ליזר־יסל הריהו אדם כחוש, גִדם מידו הימנית ומחוסר זקן ושפם, צוארו הדק כרוך ומכורבל לו תדיר במטפחת צמר עבה:
הגרון שלי הרי אין הוא סובל את הצִנה – מבאר הוא.
בחסרון זקן ושפם מרגיש הוא ליזר־יסל בכל זמן ובכל מקום, אלא בעִקרו של דבר הרי מום זה מצַערו בתוך הקלויז, כשמזדמן הוא בשעת בין השמשות עם חבריו ל’דף‘. כאן, לפני הגמרות הפתוחות יושבים הרבה־הרבה עבדקנים, וכל אחד ואחד מטפל בשעה זו בזקן שלו. האחד הרי הוא נוטל את כל השערות כֻלן, מקפלן, מגביהן עד החטם, משרבב את לשונו ומלקקן. השני – אצבעותיו מרפרפות על גבי זקנו, ממשמשות בו, בוררות שתים־שלש שערות, תולשות וזורקות אל השלחן, אל הרצפה… יש גם מי שתוחב את כל עשר אצבעותיו אל תוך זקנו, מכניסן עמוק־עמוק אל בין השערות, מגדר ומגרד – הכל לפי הסוגיא שב’דף’. בתוך הקלויז שורר חצי אֹפל. המנורה היחידה, התלויה ממעל לשלחן, מפיצה אור כהה. על גבי הכתל הדרומי משתטחת שורה ארוכה של צללים – צללי אנשים המתנועעים ומתנודדים וכל אחד זקן שחור תלוי לו למטה מסנטרו… רק צל אחד קטן, הקופץ ומתנענע ביניהם, הוא בעל פנים חלקים ופעוטים, כתִנוק בין גדולים – זהו צלו של ליזר־יסל.
יש שמתוך היסח הדעת נזקפת היא ידו היחידה, תועה ומרפרפת רגע בתוך האויר ונוגעת בעורו של הסנטר החלק, אלא שתוך־כדי־דָבר הרי־היא מתרשלת ונשמטת שוב אל תחת השלחן. ורגש יש לו לליזר־יסל בשעה זו כאלו נגעה ידו בדבר־מה צורב ומכאיב. חמש אצבעותיו – כולן קרות הן ומזיעות.
בערבי החֹרף הארוכים הריהו משהה את עצמו בתוך הקלויז עד שעה מאוחרת, התנור הוא חם, דולקת מנורת־’ברק'1 גדולה. ליזר־יסל מערטל את צוארו מתוך המטפחת וחולץ את מגפיו. כנופיה של מלמדים יושבת ומסיחה בעניני העֲירה, מספרים מעשיות; ליזר־יסל מצטמצם אל זויתו ומקשיב. יש שאחד מהחבורה טורדו פתאם באיזו שאלה:
שמא זוכר אתה, ליזר־יסל, באיזה שנה היה שטף מי הנהר, שמא? ליזר־יסל מחכך את מצחו:
זה… כשנתים לפני השרפה הגדולה.
או:
– ודאי שיודע אתה אימתי תִקנו את ‘ההקדש’ הישן?…
כאן קופץ עליו לפרקים רָגזוֹ של יששכר־בער המלמד, אדם שכֻלו זקן ופאות:
– ובאופן כזה בן כמה הנך, ליזר, א?…
מחו של ליזר־יסל מתבלבל:
– בן כמה?… הריני מסיח… ובן כמה אני לפי עניות דעתך?… אדרבא, נשמע נא…
טִפות זעה קרה מבצבצות וצצות על פניו. עיניו ממצמצות בלי הרף; מרגיש הוא שהרבה זוגות עינים תלויות וסוקרות בעור פניו החלקים; עוד רגע ואחד מהם יזרוק:
– אלמלי2 היה לך זקן, אלמלי… ודאי שאפשר היה לדעת, אלא…
הוא מזדרז וקם:
– שמא יש למי מכם קורטוב של טבק, שמא?… ‘שלי’ הרי היא שם לבדה בבית…
יששכר־בער המלמד קורץ בעיניו:
– אל תחשש! חנ’קה הקַצב יבדחנה שם, חי, חי…
ואחר הוא מוסיף:
– בפפירוסה3 הריני יכול להנות אותך, ודוקא במשובחת.
ליזר־יסל מזדעזע:
– חס ושלום… רק לא ‘זה’ רק לא ‘זה’…
מיום שבא לדור בכפיפה אחת עם חנ’קה הקצב אין הוא סובל את עשנן של הפפירוסות…
–––––––––––––––
לפני התבה לא ירד עדין מעולם. אינו מעיז: צריך מי שזקנו מגודל.
פעם נזדמן לאיזה עֲירה וכשנכנס לבית מדרשה, צרפוהו ל’מנין'. לאחר שסימו את התפלה עמד בעל־הבית עבדקן ופקפק:
– איזו בגרות… אף ב' שערות עדין אין לו לזה…
ואחר כך סקר בו מתוך לגלוג:
– ‘ובארץ גשן לא היה ברד’ – מאכט רש"י: קיין בארד איז געווען…4 תשעה פיות נתעקמו מתוך צחוק וליזר־יסל ממשמש במטפחת הצמר שעל גבי צוארו. אלמלי נִתנה לו רשות – מכניס היה את כל חמש אצבעותיו אל תוך זקנו של זה, תולש את שערותיו וזורק, תולש וזורק – עד השערה האחרונה.
והוא אז כבן שלשים.
* * *
גִדם מידו הימנית נעשה ליזר־יסל בעבדו בצבא. על המשמר עמד בליל חֹרף אחד, נגש אליו איזה זר עטוף שחורים וַיפצעהו ביריה. כשיצא אחרי שבועות רבים מבית־החולים חלש וכרות־יד, עמדו והודיעו לו שמכאן ואילך הרי הוא חפשי מעבודתו, ולא עוד אלא שאחרי זמן קצר קצבו לו גם ארבעים ושנים רובל לשנה מאוצר־המלכות.
ליזר־יסל כשהוא מסיח בקִצבה זו – שתי עיניו מהבהבות:
– ודאי שסוברים אתם, שבנקל עלה לי דבר זה, אלא – פי־י־י־י…
וכאן הרי מגביה הוא את שכמו, כשהוא מכַון את שרוולו הימני הריק כלפי בר־שיחו:
– וכמה כרכורים כרכרתי, וכמה נירות ‘עפו’ אז אל החלונות הגבוהים – פיש־ש־ש־ ־! נו, ואחר כל מתחילה סִדרת־הקומיסיות5, ח־י, הריני מסיח… מזמינים אותך לקומיסיה והרי אתה מתפשט עד ‘החוט האחרון’, נכנס הנך אל הטרקלין, (איזה טרקלין – צריך היית לראות!) כשהנך ערום ויחף, וכאן עומדים הם, הרופאים, מסתכלים בך, ממשמשים, חוזרים ומסתכלים ומתיעצים…
לסוף עומד הגדול שבהם ומסנן דרך שיניו: (неспособеь)6… וחבריו – בעל כרחם צריכים היו לענות אמן… ברירה היתה להם?… חי, חי… ליזר־יסל מנגב את הזעה מעל פניו. אחרי שתיקה קצרה הריהו עומד וזוקף בהם במלמדים את חטמו:
– ‘ואחרי־ככלות־הכל’ הרי אשרי מי שיש לו עסק עם החלונות הגבוהים…
יששכר־בער מקהה את שניו:
– מובטחני שאילו לא נתגדמה ידך הימנית – היה חנ’קה הקצב תובע ממך דמי־דירה…
ותוך־כדי־דבור הריהו מוציא מתוך קופסתו פפירוסה ומציתה.
ליזר־יסל ממהר להסתלק הצדה – – – – – –
בשלומה של מלכות מתפלל הוא ליזר־יסל בכל עת.
פעם נזדמנה לו בשוק תמונת הקיסר ורעיתו, עמד על מקחה ומִהר הביתה, כשלבו דופק מתוך שמחה. לאחר שתלה תמונה זו למעלה ממטתו התחיל מפתיע את אשתו:
– שינה ששה! הסתכלי ‘מי’ יש לנו כאן…
וכשהוא מרכין את ראשו וסוקר בה בתמונה סקירה אלכסונית, הוסיף:
– ‘מהם’ הרי אנחנו מקבלים ארבעים ושנים ‘קֶרבים’7 לשנה…
את הצעירים הלבושים כתנות אדֻמות שוטם הוא בכל נפשו. מסַפרים לו שבאיזה כרך נדונו כמה בחורים ובחורות לתליה, והוא ממשמש בסדק קפוטתו הארוכה מתוך הנאה:
– תיתי להם! תיתי להם!…
פעם פגע בתהלוכה בתוך הרחוב. התנוססו דגלים אדומים וצלצלו שירים. ליזר־יסל מהר והבריח את עצמו לאיזה חצר, כשהוא כֻלו מרתת ומזיע וכשנשתררה דממה ברחוב, תחב את ראשו דרך הפשפש הפתוח, הרים אבן פעוטה וזרקה כלפי אותו הצד, ששמה נעלמה הפרוציסיה8:
– ש־ק־צ־י־ם!…
* * *
בימות הקיץ שוהה הוא ליזר־יסל רובו של יום בביתו. מוציא הקדוש־ברוך־הוא את החמה מנרתיקה והרי ליזר־יסל מצטנח ויושב על אסקופת ביתו, מסיר את המטפחת מעל גבי הצואר ומתחמם כלפי השמש. סמוך לביתו משתרע כר ירוק, שעֵדר העֲירה מוצא בו את מזונותיו; ליזר־יסל מלטף כל פרה ופרה במבטו.
– פרתו של הקבלן – ודאי שמשפיעה היא דליים על חלב… איזו עטינים!… הלואי שלא תשלוט בה עינה בישא…
מהעבר השני, מאיטלזו של חנ’קה הקצב נודף ריח של דם קרוש. על גבי הפרגוד תלוים עורות רטובים ויבשים. כלבים באים וחוטפים עצמות. נערים יחפים מתקבצים ממקום למקום, מתגנבים אל תפוחו של חנ’קה, מטפסים וקוטפים תפוחי בֹסר… על גבי שרפרף סמוך לאסקופה יושבת שינה־ששה. פניה מפוחמים וזעופים. היא סורגת פוזמק מתוך שתיקה, על אדן החלון הפתוח מתמתח חתולם הצנום, מתחמם ושותק אף הוא… כשמסתלקת החמה לצד מערב, נוטל ליזר־יסל את מטפחתו, כורכה על גבי הצואר ומתכנס אל ביתו. שינה־ששה מגישה פנכה של תבשיל חם, מניחה כף של עץ סמוך לבעלה, נוטלת כף שנית בידה ואוכלת. ליזר־יסל מסלק בכפו אל הצד השני את הגריסין, את הבולבֻסין: – טלי אַת בולבֻס זה… קחיהו… – ותולה הוא בה בשינה־ששה את שתי עיניו מתוך בקשה, כמו רוצה היה לשדלה עכשו בדבר מה, לפַיסה:
– ולמה זה את שותקת, למה?… שינה־ששה!…
האחרונה מושכת את ידה מהתבשיל וקמה ממקומה:
– יש לי על מה לדבר אתך, יש לי…
קולה ספוג תרעומות.
ליזר־יסל נוטל פרור של לחם מעל השלחן ומעסה אותו בין חמש אצבעותיו:
– ח־ב… מסיחים… מה שכל אשה מסיחה עם הבעל שלה…
שינה־ששה רוקקת הצדה ושותקת. דמה מרתח בקרבה:
‘בעל’… באמִתו של דבר הרי אין זה אלא פשפש מעוך… נזכרת היא בשר’ל הקצבית בעלת ביתה – האחרונה הרי היא אשה פעוטה, חלשה ו’שלה' – פיל ממש! כתפים רחבות, פנים אדומים ומלאים; ביד אחת הריהו נוטל אותה את שר’ל שלו ומגביהה עד לתקרה: ‘חתלתֻל’ – כך הוא קורא לה… וכשזו, שר’ל עומדת סמוך לבעלה, הרי דומה לך שאצל הר גבוה, אצל חומה בצורה היא עומדת… ו’זה' – הלב מהסס…
* * *
בשבתות הקיץ נוהג הוא ליזר־יסל לישון שנת הצהרים. נגמרת הארוחה והרי הוא נוטל כר קטן וממהר אל הפרוזדור. כאן שוררת בשעה זו חשכה. האויר הוא קריר, ספוג טחב וריח של קשואים כבושים, ליזר־יסל משתטח על גבי הקרקע הרטוב ומהרהר:
‘כמה גדול כחו של קרקע זה: מתמתח אתה עליו והרי הוא מפיג מקרבך את כל ה“זֵעות הרעות” את כלן’…
כשהוא מקיץ משנתו הרי הוא מביא בעצמו כד של צונן מהבאר, מתרחץ, שוטף את פיו ורוקק!
– פ־ע־ע־…
בינתים מוזגת לו שינה־ששה כוס חמין, הטמונים לה בתוך התנור מערב שבת. ליזר־יסל נוטל את הכוס, גומע במתינות, כשהוא נוהם אחרי כל גמיעה וגמיעה.
– א־א־א־א!
מרגיש הוא כיצד רותחים אלו עוברים את הוֵשט, מסתננים ומגיעים עד הקֵבה, ונהנה. כשמוזגים לו את הכוס השניה, הריהו מניח לפניו ‘מדרש רבה’ פותחו ומעין בו. בבית חם, נודף ריח של פשטידה ובצל מתובל בשומן אוזים. השלחן מכוסה במפה לבנה. כִתות של זבובים מתלקטות ממקום למקום מתוך זמזום. דרך החלונות הפתוחים חודר קולם של ילדי העֲירה המשתובבים על הכר. ליזר־יסל מעלעל את דפי המדרש:
– אומהו־ו־ו…
שלא במתכון נמשך מבטו אל האטלִז הסגור. על גבי המעקה יושב חנ’קה הקצב בין שנים מילדיו. הנה הוא חוטף אחד מהזעירים הללו, מכניס אל בין ברכיו, מפשיל את ראשו לאחוריו וכשהוא מכַון את זקנו כלפי פניו של זה, הרי הוא מסרטו בשערותיו השחורות הארֻכות ומאים עליו:
– בו־ו־… הרי דב…
לבוש הוא חנקה רק מכנסים וחזיה. פניו נקיים ומבהיקים כל כך.
ליזר־יסל נזכר שעדין אתמול היה אתו עם חנ’קה בתוך המרחץ, שפשף בידו האחת את גופו הענקי של זה, הביא לו רותחין וצונן…
– שינה־ששה אף היא כאן. פניה מרוחצים. מטפחת ראשה משולשל לה מעל ראשה ונשמט לאחור. היא מסיחה עם חנ’קה, האחרון מתכַון לדחפה וידיו הרי הן נתקלות דוקא בחזה. היא מגחכת… לבו של ליזר־יסל נכוה. הוא אינו מתאפק:
– שינה־ששה, א שינה־ששה…
קולו אינו נשמע לו. – – – – – – – – – – – – – –
וכשחוזר הוא במוצאי שבת מתוך הקלויז, הריהו מוצא את שינה־ששה מוטלת כבר במטה ועיניה עצומות. בתוך הבית שוררת דממה. על גבי כרכֹבו של התנור מהבהבת מנורה קטנה, הזורקת צללים ארוכים ושחורים אל כל זוית. אוירו של החדר מלא הוא כֻלו עִגולי עשן – שיורי פפירוסיו של חנ’קה. ליזר־יסל מרגיש בזה, מזורר, צונח ויושב על גבי הדרגש. על השלחן מתגוללים גזרי סֻכר, כוס ריקה עומדת הפוכה על פיה: סמוך לה מונח עדַין ‘המדרש’ הגדול כשהוא פתוח. ליזר־יסל מגישו אליו ומדפדף בו. ידו הקרה מזיעה ורועדת כֻלה. מגיע הוא לפרשת סוטה והרי עיניו מבריקות:
‘היתה מלובנת – עושין אותה שחורה… היתה מאדמת’ – מוסיף הוא לקרא – ‘עושין אותה ירוקה… וסרח פיה… ותפח צוארה… יהא בשרה נישל… תהא מתפרקת איברים, איברים’…
קולו הולך ומתרומם. שתי עיניו מהבהבות כשני גצים בתוך חשכה. לבו דופק בחזקה. לפני עיני רוחו הרי הוא רואה את הסוטה בקלקלתה. הוא מתחִיל מטַיל אילך ואילך על גבי השטח הקטן שבין המטה והשלחן. מבטו נתקל בשינה־ששה. האחרונה הרי היא שוכבת פרקדן. פניה מתולעים9, על שפתיה הסמוקות תלוי ומרפרף חיוך קל. כל דמיו של ליזר־יסל באים וסוטרים לו על מֹחו, לבו מפרפר בתוך החזה. הוא נועץ את עיניו אל תוך גופתה הגדולה של שינה־ששה, נגש ומתגחן אל מטתה:
שמא יעירנה?… לא, הוא – לא יאמר לה כלום… רוצה הוא שתשמע רק… תשמע מה שהתורה הקדושה אומרת… תשמע ותבין אולי… הוא מזקיף אחת מחמש אצבעותיו כלפי מצחה ומבקש לנגֹע בו כבר, אלא שתוך כדי דָבר הרי הוא מתחלחל ומתמלא כלו חרטה: על הכתל שלפניו משתטח צלו: גוף צנום, ראש פעוט עם פנים מחוסרי זקן ושפם. שרוול הימין הריהו ריק, תלוי הוא ומתנועע לכאן ולכאן ודומה הוא לכנף שבורה של עורב שחור… ליזר־יסל מסתכל בצל זה ומרגיש הוא בכל אפיסת־כחו. הלב מתכוץ בקרבו. נראה הוא פתאם לעצמו נעלב כל כך, טעון רחמים כל כך… בפסיעות חשאיות הוא נגש אל הדרגש וצונח עליו. בעיניו מזהירה הדמעה.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
וכשמגיע יום הששי הבא, שינה־ששה פונה אליו אל ליזר־יסל:
– רצונך להתיזע בתוך המרחץ? – לֵך, בעל־הבית הריהו ממתין לך שם בתוך הפרוזדור.
ליזר־יסל נוטל מטאטא של זרדים, המכוסים עלים יבשים. שינה־ששה תוחבת לבנים אל תחת לבית שחיו, ושניהם, הוא וחנ’קה עוזבים את הבית. חנ’קה פוסע פסיעות גסות, מוצץ את הפפירוסה שלו ומשאיר אחריו עִגולים־עִגולים של עשן. ליזר־יסל נגרר אחריו, כשהוא מתרחץ בזעה ומזורר.
בתוך המרחץ חנ’קה משפשף את גופו ברותחין, מתמתח על גבי האצטבה העליונה ומצוה:
– אש, ליזר’קה – במטותא!
ליזר־יסל לוקח את המטאטא, טובלו ברותחין ומתחיל חובט בו את גופוֹ הגדול של חנ’קה.
מעל האצטבאות האחרות קורצים לו לליזר־יוסל הרבה זוגות של עינים.
– כך, כך, ליזר, הלקהו! עוד, עוד… כדאי הוא לספוג ממך מלקות… אי הוא כדאי… אי הוא כדאי…
הכל מלגלגים וידו של ליזר־יסל מתרשלת:
– איני יכול…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
העולם, כ“א באב תרס”ט (8.8.1090).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.