עם הנץ החמה, בשעה שכל דרי העֲירה שרוים הם עדיין בבתיהם, כשהִנם שקועים בשֵנה עמוקה – ממהר הוא פדקה, יוצא אל מרפסת בית־הדואר ומכַון את פניו מזרחה. לפניו משתרעת דרך ארוכה־צרה, הכבושה בין שני שדות רחבים; פדקה מצמצם את שתי עיניו הגדולות החתרניות, מכַוץ ועושה את ידו כעין שפופרת, מגביהה וסוקר בעדה שעה ארוכה. מבחין הוא בנקודה שחורה מתנענעת, ההולכת וקרבה אל העירה – מרכבת הפוסטה החוזרת מתחנת מסלת־הברזל – והרי הוא זז ממקומו, מפשיל את שתי ידיו לאחוריו ומתחיל מטַיל אילך ואילך על גבי המרפסת. קומתו הענקית זקופה היא אצלו וישרה. מעילונו – מעילון נושא־מכתבים, המקושט בשתי שורות של כפתורים תכופים ונוצצים, מושך עליו חוט של חן. פניו השחרחרים מרוחצים־רעננים הם, ובלוריתו – רטובה, שחורה־מבהיקה ומסובכה קצת. ממנה שערות נבדלות ועומדות זקופות – קפואות כלפי מרום, וממנה שתים שלש קווצות משתלשלות ומתבדרות על מצחו, על רקותיו. תלתלים אלו מתנפנפים הם עכשו אצלו מתוך הליכה, מטפחים לו על מצחו, סורטים־מדגדגים ומגרדים־מלטפים בבת אחת. פדקה מצליף את מבטו כלפי מעלה, תולה בם את עיניו ומחיך.

בתוך העֲירה מתחילה בינתים תנועה. איזה תרנגול קורא, וקולו הולך מסוף העירה ועד סופה. שערים חורקים מתוך פתיחה ומן הרפתים האפלות מתפרצות פרות בודדות, המתכנסות אחת אחת אל הרחוב כשהן מעלות גרה מתוך התרשלות, מגביהות ראשיהן, מכשכשות בזנבות ומשמיעות געיה מקוטעה אל כל תקיעה ותקיעה של חצוצרת רועם הנאמן. איזו אשה בעלת רגלים יחפות, התחובות בסנדלי־עץ, מושכת בכל כוחותיה את קילונו של הבאר, שואבת, ממלאה את הדלי המכוסה באיזה יֵרָקון רירי ומריקה אותו אל תוך כדיה. המים נשפכים ברעש, כשכמה וכמה טפות נתזות מהם, מסתלקות לצדדין ונוצצות כלפי השמש העולה כספירים קטנים. תיש־העֲירה עומד סמוך לאיזה פרגוד, חובק את אחת מכלונסאותיו בשתי כפותיו הקודמות, מפצל ממנה חתיכות חתיכות של קלפה ולועס. תריסים נפתחים, מתוך הארובות מתחיל מתמר ועולה עשן, ועל אבני המרצפת נשמע קשקוש של גלגלים: מרכבת הפוסטה מתעכבת סמוך לבית הדואר, פדקה נגשׁ אליה אל מרכבה זו בקפיצה אחת, מזנק אל תרמיל העור הגדול, חוטפו ביד אחת וטופלו אל לבו. היד השניה הרי היא מרפרפת עליו על תרמיל זה וממשמשת, נשמע רשרוש קל של מעטפות ניָר, גלויות. לבו של פדקה מפרכס:

– אלמלי¹ ידע כבר את מי יְשַמח היום ואת מי יצער!…

והרהור זה – כֻלו מכוון הוא כלפי מאת המשפחות העבריות, הדרות שם, בתוך השפלה, שכולן אינן אלא תינוקות, זקנים יבשים, ריבות ונשים־שבעליהן נטרדו למדינת הים. – – – – – – – – – –

מצלצלת היא השעה התשיעית. פדקה נוטל את ילקוט העור שלו, מפשיל את רצועתו על גבי שכמו, מותחה באלכסון על חזהו, קושרה ומְפָרפה מתחת לבית שחיו ויוצא אל העירה.

את רחובו – רחוב הנוצרים – עובר הוא מתוך זריזות יתירה. מתעכב הוא כאן רק לרגע סמוך לביתו של הרופא, מוסר איזה גליון מקֻפל של יומן, הופך את פניו ומרחיב את צעדיו. משרתת הרופא, כפרית שמנה וגחכנית, מלַוה אותו במבט ארוך, תאוָני. דרך החלונות הפתוחים נראים ראשים בעלי שערות פשתות וצהובות – בחורות מדרי הרחוב נותנות בו עיניהן. אחדות משגרות לו גם נשיקות אויריות ממושכות. פדקה – אין הוא מהַנאן אפילו בסקירה אחת. מוסיף הוא לפסֹע את פסיעותיו התכופות־גסות, כשהוא מנקש לפעמים במקלו באבני המרצפת ומשאיר אחריו עמוד דק של אבק, ההולך ומתמזמז בתוך האויר. קומתו הגבוהה כולה זקופה היא, כולה ישרה. ימינו חובקת את ילקוט העור, המלא מכתבים סגורים וגלוים ומאמצתם אל החזה.

ומכיון שמגיע הוא לקצה רחובו המשופע ולפניו מתגלה השפֵלה הרחבה – הליכתו נעשית טפיפה ומבטו־חיוך. מעל גבי רוב האכסדרות, דרך החלונות ומעל כל האסקופאות נזקפים אליו עכשו אל פדקה ונתלים בו הרבה זוגות של עינים, הסוקרות בו מתוך צִפיה של תקוה ופחד. נשים קופצות מעל המעקות, פוסחות על כמה וכמה מדרגות בפסיעה אחת ומכַונות את פניהן אליו. ריבות מסתלקות ממלאכתן, משלשלות ומורידות את שרווליהן המֻפשלים, וכשהן מעמידות לו לפדקה פנים סמוקים הרי הן מסתכלות בו מתוך חיוך של המתנה וממהרות לקראתו אף הן, כששולי שמלתן מתבדרים להן מתוך ריצה. מִצדי הרחוב צצים ומבצבצים פעוטות יחפים, המסירים את כובעיהם המעוכים מעל ראשיהם ומתכַונים לקבל את פניו של נושא המכתבים. והאחרון – במתינות הריהו הולך ומכניס את עצמו אל בין כנופית הנשים והטף ההולכת וגדלה מרגע לרגע, מבטו המרושל מתעכב פעם על פנים אלו ופעם על אחרים. ידו נתונה היא כבר בתוך הילקוט, ממשמשת במכתבים, מקפלתם, ממעכתם… רואה הוא שכל העינים תלויות עכשו ביד זו וממתינות באיזו אי־סבלנות משונה, והרי הוא משהה אותה בתוך הילקוט בכונה. קומתו זקופה אצלו, משכמו ומעלה גבוה הוא מכל החבורה הסובבתו, גופתו הגמושה, העטופה שחורים, בולטת ביותר מבין צבעי השמלות הבהירים של הנשים, כובעו שמוט לאחוריו, ובלוריתו השחורה מבהיקה כלפי השמש. פדקה מרגיש עתה בכחו ויפיו, מוציא הוא פתאם מבין שפתיו איזו שריקה מסולסלת ומגחך:

– באמִתו של דבר הרי אין אני בא אלא לבשרכן, שעדיין ‘שלכן’ מטפלים שם בכתיבת המכתבים.

מדבר הוא יהודית משובשת, כשהוא מאריך ‘בריש’ ומבטא את ה’הא' כ’חית'. הבריות שמסביב לו צוחקות, מצביעות עליו מתוך אִיוּם ובקשה גם יחד:

– אי, אַרכן, אַרכן, עד היכן מתיש אתה את כוחותינו בהלצותיך? פדקה צוחק אף הוא. מוציא הוא מתוך ילקוטו מעטפה גדולה ומנדנדה באויר, כשמבטו תועה ומחפש לבין הכנופיה:

– היכן היא שם הגוצה, א? הרי ‘שלך’ משגר לך את ‘פרצופו’. פניה של הצעירה משתנים לכמה וכמה גונים ברגע אחד; זוקפת היא את כל עשר אצבעותיה כלפי מעטפה זו, כשכל דמיה תוססים בתוך עורקיה. החבורה מסביב מצטמצמת עכשו ומכַנסת את עצמה לשטח קטן. זקנות מזדינות במשקפים ומגביהות את ראשן למעלה, אפילו זעירים תוחבים את עצמם לבין הגדולים, עומדים על בהונות רגליהם ומביטים מתוך צִפיה של סקרנות.

הראשון שקורע את המעטפה הריהו פדקה. במתינות מערטל הוא את התמונה הפוטוגרפית מתוכה, מסתכל בה וצוחק:

– בלי פאות וזקן כשם שאני הנני יהודי…

ושוב מכניס הוא את ידו אל תוך ילקוטו:

– פסיל, היכן היא כאן פסיל – לך בעלך שולח קפיטל של שלשים ‘קֶרבים’²…

יש שאל תוך הכנופיה נועצת פתאם את עצמה איזו אשה, כשנשימותיה תכופות הן מתוך ריצה, פניה מתולעים³ ומזיעים כֻלם, שתי ידיה הרי הן חובקות דבר מה מתחת לסנורה המזוהם:

– פדקה – אח, הרי אני זקוקה לעזרתך, הסתכל;

ומנענעת היא בתוך ידה בקבוק גדול:

– כמה ידים טפלו כבר בפקק זה, אלא שאין להזיזו ממקומו. נתחב – וחסל. פדקה משמיט לרגע את מקלו לקרקע, נוטל את הבקבוק, מניעו ומחזירו תוך כדי דבור כשבין אגודלו וזרתו נתון פקק של זכוכית נוצצת. הוא מנענע בראשו:

– אי, נשים, נשים…

הבריות מקלסות אותו מתוך תמיה של כבוד:

– ידי גבר…

– ידי גבר…

פדקה שומע את שבחו ושותק, בשתי עיניו מנצנץ רק איזה ברק לח, רגעי, במהירות מרִיק הוא את יתר המכתבים מילקוטו, נוטל את מקלו ומתרחק, מרגיש הוא, שהרבה זוגות של עינים תלויים בגבו, מלטפים אותו, מגפפים. הוא משתדל ללכת בקומה זקופה.

–––––––––––––––

יש שחשכת אחד מלילות הקיץ נהפכת פתאם לאורה. בתוך השפֵלה נופלת דליקה. מְכַבים אין בעֲירה. הנוצרים, דרי ההר, מכיון שהם רואים את שמיה של העירה מתאדמים, הרי הם מתחילים מטפלים קודם כל בהצלת מטלטליהם, והאש, כבת חורין גמורה, הרי היא זורקת בינתים אודים גדולים וקטנים לכל עבר, שולחת לשונות אדומות, ארוכות, ההולכות ומשתרבבות, הולכות ומתמשכות, מגיעות עד הגגים הקרובים, מלפפות, מלחכות ומבקשות לבלע באיזו רעבתנות משונה עוד בנינים ועוד; נשמע קול נפילתם של מרישים; קורות מדרדרות ונופלות מתוך רעש. הנה נכפף אחד הקירות ונתפזר לכל רוח, אחריו נשמט הגג ונחבט מתוך שאון בקרקע, כשהוא מתיז גחלים ונצוצות לכל עבר. בתוך השפֵלה מהומה. פרות נפחדות, שהוצאו מתוך רפתיהן, מתקבצות ממקום למקום, כשהן מתחככות זו בזו וגועות. תרנגולים בעלי נוצות פרועות תועים וממשמשים כסומאים בעינים פקוחות, כשהם משמיעים קרקור הצורם את האזנים. כלבים נובחים ומיללים. מעל ההר משמיע את צלצולו העצוב פעמונו של בית כנסת הנוצרים. נשים יחפות וערומות למחצה זוקפות כַפיהן כלפי מרום, מטיחות דברים קשים כלפי מזלן, מקללות את יום הִולדן. אחריהן נגררים תִנוקות המזדעזעים מתוך קור, מתגרדים ומיבבים בקול. ברגע זה עולה כמו מן הארץ גופו הגדול של פדקה, מרחוק הריהו מנענע עדיין בידיו כשהוא משתדל להשתיק את הצריחות והיללות. דעתו היא צלולה ומיושבת עליו, מפני הסכנה אין הוא חושש, בוחר הוא את הבנין היותר קרוב אל מקום האסון, מתכנס אל תוכו, מעמיס על שכמו כמה וכמה מטלטלים בבת אחת ומסלקם אל האחו. מכל צד סובבות אותו נשים, הפורשות אליו כפים, מתחננות אליו ומברכות אותו כאחד, פדקה מרגיע את כל אחת ואחת:

– אל תחששׁנה, טפשיות – שמא אין אני עמכן?…

וכשמפציע ועולה אחר לילה כזה שחר חִור, הרי האש שקועה כבר. מתוך שיורי החורבות מִתמר ועולה עשן, בתוך האויר תועה ריח של עורות חרוכים, חֵלב שנתמסמס. על גבי האחו מתגוללות ערמות של מטלטלים צרובים, רהיטים שבורים. על גבי כרים וכסתות מלוכלכים מוטלים תִנוקות שקועים בשנה, פדקה אף הוא כאן. בלוריתו פרועה. פניו מכוסים ברקק של זעה, הוא מנקה באיזה סמרטוט את חליפתו ומסַפר עם כנופית הנשים הסובבתו; האחרונות הרי הן משהות עליו מבטים חמים:

– אימתי וכיצד נוכל לגמול לך בעד כל חסדיך, פדקה – שמא ביום החופה שלך? פדקה מתלוצץ:

– וכיצד אכנס לחופה ואני – מטופל הנני בעשרות של נשים!

ומצביע הוא כלפי כל החבורה. כֻלן צוחקות, מניעות את ראשיהן:

– נו, ומה אתה סבור, פדקה – אח, אִלולי אתה – מה כחותינו בלילה כזה? עדר של נשים…

פדקה עושה את עצמו כאינו שומע. מזדרז הוא וכובש לו דרך בין תלי המטלטלים, הממלאים את האחו, כשהוא מכַון את פניו אל בית הדואר:

– ועכשו הריני הולך להביא לכן בשורות טובות ממדינת הים…

––––––––––––––– ביום השבת נוהג הוא לסדר את המכתבים בשעה יותר מאוחרת. מתכַון הוא לרדת אל השפֵלה בשעה שכאן סועדים את סעודת הצהרים. ברחוב היהודים שוררת אז דממה. שִמשה של שבת משהה כאן עכשו את קרניה, משפיעה רוב אור וחום לכל פנה. עזים מטַילות מתוך התרשלות, תולות עיניהן בחללו של עולם וחולמות. בתוך האויר נודף ריח של פשטידה ולפת. פדקה סופג ריח זה אל קרבו בהנאה יתירה וכשהוא פוסע פסיעות חשאיות הריהו מקשיב לקשקוש הכפות והמזלגות, המתפרץ דרך חלונות הבתים הפתוחים. מתוך הליכה מוציא הוא מילקוטו איזה מכתב, פותחו ומתכנס אל איזה בית:

– שבתא טבא!

מקבלים את פניו מתוך הסברת פנים. בעלת הבית ממלאה פנכה של פשטידה, מעמידה אותה לפני פדקה ומזרזת:

– הרי זה מצטנן!

פדקה מגיש כף של פשטידה אל פיו ומברך:

– ברררוך אתה וכו' המוציא לחם מן הארררץ.

צחוק, בעלת הבית מטפחת לו על שכמו:

– נו, הלא תאמין, פדקה, ויש שאני מהרהרת: אלמלא היה פדקה שלנו יהודי, אלמלי – כלום לא היה בא ביום השבת ומוציא את נשי השפֵלה בקִדוש על היין?…

פדקה מסיר את ילקוטו ומניחה לפניו. מסיחים על עניני השפֵלה, על עסקי משפחה. בעלת הבית מספרת בשבח בניה, או בגנותם:

– הנה בנה זה, שהוא רואה כאן סמוך לשלחן, הרי הוא גדל מיום ליום, ושאל – לאיזה תכלית?

פדקה מסתכל במדובר, ופניו נעשים פתאם רצינים:

– והרי הוא כבר בחור באמת… ואנכי לא התבוננתי עד עכשו.

ומודד הוא במבטו את גופתו של הנער מתוך איזו אי־מנוחה בלתי מצויה.

– איזו כתפים… והרי כבר חתימת זקן, כמדומה לי…

וכעבור רגע הריהו זורק:

– ונשי השפלה אינן חוזרות עדיין אחריו?…

הוא מלגלג, אלא שבתוך עיניו תלוי ומחלחל איזה ברק משונה, בלתי טוב:

– רוצה את לשמֹע בעצתי – שגריהו לאמיריקה, שגריהו…

ואין דעתו מתקררת עד שהוא רואה את עצתו מתקבלת על הלב.

עד שהוא בא למסור את אחד המכתבים לבית אחר, כאן כבר מתכוננים לשנת הצהרים. התריסים הם סגורים, ובבית שוררת חשכה מחניקה. נשים וריבות, שאינן לבושות אלא כתנות ושמלות קצרות, מבקשות להבריח את עצמן מפדקה מתוך בושה פדקה משתיקן, כשהוא מניע בידיו:

– ש־ש־ש־ש־ש…

כמו בהיסח הדעת נתקלת ידו באיזה חזה גבוה ורך, על פניו מרגיש הוא פתאם נשימה לוהטת, המרתיחה את דמו:

– פ־ד־ק־ה…

וכשהוא חוזר מהשפֵלה השמש נוטה כבר לצד מערב. בבית־כנסת הנוצרים מצלצלים הפעמונים ומבשרים את ביאתו של יום הראשון – חג לנוצרים. מרחוק רואה הוא פדקה, שהרבה מִדרי רחובו, הלבושים בגדי חג, נוהרים כבר אל בית כנסתם. פדקה אינו שם לב אליהם. לבו מלא עתה רגשות מנוחה ועֹנג אין קץ. במתינות עובר הוא בין שתי שורות הבנינים הנמוכים, שבתוך השפֵלה. כאן על גבי האכסדרות יושבות כנופיות כנופיות של נשים ומשוחחות. מדברים על אודותיו, על אדות פדקה. איש איננו יודע מהיכן בא זה לכאן, מה הוא ומי. יש מפקפקים גם בנוצריותו:

– זהו מי שהיה יהודי. את דתו המיר רק בשביל שיהא לו שָרֵי⁴ לקרוע את מעטפות המכתבים בשבת…

אחדים מוחים:

– פדקה לא היה מעולם יהודי, אלא ששֵרת ימים רבים בבית יהודים עשירים. פעם היה שרוי בסכנה גדולה והצילוהו בעליו, מכאן ואילך נשבע להיטיב עם היהודים…

מבטיחים גם:

– מיום שנטל זה עליו את משרת נושא המכתבים בעֲירה, לא נזדמן עדיין שאיזו בשורה רעה תבֹא ע"י הפוסטה ממדינת הים…

פדקה מרגיש שמסיחים על אודותיו. חש הוא שהכל מלַוים אותו במבטיהם, לפעמים שומע הוא גם את שמו יוצא מאחד הפיות. הוא פוסע פסיעה דקה, מנקש במקלו באבני המרצפת ומחייך. דרך חטמו מסתנן שלא בכונה נגון של איזה מחול ידוע.

קול יש לו לפדקה רענן וצלול.

–––––––––––––––

ויש אשר רואים את פניו מקדירים – מתכרכמים. וזה מתארע דוקא בשעה שיושבי השפֵלה שרוים בה בשמחה: שנים־שלשה ‘אמריקנאים’ חוזרים לשבת־בהירה־אחת הביתה. כל השפֵלה צוהלת אז. נשים מתפרכסות, מתכנסות אל בתי האורחים, מברכות את בעלות הבית:

– יתחבב עליך אורחך!

– הלואי שיהיו חביבים עליכן חייכן…

הבית הומה. תינוקות מביאים בקבוקי יין לכבוד הבאים. מפצחים אגוזים, כוסות מקשקשות. האורחים מוסרים דרישות שלום לדָרות השפלה ‘משלהן’.

בשבת כזו צקלון הפוסטה מונח הוא מקופל ומבויש על גבי תחתית המרכבה. פדקה – לבו מנבא לו שכך יתארע, ואין הוא יוצא כלל אל המרפסת לקבלו. אל השפלה יורד הוא בשעה עוד יותר מאוחרת מבכל השבתות. מרחוק עדיין רואה הוא את דרות הרחוב, כשהן יושבות צפופות על גבי אכסדרות האורחים. בגדי הצבעונין שלהן מבהיקים כלפי השמש, שרשרות של שעונים ועגילים נוצצים ומסמאים את העינים בברקם, ומבין הכנופיות הללו מבהירים ובולטים ביותר ‘פְרַקים’ שחורים, מגבעות גבוהות, פנים מגולחים ונוהרים – גברים.

לבו של פדקה נִכוה. במהירות מוסר הוא את שתים־שלש הגלויות שבילקוטו והופך את פניו. נשים מקושטות חוסמות בעדו את הדרך, מבקשות לעכבו:

– בֹא ושמע מה שמספרים על הניך שלי… אדרבא, קבל גם אתה מעט נחת…

בחורות קופצות כנגדו, אוחזות בכפתֹרי מעילונו:

– לא, הפעם לא תשתמט, הגיע זמנך ליהנות משמחתנו…

הוא שותק.

תולים בו עינים מתמיהות:

– פדקה, מה אתך? חושש אתה באחד מאבריך? הנך חולה?…

– הַנחנה לי…

ובפנים זעופים ופסיעות גסות עוזב הוא את השפֵלה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

לפנות ערב, כשפעמון בית כנסת הנוצרים משמיע את צלצולו התכוף, נראה ברחוב הפוסטה עמוד של אבק גדול: דרי השפלה יצאו לטַיל. האורחים בשוּרה אחת עם נשיהם הולכים בראש, אחריהם נגררת כנופיה גדולה של נשים, ריבות. נראים גם שנים־שלשה זקנים כפופים ויבשים. תינוקות מפזזים.

על אחד מספסלי מרפסת בית־הדואר יושב פקיד בית הדואר, ממולו – רעיתו ופדקה. הפקיד מסתכל שעה ארוכה בכנופית המטַילים העוברת וזורק:

– אומרים, שֶממון רב הביאו ‘הללו’ מאמיריקה.

פדקה מתכעס:

– נקוט כלל זה בידך: אין סומכין לעולם על מה ש’אומרים'.

אשת הפקיד אומרת:

– ממון – אלא במה יכולים ‘כגון אלו’ לעסוק כאן, במה? איזו מלחמה – תיכף היו מבריחים את עצמם מכאן…

ותולה הוא את שתי עיניו בפניהם של האורחים. מצחו הוא סִיד ומבטו – אש שחורה. וקללה חשאית מסתלקת משפתיו ורודפת אחרי הכנופיה כֻלה, ההולכת ומתרחקת מהעֲירה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

העולם, כ“ו בסיון תרס”ט (15.6.1909); ג' בתמוז תרס"ט (22.6.1909)