רקע
אליעזר שטיינמן
אחד שהוא אחר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך; 1967

בכל פרצוף אנושי טבועים רמזי־דמיון לבהמה, לחיה או לעוף. מנדו ידידי הוא לפי מראהו קרוב־משפחה למין צפור. חטמו מארך ומעקל כמקור, הילוכו רחפני וכל פעם שמזדמן לפני ברחוב שבכרך הוא מתגלה לעיני במפתיע. אין לומר עליו, שהוא כמו מתחתיו צמח, אלא כמו ממרומיו צמח, מעשה צנחן מגבוה. יש לו הרגל להתיצב לרגעים על רגל אחת ולשרבב את השניה כלפי מעלה כחסידה זו.

אומר אני מנדו ידידי, משל זה שמו ושמו אינו ידוע לי כלל. לראשונה כשנעצר משום־מה לידי וקשר עמי שיחה, שאלתיו לשמו. ענה לי מיניה וביה: מה ענין למר ולשמי? השם האמתי הוא עניין פרטי לגמרי. יקרא לי מר מנדו. עניתי לו: ניחא. אקרא לכבודו מר מנדו… בפניו השתפך חיוך של שובע־רצון ורגלו השמאלית נשתרבבה כלפי מעלה. סח בהטעמה: אין לאיש שם אחד לכל החיים ואין לו שם אחד לכלל האנשים, אלא לכל אחד הוא מתגלה בשם הרצוי בעיניו. למר הנני מנדו.

אף על פי שזכור לי כי בפגישתנו הראשונה נפל בינינו דו־שיח זה, אינו זכור לי הזמן בו נפגשנו לראשונה, אם הוא חל לפני שנה בערך או לפני שנתיים, ואולי גם למעלה מזה. כיוצא בכך אין בי כל ידיעה ודאית, שפגישותי עם איש פלאי זה היו כולן עם מנדו או שקצתן היו עם מי שהוא אחר, שיש לו קוי־דמיון משותפים עם מנדו. מסתבר, שמנדו הוא לא רק הוא אלא הנהו הוא וגם אחר. הרבה פרצופים יש לו והעויותיו משתנות מפעם לפעם, אף חיוכיו פושטות צורה ולובשות צורה בהתאם מסתמא לתמורות הנמהרות שברוחו. יודע אני, כי הוא הנהו הוא, אבל יש שחוש לוחש לי, כי הוא איננו הוא אלא אחר. כל פגישה עמו נראית לו ראשונה. מן הנסיון למדתי, שיש סוג אנשים, מנדו בכללם, שאי אתה קונה את היכרותם בהתוודעות אחת בלבד, אלא צריכים להתחיל אותה בכל פגישה חדשה מבראשית. אי אתה יכול לסמוך על גרעין ראשון, הנטמן במעבה היחסים שביניכם, שיצמיח את שתיל הידידות.

גילויי ההתנכרות, שהופיעו בינינו מפעם לפעם, לא עוררו בי לכאורה כל פליאה. אין בן אדם מתקרב לחברו אלא מתוך משא ומתן. לא השיח פותח את הלבבות, אלא השיג. שיחה סתם על דברים שבעולם, ללא פועל יוצא בחומר או ברוח, מתנדפת כמוץ. זה הכלל, כל שאינו עושה פירות מגדל רק פרח, שנבילתו קרובה.

זמן פגישתנו הראשונה נשכח ממני, ולא מקומה. היטב זכור לי, שלראשונה נזדמן לפני בגן העצמאות. ישבתי על ספסל והוא שאל ממני רשות ליסב על ידי. לעינינו נשקף הים, המשתרע למרחקים. שתקנו תחילה קצת ולאחר כך הרבה, עד שהוא פתח ואמר:

– הים גדול והאדם קטן. וכשמשקיפים על הים, ההולך למרחקי אין קץ, האדם מהו לעומתו? אך ציץ נובל.

זהו בדיוק מה שעלה אותה שעה גם במחשבתי. הכי מקרה היה בדבר או שאדם זה מחונן בכושר לקרוא בהרהורי־לב זולתו?

אף בפגישותינו הנוספות לא שאלתיו לשמו, קל וחומר לא למקריו ולמעשיו. עד היום לא נודע לי, אם הוא רווק או בעל־משפחה. פעם סח לי, שאי אתה עומד על טיבו של אדם אלא אם כן הנך בא במגע אישי עמו, נפרד לגמרי, ללא סרח העודף של מה שאיננו הוא, ללא אשה, בנים, קרובים, מקצוע, ללא נוף וללא ים, ללא עם וללא מולדת. כל מה שאינו באדם גופו, אלא נטפל אליו מבחוץ, אך מטשטש את דמותו ומאפיל על צורתו האמתית… גילויי־דעת זה נראה לי בהחלט ואף הוא, דומה, כמו מלבי יצא. משתאה הייתי על כך, שברוב ענינים הננו תמימי דעים.

פשיטא שלא ידעתי בן כמה הוא יכול שכבר הגיע לשנות־בינה או לשנות־עצה, ויכול שלא עבר עדיין גיל לרדוף. מבחינת הזמן פרצופו כספר החתום, כלוח השעון ללא מחוגים. הואיל והתמורות הנמהרות שברוחו משתקפות ללא־הרף בארשת־פניו ובכל תנועה והעויה משלו, שוב אי אפשר לנחש את הלך־רוחו, השמח הוא או עצוב, האם הוא מרוצה או מדוכא. מוצא אתה פרצופים, המשחקים במחבואים עם עצמם. אף מטעם זה לא נצטרפו פגישותינו לכלל התוודעות גומלין. כלל היה בידי: הוא הנהו הוא וגם אחר.

לאחרונה הופיע אלי שוב במפתיע כצנחן. הפעם לא אני, אלא הוא דווקא היה, לפי כל הסימנים, מופתע. שעה קלה עמדנו שנינו נבוכים במקצת, תוהים במבטינו על הכרך שהתנחשל כים למרגלותינו. הוא רטן מתוך פיזור הדעת, כמו לאזני עצמו, שכן לא הפנה אלי את מבטו, כדרך איש המשמיע מלים באזני חברו :

– ים אנשים, כמו ים מים… פעמים מתעורר בי חשק לעשות לים אנשים, כמו לים מים ולזרוק לתוכו גירי־אבנים לעגל מעגלים. יודע מר… יש חשק כזה.

אודה ולא איבוש: שוב הוציא דברים מתוך מחשבתי. אין טעם להתכחש לשום רעיון מתעתע הצומח במחשבתנו, אפילו יש בו אחד מששים של טירוף. מעשה ומנדו הטיח מפיו משפט זה: כולנו מטורפים.

– ים, ים – חזר מנדו כמה פעמים והפליג את מבטו ממני והלאה. לפי מראהו הבהול והמפוזר עשוי הייתי לשער, כי לא רק מבטו, אלא הוא כולו עומד להפליג ממני. כזהו מנדו: צפור דרור. והנה היא צפור זו לכאורה היא צונחת בתנופת־מעוף על גבי ענף, כמו במחשבה תחילה יחדה לה אותו למושבה, והנה היא חוזרת בה בן־רגע מהחלטתה ומסיעה עצמה לבד אחר, כמצייתת לאיזה צו נעלם. אף מנדו עלול לנתק את הפגישה באופן מאולתר, כאילו חוקי הנימוס האנושי אינם חלים עליו. יש שהוא מפסיק את משפטו באמצעו. עושה לו כנף ומתרחק ממני ללא רמזי־הודעה וללא ברכת שלום. קו נוסף בהתנהגותו: עתים כל חזותו מעידה עליו, שאף על פי שהנהו עומד או יושב לידך הוא כאילו שרוי הרחק ממך. שוב ושוב נראה לי דבר זה בסימן של הויית כפל: הוא אחד, שהנהו אחר. האחר נושא ונותן עמך ואילו האחד נעדר. עתים מדמה אני, שהוא כופר בעיקר נוכחותי ורואה אותי כאילו איני. הוא שוגש בי במבטיו כאילו הנני אויר.

סירבתי להיות אויר. נתחשק לי להמחיש הפעם את עצמי לעיניו בתוקף ישנותי. תפסתי את ידו ואמרתי בדיבור מפורש:

– מצפה אני לשיחה עם כבודו… לא על רגל אחת… לא במפוזר. מר אמר ים אנשים ועוד אמר מה שאמר וכמו ממחשבתי יצאו מליו… אנו ברוב ענינים תמימי דעים, כמדומה.

בפניו נצנץ סבר של בינה יתירה, ואילו חיוכו היה קצת מטופש. אמר:

– מר אוהב לשוחח… רצוני לומר, לרחרח. בני אדם, כמו כלבים, בשיחתם מרחרחים זה את זה. מר הנהו רחרחן. לא כן? – הפטיר בבת־צחוק מטופשת ביותר.

אף־על־פי שסיים בלשון שאלה, לא ניכרה בפניו צפיה למענה־לשוני. החשש להמראתו הפתאומית מעלי לא מש ממחשבתי. נזדרזתי להמשיך את חוט השיחה:

– יפה אמר מר, שבני אדם בשיחה מרחרחים זה את זה. איני רואה כל פגם בדבר. בני אדם לעולם משתוקקים להכיר זה את זה ושיחה אפילו קצרה, חטופה, משמשת לפעמים מפתח ללב… אולם ברשות הרבים בתוך הרעש יש שאין השיחה עולה יפה.

פניו היו אטומים ומבטיו כבויים כאילו בו ברגע נהפך לאחר. אולם לפתע חיות נתווספה לו, אור זרח במבטו והוא סח מתוך התעוררות:

– אגיד למר… גם ברשות הרבים עתים צצה בין השניים רשות היחיד. ויש שברחוב לוחשים לאזנו של איש זר לגמרי סוד קטן, שאין מגלים אותו אפילו לאדם קרוב.

מפיו פרץ צחוק שוגג, המפיק מעין לגלוג כלפי עצמו, משל נפלט מפיו דיבור בלתי מהוגן. הפטיר במלים מוטעמות כאילו נתכוון כעת להדגים לפני אמירה, שהיא בגדר גילוי סוד לזר:

אגיד למר דבר, שאולי יתמיה אותו. סבורני, שאין מדברים לאזנים בלבד, מדברים גם לעיניים, האזניים שומעות את המלים והעיניים רואות את התמונה. לאזניים אפשף להכניס גם שקרים הרבה, העיניים פולטות מתוכן כל שקר. מציע אני למר להיכנס עמי למסבאה הסמוכה… לחטוף עמי לגימה… אין טובה מזו לשיחה. במסבאה מוצא אני תמיד דברים המעסיקים אותי ופרצופים, שכדאי להסתכל בהם. במסבאה נושרות המסכוֹת. במסבאה אין משקרים. הנה היא… כאן… סמוך.

דרך מקרה נמצאנו עומדים לא הרחק ממסבאה. נכנסנו לתוכה. בעמל־מרפקינו הבקענו לנו נתיב בין הגופים הצפופים. מפאת העשן הסמיך, שעטף את החלל בעלטה וכמעט הטיח בנו סנורים, לא יכולנו כלל להבחין בשום מושב פנוי. לא הצלחנו להתקדם וגם אפשרות הנסיגה ניטלה מאתנו. חלשה עלי דעתי. ואילו מנדו קרא בקול צוהל מתוך זחיחות הדעת:

– נפלא, נהדר. צפוף, מחניק. עשן סמיך. מתחככים ומתכתשים יחד. והריחות הללו. אומר אני למר, נפלא, נהדר, מחיה נפשות.

בתוך האפלולית והאד הסמיך של עשן הסיגריות נעממו העיניים, אך תחת זאת החריפו האזניים לדלות מתוך ההמולה צחוקים ופיהוקים, נזיפות וקללות, שיצאו מן הפיות, בלולים בנשיקות קולניות וביבבות טרופות. תמה הייתי: לכאורה ירוקת עבשה פרושה מעל למרחשת ומתוכה נשמע קול דופק, קול שוקק, של תשוקת־חיים עזה וחדוה נמרצה. זה כוחו של ציבור, אפילו דחוס ביותר, שיש לו מכל מקום כלי־קיבול לקלוט מתי מספר נוספים. אין ציבור עני אף במקום. והנה הגיח אלינו הדייל, שהפסיע ובא כמו מעל לראשים והסיע גם אותנו, כמו רכובים בין כתפיו, בתוך הדוחק אל השולחן הפנוי, שנתבצר לנו בקצה הרחוק של האולם המאוכלס.

מנדו ידידי נזדרז ותפס ישיבה על כסא אחד. אף אותי הישיב כמעט בחזקה על הכסא השני, גזירה שמא ייתפסו מקומותינו בידי אחרים. פניו קרנו מקורת־רוח. שפשף את כפיו בהנאה יתירה וסח מתוך הרחבת הדעת:

– אומר אני למר, בריה משונה האדם. הדג צולל לעומק, הצפור טסה למרום והאדם עושה את דרכו בכל שעה לתוך הדחק והצפיפות. במרחביה הוא נובל ובמיצר פורח. תאוות נפשו להידחס. בקרב ערב רב הוא מרגיש את עצמו כמו דג במים. כשאין דוחפים אותו בצד ובכתף מרה שחורה נכנסת לתוכו וחייו ממש אינם חיים. לכן הוא מחזר על המסבאות ועל כל המקומות שהרבים מצויים שם, כדי להתאמן במלאכת הדחיפה.

– מפיו פרץ צחוק בכייני וגם לגלגני, המצוי אצל בישי־מזל, שיש בו מעין הטחת־אשמה כלפי עצמם, כי בדין נתקפח חלקם, מאחר שלא השכילו להבין, שאין החיים נקנים אלא בהתכתשות מתמדת עם כל האחרים.

קשה היה עלי לראות את מנדו ידידי בעליבותו ונסיתי להשיאו לדעה הפוכה משלו, שהצטופפות הגופים לא באה לשם הסגת גבולין ובשביל לירד איש לשוקו של חברו, אלא, אדרבה, לשם התחברות־גומלין והגברת ההדלקה של הניצוץ האנושי, כדרך שעל ידי שפשוף אבנים זו בזו ניתזים זיקוקי־אש.

– רצונו של מר לומר, שבתוך ערב רב מחפש אדם את יחודו שלו. דברים מצחיקים השמיעני מר.

צחוקו כעת לא היה עוד יבבני ולא נותרה בו עוד נימה של האשמה עצמית. הוא נעשה תוקפני ורווי היתול מר.

– מר רצונו מתכוון לומר, שהאנשים מצטופפים יחד, כדי להגיע לידי חבירות. אבל, בבקשה, מה מקום בתוך הדיסה האנושית הזאת לחבירות? פעמים אחד ואחד נעשים חברים. אבל בבקשה… אי כאן אחד? אחד בתוך הציבור הוא גברא קטילא. וכלום שני מתים מתחברים יחד?. אני ומר צמד מתים. מר דייל – קרא בקול חזק, שנתגלגל כרעם מעל לאוכלוסיה הצפופה – גש לכאן ומזוג לשני מתים זוג כוסיות.

הדייל בא, כמו בקפיצת הדרך, מעשה אשף. בפניו לא נצנצה בבואה של חיוך, אם משום שאין הוא נפנה לשום תופעה, שאינה מענין שירותו, ואם משום שהחיוך המעושה נטול כל סיבה, הצמוד בכל עת לפרצופו בתוקף משלח־ידו, מסתלק דווקא בשל צמיחתו של גורם ממשי מתמיה ומבדח ביותר. כלום אין זו מחובתו להסיח את דעתו ואף את מבטו מכל המתמיה והמלעיג בתחום שירותו?

– לחיים, לחיי כל המתים המסובים בכאן – קרא מנדו ידידי ללא כל ארשת של התבדחות בפניו והשיק את כוסיתו בשלי.

אף האפלולית, שהעין נעשתה גסה בה, מפיצה מין אור. אט־אט התחילו להתבהר לפני גם בתוך העלטה קוי פנים בחליפותיהם החדות של מנדו ידידי. סבר הנחת וחזות הדכאון, בבואות למעברים הנמהרים מחולשת הדעת למוחין דגדלות, נצנצו בפניו לסירוגין ולרגעים גם שימשו בערבוביה. עונות הסתיו והאביב צמחו במראהו זו אחר זו וגם זו בתוך זו. פניו בהתקדרותם נצנצה בהם רעננות־נעורים וכשהפציעה בהם אילת השחר של בדיחות הדעת ושובע־נחת מיד עשו קפיצה משונה מן הבחרות אל הזקנה. מעטה מרה שחורה שיוה למראהו בטחון רוגע של מי שבא על סיפוקו, ואילו חיוכיו הפיקו רוגז ואכזבה. בשיחו פניו אטומות ומבטיו כמו כבויים, ואילו שתיקתו הצמיחה חיוניות רגשנית יתירה בפניו ובעיניו ברק שובבני־לגלגני עליז. משל הלך־רוחו והלך־פניו התחרו ללא הפסק להכחיש זה את זה. הואיל וזה עתה לראשונה התייחדתי עמו תחת קורת־גג וליד שולחן, ניתנה לי רק עכשיו האפשרות ליישב על שכלי את השערתי המדומדמת, שמנדו ידידי הנהו לאמיתו של דבר בעל כפל דמות; אחד שהוא אחר. בתחומי ישותו האחת פעלה זרימה בלתי פוסקת מן האני אל ההוא.

– וכי מה מר סבור – סח לי מנדו במפתיע, משל בזה הרגע שוב גילה צפונות־הרהורי – שאני אחד תמיד הוא דבר שהדעת סובלתו? אני תמיד הוא משעמם נורא. אילו אני תמיד הייתי משתגע.

הפעם בניגוד לרגיל, גם בדברו הפיקו פניו חיוניות נרגשה ועיניו התיזו שביבים ליצניים.

– אימתי נפגשנו עם מר לאחרונה? – שאלני לפתע ועיניו המופנות אלי הביעו סקרנות נפרזה, כאילו במענה על השאלה כרוך ענין החותך גורל־חייו, וחיש מהר האהיל בכף ידו על פי למנוע ממני פתחון שפתיים – כן, זכור לי. לא כמוני ישכח. היטב זכור לי. כבר עברו מאז שנים שתיים או שלוש.

הפלג זמני זה הממני ממש עד שיצאתי מגדר הנימוס וטיפחתי את הכחשתי על פניו:

– אין זה כך… לא, אין זה כך. כלום שכח מר, שלפני שבועיים, כן, לפני שבועיים בדיוק, נזדמנו יחד במקום הזה בקרבת המסבאה הזאת… נעצרנו לרגעים וחטפנו שיחה?

לא הסביר אלי פניו, לא את מבטו. מראהו היה כשל חרש־אלם. לא זו בלבד שדברי לא הגיעו לשיקול דעתו, לא נכנסו כלל, כמדומה, לאזניו. תוהה הייתי, אם היסח־דעת והיסח־פנים אלו מקורם בתכונה שאינה קולטת מה שאינו נוח לה, או מתוך חשק־תעתועים מיוחד. לא עברה שעה קלה ובן־שיחי השיאני שוב לאותו נושא, ומצד אחר, כאילו לא עמדתי לערער כלל על מידתו לעשות בתוך הזמן כבתוך שלו ולחבוש לראש שבועיים כובע של שנתיים.

– וכבר תקפוני געגועים על מר. הייתי מעלה את זכרו במחשבתי ומהרהר: למה אחרו פעמי מר לבוא? אגיד למר את האמת, כבר צמחה טינא בלבי עליו. כסבור הייתי, שהוא במתכוון שוקד על כך להוקיר את רגליו מן המקומות בהם אנו עשויים להזדמן דרך מקרה פנים אל פנים.

מפאת התדהמה לא מצאתי בפי דיבור להפריכו. שתקנו קצת. אף שתקנו הרבה. אין זה אלא דרך הטבע, שכשהפה שותק, פוצחות העיניים פה לדבר. הן נעשות מששניות. גששניות ושוטטניות. בינתיים העלטה, המעוטפה עשן סיגריות סמיך, התבהרה עד כדי שנעשתה לעיניים מעין אור־צחצחות. העיניים האנושיות הללו כלום אינן שקויות תאות ההבטה? הלב חומד. אך כוח החימוּד שבעיניים גדול משל הלב. עיני שוטטו מקרוב ולמרחוק. רבים הפרצופים וכל פרצוף אבן שואבת.

– מר הוא בלש – קרא מנדו בפסקנות, שלמרבה הפלא לא הפליאתני משום־מה, כל עיקר, אם כי גרמה לי תחושה משונה של רחישת־נמלים מתחת לעורי.

– יודע מר – הוסיף להשיח את עצמו במראה־פנים שאנן ובקול רוגע, שלא הלמו כל עיקר את תוכן דבריו – במקום הזה כמו בכל מקום רוחשים בלשים בהמון. הם טומנים לנו פח. יודע מר, אנשים כלבים להם בעיניהם. הכלבים מרחרחים ונושכים אותך. רוצים הם לדעת אם אתה שפוי או לאו. מה להם ולי?

מליו נבלעו לתוך צחוק לאה, שקוי מרירות ורוגז. הוא נזדרז להעמידני על טיבו ואמר:

– אני לעצמי צוחק. פעמים אני צוחק בלהכעיס. הפעם לא. הפעם אני לעצמי. צוחק ללא צחוק כלל. עתים אני צוחק כדי שלא לבכות. ועתים בלהכעיס.

– מה זה צחוק בלהכעיס? – שאלתי בתמהון־פנים, ולא משום שענין הצחוק להכעיס היה סתום לפני, אלא משום שפעמים העדר־תמיהה על דיבורים מתמיהים יש בו כדי להתמיה ולהעליב.

מנדו לא נתעורר כלל לתשובה. חושבני, לא נתעורר אף לשמיעה. מעכשיו ואילך ניתק כמעט לגמרי דו השיח בינינו. מנדו נתייחד כל עיקרו עם עצמו, הן בעיון־מחשבה ללא מלים והן בקשרי שיחה עם עצמו. הוא סח למקוטעין:

– צוחק אני ללא צחוק ופעמים גם אוהב ללא אהבה. אוהב אני את כל האנשים ואף לא אחד. הנני מעורב עם כולם ואין חלקי אף עם אחד. הם להם בשלהם ואני לי בשלי. יושב אני לי על שפת הים ומסתכל בגלים רצים ושבים. הם להם בשלהם ואני לי בשלי. הם רצים אילך ואילך ואני מביט. פתאום – מפיו ניתז צחוק קונדסי – גל שובב קופץ עלי, מלקק לי את הרגל, מרטיב לי את המכנסיים, כן, את המכנסיים, רוחץ לי את הפנים. שובב כזה. בלש.

כיוון שהביע את המלה בלש נתערבבו במבטו צחוק ופחד. מכאן ואילך אף במליו נתערבבו ההגיון וחוסר השחר, שנתחוור לי כמין מהתלה קונדסית.

– מנינם של מי גדול יותר של העיוורים או של החרשים? – שאל במכוון לכאורה אלי, אלא שתוך כדי כך נאטמו פניו ושוב נתייחד בשיחו עם עצמו בלבד – החרשים מרובים מן העיוורים, אולם העיוורים נראים בעיוורונם והחרשים המתביישים במומם מעמידים פנים כטובי־שמיעה, כל חרש גונב דעת.

הואיל וקפץ בשיחו מענין לענין לפי איזה קו נטוי בשרירות־רצונו, ויתרתי על חלקי בשותפות השיחה והנחתי לידידי מנדו להשיח עצמו או להרהר בקול כאות נפשו. לא בכדי סובבו רוב מחשבותיו על ציר הים. כעת נמשל בעיני לאיש מדלג במים משוניה של שוניה. אף המשלתי עליו את הצפור, המנתרת מבד אל בד לפי איזה שיקול דעת בלתי מובן לבני־אנוש.

– כן, כן – שב אל שיחו לאחר אתנחתה ממושכת קצת – אדם כל זמן שהנשמה בקרבו רוצה בקרוב־משפחה. כל שהוא קרוב־משפחה לנשמה הוא גם ידיד־נפש. קרובים ברוח הם זוג. לאשה מאורסה אומרים הרי את. לידיד מאורס אומרים הרי אתה.

צחוק משולח זנק מפיו.

– משונה, אמר, לראות אנשים בהמון, יושבים צפופים סיגריות בפיהם, פולטים עשן, שותים ויורקים, שותים ויורקים יחד. הכל יחד. למה הם באו לכאן? מה הם מחפשים כאן? – הוא הזעים את פניו כנגדי, נפנף אלי באגרופו, כמין איום של שיכור – אל נא יאמר מר, שהם מחפשים כאן דבר של כלום.

דפק באגרופו על השולחן וקרא בזעם עצור:

– אין הם מחפשים כאן ולא כלום. הם מחפשים כאן לא־כלום. הם מחפשים כאן דבר לחפש אחריו, ככלב זה המחפש את זנבו ואינו יכול לתפשו. מאוס להיות אדם. מה?

לכאורה נעץ לתוכי את שאלתו במבטו הדרוך לקראתי, אבל חיש מהר הפנה אלי את ערפו, מעין גילוי־דעת מפורש, שהוא ממאן לשמוע את תשובתי.

– דייל – הרעים את קולו מעשה נגיד ומצווה – חיש חיש עוד שתי כוסיות… לא, לא. הבא אלינו בקבוק ומלואו. בקבוק שלם. בקבוק.

הוא התכיף את לגימותיו ואף זירזני בתוקף־קול על כל לגימה ולגימה עד שנתרוקן הבקבוק. אט־אט אף רוחו נתרוקנה מזעמה ומסערתה. צלילות־דעתו הפליאתני לאין שיעור. דומה, כיוון שנכנס לתוכו הברנדי, המסיק את החושים, יצא מתוכו החום, המבלבל את הנפש וטורף את השכל. דעתו וגם רוחו נתקררו עליו, הסביר לי בטוב־טעם ובשכל טוב, בכוונו מפעם לפעם את אצבעו כלפי כל פרצוף שנזדמן לעיניו, שאינו רואה כל טעם ונימוק להתקיימותו של פרצוף מעין זה בעולם. לא, לא, פרצופון שכזה מיותר לגמרי. אין לעולם צורך בו ולא כל הנאה ממנו לעולם. תמה הוא, שיש פנים בלי הדרת־פנים. סבור הוא, שדרך כלל כבר עבר זמנו של הפרצוף האנושי והגיעה העת, שזוהמה זו, כן, זוהמה זו, תעבור ותיבטל מן העולם. כל מאמצי בעויות־פנים ובפישוק־שפתיים להביע דיבור של הגנה על צלם האדם נדחו על ידו, נקטפו באבם, בצפצוף־מלים רווי שאט־נפש ובגיוס גובר והולך של כינויי גנאי ובוז כלפי קוי הפנים האנושיים, שאין כמוהם למיאוס אצל שום בהמה, חיה ועוף. פתח בפרצוף וממנו העיר את קטרוגו על הגוף, המפולג אברים, העשוי חלילים־חלילים באופן מחפיר.

הוא סח על המאוס הזה בעקימת פנים ובחירוק שניים. נראה היה כמין בליסתראה, הקולעת חרפות וגידופים בכל מה שחותם בר־נש טבוע בו.

– מיאוס, מיאוס – המלים שרקו מתוכו טרופות ומבולבלות – הפרצופון הטפשי הלזה, הגוף הנאלח הלזה. הפיות הזוללים, העיניים הבולשות, הממשמשות בכל, החודרות לתוך הנשמה.

דמעות נצנצו בעיניו. אף מקולו שרק בכי כבוש. כילד סורר וסרבן, המביע מיאונו בהעויות משונות ועקשניות, כרכרו ידיו והתעקמו פניו וקולו נהיה לצפצוף דק קוֹבל וזועם ושוקק תחנונים בה במידה:

– אמר אני למר: גועל נפש. מאוס, מאוס – ובקול בכיני גובר והולך – לא די שבר־נש זה הוא כלי מלא חלאה, הוא אף ימות. כן, ימות. בוודאי ימות. ואלא מה לא ימות?

נעץ בי מבט שואל ומתחנן כמצפה מפי לגילוי־דעת שיש גם אפשרות של מנוּסה מן התמותה.

כיוון שלא קיבל גילוי־דעת זה, נכנסה בו חימה יתירה ופתח לטעון נמרצות:

– אנו נמות. נמות בהחלט. בקרוב־בקרוב נהיה לפגרים מתים, יעברו וייבטלו מן העולם הלבבות, שדפקו בקרבנוּ המוחות, שהגו מחשבות, הנפשות, שאהבו, שהשתוקקו; תדעכנה עינינו, תרקבנה עצמותינו. לא, לא. אנו לא נהיה עוד. לא נהיה עוד בשום מקום ולא בשום זמן. יהיו השמים, תהיה האדמה השחורה, יהיו השדות, הבתים, תהיינה בהמות וחיות, יהיו כלבים רבים משוטטים, אך אנחנו שנינו, אני ומר, לא נהיה עוד. אנחנו נמות.

כבר מתנו – לחש לי לפתע לתוך אזני כסוד כמוס.

מנדו ידידי נשתתק. נראה היה בחוש, שעברה עליו רוח אחרת. סרה קדרות־מראהו, פג זעם־קולו, אור מפוייס זרח בעיניו, כבעיני ילד במוצאי בכיו, וזהורית של חיוך רך ומרוצה התפשטה בפניו. קפץ ממקומו ובנהימה שורקנית: אנו הולכים.

אף על פי שהצפיפות מסביב לא פחתה, נחשפו לפתע רווחים למעברנו. דומה, קומתו הזקופה, מראהו האדנותי, חטמו המשורבב והמחודד כמקור הצפור, שמשכו עליו תשומת מבטים משתאה, וכלל תנועותיו הנמהרות והריבוניות, הנושאות סבר נגיד ומצווה, שפכו קסמים מסביבו והניעו את ההמון הצפוף להירתע מפניו מתוך יראת הכבוד. רבים נתכווצו עד לגבול יכלתם ועל ידי כך נתפלס לפנינו נתיב ליציאה. אף בבואנו לרחוב ההומה נרתעו רבים מן העוברים ושבים מפני האיש המוזר במראהו, המרחף בארבות ידיו כאילו מעל לראשים.

– ים, ים, קרא, ים אנשים, מתבקע לפנינו.

לפתע ראיתי להפתעתי מקל מנופנף בידו כלפי העוברים והשבים לפנות לפניו את הדרך. היה הוא מצעד ומדלג ואני בעקבותיו. הוא רץ ואני אף שלא לרצוני משווה את הילוכי למרוצתו.

תאוה היא באדם להביא כל הרפתקה, שנתפס לה, עד סיומה. אף אני גברתי חילים להילוות אליו לאורך שעה בפסיעות גסות, ללא כל טעם ופשר. האם הוא היה האחד ואני האחר שלו? הואיל והוא רץ רצתי גם אני. האם הוא ברח מן האחד אל האחר שלו? אני רצתי והוא, כפי שנדמה לי, בורח. לאן הוא בורח? מפני מי הוא בורח?

חושי אמר לי, שהוא רץ ונס מכאן והלאה, הלאה מן ההלאה, ממריא כצפור למעלה, למעלה. היטב הסתכלתי וראיתי, שיש בהילוכו דבר־מה אי־אנושי. דומה, גם במרוצתו רק רגלו האחת נוגעת באדמה מפסיעה לפסיעה, ואילו השניה משוּרבבת כלפי מעלה כחסידה זו. אף בעמידותיו הפתאומיות בצבצה לרגעים התנהגות שלא מן השורה האנושית. לשונו נשתרבבה לקראתי מפעם לפעם בסבר־פנים שובבני־לגלגני. ולפתע קרא בצפצוף כשל צפור:

– הם רודפים אחרי, ומה אעשה כשיתפסוני?

עיניו השוטטניות הפיקו אימה של עריק, שמעגלי־מרוצתו מיצר והולך.

צחוק נתאשד מפיו:

– ואם יתפסוני אעשה להם קוקוריקו.

בפניו המחיש את העוית, המתלווית לקריאת־קוקוריקו, אף על פי כן ארשת המורא לא פגה מהם. אותה שעה נצנץ לעינינו גג הרעפים האדום של בית המשוגעים.

לפתע סח בנעימה רגועה מתוך ישוב הדעת:

– אילו דעתי שפויה, כלום הייתי רץ לכאן, ולא בכיוון ההפוך?

הפטיר בחיוך נלבב, כמהרהר בקול נחמה לעצמו:

– אם יתפסוני אגיד להם שאני כלל איני אני, אלא אחר.

ראהו שומר בית המחסה לחולי הרוח, נטלו בידו והוליכו אל הבית, שגגו עשוי רעפים אדומים.


המלצות קוראים
תגיות