ציור

 

א    🔗

בן חמשים שנה היה ר' מרדכי כשעזב את ביתו, נפרד מעל אשתו ועלה לארץ ישראל לתור לו נחלה, אשר ינוח עליה לעת זקנתו. בנים לא היו לו. ביתו: בנו היחיד ובתו היחידה כבר היו נשואים ויבנו להם בתים לבדם. עסקיו היו טובים. חנותו, אשר עליה חי ויתפרנס כל ימיו ואשר ממנה עשה גם את הונו המעט, עוד גדלה בשנים האחרונות. אבל חייו היו לו למשא: הטרדות המסחריות התמידיות, הריב והמחלוקת עם החנונים השכנים, הפחד התמידי מפני הפרעות, – כל אלה גזלו את מנוחתו ומתוך עומק נפשו התנשאה איזו דרישה תקיפה: לנוח.

מעירתו הקטנה שבליטא ועד אודיסא עבר במסלת־הברזל. נדמה לו כי עודנו ממשיך את חייו הקודמים ונוסע אל העיר המרכזית לקנות סחורה. גם כל הנוסעים עמו היו מבני חבורתו הישנה ולא הרגיש כל שנוי. אבל משישב באניה וינתק מעל היבשה וירא את עצמו בין השמים ובין הים, בין קהל אנשים זרים, שרובם היו נכרים – היהודים: שני זקנים ושתי זקנות אשר הלכו אל הר הזיתים לא ענינוהו וגם דברו ז’רגון דרומי שהיה זר לאזנו – התחיל להרגיש איזו עגמת־נפש סתומה. מה זאת געגועים? על מה ועל מי? על חייו שכבר היו לו למעמסה, על ה’קונים' שרדפוהו מנוחה או על החנונים המתחרים בו, שהיה נכון להטביע את כלם ב’כף של מים'? ידידים לא היו לו כלל. מכיריו המועטים – היום היו ידידיו ומחר – ידידי שונאו ולמחרתים שבו עוד הפעם אליו…. וביתו? גם על ביתו איננו מתגעגע. את אשתו לא אהב מעולם, גם אחרי החתונה, בעודנה אשה צעירה, יפה ומלאה חיים, בישנית וכובשת את רגשותיה, לא אהבה. לבו נשאר תמיד שקט. הוא לקָחה לאשה, כי ככה רצו אבותיו וככה יעץ לו השדכן – ידיד ביתם הזקן. הוא חי עמה כל הימים בשלום וימחל לה גם על אפיה קצת ועל צרות־עינה בכל דבר שלא נגע אליה נגיעה ישרה, כי היתה בעלת־בית חרוצה, אֵם טובה ותשמר על בניה כעל אישון עיניה. וככה עברו חייהם המשותפים במשך שלשים שנה. אמנם בזמן האחרון, שאחרי שנִשאו בניו והבית נשאר ריק, הציקה לו מעט בטרחנותה התמידית, בהתמרמרותה הנצחית ובטענותיה המטרידות, אבל הוא הביט על כל זה מתוך קרירות ושויון־נפש: מסתמא נאה לו ככה, ומי יודע אם לא כל הנשים כמוה?… בכל אופן, על אשתו לא התגעגע, וגם לא על בניו. הוא אהבם, אבל תמיד התיחס אליהם בקרירות ואף פעם לא העירו בו איזה בו איזה רגש חם וחזק. גם בהיותו בביתו יש אשר עברו שנים והוא לא רָאם, עברו חודשים והוא לא כתב להם. ואלא מה הוא חסר ולמה עגמה נפשו?

והוא מבין פתאום: הבטלה היא שגרמה לכך. הלוא זה הוא לו היום הראשון שכולו מנוחה. הרי שלשים שנה היה עסוק במסחרו ולא נח אף פעם. במשך כל השבוע הריהו טרוד במכירה, בקניה, בהלואות, בגבית חובות, ביסורים של סחורה מקולקלה, בחוב שלא בא לגובינא, בשטר שהגיע זמן פרעונו… סדרה ארוכה של טרדות שאינן פוסקות…

וביום השבת וביומא דפגרא? ההיו לו אלה ימים של מנוחה? לאו! לא, ‘אדם מן השוק’ הוא –, ‘בן־הרב’ הוא. עד החתונה עסק בתורה ונחשב לאברך משי: רבים התברכו בו ויחשבוהו ראוי להוראה. סמיכה לא קבל, הוא מאן ברבנות. וגם אביו בקש לעשותו ל’סוחר' ולא לרב, שפרנסתו על הצבור. אבל בתור ‘בעל־הבית’, הנקרא אל התורה, ‘בן־הרב’, לא יכול להתנהג בשבת וביום־טוב מנהג של קלות־ראש. עוד ביום הששי, מן הבקר, התחיל להרגיש את כל כובד ה’חובות' שמטיל עליו מתחילה ה’ערב שבת' ואחרי־כן ה’שבת' בעצמה. היום של ‘מנוחה’ היה עובר עליו מתוך דאגה, המקיפה את כל מחשבותיו ורגשותיו: מה יאמרו הבריות? האם איננו מביש במנהגיו את אביו, ‘הרב’?… והוא הדין ביום־טוב: בימי־הפסח רב, ‘ימים הנוראים’.

והוא נגרר אחרי מחשבותיו וזכרונות חייו. הוא מתחיל לזכור את כל ההרפתקאות שעברו עליו… והוא נבהל מתוך כך: נדמה לו שהוא עובר על לאו של “לא תתורו אחרי לבבכם”… מעולם לא חשב על חייו, לא היה לו פנאי לחשוב… ומי יודע אם מותר הדבר ואם נאה כזאת לו, ל’בן הרב'?….

והיום היפה, השמש הבהירה, הים השקט, הרוח הקל הנושב במנוחה ונושא בכנפיו חיים, נעימות ומתיקות, והאניה המחליקה על פני הים המבריק – כל אלה מוסיפים עוד לזעזע את רוחו; מרגיזים הם אותו ומעוררים בו הרהורים שלא ידעם ולא פנה אליהם מעולם… ועל פני המכסה של האניה מתהלך ר' מרדכי לבדו, מתהלך מתוך איזו התרגשות והתרגזות קלה.

ו’ר' מרדכי היפה' – ככה היו קוראות לו בלחישה בינן לבין עצמן נשי עירתו – יפה כפלים ברגעים האלה: גבה הקומה, בעל כתפים רחבות, ‘קפוטתו’ השחורה והמגוהצה – נוהג היה ר' מרדכי גיהוץ בעצמו – יורדת עד לברכים, ראשו מכוסה ירמולקה קלה של משי, שפמיו וזקנו הרחב עודם כמעט שחורים לגמרי, רק זעיר שם, זעיר שם נוצצות שערות כסף־לבן ומוסיפות לו לוית חן. עיניו הגדולות והשחורות נוצצות כעיני צעיר ובתוכן שוכנת חכמה. פניו הלבנים העדינים כפני קצין קצת עצובים. מעל מצחו נשקפת מחשבה.

“מה יפה ז’יד זה!” – מספרת לחברתה ‘פריצה’, העומדת על המכסה העליון של המחלקה הראשונה ומתבוננת אל ההמון, אשר על המכסה התחתון. ויש אשר נפשו של ר' מרדכי מתעטפת בו והוא מוציא מתוך ילקוטו ספר־תהלים ישן, שהרבה שנים השתמש בו, יושב על גבי ערמה של הבלים מתחיל לקרא בנגון עצוב, בנעימה נוקבת עד תהום הנפש… ויש אשר אחדים מן המלחים, ברוצם למשלחתם, עוברים על יד ר' מרדכי, עומדים פתאום, כאלו איזו יד נעלמה אחזה בהם, עומדים ושומעים… והאחד מספר לחברו: “מה יפה נגונו של ז’יד זה!”

ובקריאת תהלים עסק ר' מרדכי גם כשעברה אניתו בין שני חופי הבוספור ואחד מן המחזות היותר יפים שבעולמו של הקב"ה נתגלה לפניו, והוא לא הרגיש בו… ורך נגונו נעשה כאלו יותר חזק וישתפך בכל הסביבה ועד מרום הבוספור הגיע…

– “יפה הוא הז’יד, אבל טפש ככל אחיו!….” – אומרת עוד הפעם הפריצה לחברתה, כשהן עומדות על המכסה ומתבוננות אל יפי ההרים הנהדרים ומבלי משים נופלים מבטן גם על היהודי היפה, הקורא בספרו, שם על המכסה התחתון.

 

ב    🔗

בקונסטנטינופול נתמלאה האניה נוסעים יהודים. כלם היו מבני דלת העם כמו שהעידו על זה פניהם, מטלטליהם ובגדיהם. ר' מרדכי נשתמט מן העדה הזאת: חוש ה’בעל הבית' שבו הרגיש בה מעין סכנה ל’כיסו' ועוד, שכלם היו ממדינות המזרח ודבריהם ונמוסיהם היו זרים לו ולרוחו. כל היום התהלך ר' מרדכי מרחוק ולא התערב בהם, אבל כשירד היום הוכרח לשוב למקומו ולמשכבו. שכניו החדשים היו זקן וזקנה ואשה צעירה אחת – ואולי בתולה, מי יודע? ר' מרדכי זרק בה מבט בדרך הלוכו ולא הוסיף. על ה’שלום עליכם' של הזקן ושל שאר היהודים שישבו בשכנותו של הזקן, ענה בקרירות. השמש החלה לשקע והנוסעים החדשים התאספו להתפלל תפלת מנחה בצבור, וגם ר' מרדכי נצטרף להם. וכשהגיעה שעת תפלת ערבית כבדוהו ב’ברכו‘. לבו של ר’ מרדכי נתרכך מעט, הקרירות העשויה עברה ובינו לבין שכניו התעורר איזה קשר פנימי. בעוד זמן־מה נודע לו, כי הם פליטי רומיניה, שנתגרשו עתה משם בחוזק־יד ורובם הגדול הלך לאמריקה ומעוטם שם פניו ל’פלשתינא'.

אחר תפלת ערבית ערכו הנשים סעודה, שכל המסובים השתתפו בה. רק ר' מרדכי סרב מאכול עמהם ביחד. לאחר הסעודה הכינו הנשים ‘קהוה’ וישתו מתוך כוסות זעירות, מה שהפליא מאד את ר' מרדכי: מימיו לא ראה כזאת. גם לו הגישה האשה הצעירה כוס קטנה של נוזל שחור… מתחלה מאן לקבלה וגם לא ידע שתיה זו למה? אבל עוד הפעם נתקל מבטו מבלי משים בפני האשה והרגיש בעצמו שהוא נבוך, ומתוך איזו דחיפה פנימית הושיט את היד לקבל את הכוס… זאת הפעם האחרונה בחייו, אשר בא במשא ומתן מעין זה עם אשה זרה… ואשה זו היתה שונה מכל אשר ראה בחייו. הוא לא הסתכל, אמנם, בה אבל הרגיש בכך.

האניה יצאה אל לב ים. רוב הנוסעים כבר ישנו. פתאום התחולל סער. רוח חזק אחז באניה וישליכנה ויטלטלנה הנה והנה. זרמי מים קרים נזרקו אל המכסה. המלחים רצו במבוכה אנה ואנה. לרגעים נשמעו שריקות תכופות מעל עלית הקפיטן. חפצים שונים שעל האניה נזרקו ברעש אל ירכותיה. הנוסעים הקיצו. מתחלה נדהמו ולא ידעו את אשר עמם. נשמעו אנחות וקריאות של פחד. רבים קפצו, קמו ושוב נפלו. עוד מעט וכל האניה נתמלאה צעקות, קללות וגם בכיות… ר' מרדכי נבהל בראשונה והקיץ בצעקה של פחד. נדמה לו שהוא הולך לרדת תהומה ורעיון מבהיל חלף ומחץ את מוחו: ‘בלי ודוי’… אבל חיש אבדה לו היכולת לחשוב, ראשו נתמלא משא כבד וכל קרבו נהפך בו… קשים היו יסוריו.

והסער לעומת שבא פתאום עבר פתאום. הים החל להרגע. בהלת הנוסעים עברה, יסוריהם הוקלו. בראשונה התעוררה ממקומה האשה הצעירה והתחילה להרגיע את זקניה ולהשיב את רוחם. וגם בר' מרדכי פגע מבטה ואיזה צחוק קל עבר על שפתותיה: של רחמים או של התול?… ‘מסכן!’ – נמלט מתוך פיה והמלה הגיעה עד אזנו של ר' מרדכי ויתעורר מחצי התעלפותו, ויבט מסביב.

– רוצה כבודו בחתיכת לימון?…

הוא לא ענה כלום, אבל הרגיש פתאום, כי אמנם היה רוצה באיזה דבר חמוץ…

והיא לא חכתה לתשובתו. בעוד רגע חתכה לימון לנתחים ותתן לזקנים וגם לו הושיטה את ידה.

רטט קל עבר בכל גופו של ר' מרדכי, רטט אשר לא ידעו מימיו… איזה נגיעה חמה הרגיש בידו ומן אותו המקום שביד עבר החום דרך כל איבריו… ויסוריו שקטו פתאום, ראשו הוקל ועיניו אורו… כשפקח את עיניו ראה לפניו פנים עגולים ומאירים ושתי עינים שחורות ונוצצות, המביטות אליו מתוך חמלה ומתוך צחוק קל…

את חתיכת הלימון לקח מידה, אבל אל פניה לא הביט יותר.

והים שקט. מתחת להרים הירח ובעוד רגעים האיר את כל הסביבה ואת מכסה האניה אור כהה ומלא קסם. האניה התחילה עוד הפעם להחליק בשלוה והים השקט נוצץ לאור הירח, צוחק בינו לבין עצמו וכאלו שואל את בני האדם המוטלים בידו:

– ההיטב חרה לכם?

כל הנוסעים יושבים על משכבותם, כלם מרגישים נחת רוח מיוחדה, כלם מספרים מתוך חדוה על פחדם הפתאומי ועל סערת רוחם ‘בשעת הבהלה הראשונה’. האחד מפסיק את דברי חברו, האחד נכנס לתוך ספורו של חברו, האשה הצעירה עומדת בתָוֶך, מביטה אל כלם מתוך צחוק קל וכלם פונים אליה ומספרים לה. וגם ר' מרדכי מרגיש בעצמו כאלו נצל מסכנה גדולה, ולבו קל כמו שלא היה אף פעם בכל ימי חייו. ויש אשר עיניו נפגשות בפני האשה והוא מספר גם לה – והיא מאירה לו את פניה ביותר.

ואחרי שעה קלה שוב שוכבים כל הנוסעים סרוחים על משכבותיהם הוזים, נמים. נשימותיהם הכבדות נשמעות על פני כל המכסה. ומנוחה ושקט מסביב. ורק הגלים, הנתקלים בחוטמה של האניה ונחצים לשנים, משמיעים משק קל. ולפעמים תשמע שריקתו השקטה של הקפיטן ולעומתה תענה שריקת המלח אשר על זוית ה’חוטם'.

פתאום בתוך הדממה ייקץ ר' מרדכי, ייקץ מתוך חרדה עמוקה. טפות זעה קרה על מצחו. הוא מביט מסביב במבט תועה ושפתותיו לוחשות ‘קריאת שמע’ של ליל… מה לו? הרי כבר קרא ‘שמע’ לפני השֵׁנה?

ועוד הפעם שוכב ר' מרדכי על משכבו, ומתכסה ומתעטף יפה יפה ונשאר שוכב דומם רגעים אחדים… ושוב מתעורר, ושוב מתהפך על צדו ומתכסה…

ובבקר השכם, קודם שעלה השמש בעוד שלילה ויום משמשים ביחד, קם ר' מרדכי ממשכבו, רחץ את פניו ואת ידיו, ברך ברכת הבקר וישב על ערמת החבלים שלו, פתח את הספר – ושוב משתפך נגונו המתוק והעמוק… אלא שהפעם נשמעת מתוכו חרדת־נפש חדשה. וכל הים ורוכסי ההרים המתגלים משני עבריו מקשיבים לאותו הנגון וכאלו שואלים: מה החרדה?

 

ג    🔗

את כל היופי, שצבר אלוהים באוצרותיו, שפך באותו יום על מפרץ הים השקט והנעלם, אשר בראש המפרץ הדרדנלי ששם השליכה עוגן אניתו של ר' מרדכי בבקר אחרי ליל הסער. ההרים כסו משני העברים על מבואו ועל מוצאו ונדמה לאגם מים סגור ומסוגר. האניה כאלו נתפשה כאן שבי ולא תמלט עוד מזה. מבין ההרים התגנבה השמש ותעל למעלה, ומשם שפכה את אורה על פני המפרץ מתוך בת צחוק קלה ונעימה וכאלו התגרתה בו: הרי מצאתיך!… וההרים מכוסים ירק ועצים עבותים, ומבין העצים צפרים מזמרות, שופכות הן את לבן בתפלת הבקר ועל צלע אחד ההרים צבור של בתים רכובים זה על גבי זה. ובמורד ההר לרגלי הים חומה… ומן החומה פורשות אניות־שיט קטנות, רצות הן אל האניה ומתוכן נשמעים קולי קולות. בעוד רגע הן צרות מסביב לאניה ואנשים מלובשים מכניסים רחבים ומצנפות אדומות עולים אל המכסה ברעש ובהמולה והמכסה נהפך לשוק של פירות, מזונות ושל כלים מכלים שונים…

כל ‘העולם’ של האניה הרי הוא כבריאה חדשה. מעין הרגשת יום־טוב בַּכּל ומסביב. גם פניהם הקמוטים והקודרים של יהודי רומניה כמו האירו. עוזבים הם היהודים את משכבותיהם ואת ילקוטיהם ועומדים מסביב למעקה המכסה ומביטים אל המים, אל ההרים ואל השמים ומדברים ברמזים עם המלחים שבאניות־השיט. האשה הצעירה לבשה שמלת קיץ קלה ולבנה ועל ראשה שמה מטפחת קלה ותרץ ותרפרף ממקום למקום ותבא בדברים עם כל האנשים וקולה המצלצל נשמע פעם כאן ופעם שם… גם את ר' מרדכי – שהיה באותו בוקר סר וזעף – בקשה למשוך אל תוך החברה ולהכניסהו בדברים.

אבל ר' מרדכי עמד בזעפו. בבוקר לאחר התפלה אמר אל נפשו: “לא אוסיף לראות את פניה ולא אבוא עמה בדברים.” ובכל זאת כבר הביט אליה פעמַים. והיא היתה יפה מאד: פנים לבנים, מראה השלג מראם ואודם רך מרחף עליהם; עינים שחורות ומבריקות חבויות בצל עפעפים שחורים וגבות חלקות כקטיפה. ובת־צחוק צפה ועולה מבין השפתים ומשתפכת על כל הפנים…

והרוח הרעה אשר תקפה את ר' מרדכי מאז הבקר הלכה וגברה בו. מימיו לא הרגיש עצמו בכך. מעודו לא ידע מה זה להמשך אחרי ‘דבר רע’ למרות רצונו ורצון שכלו. כשהיה איזה דבר נחשב בעיניו לרע היה נדחק מעליו מבלי להלחם כלל עם יצרו. ובכלל לא ידע מאז היה לאיש את יסורי ‘היצר הרע’… בנערותו היו דברים כאלה… אבל אלה היו מעשי ילדות ואינם ‘באים בחשבון’ כלל? והנה עתה כשהגיע כמעט לגבול הזקנה, כשהוא עולה ל’ארץ־ישראל' נעשה פתאום לנער… היצר־הרע מתגרה בו, מהתל בו, מושכהו לדבר רע, לדבר־עבירה והוא, ‘בן־הרב’, קצר־אונים לנצחו ולגרשו פעם אחת מתוך לבו… ר' מרדכי אינו מוצא לו מקום היום. הוא אמר לשבת על ערמת החבלים ולעיין בספרו, כבימים הראשונים לנסיעתו, אבל הרהורי לבו בעתוהו ויגרשוהו ממקומו: הוא אינו רואה אלא ‘אותה’ בלבד ואינו שומע אלא את קולה… וילך אל קצה האניה, ויבקש לו פנה נסתרת, אשר יסתר בה ולא מצא… וידוד ממקום למקום ומחשבותיו ‘הזרות’ עמו.

ומה נפלא הדבר: הוא מתחיל לחשוב על אשתו, מה שלא קרה לו אף פעם בחייו. וכל חייה, מאז הכיר אותה, עוברים לנגד עיניו. הוא זוכר אותה כשעודנה נערה והוא ראה אותה בפעם הראשונה, ביום של ה’תנאים‘. והיא אז נערה זקופה, שחרחרת ומלאה חן, בריאה ומלאה חיים, אבל פניה קשים קצת. הוא זוכר אותה לאחר החתונה, כשהיתה מפנקת אותו כל כך, כשהיתה מבקשת להראות לו פנים צוחקות ולהמתיק עליו את עולמו. הוא התיחס אז אל כל זה בשויון־נפש גמור, כאל דבר רגיל ה’מגיע’ לו, שקבלה עליה על פי התנאים שהותנו מראש. והוא אותה אחרי כן, איך הלכה ונשתנתה לאט, לאט… אחרי כל לידה נעשו פניה חורים יותר, רזים. ועוד יותר היתה משתנה לרוע אחרי כל מיתה של ילד. והילדים הרבו למות, מששה נשארו רק שנים, צורתה כאלו נטשטשה משנה לשנה, והיא כלה נתמזמזה, נעשתה כלה חולין כל רגש של יום־טוב; איזה קומץ של יסורים וגדולים… והוא בכל הזמנים הללו – שמחתו לא היתה גדולה וצערו לא היה עמוק; כל הנעשה בביתו וכל חיי משפחתו היו לו כעין טפל לכל מה שנעשה בחנותו, במסחרו ובכל חייו שמחוץ לבית. והוא רואה את אשתו בשנים האחרונות: אחרי שחלתה הרבה פעמים, אחרי שהתאבלה הרבה פעמים נעשתה בלה, כמעט זקנה. וככל אשר נהרס גופה כן ולקתה גם נשמתה. ה’טענות' נעשו יותר ויותר שגורות על פיה ואחרי כן גם קללות ונאצות… ויש אשר היתה ממררת את חייו…

איזה רצון מתעורר בלבו של ר' מרדכי לזכור את אשתו בגנותה ולמרות רצונו יזכור אותה בשבחה: רואה הוא אותה והיא נדכאה ונענה, עיניה מביטות אליו מתוך יסורים קשים ומתוך בקשת רחמים וחמלה. יש אשר נדמה לו כי עיניה הכואבות, הדואבות אומרות לו: ראה מה שהגיע לי מתוך חיינו המשותפים…

ולבו של ר' מרדכי מתכוץ. עצב חרישי משתפך אל נשמתו ומוצץ אותה. ומה שמפליא את ר' מרדכי עוד יותר הוא זה, שזכרונות ימי חייו, חיי עצמו, מתנשאים מתוך איזה תהום שבנפשו ועולים למעלה… והזכרונות כה דלים, כה מעטים ומחוסרים ענין. ימי נערותו מרחפים לפניו כאיזה חלום רחוק, חלום שיש בו איזה דבר אלא איננו לתפשו. כל חייו, שלאחרי החתונה, אין בהם כלום. צופה הוא עתה בכל מאורעות חייו בבית ובחוץ, כאלו קרו לו כל אלו רק אתמול; זוכר הוא את לידת בניו וגדולם, מחלותיהם ומיתתם; את שתי ה’חופות' של בנו ובתו, שזכה להן; את כל מה שעבר עליו במסחרו, את המקרים של רוחים מרובים ושל הפסדות. הכל הוא זוכר כל־כך בפרוטרוט, וכל כך בבהירות; וכל המאורעות האלה, שבשעתם היה ערכם מרובה כל כך, נעשו עתה בעיניו למחוסרי כל ערך וחשיבות. ויש שמתוך לבו התעוררה איזו התמרמרות עזה כנגד כל אותה הקטנוּת שמלאה את כל חייו, ושבשבילה חי ושלא השאירה כלום בנפשו…

וכל החיים של ר' מרדכי עומדים עתה לנגד עיניו כאיזה דבר שאין חפץ בו ריקי־תוכן ונעדרי־טעם… ויש אשר מתוך מחשבותיו הקשות הוא מתעודד פתאום וזוכר כי כך לא נאה ליהודי שכמותו, ל’בן הרב' כך אסור!… אבל אותו הטעם, שבזמן מן הזמנים, היה כחו חזק ומכריע, נחלש עתה ואינו יכול לעכב. והוא שוב הולך ומשתקע במחשבותיו.

באותו יום לא הלך לאכול את ארוחת הצהרים. כשקנו הנשים דגים בשותפות נשתתף גם הוא עמהן. ובעין יפה, אבל כשנתבשלו הדגים ו’היא' באה אליו לקרא לו מאן ללכת ויסב את פניו מעליה…

היא עמדה רגע כנכלמת, כמתרעמת ותשב אל מקומה. והוא הרגישה פתאום מוסר־כליות קשה. ויש אשר חפץ לקרא לה וללכת אחריה, אלא שלא העיז, וישאר עומד על מקומו עם מחשבתו הקשה ועם צערו העמוק… והשמש הצוהלת, והים הצוחק וההרים הרוקדים מתוך רעננות עוד מוסיפים על צערו, ואינו יודע מדוע? …

 

ד    🔗

ביום החמישי לשבוע, ביום של ‘קריאה’ נראתה בבוקר השכם העיר אזמיר מעל מכסה האניה. וכשנצנצו קרני השמש הראשונות, נפלו על תמונתו של ר' מרדכי, כשהוא עומד עטוף בטליתו הגדולה על ראשו ועל פניו ומתפלל מתוך המית לב עמוקה, ובתוך קולו הרועד, המשמיע בדחילו ורחימו את ה’ברכות' מרטטות דמעות…

רגיל היה ר' מרדכי לצום ביום החמישי, בימים של פורעניות, בימים שעמד בנסיון קשה. חביב היה לו יום החמישי יותר מן השני, כי ביום הזה מתה עליו אמו, מתה מתוך צום… את אמו איננו זוכר, כי במותה היה עדין נער קטן; תמונתה מרחפת לפניו מתוך חלום. השכנות היו מספרות בה ומתוך ספוריהן ידע, כי אמללה היתה ומתוך ‘חטא’ מתה. בת חמש־עשרה נכנסה לחופה היא היתה מפורסמת בעיר בשמה ובשם הכנוי, אשר לה ‘רחל’ה הזמירה’, כי קולה היה כקול הזמיר ומן הבקר ועד הערב צלצל בבית אביה, הגביר שבעירה. רחל’ה היתה חביבה על כל חברותיה, ‘נשמה של מלאך’ לה. וכלן – כל חברותיה – התגאו בה ובשערותיה השחורות שהגיעו עד לברכיה. בספוריהן של השכנות נשמע עד עתה רגש של חבה, כשהן מספרות ברחל’ה. “ביום החופה – ככה מספרות הנשים – כשגזזו את שערותיה, בכתה רחל’ה ובכינה עמה כל הנערות. גם הרבה מן הגברים מחו דמעות מעל ריסי עיניהם”… אחרי החתונה גזר עליה בעלה ‘הרב’, שלא תוסיף להשמיע את קולה. ורחל’ה שמרה את הגזרה מתוך פחד וחלחלה. “פעם אחת – מוסיפות לספר הנשים – הדבר היה שש שנים לאחר החתונה – עמדה לברך על הנרות… ופתאום החלה לבכות, ותבך הרבה, ומתוך בכיתה נשתקעה במחשבותיה ומתוך מחשבותיה החלה מבלי להרגיש בזה, לשיר… מתחילה בקול נמוך, וכה עצוב, כה קורע את הלב… ולאחרונה התרומם קולה יותר ויותר עד שנשתפך בכל מלוא חללו של הבית… פתאום נפתחה הדלת וה’רב' בא ועמו עוד אורח… הם שבו מבית־הכנסת… רחל’ה הקיצה לקול דפיקת הדלת ותתעלף”…

“ויגזר הרב – גומרות הנשים – על אשתו לצום במשך חצי שנה בכל יום החמישי”… בחדש השני, אחרי הצום של חמישי, התעלפה הרבנית ולא שבה עוד לחיים… לבה התפוצץ…

ויצם גם היום ר' מרדכי. הוא הרגיש, כי ‘הצרה’ אשר באה עליו גדולה מכחו, מי יודע אם יוכל לעמוד בנסיון. הקשה הפעם אלהים לנסות אותו. וישתמש באמצעי זה – הצום הרגיל והחביב לו, שכמה פעמים בחייו השתמש בו וכאלו נעזר על ידו. קשים היו הענויים, אשר התענה בהם הפעם ר' מרדכי בצומו ובתפלתו. ומתוך הענויים הקשים נדמה לו, כי ‘אותו הדבר’ שהציק לו רפה וירוח לו.

ובכי מר וקשה בכה ר' מרדכי מתחת לטליתו, כשאין איש רואה אותו ושומע אותו. מתוך בכיתו זכר בכל פעם את אמו, זכותה תגין עליו… אף פעם לא זכר אותה ככה. רואה הוא אותה כמו חיה, כשהיא עומדת ומברכת על הנרות, כשהיא בוכה, כשהיא מתחילה לשיר מתוך בכי וכשהיא מתעלפת בהרגישה בבוא אביו ה’רב'.

– בודאי נוהג ר' מרדכי לצום בימי ה’קריאה' – אמרו השכנים, כשקראו לו אל סעודת הבקר והוא לא נענה להם.

הזקן, אביה של רבקה – כך שם האשה הצעירה־הביט אל ר' מרדכי מתוך מבט של קנאה: “אשרי מי שהגיע לידי כך!”

ורבקה הביטה תחלה מתוך תמהון ואחרי־כן גחכה קצת… למה גחכה?

כשהשליכה האניה עוגן והמלחים המתעסקים בעבודתם הכריחו את ר' מרדכי לעזוב את מקומו, הסיר את הטלית ואת התפלין, כרכן וישימן בילקוטו. פניו היו חורים ועיניו היו אדומות. ויבחר לו פנה רחוקה, וישב על השק אשר פרש לו; ידיו נשענו בברכיו ואת ראשו שם בין ידיו ומחשבה קשה ועמוקה העסיקה את מוחו. לו הביט אדם אל פניו ברגעים האלה, היה חושב, שמתאבל הנהו על מת. וכשהוא יושב ככה נדכּא ונענה ומלא צער ויגון נגעה בו פתאום יד איש ויתעורר. לפניו עמד אחד מבני לויתו, עומד ומדבר אליו איזה דברים בחצי־לחש כמתביש… ולא הבין ר' מרדכי את לחשו ויבקשהו לחזר על דבריו.

–… הם שלמו… רק עד אזמיר שלמו… כספם לא הספיק… ועתה מאיץ בהם הקפיטן לרדת או לשלם תיכף עד יפו… – הוסיף לגמגם האיש. ורק כשקם ר' מרדכי ממקומו וירא את היד הפשוטה ומעט־מטבעות־הכסף אשר בה, וכשהביט מרחוק אל חבורת בני לויתו, שעמדו כנכלמים לפני עוזר־הקפיטן והוא צועק ומדבר קשות אל שכניו הזקנים ורבקה כבשה את פניה בקרקע, – הבין אז את הכל ויתעורר איזה דבר חזק בלבו ויוציא במהירות את הכיס מצלחתו, פתחו באצבעות רועדות ובעוד רגע נראתה על כף היד הפשוטה מטבעת זהב גדולה…

עיניו של המבקש נפתחו בתמהון ומפיו התפרצו כמו מעצמם דברים חמים, – יברכך אלהים, ר' מרדכי.

ור' מרדכי עומד חִוֵר וחרד, מביט ורואה איך שב המדבר בו אל החבורה, איך כלם פנו, פעם אחת, אליו, איך חדל הפקיד מלצעוֹק וילך לו ואיך הרימה רבקה את ראשה ותבט אליו ועיניה גדולות ורחבות ואגלי דמע מתנוצצים בהן… וירעד לבו של ר' מרדכי. ופתאום רָוַח לו מאד, כאלו זה עתה נולד. כאלו סרו מעליו כל הדאגות והטרדות ושמים חדשים וארץ חדשה נגלו לפניו, ולב חדש ברא אלהים בתוכו… וישכח את ענותו וישכח גם את החטא שחטא שבמחשבה, ויתעורר בו רצון ללכת, לדבר, לספר ולעשות דבר מה. ויאמר ללכת אל החבורה… אבל נמלך פתאום וישב אל פנתו, וישב על השק ואת ספר התהלים לקח בידו וישקיע את עצמו בקריאתו הרגילה והחביבה עליו… אלא הפעם צלצלה בנגונו איזו נעימה חדשה, מעין חדוה… אל האניה באו אנשים מתוך העיר וביניהם אחד מבני ארצם של הגולים, איש צעיר, מגוהץ בעל שפם שחור ומסולסל, וזקן מגולח ועינים לו שחורות, צוחקות ומהירות. ועד מהרה נשמע קולו הצוהל בדברו עם בני ארצו. וגם יתר הבאים נתאחדו אליהם והחבורה השקטה נעשתה הומיה ורוגשת. מתוך קול הדברים והצחוֹק נשמע לפעמים גם צחוקה החי והמצלצל של רבקה. אחרי הצהרים, כשהחל הרעב להציק לר' מרדכי וגם חום השמש נגע בו ולבו נעשה חלש, קם ממקומו להתהלך מעט לרוח היום. ויהי כי עבר על יד החבורה השמחה נפגשו עיניו ברבקה, כשהיא עומדת ומדברת עם האיש הצעיר וכשהוא מתקרב אליה ולוחש על אזניה ועל פניה עובר צחוק קל… וירגיש פתאום ר' מרדכי כאלו עקצו איזה דבר… נפשו, שהיתה רק זה מלאה – נתרוקנה פתאום והריקניות בלעה את תוכו, את נשמתו…

רצה ר' מרדכי שרבקה תביט אליו ברגע הזה ויקרא בכונה לזקן, מבלי שהיה צריך לכך. הוא רצה שתשמע את קולו ותפנה אליו, אבל היא כאלו שכחה אותו ואת קיומו ולא פנתה אליו וכאלו לא הרגישה בו כלל…

וכאב עמוק מהול בכעס נשתפך אל קרבו ויפן הצדה, וילך אל עבר האניה השני ויעמד ויבט אל מראה העיר, אשר נגלתה לעיניו. היטב חרה לו. הוא בקש ברגע הזה לשכוח את רבקה, לגרש את פרצופה מתוך לבו ולא יכול…

בעוד שעה קלה הלך להתפלל תפלת מנחה ועוד הפעם בכה קולו.

 

ה    🔗

רחוב החוף שבאזמיר היה מואר באור פנסי־הגז ובאור המתפרץ חוצה מתוך חלונות ופתחים של חנויות ובתי מלון ומרזח. עגלות־הטרַם עוברות במהירות זו אחרי זו, מלאות אנשים, והעגלות מוארות ומקושטות. ונדמה לך שהן עורקי הרחוב, שבתוכם עובר הדם מן המרכז ומשתפך לכל אברי הגוף. מרכּבות קלות וגדולות רתומות לסוסים דוהרים חוצות גם הן את הרחוב ומעלות רעש על ידי קשקוש אופניהם על גבי מרצפת הרחוב. אנשים למאות ולאלפים זורמים ממקום למקום כשהם מדברים, רועשים, צוחקים… גם מתוך החלונות והדלתות הפתוחים ומותך העגלות והמרכבות פורצים אל הרחוב קולות של דברים, של צחוק, של שירה ונגינה… מי הנמל השקטים רוחצים את מרצפת הרחוב והאניה הגדולה, השקועה עד חציה במים, קשורה בחבלים אל יתדות הברזל התקועות בתוך אבני המרצפת. הד החיים שבתוך הרחוב משתפך אל האניה ומגרה את עצביהם של הנוסעים הבטלים. גם בתוך המים השקטים שמסביב לאניה רוגשים החיים. סירות קלות שטות, עוברות ומתגנבות כצללים מבין לאניות הענקיות ומתוכן נשמעים קול דברים של לחש, קול של צחוק עצור, מעורב לפעמים בצלצול נשיקה חמה….

והירח הנשקף מעל העיר בוש לגשת אל החיים הרוגשים ומרחוק הוא מפיץ אור כהה. ומעל ההרים אשר מסביב נופלים צללי העצים העבותים. והצללים גדולים וענקיים ומצפינים בתוכם איזה קסם, איזה סוד…

וכל העולם שמסביב מלא ריח מיוחד. ריח של געגועים כבירים, ריח של רגשות מיניים, של תאוה רעבתנית, שאינה יודעת שובע… והנוסע הבודד, היושב על מכסה האניה, בתוך החיים ורחוק מהם כאחד, מרגיש איזו מועקה בלבו, איזה סער המתחולל פנימה; רוצה הסער לפרוץ חוצה ואינו יכול. אבל לא בודד היה ברגעים האלה ר' מרדכי.

את התענית כבר גמר וישבע מן התבשיל, אשר הכינה בשבילו רבקה. רק היא ואבותיה הזקנים נשארו על האניה ללון. כל יתר בני לויתם ירדו אל העיר בעוד יום להשאר שמה עד למחרתים. ר' מרדכי פרש לו מרבד קטן על המכסה העליון, ישב ויבט אל העיר, מבלי שיכול למשוך את עינו מחיי הרחוב אשר נגלו לעיניו. רבקה גם היא ישבה על ידו. היא הביאה לו חמים לשתות. ר' מרדכי היה שכור קצת מריח הסביבה, אשר פרץ אליו מכל צד, פרץ וכאלו בקש להכניעו, לכבשו.

אל רבקה לא הביט. הוא גם לא בקשה לשבת אצלו, מעצמה ישבה. אבל הוא הרגיש בה, הרגיש בקרבתה, הרגיש בריח שערותיה וריח בשרה…

ונדמה לו שהיא מביטה אליו ומבטה חודר אל תוך פנימיות נפשו. ובתוכה, בתוך נפשו, קמה מהומה, מבוכה. והמבוכה שבנפש עוברת אל המוח ונעשה מבולבל. ומה שלא הרגיש אף פעם בחייו, הרגיש עתה: רגש חזק, רגש כל־יכול תקף אותו את כולו, מלא את כל תוכו; את מחשבתו, את לבו ואת ראשו וימשכנו בחזקה כמו בכח ברזל למקום אחד…

ופתאום והנה תמונת אביו ה’רב' עומדת לפניו. פנים נזעמים, מצח מלא קמטים, עינים מפיצות עברה וזעם. ככה היה רואה אותו בילדותו ובנערותו כשנכשל ב’חטא': יצא מבית־הכנסת בשעת התפלה החוצה, הסתכל דרך החלון אל הרחוב בשעת הלמוד או מה שרע מזה: נמצא בצחקו עם ‘החברה הלבנה’ מאחורי חצרו של ‘הרב’… הרב איננו מגיד לו כלום ברגעים האלה, אלא מביט אליו ומבטו קשה ממבט השר של גיהנום… ומפני אותו המבט הקשה הזה היה דמו נקרש בעורקיו… ככה הביט בו הרב גם אז, כשנועז למאן בכלה, שהציע לפניו. וככה היה מביט בו אביו גם לאחרי מותו, בכל פעם שנדמה לו, כי עשה שלא כהוגן, כי ביש את זכרו…

וקשים שבעתים היו פני הרב ברגע הזה. בתוך הסביבה של הרחוב האיזמירי בלילה, בין האורות הקוראים לחיים, לאהבה; בין הזוגות המתהלכים על החוף המסתכלים אל פני המים ואל האניה, נדחקים זה לזה ומתלחשים ומצטחקים והפנים של איש־הזעם מביטים אליו, מקרישים את הדם בלבו ומגלידים את נפשו ושומע הנהו את לחשם הקשה:

– אל תביש את שמי!

וכל הרחוב האיזמירי כאלו מסתלק ממנו ורבקה כאלו הולכת ונמסה… עוד מעט יתרומם, יברח וימלט אל ‘ספר־התהלים’ שלו…

אבל התמונה הזועמת עוברת ואת מקומה לוקחת תמונת מלאך נקי וטהור כטפת טל־בקר, והיא עומדת לבושה בגדי שבת. מטפחת משי לבנה על ראשה, לפניה שלשה נרות דולקים והיא מברכת עליהם ומתוך הברכה נובעת שירה, שירה מלאה געגועים אל החיים… והשירה כאלו מכונת אליו ומעוררת בו את הרצון לחיות וליהנות מן החיים.

– יפה הרחוב, האין זאת, ר' מרדכי?

והקול הרך והנעים בא לר' מרדכי כמו ממרחקים והוא מתעורר מעולם הדמיונות שלו ונופל לתוך המציאות הסובבת אותו, והוא מרגיש את קרבתה של רבקה, הוא מרגיש את נשימתה החמה, הוא מרגיש את מבט עיניה החם.

– כן, יפה…

וקולו נמוך ורועד. ברגע הזה כאלו חשכו עיניו ואינו רואה כלום. הכל נעלם ממנו ורק היא וקרבתה ממלאות את כל חללו של עולמו. איזה רצון עז וכביר מתגרה בו, דוחף אותו אליה, ויש אשר ידיו נפשטות מעצמן וחוזרות שוב אחורנית. לבו דופק בחזקה, נשימתו כבדה וכלו כאלו בוער באש של קדחת.

ועוד הפעם מנצנצים לנגד עיניו הפנים הנזעמים, אלא שהפעם הם רחוקים ממנו ורואה הוא אותם כמראה הצל מרחוק…

עוד הפעם הוא שומע את השירה, שירה של כלות־הנפש, שירת אהבה שלא נתמלאה ותאוה רצוצה, והשירה מגרשת את הצל מעל פניו ועקבותיו לא נודעו…

– ר' מרדכי! מדוע אין האדם נהנה מן החיים בעודנו חי והחיים כה טובים, כה נעימים?

– אסור…

– אסור?… ואם אסור – למה הם החיים?

– החיים בעולם הזה אינם אלא פרוזדור לחיי העולם הבא…

– ושם, בעולם הבא יש בני אדם והמון־לב, יש דם חי הזורם ושוטף בעורקים?…

– דם… לב… לאו… רק נשמות הצדיקים פורחות לפני הקב"ה באוירא דקדושה ונהנות מזיו השכינה…

– ולא יותר? לאו?

– לא…

– לא כדאי!

ר' מרדכי מרגיש את החום השופע ובא מתוכה אליו… כעין עלטה כבדה מעטפת אותו והוא מרגיש כאלו הוא נופל אל איזה תהום… נדמה לו שידה נוגעת בו והיא מושכת אותו, מושכת והוא נמשך אחריה, נמשך כלו… פתאום קפץ ממקומו ויברח אל המכסה התחתון…

ונדמה לו שהוא שומע מאחריו צחוק קל…