(מסורת־אגדה)

 

א    🔗

לרגלי העצמון, מלך־ההרים אשר למנשה, הנושא את ראשו על פני כל ארץ־הגליל, לפתח קברו של ר' שמעון בן יוחאי, ישב השמש ר' יוסי, חוטר מגזע הבעש"ט, ושמר על נר־התמיד שעל הקבר הקדוש, שלא יכבה ולא יחזור, חלילה, העולם לתוהו ובוהו.

עני מדוכא ומרוד היה ר' יוסי כל ארבעים שנות חייו. את שמשותו קבל בירושה מאת אביו ז“ל. הוא וזוגתו ובתו היחידה וחתנו, דייג, שותף לאחד הדייגים הנכרים שבטבריה, אינם נזונים ממוצאי־שבת ועד ערב־שבת אלא בקב־חרובין. פניו מקומטים וכמושים כפני זקן. אבל לא מדאגת־פרנסה ולא מרדיפה אחר עושר נזדקן, אלא… אין מגלים דבר זה אלא לצנועים, ורק מפה לאוזן: בין מחשבי־קצין היה חלקו. מיום שעמד על דעתו נמשכה נפשו אחרי חשבונות־ה,קץ' והגה בהם להלכה. ומאז חזר מן הישיבה שבצפת אל בית אביו, במירון, וקבל עליו, לאחר פטירתו של אבא, את השמשות ליד הקבר הקדוש, שקע כלו בחשבונות ה,קץ' למעשה. שום אדם לא עמד על סודו זה. את לבו לא גלה לשום ילוד־אשה. רק לזוגתו הצנועה יגלה לפעמים אפס קצם של חשבונותיו. היא שומעת את דבריו ומנענעת לו בראשה להסכמה. מסכמת ונאנחת בשברון־לב. אבל לא ל,קץ' היא נאנחת. היא אינה פוסקת אף רגע מלצרף צירופי־חשבונות, פרוטה לפרוטה כדי לכבד את השבת. שכרו של בעלה – מַג’ידי לשבוע, וחלקו ב”חלוקה" מקופסת ר' מאיר בעל הנס – מַג’ידִי לחדש. החתן הדייג אינו מביא הביתה אלא דגים ליום השבת. דאגת הפרנסה ובפרט דאגת־השבת – עליה.

לא לעונג היו חשבונות־ה,קץ' ר' יוסי. ימים ושנים ישב עליהם, ואף עשה לילות כימים, וצרף צרופים. וזִוֵּג זווגים, ושחה בים־הגימטריאות. והרבה,קצים' מצא.,קצים' שנתבדאו רחמנא־לצלן. ועל ה,קץ' האחד עוד לא עמד. השטן מקטרג. יש אשר ימצא את הדרך הנכונה וזיו־הקודש יאיר את הנתיב מראשיתו ועד אחריתו. יש אשר ירגיש בכל ישותו, כי הדבר קרוב, קרוב מאד, וכמעט בידו ימששנו. עוד יום של דעה צלולה ושל מחשבה מיושבת, עוד יומַים וה,קץ' בידו… והנה ידיעה מחרידה: פרעות פרעו בישראל; גזרה של שמד נגזרה; עלילה העלילו, שיש בה מחלול־כבודם של ישראל ותורתו. ור' יוסי קורע קריעה, שם אפר על ראשו ושק על בשרו, ומתענה לפתח־הקבר, ומתאבל כעל מת. כל אסון של כלל־ישראל – אסונו. וכל עלבון – עלבונו. כי מה יש לו בעולמו, אם לא כבוד ישראל ותורתו? – ואז, מרוב צער ועגמת־נפש, דעתו מתבלבלת והוא שוכח את צירופי חשבונותיו ואת מסקנותיו, שנתבררו לו כשמש. כל החוטים המקשרים והמאגדים מופסקים. האור מסתלק, וחושך כבד מכביד על מוחו. וכשהוא נח מעבו ומרגזו הוא מתחיל שוב כבתחילה. מתחיל ועמל ויגע ומוצא. ועוד פעם אסון ותקלה. וחוזר חלילה… השטן מקטרג.

ברם עשרים ושתים השנים, ששמש את הקבר הקדוש, לא עברו לבטלה. מלאות היו עבודה. רק בימי שבת ויום־טוב אין לבו ונפשו אל חשבונותיו. כלו נתון לנשמה היתרה – לכבדה, ענגה ולהנות מזיוה. וגם בימי־הצום הרגילים ובמשך ארבעים יום של צום, שהוא מטיל על עצמו חובה שנה־שנה, אינו עוסק בעבודתו: אז מתאבל הוא על גלות־השכינה. מלבד הימים האלה כל ימיו ולילותיו מוקדשים לעבודת־הקודש. בוקר, בוקר, לאחר הטבילה והתפלה, ימסור את שמירת נר התמיד לנכדתו הבתולה, השומרת על הנר כעל אישון־עינה, והוא ילך לנדוד בסביבה. ועד לתפלת־המנחה לא ישוב הביתה. את ארוחתו פת־הקִבֵּר, ישים בתרמילו, את ידיו ירחץ במי־המעינות, ואת ברכת־המזון ישיר בין הסלעים, שהֵדם יענה תמיד לעומתו. ובכל הסביבה אין סלע, אשר לא יְדָעֹו, אין עשב אשר לא חֲקָרו; ואין מערה, אשר לא בא עד סופה. ואף את הדֶרוישים ואת החַג’ים הוא יודע. אותם ואת שיחם ואת הגיגם. שפתיו מדברות ערבית צחה, ומכולם – מן הסלע והעשב, מן המערה וההר ומן הדרוישים ועם־הארץ משך קוים דקים מן הדקים, ומהם ארג את חשבונות־הקץ. ומי יודע? – לולא שעת־מנחה שבאה ומפסיקתו ממחשבתו ומהגיגו ומפסקת ביחד עם זה גם את חוט־הקסם המקשר אותו עם הסביבה ועם עקבות הקדושים הרחוקים, שהיו עוברים כאן לפני אלפים בשנים. מי יודע? – אפשר שהיה בא ביום מן הימים עד ה,קץ‘… אבל חובתו מפסיקתו והוא חוזר אל המערה ואל הקבר ואל ביתו לרגלי ההר. חוט־הקסם פוסק ורק למחר יתחיל לטוותו מחדש. ובלילות ישב יחידי במערה. נר של חלב בידו האחת וה,זוהר’ בידו השניה. וגם ניר מקומט ועפרון קטנטן, שנתישן מרוב שמוש, לנגדו. והוא קורא ומחשב ורושם. ואין סוף למספרים. וגדולים חקרי־לב… והנה שעת חצות הגיעה. ושוב מפסיקתו החובה. ר' יוסי משתקע ב“תקון־חצות” ובכה יבכה בקול מר על גלות־השכינה ועל חרפת עם־ישראל. ושוכח הוא את כל עולמו. ישכח גם את חשבונותיו, ואחרי,תקון־חצות' יישן שנת־חובה, שֵנה חטופה, ועד מהרה יתעורר לעבודת הבורא, וכשיאור הבוקר ימצאהו במערה חוֵר כמת. ולבו ריק, ומוחו ריק, וכולו רצוץ ושבור כחרס הנשבר ונפשו מחשבת להתעלף. ולולא זוגתו הצנועה שמביאה לו בשעה זו כוס־חמין היה מתעלף באמת…

אבל, כאמור, לא לחנם עמל ויגע ר' יוסי עשרים ושתים משנות־חייו. הרבה דברים נתבררו לו. אפילו אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב וכל הקדושים אשר בארץ לא יזיזוהו מדעתו זיז כל שהוא. שלשה מספרים של שנת־הגאולה מצא. את האלפים, את המאות ואת היחידות. כל אלה בדוקים ומנוסים. ורק את העשרות לא מצא. ודא עקא. מה הן? – הנה הסוד!… והוא מרגיש בכל כחות נפשו, שהשעה קרובה, שאין שום אפשרות, כי תתעכב עוד הרבה… מה הם ימי־שנותינו? – שבעים שנה, ואם בגבורות – שמונים שנה. והאות צריך לבוא בימיו. הנחה זו ברורה לו כשמש.

והיה מעשה וכמעט שעמד גם ע המספר הרביעי: על העשרות. אור גדול נגלה לו וכמעט שתפָסו בידו. ושוב מעשי־שטן… בשל הנערה נגלה לו האור ובשלה נגנז. ומעשה שהיה כך היה:

 

ב    🔗

באחד מערבי־השבתות עוד מתחילת הבוקר, טבל ר' יוסי שלש טבילות; התפלל, תקן את מנורת־התמיד וימלאנה שמן־זית זך; צוה על נכדתו שתשמור על הנר בשבע עינים; נטל את מקלו ואת תרמילו והלך בשדה לנדוד בין הסלעים. לפני מספר־ימים עמד על פרח־בר אחד שלקח את כל לבו. ריחו המשונה, מראהו המלא קסם וכל תבניתו הפלאית הגידו לו, שסוד הוצק בו בפרח זה. ברור לו, שלא ככל פרחי־השדה הפרח הלז. אליו שם ר' יוסי פעמיו. אך בטרם יגיע לסלע, אשר מתחתיתו צמח הפרח הנפלא, הרים את ראשו ויבט – ולא נותרה בו נשמה: ליד הפרח הנפלא כורעת נקבה על ברכיה. והיא ממששת באצבעותיה בפרח ובוחנתו בעיניה. עוד מעט וקריאות,השם' היתה מתפרצת מפיו מתוך בהלה. לא היה ספק בעיניו שהשטן בדמות אשה עומד לפניו וכונתו ברורה: לבלבל את דעתו של ר' יוסי, כדי שלא יעמוד על טיבו של הפרח. אבל טרם יוציא ר' יוסי הגה מפיו – והנקבה נצבה על עמדה ושמה בו שתי עינים. והעינים שחורות ותמימות כעיני ילדה ומלאות עצבות עד לאין־סוף. וזיק אש של קדושה מתנוצץ בתוך הבבות.

– שלום עליך, סבא! וכי אין אתה ר' יוסי השמש, השומר על הקבר הקדוש של ר' שמעון בן יוחאי? – והקול – קול רחש של תפלה זכה, טהור כטל־הבקר ומלא חמימות ונפשיות כתקון־חצות.

– עליך שלום, בתי. כן, אנכי הוא השמש. מה חפצך ומה בקשתך? הגידי!

ורק לאחר שפלט הפה את המלים הללו התבונן ר' יוסי בזו העומדת לפניו – ונפשו מתה בקרבו. מברכיה ולמטה יחפות רגליה. זרועותיה חשופות, ושערות ראשה מגולות ועשויות תלתלים, ונופלות על ערפה.

שוב גדל בלבו החשד ופניו הלבינו.

– מי את?! – שאל בקול קשה, זועם ורועד כאחד.

– פועלת אנכי. מן המושבה הקרובה אשר מאחורי ההר.

– ומה שמך?

– רוחמה.

– ומה מעשיך בזה?

– את האלהים אנכי מבקשת, את אלהי־הגאולה, אשר יקנא את קנאת־עמו והשיב לעולביו כגמולם.

ר' יוסי עמד נבוך ומשתומם למראה עיניו ולמשמע אזניו. אינו לקחה שמץ דבר מן ה,מושבות' אשר נבנו בארץ ואשר בניה עובדי אדמה הם והבנות תעבודנה שם כגברים בשדה. אבל ראה לא ראָה אותן ולבו לא הלך אחריהן, כי שמן הרע הרחיק את נפשו מהן: הרי מגמתן למרוד במלכותא דארעא ובמלכותא דשמיא – אל תפתח פה לשטן… והנה אחת מאלו עומדת עכשיו לפניו. אבל מה העצב הקדוש אשר בעיניה? ומה נר־התמיד אשר בבבותיהן? ומה החן השפוך על פניה השזופים משמש? ובשם אלהים היא מדברת וקנאת עמו אֲכָלתָה… מדרש־פליאה.

– למה יביט בי, סבא, ככה? כי שחורה אני? – השמש שזפתני. כי לבי שחור משחור־שני? – צרות עמי השחירוהו. סבא, מדוע כל הערים על תלן בנויות וירושלם שועלים ילכו בה?…

– בתי, עמא קדישא עוד לא נתמלאה סאת־עָנשו. עוד לא בא ה,קץ'.

–,סאת־ענשו'? – דמו הפקר, כבודו הפקר. תורתו הפקר. אין לו אתמול ואין לו מחר. אין טעם לחייו ומותו מות־קלון. במה תמָלא סאתו עוד?…

לבו של השמש נעשה רך כדונג ודמעות חמות שמו מחנק לגרונו. ופתאום הרים את ראשו ואמר בקול־עוז.

– אל תשתוחחי, בתי ואל נא תהמי! ה,קץ' אינו רחוק. אראנו – והוא קרוב, אשורנו – והוא עתה. בזמן קרוב. בדוק ומנוסה. ברור כשמש.

והזקן התחלחל מדברי עצמו. נרתע לאחוריו, וירעד כעלה נדף. זו הפעם הראשונה, שנמלט סודו מפיו, בפני מי? – בפני נערה יחפה ומגולה זו. הוי חרפה ובושה!

עתה נשתנו הדברים: הנערה עמדה כמוקסמת והקשיבה רב־קשב לדברי הזקן.

– האמנם אמת נכון הדבר, שמספרים עליך, סבא: כי מחשב קצין אתה?

ופתאום שחה הנערה לארץ וצחוק פרץ מפיה. ורסיסי־הצחוק התפזרו בכל הסביבה, נפלו בין הסלעים ובעמק בין הסבכים, והדם חזר ויפול על ראש השמש החִוֵר ועל ראש הנערה, אשר פסקה מצחוק ותעמוד אף היא חִוֶרת כשיד…

– לא, סבא, לא זה הדרך! אתה, התם והישר, מחשב קצין במערה זו. והם, החוטאים, טמאו את הארץ. את האלהים ואת הגאולה מכרו בעד בצע. ואין איש שם על לב. ואין איש, אשר ינקום את נקמת עלבונו של מקום. מחוץ תאכל השנאה ומפנים תשכל העבדות. לא, סבא, לא בתפלות תבנה הארץ. בזיעה ובדם תפדה. רואה אתה פרח־בר זה? – אם יפול גרעינו במקום שספג זיעה ודם יצמח ויגדל כמה עשרות שנים.

השמש נזדעזע כלו. כאלו הצליף דבר־מה על פניו. התעורר מתרדמתו, תרדמת הקסם והָאִבּוּן, שהפילו עליו דברי־החוצפה של הנערה, נזדקף וצעק:

– בתי! כמה?… כמה?… אוי, הגידי־נא לי, כמה?…

אבל הנערה לא שמעה את דבריו ולא פנתה אליו. מבטה תעה במרחקים, כאילו בקש עזרה מן הסלעים ומן העמקים. ומפיה נתמלטו מעמם דברים קשים ומרים:

– לא על זיעתו ולא על דמנו צמח פרח־בר זה. העם נמכר לעגל־הזהב… ועוד דבריה בפיה – נעלמה בין הסלעים. והשמש נפל על פניו ארצה ויתפלל ויתחנן:

– אלי, אל רחום!… גלה לי רק את הדבר האחד הזה: כמה שנים יחיה פרח־בר זה?

ותפלתו נפלה ותמת בין הסלעים. אין קול ואין קשב. נפשו התעטפה עליו…

לפני שקיעת־החמה חזר ר' יוסי אל המערה. והחלטה גמורה בלבו: במוצאי־שבת ישנס את מתניו וירד אל המושבה, מאחורי ההר, ובקש את הנערה ומצאָה, וחקר מפיה על הפרח.

אבל בצהרים שמע את חתנו מספר עם אשתו, שהדייגים הוציאו מן הכנרת במכמרות גוית־נערה.

– הנערה? עבריה? מה מראה? – צעק השמש בחרדה.

אבל באותו רגע עצמו הבהילהו קול הפחדים של נכדתו:

– סבא, סבא! נר התמיד עומד לכבוד… הנה, הנה!…

השמש כמעט פרחה נשמתו. הוא רץ אל המערה, אל נר־התמיד. שעמד לכבות חס־ושלום…

 

ג    🔗

במוצאי שבת־קודש אחר ההבדלה, יָרד ר' יוסי לטבריה ומשם למושבה הקטנה אשר מאחורי ההר, ויקח דברים עם הדייגים, שהוציאו את גופת הנערה מן הכנרת, עם חבריה במושבה וגם עם רב־העיר. ביום הראשון שב עם חשכה למירון שבור ורצוץ משֶהיה.

הדברים אשר שמע הולידו הרהורים קשים בלבו.

חבריה, ש,קרעו' כלם ומנו,שבעה' על חברתם, אמרו לו, שעוד לפני שני חדשים נפרדה מהם ותלך אל ההרים, ועד יום הששי, עד שהוציאוה ממי הכנרת. לא ידעו את מעשיה…

הדייגים ספרו, כי ביום הששי, כשעתים לפני הצהרים, ראו מרחוק נערה יורדת מן ההרים, ראשה נטוי למעלה ורגליה הולכות וצועדות לקראת הכנרת. הגיעה עד מימיה והוסיפה ללכת הלאה, הלאה… המים הגיעו עד צוארה, עברו ראשה –ואיננה… חיש, מהר רצו לעזרתה, פרשו מכמורת במקום ההוא – והוציאוה בלי כל רוח־חיים…

ורב־העיר ספר לו בחרדה ובלחישה מפה אוזן, כי בערב שבת נתעכבה שקיעת־החמה עד שחזרו הקברנים מבית־העולם… והקברנים מסרו לו לרב באלה ובשבועה, כי רגבי הקרקע שהושלכו אל הקבר, עמדו כקשת מסביב לקרשים ולא דחקו עליהם… ובעמל רב הכניסו את כל הקרקע בגל.

יָמִים קשים באו לו לר' יוסי, אשר כמוהם לא היו לו אלא לעתים רחוקות מאד.

השמש ידע פתאום דבר, אשר לא ידע מאז היותו לאיש. נערה זו, שטבעה במי־כנרת, נעשתה יקרה לו מבת, מאשת־חיק ומכל אשר לו… והלא במשך כל חייו לא מְשָכו שום דבר ולא נתקשר לשום עצם. היה מסור כולו לעבודה המוטלת עליו, כולו לקדושה… וזו – כחלק מן הקדושה עצמה היתה.

הוא התאבל עליה אבל כבד.

“וכי אבדה את עצמה לדעת?… למה?… ומה הם אותות־הכבוד, שהראו לה משמים?… וכי יש תקנה לנשמתה?… או גורלה כגורל כל הנשמות הערטילאיות – גלגולים קשים ונצחיים ללא מנוחה?…”

ובצר לו פנה לעזרתו של הקדוש. לא פעם ולא שתים עמדה לו בנסיונותיו הקשים סיעתו של הבעש"ט.

ויפקד את נר־התמיד בידי הנכדה. ויצו עליו גם לזוגתו. והוא לבש שק ואפר שם על ראשו. ויַרחק נדוד להתבודד בין ההרים. ויתאבל ויענה את נפשו בצום שלשה ימים ושלשה לילות. לחם לא אכל, מים לא שתה ותנומה לא נתן לעפעפיו. ויַפל תחינתו לפני הבעש"ט הקדוש להאיר את נפשו ולעמוד לה בדין לפני כסא־הכבוד לבקש רחמים וחנינה ותקון לנשמתה, שלא תעָנש בעונש הקשה, הצפוי לה… וגם לא חדל מלבקש על גלוי הסוד של הפרח, פרח־הבר הפלאי…

וכל אותם שלשת הימים עמדה סערה בין ההרים. רוחות־צפון פרצו ממחבואן, ויהמו וירעשו, ויעקרו עשבים וסבכים, ויסיעו אבנים ממקומן, וינועו יסודות־ההרים… זועפים וקודרים היו פני־העצמון. סלעיו החדים נתבלטו, נתחדדו, וראשו נשתרבב למעלה וכאילו הזהיר אזהרה אחרנה לעולם כולו… על מה הוא מזהירו?… מפני יודפת, הנשקפת מבין הרי־זבולון, חפו מאשר היו על הימים. אין זאת, כי אם קרעה הסערה את הקרום שנקרם עליה מרוב ימים, ויציגה ערומה לעין כל… והמערות הגדולות פתחו את לוען יותר ויותר, כאילו הסערה הרחיבתן… וקול־בכי, קול־נהי עולה כאוב מבין המית־הסער ועוטף את ההרים, ועוטף את העמקים, ומתגלגל לכל נקיק ולכל גיא, וממלא את חללו של העולם כולו… הֲקולות המעונים והמומתים על קדוש־השם התגנבו ויצאו עם הסערה מתוך המערות, שנסתתמו בהן?… ואור השמש חשך. והאבל הכבד, הרובץ על ראשה של גוש־חלב, כאילו נעשה כבד שבעתים ומראֶהָ שחור משחור, והיא העקובה מדם־חלליה… ורק הראש של התבור, הצופה בין לסלעי־המגור, עגול וירוק הוא כבכל הימים, וזוהר לו, ותקוה ובטחון, ורוחה של הגבורה מרחפת עליו, ומנחמת, ומעודדת ומבשרת גאולה…

ובלילה הרביעי נפלה תרדמה עזה על ר' יוסי. ובחלומו, בחזון־לילה, והנהו עומד בטרקלין מלא אור וקדושה, ולפניו, על כסא של זהב, יושב הבעש"ט הקדוש בכבודו ובעצמו ואומר לו:

– בני, מה החרדה, אשר חרדת אלי?

– רבי ומורי, שא־נא א פני עבדך. נפשי בשאלתי ונשמה יהודית בבקשתי: נפש־אדם כי תחטא ותאבד עצמה לדעת, יש לה רחמים בדין?

– אין.

– רק זאת הפעם שא־נא את פני עבדך: הרק הטומאה מעברת את האדם על דעתו או יש אשר יגרום לכך גם יתרון של קדושה, שאין ילוד־אשה יכול לעמוד בו?

– רק הטומאה, בני.

אנחה כבדה התפרצה מלבו של השמש הזקן והחרידה את ההיכל.

– מה לך בני, כי נאנחת?

– קדושי, על חרפת עמך ישראל אני מתאבל. הורד כבודו עד שאול תחתיה וחרפתו מעברת את בניו ובנותיו על דעתן…

– בני, האם לא לזו, אשר משוּהָ ממי הכנרת בערב שבת, ירמזון מליך?

זיק של תקוה האיר את חשכת־לבו של הזקן. ויתעורר ויאמר:

כן, קדושי. נפשי בשאלתי ותקון־נשמתה של זו בבקשתי… ידעתיה, והיא זכה ותמה…

הקדוש נאנח. יסודות־העולם רעדו.

– בני, מאחורי הפרגוד הוגד לי. גזרה היא…

– ומה דינה של נשמה ערטילאית זו?

דממת־מות עמדה בהיכל. השַמש כרע ברך והשח את ראשו תחת נטל אבלו הקשה.

והקדוש שרוי בצער.

קול דממה דקה נשמע:

– “בני, הגיעה השעה לגלות לך את ראשית ה,קץ'”…

השמש חרד כלו כחרד העלה הנדף. וירם את עיניו בתפלה אל הקדוש.

– בני גלה את הפרוכת מעל חלון־ההיכל וראֵה את הנעשה מאחורי הפרגוד…

בברכים כושלות הגיע השמש עד חלון־ההיכל והרים את קצה־הפרוכת: ליד עמוד של שיש עמד מרותק בכבלי־ברזל המשיח… ויד נעלמה, יד עלמה, מנתקת את כבלי־הברזל מעל ידיו ורגליו…

צעקה גדולה פרצה מפי ר' יוסי ויפול מלוא קומתו ארצה. העלמה, אשר עמדה לנתק את כבלי־המשיח, היתה זו שראה אותה על־יד פרח־הבר…

וייקץ והנה חלום. ותפעם רוחו. ויתפלל:

רבונו של עולם! היה רצון מלפניך לגלות לפני טפח – למה כסית טפחים? אימתי יהיה האות הזה? ־

אבל השמים היו קשים ואלמים.

שבור ורצוך, נדכא ונענה, חזר השמש לביתו. וישמור את הדבר בלבו.

 

ד    🔗

עברו שנים.

השמש ר' יוסי נזדקן מאד. בתו נתאלמנה. בעלה – סירתו נטרפה במי־כנרת ויטבע. הנכדה, השומרת על נר־התמיד, נשאה לאיש. והרי היא הרה כיום. ראשית־הריונה. העוני שבבית גדל. הפיות – תביעותיהם מרובות וההכנסה במקומה עומדת. בעלה של הנכדה דייג אף הוא. ואינו משתכר יותר מחותנו עליו השלום. אבל לא דאגת־הפרנסה ולא צער גידול־בנים הזקינו את ר' יוסי. הערפל, שכסה את חשבונותיו ביום ההוא, כשפגע בנערה, לא נתברר עד היום הזה. וימים קשים באו לו. ימי ספקות והרהורים. ויש אשר לבא לפומא לא גלי. יש שקיר־הברזל מתחיל להתמוטט והוא מתחיל להטיל ספק… ויש שדעת עומדת להטרף עליו. דם־ישראל הולך ונשפך כמים. כבודו היה למשל ושנינה. ודי בזיון וקצף. ועקבות־משיחא עדיין אינם נראים… יש אשר יתגבר כארי וינחם מן האבל הקשה, המעיק על לבו:

“אם לא עכשיו… לא ירחק עוד… אם אני לא אזכה – בני יזכו”…

ותוך כדי מחשבת־נחמה זו יקפוץ כאילו עֲקָצו עַקְרָב. והוא חוזר על חשבונותיו:

“האמנם לא בימיו?”…

יתוש מנקר במוחו, מטיל קרח בדמו ומעכב את דפיקות־לבו.

ועוד דאגה מסותרת אחת בלבו, דאגה, אשר לא יגלנה מפורש אפילו לעצמו. והיא כרקב בעצמותיו. האלהים מנע ממנו בן־זכר… זאת ועוד אחרת: קבלה בידיו מאביו ובידי אביו – מזקנו, כי בט' כסלו, ביום שנשתחרר הצדיק יסוד־עולם ר' שניאור זלמן מבית־הסוהר, עתיד להוָלד זה שיקדים לביאת־המשיח… ר' יוסי לא הלך בגדולות מימיו. אבל… מעשה־שטן: בכל פעם כשהיתה אשתו הרה. ואחר־כך – בתו, היתה מחשבתו עושה מעצמה, בלי רשות־בעלה, את חשבון־ההריון… ומרכז החשבון – י"ט כסלו. וכשר' יוסי תופס את עצמו במחשבתו זו יבָהל וירתע לאחוריו, וירוק במי־שהוא, ויגער בי־שהוא, וישם פעמיו בכבדות אל הקבר… אין ר' יוסי בן־מזל. ההריון הראשון של אשתו נגמר בנפל. השני הביא לו את בתו. ומני אז עמדה אשתו מלדת. לבן־זכר לא זכה. ההריון הראשון של בתו הביא לו את נכדתו. ונסגר גם רחמה, והנה עכשיו הרתה נכדתו… וכשלחשה לו זוגתו על הסימנים הראשונים של הריון־הנכדה נדר שלא יחשוב על זה כלל וכלל ולא יהרהר בזה בשום ענין ואופן. וכשהוא ופס את עצמו בהרהור קל ממין זה, היה מכה על לבו ורץ בכל מאמצי־כחו אל הקבר, כאילו בקש לאחוז בקרנותיו ולהנצל מרדיפותיו של מי שהוא…

אבל בפנה נסתרה של מעמקי־לבו, מתחת לגל של אפר, היה חי זיק של תקוה…

 

ה    🔗

י“ט בכסליו חל ביום השבת. ליל י”ט היה, איפוא, ליל התקדש השבת. נוהג היה ר' יוסי כל ימיו להוסיף בלילה זה נר משלו על קברו של הצדיק. ולאחר תפלת מעריב היה שותה,לחיים' וטועם מטעם הדג המלוח, שהיתה אשתו הצנועה מכינה לו בכונה באותו ערב. כי מימי־נעוריו אהב מאכל־תאוה זה. הפעם יצא ר' יוסי ידי חובתו בסעודת ליל־שבת, שאשתו היתה מכינה כל ימי־חייה,כיד המלך‘: לחם־סולת, בשר ודגים. ומן הבוקר של היום הששי היה ר’ יוסי במצב רוח של ב,גילופין‘. נגון עצוב ולוקח לב, מנגוני בְרַאצלַאב אשר אהב, נסתנן מבין שניו. גם בלכתו אל המקוָה וגם בהניחו את התפילין, גם בתקנו את נר־התמיד וגם בהכינו שִבְבֵי־עצים לאשתו, לכבוד־שבת, וגם בהתבוננו מתוך הנאה למלאכתה של אשתו, כיצד תקנה ומלחה את הדג הגדול, שהביא בעל־הנכדה מבעוד־יום מטבריה. דג להפליא. לא ראה ר’ יוסי כמותו מיום שעמד על דעתו. גדול ושמן וחי ומפרכס מתחת לסכין, כאילו עמד על נפשו. מי יודע, אם לא היה בו גלגול של נשמה ערטילאית…

בצהרים, כשעמד ונטל את ידיו קודם הסעודה, עברה עליו נכדתו וכרֵסה בין שניה, עסוקה בסדור הבית ליום־השבת, וגחכה לו גיחוך של חבה, כי אהוב אהֵבַתו מאד. ועל פניו של ר' יוסי עבר צל, של רצון או של צער? ־ קשה היה להבחין ברגע זה. וזוגתו, כשנזדמנה גם היא באותו רגע לחדר, השחה את ראשה עד לאזניו ותלחש לחש־חרש.

– עוד חדש ימים ללידה… ישמרנה אלהים מכל מרעין בישין…

– אֶ… אָ… מֶ… מָ! – גמגם הזקן בפיו, כאילו מבקש להגיד דבר־מה ולא יכול להוציא שיחת־חולין מפיו קודם שברך את ברכת,המוציא' ובצע וטעם מן הלחם.

מה שבקש הזקן להגיד, ואם בכלל בקש להגיד דבר־מה, נעלם מן המסובים. ורק אחת ברור היה לכולם, כי רוחו הטובה, שהיתה עליו מן הבוקר, נסתלקה לפתע־פתאום. ענן של דאגה רחף על מצחו וכסה את פניו.

'מה היה לו?… ובמה המריתי את רוחו?… ' – חשבה הזקנה בלבה ונשכה את בשר־שפתיה בשניה מתוך חרטה – ולא ידעה בעצמה על מה היא מתחרטת. ופת־החלה וחתיכת הצנון העשוי בשמן לכבוד ערב־שבת עמדו לה הפעם כעצם בגרון.

עוד השמש עסוק במלאכת־הקודש, ליד המערה ונר־התמיד, והשֶמש נטתה לערוב. קרניה הזהיבו את מי הכנרת, הנשקפת מבין להרים, מתוך האופק השקט שלה. השמים היו זכים כבדולח. ורק בקצה הצפון, מעל לחרמון, נראתה עב קטנה ככף־איש והשוער, החג' השחור, שהיה בא לשמור על נר־התמיד מערב שבת ועד מוצאיה עוד מימי שמשותו של אבא ז“ל, השקיף בעינו השמאלית – עינו הימנית נסתמאה מילדותו – כלפי הכנרת השלֵוה שלות־מות וכלפי הענן הקטן שעל ראש הסבא והניע בראשו לסימן של חשד. ר' יוסי לא השגיח בשוער, בכנרת ובעב הקטנה, בראשו ורובו היה שקוע בהכנות לקבלת שבת המלכה. הוא חזר וטבל במקוה שבמערה, לבש את ה,חלט' הלבן מלמטה ואת ה,קפוטה' של קטיפה, שבאה לו בירושה מאביו ז”ל, מלמעלה, ובמתניו חגר את האבנט של משי. הפוזמקאות היו לבנות כשלג, המסולים מגוהצים מבעוד יום בידי הנכדה, ועל ראשו חבוש ה,שטריימל' בעל שלש הקצוות. פניו נהרו ב,נהורא קדישה‘. את נר־התמיד שלפני הקבר תקן כהלכה. יצק בו שמן, שיספיק עד למוצאי־שבת ועד בכלל, ומסר את ההשגחה לידי החג’, השומר את משמרתו זו באמת ובאמונה ולא יצאה מעולם תקלה מתחת ידו.

ועוד ר' יוסי עושה כה וכה ועל סף־הבית נראתה הזקנה. פניה מלאים דאגה, מבוכה וצער ובידה רמזה לו, כי יגש אליה. ושפתותיה נעות, נעות, וקולה לא ישָמע. ר' יוסי לא השגיח בה – עד שהאיר השוער את תשומת־לבו. אז הביט אל אשתו ולא הבין, מה הרמז, שהיא רומזת לו, ומה הלחש האלם אשר על שפתותיה. וירָגן עליה בלבו על שהיא מטרידתו בשעה זו, ויגש ויאמר:

– מה החרדה, אשר חרדת עלי?…

– יוסי… יוסי… הטה אזן, יוסי… שמע… הנכדה… יוסי… הנכדה…

– מה לה?… מה לה לנכדה, הגידי?…

– ה־ס־ס… יוסי, היא כרעה ללדת… צירים וחבלים אחזוה… אוי לי… רוץ התפלל אל הקדוש…

ועל פניו של ר' יוסי הבהיק פתאום זיו של אור. הוא החזיק בזוגתו והעביר על פניה מבט של אושר.

– זקנתי, מה לך כי נבהלתְּ – נשא כפינו ונודה לרבונו של עולם על החסד הגדול…

– זקן, דעתך מתבלבלת עליך… היא מקשה ללדת… סכנה… אל אפתח פה לשטן… עוד חודש ימים…

– שתקי, פתיה… אַל תטיחי דברים כלפי עלה… מהו חודש ימים, מהי שנה ומהו דור? ־ כמר מדלי וכשחק מאזנים כלפי רצונו של הכל־יכול… זקנה, זקנתי… פתיה, קטיָתי… אור לי"ט כסליו… הנה זה בא היום המקווה… זקנה!… תני נרות!… אנכי גוזר עליך בגזרת בעל… הוציאי את כל הנרות!… שפכי את כל השמן, זקנה!… נדליק נרות, נדליק שמן… נעשה הדלקה גדולה, זקנה!… פצחי פיך ברנה… רקדי עמדי… הנה יום־הגאולה בא, בא!… הטי אזן, שמעי!… הנה קול שופרו של משיח… הנהו בוקע ועולה מבין להרים… יום נקם בא, יום־שלומים, יום־הישועה… זקנה. בקע אור־השחר… אור גדול יאיר לנו…

– וכי נטרפה דעתכם עליכם או יצאתם לתרבות רעה?… קול־השופר נשמע מצפת, שעת הדלקת־הנרות הגיעה… ואתם, הזקנים, מתעלסים באהבים…

קולו של השוער, החג' הזקן, העיר את ר' יוסי מחלום חזיונו ויחרד כולו. וגם הזקנה חרדה ותבט אליו מבט של חנינה ותפלה, כאילו היא מבקשת רחמים על נפשה, על נפשו, על נפשה של הכורעת ללדת ועל נפש העולם כולו…

– זקנה, ברכת־הנרות… כבוד־שבת קודם לכל… קנה, נרות!

הזקנה נחפזה ללכת ור' יוסי הדליק על הקבר נר מיוחד לכבוד־שבת ושב אל ביתו שמוע את ברכת הנרות של שבת. אבל רק הודלקו הנרות, רק מתה הברכה על שפתי הזקנה – והנה… הזקן נשאר עומד כמסומר על מקומו…

קול צוחה משונה עבר מסוף העולם ועד סופו. צחוק פרוע, צפצוף־רעל מלא חוצפה והעזה. הצלָפַת שוט אדיר באויר. קלס, לעג. רגְשַת־נצחון… ולעומת הקול ענו מכל עבר ופנה, מכל סלע ומערה, מאחורי כל אבן וסבך קולות מקולות משונים, אשר לא שמעתם אוזן־אנוש מאז היתה הארץ הדום מלרקיע. קול־צעקה פראית. קול־מחאה. קול־רוגז. מקטרג, משטין. קול רווי־גם, רווי־תאוה… ופני־השמים נתכסו עננים שחורים וכבדים, שהיו כמחיצה של ברזל בין הארץ ובין השמים. וסער התפרץ מצפון לחרמון בכח של אלפי רבבות מרכבות של אש. ויהום, וישאג, ויגמא ארץ ושמים. ויהפוך, ויטאטא וישמוד, ויחריב את כל אשר מצא על דרכו. עקר עצים, הפך בתים. העתיק הרים ממקומם. וסער גדול עמד בכנרת. נחשול על נחשול עלו ויבלעו את כל אשר על פני המים. והמים התפרצו מגבולם ויאמרו להשחית תבל ומלאוה… ריח של קטב, כליון ומות נדף מכל. סופו של עולם הגיע. כאלו גועו, מתו כל הברואים בפעם אחת. אין מי שיעמוד בפרץ. אין מי שיציל מן הכליון. הדרך לשמים נחסמה. ננעלו שערי־הרחמים. והתהום פערה פיה לבלי חוק…

רק שלשה דעתם לא נטרפה עליהם ונשארו עומדים על משמרתם.

השוער סמוי־העין סכך בגופו ובעַבַיָתו על נר־התמיד, שלא תגע בו הסערה לרעה.

הזקנה הדליקה את חמשת הנרות הגדולים שלה, נר לנשמתו של כל אחד מבני־הבית, ועוד נר קטן, ששי, לנשמה זו, העומדת לבוא לעולם. והנה נגעה הרוח בארבע פנות־הבית להפילהו על הזקנה, על הכורעת ללדת ועל הנרות… אבל הזקנה את מקומה לא הניחה. את סינורה של משי, הסינור של שבת, ירושת אמה עליה־השלום פרשה וסככה בו על הנרות. והסער לא יכול להם…

ור' יוסי – כנפות קפוטתו, פאותיו וזקנו נתבדרו ונתפשלו על־ידי הרוח. עיניו השחורות הבריקו כשני לפידי־אש. ופיו ל פסק מלזמר זמירות ותשבחות ליושב־מרום… על מקומו לא עמד. פעם ירוץ אל הקבר ויזרז את החג' הזקן ויאמץ את לבו. פעם ירוץ אל הבית ויביט אל זוגתו ויחזק את רוחה. ופעם יטה אוזן קשבת לשמוע את קול האנחה החרישית והדקה, החודרת מבין פתח־הבית ומפלסת לה נתיב בתוך הסערה. והוא מעודד את הכורעת ללדת ומתפלל לשלומה…

– זקן, זקן! ־ נוגע לאזניו של ר' יוסי קול־הלחש של החג' והוא רואה את ידו הרומזת לו וקוראת לו.

ויגש אליו.

– זקן! אין תקנה ואין תרופה כי אם לשכך את המתה…

– המתה של מי?…

השוער השח את ראשו קרוב, קרוב לאזניו של ר' יוסי וילחש לחש־חרש…

– של הכנרת…

– למה?… מה?!

– היא כועסת. על הדגים, שאתם נוטלים ממנה בכל ערבי־שבתות לכבד את פני המלכה. היא מקנאה.

– הבל יפצה פיך!…

– אל תכעס. אה – שמש וחכם. אנכי – שוער ומנוסה. מפי זקנים שמעתי. בששת ימי בראשית היתה היא, הכנרת, פלג־גופו של אַללא. וביום השביעי ירשה המטרוניתא שלכם את מקומה. ומני אז היא נושאת את צערה ואת קנאתה בחובה ובחשאי. בקש השטן נחמה, והיא, הפתיה, בעטה בו. רק פעם ביובל, פעם ביובל היא מתפרצת ומטיחה דברי־תוכחה כלפי מעלה… המעט שהכלימוה עוד מוסיפים לקחת מכבודה, מדגתה, לכבד את פני צרתה!… ואז… כאשר תפרוץ חמתה, אין לה תקנה אלא בבשרה של אחת מבנות־ישראל המכינות את הדגים… בזה ישוכך כעסה…

– עבודה זרה!… – צעק ר' יוסי וירוק בפיו אל מול החג'.

– לא עבודה זרה, זקן, אלא עבודתכם. השבת שלכם. והכנרת לכם היתה ואליכם תשוב. ולא תגָאל אלא בדמכם. הזכור תזכור את זו שמָשו הדיגים מ הכנרת במכמורת?… היא בקשה לתת לה את עצמה, כי תגָּאֵל, ולא זכתה. אחרת תזכה…

– שתוק!…

– לא אשתוק. אין לך תקנה, זקן, אלא להבטיח לה את בשרה של זו, העומדת להוָלד מנכדתך… ואם לא – אבדנו. הנר אשר על הקבר יכבה עוד מעט. הנרות אשר למול הזקנה יהפֵכו. הסינור כבר נקרע לגזרים. וכל העולם יהפך לתהו ובהו. הכחות שלמטה גברו על הכחות שלמעלה. הבטיחנה לה, זקן, ונצלנו כלנו בגללה…

– אשמדאי זקן, שים מחסום לפיך!… ידעתיך! הכרתיך! רק בעור של שוער התכסית כל ימיך. בא יומך, הנה הוא בא!… זה העומד להולד אור לי"ט כסליו בשורת־הגאולה בפיו. הנה אקרא בשמו של זה, שהנולד מבשר את בואו, ויסתתו כל טענותיך, ונהפכת לגל של אפר, וכל כחותיך, אשר אספת להפוך את הקערה על פיה, יהיו כאין וכאפס. הנני וקראתי בשמו:

– משיח!…

ועוד טרם תמות הקריאה על שפתי ר' יוסי – ומבפנים הבית התפרץ קול צפצוף דק… הנרות אשר למול הזקנה עמדו הכן. הרוח והסער והקולות המשונים כאילו לא היו. השוער, החג' הזקן, נטלטל ונתהפך באויר ונעלם כמוץ מפני רוח. ומנוחת־שבת הוטלה בכל פנות־העולם.

ר' יוסי הרים א ידיו למעלה ופיו נתמלא שירי הודיה ותשבחה.

– יוסי, יוסי, שבת טובה וסימן טוב!… נכדתנו ילדה בת למזל טוב!…

ר' יוסי נפל מלוא קומתו ארצה ויתעלף.

 

ו    🔗

ובלילה כשתרדמה עזה נפלה על ר' יוסי, בא אליו הבעש"ט בכבודו ובעצמו ואמר בזו הלשון:

– יוסי בני, אל תצטער. נכדת־הזקונים, שנולדה לך עם התקדש השבת – בזמנה ראשית החזון, אשר הראיתיך…

ויחרד הזקן חרדה גדולה וישאל:

– קדושי, ומה השם, אשר אקרא לה?…

– שא עיניך והבטת לפנת־החדר.

– הנני…

ר' יוסי נשא את עיניו לפנת־החדר – ונפשו מתה בקרבו. לעומתו עמדה היא. הרגלים יחפות מן הברכים ולמטה. הזרועות חשופות. השערות מגולות, עשויות תלתלים ויורדות ונופלות על שכמה; ובתוך השערות סבוכים וכרוכים שרשי העשבים אשר בבטן־הכנרת… והעינים גדולות שחורות, ומלאות הן ניצוץ של קדושה, ומתפללות הן תפלה זכה ואלמת…

– היא?… על שמה? שאל ר' יוסי בחלחלה.

– כן, יוסי בני, על שמה. אין נכדתך אלא גלגול־נשמתה של זו…

– סבא… והלא היא… וכי נשמתה קבלה תקון?

– אל תחקור במופלא ממך. גדולים חקרי־לב. ואת אשר שמעת מפי תעשה. מאחורי הפרגוד הוגד לי.

בשבת, בהתאסף מנין של מתפללים מצפת ומטבריה, ליד הקבר של ר' שמעון בן יוחאי, בשעת קריאת־התורה, קרא ר' יוסי לנכדתו שנולדה שֵם בישראל,רוחמה'. ובמוצאי־שבת בטרם יכבה נר ההבדלה, יצאה נשמתו בטהרה. וישכב בקברות אבותיו.

ולתקופת השנה מתה גם הזקנה, אשת ר' יוסי. והבת האלמנה, הנכדה ובעלה והילדה הקטנה יָצאו ממירון ויתישבו במושבה אשר מעבר להר. ובעל־הנכדה היה לעובד אדמה. בזיעתו הרטיב את אדמתו ואכל את לחמה. כי ככה נמצא כתוב מפורש, שחור על גבי לבן, בצואתו של ר' יוסי, אשר צוה לביתו אחריו…