שמעון מאירי ירד מעל המדרכה. הוא לא הלך לשום מקום ולא היתה לו סיבה להידחק בתוך הצפיפות. לאחר שהתפוטר ממשרתו הנהו לו איש לעצמו, לא עוד שייך לשום איש ולא עוד אחד מן השורה. פניו שוחקות.
ההליכה על הכביש, מוּבדל מאחרים, הלמה, לפי סברתו, את מעמדו הנבדל והוא עושה את המעשה הנכון. אין לו מקום־עבודה, אין הוא הולך לשום מקום, ומה לו המקום שהרבים מהלכים בו? מן הדין שידעו הכל, שידעו, כי דבר אין לו עוד עם האדם.
רק זכרונות יש לו עוד. קצת מהם עולים כעת במחשבתו בעניין, כן, בעניין ההתפוטרות ובמקצת ממה שקדם לה. מלכתחילה היו רופפים קשרי היחס בינו ובין יתר העובדים במשרד. היה מי ששאלו מפורש: “למה אתה מתרחק, מר מאירי… ולמה אינך בא במגע, אינך מעורב, אינך שואל ואינך משיב? שמא יש לך בעיות?… נראה אתה עצוב… אבל למה הנך מתנכר לכל?” “אינני עצוב ואינני מתנכר” השיב בקיצור לפי שלא רצה להיכנס בשיחה. הוא לא שוחח עם איש ואיש לא נפנה עוד לשיחה עמו. לא הביטו אליו אלא עליו ואלכסונית, העיפו חיוכים דו־משמעיים. לא אחת שמע שניים מתלחשים על אודותיו מאחוריו תוך כדי הישג־שמיעתו ממש, שאין הוא… כשורה… בורג… מבין אתה, תמה היה, שסודו הכמוס כבר בצבץ ויצא החוצה. כיוון שכך גברה סלידתו מאותם הבריות הטורדניים, הבולשים אותו במבטיהם לגנוב ממנו את הנשמה והיה נבדל לו לגמרי לעצמו, לעצמו. מעשה וקרא אותו המנהל אמנון ברושי לבוא אצלו… לפני כמה שבועות בדיוק היה המעשה אינו זכור לו… בא אצלו. סח לו ברושי בלשון רכה ובחיוך. זהיר וערמומי, שלאחרונה כנראה אין מר עושה… את מלאכתו בריכוז הדרוש… וכמה סיכומים בחשבונותיו נמצאו משובשים… מהי הסיבה? שמא יש למר בעיות? לא, אדוני, החזיר, אין לי לעצמי שום בעיות. אלא שלאחרונה נעשיתי מפוזר קצת מן הסתם, איני מסוגל להתרכז כראוי". “אבל פנקסנות, מר מאירי, מחייבת ריכוז ומתן הדעת – דיבר ברושי בלשונו הרכה, ואילו עיניו הקשוחות הטיחו בו מבטים חשדניים. ולאחר שהות של שתיקה בציפיה הפטיר: “ומהי העצה, מר מאירי?” – מתוך כך הקשיח קולו ובעיניו נצנץ זיק של רחמנות מבישה. – ״כן, מהי העצה? שמא יש למר עצה”. בפניו השתפך חיוך רחמני־ערמומי של עינוי הדין, אך הוא, מאירי, החזיר לו חיוך של קבלת הדין והשיב מיניה וביה:
“אין עצה אלא אחת”. כדי להוכיח לזה שחיוכו הערמומי נתפרש לו כראוי. “רוצה אדוני לפטרני, והרי אני מתפוטר” “רצונו של מר ייעשה” – השיב ברושי בחיוך לגלגני. אותו יום קיבל הודעת־פיטורים בכתב.
הוא העלה בזכרונו את פרטי המעשה ללא רוגז וללא חרטה, ובכל זאת דעתו חלשה עליו ועלבון בנפש שהיה רדום תחילה, לפתע התחיל למצצו בחזקה.
– מה אתה משוטט כאן בין כלי הרכב, חסר דעה שכמותך? – שמע גערה וצפירה חזקה מאחוריו – עלול היית להעשות חת־שתיים דייסה של בשר ועצמות. – עלה על המדרכה כבן־אדם.
ציית ועלה על המדרכה. כשעלה פגע בו דוק של אופל ונתערפלה מחשבתו ודעתו. כסבור היה כי הנה פקע בורג במוחו ושכלו חרג. בקצות אצבעותיו חש דקירות. הסתכל מסביבו ונהמם. כל המראה נעשה לפתע מוזר בעיניו. כשהתאוששה מעט דעתו, היה עומד ותוהה: מה? מה? אנשים מהלכים. הללו לכאן והללו לכאן. למה הללו לכאן והללו לכאן?
ראה פרצופים עינים, נעליים, בתים, עצים, כלי רכב. כאילו לראשונה ראה זאת. הסתכל בפליאה: אנשים בהמון וכל אחד לחוד. שמא אין שום דבר, שום. שום־שום?
חושש היה, שמחשבתו תשתבש עליו לגמרי. זקף ידו כלפי מעלה וסח בקול מפקד: שמעון מאירי היה, בן־אדם. צעד עם הצועדים, מעכשיו חייב היה לברר לעצמו להיכן הוא, שהרי אף מי שאינו הולך לשום מקום הולך גם כן אי־לאן. אם אין לאן, יש רק אין. מהאין נשבה צינה לתוך מוחו. אם יש אין, אין יש. כל פעם שרעיון זה עולה במחשבתו הוא מכריז על גיוס כללי של כוחות השכל הצלולים, כדי להימלט מהשגעון. ראשו נסתחרר ועיניו נתעטפו בחשכוּת.
אילולא נס שנתרחש לו וידו נשתלבה מבלי דעת בזרועה של גברת, שנזדמנה לקרבתו, היה צונח על פניו. הגברת, שהטיחה בו מבט זועם, ניערה מעליה את ידו בהבעה של בחילה.
פרש לקצה המדרכה, עמד והסתכל. ראה גופים בהמון, מה שיש בזה יש בזה ואף הוא אחד כזה. חש מיאוס גם בעצמו.
ביקש לראות מה צורה יש לו. ניגש לראי סמוך שברחוב. ראה שארשת־פניו אינה שונה משל האחרים. נמצא למד, שהוא בן־אדם לכל דבר. אותה שעה עבר לידו פלוני מן המשרד, העיף עליו מבט חטוף בהעמדת־פנים שאינו רואה אותו, כדי שלא יצטרך לכבדו בניע־ראש, היטב חרה לו הדבר. כיוון שפלוני כבר התרחק ממנו רץ אחריו והדביקו. משכו בידו וטפח עליו בקולו, גער בו כמעט: “וכלום אינך יודע מי אני?” אני מאירי, שמעון מאירי. וכי משום שהתפוטרתי, אז מה, אז מה… אז לא כלום… שוב איני אדם… להגיד לו שלום מאירי… מה?
ראה פלוני את עיניו המפיקות בלהות־זעם ומתיזות שביבי תמהון.
הסתכל אף הוא בו בתמיהה, נענע ראשו ברישול ואמר באי־רצון כאילו סולד הוא מהזכרת שם נחות שכזה: “כן, יודע. מאירי”. ולמה לא אמר מר לי שלום, כמקובל?" – טען בעקשנות – וכי איני ראוי שינהגו בי נימוס? מה?" “אין לי פנאי. פשוט אין לי פנאי ואני נחפז” – השיב פלוני בחפזון והפנה אליו עורף וגם כן ללא ברכה.
שמעון מאירי נמצא מבוייש, נזוף. נטל עצה בלבו והחליט לעשות חשבון צדק עם ברנשים אלה ולשלם להם כגמולם: לא להביט אליהם, לא להשגיח בהם כלל ועיקר, לראותם כאילו אינם – וחסל. הוא לו לעצמו, לעצמו. לא איכפת לו כלל. וכשלא איכפת לו, הרי אינו בא לידי רוגזה והוא נוהג בישוב הדעת ושומר על צלילות־שכלו. וזהו. אולם החלטתו לא נתקיימה אצלו לאורך שעה. שוב קפצה עליו הרוגזה כשראה אחד ממכריו הותיקים מחיש את פסיעותיו למראהו. כל הסימנים הוכיחו, שאף הלה ביקש לעבור על ידו מתוך התעלמות במחשבה תחילה, כיוון שהטיח בו מבט תובעני זועם בפניו ממש נאלץ הלה להיפנות אליו והפריח אל עברו קידה חפוזה, כשם שזורקים פרוטה לקבצן. שמעון מאירי איננו מקבל־נדבות. על כרחו נדחף לתפוס את הלה בזרועו, כדי לשאלו: היתכן? וכי כך נוהגים בשמעון מאירי? אבל הוא כלא בפיו את הטענה, אלא רק תקע לתוך אזניו של הלה את השאלה: “להיכן מר הולך ולמה הוא רץ?” “להיכן שאני הולך לשם אני רץ” – השיב הלה, שמט את זרועו מידו, ונפנף כנגדו בידו דרך ביטול כמגרש זבוב והלך לו. עמד מאירי נבוך ותוהה. נסתבר לו, שאף הוא מצווה ללכת אי־לאן, כך נהוג ואף השכל מחייב כך.
הלך, הלך. ראה סוכת־משקה וניגש אליה במרוצה. נהמם למראה עיניו. פלוני, שתחילה עבר לידו ללא קידה מתוך העמדת פנים של בהול ומוטרד ביותר, עמד ליד הסוכה, התייצב אף הוא בריחוק כל שהוא ממנו ושמע את שיחו הקולח אט־אט. מעין קול של שבת, בעניין… איזה מיץ יבחר למהול בו מי־סודה. פלוני חקר ודרש מפיו של המוכר לטיבו של כל מיץ ומיץ לטוב־טעמו, מי ממי כדאי יותר. לאחר ששקל היטב בדעתו החליט סוף־סוף לבחור במה שבחר, ציווה למזוג לו. פתח לגמוע אט־אט מבעד לקנה הקש ועושה רווחים ממושכים, חוזרים ונשנים בין הלגימות, ואף כשאינו שותה פניו מפיקים הבעה של שתיה, משל הוא מסמיך שתיה בדמיון לכל גמיעה שבפועל לשם קורת־רוח יתירה. סימן שהוא מפיק מכל לגימה הנאה חוזרת ונשנית. היה השכל מחייב לנזוף בפלוני, שיש לו פנאי די והותר ללגימה ואין לו פנאי להגיד שלום לאדם, אלא שנמנע לעשות זאת: תקיפה היתה החלטתו להיבדל לעצמו. יגידו האנשים שלום או לא יגידו, יביטו אליו או לא ישגיחו בו, מה לו ולהם? הוא לו לעצמו, לעצמו.
חש לפתע שצמחו לו כנפיים והוא עף. אילו הוא מלאך הריהו ניצל מן השגעון. מלאך אינו משתגע. מלאך רואה ואינו נראה. מלאך נושא שלום ואין אומרים לו שלום. הסכים בדעתו שהוא מלאך. אבל אדם מלאך, כלום אינו חסר־דעה? אילו הוא. כן, אילו הוא… בלתי שפוי, הרי תם ונשלם. אבל הוא לא היה בטוח כלל בכך. לכן נבוך ומבויש. בני־אדם בורחים מפניו כמפני פגע רע. והוא עצמו אינו יודע מה טיבו. אין דאבון־לב כצער הספק. הודאי פיתה, משך, בדרך שהשינה העמוקה, הודאית, מוצצת בתפנוקיה את הנפש המתלבטת בחבלי התנומה הרפרפנית, וכדרך שהחום בהחרפתו זורע בדמיון ההוזה אשליה של העמקה לתוך עידונים ועינוגים נוספים. הקצה הוא הפתאי הגדול. ברור היה למאירי מכל מקום, שעדיין הוא בר־דעת להבין, כי הוא עומד על הסף של טירוף הדעת. על הסף, על הסף. עוד יש בו קצת שכל הישר. וזו היתה הצרה. קצת גרועה מלא־כלום, לא, לא הוא מלאך: לדאבונו אף ענין המלאך בצריך עיון, השמא כרסם את הנפש. ספק זה, ספק לא זה. ספק בר־דעת, וספק…
צריך היה לחולל מעשה שיברר לכל רואיו ולו גופו מי הוא ומה טיבו. עמד ושרבב לשון. געה בצחוק. קרא כתרנגול, הטיח אגרוף מרחוק כלפי אלמוני, התייצב ליד ראי, חתך בפרצופו העוויות משונות וקשר דו־שיח עם בן־דמותו. תמה היה שאיש אינו משגיח בו. חוש לחש לו, שאין רואים אותו משום שהוא מלאך ואין לו גוף.
מעכשיו ואילך לא היה מאירי חושש כלל שהוא ספק־איש, ספק־מלאך. הנה איש והנה מלאך, רוח או שרף. פחד הטירוף פג מלבו כמעט לגמרי. מלאך אינו משתגע. הואיל וסרה מעליו אימת הטירוף, שוב נעשו הדברים מובנים וכל המראות מסביב לא היו עוד מופרכים. העולם היה עולם הכל עשוי בו כשורה, כל שהיה כך אי אפשר היה לו שלא להיות כך. המראות זרמו אליו בסדר מסודר. הדעה צלולה, צלולה לגמרי, נטל חוט ומחט ותפר את הסדק שבמוחו, להפסיק את צינת השגעון בזרימתה שם. לאחר כך נאחז בנקודה המוצקה של השכל ועמד עליה. הבין שהגיע לנקודת עניין, נקודה שממנה היה מסיע כוחות השכל אילך ואילך.
בעיני שמעון מאירי הסתדרו הענינים על הצד הטוב ביותר. לכאורה בא הכל על מקומו. אולם לדאבון־לבו הוא לעצמו לא מצא לו מקום, שהרי מלאך אינו תופס מקום. מאחר שלא היה לו מקום לא הלך לשום מקום. הואיל ולא הלך לשום מקום נצנץ בו רעיון, ששוב אין הוא בהילוך, אלא בתעופה. כיוון שחשב כך שטפו מיד נחשול־שמחה, אור גדול זרח מסביב ונפקחו עיניו לראות באור, כי אין דבר עומד על עמדו. מהלכים אנשים, רצים בלי־רכב, שטים עננים במרומים, עפות צפרים, קופצים העצים, נעים ונדים הבתים, סוב יסובו במחול המקומות.
יום אחד, הוא עודנו איש־מלאך או מלאך־איש ומשוטט ברחובות העיר בלב שמח ועמוד השלוה מהלך לפניו כעמוד האש לפני בני ישראל במדבר, נכנסה אימה בלבו, שמא פתאום לפתע כל המקומות יישמטו מתחתיו ויהיה פורח באויר. נעשה לו נס, חש בפועל שצמחו לו כנפים והוא עף מעל לגופים, מעל לבתים, לגגות, לעצים… הלאה, הלאה מן הברואים, האנושיים, שאינם רואים אותו ואמנם מסתכלים בו כאילו איננו אדם. במעופו בא אל הים. לא ראה נפש חיה. הגלים הנעימו לו בזמר: רד, רד אל קרבנוּ. בתוכנו יכירך מקומך.
ירד לתוכם, לא כי עלה אליהם. עלה גל וירד גל. הלך מחיל אל חיל.
היה לו אורח נבדל מעם המלאך, כי תחת לעלות בסולם הזוהר למרומי השמים ירד בגרם המעלות למצולות המים. שמעון מאירי ראה אופל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.