רקע
דבורה בארון
הַסַּבְתָּא הַנְיֶה

שמלת צמר מעוסה1, פאה־נכרית מפולשת וסודר אפור – כזאת היתה תלבשתה של הסבתא הניה. בימות החול נוהגת היתה לחגור למעלה מכרסה סנור רחב ושוליו מקופצים ונעוצים אל תחת לחגורתה: אל תוכו היתה אוספת שיורי אוכל שונים – טרף בעד אביוניה של השפֵלה.

שעה אחת קֹדם הצהרים, לאחר שהיתה מסימת את כל תפִלותיה ותחִנותיה, היתה נוטלת את קנקן־הנחשת שלה, קושרת ומעניבה על פיו סחבה נקיה, וכשהיא מסתמכת על משענתה העבה היתה יוצאת אל השפֵלה. פגשה בכנופית תִנוקות של בית רבן והיא מתעכבת אִתם, חופנת מתוך כיסונה אגוזים וסֻכריות ומעניקה את הידים הפעוטות:

– פַצחו – ויהא כֹחכם יפה בתורה.

פוגעת היתה באדם כואב וחולני והשהתה עליו את מבטה:

– טול רטיה זו – היא תפיג את יסוריך.

קול היה לה להסבתא הניה רענן וצלול, ספוג תדיר חמלה יתירה.

דרות השפֵלה – מכיון שהיו מרגישות בהסבתא הניה, היו ממהרות וקופצות לקראתה מתוך שמחה של מצוה!

– הרי נשתירו אצלי כעכים אחדים וטמנתים בשבילך.

– פנכה של גריסין יש לי – היכן הוא קנקנך?

ומזדרזת היתה כל אחת ואחת, כשהיא מבקשת להקדים את חברתה בנדבתה.

– הסבתא הניה היתה מנענעת בראשה:

הלואי שלא תצטרכנה לבריות!

ומכַונת היתה את פניה כלפי סמטת־העניים, כששתי עיניה הטובות מלטפות את כל פנים, המזדמנים לה בדרכה, והחיוך הקל אינו מסתלק מעל שפתיה. מלַוים היו אותה מתוך לחישה מרפרפת:

– ודאי הוא שיותר ממה שהיא אוספת בכל השפֵלה כולה, הרי היא בעצמה נותנת מ’שלה'… אלא היאך היא יכלה לבזבז כל כך הרבה משלה? מהיכן וכיצד היא גופא מתפרנסת?

השכנות סִפרו:

בכל לילה ולילה, לאחר שהיא טועמת טעמו של נמנום, הרי היא מתגברת כלביאה, נוטלת את ספר התהלים ומתחילה עוסקת בתהלות ותשבחות. סמוך לשלחנה יש לה שק מלא נוצות, היא ממלאה מהן סלסלות, סלסלות ומורטת. מזה מוצאת היא את פרנסתה ופרנסת אביוניה של השפֵלה ומזה היא מקמצת וקובצת לצורך איזה תקון לנשמתה…

שעה ארֻכה עדַין היה מבטן של דרות השפֵלה מצליף בגוף הכחוש והכפוף, ההולך ומתכנס אל תוך הסמטא:

– זוהי אשה!…

רק בשעה העשירית בערב, כשדממה וחשכה משתררות היו בתוך העֲירה, נשמע היה בתוך רחובה של השפֵלה הד עמום של פסיעות כבדות ותכופות. אלו היו פסיעותיה של הסבתא הניה, החוזרת מתוך הסמטה. והיא אז כפופה ביותר, וסודרה שמוט לה כֻלו לאחוריה וסִנורה הוא ריק, כששוליו מתבדרין לרוח. בשתי זרֹעותיה היתה חובקת שני גופיפים, מאמצתם אל לבה, מגפפתם ומשדלת את כל אחד ואחד בדברים חמים: אֵלו היו שני תִנוקות שנשארו אחרי מות הוריהם חולנים ורגליהם יבשות. הסבתא הניה הכניסתם אז אל ביתה, הניחתם על גבי מטתה והפכה זמן ארוך את משכבם. וכשהבריאו הללו ורגליהם עדין חלשות, היתה הסבתא הניה נוטלתם בכל בקר, טופלתם לשתי זרֹעותיה ונושאתם אל ה’חדר' ללמוד תורה. בערב היתה חוזרת ומביאתם הביתה.

ומשענת אין בידה בשעה זו.

–––––––––––––––

וכך מספרות יושבות השפלה על דבר ביאתה של הסבתא הניה אל העֲירה:

אירע הדבר בערב אחד, שבא אחרי יום קיץ בוער. רובן של דרות השפֵלה ישבו אז על גבי האכסדרות, כשהן יחפות וערומות למחצה, והצטננו, ברוח הקלילה, המנשבת מהאחוּ, פתאֹם הגיע לאזנן קשקושו של זוג, ואיזה קרון גדול, שנתעכב באמצע הרחוב, פלט מקרבו זקנה שֶכולה כפופה. בידה האחת היתה משענת, ובשנית – צקלון קטן. עדיין באותו הערב ראוה מחזרת על פתחיהם של בתי השפֵלה:

– מה רצונך, סבתא?

האחרונה נענעה בראשה מתוך קורת רוח:

– ‘סבתא’… כך… כך נאה לי…

ומבט עיניה – עיני ריבה, המפיקות רוך וחִבה – תעה וחִפש בכל זויות הבתים, נשתהה על פניהם של תִנוקות, סקר בזקנים יבשים.

מתוך הרחוב לִווּהָ במבט שכולו חשד:

מה בקשתה? מהיכן באה? מי הזמינָהּ לכאן?

אלא למחרת, כשהקיצו יושבי השפֵלה משנתם, מצאו שאיזה יד נעלמה השפיעה להם בלילה יד ממִדת הטוב: התִנוקות החלשים – חוטים ורֻדים דקים קשורים להם על ידיהם ופניהם הרעים לא היו להם שוב. הזקנים החולנים – בקבוקים מלאים עומדים והמה גומעים ומבריאים. ובני העניים – סִפוקם נמצא להם בזויות ביתם.

לא היו ימים מועטים ובתוך השפֵלה ספרו:

שמה של זקנה זו הוא הניה, והיא בת כרך. בעלה מת והשאיר לה נכסים הרבה ותִנוק אחד. באחד הלילות, כשהיה בנה־זעירה שרוי אתה בתוך מטתה, נתחב גופו הקטן אל תחת גופתה. לשוא צעק הקטן, לשוא פרפר ופרכס – שקועה בשנה היתה האם ולא הרגישה. למחרת מצאה אותו מוטל מת, כשדם סומק וחם שותת ומטפטף מתוך פיו. הסבתא הניה לא סְפַדתו אז ולא בכתה, אלא כמבקשת לזוז ממקומה, חשה שרגליה אינן נשמעות לה. כעבור שבעה ימים עמדה ובזבזה את נכסיה לדברי צדקה ובעצמה נטלה משענת בידה ובאה אל העֲירה.

אחרים הכחישו:

באמִתו של דבר אין זו אלא בת עֲירה סמוכה. בעל ושבעה בני־תשחורת היו לה, העוסקים בתורה יומם ולילה, והיא – בוררת קטניות, כובסת לבנים ומפרנסת את אישהּ ובניה. וכשמגיע היה הלילה, והיא עיפה כולה, ואיבריה מפורכים וזקוקים למנוחה – לא היתה עולה על משכבה, אלא שמטפסת היתה ונכנסת בחשאי לעזרת־הנשים, מרכינה את ראשה, מכַונת את אזנה כלפי החרכים הקטנים ומצַיתת2. שמונה קולות רעננים־עצובים מתלכדים היו לנגון אחד, ההולך ומזעזע את אוירו של בית המדרש. מול כותל המזרח דולקת מנורה. והיא מאירה את ארון הקֹדש, את פרֹכתו המבהיקה ואת שמונת הפנים – פניהם של בעלה ובניה העוסקים בתורה. והיא סוקרת ודעתה זחה עליה, מסתכלת ונהנית. ולא היתה הנאתה זו לרצון לפני מי שאמר והיה העולם. נפקה אש מן השמים והציתה את הבית הקדוש, בשעה ששמונת הנפשות הללו נתונות בין כתליו. כעבור יומים לִותה הסבתא הניה עגלה הטעונה כֻלה עצמות. אלו היו עצמות בעלה ובניה המחֹרָכים. הסבתא הניה לא קָבלה אז על מעשיו של הקדוש־ברוך־הוא ולא הטיחה אף מלה קשה אחת כלפי שמים. וכשחזרה אל ביתה ומצאתו ריק, ומתוך הארון מציצים שורות שורות של ספרים עלובים וסגורים, ובקרן זוית מונחים שמונה תרמילים של טלית ותפלין עגומים ושוממים – קרעה את בגדיה, חלצה מנעליה, נשמטה וישבה על גבי קרקע וזקפה את עשר אצבעותיה כלפי מרום מתוך הודיה:

– אתה צדק וצִדקתך צדק!

ועיניה לא זלפו אף דמעה אחת, אלא שתוך־כדי־דבור נתבלו פניה, נתמעכו ונעשו קמטים קמטים. לאחר ימים עמדה ונדבה את ביתה ללומדי תורה ואת עצמה הקדישה לעסקי צדקה. מכאן ואילך – אין לך גזרה לפני בורא העולם שהסבתא הניה לא תוכל לבטלה בתפִלותיה…

באותו הערב עלו דרי השפֵלה על משכבם ותפִלה על שפתיהם:

– יהי רצון שלא תסתלק השגחתה של זקנה זו מכאן לעולם.

והזקנים שבהם ראו באותו לילה בחלומם חבורה שלמה של מלאכים זכים, הטסים ומעופפים באוירה של השפֵלה, כשהם מנפנפים בכנפיהם ופורשים אותן על גבי הבתים הנמוכים.

–––––––––––––––

ושוב מספרות יושבות השפֵלה:

כחמש עשרה יתומות נמצאות בתוך העֲירה וכֻלן הגיעו לפרקן. מהן – צמותיהן מכסיפות ושִניהן נושרות, ומהן – עור פניהן נתכמש ונתכער, וכֻלן – העניוּת מנַוַלתָן.

הסבתא הניה טרחה, מצאה בַּעֲדן בחורים נאים והשיאתן אחת, אחת. וכשהגיעה שעתה של האחרונה להנשא, וחתנה הוא בן־כפר, עמדה הסבתא הניה, בדלה את עצמה מהשפֵלה והלכה הכפרה להכניס את הזוג הצעיר לחופתם. היא נסתלקה מהעֲירה ולבותיהם של דרי השפֵלה נזדעזעו על ידי שמועה:

– אֵם של ששה פעוטים מקשה ללדת, והמילדת מרשלת את ידי הקרובים בדבריה.

בתוך השפֵלה קם שאון. צעירות, כשפניהן מפוחדים, הפשילו שרווליהן, טִפלו בהבאת צונן וחמין וגררו אמבטות ממקום למקום, כשהן מקנחות את הזיעה מעל פניהן ומתאנחות. זקנות סָפקו כפיהן, יבבו והרעישו עולמות. הקרובים, כשהם צפופים ודחוקים לשטח קטן, הטיחו את ראשם בכותל ותלשו את שערותיהם. לבית המדרש התכנס מִנין של זקנים וקרעו את השמים בפסוקי התהלים, אלא שכֹחותיה של היולדת הלכו ותששו ויסוריה מתגברים. אז נמנו יושבי השפֵלה וגמרו:

– יחזירו לכאן את הסבתא הניה.

ולפנות ערב חזרה אל העֲירה, כשפסיעותיה תכופות ועיניה רחבות־מתמיהות. וכשסחו לה את המאורע נעשו פניה חִורים־רצינים, והיא מהרה וכִונה את פניה אל בית־הקברות. בתוך השפֵלה נשתררה דממה עמוקה. בלִבות דופקים ובנשימה עצורה המתינו הכל לחזירתה של הזקֵנה. וכשראוה אחרי כך יורדת מן ההר ופניה שקטים ובידה פקעת של חוטים, שמדדה בהם את הקברים, והיא הולכת ומתקרבת אל ביתה של היולדת, שאפו הכל רוח ברוָחה:

– הסבתא הניה תעשה ותוכל.

כעבור שעתים בִשרו דרי השפלה איש את רעהו:

– בן זכר נולד למזל טוב.

וכשהכניסו כעבור שמונה ימים את הנולד לבריתו של אברהם, ישבה היולדת בראש הקרואים.

* * *

כי ראויה היתה הסבתא הניה להגיע לשבעים שנה – זה היה ברי לכל יושבי השפֵלה, אלא שמעולמה נפטרה אשה זו רק בשנת הששים וחמש לחייה; ונתארע הדבר באופן כזה:

באחד מימי האביב הבהירים והשפֵלה נתלפפה בענן יגון גדול:

רַבָּהּ־ישישה חלה פתאם והוא נוטה למות. כשפניהם מקדירים ובִרכיהם כושלות התכנסו כל דרי השפֵלה אל בית מדרשם, גזרו תענית, קראו מעל ספר ה’תהלות'. תפלתם עדיין על שפתיהם, ואל בית־המדרש באה הרבנית וידיה על ראשה: פניה היו סיד ודבריה – קינה:

– כבר… כבר… כדמות זקֵן מעוטף שחורים הוא רואה לפניו… בואו… הכנסו כולכם…

מתוך יבבה ובכי מהרו הכל אל הפתח, אלא כאן – גופה היבש והכפוף של הסבתא הניה חסם בעדם את הדרך:

– להיכן? ותלתה בהם את שתי עיניה – שני יַמֵּי חמלה:

– רק חמש שנים נשארו לי משנות חיי – והריני מנדבתן לרבנו.

כל מי שידבנו לבו יוסיף עליהן…

לימים הלכה הסבתא הניה מבית לבית ובידיה שתי משענות:

– ספר תורה אני מכניסה לבית המדרש – הזדרזו ובואו לשמוח בשמחתי.

הערב הגיע, וכל השפֵלה הוארה באור גדול. דלקו פנסים, רעדה שלהבתם של נרות, ואבוקות הבהבו בכל זוית. הסבתא הניה, כְשֶפניה נוהרים ועיניה מבריקות, הלכה וטפפה מתחת לחופה, הקשורה לראשה, וספר־תורה בידה. לפניה – ‘כלי הזמר’ בכנורות וחצוצרות, במצלתים ותופים, ואחריה – זקנות המרשרשות בשמלות משי, צעירות מפורכסות בבגדי צבעונין, ריבות בצמות מקולעות, זקנים וילדים…

וכשהכניסו את ספר־התורה אל תוך ארון הקודש, ודלתותיו נסגרו והפרוכת נמתחה וַתכסהו, עמדה הסבתא הניה, נטלה את משענותיה וַתסלקן לצדדין, וקומתה נזקפה, והקמטים שעל פניה נתפשטו ועורם נתעדן. ועיניה מתיזות נִצוצות של אש ואת שתי ידיה היא פורשת ומגביהה אותן כלפי מרום:

– אַי, אי, אי, אבא שבשמים… אי, אי, אי, רבונו־של־עו־ל־ם…

וכשהיא עושה כמה וכמה כרכורים, התחילה מקפת את הבמה והופכת את פניה לפתח – לסמטת האביונים; והכל נמשכים אחריה, מצטרפים אִתה לעִגול אחד, רוקדים ומפזזים, רוקדים ומפזזים. ‘כלי הזמר’ תוקעים ומחצצרים, זקנים מכים באצבע צרידה ונשים מוחאות כף. בתוך האויר רועדות ומהבהבות אלפי שלהבות של נרות ופנסים. בתוך המזרח מתחיל מפציע ועולה עמוד השחר.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ולמחרת בערב חזרו דרי השפֵלה מבית הקברות ופניהם – קלף. יש שמאחד הלבבות התפרצה אנחה, שרעדה רגע בתוך האויר וגָועה בקרבו. שררה חשכה גדולה, ומההר ירד כל אחד ואחד לבדו, כשהוא מגשש ברגליו ומבקש את הקרקע מתחתיו… מעל ההר הִבְהיר בית כנסת הנוצרים הענק ואִיֵם על הכל בלַבנוּניתו המשונה.

בתוך השפלה יללו הכלבים.


העולם, כ“ט באלול תרס”ט (15.9.1909)


  1. מעוּסה – רכה.  ↩

  2. מצַיתת – מצותתת.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!