רקע
דבורה בארון
קַדִישָׁה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשמ"ח 1988

(ציור)

1

(מֻגש לאחיותי הקטנות)


לְסַבְּתָא שֶׁלִי הָיוּ בָנוֹת רַבּוֹת, וְאַף בֵּן יָחִיד לֹא הָיָה לָהּ. לְפִיכָךְ הָיָה סַבָּא תוֹלֶה אֶת עֵינָיו בַּשָׁמַיִם, וְנֶאֱנָח לִפְעָמִים:

וַדַאי, שֶׁאֵין אֲנִי כְדַאי לְ’קַדִישׁ'.

וּפָנָיו הָיוּ מִתְכַּרְכְּמִים בְּשָׁעוֹת כָּאֵלוּ, וְקוֹמָתוֹ הַגְבוֹהָה הָיְתָה הוֹלֶכֶת וְנִכְפָפֶת (תמיד היתה יותר כפופה)

וְזוֹכְרַתְנִי, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִכְנִיסוּנִי אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל סַבָּא, הָיָה כְבָר, זְקֵנִי זֶה, כֻּלוֹ כָפוּף, כָּפוּף מְאֹד. חִוְרִים הָיוּ פָנָיו וַעֲצוּבִים, עֲצוּבִים מְאֹד. עֵינָיו הָיוּ כָבוֹת, בְּלִי זִיק אוֹר. קוֹלוֹ הָיָה עָצֵב וְרָפֶה, וּבְיִחוּד הָיוּ עֲצוּבִים נִגוּנָיו בַּלַיְלָה, בַּלָיְלָה.

מְשֻׁעֲמָם (עצוב) הָיָה לִי תָדִיר (תמיד) הַבַּיִת שֶׁבּוֹ יָשָׁבְנוּ. בְּיִחוּד, בְּלֵילוֹת הַחֹרֶף הַשְׁחוֹרִים וְהַקָרִים מְאֹד: נִשְׁמַעַת הָיְתָה אָז, יִלְלַת הָרוּחַ מִן הַחוּץ, וְנִגוּנוֹ הֶעָצוּב שֶׁל סַבָּא מִבִּפְנִים.

צְלָלִים אֲרֻכִּים, שְׁחוֹרִים מִשְׁתַּטְחִים (פרושים) הָיוּ עַל הַקִירוֹת, וּבֵינֵיהֶם צֵל אֶחָד כָּפוּף הַמִתְנוֹעֵעַ כֻּלוֹ – צִלוֹ שֶׁל סַבָּא. יֵשׁ שֶׁיָד גְדוֹלָה שֶׁל צֵל מִתְרוֹמֶמֶת, אוֹחֶזֶת בַּזָקָן הָאָרֹךְ, מְקַפֶּלֶת אוֹתוֹ וְתוֹחַבְתּוֹ (נועצת, תוקעת) אֶל תּוֹךְ הַפֶּה וּמוֹצִיאָתוֹ שׁוּב…

וּדְמָמָה בְּכָל הֶחָדֶר. רַק יִלְלַת הָרוּחַ נִשְׁמַעַת וְנִגוּנוֹ שֶׁל הַזָקֵן.

וְאֵימָה גְדוֹלָה הָיְתָה נוֹפֶלֶת עָלָי, קוֹפֶצֶת הָיִיתִי מִתּוֹךְ מִטָתִי, וּמְמַהֶרֶת אֵלָיו, אֶל הַסַבָּא:

– זָקֵן, הֲרֵינִי רוֹצָה לִשְׁמוֹעַ כֵּיצַד (איך) אַתָּה לוֹמֵד!…

וּשְׁתֵּי יָדַיִם כְּחוּשׁוֹת, קָרוֹת נִזְקָפוֹת (שלוחות בכל ארכן) הָיוּ אֵלָי, מְגַפְּפוֹת (מחבקות־מלטפות) אֶת גוּפִי הַצָנוּם (הכחוש, הרזה).

– אֶח, רִבֶהֶ’לִי, רִבֶה’לִי, אִלְמָלֵא2 הָיִית נָעַר, אִלְמָלֵי…

וְשָׁעָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה הָיָה סַבָּא סוֹקֵר (מביט) בִּי. וְעֵינָיו – כָּל כַּךְ עֲצֵבוֹת הָיוּ, כָּל כַּךְ עֲצֵבוֹת!…

–––––––––––––––

… וְנִזְכֶּרֶת אֲנִי בִימוֹת הַשַׁבָּת שֶׁל חֹרֶף.

בַּחוּץ – שָׁמַיִם אֲפוּרִים (מראה אפר) וְשֶׁלֶג, וּבַבַּיִת – עֶצֶב וּדְמָמָה. יֵשׁ שֶׁאֵיזֶה כֶלֶב עוֹבֵר עַל הַחַלוֹן, נִגַשׁ אֶל סִמְטָתֵנוּ (הרחוב הקטן שלנו) מְנַקֵר (מחפש) רֶגַע, אֵינוֹ מוֹצֵא כְלוּם וְהוֹלֵךְ לוֹ… עוֹרֵב שָׁחוֹר עוֹבֵר, מְנַפְנֵף בִּכְנָפָיו הַשְׁחוֹרוֹת וְנֶעֱלָם… וְשׁוּב דְמָמָה. דוּמָם יוֹשֶׁבֶת אָנֹכִי וְסוֹקֶרֶת בְּסַבָּא; דוּמָם יוֹשֵב סַבָּא וּמְעַיֵן (מביט; נותן עין) בַּסֵפֶר.

וְהִנֵה הַיוֹם הַקָצָר עוֹבֵר. חֲשֵׁכָה אִלֶמֶת הוֹלֶכֶת וְכוֹבֶשֶׁת אֶת כָּל חֲלָלוֹ שֶׁל הֶחָדֶר, בּוֹלַעַת אֶת כָּל כֵּלָיו… צְלָלִים שְׁחוֹרִים מִשְׁתַּטְחִים עַל הַקִירוֹת, עַל הַשֻׁלְחָן, מְכַסִים הֵם אֶת הַמְנוֹרוֹת הַחֲלוּדוֹת (שהעלו חלודה), אֶת שִׁיוּרֵי ‘סְעֻדָתוֹ הַשְׁלִישִית’ שֶׁל סַבָּא, אֶת סַבָּא גוּפוֹ…

חֹשֶךְ…

וְהַזָקֵן קָם מִמְקוֹמוֹ. בִּמְתִינוּת (לאט לאט) הוּא לוֹבֵשׁ אֶת קַפּוֹטָתוֹ וּבִמְתִינוּת הוּא יוֹצֵא…

וּפִתְאֹם:

– בָּם־בָּם! בָּם־בָּם!

פַּעֲמוֹנֵי בֵּית־הַכְּנֶסֶת לַנוֹצְרִים מְצַלְצְלִים.

וְאַוֵירָהּ שֶׁל כָּל הַעֲיָרָה, כְּמוֹ רוֹעֵד וּמִזְדַעֲזֵעַ אַחֲרֵי כָּל צִלְצוּל וְצִלְצוּל:

– אַי־אַי, אַי, אַי, אַי!…

כָּכָה הָיְתָה אִמָא מְיַבֶּבֶת בַּלֵילוֹת, כְּשֶׁמֵתוּ עָלֶיהָ שְׁנֵי בָנֶיהָ בְּיוֹם אֶחָד…

זֶרֶם שֶׁל אוֹר, מַכְרִיחֵנִי פִתְאֹם לַעֲצוֹם אֶת שְׁתֵי עֵינָי:

בֵּית־הַתְּפִלָה, – אוֹתָהּ הַחוֹמָה הַגְבֹהָהּ, הָעוֹמֶדֶת בֵּין שׁוּרוֹת בָּתֶּיהָ שֶׁל חֲצַר בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַנְמוּכִים, כַּעֲנָק בֵּין נַנָסִים (גמדים־קטנים) – הִבִּיט אֵלַי בְּכָל שִׁבְעַת עֵינָיו הַמַבְרִיקוֹת: – חַלוֹנוֹתָיו הַמֻאָרִים.

בְּבֵית־הַתְּפִלָה מִתְפַּלְלִים תְּפִלַת ‘עֲרָבִית’.

עוֹד מְעַט – וְסַבָּא חוֹזֵר הַבָּיְתָה, מַדְלִיק שְׁנֵי נֵרוֹת דַקִים, וּכְשֶׁהוּא נוֹתְנָם לְ’בֶרֶלִי הַמְלֻכְלָךְ' (נַעַר הַבָּא בְכָל שָׁבוּעַ לִשְׁתּוֹת אֶת יֵין־הַהַבְדָלָה), – הֲרֵיהוּ מְמַלֵא אֶת הַכּוֹס.

וְקוֹפֶצֶת אָנֹכִי מִמְקוֹמִי, כְּשֶׁאֲנִי מְמַצְמֶצֶת בְּעֵינָי (סוגרת ופותחת העינים).

– סַבָּא, סַבָּא, שֶׁמָא (אולי) תַרְשֶׁה לִי לִשְׁתּוֹת אֶת הַיָיִן!?…

וּמְנַעֲנֵעַ הוּא סַבָּא בְרֹאשׁוֹ, כְּשֶׁהוּא מַבִּיט בִּי בִשְׁתֵּי עֵינָיו הָעֲצוּבוֹת:

– יַלְדָה, יַלְדָה, שֶׁמָא רוֹצָה אַתְּ, שֶׁיִצְמַח לָךְ זָקָן, שֶׁמָא?…

וּמַרְגִישָׁה אֲנִי בְּמֶבָּטוֹ, שֶׁל בֶּרֶלִי הַמְלֻכְלָךְ; בְּפָנָיו הַמְזֹהָמִים – הֲרֵיהוּ מְגָחֵךְ (שוחק)… בָּרִי (ודאי) לִי, שֶׁאִלְמָלֵי (לו) לֹא הָיָה סַבָּא כַּאן, זוֹקֵף הָיָה כְּנֶגְדִי אֶת אֶגְרוֹפוֹ הַמְזֹהָם, כְּשֶׁהוּא מִתְגָרֶה בִי:

– אֲהַ, ‘תְּאֵנָה’…3

וּכְשֶׁהִנְנִי עֲלוּבָה כֻּלִי־כֻּלִי, הֲרֵינִי מִסְתַּלֶקֶת (נפטרת־פונה) אֶל זָוִיתִי…


– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –


וְשׁוּב נִזְכֶּרֶת אֲנִי, בְּשַׁבָּת אַחַת שֶׁל קָיִץ: זֶה הָיָה אוֹתוֹ הַקַיִץ, שֶׁבּוֹ הִתְחִילָה רָחֵל הָ’רַבָּנִית' מְלַמֶדֶת אוֹתִי לִקְרֹא. וְאָנֹכִי יוֹדַעַת אָז כְּבָר, הַרְבֵּה תְפִלוֹת עַל פֶּה. וּלְסַבָּא אֵין אֲנִי מַגֶדֶת אֶת זֹאת. וְהִנֵה שַׁבָּת בְּהִירָה אֶחָת. שְׁעַת הַצָהֳרָיִם. סַבָּא אוֹכֵל אֶת סְעֻדָתוֹ, וּפוֹנֶה הוּא פִּתְאֹם אֵלָי:

– הֵיכָן (איה) הוּא סִדוּרֵךְ? קִרְאִי – וְנִשְׁמָע!…

וַאֲנִי מְעַיֶנֶת בַּסִידוּר הַפָּתוּחַ לְפָנָי:

‘יִתְגַדֵל וְיִתְקַדֵשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא’…

וְרוּחַ לוֹבֶשֶׁת אוֹתִי, וּבְכֹחַ אָנֹכִי דוֹחֶפֶת מִמֶנִי אֶת הַסִדוּר, מַגְבִּיהָה אֶת רֹאשִׁי וּמַתְחִילָה עַל־פֶּה:

… יִתְגַדֵל וְיִתְקַדֵשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא…

וְהַמִּלִּים שׁוֹטְפוֹת מִתּוֹךְ פִּי… פָּנַי מַסְמִיקִים (מתאדמים), מַזִיעִים (מתכסים זעה) כֻּלָם וַאֲנִי קוֹרֵאת הָלְאָה, הָלְאָה – – –

וּכְשֶׁגָמַרְתִּי לִקְרֹא אֶת הַ’קַדִישׁ', חַשְׁתִּי אֶת עַצְמִי כִתְלוּיָה בֵּין הַתִּקְרָה וְהָרִצְפָּה:

חֲטָפַנִי הַזָקֵן, הֱרִימַנִי לְמָעְלָה, נִעֲנַע אֶת גוּפִי לְכַאן וּלְכַאן:

– שַׁבָּת קֹדֶש!… שַׁ־בָּ־ת קֹ־דֶ־שׁ!…

שַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ מִתְנַפְנְפוֹת בַּאַוֵיר, פָּנָיו מְתֻלָעִים (מתאדמים כתולע־ארגמן) עֵינָיו בּוֹלְטוֹת (выпуклы), נְשִׁימוֹתָיו תְּכוּפוֹת תְּכוּפוֹת (זו אחר זו) וְהוּא פּוֹסֵעַ (צועד) פְּסִיעָה דַקָה וּמְנַעֲנֵעַ אוֹתִי לִצְדָדִין (לכל צד), כְּשֶׁהוּא מְזַמֵר:

– שַׁ־בָּ־ת קֹ־דֶ־שׁ!… שַׁ־בָּ־ת קֹ־דֶ־שׁ!…

– ‘וְעַכְשָׁו, לְכִי וְהִשְׁתַּעַשְׁעִי בַחוּץ’.

כָּךְ אָמַר לִי הַזָקֵן, כְּשֶׁהֶעֱמִידַנִי אַחֲרֵי שָׁעָה אֲרֻכָּה עַל הָרִצְפָּה.

וְאָנֹכִי מְמַהֶרֶת אֶל חֲצַר בֵּית־הַכְּנֶסֶת. שָׁם הֲרֵינִי מִזְדַמֶנֶת (באה במקרה) עִם חֲבֵרוֹתָי, נִטְפֶּלֶת (נספחת, מתחברת) לָהֶן, וְכֻלָנוּ רָצוֹת אֲנַחְנוּ אֶל הַבְּאֵר, אֶל הַגִבְעָה הַמְכֻסָה יֶרֶק…

וַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת – כֻּלָהּ מְלֵאָה הִיא אוֹר. שֶׁמֶשׁ הַקַיִץ הַפַּזְרָנִית (הנותנת ביד נדיבה) מְחַיֶכֶת (צוחקת) לָהּ מִתּוֹךְ שְׁמֵי־הַתְּכֵלֶת שֶׁלָהּ…

הִנֵּה חֲבוּרַת נְעָרִים עוֹמֶדֶת וּמִתְדַפֶּקֶת עַל דַלְתוֹת בֵּית־הַתְּפִלָה. נְעָרִים אֲחָדִים עוֹמְדִים עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, כְּשֶׁיְדֵיהֶם תְּחוּבוֹת (תקועות) בְּכִיסֵי מִכְנְסֵיהֶם. דַעְתָּם זָחָה (מתגאה) עֲלֵיהֶם:

שֶׁלָנוּ הוּא ‘הַר־סִינָי’.

וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ, הַיְלָדוֹת, מְבַקְשׁוֹת לַעֲלוֹת אֶל גִבְעָה זוּ, הֲרֵי הֵם מַטִיחִים כְּלַפֵּי (מדברים עזות נגדנו) כְבוֹדֵנוּ, לֵאמֹר:

– הָלְאָה, טַפְּסָנִיוֹת (החפצות לטפס)! קֹדֶשׁ הוּא ‘הָהָר’, אַל לַ’יְלָדוֹת' לִנְגֹעַ בּוֹ…

וְהַרְבֵּה, הַרְבֵּה קוֹלוֹת הִרְעִישׁוּ אֶת אָזְנֵנוּ:

– הָלְאָה, יְ־לָ־ד־וֹ־ת!

הִנֵה חֲבוּרַת נְעָרִים עוֹלָה אֶל עֲלִיַת בֵּית הַתְּפִילָה:

אֶפְרֹחִים אֶפְשָׁר לְהַשִׂיג שָׁם.

וַאֲנַחְנוּ כְבַר מְטַפְּסוֹת בִּשְׁלַבֵּי הַסֻלָם, מִתְרוֹמְמוֹת מַעְלָה, מָעְלָה; אֶלָא פִתְאֹם – דְחִיפָה עֲצוּמָה:

– ‘לֹא לָכֶן, ‘יְלָדוֹת’, ‘לִתְחוֹב אֶת הַחֹטֶם’ בַּעֲסָקִים כָּאֵלֶה!’…

וְעוֹד הַפַּעַם קְרִיאוֹת:

– הָ־לְ־אָ־ה, יְ־לָ־ד־וֹ־ת…

וַאֲנַחְנוּ מִסְתַּלְקוֹת (נפטרות, הולכות) מֵהֶם מִתּוֹךְ הַרְהוֹר (מחשבה):

– וּבְכֵן: בַּמָה לָנוּ, ‘יְלָדוֹת’, לַעֲסוֹק?…

– בְּבֻבּוֹת!…

וְנוֹטְלוֹת הֵן הַחֲבֵרוֹת מִי מִטְפַּחַת וּמִי סִנוֹר, וְעוֹשׂוֹת הֵן בֻּבּוֹת גְדוֹלוֹת וּפְעוּטוֹת, צְנוּמוֹת וּבְרִיאוֹת. הָאַחַת הִיא ‘אֵם’, הַשֵׁנִית – ‘דוֹדָה’. פִּתְאֹם בָּא לָהֶן יוֹם הַשַׁבָּת. הָאַחַת נוֹטֶלֶת אֶת יְלָדֶיהָ וְהוֹלֶכֶת לְבַקֵר אֶת רְעוּתָהּ:

– אַ, אוֹרְחָה… מַה־שְׁלוֹמֵךְ? מַה שְׁלוֹם הַטַפְלַיָה שֶׁלָךְ (בניך הקטנים)?' – וְשָׁעָה אֲרֻכָּה, אֲרֻכָּה מְטַפְּלוֹת הֵן הַחֲבֵרוֹת בְּמִשְׂחָק זֶה…

וְהִנֵה יוֹם מְעֻנָן אֶחָד. אֲנִי פּוֹקַחַת אֶת עֵינַי בַבֹּקֶר וּמוֹצֵאת, שֶׁסַבָּא מוּטָל (שוכב בלי נוע) עַל גַבֵּי מִטָתוֹ, כְּשֶׁהוּא כֻלוֹ חִוֵר, כֻּלוֹ חִוֵר, שַׁעֲרוֹת זְקָנוֹ פְרוּעוֹת, שְׁפָתָיו נָעוֹת.

– מַה לְךָ, סַבָּא, מָה?

וְהוּא מְדַבֵּר, וְקוֹלוֹ חַלָשׁ־חַלָשׁ הוּא:

– הֲרֵינִי ה־וֹ־לֵ־ךְ, יְ־ת־וֹ־מָ־תִ־י, מִכַּאן… ‘קַ־דִ־י־שׁ’ אֵין לִי…

וְכַאן נִפְסַק (חדל) קוֹלוֹ וְעֵינָיו נִסְגָרוּ.

תֵּכֶּף נִתְמַלֵא הַבַּיִת אֲנָשִׁים, וְיָדַיִם הַרְבֵּה הִתְחִילוּ מְטַפְּלוֹת (עוסקות) בְּגוּפוֹ הַקָר.

עַל אֶבֶן גְדוֹלָה, סָמוּךְ לְבֵית הַתְּפִלָה, יָשַׁבְתִּי כָל אוֹתוֹ הַיּוֹם. הַרְבֵּה חֲבֵרוֹת סַבּוּנִי, בִּקְשׁוּ לָבוֹא אִתִּי בִּדְבָרִים, לְפַכֵּחַ (להפיג) אֶת צַעֲרִי. אַךְ לַשָׁוְא! אָנֹכִי דוּמָם יָשַבְתִּי. זוֹכְרַתְנִי שֶׁגַם אֲחָדוֹת מֵהַגְדוֹלוֹת נִגְשׁוּ אֵלָי:

– מַה יְהֵא עַכְשָׁו (עתה) אֶת הַ’יְתוֹמָה', מָה?

הָאַחַת גַם נָגְעָה בְתַלְתַלֵי רֹאשִׁי

– רִיבֶה’לִי, שֶׁמָא (אולי) רוֹצָה אַתְּ לַחֲמָנִיָה (מן המגדנות), שֶׁמָא?…

שָׁתַקְתִּי.

וּמִמְקוֹמִי זַזְתִּי (סרתי, משתי) רַק כְּשֶׁהִגִיעַ זְמַן תְּפִלַת־מִנְחָה.

הַרְבֵּה זוּגוֹת עֵינַיִם נִנְעֲצוּ (נתקעו) בִּי, כְּשֶׁנִכְנַסְתִּי אֶל בֵּית־הַתְפִלָה. הַכֹּל סָקְרוּ (הביטו) בִי מִתּוֹךְ תְּמִיָה (פלא, תמהון). רֶגַע עָמַדְתִי וּפִקְפַּקְתִי (מסופקת הייתי); שִׂמְלָתִי הַלְבָנָה הִבְהִירָה עַכְשָׁו כָּל כָּךְ בֵּין כָּל הַקַפּוֹטוֹת הַשְׁחוֹרוֹת.

… אַךְ הִנֵה אֲנִי כְבָר אֵצֶל הָ’עַמוּד':

‘יִתְגַדֵל וְיִתְקַדֵשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא’…

לִבִּי דָפַק בְּחָזְקָה. – – –

וּכְשֶׁיָצָאתִי מִבֵּית הַתְּפִלָה, פָּגְעָה בִי חֲבוּרַת נְעָרִים. כֻּלָם הִצְבִּיעוּ (הראו באצבע) עָלָי:

– הֲרֵי ‘הִיא’… ‘קַדִישָׁה’… חַ־חַ־חַ…

אֶחָד מֵהֶם גַּם נִגַשׁ אֵלָי, נָטַל (לקח) אֶת סִנוֹרִי וְהִתְחִיל מְנַפְנְפוֹ:

פְּ־שְׁ־שְׁ־שְׁ־שְׁ־!…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

סָמוּךְ לָאֶבֶן הַגְדוֹלָה, יָשְׁבוּ חֲבֵרוֹתָי. מִהַרְתִּי אֲלֵיהֶן:

– חֲבֵרוֹת… יוֹדְעוֹת אַתֶּן?

כֻּלָן סָקְרוּ בִּי בִתְמִיָה.

הָאַחַת נִגְשָׁה אֵלָי, הֶחֱזִיקָה בְכַפְתוֹר שִׂמְלָתִי, וּבִקְשָׁה לְהַגִיד דְבַר־מָה, אֶלָא שֶׁמָשְׁכָה הַשֵּׁנִית בְּשַׁרְוֻלָהּ שֶׁל זוּ:

– הַנִיחִי לָהּ…

וּכְשֶׁהֵן אוֹחֲזוֹת הָאַחַת בְּיָדָהּ שֶׁל חֲבֶרְתָּה, הִתְרַחֲקוּ מִמֶנִי…

דְמָעוֹת חִנְקוּ אֶת גְרוֹנִי… כְּשֶׁהִנְנִי עֲלוּבָה (נכלמת) מְאֹד. נִשְׁמַטְתִּי עַל גַבֵּי הַקַרְקָע, כָּבַשְׁתִּי (הסתרתי) אֶת פָּנַי בָּאֶבֶן הַגְדוֹלָה וְהִתְחַלְתִּי מְיַבֶּבֶת.

לְעִתִּים תְּכוּפוֹת הִזְדַעֲזַע גוּפִי הַצָנוּם מִתוֹךְ הִתְיַפְּחוּת.

וּכְשֶׁהֲרִימוֹתִי, אַחֲרֵי שָׁעָה אֲרֻכָּה, אֶת רֹאשִׁי, נִדְמָה לִי, שֶׁעוֹמֵד הוּא אֶצְלִי סַבָּא שֶׁלִי, כְּשֶׁהוּא כֻלוֹ עָטוּף לְבָנִים. שְׁתֵּי יָדָיו הַזְקוּפוֹת כְּנֶגְדִי מְלַפְפוֹת (מלטפות, מחבקות) הֵן אֶת גוּפִי. שְׁתֵי עֵינָיו הָעֲצוּבוֹת, סוֹקְרוֹת בִּי וְהוּא מְנַעֲנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ:

– אֶח, רִבֶה’לִי, רִבֶה’לִי! אִלְמָלֵי הָיִית נָעַר. אִלְמָלֵי!…

דְמָמָה וָחֲשֵׁכָה שָׂרְרוּ בַחֲצַר בֵּית־הַכְּנֶסֶת…


החבר, ו’–ז' בניסן תרס"ח (7–8.4.1908)


  1. הניקוד וביאורי המלים במקור.  ↩

  2. אלמלא – אילו.  ↩

  3. ‘תאנה’ – תרגום הניב היידי ‘א פייג’ [אצבע משולשת].  ↩

המלצות קוראים
תגיות