(זכרונות)

¹

מִשֶׁהָיְתָה שמש הקיץ מסתלקת לצד מערב ורוח קלה, לַטְפָנית² מַתְחִילָה היתה מנשבת מתוך השדה, כשהיא מפיצה ריח של קש רענן בכל אוירו של חצר בית־הכנסת – נוֹטלת היתה הסבתא³ שלנו את משענתה העבה, תומכת עליה את שתי ידיה הצנוּמות, וכשהיא פוסעת ברגלה הבריאה פסיעה דקה, גוררת היתה אחריה את הרגל השניה הכואבת וגוֹנחת⁴ על כל פסיעה ופסיעה!

– אַי, יסוּרים, אַי, עִנוים!

ומכיון שעוברת היתה את האסקוּפה⁵, מצטנחת היתה לקרקע, מכַוֶצת את שתי רגליה תחתיה, נותנת את משקפיה, בעלי הזכוכית הכחולה היחידה, על גבי חטמה ומבארת:

– כדי להסתכל קצת בפני הבריות, חי, חי.

ואלינו – אלי ואל שלמ’קה אחי היתה פונה:

– אלמלא הייתם צַיתָנים⁶ ודאי שלא הייתם ‘תוחבים את החֹטם’ לשם, אל חדרי…

– ניחא! היינו עונים לה – אלא בתנאי שתרשינו לשבת על ברכיך!

ברכיה של הזקנה – כמה חביבות היו לנו בילדוּתנו!

כתריס בפני הפורעניות היו לנו ברכיה של זו בימים ההם.

אבא כי מתכּעס היה, צועק, גוער נוטל את הרצועה מאַים בה עלי, על אחי, האם מִתְרַתַּחַת⁷ אף היא, כשהיא מסַיעת.

– יספגו⁸, יספגו מלקיות, תיתי⁹ להם!

ואנחנוּ – מרתתים הננו כֻלנוּ. העינים תועות בתוך אוירו של החדר, מחפשות עזרה, הֲגָנה, אלא שכאן נִתְקַל¹⁰ מבטנו בה, בהסבתא. הרי היא זוקפת לקראתנו שתי ידים צנוּמוֹת, מכנסת אותנו אל תוך חיקה, כשהיא פורשת עלינו את סנורה הגדול, הרחב:

– וכי מה אתם מבקשים מהם מהזעירים¹¹ הללו…

כאן מִסְתַתְּמוֹת טענותיהם של אבא ואמא וידיהם מתרשלות.

…יש שאמא נגשת היתה אלי, מסתכלת היטב־היטב בפני, ממשמשת במצחי ומשכיבתני פתאם על גבי המִטה מתוֹך דאגה:

– הילדה בוערת כאש, בוֹערת היא.

ותוך כדי דבור נוטלת היתה כף גדוֹלה, ממלאתה רֹטב של שמן קיק נגשת ומְכַוַנְתָּה כְלַפֵּי פי.

– תהא זאת רפואתך, רבונו של עולם.

ומכיון שמתחילה הייתי מסרבת¹² מיד פוקחת היתה שתי עינים רחבות וּמַתְּרֶסֶת:

– אי, גזלנית, רוצחת, וכי ברצונך שיזמינו את הדוקטור? מי שם? בֹאו, טלו¹³ את ידיה, החזיקו ואנכי – בכל גופי הייתי מפרכסת, בועטת ברגלי, מזעזעת ומנדנדת את ידי, סוגרת את פי וכוֹבשת את פני בכר… אלא שגם כאן נמצאת היתה לי עזרתה של הזקנה. כשהיא פוסעת פסיעות גסות, גסות, מתקרבת היתה אל מטתי חוטפתני ומניחתני על־ברכיה, כשהיא ממשמשת את ראשי בידה הכחושה:

– איזה רוח שטות נכנס בּה! הילדה היא בריאה, וזו עומדת ומַתֶּשֶת את כֹחותיה בשמן הקיק שלה! סבתא חביבה אלמלא היו לחיי רטבוֹת מדמעות בשעה זו, נוטלת הייתי את ראשה של זו, מקרבתוֹ אל פני, מנשקתו ומנשקתו…

ונעימה היתה שבתנו על ברכיה של הסבתא גם בשעת דמדומי חמה של קיץ. מכאן, מסמוך לאסקופת ביתנו אפשר היה לסקור בכל חצרה של בית הכנסת. וחצר זו – כמה מלאה היתה תנועה בשעה זו!

כנופיות¹⁴, של תִנוקות, נערים יחפים, הלבושים מכנסַים וארבע כנפות מתקבצים היו ממקום למקום, כשהן הומות, רועשות מחרישות את האזנים בקולותיהן. הנה חבורה אחת נגשת אל קילונה¹⁵ של הבאר, נתלית בו, מתנועעת ונהנית, אלא שפתאם קופץ עליהם, על נערים אלו, רוגזו של ‘גדול’ אחד, הרי זה האחרוֹן מנקש באצבעותיו בשמשות חלונו של פרוזדור בית־המדרש, מְאַיֵם, זורק כלפי חבורה זו דברים קשים. השובבים, מבריחים את עצמם מ’גדול' זה לעבר אחד, מתחבאים הם מתחת למעקה ביתנו, דוחפים איש רעהו, צוחקים, משרבבים¹⁶ לשונות וחוזרים אל הקילון…

הנה עוד חבורה אחת. זו משתדלת להכניס את עצמה אל בית הקברות הישן דרך הסדקים שבפרגודו. כאן על קברי המתים מבקשים הם תִנוקות אלוּ לקטוֹף גרגרי אדמה, הטעימים, לפי דבריהם, ביותר.

– לקקנים כאלה!

ושם סמוך לביתו של השַמש עומדת עוד כנופיה אחת ומטפלת בציד חפושיות… בשורה אחת ארֻכה עומדים הם הנערים, כשהם מזקיפים את פניהם למעלה, מנפנפים בכובעיהם באויר, מכַונים אותם כלפּי החפושיות הפורחות וחובטים אותן בקרקע, ואחרי שוּרת צידים זו עובר נער יחף, הגוֹחן בכל רגע, מרים כל חפושית וחפוּשית ונותנה אל תּוֹך כובעו ומונה:

– הרי כבר עשרים, הרי תשעים…

הכובע הרי הוא מלא פגרים ועדין ידי הצידים נטויות…

סמוך לבית המדרש מופיעה פתאם חבורה של גדולים. אלה מדברים, מתוכחים, מנענעים בידיהם; יש שאחד מגביה את ראשו, סוקר רגע בשמים מתּוֹך המְתּנה:

– עדין לא יצאו הכוכבים!

ושוב הוא חוזר לשיחתוֹ.

בינתים שוקעת החמה לגמרה. פֹּה ושם צצים ומבצבצים כוכבים בשמים. כנוּפיוֹת המשוחחים מתכנסות אל בין כתלי בית המדרש הישן. כנופיות הנערים הולכות ומתבדרות, הולכות ומתמעטות. מתוך ארובותיהם של בתי חצר בית הכנסת מתחיל מְתַמֵר ועולה עשן אפור. ריח של בולבֻסים מְבֻשלים, המתֻבָלים בפלפלין ובצלים מָרגש באויר.

בחצר־בית־הכנסת מבשלים עתה ארוחת הערב:

משתררת דֻמיה. יש שאיזו דבורה מזעזעת רגע את האויר בזמזומה. שני חתולים שחורים יושבים על גבי גגה של רִפתנו ומיללים, בתוך האגם מקרקרות הצפרדעים. נשמעת נביחת כלבים, הרוח הנושבת מעבר השדה, מתגדלת קצת, מלטפת היא את פנינו, מניעה את תלתלי ראשינו… בעל כרחן מתחילות העינים ממצמצות, נסגרות הן ושוב נפקחות. הַשֵנָה תוקפתנו. והסבתא – את כל עשר אצבעותיה הדקות מעבירה היא על שני הראשים שלנו:

– הלואי שיגינו עליכם מלאכים טובים, רבונו־של־עוֹלם!

וכשהיא מטַפּחת בידה הכחושה פעם על שכמי אני, ופעם על שכמו של אַחא, הרי היא מתחילה שרה.

שם בשדה את פורחת צפורי – צפור זהב

עופי ואמרי נא בשמי שלום להאב!

שם באחו את מעופפת, צפרי – צפור הוד

מהרי הגידי נא בשמי שלום להדוד!

כמה רכה היא שירתה של הסבתא!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ויש שמתחיל היה השטן מרקד בינינו ובין זקנה זו, עולה היה אצלנו פתאם במחשבה להרעימה, להכעיסה לגרום לה צער. בשעות כאלה היינו קופצים עליה פתאם מתוֹך הַפְתָּעָה¹⁷.

– הרי אנחנו מבקשים לפתוח את הארגז שלך.

כל פניה של הסבּתא משתּנים היו ברגעים אלו. העין היחידה הכהה, המציצה בעד מסגרתם של המשקפים, מתמלאה היתה כֻלה פחד, יאוש:

– מה אתם סחים? הארגז? אוי לעולמי ואויה לי!

ארגזה של הסבתא ששרוי היה בזוית אפלה מתחת למטתה – סגור ומסוגר היה כֻלו. רצועה גדולה וגסה בעלת עניבות הרבה־הרבה קשורה היתה עליו מלמעלה, ורצועה זו – אף לְבִרְיָה אחת לא היתה לה הרשות להתירה.

יש שאמא גופה נכנסת היתה אל חדרה הצר של הזקנה גוחנת אל תחת המטה מתוך חִפוש:

– שמא נזדמנו לך כאן הערדלים שלי?

אלא שתכף קופץ היה עליה כעסה של הזקנה:

– אין כאן כלום, כלום אין כאן!

וחוֹסמת היתה את הדרך אל המטה בסנורה הרחב.

אמא היתה מתמלאה תרעומות:

– האוצר שלה!… צרוֹר המפתחוֹת שלי מתגוֹלל יומם ולילה, הארגזים שלי פתוחים, ואין אני חוששת כלל מפני הגניבה, וזו – כמה מנעולים, כמה רצועות! ועדַין היא מתיראה…

פעם נפלה דליקה בעירה. בית החרֹשת היחידי שבעירתנו בער באש. חשכה של ליל הסתו השחור נהפך פתאם לאור. צלצלו הפעמונים, יבבו נשים, וילדים בכו, הובילו עגלות טעונות מטלטלים. מתוך הרפתות הוציאו פרות גוֹעוֹת, נבחו כלבים, חזירים חרחרו… אנכי ושלומקה אחא טפלנו בְהַלְבָשַת בגדינוּ, כשהננו רועדים ומזדעזעים. דרך שמשת החלוֹן ראינו כי הבנין הבוער זורק אודים כלפי גג התבן של רפתנו… אבא מִהר לבית המדרש; ספרי התורה בסכנה, ואמא העלובה עמדה וספקה את כַּפיה כשעיניה שוטפות דמעות:

– היכן¹⁸ היא הזקנה… הגזלנים, עלי הִניחוּ את הכל… גם את הכרים והכסתות לא יצילו…

כשהאיר הבקר מצאו את הסבתא יושבת כפופה אצל בית הקברות, בידיה חבקה – את הארגז שלה…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הריני נזכרת בערב־קיץ אחר. זה היה הערב התשיעי באב, הַחֲשֵכָה לִפְּפָה¹⁹ אז את כל בתיה של חצר בית הכנסת, שחורים היו השמים ממעל ועטופת אבל – האדמה מתחת. רק בית המדרש הישן הענקי, הבהיק מתוך אפלה זו בחלונותיו הגדולים המוּארים. שם, בין כתליו הישנים האפורים קונְנָה עכשו עדת עירתנו על חֻרְבָנו של בית המקדש.

בין חבורה של נערים גדולים וקטנים השתובבנו אני ושלמ’קה אחי. נערים אלו – ברצונם הטוב הכניסוני בערב זה אל מחיצתם; ולא עוד אלא שהסבירו לי גם את פניהם:

– כאן יש לנו ראש של תלתלים!

ותוך כדי דבור נטל כל אחד ואחד והדביק לי שנים שלשה חרולים בשערותי.

שלמ’קה – אחי זה שתדיר תדיר מגין היה עלי ותובע את עלבוני מאחרים – אף הוא נהפך היום לאחד מרודפי. את שתי פקעות החרולים, שקטפתי בתוך גנו של הדוד – הניח עתה ברשות הרבים והודיע:

– הריני חופן²⁰ וזורק – עשו כמוני.

ועשרות ידים גדולות וקטנות התחילו מריקות עלי מבול של קוצים ירוקים, צַרְבָּנִים²¹ מתוך קולות של נצחון:

– הור־רַ־רַ־רַ־רַ!

ואנכי – אף על פי שמתאמצת הייתי להִשָמֵט מידי שובבים אלו, כשאני צורחת, נאנחת, מחרפת ומגדפת, נותנת את שתי כפות ידי על ראשי ומבקשת להגין על שערותי אף־על־פי־כן הייתי הופכת בכל רגע את פני כלפי רודפי, וכשהאחרונים מפגרים היו ללכת – עומדת הייתי רגע מַמְתֶּנֶת להם ושוב בורחת…

כשחזרנו אחרי מלחמה זו הביתה, מצאנו את אמא יושבת על גבי שְרַפְרַף²², מקריאה לסבתא את הקינות ובוכה, שלהבתו של הנר היחידי הדק, שהחזיקה אמא בין אצבעותיה, זרק צללים גדוֹלים, שחורים לכל זוית. המיחם, הרותח תדיר בשעה זו על גבי השלחן, עמד עכשו בתוך פנתו מְבֻיָש וקר. על הדרגש הצולע התגוללו קלפות ביצה, פרורי חלבון וְכַעַך טבולים באֵפר – שיוּרי סעודתו המפסקת של אבא. חתולנו השחור זה הרעבתן, שאינו בררן כלל באכילה, השתטח עכשו על גבי הדרגש, את כפותיו שם תחתיו, והצליף מבט עגום בחללו של החדר כאלו שיוּרי אכילה אלו אינם מונחים כלל בקרבתו…

מבטי נתלה בפניה של הסבתא:

– אלמלא [אילו] אפשר היה להתכנס עכשו אל חיקה – אלא שזקנה זו הרי היא כֻּלה שרויה בצער. כֻּלה עצוּבה, מִטְפַחת ראשה מֻפְשָל לה לאחוריה, את אזנה הרי היא מכַונת כלפי פיה של האם המקריאה, כשהיא מתאנחת, גונחת:

– אוי לעולמי, אללי לי, אוי לעולמי, אללי לי!

ממש כך היתה מתאנחה, כשהיו מבקשים לנגֹע בארגזה – אוצרה.

מבטי נתקל בעיניו של שלמ’קה. אלו היו רחבוֹת ומבריקות כל כך! עינים כאלה היה אחא פוקח בשעה שאיזה רעיון חדש מְנַצְנֵץ היה במחו.

הוא נגש פתאם אלי ומשך בשרוֻלי:

– עכשו! זוהי העת היוֹתר מֻכְשֶרֶת…

כלפי מה היו דבריו אלה מכֻונים – הבינותי רק בשעה שעמדתי כבר בתוך חדרה האפל של הסבתא.

אוצרה של הזקנה גֵרה²³ את סקרנותו.

פעוטות וחשאיות היו פסיעות של אחא, בידיו הזקופות, משמש בתוך האפלה. הנה נתקלה ידו בכסאה של הזקנה: הוא ממהר ומסלקוֹ הצדה.

עכבר נבהל עובר ומסרט את הקרקע ברגליו. בגופי עוברת צְמַרמוֹרת²⁴ קלה, אלא שאני מוסיפה לפסע, נגררת אני אחרי גופו של שלמ’קה.

וסוף־סוף – הרי הוא הארגז – האוצר. אנחנו ממשמשים בו…

הלבּוֹת דופקים.

בארגז זה, שרצוּעה כל כך עבה קשורה לו מלמעלה – מי יודע מה זה צפון שם להזקנה! הלא שום בריה לא זכתה עדין לשמע את חריקתו בשעת הפּתחוֹ, כל עין לא ראתה עוד את פנימיותו, את ציריו, יתדותיו… הנה אנחנו ממשמשים בעניבותיה²⁵ של הרצוּעה. כמה גסות הן! שלמ’קה אחי מוציא את האולר²⁶ מתוך כיסונו, פותחו… ופתאם:

– אי, יסורים, אי ענוּים!…

הנה סוקרות שתי עיניה של האם מתוך הפנים השרוים בעצבות ומתמיהות:

– תינוקות!

הנה גם הסבתא. בכל גופה הצנום מְזַנֶקֶת היא על ארגז זה ומתנפלת עליו, כשהיא ממשמשת בכל עניבה ועניבה של הרצועה, בכל סדק וסדק של קרשי הארגז:

וי לי! אויה לי!

ככה צורחת אֵם עלובה, כשלסטים מזֻיָן מבקש ליטול ממנה את בנה יחידה.

וכשהקיצונו בבקר אחד מצאנו את עצמנו מוטלים במטתה של השכנה.

– בלילה הזה נסעה מכאן הסבתא שלכם, נסעה העלובה – מִהֲרָה השכנה להוֹדיע לנו, וכבשה את שתי עיניה היורדות דמעות בסנורה המזוהם.

את דלתות ביתנו מצאנו פתוחות לרוחה והבית כֻלו ריק, על גבי הרצפה המלֻכלכת התגוללו סדינים רטובים, קש וגבבא, מנורות חלודות, כתנתה של הזקנה, משקפיה השבורים ובזוית אחת – הוא, הארגז. כרותה היתה רצועתו, מפותחות העניבות והוא – ריק כלו פתוח. רק עכביש נשאר בעל רגלים ארֻכות ודקות ישב וטִפֵל בבניניו באחת מזויותיו. פשפש צנום, שתלוי היה בקורי העכביש התנועע. עיניו של אחי ננעצו פתאם בפתקא אחת, שהתגוללה סמוך לארגז: ‘כאן בארגז זה מונחים שני שקים מלאים עפר־מעפרו של ארץ־ישראל. האחד בעדי, השק השני – בעד בִּתי (זו אִמנו) לאחר מאה שנה’.

קוֹלוֹ של אחי רעד ונפסק: זקופה־קפואה נשארה ידו בתוך האויר, ובעיניו הזהירה דמעה. רק עתה נפתרה לו החידה להיכן נסעה הסבתא.

כעבור שעה ארוכה נגש אלי:

– עפר זה, מבינה את, הרי מגין הוא עליה שם ב־ק־ב־ר… שום רִמה, כל תולעת אינה שולטת בה. בשרה לא יתעפש… עצמותיה לא תרקבנה… בקול נמוך, נמוך דבר אִתִּי, במתינות הוציא כל מלה ומלה מתּוֹך פּיו: דומה היה שלא אֵלַי אלא אֵלָיו, אל עצמו מְכַוֵן את דבריו אלה. בגחנו אחרי כן אל הארגז הריק, התחיל פתאם מקונן!

– אי זקנה, זקנה, אויה זקנה!

עצוּב היה קולו וספוּג דמעות.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ובאותו לילה עדַין ראיתי את אמי עומדת סמוך לארגז שלה. בזהירות הוציאה מתוכו שק קטן מלא, ובזהירות החזירתו שוּב אל הארגז.

כשסגרה אחרי כך ארגז זה היטב, היטב, נטלה את צרור המפתחות ונתנתו אל תחת הכר שלמראשותיה.

אז ידעתי, שיש לה מעכשו, להאם שלי, האוצר שלה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הפרחים, תרס"ט (ינואר–פברואר 1909).