אדם וחוה באו בימים וקין והבל דור שני לבריאת האדם. שאל קין את הבל אחיו: השמת לבך מה כבדו רגלי אדם וחוה בלכתם? כבדו רגליהם, יען כי כבדו שנותיהם.

הבל נהוג היה לחזור מלה במלה כמעט, אם כי לפעמים בשפה רפה, על דברי אחיו הבכור ואף הפעם סח בניע ראש: כן, כבדו רגליהם, יען כי כבדו שנותיהם. קין הוסיף: נרפים הזקנים.

הבל (בחצי פה): לא נרפים, כי אם רפים. תש כוחם. – קין (בשאט־נפש) לעבודה, אך לא לתענוגות. הבל (בסילוד מעט, כמתחנן): אדם כל זמן שהנשמה בקרבו אוהב תענוגות. קין: אשר יאהב תענוגות, אך טוב כי יאהב גם עמל, כדבר האל לאדם: בזיעת אפיך תאכל לחם. וכדבר אדם אלי בלמדו אותי לקח: המאכל הוא גמול לעבודה ואשר לא יעבוד ממנו יימנע אוכל. הבל (בהתפעלות): כה אמר אדם? פי אדם יהגה חכמה.

קין: הגה לפנים, בחלו נר העלומים עליו היה גם השכל נר לרגליו ופיו הפיק פתגמי־חכמה. רבות שמעתי אמרי־שפר מפיו ואני אז נער רך, כולם שמורים בזכרוני. אף שח אלי אדם; מרבה זכור מרבה דעת וככל אשר ירבה שמוע כן ירבה בינה. הבל (בהתלהבות גוברת והולכת): משפט זה, תוכו רצוף שכל טוב, כבר השמעתני פעם מפי אדם ואני מאז נצרתיו בלבי. אף זכור לי דבר אדם אליך ואתה בטובך הגדת אותו לי, כי דברי־חכמה הנאגרים למכביר הם אוצר, לאמר, תרביה או תרבית ואולי תרבות. (ברוח עצובה) ואני אחרתי היולד לאדם ולחוה ויען כי זקן אדם לא הקנני חכמה אף מעט. קין: זקן אדם וזקנה גם חוה ולכן הם מאוד עצלים… אך תענוגות יבקשו להם מלוא חפניים. לא עוד שכל בהם, כי הזקנה תסלף הגיון. אך מתהלכים המה בגאוה ובגאון כמו להם העולם.

הבל: ישגו להם הישישים בחזיונותיהם. הכי גם על זאת יחרה עליהם אפנו. קין (במרי־רוח): אך אני כלכל לא אוכל גאיונם אף עצבם ורוגזם. שבעתי אנחותיהם ודלף־שיחם על הימים הטובים ההם. הם אז צעירים ורעננים, מתהלכים בגן לרוח היום וכל הארץ כגן־עדן לפניהם, אכלם ניתן להם מכל פרי בעצי הגן, האדמה לא הצמיחה כל קוֹץ ודרדר. לפנים, אומרים הם, רדפו אותם אך טוב וחסד כל ימיהם. אף הנחש היה להם ידיד נאמן. זה גן־עדנם האבוד, עליו יתאבלו תמיד, הופך לי את חיי לגיהנום.

הבל שותק. קין: למה הנך מחריש, הבל אחי? האם לא בשכל דיברתי? הבל (שח בכובד־פה): אין בפי משפט חרוץ. נבוכותי בשמעי הגיון־לבך. אולי צדקת, אחי הבכור, בדבריך. אך כאשר אחזה לי אני המה נמרצים למדי. הכי לא השמעת לי פעם את דברי אדם המחוכמים, כי עטרת בנים אבותם וכי צו הוא מאת האל אשר בן יכבד את אביו ואת אמו, אף כי לעת זקנתם, כי בישישים חכמה? קין (בלעג שנון): כן, כזאת וכזאת שמעתי מפי אדם. רבים אמרי־שפר, אשר הביע באזני. חכם אדם רק לרומם את קרנו ובכל שיחו אחת יבקש להשביע נחת את נפשו ונפש חוה, אשר יחדיו יחלקו שלל־תענוגותיהם. הבל: אך הכי אדם בהיות כוח־עלומיו בו ושכלו רענן לא שקד גם על טובתך להשכילך בינה ולחלק גם עמך את אוצר חכמתו למען תרבה דעת והשכל, תרבה תרביה או תרבית ואולי תרבות. אחי, קין, אולי תוכל להגיד לי פשר דבר התרביה או התרבית ואולי התרבות, כמשפטו וכהלכתו ככל אשר הורך אדם. קין: הנני להגיד לך פשר התרבות דבר דבור על אפניו, ככל אשר למדני אדם. אך לא… לא עת תרבות לי עתה… איש עמל אנכי. עובד אדמה הנני. חורש ועודר וזורע. ידי מלאות עבודה תמיד… בשגם בימים האלה, ימי קציר ואסיף. זאת לא זאת כי גם דבר לי אליך. רעיון בא אל לבי… רעיון נחוץ ודחוף… חיש מהר אשמיענו באזניך. ואני תקוה כי מבוקשי ממך יירצה לפניך, הלא אני אחיך הבכור ודברי צו הוא לך. חלילה לך למאן… פן יבולע לך.

הבל (פניו חורו במבוכה, אך חיש מהר שבו לכשהיו ובקול מאושש): מהו הדבר כי אדענו? אם לא נשגב הוא ממני לא אמנענו ממך… אל נכון.

קין (בקול נגיד ומצוה): הנה הוא הדבר, אחי. קטנה היא. הבה ונחלק בינינו תבל. הבל (בהשתאות): לחלק? למה? קין: אבאר לך את הדבר באר היטב. תבליה כה קטנה. לפנים כאשר היתה הארץ כגן עדן, הלא גם גן עדן קטן כמוהו כגדול. אך אחרי אשר באה המארה באדמה ומרביתה קוץ ודרדר, לא תוכל עוד שאת אותנו. לכן אך טוב נעשה כאשר נחלקה בינינו, אף נגיד ברור ומפורש, כי רק לשנינו העולם. הבל (בחרדת־בהלה): ונגיד זאת גם לאדם ולחוה? קין (בשחוק התולים): דבר־שפתיים אך למחסור. שנינו נתהלך קוממיות. או אז תיפקחנה עיני השכל אשר לשני הזקנים להבין, כי חלדם נסע עבר ואנחנו אדוני הארץ.

הבל (בתום דממת־הגות מעטה): אנחנו שנינו. ואיככה נחלק את הארץ הזאת? קין (בשפה נמהרה): אנחנו ככה נחלק אותה. כל הערבות, המשתרעות עד למרחוק עד להר ההוא הנשקף הרחק שם, לי הן. ואתה סוב ופנה לך עם בקרך וצאנך למעלה ההר. שם תשב ומשם לא תרד.

הבל (בארשת דאגה): הערבות האלה אדמתן טובה ושמנה, שם בהר אך אדמת אבנים היא, אשר כל תבואה לא תצמח ולא כל עץ פרי, דשא מעט. קין (בקול חוגג ונמרץ): הנה זו המשאלה, לאמר, הצו אשר לי. יען כי אדמת הערבות טובה לחרשה ולזרעה ולהצמיח בה כל פרי למינהו, לכן לי היא כי לי. אני אחרוש ואני אזרע ואצמיח כל פרי. אפס אתה תהיה רועה־צאן. שם על ההר תתנהל לרגל הצאן ובגבולותי בל תבוא. בקתה קטנה תבנה לך במרומי ההר. בה תגור ולערבה אל תרד. והיה אם בוא תבוא, ראות פניך לא אובה.

הבל (בתחנון): איככה תאמר כזאת? הכי לא אחיך אני? אכן, אתה הבכור ולך חלק פי שניים מאשר לי. אך הלא הגדת, כי אף המעט לא לי הוא, ורק ההר הצחיח¹ ההוא חלקי לעד. ואולי צדקת במשפטך, כי כל הארץ עד למרגלות ההר לך היא. אך מעמך הלא כלה ונחרצה להבדילני כליל, לשית גבול בינינו לאמר לי עד פה תבוא ולא תוסיף. והיה בבואי אליך תאסוף פניך ממני ולא תמתיק עמי שיח מעט בפתגמי החכמה, אשר נאגרו בזכרונך מלקח אדם להשכילני גם כן בינה, למען שנינו יחדיו נשמור על חכמת אב, אשר פיך יכנה אותה בשם תרביה או תרבית ואולי תרבות.

קין (בעוית שאט־נפש בפנים): מנע פיך מן התרבות. איש עמל אנכי, עובד־אדמה, ואין עתותי בידי למלל הזה. עת־קציר היא כעת!. אפס בתום עונת־עבודתי נשוב ונשוחח בפתגמי החכמה אשר לאדם ועוד אביע באזניך רבים מהם השמורים בלבי.

הבל (בקול צוהל): בבוא עת מנוחתך מעמלך הרב בוא אבוא אליך לפקדך בערבה, ארד מעל ההר ואסור לשכנך. קין: לא כי אני אעלה אליך על ההר. הבל (מבוהל ומשתומם): למה, אחי, תצוה עלי… קין (משסע את דבריו): כן, צוה אצוה עליך לבל תהין לסור לשכני. (בקול נמרץ) צויתי וכן יקום. הבל (בתחנונים): אך למה, למה, אחי? קין (רוגז צודק בעיניו): יען כי צאן לך. הבל: ואם צאן לי, אלה הצאן מה חטאו לפניך? קין (בדברים כדרבנות): אלה בני הצאן… עם קשה־עורף הוא. אדיר חפצם זלול ולחוך… לשונם ישלחו תמיד. את כל הדשא אשר לי ילחכו כלחוך השור. הבל: אני את בני הצאן לא אביא עמי ברדתי לערבה, אף לא שיה אחת אקח עמי בלכתי אליך, אף לא הכבשה האהובה עלי, אשר בידי אחזיקנה ואל לבי אאמצנה. קין (בזעם): הרף מן המלל. לא איש דברים אני. העמל הוא כל חלקי. הולך אני לסבלותי ובבוא עת־נופש לי אבוא לפקדך ואף שי אביא לך מפרי אדמתי, וזה יהיה לך לאות כי לבי טוב עליך. ועד אז זכור ושמור, הבל, אתה על אדמתי אל תדרוך, כי אני אדון כל הארץ ואך אני, בבוא עת־רצון, לפני זכור אזכרך לעלות אליך אל ההר ולחדש ימינו כקדם להשתעשע יחדיו ובמנעמי־חכמה השמוּרים בלבי מפי אדם. או אז תדע, הבל, (בצחוק שנון), כי אני את עבותות התרביה או התרבית ואולי התרבות (מחקה לשון הבל) לא ניתקתי עמך. הבל (בשחוק צוהל): מה טוב ומה נעים שיח אחים, הקשורים יחדיו בעבותות תרבות אדם. קין (בפיהוק): תרבות. תרבות. כמוך כאדם וכחוה. המה כל היום ילהגו גן־עדן גן־עדן ואתה תרבות, תרבות.

ימים רבים ייחל הבל לבוא קין, ויהי אחרי מועד היאסף הפרי עלה קין אליו אל ההר ועמו טנאי מלא פרי מגדים. וקין ראה לראשונה את ההר ויחמוד גם אותו, כי יפה־נוף הוא. ויאמר קין: אכול, אחי, מן הפרי הטוב מתנובת אדמתי וסעד את לבך. והיה כטוב לבך נמתיק שיח מעט על חכמת אדם, אשר שמתיה למשמרת בזכרוני. הלא אף זה היה דבר אדם: כאשר לא טוב לשיר שירים על לב רע, ככה לא טוב להטיף חכמה על קיבה ריקה. כאשר מיץ חלב יוציא חמאה, ככה מיץ פרי יוציא תרביה או תרבית ואולי תרבות – הפטיר קין בחקותו כמשפטו את הגיון הבל בדברו על עבותות התרבות, אשר תקשרנה את שניהם לעד.

ויהי בראות הבל את האשכר היקר, אשר הקריב אליו קין מן הפרי הטוב וישמח בלבו. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן מנחה לקין, ומהן שחט שלוש כבשות, הערבות למאכל, ויעש מהן מטעמים ויגישם אל קין. וישתאה קין וישאל: הכי למעני, אחי, הרגת את הצאן? הבל: כן, אחי, למען תדע כי נכבדת בעיני ואף יקרת לי מאד. קין (בזעם עצור): האם למעני שפכת דם הכבשות התמות? הבל: כן, למענך אחי, כי רק בברית־דמים תיבחן האהבה. זאת לא זאת, כי גם את הכבשה האהובה עלי מכל בני הצאן, ללבי אמצתיה תמיד, שחטתי למענך ואת דמה שפכתי, למען תדע נאמנה כי אהבתי אליך עזה כמות.

קין (זיקי משטימה מתלקחים בעיניו וזעם־קולו גובר): הנה גם אתה השכלת להפיק פתגמי־חכמה מפיך כאדם ואף נעלית ממנו וממני במלל רם ובהפחת מליצות־כזב לסובבני בכחש לאמר, כי אף את הכבשה, אשר נפשך קשורה בנפשה, שחטת ושפכת את דמה למעני (בחמת זעם המשתפכת בעיניו כשני זיקי־אש) ואני שקרים שנאתי מעודי. הבל (בחלחלה): חלילה לי מלשקר. אני כל מוצא שפתי אמת. אהבתיך עד למאד. אחי הבכור, אתה תבל כולה לקחת לך ואותי גרשת מלהסתפח אל נחלתי בארץ הטובה, הרחבה והפתוחה ואל ההר הצחיח שלחתני להיאחז בו. אך אני חרף זאת אהבתיך בלב ונפש וזה דברי אמת ונכון… יציב וקיים: אהבתי לך עזה כמות.

קין (עיניו יוקדות תאבון־דעת): ואף עזה מן המות. הבל (נבוך וכמו פוסח על השעפים): כן, לא… אולי כן… אך לא… לא מן המות. קין (נותן עליו בקול כמאיים): המעט לך כי לא נאמנה רוחך בך, אף בלשונך תהפוכות. כן… לא… כן. הלקלסה תשיתני? לו שכין בידי, כי עתה שחטתיך, כאשר אתה ערפת ראש הכבשה.

הבל אחוז־אימים בורח ושכינו בידו מלפני קין, אולם תחת לנוס במעלה ההר רץ בחרדתו כי רבה במורדו עד אשר בא בגבולות הערבה. וקין רדף אחריו עד אשר הדביקו. ויהי בהיותם בערבה וחמת־קין התלקחה בו עד להשחית ודבריו התמלטו מפיו בשצף־קצף כגבישי־ברד קרים ונמרצים:

– חה, נוכל אשר כמוך. הבל שמך והבל כל דברך. לא תם הנך בלתי אם מיתמם ומתעתע. תרביה או תרבית ואולי תרבות תקרא תמיד. אך אחת מזימתך להפר את האמנה אשר נכרתה בינינו כי הארץ לי כי לי. ויען כי באת בגבולי, הלא מראש דברתי אליך, כי בן־מות אתה.