רקע
אליעזר שטיינמן
עליתי ברגל אל הרבן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך; 1967

 

א.

בת־קול הביאה אלי את הבשורה, שהרבן אלוף סופרינו, מר שנאני הדגול, פאר־מולדתנו, ברח משאון העיר ומקהל האורחים הרבים הטורדים אותו ומצא לו מחבוא בנוה שאנן בישוב כפרי קרוב לעיר־מגורי כשלושים פרסה. מיד נכנסה בי חרדת־שמחה ונתעורר חשק עז לעלות ברגל אל משכן הסתרים של מורה־מורינו למלא את משאלתי, המפעמתני משכבר הימים, לראותו עין בעין. נאמר לעלות ברגל פשוטו כמשמעו, לא בעגלת־סוסים ולא במכונית. גדולה קבלת פני גדול הדור, שמצוה לעשותה ברגלים ממש. אף נודע לי מפי בת הקול, שהרבן שוכן כבוד בבית החומה היחיד והמיוחד, המתנוסס באותו ישוב כפרי וגגו עשוי רעפים אדומים. תוהה הייתי: האמנם תיפול בחלקי זכות גדולה זו להקביל פני סופר הדור, שכל העינים נשואות אליו באהבה ובהערצה?

אותו יום התקדרו השמים בעננים וגשם טפטף אט־אט ובהתמדה. מעשה לקנתר. נעלתי מגפי ויצאתי לדרך. חוש נכון הדריכני לחמוק בצנעה, שלא יראני איש, גזירה שמא יתלוו אלי כמה מאנשינו. עז היה חפצי להתייחד עם הרבן לבדי, שיהיה כולו שלי, וליהנות מהדר־זיוו באין זר עמנו. רבות דפקתי על דלתות היכלו, הבנוי לתלפיות בשדה הרוח של עמנו, אבל רק על ספו נצבתי ופנימה לא באתי. מי יבוא בסוד רוחו הגדולה, החובקת זרועות עולם? עמוק־עמוק הגיונו ומי ימצאנו. אמרתי עם לבי: הנה אבוא לראשונה בקרבת הרבן לא לבד בהלך־רוח, כי גם במראה־עינים.

הגשם יורד אט־אט, אך גם מטיף־טיף נתהווה בוץ. צועד אני בכיסופים, רגלי שוקעות בבוץ ומעייני העמיקו ברבן. אף מגפי מוסיפים כובד לגיוי החוטא, הנמשך לתתא־לתתא. עד שרגל אחת טורחת לצאת מן הבוץ, נכנסת שניה; יצאה שניה, נכנסת ראשונה וחוזר חלילה. פליאה בעיני: בר־נש שכמותי, שנפל בחלקו אושר ללא מצרים לשבוע בשמחות זיו פני הרבן, מפני מה לא זימנה לו ההשגחה גם נס קפיצת הדרך? אהה, לא די שהדרך לא קפצה לקראתי, כפתה עלי קפיצות משונות כנגדה. השלוליות זורמות, הבוץ נעשה טובעני, ומלבד מהמורות מרופשות משופעת הדרך באבני־נגף חובלניות. נמצאתי מהלך על גבי קפיצין, רגע רץ קדימה ומשנהו ניסוג לאחור, ניגף ונופל, קם ונמעד, משל איתני הטבע קשרו עלי להתיצב לשטן על דרכי אל הראיון עם אחד איתן קדמון, גדול בסופרים שמו, אשר נכבדות מדובר בו להעניק לו במהרה בקרוב את הגדול בפרסי־מדינתנו, אות הכבוד העליון לבחיר־בניה.

נס קפיצת הדרך לא התרחש לי, אך נס בכל זאת נעשה לי, שלא שברתי את מפרקתי בטלטולי דרך־לא־דרך. נתקיים בי מאמר חכמינו הקדמון: שליחי מצוה אינם ניזוקים. פשיטא שקבלתי את היסורים באהבה. מה ממש בבוץ מעט, בשלוליות המים, בחתחתים וביתר המכשולים, לעומת הסיכוי לבוא אל גן השושנים של הארי שבחבורת סופרינו, להתרפק בנועם־שיח על כל שיח ושיח בגנו ולהתייחד במחיצת הדגול עם שכינת־יצירתו, המרחפת על י“ב כרכיו, י”ב אבנים טובות, י"ב עצי חיים, נושאי פרי־הילולים, פרי מגדים, כל טועמיהם עונג זכו. כגן היוצא מן העדן הוא גן היצירה של הרבן, כולו משקה, אור זרוע מקצהו ועד קצהו, אוירו חיי־נשמות. אשרי העם, שענק זה יצא מחלציו. שמים עוטי ענני־קדרות מלמעלה ומלמטה שלוליות־מים ובוץ. אולם בהיכל היצירה של גדול־סופרינו אור זרוע תמיד כביום בהיר בשחקים. אשריו ואשרינו.

רגלי צועדות בכבדות, אך רעיוני ישאוני במרוצה. עזה תשוקתי לתכן רוח היצירה הגדולה, שנגנזה בי"ב הכרכים. לבי מתמרד עלי ואומר: מה לך אצל הנסתרות העמוקות ואיש לא בא עדיין בסוד חזיונו הנעלה מכל השגה? ושני טעמים לדבר, המנוגדים לכאורה זה לזה. א. גבהו מחשבות הרבן ממחשבותינו, רגשותיו עמקו מרגשותינו וחושיו החריפו מחושינו, לכן הננו מגששים בהיכל־יצירתו כסומה בארובה. ב. הואיל ורוח האומה דוברת מתוך גרונו והוא נותן ניב־שפתיים לכל נפתולי־מאויינו ולבטי־נפשנו, לא זו בלבד שהוא קרוב אלינו, הוא אנחנו, עצם נפשנו, אין אנו מסוגלים לדעתו כראוי, שאין אדם יודע את נפשו. הוא זורם בדמינו ואין שומע זרמת־דמו.

אותה שעה חלשה דעתי ומתוך כך חשתי ממש פיק־ברכים… רעיון נצנץ בי, שכל יצירה גדולה סודה שמור לעולמים. אף אם שנות אלף תעבורנה, הדברים הכתובים בספרי הרבן יהיו סתומים וחתומים. שירת דבורה ותהלות דוד, זמירות הומירוס ומחזות שקספיר, תעלומתם תעמוד לעד. הגדול לדורו גדול לכל הדורות. אף תורתו של הרבן היא תעודה חתומה לעולם ועד. אם כך, שאלתי את עצמי, למה זה אנכי? מה לי משכשך רגלי בשלוליות המרופשות ומה זכותי לדפוק על דלתו של בחיר הבחירים ולהדריך את מנוחתו? כבר צץ בי הרהור לשוב על עקבותי בבושת־פנים. אלא שתיכף ומיד התחזקתי ואמרתי אל עצמי קצת בשידול וקצת בגערה: אתה מעפיל. יצאת להרפתקה רוחנית וחלילה לך לחזור בך. המשכתי דרכי.

רבות מחשבות בלב איש, בכתתו את רגליו בדרך־לא־דרך, משל טלטול הרגלים עושה גם את המוח בקדקוד כטלטלה. מהלך הייתי ומהרהר בצערם של הבחירים, שנגזרה עליהם בדידות מזהירה. אף תוהה הייתי מה נתן לנו הרבן ומה גמול קיבל מידינו. הוא לנו במידה גדושה. שפע חיים נטע בתוכנו, אוצר מלא שירה וחכמה העניק לנו, את דמויות־גבוריו בסיפוריו המזהירים כפנינים חצב מתוך גנזך האומה, חיי־דורות מעמנו הציג לפנינו כבמחזה. ואנו מדדנו לו באיפת רזון זעומה תשומת הלב והדעת. קשרנו לו קצת שבחים, ככלבים לקקנו מעט שבמעט מים־חכמתו, כתבנו מחקרים דלים על י"ב כרכיו, חיברנו קומץ רשומות לתולדותיו, פרסמנו קצת הערות והסברות בשולי יצירתו. אך כלום העמקנו בדברי החכם וחידותיו וכלום התחקינו על שרשי אמנותו הגדולה? מן הדין היה לחשוף יסודותיו, להרים על נס סמליו ודימוייו, לפרש את רמזי־רמזיו, לחקור את לשונו לפי המקורות, ללון בתוך הסוגיה של דרכי־שימושו בלשון, לדלות פניני־סגנונו, להסמיך פרקי־חייו לפרקי־יצירתו, לדרוש תלי תלים על כל פסוק ופסוק שלו. יתר על כן, לרדת לתוך השתין של מבנה־סיפוריו ולדלות מבין השיטין שלו צפוני־כוונותיו. הלא חרפה תכסה את פני בזכרי, כמה מעט טיפלו ראשי המדברים בבקורת שלנו בחקר הקורות של אבותיו ואבות־אבותיו. אין גאון צומח מתחתיו. הגאון צמוד לשלשלת־יוחסין. בכלל הגאון גם אביו ואבי־אביו, אמו וסבתו, אבי־אבי־אביו ואם הסבתה ואף למעלה מזה באילן היחש. אף אלו מבינינו, שפענחו קצת רזין במסכת אמנותו הגדולה, עד הרזין הגיעו ולא עד רזין דרזין. אמנם, אילו חוקרים צעירים פשפשו ומצאו מסמכים ותעודות הנוגעים לסבתה מרת גיטל, אם אבי הרבן. כנגד זה מעט מזעיר נכתב על הסבתה רייזה, אם־אמו של הרבן. באמונה שלי, חקר מעונף של אילן היחש עד לדור חמישי למצער על כל שלוחותיו הוא מצוות עשה, שאינה סובלת דיחוי, כל עוד לא החמצנו את המועד וחיים בינינו כמה מזקני הדור שבמשפחת הרבן. אילו שכל לנו אנו מקימים לשכת־מחקר ובה כמה ועדות לאיסוף מסמכים ותעודות, שבכתב ושבעל פה, לפרטי־תולדות של הרבן. הרבה אפשר עוד להציל מפי העדים החיים מקרובי המשפחה ומחברי־ילדותו המעטים, המפוזרים ברחבי המדינה ובתפוצות. לפי שעה אין זה אלא חימר לעשות ממנו לבנים. בנין היכל התולדות לתלפיות הוא עבודה לדורות. כשאבוא לפני הרבן אסיח עצמי לפניו על עניין זה.

עוד אני תפוש־הרהורים ורגלי שקעה בביצה עמוקה, כמעט אמרתי נואש לחלצה. בקושי חלצתיה וטווי־מחשבותי נתחדש כאילו מאליו. לרגע שמעתי קטרוג מלבי שמא חלילה פגעתי בכבוד כמה ממבקרינו משיבי הטעם, כגון מר קרניאלי, מר אלוני, מר פרחי וכיוצא בהם שתרמו לנו מחקרים נכבדים, אם כי לא ממצים, על יצירותיו הנעלות של הראש והראשון בסופרי־דורנו. ואולי מיעטתי כביכול את דמותם של חוקרינו בשתי המשמרות, הותיקה והצעירה, באמרי, שהוא לנו בדגושה ואנו לו במחוקה. אף על פי כן כך הוא הדבר. כל כמה שנכבד את תרומתם של חוקרינו, אין הקומץ משביע את הארי. כבוד מחקריהם במקומו מונח, אבל לא די בכך. לא די. הרבה נאמר על ידי מבקרינו, אבל העיקר לא נאמר. אכן, עד העיקר קשה להגיע. העיקר נחבא לו, במיוחד אצל הגדולים. עטרה ענדנו לראש הרבן, כגון: סופר העם. אך כלום אין בדבר זה משום המעטת הדמות? מה משמע סופר העם? הוא העם עצמו. עוד אמרו: הוא מתרפק על יסוד המלכות של אומתנו? אבל גם דיבור זה אינו קולע אל המטרה. מר שנאני הדגול הוא מלכות לעצמה. י"ב כרכיו הם מעצמה; רוחו מדינה; הוא מלך ונפשות־גבוריו – קהל נתיניו; קולמסו שרביטו וגם חרבו; בלוריתו כתר. הוא כוהן ורב־מג, נשיא וחוזה. כולו מקור. ראשית חדשה. ממנו מתחיל לוח הזמנים של ספרותנו החדשה. אחד הוא ואין שני לו להחבירה. פליאה בעיני שכמה מכותבי הרשומות אצלנו טרחו לחפש סמוכין לסממני הלשון והסגנון של הרבן בחיבוריהם של סופרי המופת שקדמו לו. דבר זה, כלום מה הוא בא ללמדנו? שאף שנאני אדם הוא והרוצה מוצא אילו קוי־דמיון בינו ובין מי שהוא מגדולי הדורות הקודמים, אולם הגאון נבדל מכל האחרים אף באותן הנקודות, המחברות אותו עמהם, ולא עוד אלא דווקא בנקודות השויון אתה מוצא את שוניותו. הוא הקדמון, האיתן לעצמו, הסובב על צירו שלו, ספג לתוכו את כל המורשה ואף על פי כן כולו בריאה חדשה. הוא לויתן שהגיח אל קרבו את ים החכמה של כלל הדורות ובכל זאת לא לקח כלום מקודמיו. הוא מקור־מקורותיים. כל אוצרות הרוח נמצאו כתובים בנשמתו.

אילולא אני חושש אני אומר, ששנאני לא היה ולא נברא, אלא משל היה, כשם שרוח האומה ושכינת העם אינם אלא סמלים לסבר את האוזן. לא ייאמן שכזה חי בינינו, אנו עם תועי־לבב, תשושי־יצרים, נכאי־רוח וקצוצי־כנף, והנה הופיע הוא, האדם השלם והאמן המושלם, חסון־גיו וענק הרוח, זיותן ונהנתן, אוהב העולם ואוהב הבריות. הגבורה העליונה חותמו. תום וגאון בו נשקו. פלא הטבע. רק אין זאת שהוא יצא מברייתו מופלא בהרכב־דמו וסגולי במיזוג כוחותיו הנפשיים. רגלי מדשדשות בטיט וברפש ומוחי דופק על שער המופלא. הרי שעה זו עצמה, שאני מכתת את רגלי בדרך־לא־דרך אל בית החומה הקטן, שגגו מכוסה רעפים אדומים, בו שוכן כבוד הרבן, יש שאימה יורדת ללבי, שמא ענק הרוח הזה אינו אלא חזיון־בדים, יצור, שנחזה לו לעמנו בחלומו. מציאותו בתוכנו הוא מחזה מרומם מדאי, שיהא בגדר ממשות. במה זכינו לשכזה, שישרה את שכינתו עלינו? במה, במה? מביע אני שאלה זו בקול ומשננה לעצמי בקצב, ההולם את מקצב מגפי, השוקעים ונחלצים חליפות בבוץ. אך קול מלבי מתנצח עמי ואומר: אלא מה, אין הרבן חי וקים, הוא רק חלום או אגדה? אם כך י“ב הכרכים, אוצר החן והכשרון, מי ילד לנו? וקול שלישי לוחש לי: על כרחך אתה אומר שהם מעשה נס ועל נס אין מקשין. אף קורא שאינו חכם ואינו טיפש חש ומרגיש, שי”ב כרכים אלו לא ידי־אדם חוללו אותם. באמונה שלי, כל פעם שאני פותח ספרו של הרבן כל שורה מתוכו מצווחת באזני: אין אני דבר האדם. ספרי הרבן כביכול מאליהם נכתבו, אם אפשר לומר כך. כן, ברוח הקודש נכתבוּ.

תוהה אני, אם רשאים אנו לעדור עוד בדור זה או אף בדור שני ושלישי בשדה הסיפור. אומתנו, שהקימה גאון זה, אפשר לא תעצור עוד כוח בתקופה הקרובה הנראית לעין להצמיח מתוכה כשרון יוצר, שראוי יהיה להיכנס למחיצתו של שנאני הגדול והדגול. כל מה שהמספרים בדורות הבאים עתידים לחדש, אורן יכהה דרך הטבע לעומת הדר־זיום של י“ב הכרכים. כלל גדול, כוח היוצר של עם איננו מעין הנובע לאין סוף. הוא נתון חליפות למחזורי גיאות ושפל. כל אמן גדול, שהוא בבחינת ארז בלבנון, סופג לתוכו את כל הליחות והחיות ואינו מניח מרחב־מחיה, אלא לשיחים קטנים. במוצאי כל תקופה גדולה – שנאני הוא לעצמו תקופה גדולה – באים הנמושות. הגאון הוא תופעה אלהית, אכזרית, האוכל את חלקו שלו וחלקם של כל האחרים החיים בזמנו, ואף של אלו שהיו לפניו ושיהיו לאחריו. באורו הוא מכהה ובצלו הוא מאפיל. חוק־עולם הוא, אין לשנותו. בית בליעתו של המחונן שגיא הכוח עצום לאין שיעור. אין רחמים בטבע, אף לא בטבע הרוח. הגאון עובר כסופה על פני החלקה, ילחך כלחוך השור מסביבו. אף את הזריעה ישרוף בשלהבתו הגדולה. ממנו ואילך הכל לרצונם ועל כרחם ממעינו ישתו, אותו יחקו, כמתכנתו יעשו ובסממניו ישתמשו. הדעת נותנת, שכשם שעד שבא שנהבי נשמו ארחות בספרותנו, כך עתידים הדרכים להשתבש אחריו מתוך רוב בולמוס לחרוש בעגלתו. לשעבר היינו עניים בחכמת הסיפור ולעתיד הקרוב והלא־קרוב כל כך נהיה עשירים מדולדלים בחכמה זו. ולפי שאין לשער כלל הופעתו במועד הקרוב של מספר בעל שיעור קומה כשנאני, אפשר שמן החכמה היא, כי שר האומה יכריז צום ספרותי לתקופה ממושכת פחות או יותר, לשון אחרת לשמיטה, בדומה לשנת השמיטה שבאדמה. שנה לאדמה כמוה ליובלות בשדה הרוח. מה טעם לעשות ספרים חדשים, שלא יגיעו לקרסוליהם של י”ב הכרכים? הרי זה בזבוז מרץ העם לבטלה. שנינו: כל שכזית, כזית טוב הימנו, יש עם אוכל את משיחו. אבל ודאי הוא, שמשיח בכל תחום שהוא אוכל לשד העם.

כן, שנאני הגדול מתהלך רק למראה עינים בארצות החיים, אם לדבר בלשון מליצית, אך הוא אחד מבני הנפילים, כל עיקרו אגדה. אשרי שהנני מצעד ברגלי אל האגדה החיה. מגפי טובעים בבוץ, אך נפשי במצעדי מיטהרת ומזדהרת. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו. לבי בי גם בכה יבכה וגם רון ירון בלכתי להקביל את פני המאור הגדול, אשר כל אלומותיו קמו גם נצבו וממנו משך הזרע לתנובת הרוח בעמנו לדורי דורות… אהה, גם בשמחי אלי גיל, לבי נוקפני ואומר: מה לך רמוס חצרות האמן הגדול והדגול? הכי לא כמתגנב הנך מצעד ובא אל קן הנשר לגנוב אולי ממנו נוצת זהב? מה לתולע ולנשר? מה לאיזוב הקיר ולארז בלבנון? אף על פי כן אני מדרכי איני זז. ברגש אהלך אל משכן הרבן, שי“ב כרכים קבועים ועומדים בארון הקודש של ספרותנו כמו י”ב שמשות. ואולי אזכה לסדר לפניו מקצת ממחשבותי על יצירתו הגדולה החובקת עולמות.

 

ב.

לא יצאה שעה מרובה ונראו ממרחק ראשי הגגות לבתי החמר בישוב הכפרי ומעליהם מתנוסס הגג האדום של בית החומה, משכן הרבן. מרחוק הבטתי בדחילו ורחימו אל הבית. אך גם בהיותו קרוב אלי כמטחווי־עין, עודנו רחוק הוא מהישג־יד. ביני ובינו עמד נחל, מימיו דלוחים, זרמו שצף־קצף וקולו געש ורוגז. נבצר ממני לעבור נחל איתן זה, נאמר “מנחל ישתה על כן ירים ראש”, אך בי נתקיים היפוכו של אותו פסוק. מי הנחל אינם טובים לשתיה, לכן השפלתי ראש ורוחי נעכרה עלי. אילו המים זכים ומתוקים אני מכלם בגמיעה, לבל יעמדו כשטן לי בדרכי אל אלוף סופרינו משוש כל לב בעמנו. אך, אהה מימי הנחל נגרשים ובנחשוליהם ישאו פגרי־יצורים, כל מפל וסחי, אף מגפי לא היו עוד משען לי.

על שפת הנחל עמדתי והגיתי במרי־רוחי: אילו נתונה בידי מטפחת הצדיק שבסיפורו של שנאני בשם זה, הסיפור הנודע לתהילה כמלאכת מחשבת אין משלה, אף אני פורש את המטפחת כאותו צדיק ועובר עליה בנשימה אחת את הנחל ומגיע תיכף ומיד למחוז־חפצי. אך, אהה, לא צדיק אני ולא מטפחת בידי.

כיוון שנצנץ בי זכר המטפחת רבת המוניטין, מיד נתתי דעתי עליה כסמל עז ומובהק לגבורת כשרונו של שנאני רב־מג. מטפחת והיא נעשתה לדגל, למין פרוכת על ארון הקודש, בו גנוזה שכינת היצירה של עמנו. אל לבי אמרתי: צא ולמד, מטפחת זו, שלא היתה ולא נבראה אלא בדמיונם של חסידים מאמינים ובקסמי־כשרונו של שנאני נצטחצחה ונזדככה עד שנעשתה לסמל ולדגל ולנס להתנוסס, כמה נתקשו בה הקוראים ואף קהל הפרשנים והמבקרים לבוא עד חקר תכונתה. מדרשי־עיון לאין שיעור נסמכו לה וענינה לא הוברר עד היום לאיש. הללו בכה והללו בכה וכמספר המעיינים מספר הדעות. זה כוחו של אמן בחסד עליון, שכל תיאור ושרטוט שלו כמה פנים לו, אף כל פסוק שלו ניתז לרמזי־רמזים וכוונות. הרבן אמר מטפחת, אחת ולא שתיים, ואנחנו שבעים ושבע מטפחות העלינו בדמיוננו. יש מטפחת־נשים לכיסוי הראש ויש מטפחת בבחינת טלית, שמתעטפים בה גברים. מטפחת היא עתים דגל ועתים חפץ לקבלת קנין. במטפחת אדומה מנפנפים גבאי־צדקה, המחזרים על פתחי־נגידים. יש מטפחת, שנתייחד לה תפקיד בסיפור־אהבים, כגון במחזה היגונים “אותילו”. ואילו מטפחת הצדיק שנפרשה על הים, נעשתה בקסמי־כשרונו של שנאני למטפחת כל־בה, שכל המטפחות לטיביהן נתקפלו בתוכה. היא כיסוי של צניעות לראש האשה והיא טלית לתפילה, תשמיש של קדושה. היא דגל ונס להתנוסס ופקעת של סמלים, צרור המור של פלאים. גודש, גודש, גודש, כיד אמנותו הגדולה של הרבן, השופת לנו הכל מקרן השפע. ושוב אין זה חפץ, אלא נפש חיה. כשרונות בינונים מתארים עצמים, אולם רבן בכשרונו הגדול יוצר בריות חיוֹת. בקסמי־מכחולו אף הדומם נעשה חי ומדבר.

לא יעלה כלל על הדעת, אם כי כבר היה מי שהעלה סברה מוטעית זו על הדעת, שמטפחת הצדיק היא סיפור־עם או סיפור־סתם. היא לאין ערוך למעלה מסיפור־עם ועמוק ממנו. ופשיטא שאין היא סיפור סתם, אלא כוורת של סמלים ורמזים. המבקר מר פרחי, המחונן בחוש מיוחד לדרוש ביצירות הרבן אף רמזי־כלים וצירופי־אותיות, כבר השכיל להעמיד את קהל הקוראים על אותה פיסקה בסיפור, בה נאמר: ג' גיסים, גובני־גבינה, כפופי־גבים, גדלי־קומה, אחד גוג ושני מגוג, גלו ונתגלגלו על גגות וכולי עד סופו של פסוק בא גד, גד גדוד יגודנו, עיין שם. כל כך הרבה גימלין בפיסקה אחת בוודאי אומרות דרשונו, כשהן יוצאות מתחת קולמסו של סופר כשנאני. אין מקריות בפרי־רוחו של גאון, כשם שאין מקריות בטבע. לא היה מי שנתן דעתו על כך, עד שבא מר פרחי וטען בדין, שאפילו תאמר פליטת־לשון כאן, הרי אף בפליטותיו של הים הגדול מצויים צדפי־יקר ופעמים אף חפצי־ערך. נאה שאל ונאה השיב. בדק ומצא את הכוונה העמוקה הצפונה בחזרות המרובות על הגימל. גימל רומזת על גלות, על גאוה, על גאולה על גרות. בגימל יש רמז לגדי, לגד, שהוא מזל, לגל נעול, לגן שעשועים, אשר לזיקת הגומלין שבין הענינים השונים, הבאים לידי רמיזה באות גימל, לפי תפיסת שנאני, עדיין זו עומדת ומצפה למחקר מקיף, המעיין ימצא אל נכון יסוד למחקר מיוחד על תפקיד הגימל בתפיסת־ עולמו של שנאני. מכל מקום חידת הגימל ביצירת הרבן לא נפתרה עדיין.

כיוצא בכך מתקשים רבים להבין מה טעם נתכנה הכלב בסיפור “מטפחת הצדיק” בשם צפור. מה ענין צפור אצל כלב? אף עולם השמות אינו הפקר בעולמו של הרבן. אין מר שנאני, חכם המסתורין, נוקף פסוק או חצי־פסוק, נקודה או פסיק, אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה. וכלום שמענו מימינו כלב בשם צפור? אלא שאין ביצירת הרבן עצם כפשוטו. כשם שמטפחת הצדיק שבסיפור איננה סתם מטפחת, חתיכת בד או משי, כך אין הכלב יצור מהלך על ארבע סתם, שמצויות בו כל הסגולות הטבעיות שמנו חכמים בכלב, עתים נושך, עתים נובח, פעמים משרבב לשון ופעמים מכשכש בזנב, מסור ונאמן לבעליו מכאן ועינו צרה באורחים מכאן, באחת – כלב ממין הכלב. על כלב כפשוטו ראוי היה להקשות מה ענין צפור אצל כלב? אולם אמנות גדולה – וכל פרק בספרי הרבן חותמו אמנות גדולה – מוציאה כל עצם מן הפשט ומכניסה אותו לתוך הרמז, הדרוש והסוד. הכלב של הרבן הוא מעין כלב העליון וכלב התחתון בגוף אחד. הוא רב־אנפין וריבוי־רשויות בו. הוא כלב הקבוע ברקיע כמזל. הוא מציאות ואגדה – ואין מקשין על האגדה. כלב שבאגדה יכול שיהא מתכנה בשם צפור, יפה סח אלוני במסתו הלטושה להפליא, שהכלב של הרבן הוא יצור המטייל בפרדס. כלל גדול, כל האומר אין לי אלא פשט בדברי הרבן, אף פשט אין לו. אם רק פשט, מה בא הרבן לחדש? הרי סיפור המעשה על הצדיק, שפרש את מטפחתו על הים ועבר עליה ביבשה, הוא ביסודו שלו סיפור־עם נודע משכבר. אלא שהרבן חומר היולי מגושם מצא ועשאו כלי יקר משוכלל ומקושט בתכשיטי רמזים וכוונות. כל שהיה נגלה נעשה נסתר.

כשם שכלב־צפור אינו פשט בלבד, כך אין מקום לדעה, שהוא משל בלבד. גדלותו היתירה של הרבן בכך היא שהמשל אינו יוצא אצלו לכלל נמשל, אלא בתוכו גופו מקופל הנמשל. היוצא מעצמו שוב אינו הוא עצמו. אולם כל פרט בסיפורו של הרבן הוא גם כולו לעצמו ויחודו חותמו. רשאי הוא לומר על עצמו: בשבילי נברא כל הסיפור. אילולא כלב־צפור הוא גם כלב כפשוטו, לא היה הרבן טורח לצור את דמותו פנים ואחור, ראש וזנב, לשון משורבבת וגלגל־עין סובב על צירו, לא היה מעניק לו חוש־ריח של כלב ולא היה מכניסו לתוך כור הענויים, שנצר מן הגזע הכלבי חייב להיבחן בו. עיון בעניינו של כלב־צפור, בכלל הליכותיו, בתנועותיו ובהעויותיו, במקריו המשונים, הוא תנאי ראשון לבינה נכונה בטים הסיפור וביחודו. הרבן עשה צפור־כלב מעין אב־טיפוס של מין כלב מימי־קדם ועד לקץ הימים. קיצורו של דבר, אי אפשר כלל להוציא צפור־כלב מידי פשוטו. איני קובע מסמרות בדבר. איני מביע כאן אלא סברות והשערות, שעלו במחשבתי שעה שעמדתי בהול ונבוך וכאילו אובד־עצות על שפת הנחל העכור, קרוב למחוז־חפצי ובה במידה מרוחק ממנו. סבור הייתי שכשאגיע לקן הנשר ואזכה להתקבל על ידי הרבן במאור־פנים, אדון לפניו כתלמיד לפני רבו בסוגיית כלב־צפור. הרבן בגודל נדיבותו לא ימנע ממני דבר.

כאן המקום למאמר המוסגר. במטפחת הצדיק נמצא כתוב: לא הרי אדם על היבשת כהרי אדם על המים. משפט קצר, נאמר לכאורה דרך אגב, אבל זה כוחו של חכם־חרשים שאפילו דרך אגב שלו פועל כדגש חזק. לעולם הגדלות ניכרת יותר בין השטין מבשטין עצמם. וכבר נאמר, שרבים מממצאי מדע הנפש החדיש כבר נרמזו בי"ב הכרכים של הרבן. אף ענין האדם על המים גופי־תורה מקופלים בתוכו. הם נתבררו לי במלוא עמקם שעה שעמדתי לאה ומדוכדך ליד הנחל הזורם בשצפו־קצפו, היושב על שפת־נחל הכל נגלה לו באספקלריה של נחל והוא גופו מתנחל כביכול. שוב איננו יצור כולו יבשתי, אלא יבשתי למחצה ומימי למחצה, משנה טעמו והגיונו. לא עוד אדם שיסודו רק מעפר. מבּשרי חזיתי זאת. כיוון שנשתהיתי הרבה ליד המים נעשיתי פחז כמים, שוקק וכביכול שקוף כמוהם. נתרחבו גבולות־ישותי אצלי לקלוט לתוכי גם דעות שאינן שלי, וכנגד זה השקפות מקובלות עלי לשעבר נעשו אצלי מופרכות. דרך משל, מסתו הלטושה להפליא של מר אלוני שנסתברה לי לפני כן, כמו לרבים אחרים כפירוש מאיר־עינים לסיפור המטפחת, מעלת־חשיבותה נתערערה אותה שעה בעיני. ראשית, בנספח אל המסה נאמר על ידי מחברה, שזהו פירוש לפי שעה. כעת נראתה לי הערה זו מחוסרת טעם ותכלית. לפי שעה – מאי קא משמע לן? אנו הבינונים כל שיחנו ושיגנו הם רק בבחינת לפי שעה. הרבן, שגאון הוא, אינו בשום בחינה של לפי שעה. מתוך גרונו נשמעת בת־קולו של הנצח. שנית, גם לפי שעה אינה מן המידה, שכן לפי שעה משמע, שהנה לפי שעה זהו הפירוש המוסמך, שאפשר לייחד לסיפור. ואינו כן. פירוש אחד אינו כלום, שכן הסיפור ניזון ומתפרנס בבת אחת מכמה וכמה פירושים. אמרת זהו הפירוש, ולו לפי שעה, כבר המעטת את דמות היצירה הגדולה.

כיוצא בכך היה מי שביקש להסביר כלאחר־יד את הפיסקה בסיפור “הימים הבאים”, שיש בה חזרה מרובה על האני והלא והיא: “שאלתני בן כמה אני ואני איני יודע. לא לא לא אני איני יודע. לא לא לא אני איני יודע. ומה משמע לא? לא משמע לא, לא, בפירוש לא, ודווקא לא לא לא, כשם שאני הוא אני אני ולא אחר, כן, אני, היינו, אני, אני, אני”. הרי כל בר דעת מבין, שאותה חזרה מכופלת על אני ולא סוד גדול צפון בה ואי אפשר לפטור אותה בהסברה חטופה ושטחית, שעלתה על דעתו של המבקר מר קן צפור, ששמו מהלך לפניו כאחד מבני הסמך שבין מבקרינו. נוסיף על כך כמה וכמה סימני־קריאה, שנתלווּ לכל לא ולא. אין לנו אלא לגלגל את רחמינו על אנשים המבקשים ליישר במחי־קולמוס הדורים שכאלה.

עוד אני תוהה על כך, עלה במחשבתי סיפור מעשה שני מבית היוצר של הרבן בשם “אות אהבה”, שאף בו משמשת המטפחת רוח החיה בכל המקרים, ענינו עלם חמודות שהתשיר לבחירת לבו מטפחת לאות־אהבתו, וכן סיפור מעשה שלישי באשה שהסירה מעל ראשה את מטפחתה וחבשה בה את פצעי הקבצן, שבא לבקש ממנה נדבה, והוא היה משיח־צדקנו. שלושה סיפורים על נושא המטפחת. שלשתם ניתנו מאת הרועה הגדול. מסתבר ששלושת הסיפורים שנושאם אחד, לא באו אלא להשלים ולהאיר זה את זה.. יש כאן, כפי שמסתבר, מלבד הפשט, הכולל את שלוש המטפחות, גם מטפחת ליחודה שלה, אחת לרמז, שניה לדרוש, שלישית לסוד. הדברים חתומים ועמוקים. ואולי יוכל הרבן לזכותנו רמז־הסברה לכך.

מענין לענין באותו ענין. מסתכל אני במטפחת ונזכר שמלת־אשה, המשחקת לפנינו בחזיון היוצר של הרבן בסיפורו “שמלה”, הזורח כיהלום וכמוהו מלוטש. מעשה בשמלת־אשה שעלתה בגלגולי הנסיבות לשמש פרוכת על ארון הקודש. כאן פועל בתוך העלילה גופה יסוד הרוממות וההפתעה. לבוש של חול נעשה דבר שבקדושה. זה כוחה של האמנות הגדולה, שכל דבר הסופג קרני־הודה מתגדל ומתקדש. אנו הקוראים תוהים ושואלים: אימתי חפץ זה קדוש יותר, בשמשו כסות לגוית אשה צדקנית או בגלגולו לתשמיש של קדושה בפועל?

מחשבותי קלחו בקצב השצף של מי הנחל. נושא נאחז בנושא ורעיון גרר רעיון. תמה אני עד היכן הייתי נגרף בנחשולי־רעיוני אילולא אמרתי אל עצמי: מה לך משים עצמך כנחל זה, הזורם ושוצף ואינו פוסק? אמנם לא הרי אדם על היבשת כהרי אדם על המים, כפסוקו השנון של הרבן. אך אם גם נחל עומד כשטן לפניך בדרכך אל המאוֹר הגדול, חלילה לך להסיח דעתך אף לרגע מגודל המשימה שלפניך, לבוא בחצרות המורה הגדול ולהתאבק בעפרו. ושמא אין זה כלל נחל כפשוטו, כדרך שכל מקום שאנו מוצאים בספרי הרבן נחל אינו כפשוטו. ראה, למשל, ספור המעשה “ערב פסח” של הרבן, שענינו מלמד ששב בערב פסח מן הכפר אל עיר־מגוריו ואל משפחתו וראה לחרדתו אמת־מים שוצפת עומדת לו בדרכו. היה תמה ושואל: אמת־מים זו מה ענינה כאן? הרי ככל הזכור לי לא היתה כאן אמת־מים עוברת בעיבורה של העיר, ומהיכן כאן אמת מים? הוי אומר: מעשה־כשפים כאן. כן, כל הענין נראה בעיני המלמד מעשה פלא: היתכן שבערב ישבו כולם אל הסדר כמלכים בהסיבם והוא לבדו יעמוד כאן בודד ומשמים ופניו כבושים באַמת המים הסוררה? עומד המלמד, רוחו קנוטה ונפשו מרה עליו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נס נעשה לו ונפקחו עיניו לראות, שאין כאן כל אמת־מים, אלא אחיזת עינים כאן. השטן בא ונשתטח לפניו כאמת־מים זורמת־שוצפת, כדי לנסות את עוז־אמונתו ברבונו של עולם, שלא יעזוב את יראיו, אף כי בפרוס החג הקדוש.

גדולים חקרי הרבן. מבית היוצר שלו יצאה פנינה ספרותית זו, שצויינה בדין על ידי מבקרנו השנון מר עזריאלי כיחידה במינה בספרות כל האומות והלשונות. יכול, הרהרתי אותה שעה, שאף נחל שוצף זה אינו אלא דבר־בדים. גדולה מחשבה שמביאה לידי מעשה. כיוון שנכנס הרהור זה ללבי, מיד זרח רעיון במוחי לחפש כאן בסמוך או במרוחק מעט מקום, שמי הנחל רדודים הם. העיפותי מבטי לכאן ולכאן. לא נתרחש לי נס המלמד בערב פסח, אבל פלא נתחולל גם לי… נמצאה חלקה שמימיה רדודים. פתחתי ואמרתי: סוב לך מאצל מקום השצף ובוא אל חלקת הרדודים. חזקה עליך שתעברה באין מכלים. אך נשאתי עיני אל החלקה הרדודה ומיד נשאוני רגלי לשם ועברתי בשלום אל עברו השני של הנחל. אף מגפי זכורים לטוב. אילולא הם איני עובר אף ברדודים.

 

ג.

כיוון שעברתי את הנחל, מיד נעשתה הדרך כמישור לפני, רגלי קלו כאילות עד שהתחלתי חושש שמא ברוב־ מרוצתי אבוא חיש־מהר לדפוק על דלת משכנו של הרבן ומראה־פני כאיש הבהול על רוחו וכמי שדעתו קלה. שבתי וראיתי, שעכשיו כיוון שאני מתקרב ובא אל מחוז־חפצי מחייבים אותי הנימוס והטעם הטוב להימנע מפסיעה גסה, אלא, אדרבה, להלך אט־אט ומתוך ישוב הדעת, לערוך את מחשבתי ולכוונה לאפיק מסויים, לציין לפני את הנקודות העיקריות בהן אהיה דן לפני הרבן, אם הוא יואיל לזכותני בשיחה. בין כך וכך אתכשר בנפשי לקבלת השפע. חסידים הראשונים לא היו נכנסים לתפילה, אלא אם כן שוהים שעה אחת בכוונת הלב. אף הראיון עם המורה הדגול טעון כוונה ושעה של צפיה. באמת אמר הרבן, גדולה צפיה למשיח מביאת המשיח. מר קרניאלי בספרו המעמיק “דברי ימי ספרותנו מתקופת ימי הביניים ועד שנאני” כבר השכיל להרמיזנו על כך, שכל מפעלו הספרותי של הרבן נתון בסימן המשיח. האטתי את מהלכי ואף נסוגתי מעט לאחורי, כדי להרחיק כביכול את הקץ. אף נעצרתי בהילוכי, עמדתי והסתכלתי בדחילו ורחימו בבית החומה בעל הגג האדום, המתנוסס מנגד. שוב עקרתי רגלי ועשיתי כמה צעדים קדימה. לבי פחד ורחב. לפתע נפלתי ברוחי וליאות משונה נתחלחלה בי. מחשבתי התנהלה בעצלתיים. לא ידעתי במה אתחיל שיחי וכיצד אפתח פי בבואי לפני הרבן ומה זכות לי לגזול מזמנו היקר, שכולו קודש ליצירת ערכי־נצח. אותה שעה מדמה הייתי, ששוב צף ועלה נחל איתן ועמד ביני לבין הרבן. לבי מפרפר כאגן־דגים, הנתון בכלי רכב מהיר־נסיעה.

שמעתי קול מלבי דופק בחזקה ובו ברגע ידי דפקה מבלי משים על דלת המשכן. הממני הרהור, שאין זה אלא מעשה־טירוף לפרוץ למשכן הרבן ולהידחק למקום גדול ודגול. עד שאני תוהה ובוהה נפתחה הדלת לפני, וכל כך הייתי בהול ומבוהל, שבהתחשכות־עיני לא התבוננתי כלל בדמות שפתחה לפני את הדלת. אמרתי בלשון מבטבטת:

– כבוד הרבן?

עיני עדיין לא נפקחו, אך שמעתי צחוק מוטח בפני:

– לא, אדוני, אני רק צפורה.

היינו, צפורה הנודעה לשם, שנתייחדו לה עיונים לא מעטים בפרקי התולדות, שנתחברו על חיי הרבן, סדרי־ביתו ומעמד־שולחנו. הלא היא צופיה זה רבות בשנים הליכות־ביתו ועל פיה ישק גם משאו־ומתנו עם המו"לים ועם הנכבדים שבאורחיו.

– ובכן, כבוד מעלתה היא מרת צפורה הנודעה לשם – קראתי בהתרגשות. המום הייתי ואף מבוהל.

פליאה היתה בעיני, שצפורה זו, שהיא אשה, יש לה, כמדומה, צורה של גבר. תמצא לומר היא גבר, הרי מודעת היא, שהיא אשה. נזכרתי שכמה מן הדמויות המתוארות בספרי הרבן הן באמת יצורי־כלאים, ספק מין זכר ספק מין נקבה משל בא ללמדנו, שהכל הוא בדו־מיני. תמה הייתי, שאף מבקרינו, מטיבי הטעם ודקי ההרגשה, לא עמדו על כך, שמצויים בספרי הרבן טיפוסי־אדם מגזרת הכפולים, משל דו־פרצופיות היא יסודו של עולם. אתה למד דבר זה גם מתוך כך, שלכמה נשים נתייחדו אצלו שמות גבריים, כגון נועם, חן, שופר, רבון, איתן. ואילו גברים מוכתרים אצלו בשמות תקוה, שמחה, יונה, עדנה וכיוצא בהם. באמת אמרו: מדרש־שמות הוא תורה שלימה בספרי הרבן.

– ואתה, אדוני, למה הנך מסתכל בי כתרנגול בבני אדם? – הטיחה צפורה את קולה כרעם בפני והפטירה – ומה לך ולרבן? הרבן איננו בבית. כדאי לו למר ללכת מכאן.

אף־על־פי שנתנה עלי את קולה בגערה ודקרתני בבוז ממבטיה לא נשאתי עליה בלבי כל תרעומת. אדרבה, קיבלתי עלי את הדין. כנגד זה הרהרתי תרעומת על עצמי, שבאתי להטריח את נוכחותי על הרבן. אף על פי כן התגברתי על חולשת־דעתי ומורך־רוחי ולאחר שהיה מעטה של שתיקה אמרתי:

– הדין עם הגברת צפורה. באמת מה לי ולרבן המהולל? הנני מוכן ומזומן למלא את פקודתה וללכת לי. אולם שלא על מנת שלא לחזור. מרחוק באתי. בבוץ שרכתי את רגלי. נחל שוצף עברתי, נחל־דלוחים. ברגל עליתי להתראות פנים עם מורנו ורבינו הדגול. במגפי חציתי את הבוץ ואת מי הנחל… במגפי, גברתי. התרשיני לחזור לאחר כך… מקץ שעה. למעלה מזו או למטה מזו? ואולי תואיל הגברת להגיד לי היכן כעת הרבן כשאיננו בבית?

– היכן הרבן כשאיננו בבית – השיבה מרת צפורה ברעם־קולה ובזעם־מבטה – אין זה עניינו של מר. אבל אחת אגיד לך, שבר־נש בעל מגפיים מרופשים כאלה עדיין לא עבר את סף ביתו של הרבן.

נזכרתי מאמר הרבן, תוכו רצוף חכמה עמוקה, שפעמים הדורך על הסף כבר הגיע עד סוף דרכו. וכבר ביקשתי לקבל עלי את הדין ולשוב כלעומת שבאתי. אולם חזרתי בי ושאלתי בעקשנות:

– שמא בכל זאת תואיל הגברת צפורה להגיד לי, אם הרבן משוטט אי כאן בסביבה לרוח היום… אלך בעקבותיו לחפשו…

למרבה הפליאה לא גערה בי הפעם הגברת צפורה אלא לטשה עלי מבט גחכני ושאלה בהיתול:

– מסתבר שהרבן שלח לקרוא למר… האף אין זאת?

אמרתי בנחת:

– לא. באתי על דעת עצמי ועל חוצפתי מחמת תשוקתי העזה לראות את הרבן, פארנו ומאורנו, פנים אל פנים. הגברת צפורה המפורסמת כבר נאמר עליה, שאף לה מזומן חלק לעולם הבא של ספרותינו כי היא המלאך הטוב החוסה על הרבן, שומרת עליו מפני הטורדנים וצופיה הליכות־ביתו, תקותי תשעשעני, שהיא תבין לרוחי ולא תראני כאחד טורדן סתם.

צפורה נתנה בי מבט מלבב ואמרה:

– אבל אתה איש מצחיק.

– מצחיק, על שום מה?

– וכי מהיכן לקחת כל כך הרבה בוץ למגפיך ומים בשפע הניגרים ממכנסיך? ובסך הכל היה גשם קל, רק טפטוף.

כאן התחיל דו־שיח בינינו, שעורר בי מבוכה מהולה בקורת־רוח. אני לה: נחל דלוח עברתי. והיא לי: וכי עינים אין לך לראות את השביל הנטוי מעבר לנחל בחורשה ושם אין נחל ואין בוץ. אני לה: חורשה? היכן שם חורשה. לא ראיתי חורשה. מרחוק בית־חומה ראיתי וגגו אדום. והיא לי: וכי עיוור הנך? חורשה סמוכה יש כאן. לא חורשה אלא יער.

מפל־צחוק עז פלש מפיה. ובלעג־לשונה: הוא שאמרתי: מצחיק הנך, עינים לך ולא תראה. מלכתחילה הסתכלת בי וחשבת שאני גבר… לא כן?

עניתי ואמרתי:

– כן. וזהו. המום הייתי מן האושר שנפל בחלקי לעמוד על סף ביתו של הרבן.

הוסיפה לגלגל עלי את צחוקה. משום מה שמעתי במפל צחוקה הד מאותו הצחוק החיוני והתאותני, הדורך באיתן של הרבן, שחוקר ספרותנו מר פרחי השכיל להגדירו כצחוק היוצר ואף הוכיח בטוב טעם בעובדות מן הנסיון, שכל מקורבי הרבן נכבשו על כרחם לגינוניו ועושים כמתכנתו, משום שכוח מגי הוצק בצליליו המדביק את כל המצויים במחיצתו.

האדם הגדול הוא כוח איתן הכופה את עצמו על כל האחרים, וכשם שהוא כופה על האחרים את דעותיו, אם הוא הוגה־דעות, את דמויותיו, נופיו ואת חזיונותיו, אם הוא צייר, פייטן ואמן, כך הוא כופה בפועל ממש על כל זולתו את מידותיו והליכותיו, את מנהגותיו והרגליו, את שימוש־לשונו, חיוכו ואף מבטיו. איש המופת מרותו על הכל בכל. למרבה הפליאה על אף צחוקה הלגלגני הוספתי להתגדר בטענתי: אני גג־רעפים אדום ראיתי, אך חורשה, כלומר, יער, לא ראיתי.

– ניכר הדבר, שהנך מן הזאטוטים… מן המושכים בקולמוס… מן הללו המדמים עצמם סופרים – אמרה צפורה בקול רך, שעוקץ מליה נזדקר מתוכו בלעג שנון וכפול – אשה אינך רואה. ביער הסמוך אינך מרגיש. במה הסתכלת כל הדרך, אם על היער, המשתרע לאורך פרסאות, לא נתת את דעתך?

נתנה בי את שתי עיניה השחורות, שהשחירו והלכו, כשתי עלוקות, התובעות מענה. על כרחי נתמלט מפי המענה היחיד התם והישר, שאני כל הדרך את עיני נשאתי אל הרבן, עם פניו, הנודעים לי מתצלומיו, התהלכתי ובהם היו מעייני, לכל הפניות שפניתי למזרח או למערב, לצפון או לדרום, בכל ראיתי את הרבן. לכן את היער לא ראיתי.

מפי צפורה זנק צחוק רך כמשי, אף פניה הגבריים לבשו לפתע רוֹך ועידון וכאילו נשתנו מיסורם שלהם ואמרה:

– אתה מצחיק. מצחיק הרבה. לכן סוב ופנה לך היערה. אל תפחד… לך לך… מה אתה מפחד מפני הדובים? דובים אין שם. אולם יש שם דוב אחד… גדול…

– דוב אחד גדול? – שאלתי בפליאה. השאלה פרצה מפי מבלי משים.

– כן – אמרה ופניה לבשו ארשת רצינית ביותר – דוב אחד גדול־גדול… שלחתי אותו לשוטט קצת ביער אחרי הטפטוף הקל ולהתייחד עם עצמו. המעט הטורדנים הגוזלים את זמנו בעיר והנה באים לערוך עליו מצור גם ביער.

– חן־חן לך, גברת צפורה, שהנך שומרת על שלום הרבן ומנוחתו היקרים לכולנו – אמרתי בסבר־פנים של מודה ועוזב – חלילה לי מלהדריך את מנוחתו של הרבן ולהתחקות על עקבותיו ביער… אטייל לי בקרבת המקום מחוץ ליער…

– לא כדאי לך להתהלך בסביבות היער, שמא תסור שלא במתכוון לתוך היער… ותזדמן לעיני הרבן… אין מר שנאני אוהב לראות ריק ופוחז עובר לפניו בדרכו. אומר הוא: אדם ריק, כמוהו ככלי ריק, סימן רע להלך, מילא, לך לטייל בסביבות היער, ובלבד שתהא זהיר וזהיר מלבוא אל היער פנימה… לך ושוב מקץ שעה בערך. לא, מקץ שעה בדיוק. ואולי כדאי לך לשהות אי־שם שעה ורבע. כן, שעה ורבע. ולכשתחזור, זכור ואל תשכח, לבל תלחץ בחזקה על הפעמון כפי שעשית תחילה. צלצול חזק פורט על עצביו של מר שנאני.

– אלחץ לאט. שיישמע צלצול קל…

– חלילה לך. הצלצול הקל מרגיז ביותר את מר שנאני.

– אדפוק אט־אט…

– אין דבר מאוס בעיני מר שנאני מדפיקה בדלת.

– לא אדפוק, אלא אשרוט באצבע על גבי הדלת…

– הכיצד? כשריטת החתול? – קראה צפורה ולטשה עלי עיני זאבה – החתול הוא מוקצה מחמת מיאוס בעיני מר שנאני.

– ואלא מה אעשה? – שאלתי בעקשנות, שגרמה לי מורת רוח וסלידה.

– אל תעשה כלום – אמרה צפורה במאור פנים של נדיבות, ששיקפה בעיני את ההשראה הטובה היוצאת מן הרבן, הנדיב הגדול של ספרות עמנו, על כל מקורביו – מקץ שעה ורבע תבוא לכאן ותעמוד כמה שתעמוד ליד הדלת עד שזכרונך יעלה לפני ואני אגש אל הדלת לפתחה.

כבר נתכוונתי לעקור את רגלי מן המקום. נכמרו רחמי צפורה עלי ואמרה:

– חכה רגע… הואיל והנך בר־נש מצחיק, אנהג בך לפנים מן השורה וארשה לך להיכנס אל הבית פנימה, ובלבד שתנגב היטב בסמרטוט שאביא לך את מגפיך המרופשים. היטב תנגב אותם… ולאחר כך אכניסך לתוך הבית פנימה… אבל תדע לך, בר־נש מצחיק, שכשיבוא מר שנאני עלול הנך להישלך על ידו מעבר לדלת. אין מר שנאני אוהב אורחים לא־קרוּאים וכשרוחו רעה עליו עשוי הוא לגלגלם מעל המדריגות ולשלחם לעזאזל. האם אתה מוכן לכך, מר סופר זוטא?

– הנני מוכן ומזומן – ובלבי הרהרתי: אם ככה יעשה לי, אגיד גם זו לטובה, שכן זכיתי ועל ידי נתגלגלה פרשה חדשה, שתיכתב בספר התולדות של הרבן לספר לדורות פלאי־התנהגותו של היוצר נסער הרוח, שהיה בכל שיחו ושיגו בבחינת לא מעלמא הדין. אף כותרת רבת משמעות נמצאה לי לאותה פרשה, והיא, מעשה ברבן ובאחד אורח פורח מרופש־מגפים.

– ואני לך מיד, פרחח, אוציא סמרטוט, שתנגב לך את המגפיים המרופשים – נתנה עלי צפורה בקולה במעין נזיפה מלבבת, משל ניחשה את מחשבתי שהשתהתה אותו הרף־עין ממש על מגפי המרופשים.

עד שהלכה ושבה והסמרטוט בידה היתה לי שהות להרהר במופלא שבדבר, שצפורה עוזרת־בית יש בה כביכול ניצוץ מאותה טביעות־עין, המגיעה אצל הרבן לידי מדריגה של רוח הקודש ממש, לדעת מסתרי־לב וצפונות־מחשבות. אמרו עליו על הרבן שאמר על עצמו: אין נסתר מנגד עיני. מבטי חודר אף מבעד לקירות הבתים, כל שכן מבעד לקירות הלבבות. עוד אמרו עליו על הרבן, שאמר על עצמו: חוש הריח שלי חריף עד כדי כך, שהנני מריח שנאה אלי אף ממרחק של אלפי־פרסאות. הוסיף ואמר: ריח יש הן לאהבה והן לשנאה. מן האהבה נודף ריח השושנה ומן השנאה ריח הקוצים. ואף על פי שאין ריח הקוצים חזק כשל השושנה, הנני מבחין בחוש־ריחי כל קורט שנאה או טינה שבלב אדם השרוי אפילו בקצה העולם. רבות כבר סופר על פלאי־סגולותיו של הרבן לחדור לגנזי־נפשות מהם כבר הועלו על הכתב בקטעי־שיחות, שנתפרסמו בשם “שנאני שבעל פה”, פירורים מעל שולחנו הגבוה של הרבן. ומהם, בכמות כפולה ומכופלת, עדיין עומדים ומצפים לכותב־תולדותיו הכולל והמקיף, שיקום אולי ביום מן הימים ללקט את כל השבלים אחת לאחת לאלומה גדולה, שתשמש אלומת־אור וגם מגדל־צופים לדורות הבאים להשקיף מהם על פלא נס היצירה של ענק הרוח, אביר סופרינו. לפי הכלל, שאין בין הנשגב למגוחך אלא פסיעה אחת, עשוי אני להיות מגוחך גם בעיני עצמי בהזכרת שם האשה צפורה עוזרת הבית בסמוכין כל שהם עם הרבן. המרחק ללא מצרים שבין הרבן והעוזרת אינו צריך כלל להיאמר. מאידך גיסא, אפילו נפש פשוטה ואולי גם גסה כצפורה, השרויה שנים רבות במחיצתו של רב־מג וחכם המסתורין, אי אפשר לה שלא יידבק בה מקצת שבמקצת מאבק הזהב המתאבך מתחת לגלגלי מרכבתו של זה, שהוא בבחינת האיש, עליו היה אלישע מצעק, בהעלותו מעליו ברכב־אש וסוסי־אש לאמר: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. וזהו מה שאמרו: מה שראתה שפחה על הים…

צפורה שבה ובידה הסמרטוט. טרחתי כמה שטרחתי עד שהיא הסירה מעלי את ההסגר והתירה לי לבוא אל הבית פנימה, בתנאי שלא אנהג כדרך כמה מן האורחים הטורדנים הנטפלים אליה בכל הזדמנות בשאלות למנהגות הרבן בביתו, מהו אוכל ומהו שותה, אימתי הוא עובד וכמה שעות הוא ישן, אם הוא כותב בישיבה או בעמידה, וכיוצא באלה דברים. סבורים הם שנשים דעתן קלה ואני פטפטנית. לאחר כך מפרסמים כל מיני בבא־מעשיות, כאילו שאני אמרתי להם. שונאה אני את הטורדנים הללו".

הבטחתי לה בהן־צדקי, שלא אפצה את פי בשום שאלה. מיד נתנה לי אשרה להיכנס פנימה והוסיפה תנאי חדש, לבל אבלוש בין הספרים המונחים על גבי השולחן. אין הרבן רואה בעין יפה כשממשמשים בידיים או במבטים בספרים, המונחים על שולחנו. קבלתי עלי מרות גם בענין זה צפורה עזבה את החדר והניחתני לנפשי. כיוון שחמקה והלכה לה נצנץ בי רעיון: ברקאי! נמצא לי המפתח לפתרון חידת כלב־צפור שבסיפור הרבן, והוא בנאמנותה הכלבית של עוזרת־ביתו המכונה צפורה. נתכוון הרבן להנציח בסיפורו את שם האשה, החוסה עליו ככרוב בעיר וביער, בשדה ובכפר, הצופיה הליכות ביתו והליכותיו ושומרת עליו מפני הסקרנות הטורדנית, המתנכלת לקרוע הלוט מעל חיי הגדול בעמנו ולהוקיעם לפומביות. תמה הייתי, שאף אחד מחוקרי־יצירתו הרבים לא נתן דעתו על המשמעות הסמלית העמוקה, הצפונה בכלב צפור. למרבה הפלא נתחוור לי רק עכשיו לאחר שלא ראיתיה עוד במוחשיותה, שמעין בבואה של כלביות חקוקה בקלסתר־פניה. כן, משהו כלבי חופף על פניה ועל התנהגותה. לכאורה היא זעפנית ומעין בת־קול של נביחה עולה מקולה, יתר על כן פניה לובשים לכאורה לרגעים צורה של מכשפה. אבל אין זה כך. השכל מחייב שאין זה כך. שנאני הדגול, אוהב העולם וידיד האדם המגלגל ביצירותיו את רחמיו על כל הבריות, הנותן ניב שפתיים גם לבהמה האלמת ומודיע לה את חיבתה היתירה, כלום יתכן שיעשה אשה רעה לעוזרת־ביתו? מרת צפורה היא ללא ספק טובת־לב. יפה כתב הרבן בסיפורו “היונה”, שאפילו הכשרים שביצורים מעמידים פעמים פנים בניגוד הגמור לתכונתם. צא וראה בתינוק היונק להנאתו חלב־אמו ונחת הרוח הקופאת במראה־פניו משווה לו דמות של זקנוּת ובלוּת. העולם, אמר הרבן, אין תוכו כברו. אילו השמיענו רק דיבור זה היה גם כן קונה לו מקום־כבוד בקרב חכמי הדורות. ואזכה לשמוע מפי הרבן גם רמזי־פשר למהות צפורה ותכונתה.

 

ד.

ישבתי כמה שישבתי ולא ידעתי, אם שעה קצרה או ארוכה עברה עלי בישיבה. הרהורים צמחו בי תכופים ודחופים. מופלא היה בעיני כל המראה ואני עצמי נעשיתי מעין מדרש־פליאה לעצמי. יום גדול הוא לי, יום מכובד מכל הימים, יום בו הנני צפוי להתראות פנים אל פנים עם אביר־סופרינו. לכאורה הייתי נפעם מאד, אבל גם מין שלוה עילאית ירדה עלי. נפלא הדבר בעיני, שהנני יושב בצל־קורתו של אביר ספרותנו ושמחה לי מן התגלית הגדולה שנפלה בחלקי בדבר המשמעות הסמלית העמוקה הצפונה בכלב צפור, שאף אחד מחוקרי הרבן לא הגיע אליה. קורת רוח יתירה נגרמה לי מן הדעת, שאני ולא אחר אכתוב את המחקר על נושא כלב צפור, ששום איש לא קדמני בו. אותה שעה הטרידני הרעיון כמה מעטה השגתנו בטיב־מהותו של הרבן. אמנם, י"ב כרכיו פתוחים לפנינו. אבל האמנם הם פתוחים? הם פתוחים ורב יתר מכך חתומים. פרוש עליהם מסך התעלומה של האישיות רבת הרזים. אפילו פשטם מובן לנו, יהיו לנו כספר החתום נבכי־עניניהם, כל זמן שלא באנו בסודו של האיש שנאני בגילוייו היומיומיים בביתו ובנעלי־ביתו בעבודתו בקודש ובנופש שלו, אימתי הוא עולה על משכבו ואימתי הוא יורד מעליו, מה מאכלים הוא אוהב ומה הם מקורות־השראתו, מה מידת־תאבונו, כמה סיגריות הוא מעשן ביום וכמה פעמים בשבוע הוא מתקלח. אין תנועה והעויה משלו, שאינה טעונה עיון וחקירה כתמרור בדרך להבנת יצירתו הגדולה. ופשיטא שמפתח ראשי לפתור כמה סתומות ביצירתו היא מכסת אהבותיו ודרכו בחמדת נשים. רבים, רבים הם הדברים שידיעתנו אותם היא תנאי לא ייעבר לקבלת מושג, ויהא קלוש ביותר, על יצירתו העולה על גבול ההשגה האנושית. אולם אנו עדיין עומדים כעניים בפתח היכלו הכביר. אין בידינו אלא פירורים מעל שולחנו הגבוה. מדמים אנו שהננו יודעים את ערך יצירותיו ואיננו יודעים, שאפילו מה שהננו יודעים, כאילו איננו יודעים.

עודני שקוע במחשבותי והרבן הופיע ובא, נצב לנגדי בהוד־קומתו ובהדר־מראהו, שגיא נאור. תצלומיו המרובים, המופיעים מפעם לפעם על דפי עתונותנו המצויירת, מחווירים לאין ערוך לעומת צלמו החי. קפצתי ממקומי במבוכה. לפתע חשכו עיני ואף מחשבותי נתערפלו וקראתי כמעט ללא מתן־דעתי על פליטת־פי:

– יסלח לי רום מעלתו… ראות פניו לא פללתי. מי אני איזוב הקיר לבוא בגבולות הרבן, הארז בלבנון?

הרבן לא הסב כלל את מבטו אלי, מדמה הייתי, שקומתו מזדקפת והולכת לאין שיעור ועוד אחת מעט תהיה כפולה מכפי שנראתה לי במבטי המעורפל, אך הוא קרא בקול עז וזועם:

– צפורה, מהרי ובואי.

הופיעה צפורה והרבן, שעדיין לא זיכני אף במעוף־מבט נתן עליה בקול נגיד ומצוה:

– שלחי, צפורה, בר־נש זה מעלי. לא יוכל לבוא במחיצתי איש, אשר כאחד הנקלים ידבר על עצמו לאמר “מי אני? איזוב בקיר”… אם הוא איזוב בקיר, מה לו ולשנאני הגדול והדגול? עבדים שנאתי מעודי. רק גאים ואצילים ראויים לדרוך על סף משכנו של שנאני.

למרבה הפלא, רק אחרי אשר הרבן הביע באזני צפורה את שאט־נפשו לבזוי־אדם שכמותי וקולו הזועם היה כשאגת הארי, נמוג הערפל במבטי ונפקחו עיני לראותו מוחשית. הוא נחזה לי בחוש כאריה בצורת אדם. ראש־אריה לו וארשת־פניו מלכות. מבין מפלשי הזעם שבקולו פעפעה נימת חמלה רבה. אכן, הוא בז לי, אבל זה בוז נדיב, תוכו רצוף גאון האביר, שעלבון הנברא בצלמו נוגע עד לבו הרחום והחנון. לא יוכל לראות רוח שפלה ונכאה. הרהור משונה פלח את מחשבתי: וי לגאון. מר גורל האיש, שהנהו משכמו ומעלה גבוה מכל האחרים. היות איש רם המעלה משמעה היות בודד גמור. בהתנשאו אל על ירחיק נדוד מן האדם והלאה. מה בצע באהבתו לנברא בצלמו, והוא על כרחו ישנאהו ויבוז לו? אין עצה ואין מנוס. גזירה היא על בני־כנף לעוף, כשם שדין קטני־אדם לזחול. כל יצור ומנת־חלקו והיא שליחותו. אפיו גורלו וטבעו גזר־דינו. וכבר קבלתי עלי את הדין לעשות כפי צו הרבן וללכת מכאן. אולם הרבן רק רגע היה בזעמו ולפתע קרא שוב בקול נגיד ומצוה:

– צפורה, הרשי למר אורח לישב עמי שעה מעטה. איני פנוי היום לאורחים.

שוב הסחתי את עצמי בשגגה, כאילו ללא כוונת השכל ואמרתי:

– באמונה שלי, מורנו ורבנו, נכון אני להסתלק מכאן תיכף ומיד. חלילה לי לגזול אף שעה קלה מזמנו היקר של אביר סופרינו, שזמנו הוא נכס הציבור…

אותו רגע נתרחש מעשה מפתיע מאד־מאד. לפתע התמלט מפי הרבן צחוק טוב ונדיב, אף מבטו, שהוסב אלי, ליבבני ומסך בלבי חום נעים.

– נכס אמר מר… נכס הציבור… באמת שמעתי אומרים על שנאני, שהוא איננו עוד שנאני, כלומר, של עצמו, אלא נכס הכלל. נכס… שנאני נכס… מצחיק, לא כן? אורחי הצעיר התכבד ושב – הורה לי על הדרגש הסמוך לכורסא שנזדרז לישב בה – מה שמו של מר?

כששמע שמי כיבדני בשלום עליכם ואמר:

– מר מושך בעט… קראתי משהו משלו, אם איני טועה. מר מושך בעט?

– כן, עניתי בבושת פנים, הנני חוטא קצת בעט.

– קראתי כמדומה משהו משלך. זכור לי, אם איני טועה, שכתבת משהו על מישהו.

– כתבתי אילו הערות בשולי י"ב הכרכים..

– של שנאני?

– כן, עניתי. תמה הייתי שנתעלמו ממנו כמה מסות שכתבתי על הרבן בכתבי־עת שונים ונחרתו משום מה בזכרונו קצת הערות קלות פחותות האיכות, שפרסמתי לפני כן. אולם דעתי לא נשתהתה אלא לרגע קטן על פליאה זו, מאחר שפליאה אחרת ובה מזו לאין־ערוך הטרידה כל השעה את מחשבתי. והיא: מה טעם נמנע הרבן לדבר על עצמו בגוף ראשון? בדקתי ומצאתי שאין ענוה גדולה מן ההתעלמות מן האני והפקעת האישיות לכלל גוף שלישי. אכן, הגדול במקום גדלותו שם ענוותנותו. שוב ראיתי שכגבוה השמים מעל הארץ כך גבהו דרכי האדם הגדול מדרכי בני־תמותה פשוטים. הרי האדם הגדול כהרי השמים בפועל ממש. השמים הנה יתקדרו בעננים כבדים וימטירו גשמי־זעף ולפתע ייטהרו ויתבהרו, הגשם יהיה כלא־היה והשמש תצא בגבורתה להפיץ מנה אחת אפיים חומה ואורה. כל הרואה יום צח ובהיר במוצאי מטרות העוז לא יאמין, כי לפני שעה מעטה היה היקום עוטה קדרות. לא ייאמן כי יסופר, אף דלה לשוני מלספר, איזו תמורה נמהרה התחוללה בפני הרבן. לפתע הן לבשו רוך ועדנה ושחקת־חסד השתפכה בהן. במו ידיו הזיז דרגש מושבי אל כורסתו, משל ביקש לקרבני אליו ככל האפשר יותר, ופתח לדבר אלי כאיש אל רעהו. מיד נעשה דיבורו כמעין המתגבר, הבן לא יכולתי במה זכיתי בעיניו להראות לי אותות חיבה כאלה. על מה נשא דיעו? אבל על מה לא נשא דיעו? על הנחלים הדלוחים, העומדים בדרכנו אל המעינות הזכים; על יער עבות, המתעלם משום מה מעיני ההלך; על השמים המתקדרים ומיטהרים חליפות; על מעמקי הנפש היוצרת שאי אפשר לדלות מתוכה אלא ככלב המלקק מן הים; על פלאי האישיות היוצרת, המקפלת לתוכה דורות ובדומה לאדם הראשון, שעפרו הוצבר מכל העולם, כך נשמות המשקפות בתוכן גורלות לאין־קצה. בגודל עניוותו עשה את עצמו חולין לספר עם איזה אורח־פורח, טירון בקרב מושכי העט, על עצמו, כן, בפירוש על עצמו, על שנאני סופר העם, כפי שכינה את עצמו. לא מאסני מלעשותני אוזן קשבת לכמה הצהרות, שהיה בהן משום הסחה עצמית מתהומה של נפש.

כן, עיקר שכחתי. לפתע כאילו אנוס היה על פי איזו איתערותא דלעילא – בדקתי ומצאתי, שכל דיבור, תנועה והעויה שלו נעשים אצלו לא כמו אצל אחד האדם בשיקול־דעת קר, אלא במפתיע, מתוך היסח הדעת ברור, בגזירת השראה עליונה כביכול. אין כל קוי דמיון בפעולותיו ובמניעים להן בינו לבין יתר הבריות – ובכן, באלתור המאפיין אותו קם על רגליו, ניגש עד סף החדר וקרא לצפורה, שהופיעה תיכף ומיד מן החדר הסמוך, וציוה עליה להביא כיבוד, משקה, רקיקים, פירות וכל מיני מטעמים, לעשות נחת־רוח לאורחנו היקר. לאחר שהכבודה הרבה הובאה על המגש והונחה על השולחן, אמר הרבן: צפורה, הסתלקי לך מכאן. ראוי הוא אורחנו היקר ששנאני בכבודו ובעצמו יטפל בהארחתו. כך בפירוש אמר: בהארחתו. ולאחר שהרבן הגדול הגיש לי תקרובת במאור פנים בתוספת חיוכים למכביר, הטיב גם את לבו בלגימה כדבעי – איני צריך להכניס תבן לעפרים: כוחו של הרבן לאכילה וללגימה כבר יצאו לו מוניטין וכפי שהוא עצמו הבליע בתוך השיחה עמי דיבור נאה לאומרו, שאין שכינת היצירה שורה אלא על בעלי התאוה להנאות העולם הזה. זה שאין לו גוף ולא דמות הגוף מוקיר בעלי הגוף דווקא לאצוֹל עליהם מרוּח־קדשו, וכטוב לב הרבן התחיל שיחו קולח במין פשטות עליונה ובשפע חן וחסד. לכאורה היה מסיח עצמו ולפי תומו, אבל כל עיקרו היה כשואל. שאלני, למשל, שמא אוכל להסביר לו מה טעם נטפלו אליו הכל לקשור לו תהלות ותשבחות ולא נתקררה דעתם של רבים עד שהעמידוהו בשוּרה אחת עם שקספיר וגיתה? שנאני יודע את מיעוט ערכו. אין הוא אלא זעירא דמן חבריא בקרב המאורות הגדולים של סופרי העולם. פשיטא שהוא במקומו ובמולדתו הארי שבחבורה. אבל מה רבותא היא להיות ארי לשועלים? אף הביע הרבן הגדול את מורת־רוחו מן התביעות הרעשניות, שנתרבו לאחרונה, להעניק לשנאני את הפרס העליון של המדינה. אין שנאני זקוק לפרסים מטעם העם והמדינה. הוא המעניק מדי יום ביומו פרס לעם ולמדינה. אין זה משלו להיות מקבל. הוא הנותן. אמנם, מבין הרבן לרוחם של התובעים. יותר ממה שמתכוונים לטובתו, הריהם מבקשים את טובת העם והארץ, שכן מתן־כבוד לשנאני הוא מתן־כבוד לעם ולמולדת. אולם שנאני, אמר הרבן, סולד מן הרעש שהקימו מסביבו. סולד הוא מכל רעש, אף מרעש הצפירות של המכוניות העוברות ושבות ליד חלונות־ביתו ומפריעות לו בעבודתו. פעמים צפירה אחת של מכונית עוקרת עבודת־יצירה של יום שלם. הפסד לשנאני הוא הפסד לעם ולמולדת. אילו שכל לפרנסי עירנו – סח הרבן בחיוך היתולי המקסים האפייני לו – היו תולים שלט על גבי עמוד בקרן־זוית של רחוב־מגוריו להזהיר על האטת הנסיעה משום שהרעש מפריע לאחד אמן, היושב באחד בית ויוצר ערכי־נצח. שחקת נחת השתפכה בפניו וסמוך לאמירה זו הפטיר: מסתבר שאין הדברים אמורים אלא לחידודא ולבדיחותא. שנאני אוהב ליצנוּת מעט ומילי דבדיחותא לשם פורקן מן המתיחוּת המתמדת. כנגד זה החמירו פניו והרצין קולו כשעבר מענין לענין באותו עניין להביע את רוגזו על מדרש של סמוכין, שנעשה על ידי פלוני חקרן, בינו ובין הסבא מיסנאיא פוליאנה. שטות, שנתפרסמה ברבים על ידי אחד, מיד נעשית אמרת־כנף לרבים, אף אותו מדרש־סמוכין נואל נתרווח מיד בפי רבים. אבל מה לשנאני ולאותו זקן מיאסנאיא פוליאנא? מחבר “מלחמה ושלום” היה גוץ, כן, גוץ, כמוהו כאיבסן, ואילו שנאני בעל־קומה שמעטים כמותו. אגב, סח הרבן בהיתולו הדק, איבסן היה מצטלם מעומד על כסא שלא יראוהו בקטנו. טולסטוי כלום מה הוא בא ללמדנו? שהעולם הזה הוא עולם התוהו והגוף מוצקה מחמת מיאוס, היצרים טפילים, השכל פועל בטל, האדם כולו קן של חטאים, האהבה עניה סוערה לא נוחמה, התאוה הבל, החיים הבל הבלים. אולם שנאני הוא קלחת רותחת של תאוות. הוא אוהב את העולם הזה פשוטו כמשמעו, אותו ואת כל ההנאות והתענוגות שבו. הוא כהן גדול של היצירה. וכששנאני אומר יצירה אינו מתכוון ליצירת־ספרים, אלא ליצירת חיים. אומר שנאני: טוב קב אחד של חיים כהלכה מתשעה קבים של עשיית־ספרים.

אכול, אכול. טול עוד לגימה עוד אחת, עוד – מזרזני הרבן בין קילוח־שיחה חזק לבין משנהו בקריבות הדעת כאילו בשביל ללמדני פרק בהלכות אכילה ושתיה על ידי הדגמה אישית, הוא מוזג לו ולי כוסית אחרי כוסית, מגיש אל פי ממש וכופה אותי עד שאומר רוצה אני. זהו מה שנאמר: הנדיב קם על נדיבות בכל דבר ועניין. הרבן, המעניק לנו את יצירותיו מקרן השפע, הנהו נדיב גם בפכים הקטנים של עניני יומיום ואין מכניס אורחים רחב־לב כמוהו.

כיוון שהרבן נגע בנושא החיים והספרות חיוה עליו את דעתו בדברים כדרבונות. זכות הבכורה לחיים ולא לספרות. אין העולם עומד על שירים, סיפורי מעשיות, לא על מדרשי־הלכה ולא על מדרשי־אגדה. אמני כל העולם אינם מסוגלים ליצור אפילו יתוש אחד ואין דברי הספרות מסוגלים לגרום לאדם אפילו שעה אחת של קורת רוח ממשית. כל ענין היצירה האמנותית הוא מיקח טעות. עברו הזמנים, בהם הפייטנים נחשבו כמלח הארץ. על שני צירים אדירים סובב העולם של זמננו: על המדע הממריא אל מרומי החלל ועל המכונית המגמאת מרחקים על פני האדמה. פולחן הרוח סופו לעבור ולהיבטל מן העולם. פולחן הרוחניות הוא מחלה עתיקת־יומין של בני מולדתנו. רוח, רוח, הננו קוראים תמיד. כל הדורות בעמנו היו להוטים אחרי הרוח, היו חולי־רוח פשוטו כמשמעו. תגליתו המיוחדת של שנאני, הצהיר הרבן בקול מורם ותקיף, היא, שהאדם הוא בשר ודם. כן, בשר ודם. בשר ודם ויצרים. אין האדם אלא יצר. חלילה לנו לכפות על הנוער את סבל המורשה של דורות בעמנו, שלא חיו את החיים, אלא כתבו אותם בגוילים בלים. חיים שפרחה נשמתם מתוכם ונכנסה לתוך גוילים מתים, הם תועבה בעיני שנאני. כך אמר, כך הרעים הרבן הגדול.

העזתי לשאול: כלום י“ב הכרכים של הרבן אינם אוצר בלום של יופי וחכמה, כן, של חיים, שמקומם יכירם בתוך סל המזון הרוחני של הנוער ושל כל הדורות הבאים? וכלום טועמיהם לא חיים זכו? עוד מלים רבות היו על לשוני להפריך בכל הנימוס את דעתו של שנאני על אודות הרבן. אולם הרבן, שכיבדני בינתיים בכוסית נוספת ובאמירת “לחיים” הפסיקני והצהיר בתוקף־קול: דעתו של שנאני היא לא לא לא. ולא רק לא לא לא, אלא גם לא לא לא לא לא ובפירוש לא, היינו, לא באלף רבתי. בכלל לא – כאן הוא קם ועמד על רגליו, פניו להבים, מראהו הוד, כאריה בגבורתו, ובהניעו הנה והנה את הכוסית המלאה שבידו קרא: כששנאני אומר לא, הרי זה לא כפול ומכופל, היינו, לא ושוב לא ולא לאין שיעור. אף אני קמתי ועמדתי על רגלי נפעם ונרגש, יצאתי ממש מכלי מעוצם ההתפעלות מהוד־מראהו ומעוז־שיחו. זכרתי את ענין הלא לא, שרבים מחוקרי הרבן דרשוהו כמין חומר. וראה פלא: הרבן נעץ בי את מבטו וכאילו קרא את מחשבתי הכמוסה מעל ספר פתוח ואמר: בפניך רואה אני כתוב, שמהרהר אתה במה שכתבו החקרנים בענין מה שנאמר ב”מטפחת הצדיק" לא לא לא ודרשו מה שדרשו. הריני מודיע למר, שכל הפירושים שטופלים המבקרים לדברי שנאני אינם שייכים כלל לענין. הכוונות של שנאני ידועות לשנאני בלבדו.

נבהל ומשתומם הייתי כשראיתי עד היכן הדברים מגיעים ושיודע הוא צפונות־לב. מאותה שעה ואילך כבר לא העזתי לפתוח את פי לשם הבעת־דעה, ואפילו על דרך השאלה. לא הייתי אלא אוזן שומעת לשיחתו הקולחת כיין הטוב.

רבות ועמוקות שמעתי אותה שעה מפי הרבן בדברים שהם מכבשוני עולמו הנפשי. דברי צער וזעם הטיח כנגד ההתנכלות המתמדת להוקיע לפרהסיה כל פרט מחייו הפרטיים. אי אפשר לו לחיות וליצור תחת זרקורי הפרסומת. המקיפים אותו בכל עת ובכל שעה. אין נותנים לחיות. וכי אין שנאני זכאי לד' אמות פרטיות משלו? כלום בית היוצר שלו הפקר וכל הרוצה רשאי לחטט בו? אדם שאין לו אפילו שעה אחת של יחידיות אינו בגדר בן־אדם. מה הם רוצים? למה הם נטפלו אליו? למה? מקנא הוא בכל אדם פשוט, שיש לו רשות היחיד ושניתנה לו הזכות על הצנעה. כמה מרובים הטורדנים החוקרים ודורשים אותו לדרך־כתיבתו ולמקורות־יצירתו. מעשה באחד טרחן, שלא הרפה ממנו בתביעה להכניסו לפני ולפנים לתוך בית היוצר שלו. מה עשה הרבן? פתח ואמר: שמע, אדוני, אותך בלבדך מוכן שנאני להביא בסוד יצירתו. הוא הולך לחנות, קונה נייר ועפרון וכותב. כנגד זה סח לטרחן אחר לא כך אלא כך: כלום שנאני כותב? שנאני אינו אלא קולמוס. כדרך שהמלאך עומד ומכה על הצמח ואומר לו גדל, כך יש מי המכה על ראשו של שנאני ואומר לו כתוב, אף אומר לו מה לכתוב.

מי פילל ומי מילל לי, כי בעצם קילוּחה הנלהב של שיחתו הרבן לפתע יצוה עלי לקום וללכת. לא כך אמר, אלא כך: מצוה אני על מר להסתלק מכאן לאלתר. ללא טעם ונימוק. ואם תרצה לומר, הרי בפירוש נתן טעם ונימוק. שכך אמר במפורש: יסתלק מר מכאן, מאוס ונמאס נעשה עלי.

זהו הרבן וזהו שיחו. כולו אלתור. אישיות קשתנית, המצמיחה מתוכה גווני־גוונים מאולתרים. אי אתה יכול לדעת ואל נכון הוא עצמו אינו יכול לדעת מה ילד רגע ואיזו רוח תעבור עליו תוך כדי שיחו הנפעם. פשיטא שקבלתי עלי את הדין ולא העזתי כלל להשתהות אפילו רגע כמימרא. הרבן בכבודו ובעצמו ליווני עד הדלת ובעמידתי על הסף שאלני שוב לשמי. פירשתי לפניו בגודל־מבוכתי בשנית את שמי. הוא סח משום מה בהשתאות אם זהו שמי בדיוק ואם אינני אחד מזאטוטי הסופרים. הפעם התביישתי להתוודות לפניו, שהנני אחד מפרחי הסופרים ונפרדתי מן הרבן בבהלה, ללא שהיות, כאחד טורדן מגורש.

היתה שעת בין ערביים. בדרכי חזרה חיפשתי במבטי את הנחל ולא מצאתיו. דומה, תחילה לא נראה לי כלל במוחש אלא בחלום. מחשבתי היתה מעורפלת. ודאי גרמה לכך גם הלגימה. צעדתי כחולם. לא הייתי בטוח שאת הרבן הגדול והמהולל ראיתי עין בעין, אבל דיבוריו וקולו תססו בקרבי חיים. צעדתי והקשבתי לקילוח־שיחו. רבים הדברים ששמעתי מפיו ושעדיין לא הוכשרה השעה לפרסמם. הם יהיו שמורים בלבי עד לרגעי האחרונים. ידעתי שזה היה היום הגדול בחיי, כמוהו לא יקום עוד. לפתע ירדה תמיהה ללבי על שום מה לא דנתי לפני הרבן בסוגיה כלב צפור ובעניינה של המטפחת ורמזי רמזיה… ששימשו לכאורה מגמת עלייתי לרגל אל הרבן. משמע, שכחתי את העיקר. תוהה הייתי על שום מה העיקר נשתכח מלבי? תמצא לומר שזהו נוהג שבאדם לשכוח את העיקר, עדיין קשה: על שום מה? תאמר שכחת העיקר היא מעשה־שטן, הרי זה כאילו אתה אומר, שידו של השטן תמיד על העליונה. אמרת שהשטן הוא בעל הבית על העולם, הרי זה כאילו הוצאת פסק־דין, שהעולם רע והחיים חתיכה של מיאוס. אבל הרי י"ב הכרכים של הרבן עומדים ומצווחים לפנינו, שהעולם טוב, החיים הם גן עדן ואיזהו מאושר? הנברא בצלם האדם. וכן מצאנו כתוב בספרי הרבן מפורש, שאדם משמע גאון. אף משתמע מכלל יצירתו של הרבן, ששקר אין לו רגלים, הרשעות במהרה בימינו תכלה כעשן, אמת מארץ תצמח וענוים ירשו ארץ. בדקתי בכל ספרי הרבן ולא מצאתי בהם מרחב־מחיה לשטן המחבל. לכן איני נוטה לתלות שום קלקול, אף לא קלקול השכחה שלי, במעשה־שטן.

נוטה אני יותר לדעה, שלא מעשה־שטן אלא מעשה־נס ממש היה בדבר, שלא נכשלתי בלשוני לתבוע מאת הרבן הגדול והדגול בירורים בסוּגית מטפחת הצדיק וכלב צפור. ובכל הענינים האחרים שעלו במחשבתי, שאילו כך הייתי בעיניו כאחד הטורדנים המרובים, המטריחים עליו בחקירות ודרישות וגוזלים את זמנו היקר, שהוא נכס העם והמולדת. אמנם, גם אני באתי אצלו ללא נקראתי ובוודאי גרמתי לו בלבול־מוח ומורת־רוח. אולם לא לטובתי נתכוונתי, אלא לטובת הכלל. הדברים הרבים והעמוקים ששמעתי מפיו יהיו שמורים בלבי, לא ידח מהם כל דיבור או חצי־דיבור. הכל זכור לי בלשונו של הרבן ממש. במחברת קצרה זו ציינתי רק רמזי־דברים. יום יבוא ואספר לדור כל דיבור כמות שהוא וכלל הדיבורים1, המצטרפים למסכתא ראויה להיקלט בלבבות, ובלבבות הנוער על אחת כמה וכמה. מבלי דעת נעשיתי שליח ציבור הדורות הבאים. בבוא היום, כשאכתוב את הפרשה כולה, תוכה וברה, מלה במלה, הדברים כנתינתם, יהיה זה שכרי, שאף אני הוספתי נופך כל שהוא להבהרת קצת נקודות־חן בקלסתר־רוחו של הרבן, העוטה רזים, שכל תנועה והעויה שלו אומרות דרשונו.

אמנם, באתי אל הרבן ללא נקראתי וללא נדרשתי, אך תחת זאת גם מדרש זוטא שלי יהיה אולי תרומה מעטה למסכתא הגדולה והנשגבה של הרבן, וזה היה חלקי מכל עמלי.



  1. “הדיבודים” במקור המודפס, צ“ל ”הדיבורים“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות