנוֹת (רצון לדעת הכל), מְדַפְדֵף וּמְדַפְדֵף. הִנֵה נִשְׁמַט עָלֶה אֶחָד, וְנָפַל עַל גַבֵּי קַרְקָע, הוּא מְמַהֵר וּמְרִימוֹ, כְּשֶׁהוּא מַגִישׁוֹ אֶל הַפֶּה, מְנַשְׁקוֹ וּמְנַשְׁקוֹ…

וְאָנֹכִי סוֹקֶרֶת וְסוֹקֶרֶת; פָּנַי לוֹהֲטִים מִתוֹךְ הֲנָאָה, וְעֵינַי מַבְרִיקוֹת (מאירות כברק), וּמַבָּטִים תְּכוּפִים־תְּכוּפִים (זה אחר זה) הֲרֵינִי זוֹרֶקֶת (משליכה) אֶל תּוֹךְ חֲצַר בֵּית־הַכְּנֶסֶת מִתּוֹךְ הַרְהוֹר:

– אִלוּ נִגְשׁוּ לְכַאן עַכְשָׁו (עתה) הֵם, הַנְעָרִים, אִלוּ – אֶת כָּל לְשוֹנִי הָיִיתִי מוֹצִיאָה מִתּוֹךְ הַפֶּה וּמַרְאָה לָהֶם:

– אַ־הַ־א! גֵרְשׁוּנִי מִכָּאן עַכְשָׁו!! נוּ, אַדְרַבָּא, גֵרְשׁוּנִי!

–––––––––––––––

וּכְשֶׁהֱקִיצוֹתִי בְּבֹקֶר־קַיִץ אֶחָד מִשְׁנָתִי, מָצָאתִי אֶת אַבָּא עוֹמֵד עַל גַבֵּי הַשְׁרַפְרָף וּמְטַפֵּל בַסְפָרִים. שְׁלֹמְ’קֶה אָחִי הֲרֵיהוּ כְבָר עוֹמֵד סָמוּךְ לְאַבָּא, פָּנָיו צוֹהֲלִים, עֵינָיו מַתִּיזוֹת (משליכות; זורקות) נִיצוֹצוֹת. בְּאִי־סַבְלָנוּת (מבלי שיוכל לסבול עוד; לחכות) הוּא סוֹקֵר בּוֹ, בְּאַבָּא, כְּשֶׁהוּא מְמַשְׁמֵשׁ בְּגַל הַסְפָרִים וְהֶעָלִים הַבָּלִים, וְחוֹזֵר וּמְמַשְׁמֵשׁ.

שְׁתֵּי עֵינַיִם מַתְמִיהוֹת (מפיקות תמהון ופליאה), הֲרֵינִי מַזְקִיפָה אֵלָיו:

– עַכְשָו? בְּאֶמְצַע הַקַיִץ?…

אֶלָא שֶׁאֵין אֲנִי מַמְתֶּנֶת (מחכה) לִתְשׁוּבָה. בְּרֶגַע אֶחָד אֲנִי מִתְלַבֶּשֶׁת, רוֹחֶצֶת פָּנָי וְיָדָי; מְשַׁפְשֶׁפֶת אֶת שִׁנָי; הֲרֵי אֲנִי כְּבָר אֵצֶל אַחָא; הָאַחֲרוֹן מְסַנֵן (מוציא כמו במשפך) דֶרֶךְ שִׁינָיו:

– הַיּוֹם אֲנִי צָם; הַכֹּל צָמִים הַיּוֹם… הַיּוֹם – “גְנִיזָה”! מוֹבִילִים אֶת כָּל הַ“שֵּׁמוֹת” לִקְבָרוֹת.

וְכַעֲבוֹר רֶגַע הוֹסִיף:

– הַזְקִיפִי אֶת יָדָיִךְ, נוּ, בִּזְרִיזוּת!

וּבִמְהִירוּת הוּא נוֹטֵל כָּל סֵפֶר קָרוּעַ, וּבִמְהִירוּת הוּא מְנִיחוֹ עַל גַבֵּי יָדַי הַזְקוּפוֹת:

– הֲרֵי אֶחָד, הֲרֵי שְׁנָיִם… הֲרֵי… – מַה זֶה?…

וְכַאן הוּא נוֹטֵל אֶל תּוֹךְ יָדוֹ חוֹבֶרֶת אֶחָת, קְרוּעָה, בָּלָה; בַּעֲלַת עָלִים כְּמוּשִׁים, הַמְכֻסִים כֻּלָּם כֻּלָּם בִּכְתָמִים צְהֻבִּים… רֶגַע הוּא מְהַפְּכָהּ בְּתוֹךְ יָדוֹ, מִסְתַּכֵּל בָּהּ;. וְתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר (כרגע) הֲרֵיהוּ זוֹרְקָהּ לְאֵיזוֹ פִּנָה חֲשֵׁכָה, כְּשֶׁהוּא לוֹחֵשׁ לְעַצְמוֹ:

– סְמַרְטוּט!

וְזוֹרֶקֶת אֲנִי מַבָּט אֲלַכְסוֹנִי (עקום) אֶל חוֹבֶרֶת זוּ, וְהַלֵב מִתְכַּוֵץ בְּקִרְבִּי:

– “הֲרֵי הֵם הַכְּתָמִים הַצְהֻבִּים שֶׁעָלֶיהָ – דִמְעוֹתֶיהָ שֶׁל הָאֵם. אוֹתָן הַדְמָעוֹת, שֶׁכָּל כַּךְ גְדוֹלוֹת הָיוּ וְכָל כַּךְ רוֹתְחוֹת הָיוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה אִמָא קוֹרֵאת בִ”תְחִנָה" זוּ!

וּמִתוֹךְ בַּקָשָׁה סוֹקֶרֶת אֲנִי בְאַחָא שֶׁלִי:

– “שְׁלֹמְ’קֶה”… אֶלָא שֶׁזֶה כְבָר מוֹשְׁכֵנִי בְּשַׁרְוֻלִי:

– “נְמַהֵר, נְמַהֵר וְנֵלֵכָה!”

וְיוֹצְאִים אֲנַחְנוּ אֶל חֲצַר בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַיָשָׁן. וְכַאן – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם – כַּמָה אֲנָשִׁים, כַּמָה נָשִׁים וְכַמָה טָף! וְהַכֹּל לְבוּשִׁים בִּגְדֵי שַׁבָּת, וְהַכֹּל פְּנֵיהֶם מְאִירִים. הִנֵה גַם “כְּלֵי־הַזֶמֶר”. יַענְקְ’ל־כַּנָר (המנגן בכנור) עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַחֲבוּרָה, יָדָיו מְרַפְרְפוֹת (מרחפות; עוברות מלמעלה) עַל גַבֵּי מֵיתְרֵי הַכִּנוֹר שֶׁלוֹ, הָרוֹעֲדִים וּמִזְדַעְזְעִים קְצָת תַּחַת יָדוֹ. סָמוּךְ לוֹ, עוֹמֶדֶתחֲבוּרָה שֶׁל טַפְלַיָא (טף, ילדים קטנים); הַלָלוּ מְטַפְּלִים (מתעסקים) בִּתְיָשָׁהּ שֶׁל הָעֲיָרָה, כְּשֶׁהֵם מוֹשְכִים בִּזְנָבוֹ, תּוֹלְשִׁים אֶת זְקָנוֹ, מַעֲמִידִים אוֹתוֹ עַל שְׁתֵּי רַגְלָיו הָאַחֲרוֹנוֹת וּמְבַקְשִׁים לָצֵאת אִתּוֹ בַמְחוֹלוֹת…

שְׁתֵּי סוּסוֹת צְחוֹרוֹת הָרְתוּמוֹת לַעֲגָלָה גְדוֹלָה, רְחָבָה, עוֹמְדוֹת סָמוּךְ לְבֵית־הַכְּנֶסֶת. סוּסוֹת אֵלוּ מַגְבִּיהוֹת אֶת צַוְארֵיהֶן, בּוֹעֲטוֹת בְּרַגְלֵיהֶן מִתּוֹךְ אִי־סַבְלָנוּת וּמְכַשְׁכְּשׁוֹת (מניעות) בְּזַנְבוֹתֵיהֶן, כְּשֶׁהֵן מַבְרִיחוֹת אֶת הַזְבוּבִים הָעַקְצָנִים (הנושכים תמיד).

הֲרֵי אַבָּא שֶׁלִי סָמוּךְ לָעֲגָלָה. פָּנָיו חִוְרִים, עֵינָיו הָרְטֻבּוֹת, תְּלוּיוֹת (נשאות; נטויות) הֵן בְּפִתְחוֹ שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת. הִנֵה יָצָא הַגַבָּאי; בְּיָדוֹ – סֵפֶר־תּוֹרָה פָּסוּל.

אַבָּא פּוֹסֵעַ (צועד) פְּסִיעוֹת אֲחָדוֹת, נִגָשׁ אֶל הַגַּבָּאי, מַרְכִּין (שח, כופף) אֶת רֹאשׁוֹ וְנוֹשֵׁק לָהּ לְתוֹרָה זוּ. בִּזְהִירוּת הוּא נוֹטְלָהּ (לוקחה) מִידֵי הַגַבָּאי, בִּזְהִירוּת הוּא נוֹתְנָהּ עַל זְרוֹעוֹתָיו וְהֵיטֵב, הֵיטֵב הוּא מְחַבְּקָהּ אֶל לִבּוֹ, וְשׁוּב הוּא מְנַשְׁקָהּ…

כָּכָה חוֹבֶקֶת אֵם אֶת בְּנָהּ יְחִידָהּ, בְּשָׁעָה שֶׁזֶה הָאַחֲרוֹן מְנַמְנֵם (ישן מעט), וְהִיא – אַף עַל פִּי שֶׁחָסָה הִיא עָלָיו וְאֵינָהּ רוֹצָה לַהֲעִירוֹ – הָרֵי הִיא מְנַשְׁקָתוֹ, בְּכָל זֹאת, בַּחֲשָׁאִי (בלחש), מְנַשְׁקָתוֹ וּמְחַבְּקָתוֹ!…

הִנֵּה הוֹצִיאוּ גַם אֶת הַשֵּׁמוֹת" שֶׁבָּאָרוֹן. הַרְבֵּה יָדַיִם מְטַפְּחוֹת (מתעסקות) בָּהֶם – וּמְנִיחִים אוֹתָם אֶל תּוֹךְ סִירִים גְדוֹלִים, הָעוֹמְדִים בְּתוֹךְ הָעֲגָלָה.

וּלְסוֹף – זָזוֹת (נעות) הָסוּסוֹת מִמְקוֹמָן. אַבָּא הוֹלֵךְ בְּרֹאשׁ, סֵפֶר הַתּוֹרָה בֵּין זְרוֹעוֹתָיו. “כְּלֵי־הַזֶמֶר” מְנַגְנִים. נְעָרִים רוֹקְדִים וְתוֹחֲבִים (נדחקים) אֶת עַצְמָם לְבֵין הַגְדוֹלִים; זֶה נִתְקָל (נכשל) וְנִשְׁמָט לְקַרְקָע; זֶה מְטַפֵּל בִּתְיָשָׁהּ שֶׁל הָעֲיָרָה וְדוֹחֲפוֹ אֶל בֵּין הֶהָמוֹן, וְקוֹלוֹת הַרְבֵּה קוֹרְאִים וּמַכְרִיזִים מִבֵּין הַתַּהֲלוּכָה:

– נָשִׁים – הַצִדָה!!

וְהִנֵּה – אֲנַחְנוּ בְּבֵית־הַקְבָרוֹת.

עֵצִים גְבוֹהִים, אֲבָנִים שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת, הַטוֹבָעוֹת בְּיָם שֶׁל דֶשֶׁא; פֹּה וְשָׁם פּוֹרְחוֹת (טסות; עפות) צִפֳּרִים.

הֲרֵי גַם הַקֶבֶר הָפָּתוּחַ, הַמָלֵא כֻלוֹ סְפָרִים.

אַבָּא עוֹמֵד סָמוּך לַקֶּבֶר. הוּא מְדַבֵּר; קוֹלוֹ רוֹעֵד:

– "רַבּוֹתָי… הַיוֹם… הֲרֵי אֲנַחְנוּ… גוֹנְזִים אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה שֶׁלָנוּ… אֶת כָּל תַּשְׁמִישִׁי הַקְדוּשָׁה הַלָּלוּ… אֶלָא, רַבּוֹתַי, אַל תִּהְיוּ סְבוּרִים (אל תחשבו), שֶׁלָנֶצַח יִהְיוּ כָל אֵלֶּה גְנוּזִים כַּאן… הִנָה יוֹם יָבֹא… וּבָא גוֹאֲלֵנוּ. [וְכָאן־זוֹקֵף (שולח ישר) אַבָּא אֶת יָדוֹ, פַּעַם כְּלַפֵּי (נגד) קֶבֶר זֶה וּפַעַם כְּלַפֵּי קֶבֶר אַחֵר]. אָז… אָז… נֵצֵא מִכָּאן… וְאִתָּנוּ… וְאִתָּנוּ נִקָח גַם אֶת סְפָרֵינוּ אֵלֶה…

וּתְמוּנָה עוֹבֶרֶת לִפְנֵי עֵינֵי רוּחִי (ברוחי אני רואה חזיון לעתיד לבוא).

הֲרֵינִי רוֹאָה: הַמָּשִׁיחַ – בּוֹא בָא! הֲרֵי הוּא רוֹכֵב עַל סוּסָתוֹ הַצְחוֹרָה (הלבנה), כְּשֶׁהוּא תוֹקֵעַ בְּשׁוֹפָרוֹ תְקִיעָה אֲרֻכָּה, תְּקִיעָה גְדוֹלָה: – טְרוּ־טְרוּ־טְרוּ…

וְרַעַשׁ גָדוֹל יֵעוֹר פִּתְאֹם בְּכָל בָּתֵי־הַקְבָרוֹת. שְׁלָדִים (скелеты) מִתְנוֹעֲעִים, עֲצָמוֹת מִזְדַעְזְעוֹת (נעות, חרדות) מְקַשְׁקְשׁוֹת (מצלצלות); מִתְקָרְבוֹת אֵלוּ אֶל אֵלוּ, וְעָלָה עֲלֵיהֶן בָּשָׂר; וְקָרַם (ונמתח) עֲלֵיהֶן עוֹר. הֲרֵי עֵרֶב־רַב (מינים שונים מעורבים יחד) שֶׁל מֵתִים־חַיִים; כֻּלָּם עֲטוּפִים לְבָנִים וְהַכֹּל – פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי מִזְרָח… הִנֵה גַם אַבָּא שֶׁלִי; פָּנָיו נוֹהֲרִים (אוֹרים; צוהלים), עֵינָיו נוֹצְצוֹת, סֵפֶר־תוֹרָה חָבוּק לוֹ אֶל לִבּוֹ, וְהוּא מְנַשְׁקוֹ וּמְחַבְּקוֹ, מְחַבְּקוֹ וּמְנַשְׁקוֹ, כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא:

– “רַבּוֹתָי… הַכֹּל קְחוּ… הַכֹּל!… אֶת כָּל הַסְפָרִים הַבָּלִים, אֶת כָּל הַדַּפִּים (העלים) הַכְּמוּשִׁים… רַבּוֹתָי, אֶת הַתּוֹרָה שֶׁלָנוּ… הַתּוֹרָה שֶׁלָנוּ!”…

הִנֵּה עוֹבֶרֶת גַם אִמָא שֶׁלִי; כַּמָה כְפוּפָה הִיא אִמָא! כַּמָה שְׁרוּיִים (שקועים) הֵם פָּנֶיהָ בִּדְאָגָה. הִיא סוֹפֶקֶת (מכה מרוב צער) אֶת כַּפֶּיהָ, וּבְקוֹל נָמוּךְ (שפל), נָמוּךְ הִיא נֶאֱנַחַת וְטוֹעֶנֶת (קוראה ודורשת);

– הֵיכָן (איה) הִיא; “תְּחִנָתִי” – אוֹיָה לִי? הַ“תְּחִנָה” שֶׁלִי הֵיכָן? אוֹיָה לִי!…

…לִבִּי מִתְחַלְחֵל (רועד) בְּקִרְבִּי וּמֹחִי מִתְבַּלְבֵּל, בְּקוֹשִׁי (באופן קשה) הֲרֵינִי דוֹחֶקֶת אֶת עַצְמִי לְבֵין הֶהָמוֹן וְרָצָה – הַבָּיְתָה. דְקִירָה עַזָה הֲרֵינִי חָשָׁה (מרגישה) בְּתוֹךְ צַלְעִי הַשְׂמָאלִית, נְשִׁימוֹתַי נַעֲשׂוֹת תְּכוּפוֹת מֵרֶגַע לְרֶגַע, פָּנַי מְזִיעִים (מכוסים זעה), תַּלְתַּלֵי רֹאשִׁי מִתְנַפְנְפִים וּמִתְנַפְנְפִים (מורמים) בָּאַוֵיר – וַאֲנִי רָצָה.

… הִנֵה הִיא הַ“תְּחִנָה”. בְּקֶרֶן זָוִית (בצד הפינה) הִיא מוּנָחַת, עָלֶיהָ פְּזוּרִים, וּכְתָמֶיהָ הַצְהֻבִּים בּוֹלְטִים (יוצאים; נכרים) כָּל כָּךְ… אֲנִי חוֹטֶפֶת אוֹתָהּ וְחוֹזֶרֶת אֶל בֵּית־הַקְבָרוֹת. וְכָאן – הֲרֵי אַבָּא עוֹמֵד עֲדַיִן, פָּנָיו חִוְרִים, עֵינָיו רְטֻבּוֹת (לחות) הֵן וּשְׂפָתָיו נָעוֹת.

וַהֲרֵי אָנֹכִי סְמוּכָה (קרובה) לַקֶבֶר הַפָּתוּחַ:

– טְ־זְ־זְ־זְ־ז!!.

כָּכָה מִתְלַחֲשִׁים עֲלֵי הַתְּחִנָה, כְּשֶׁהֵם נוֹגְעִים בַּסְפָרִים הַבָּלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקֶבֶר.

וְנִדְמֶה לִי שֶׁסְפָרִים בָּלִים אֵלֶה, גוֹעֲרִים וּמְטִיחִים (בעזות מדברים) כְּלַפֵּי “תְחִנָה” עֲלוּבָה (נכלמת) זֹאת, דְבָרִים קָשִׁים:

– סְ־מַ־רְ־ט־וּ־ט! הָלְאָה מִכָּאן!…

עוֹד רֶגָע וְאַחָא שֶׁלִי נִגָשׁ, מִסְתַכֵּל (מביט, מתבונן) בְּתוֹךְ הַקֶבֶר, יִזְרוֹק מַבָּט זוֹעֵף אֵלָי, יוֹצִיא “תְחִנָה” זוּ וְיִזְרְקֶנָה הָלְאָה – הָלְאָה…

דְקִירָה חַדָה חוֹדֶרֶת לְתוֹךְ לִבִּי; מֹחִי מִתְבַּלְבֵּל… הִנֵה רוֹקְדִים לִקְרָאתִי כָל הָעֵצִים, כָּל הָעוֹמְדִים מִסָבִיב לִי מְכַרְכְּרִים וּמְפַזְזִים (רוקדים, יוצאים במחולות)… הֲרֵי גַם אָנֹכִי מַתְחִילָה רוֹקָדֶת, אֶלָא שֶׁרַגְלַי נִתְקָלוֹת (נכשלות) בִּדְבַר־מָה וְאָנֹכִי נִשְׁמֶטֶת עַל גַבֵּי קַרְקָע…


* * *


כְּשֶׁפָּקַחְתִּי אֶת עֵינָי, מָצָאתִי אֶת עַצְמִי מֻטֶלֶת בַּעֲרִיסָתִי. אִמָא שֶׁיָשְבָה סְמוּכָה לִי לִטְפָה וְהֶחֱלִיקָה אֶת תַּלְתַּלֵי רֹאשִׁי.

מִתּוֹךְ חִבָּה (אהבה) סָקַרְתִּי בָּהּ, וּבְלִבִּי הִרְהָרְתִּי (חשבתי):

– אֵם עֲלוּבָה! כְּלוּם יוֹדַעַת אַתְּ אֶת הַחֶסֶד שֶׁעָשִׂיתִי עִם הַ“תְּחִנָה” שֶׁלָךְ?! – –


החבר, י“ב–י”ד באייר תרס"ח (13–15.5.1908)


  1. מחבוא: להסתיר  ↩

  2. הניקוד וביאורי המילים – במקור  ↩

  3. אַבֶּא – כך במקור (הערות פרויקט בן־יהודה]  ↩

המלצות קוראים
תגיות