חלק ראשון

א

מאימתי התחילה אהבתי?…

בימים האחרונים, לפני פרידתנו, כשהיינו יושבים צמודים בלילות החשך על מרפסת ביתה או על הגבעה היפה, הפתוחה אל הים וידה הקרה בתוך ידי, אז הייתי אומר לה: “מיום אשר הכרתיך, בפעם הראשונה… לפני עשרים שנה…” היא צחקה לי:

– כלום אפשר לאהוב ילדה בת־חמש? זה פרי דמיונו, אדוני…

– דמיוני… אפשר!… בכל אופן הגרעין הראשון נפל אז אל לבי. ואם עשה צמח רק לאחרי הרבה שנים – חיי, סביבתי גרמו… ואולי גילך הצעיר: הרי אני הייתי גדול ממך בארבע־עשרה שנה…

– הדמיון… היסוד היותר שליט באהבה… ואולי האהבה כֻלה אינה אלא דמיון…

– הפילוסופיה המרה שלך!… דבריך על האהבה היו לי תמיד כמים קרים, הבאים לקרר את נפשי הלוהטת, ואולי בכונה היית מדברת ככה? הכונה לקררני… הלא הכונה אכלה גם את חייך, אם כן הדבר – לשוא עמלת! עד אשר לא אהפך כלי לגל של אפר לא תשקע האש הבוערת בי. דמיון? ולו היה כך! אז הדמיון – החיים כלם! אז הדמיון – אמונתי.

– כלום יש להאמין במה שאינו נצחי?…

– אינו נצחי?… ולו היה כך, כלום אין נצחיות מנולת? וכלום אין רגע של הוד נצחי? ולרגע כזה התפללתי. רגע אחד של אושר ולשטן כל חיי.

… כן, זה היה לפני עשרים שנה. היה חרף. החרף של ארצנו, אשר אז השמים מראיהם תכלת כמראה עיניה, טהורים כטהרת נפשה ועמוקים בתהום נשמתה, והשמש חמה ומרפאה, האויר מלא עדן, אור של צבעים, השדות מכודים בר ודשא, הגבעות – פרחים אין קץ והעצים לובשים ירק. וביום אחד של שקט כזה נכנסתי אל בית אביה, פריד בית־הספר אשר בפסגה. הבית עמד בהר המושבה. דרך חלונותיו הפתוחים נראה מרחוק הים הלוחך את עפר עמק אפרים והוסיף מהודו, הוד מנוחתו, על יפי היום. נראה לי שאנכי שומע מרחוק את נהימתו הקלה, נהימה של געגועים נצחיים, געגועים מלאים יגון עולמי. וגליו הקטנים, מתגלגלים במנוחה מתוך לב הים, הולכים אל חופו וחוזרים… אל הבית נכנסתי בלי רצון. את הפקידים לא אהבתי מיום אשר דרכה רגלי על אדמת הקדש, ואביה מנהג פקיד היה נוהג. לי היתה מנעורי נטיה לבית־ספר. וזה מכבר, מאז באתי לעבוד בפסגה, נכספתי לבקר את בית־הספר ובלי רשות הפקיד לא נתנת היכולת להכנס אליו. ופקיד בית־הספר היה מקבל רק בביתו. נשכתי את בשרי ואכנס. בעל־הבית קבלני בסבר פעים יפות, בקשני לשבת ויכנס אתי בשיחה. גם אשתו, אשה צעירה, נכנסה אל החדר ותבט אלי ברצון. מה היתה הסבה? אולי בשביל שמפורסם הייתי ליודע־ספר ובכיסי תעודת בגרות ואולי נודעי להם, כי בן לאבות עשירים אנכי? אבל עלי היו קשים דבריהם. “איני קל הדעת וברשתם לא אפול!…” ובדבר אביה אלי הבטתי דרך החלון אל הים הרחוק… על פני האב הנבון רחף צחוק קל. פתאום הרגשתי כי מאחורי נמצא מי־שהוא. פניתי ואראה: על מפתן הדלת, הפונה אל החדר השני, עמדה ילדה וזר של תלתלים שחורים על ראשה, ומצח לבן וגבוה לה. פניה הרעננים שטופים אור מבהיק ושתי עינים של תכלת לה. ועיניה מביטות חליפות אלי ואל אביה, מביטות בתמהון ובשאלה.

– זאת בתי, שפרה.

אמר לי האב ועל פניו רחף צחוק קל של שמחה ואושר.

“ילדה יפה כזו להם?…” היטב חרה לי הדבר. “לו היתה בת אכר…” אנכי אהבתי את הילדות. בכל אחד מן הילדים, אשר פגשתי, ראיתי את אחד מיוצרי התחיה בעתיד. וביותר אהבתי את הילדים היפים. טבע, יופי – היו אלילי. וארגיש מן המבט הראשון נטיה אל הילדה החדשה. אבל נטית נפשי בטלה בפני רעיוני. “בת פקידים… כמוהם כמוה…” ושוב הבטתי אל החלון; אל הים ואל השמים. אמנם הפעם לא עשיתי זאת בשויון נפש גמור… יותר ממה שחפצתי להביט אל תכלת הים משכתני התכלת של עיני הילדה. וכשהיה הרשיון בידי ואקום לצאת מן הבית הבטתי מסביב וגם אל החדר הפתוח השני השקפתי… אבל את אשר בקשה נפשי לא ראיתי.

זאת היתה פגישתנו הראשונה.

לאחרי כן הייתי נלחם איזה שבועות עם יצרי: לבי משכני אל בית אביה, אבל מֹחי דחני מעליו, ואוסיף להתנכר לו גם ברחוב. הבדל חברותי הבדילנו. אנכי הייתי ‘דימוקרט’… ובכל חום הנער שלי שנאתי את ה’אריסטוקרטים', ועל אלה מניתי את כל מי שביתו מרווח, בגדיו נאים וכליו יפים… אנכי חלמתי על בגדי־ארג, על בית קטן וכלי עץ פשוטים, ככל אשר ראיתי בכפרי ארץ־מולדתי… ואיך יכלתי להרשות לעצמי לבוא אל בית אביה?… עברו שבועות אחדים אחרי פגישתנו הראשונה. פעם אחת באתי אל בית־הספר. במחלקה למתחילים נתקלתי בפתח בחבורה: פה עמדו המורה למתחילים, הפקיד ואשתו ובתוכם אף היא. ועיניה פקוחות בפחד ובשאלה.

תתרצי להשאר פה עמנו?… שאלה המורה בקול רך וכמו בתחנונים.

– לאו…

קולה היה מלא מרץ ועיניה הבריקו ברגע הזה כעיני זאבה קטנה, אביה צחק ופני אמה היו מלאים צער.

– מדוע, בתי, הנה כל הילדות לומדות…

– לאו!…

– לכי עמה, אתן מפריעות… צוה הפקיד על אשתו ויבט אלי. ואולי בשבילי, בשביל לפיֵס את דעתי צוה כזאת… ולא ידע, כי דעתי נוחה דוקא מהילדה…

הן יצאו ומן המסדרון הגיעני קול צחוקה – צלצול של פעמון כסף.

זאת היתה פגישתנו השניה.

ב

עברו שתי שנים. קשות היו שתי השנים ולא מעטים היו הסימנים שהשאירו בי. הייתי בין הראשונים בעמקיה, שם עמלתי, שם אבדתי את מיטב תקותי, את אביב אמונתי ושם השליך היאוש המר את טִפת ארסו הראשונה אל נשמתי. שם נולד בלבי בפעם הראשונה הספק, הספק באדם.

עד אז היתה אמונתי באדם כה טהורה, כה קדושה, כה מקיפה את כל ישותי! אנכי לא הייתי בעמקיה אכר, נחלת שדה לא היתה לי, הייתי רק פועל. אבל בימים ההם לא היה הבדל בעמקיה בין צעיר פועל לבין צעיר אכר. משפחה אחת קטנה היינו כלנו, וכפועל כאכר היינו קרובים באופן אחד לגורל מושבתנו החדשה. ובאופן אחד סבלנו כלנו מן העול ומן הרשעות שנהגו בה בני־אדם. ואף הקדחת לא הבדילה בין אכר לפועל… רק עם האחרונים עזבתי את המושבה ועוד תקותי חזקה לשוב אליה בהתחלף העתים. אנכי לא הלכתי אחרי רוב חברי אשר נמלטו ליהודה, אנכי שבתי אל מושבתי הראשונה, אל פסגה. שבתי חצי־מת, חולה ברוח וחולה בגוף. שבתי אל עבודתי בכרמים. העבודה אשר אהבתי, העבודה שנתנה לי את שנתי הארצי־ישראלית הראשונה, השנה היותר טובה, היותר יפה שלי. ולא רק ארס של יאוש הבאתי עמי הפעם, כי־אם גם ארס של קדחת־ירוקה. כעבור איזה ימים אחרי שובי לפסגה חליתי ואפרפר כמה שבועות בין החיים ובין המות. פרפרתי במטתי בבית־החולים של הנדיב אשר במושבה. לאשרי עבד אז במושבה רופא יקר נפש. הוא כבר התמחה למחלת הקדחת הירוקה. ואף מסירותו הרבה לחולים עמדה לו להשיבם אל החיים מעל עברי פי פחת. ולא רק את גופי רפא כי אם גם את נשמתי. כשקמתי מחליי לא הייתי עוד אותו הבחור, המלא כֹח עלומים ואביב החיים כמו שהייתי לפני שלש שנים, כשבאתי לפסגה וטל הילדות שורה עלי ועל נשמתי. זָקנתי למרות זה שהייתי רק בן עשרים ואחת. כפשע היה ביני ובין היאוש השחור שאכל כבר רבים מחברי. ואז נראה לי כמו בחזיון אשיותו היפה, המקסימה של הרופא. דבריו הטובים, החמים היו מרפא לנשמתי ושקוי לגויתי. הוא העיר בי שוב את היפה והטוב שהיו בי; והחזיר לי את האמונה באנשים…

בצאתי מבית־החולים היה חורף, ימי־העבודה בכרמים, ואשוב אל עבודתי… ככה עברו שנתים מעת אשר ראיתיה. ואת האמת אגיד: אנכי גם זכוֹר לא זכרתיה כל אותם הימים. במשך כל אותם הימים הרעים האלה לא עלה אף פעם זכרונה על לבי. שמעתי, כי אביה מת, כי הנדיב הקציב תמיכה לאמה לכל ימי חייה, ויתן לה לצמיתות את הבית הגדול אשר ישבו בו וגם סכום גדול – נדוניה לילדה, לה… אבל השמועה הזו העירה בי רק השתוממות לטוב לבו של הנדיב ואת זכרון הילדה בעלת העינים הכחולות לא העלתה מתהום נפשי… אין זאת כי הסביבה השחורה לא התאימה לעינים הכחולות המלאות אורה… וגם בשובי לפסגה לא פגשתיה ולא בקשתי לפגשה. אנכי מצאתי לי בזמן הראשון ‘ענין’ חדש. למול הבית אשר בו שכרתי לי חדר למעון, ישב נפח ולו בת־זקונים כבת חמש־עשרה. לה היו פנים שחרחרים ונאים ושתי עינים שחורות כליל ומבריקות כאש ואיזה ניצוץ להן, לא ניצוץ של נערה־ילדה… את הניצוץ הזה הבעירו בעיניה הבחורים הגדולים מעוזרי הפקידות, שהרבו לרקוד עמה בכל הילולא וחינגא, ואותם הבחורים היו מביטים אליה בשעת הרקודים לא כאל ילדה. ואנכי הייתי מקלל בלבי את הבחורים ההם על שפמם הארֹך ועל הלשון הצרפתית אשר בפיהם… אנכי הייתי מבקש ב’גנבה' את מבט עיניה של הנערה… ויש שהייתי יושב אצל חלוני שעות ארוכות ומסתכל אל עבר חלון ביתו של הנפח… ובעלת העינים השחורות עם הניצוץ של אש באישוניה היתה יושבת אף היא על יד חלון בית אביה…

ולא נזכרתי בעינים הכחולות עד ששוב נראו בסביבתי. פעם ישבתי ואכלתי ארוחת הצהרים בחדר־האכל של בעלת־הבית שלי – אשה כבת שלשים, אם לשתי ילדות קטנות, אשר כלכלתן בעמל כפיה. היא היתה אחת משרידי בנות ישראל שהשתיקה והענוה סיג לחייהן. שתיקת מות היתה שוררת בבית בשעה שישבתי לאכול. אנכי בושתי מפני בעלת־הבית ובעלת־הבית עם שתי ילדותיה בושו מפני… ובכן ישבתי ואכלתי את ארוחת הצהרים, שקוע ראשי ורובי בקערה אשר לפני. פתאום נפתחה הדלת ועל סף הבית עמד מי־שהוא. הרגשתי בזה והרימותי מעט את ראשי. הנה היא. כרגע הכרתיה. קומתה גדלה מעט. פניה חורו קצת. תלתלי הראש לא היו לה. מדוע?… המספרים השחיתום. ואם רשמי פניה שונו לא לטובה. או אולי גם מתחלה לא היו כה יפים כמו שדמינתי?… רק המצח נשאר גבוה, צח ויפה. גם העינים נשארו גדולות, כחולות כשמים ועמוקות כים, ותוספנה להביט אלי מתוך שאלה ותמהון… כן, הכרתיה. אבל נפלא הדבר! באותו הרגע הרגשתי אליה כעין רגש של טינא. מה היתה הסבה? העינים השחורות עם הניצוץ של אש… לא, ואלף פעמים לא. דוקא אותו הניצוץ שלל מאותן העינים השחורות את היכולת להתחרות בעינים הכחולות. כי בעת שאותו הניצוץ הורידני אל הארץ, הרימוני העינים הכחולות אל השמים. הניצוץ העיר ועורר את הגבר שבי, והעינים הכחולות הממו את נשמתי והשיבוני אל הילדות. הניצוץ הצית בי אש של תאוה, ועינים הכחולות נתנו לי פיוט, שירה, אצילות של רוח ונפש… וכל ימי חיי עד היום הזה נשארתי ביחס לאשה אדם בעל שתי נשמות. ברור לי עכשיו כשמש, כי רק אשה אחת שלטה בי כל ימי חיי. ולמרות זאת היה חי בי תמיד הגבר והוא בקש את תפקידו אף מצאו, אצל נשים אחרות… ואף פעם לא החלישו ‘הנשים’ את שלטונה של ‘האשה’. גבול היה אצלי תמיד בין האשה ובין הנשים: האחת שלטה בנשמתי והאחרות בגופי. ואף מוסר כליות לא הרגשתי בְּתִּתִּי את חילי לנשים. שקטה היתה נשמתי ואדע: אותה איני מרמה. לא אדע אם זה חזון נפרץ אצל כל הגברים או זה חזיוני אני. אולי יחיד אני בזה, משום שידעתי כי האשה האחת אינה שלי… אבל מדוע לא שמחתי אז לקראתה, אחרי שלא ראיתיה שנתיים, ועוד רגש של טינא הרגשתי אליה?… “לא אהבתיה”… ידעתי כי ככה תאמרו. אבל זה¹ אמת רק במקצת. אין כל ספק, כי טרם אהבתיה אז כמו שאהבתיה אחרי כן, לאחרי שנים, בימים שהייתי רואה אותה בכל יום, ובכל יום מחדש. אבל גרעין של אהבה היה כבר אז בלבי ומן אותו הגרעין צמח לאחרונה העץ אשר כסה בצלו כל חיי… אבל מה הסבה? אפשר שעוד הפעם אשמה דימוקרטיותי. החיים הקשים בעמקיה מצד האחד והמותרות הפראית של הפקידות בפסגה מצד השני חזקו עוד יותר את שנאתי לאריסטוקרטים, שנאתי את כל אלה שחייהם הזכירו לי מותרות. ואתרחק מהם ברגש של בוז. התרועעתי רק עם האכרים העניים, אף כי גם ה’מיוחסים' שבמושבה היו מאירים לי פנים בידעם כי ‘משכיל’ אני ועשיר. נלחמתי בגלוי נגד כל סימנים של מותרות ובחיי הפרטיים הגעתי לקיצוניות: רק לבוש בד לבשתי בחול ובשבת, ועל דרגש קשה ישנתי. ורגשי זה הוא שהתקומם גם נגדה, בת האריסטוקרטים. ידעתי כי אמה נחשבת לחוג הפקידים ורק עמהם שיח ושיג לה. ידעתי ששתי הנשים יושבות בבית גדול שבו יכולות לגור שתי משפחות של אכרים, ובבית כלים נאים מאד… והיא בעצמה… כלום לא הופיעה אז על סף החדר, שהיה מלא עניות נוראה, לבושה שמלה יפה עשויה בטוב טעם… וכלום לא היתה שמלתה זו ‘חטא’ בעיני?… ואפשר שאשמה גם אותה היד, אשר הסירה את התלתלים מעל ראשה… אנכי לא נזכרתי בה, אמנם במשך שתי השנים האחרונות, אבל כלום לא הצטלמה שם בעמקי הלב תמונה מרהבת עין של ילדה־מלאך עם תלתלי־עורב ועיני שמים… וכלום לא התנשאה לנגד עיני אותה התמונה מתוך עומק הנשיה ברגע שראיתיה עומדת על סף הבית… ופתאום… ואותה תמונה נמצאה לקויה… התלתלים גזו ואינם…

היא הוסיפה לעמוד על הסף, כאלו פחדה לעזוב את מקומה ומבט שתי עיניה הנפחדות לא ירד מעלי. קמתי, ברכתי בגמגום קל את בעלת־הבית ואצא. עברתי דרך הפתח ולא השגחתי בה… לא ראיתיה… בטלתיה… נקמתי בבית המיוחסים!… לפעמים קרובות היתה באה אל בעלת־הבית שלי. רגילה היתה אצל ילדותיה. לא עלה כלל על דעתי להתבונן איזו נפש יקרה המלאה אהבה לכל שכניה בקרבה, עד כי לא ידעה להבדיל כלום בין הילדות העשירות והיותר עניות שבמושבה. אני הוספתי להתיחס אליה מתוך קרירות יתרה, בִּטול גמור וסימנים של איבה כיחס דמוקרט אמתי לחטר מגזע האריסטוקרטים. לאחר שנים ספרה לי כי גם פועלים אחרים היו מביטים אליה בשנאה ובבוז… מסכנה! אמנם היא לא היתה מתעצבת הרבה לרגלי היחס הזה של הדימוקרטים. לא הרגישה בהם… כי מה לה ולהם, אם מקור של חדוה נצחית היה נובע מלבה?… הייתי רואה אותה לעתים קרובות, צוחקת ברחוב עם הילדות או לוקטת פרחים בשדה. הייתי רואה את רִקודה – רקוד עגל, את ריצתה – ריצת סיָח. הייתי שומע את צחוקה – צלצול פעמון־כסף. יש אשר עברתי על פניה, בעברי בחפזון ברחוב, ואז עלה לי לרגע ברק עיניה – ברק ים־התכלת שטוף קרני השמש ביום צח ושקט… נהורסיסי גיל, רסיסי אושר נשפכים מתוכן אל כל עבר. ויש שראיתיה בשדה, באחד מימי החרף, ימי הפרחים… היא מקושטת כולה פרחים רבי־גונים, פרחים־פלאים… איפה היא מוצאת אותם? ויש שמרחוק היתה דומה לפרח־חי, פרח ענק בין פרחי השדה הקטנים, המשתחוים לעפר רגליה. בתוך קווצת ראשה, על צוארה, בגדיה פרחים, פרחים, ואף בנעליה נעוצים פרחים… הויש שהרגישה בי ועמדה מצחוק, עמדה ושתי עיניה פקוחות לרוחה ומביטות אלי בשאלה וכאלו בפחד…

ואנכי, הדימוקרט העלוב, פניתי לה עורף ובזדון התרחקתי מעליה… והלא אנכי בקשתי פרח כזה, והלא אנכי התפללתי בלבי לפרח כזה! דמיוני טפח בסתר זה כבר את דמות הנערה אשר תהי לי כוכב חיי. ובדימיוני הייתי מתאר לי ‘אותה’ כילדה קטנה דוקא… על דבר נערה גדולה לא חשבתי מימי. ועוד זאת, את הנערות הגדולות שנאתי. ‘היא’ תהיה ילדה. זאת ידעתי ברור. אנכי אחנך אותה, היא תגדל תחת השפעתי היא תהי חלק ממחשבתי, מרגשי. זו היתה מחשבת הנער שלי. ומחשבתי זו עמדה, בלי ספק, אז בבית־אביה על הילדה בעלת העינים של תכלת. אבל למה פסקה אותה המחשבה כשראיתיה אחרי כן וכשמחשבתי על אודות ‘נערה’ נעשתה עוד יותר תבענית?… לאלהים, אלהי השבלונים, פתרונים!… וככה עברה עלי עוד שנה.

ג

בחיי נתהותה מהפכה! העבודה נמאסה פתאום עלי; אבד חנה, סר טעמה. עוד אתמול מצאתי בה רעיון, ראיתי בה תעודה והיום קמה עליה איזו יד נעלמה ותוציא ממנה את רעיונה, את תעודתה ותציגנה לפני ככלי ריק. ולבי נתרוקן: למה אנכי עובד? מה נותנת עבודתי? בימים הראשונים לבואי פסגתה עבדתי, כי עבודתי באה כפתיחה לחיי העתידים בעמקיה! צריך אני ללמוד את העבודה. בעמקיה עבדתי שתי שנים. ובמשך שנתים הללו לא עלתה אף פעם המחשבה על לבי: עבודתי למה היא באה? ידעתי את תעודתה: מושבה חדשה אנו מיסדים! ובשובי שנית לפסגה, בצאתי בפעם הראשונה לכרמים לעבודתי, הרגשתי את עצמי כאלו נפשי טוהרה ונמלאה רעננות וקדושה… כשני חדשים התהפכתי על מטתי סגור בחדרי ופתאום: מרחב שדות וכרמים, שמי אֵל והרים בכל אשר תתן עיניך!… העבודה היתה לי כחדשה. לכל תור של עבודה חדשה חכיתי בכליון עינים, כאלו אותה עבודה עתידה היתה לגלות לי סודות חדשים, סודות־נצח… העבודה לא היתה קשה עלי. בריא הייתי, עצמותי רחבות ועורקי חזקים. חיי היו טובים. על עבודתי לא חייתי. שכר עבודתי לא היה מספיק לי אף למזון של סעודה אחת. מבית אבי שלחו לי כסף מדי חדש בחדשו. ואבותי היו באים עלי עוד בעקיפין: למה אינני דורש יותר כסף, שמא מחסר אנכי את עצמי מטוב… הם, המסכנים, האמינו לי, כי לומד אנכי תורת ‘האגרונומיה’… לו ידעו כי בנם אינו אלא פועל פשוט במעדר ובמזמרה, ששכר יומו רבע מג’ידי!… ופתאום – מה זה היה לי? אותה העבודה פנה זיוה, פנה קדושתה. הוספתי אמנם לעבוד, לא פגרתי אפילו יום אחד, כדרכי מקודם, אבל לא עוד מעונג עבדתי, כי אם עבודת חובה. וזה היה קשה עלי. למה אבדה עבודתי את ערכה? אפשר משום שנגלה לי פתאום סוד חיי המושבה והפקידות ואדע כי כל אלה אינם אלא קבוץ של אנשים הסמוכים על שלחן אחרים. ואדע, כי האכרות לאכרים והפקידות לפקידים אינם אלא אמתלה נאה לקבלת הכסף ולפזורו… נבין כך ובין כך: עבודתי נמאסה עלי וחיי נתמלאו שעמום. ולולא הרופא אשר כאלו עמד וחכה למשבר הנפשי, העתיד לבוא עלי, והכין לי תרופה מראש, אלמלא הוא מי יודע לידי־מה היה מביאני שעמומי?… הרופא דבר על לבי זה כבר, כי טוב אשר אהיה מורה מהיותי פועל. אנכי הרגשתי כל הימים נטיה להוראה. את הילדים אהבתי בכל עת, בית הספר היה לי תמיד קרן־זוית נעימה, מקום שנמלטתי ברגעים קשים ומצאתי תנחומים ומרגוע. ובמדה שנוכחתי יותר ויותר באפיסת ערכם של חיי המושבה הנוכחים ידעתי לערוך יותר את תפקידו של בית־הספר, של החנוך. דור הגלות הזה לא יביא את הגאולה. מלחכי־פנכא אלו לא יביאו גאולה לא לעצמם ולא לעמם. ואם הדור הקם אחריהם לא יהיה טוב מאבותיו – תקותנו מה תהא עליה? המחשבות הללו נקרו במחי זה כבר. הרופא שפך עליהן אור חדש, ולאט, לאט נבראה על חרבותיהם של אדיאלַי הישנים האידיאל הנעלה! לחנך דור חדש. מה גדולה התעודה! אבל כלום ראוי אנכי להיות מורה ומחנך? והרופא לא הרפה ממני: לך לירושלם, תשתלם בידיעת השפה, תלמד מן המורים המומחים אשר שם, תעבוד שנה או שנתים בפסגה, ואחר תלך להשתלם באירופה והיית מנהל בית־ספרנו בעתיד… והתעודה אשר התוה לי הרופא לקחה סוף סוך את לבי. עזבתי את פסגה והלכתי ירושלימה. שנה אחת עשיתי בירושלם. ותשב לי עדנת נעורי… שוב התחלתי לשאוף, לקוות בחרדה, בגעגועים… את הרושם היותר כביר עשה עלי הבית העברי – לא, לא הבית, כי אם הדבר החדש, אשר מצאתי באותו הבית: הדבור העברי… השפה העברית שבה להיות מדוברת לכל צרכי היום, לכל צרכי הנפש… הדבר האחד הזה הרימני למעלה, למעלה וישם בין הכוכבים מקומי… התחלתי מדבר עברית… והחיל אשר עשיתי מלא את לבי זרם של רגשות חדשים, זרם של כחות רעננים. ומה רב היה האֹשר לשמוע את תהלת דבורי מפי הראשון לדבור העברי!… לפני שנים בצאתי בפעם הראשונה מבית אבותי לעלות אל ארץ־אבותי, נולדתי לאידיאל הראשון שלי: לארצי… והפעם, בירושלים²… נולדתי לאידיאל השני שלי: לשפתי… ארצי, שפתי… כמה גאון, כמה עוז, כמה מרץ נתנו המושגים האלה לנפשי!…אֵלי!… אֵיזה רגעי אֹשר נמנו לי אז… רגלי מתהלכות כל הימים בתוך הסביבה הקדושה… ועומדות במקום שעמדו מלכי יהודה. עיני רואות את הגבעות אשר מעליהן נשאו הנביאים את משאם, ובולע אני אותו האויר, ששאפו החשמונאים, הקנאים… וידי ממששות ממש את האבנים הקדושות: אבני הכותל המערבי, אבני קבר רחל… יחיד הייתי מתהלך בין כל המקומות הקדושים, המדברים אל לבי באלפי לשונות, יחיד עם רגשי הגדול, עם מחשבתי הממלאה את כל ישותי… למוד לא למדתי הרבה, לא מצאתי מפי מי ללמוד. רק מורה אחד עשה עלי רושם כביר, עברי מזרחי בעל השכלה ובעל נפש, ואליו הייתי בא, לפעמים, עם רגש של קדושה בלבי. לבסוף נעשתה ישיבתי בירושלים קשה עלי. ריחם של החיים הצבוריים הירושלמיים והיפויים בא אל אפי ויהי לי לזרא. הרגשתי כי הכל מתחקים אחרי לדעת: למי אני?… הצבוריות המקומית היתה שדה של מלחמה והתחרות בין ‘צדדים’ שונים… ידעתי, כי יחס של חבה אלי מצד אחד, גורם לי יחס של התנכרות ולפעמים אפילו של איבה מצד שני… לבי כאב. כל הדברים נראו מחוסרי תמימות והתמכרות אמתית, וכל המעשים שנעשו – רבי־שאון ומשוללי אור צנוע. פסגתי השקטה על שמריה, הרחוקה מכל צבוריות, התחילה מושכת אותי אליה בחזקה. ולסוף השנה שבתי אל פסגתי… ואפול אל זרועותיו הפתוחות של הרופא ונשקתיו נשיקת בן לאביו; לבי רחש לו אהבה רבה. הרופא הובילני אל הפקיד הראשי, אל אלתין הזקן בעצמו. זאת הפעם הראשונה אשר עמדתי בחדרו של הפקיד הזועם פנים אל פנים, ואף אחזתי את קצות שתי אצבעותיו אשר הושיט לי. שיבה זרקה בו. פניו היו יפים וטבועים בעדינות מזרחית. ברגעים אשר דבר עם הרופא היו פניו כמעט רכים ונעימים. ורק ברגעים אשר הביט אלי, היו מפיקים קשי וקרירות זרה. הפקיד התרצה להצעתו של הרופא לספחני אל בית־הספר בתור מורה לעברית. ועל־דבר התנאים וסדרי־הלמוד היה עלי להתפשר עם הפקיד של בית־הספר.

– אבל, אל תשפיע עליהם, על הקטנים, ‘אידיאלים’ יותר מדי… בני אדם מחויבים לכבד את המיטיבים עמהם… – לוני ‘מוסרו’ של הפקיד…

עם מנהל בית־הספר התפשרתי על נקלה. על המקח לא עמדתי אנכי ועל אופני הלמוד לא עמד הוא. איש זקן וחולני היה וישמח כי מצא עוזר חדש. ואף לתנאי – ‘עברית בעברית’ הסכים…

– הבלים… הבלי ילדות… אבל לא אפריעך, עשה כחפצך… בגלל הרופא!

ואהיה למורה בפסגה – מורה לעברית. ואף את דברי־הימים ואת החשבון מסר לי המנהל בחפץ לבב, אף כי נמנו בתכנית על למודיו הוא.

ד

אנכי ידעתי, כי היא הנה תלמידת בית־הספר. אבל אל הידיעה לכשלעצמה לא שמתי לב. הרגשתי בה רק כשראיתיה. כשבאתי, בפעם הראשונה, אל הכתה הגדולה ולבי פועם בי וחרד מעט, ראיתיה. היא ועוד נער אחד ישבו על הספסל הראשון מול הקתדרה. היא גדלה הרבה. רק בת עשר היתה אז, אבל בפניה ובכל מראה כבר התראו הקוים הראשונים, הדקים והמלאים עדנה, של נערה. הנערות מתפתחות אצלנו כה מהר! ושוב היו לה התלתלים שלה… ועוד יפו ממה שהיו אז בפעם הראשונה, לפני חמש שנים. כעטרה היו לראשה, וזר – לפניה הטובים, העגולים והרעננים. יפה היתה עתה הרבה ממה שהיתה לפני שנה. עדנת הפנים הוסיפה לה הרבה חן. והעינים… העינים נשארו אותן הילדותיות כשהיו וגם עתה פקוחות הן לרוחה ותבטנה אלי מתוך תמהון ושאלה. אני הרגשתי כעין אור שופע עלי מתוכן, ונפשי³ חרדה חרדת־גיל, ואיזה שטף רענן עברני כלי. ופה עלה לי הנסיון הראשון. הרגשתי בזה. פתחתי לפניהם את המבוא לדברי ימי ישראל, הלמוד אשר שמתי לי לעיקר, ומן הדברים הראשונים ידעתי, כי העירותי בתלמידי תשוקה ללמוד זה. ועד הרגע האחרון, עד אשר נשמע קול צלצול הפעמון, היו שורות של זוגות עינים נעוצות בי ושורות אחדות של פיות פתוחים מעט, הבולעים כל מלה שלי… ונדמה לי, כי שומע אני את דפיקות לבותיהם, ולעומתם דפק אף לבי. ויותר מאשר בכל תלמידי הרגשתי בתלמידתי שישבה בספסל הראשון פניה מול פני ועיניה פקוחות עוד יותר משהיו. ופעמים אחדות, במשך השיחה, נוצצה דמעה, דמעת־ספיר, בתוך ים־התכלת של העינים… בעזבי את הכתה ידעתי, כי השארתי בה מעט מזה, הנקרא שאר הרוח. ועוד זאת ידעתי: שעורי הראשון קשר אלי הרבה לבבות קטנים. וימים טובים באו לי, ימי אושר. אל בית־הספר הייתי הולך בלב מלא שמחה ורגשי המְתנה, רגשי־חג. שעות ארוכות הייתי מכין את עצמי אל שעורי מתוך קדחת בלתי פוסקת של צפיה. והשעות אשר בליתי בבית־הספר היו עוברות עלי כרגעים. אז הייתי שוכח את כל עולמי. את כל עצמיותי; אנכי ראיתי לפני רק את הפנים הקטנים המלאים התעוררות וכל העולם הגדול נצטמצם בתוך כתלי בית־ספרי. וביחוד שחקה לי השעה בכתה הגדולה. את שעתי זו בקשתי להמשיך עד בלי סוף, וברגע שצלצל הפעמון ונקרע פתאום החוט שקשר אותי אל הלבבות הקטנים, ויצר לי, ויחר לי עד מות. וגם על פניהם ראיתי בטוי של צער. אנכי עסקתי ביחוד בשיחות. שעות שלמות שוחחתי עמהם וספרתי להם. הלִמוד לא היה לי עיקר בזמן הראשון. אנכי בקשתי לעמוד על הריונה של המחשבה, שהתחילה מתרקמת במחותיהם של הקטנים, ולהקשיב את דפיקת ההרגשות הראשונים בלבותיהם. ומה מאושר הייתי לראות את הנצנים הרכים של המחשבה הצעירה, המתגלה ומתפתחת מיום ליום! לשון שיחותינו, כשהיא לעצמה, היתה פועלת פעולה מיוחדה. תלמידי שמעו בפעם הראשונה את הדבור העברי. ונפלא הדבר: הם הבינוני מן ההתחלה הראשונה. התוכן הקל והמלא ענין הועיל לנו, והחפץ העז אשר השקעתי בשיחתי, החפץ כי יבינו. ומן היום הראשון התחילו לשונותיהם הרכות להתרגל בדבוּר החדש. ובאיזו התמדה, ובאיזו חריצות השתדלו! במסירות נפש ממש, מסירות שאינה יודעת כל מעצור, כל יגיעה. יש שתלמידי הקטנים נראו לי לנלחמים על קדוש השם. וכל הימים היתה השכינה שרויה ביניהם… ולא רק בבית־הספר – ברחוב, בבית ובכל מקום היו הקטנים מתיגעים ועמלים לדבר בלשון אבותיהם הקדמונים. וכמה גיל, כמה אושר הביא לנו לכלנו כל נצחון חדש. כמה שמחנו לכל מלה חדשה שנתחדשה לנו: הם למדו ממני, אנכי למדתי מהם וכלנו למדנו מהד דברינו הבא אלינו מן ההרים, עדי הצלצול של לשוננו העתיקה והיפה בימי קדם… ולא עברו אף חדשים אחדים, ושיחותינו העבריות היו זורמות כזרמי מים חיים… נשמתי נחת על עבודתי. יש שהייתי בא אל הרופא, נופל על צוארו, מנשק לו מתוך אושר. ואף הוא היחה מאושר באשרי, ובכל מקום בואו מלאה לשונו תהלת בית־ספרנו. ואף הוא, בן הארבעים, התחיל מגרס שניו ומדבר עברית… אנכי נתתי לבית־הספר את מיטב כחותי. ואהבתיו. ובעיקר אהבתי את תלמידתי; ההיה בזה משום יפיה, יפי ילדה רכה ורבת־חן, שפניה היו מאירים לי מתוך כל התלמידים ומעלים ודולים מקרבי את כל הטוב והנשגב שבנשמתי, ואם משום מין רגש סתום, שהיא היא הסופגת את כל דברי ומלבבי הם שלוחים רק אליה, מאחר שהיא יותר מכל מצפה להם, חרדה לקראתם? ואולם הייתי מאושר לעמוד על הקתדרה ולספר… ולראות איך פניה הילדותיים מלאים התעוררות וענין רב, עיניה הפקוחות לרוחה העידו תמיד על העבודה הנעשית בפנים הנפש. פעם הבריקו העינים משמחה, פעם התמלאו עצב וחרדה, פחד, תקוה, יאוש… וכמה רגש היה בתוך שאלותיה הילדותיות! שאלותיה לא רבו, אבל תמיד הגידו דבר־מה, תבעו דבר־מה… גם ‘תפיסה’ יפה היתה לה, התפיסה היותר יפה שבין כל תלמידי. מן הרגע הראשון תפסה את מחשבתי, את רעיוני. עוד רב תלמידי יושבים כאובדי עצות למצא את חידתי ופתרון דברי והיא – כבר מרקדת על מצחה הלבן והגבוה, כבר מצטלמת בתוך עיניה הכחולות ההכרה המאושרה של הבנת הענין… לא לחנם היה המלמד הירושלמי, המלמד ‘דת’ בבית־הספר, לדרישת הפקיד הראשי, מטיח כלפי מעלה על מה שנולדה ילדה ולא ‘נער’, כי אז היתה ל’עלוי‘… אבל במדה שתפיסתה היתה מצוינת, בה במדה גבר גם פזור־נפשה. מה שרכשו להם חבריה מתוך שקידה, היו מונח במחם כבקופסה והיא שכחה את אשר ידעה לפני חדש… מחר לא היה לה צרך במה שנתחדש לה אתמול. הקו, שהוסיף הדבר החדש לנפשה, נשאר קים אולי לנצח והדבר עצמו נתרוקן בשבילה, נתישן, כי איזה צרך לה בו?… ואולי בשביל כך התיחסה באדישות גמורה אל הבחינות. ויש שחרה לי הדבר מאד, בידעי כי לה הבכורה והבחינות נתנו את ההצטינות הראשונה לאחר. ונדמה לי שאין הדבר נוגע לה כלל. מי יודע?… אולי נגע הדבר גם אל לבה, אולי בכתה בלילה על מטתה ולבה הקטן היה מתכוץ, אבל היא כסתה את הדבר… כי לכסות מי גבור כמוה?… ועוד דבר אחד חרה לי: דבר ה’חשבון’. אנכי למדתי חשבון בכתתה. ואנכי כה אהבתי מעודי את החשבון, פתרון ‘שאלה’ מסובכה היה גורם לי תענוג אין קץ. והיא… אין החשבון נוגע לה כלל. לי גרם הדבר צער מרובה, – אנכי חפצתי שתצטין בכל, ועמלתי הרבה להדריכה ב’דרך האמת' ולא עלה לי. ופעם, זוכר אני, לא משלתי ברוחי ובתתה לי את מחברתה המלאה שאלות לא נפתרות, השלכתיה בחמה אל הקרקע. פניה נעשו חורים, עיניה נמלאו דמעה, וכלה הביעה עלבון דומם… לעולם לא אסלח לי את הדבר!… ככה עברו לי בבית־הספר שלש שנים של אושר. גם מחוץ לחברת התלמידים לא צערני בית־הספר. אמנם ה’גברת', המורה לצרפתית, הטרידתני, הרגיזה את מנוחתי, אבל על נקלה עלה לי לבטל את השפעתה: תלמידי שנאוה. כל יתר המורים הסכימו לי ברצון ושלא ברצון ואף המנהל הזקן היה נשמע לי…

ה

מן הרגע אשר ראיתיה על ספסל בית־הספר ידעתי כי מצאתי את הילדה אשר בקשתי, אשר חפצתי לגדלנה, לחנכה ברוחי בשבילי… אמנם, בימים הראשונים, גערתי בנזיפה בי בעצמי: אתה מורה והיא תלמידתך. כלום אפשר, כלום מותר לך לחשוב בה ככה?… אולם ‘אסור… מותר…’ האינם סוף, סוף יסודות קלושים, בשעה שאין עין צופיה… בשעה שהם נפגשים בסתר הלב עם מאויו של אותו הלב עצמו?… כן, באותו היום עמדה מחשבת־הנער שלי עליה. אמנם לא הייתי עוד ‘נער’ במובנה הרגיל של מלה זו, – כבר הייתי ‘איש’ וסבל של עשרים וארבע שנים על שכמי, ועול של בית ספר על רוחי, אבל בלב הייתי אותו נער כקודם, הנער ‘החולם’ על נערה־ילדה… הסבות הראשונות אשר הרחיקוני ממנה סרו… ‘הדימוקרטיות’ שלי כבר לקתה במקצת. הבגדים היפים והכלים הנאים לא היו דוחים אותי כך מבעליהם… בירושלם התרגלתי שוב אליהם. ומה נבהלתי בהרגישי בי באיזו פנה נסתרה מן העין גם נטיה אל המלבוש היפה ואף אל הכלים הנאים… ויש שהייתי נזכר בי מלפני זמן בפסגה, והייתי בעיני עצמי לחצי־פרא. בירושלם נשתניתי הרבה, כבר גדלתי ומחשבתי לא עמדה עוד רק על הדברים אשר מסביב, כי אם התחילה תועה במרחקים. ומן אותו היום, מרגע צאתי, ביום הראשון מבית־הספר, התחילה מטרידתני מחשבה: למודי משך אחריו את הילדה, האם אוכל למשכנה אחרי אף אני?…

ואצלה התחילה מאותו היום השניות ביחוסה אלי: אמונה שלמה, מסירות נפש לתורתי, והתרחקות ומעין שנאה קלה אלי. האם היה זה גמולי בעד התיחסותי הראשונה אליה?… אפשר… שלש שנים בקש הנער אשר בי את הנערה שהתחילה להולד בה, והנערה התחמקה, עברה מעלי. מה היה בלבבי אליה במשך אותן שלש השנים? האמנם אהבתיה כבר? לא! זה היה רגש אחר, שהמלה ‘אהבה’ אינה הולמתו. אלה היו דמדומי הרגש, שעת התרקמותו הנעלמה מהכרתי. מעין הקדמה אליו. מעין המתנה סתומה וצפיה, חרדה לדבר, שהוא מאפיל עליו בעצמו, מסתתר ואורב… וזאת היתה כבר התקופה השניה ברגשותי אליה, כי תקופתה הראשונה התחילה עוד לפני חמש שנים. את התקופה הראשונה הפסקתי אני ואת התקופה השניה הפסיקה היא. בבית־הספר היתה כלה שלי, כל העת היה מבטה שוהה עלי, נצמד בי, בכל רגע נפגשו עינינו ולאט, לאט כאלו הוסרה כל מחיצה בינינו ותהי חלק מרוחי, ממחשבתי. ובחוץ, בחברת המכירים נשארה זרה לי. כמו בכונה התרחקה מעלי, ויש אשר נדמה לי, כי טינא בלבבה עלי. האמנם יכלה ילדה בת עשר בתחלה ובת שלש־עשרה אחר־כן להכניס ביחסה אלי כונה מיוחדת? האמנם היתה טינא בלבה עלי? כן, כך היה. רגשי לא רמני. אנכי בקשתי להיות קרוב אליה בכל מקום והיא התחמקה מעלי. אנכי הפצרתי לדעת את נפשה בכל עת, והיא כסתה עליה מעיני. כמה פעמים הייתי רואה אותה מרחוק מצחקת ברחוב: קופצת, מטפסת, רועשת. וכשהייתי נגש: נאלמה, דומיה עמדה ופניה נתכסו איזה כסוי זר וקשה. כמה פעמים באתי אל אחד מבתי מכירינו או גם אל בית אמה, ומן החוץ שמעתי את צלצול צחוקה הטהור, את רקודה, את המיתה; הרגשתי את גלי החיים הרעננים, היוצאים מלבה ומשתפכים במלא הבית. וכשנכנסתי הביתה, היתה משתתקת ועל פניה מין בטוי קשה, כמעט של איבה. וכאלו שאלוני: מה לך פה? מקומך שם, בבית־הספר… אחרים היו אומרים: כמה בישנית, שתקנית היא שפרה בפני המורה! אבל אנכי, המורה, ידעתי כי לאו דוקא בישנותה גרמה לכך. איזו סבה אחרת, נעלמת גרמה לכך… הכל היו פוגשים אותי בזרועות פתוחות, כל הדלתות היו פתוחות לפני לרוחה. ידעתי אף הרגשתי, כי חביב אני על הבריות ומקובל בחברה, את כל הפנים ראיתי מוארים אלי ואף את פני הפקיד הראשי: בעתונים התחילו מהללים אותו על בית־הספר המתוקן שבמושבתו… ורק היא התנכרה לי. והלא רק בשבילה באתי ויצאתי בין ‘האריסטוקרטיה’ של המושבה. ואת אשר בקשתי לא מצאתי. אל בית אמה באתי לעתים קרובות. מי שלא היה מימיו גלמוד בארץ־ישראל, אחד בין קהל של אנשים זרים, לא יוכל להבין במלואו את הרגש הקשה התוקף לפעמים את האנשים הצעירים החיים בארץ־ישראל בלי משפחה. כמה צמאים הם לפעמים, ליחס חם, שהיה מזכיר־להם לפחות איזו סביבה של משפחה. ואף אני הייתי אחד בין קהל גדול של אנשים זרים. כמה שישתדלו האנשים הזרים להיות טובים, קרובים, הנך מרגיש סוף סוף שזרים הם לך, שחוב הם ממלאים ביחס אליך. ורק בית אמה היה לי הבית הזר הראשון, אשר מצאתי בו פנה חמה, אשר הזכירה לי את אחת מפנות בית אמא. אמה התיחסה אלי יחס חם ונלבב ואהיה מכיר תודה לה. זה היה יחס כה פשוט, טבעי, גלוי וכה מלא רצון של אמת לעשות לי טוב. האדם הקרוב לי ביותר במושבה היה הרופא, אבל גם ביתו, בית רוק, היה ריק וקר כביתי אני. ולאט, לאט נעשה לי בית אמה הבית היותר קרוב במושבה. האמת נתנה להאמר: כח המושך הראשון, אשר משכני אל הבית הזה היתה היא. אבל היא הן דחתה אותי. ולולא אמה אשר קרבתני כאם הייתי חדל מבוא אל הבית הזה. כן, כמו אם היתה לי אמה, כי איזו אשה שרק בנות לה איננה שואפת לבן?… אנכי עוד לא התיאשתי למצאה אף מחוץ לגבול בית־הספר. בקשתי להשתמש באמצעי בית־הספר. בבואי על בית הוריה ובמצאי אותה עמלה על ה’שאלות‘, חפצתי לעזור לה; כשהיינו מטילים כל ה’גדולים’ ברחוב או בשדה, וגם היא בתוכנו, בקשתי למשכה אחרי על־ידי שיחות היסטוריות אשר כה אהבה אותן. ואף זה לא עלה לי. עד מהרה הרגשתי כי כרכורי אלה אינם נעימים לה – ואחדל. פעם אחת, זוכר אני, הלכנו לטיל חבורה גדולה אל ההרים וגם היא בתוכנו. פתאום חפצתי שתהיה אצלי, שתלך על ידי, כי אראה את יופי ההרים כשהם מצטלמים בעיני הילדה… והיא התחמקה מעלי. אנחנו למדנו אז בבית־הספר דברי ימי העמים, ולמוד זה העסיק אותה ביותר. ידעתי הרבה אגדות וספורי־מעשיות מחיי העמים הקדמונים ואספר לתלמידי, והשעורים האלה היו כל־כך חביבים עליה. ובכן… באותו יום דברנו בבית־הספר על סרדנפל מלך אשור. ובלכתנו לטיל ובבקשי עצות בנפשי איך למשכה אלי, נזכרתי ‘בסרדנפל’ של בירון… ואספר לה את תוכן הדרמה היפה אשר התאימה להבנתה, תקותי לא רימתני. ספורי משך את לבבה ולא עזבתני עוד, אבל יחד עם זה הרגשתי באופן מוחשי, כי יסורים אנכי גורם לה. עיניה שאלוני בתרעומה: למה פה?… צר היה לי עד כאב נפש, ואחדל… הה, כמה יסורים גרמה לי אז הילדה הנחמדה, הרעה!… כן, סבלתי הרבה. ואמה הראתה לי יותר ויותר סִמנים של חבה. זה היה ברור: בלב האם כבר פעם הרעיון… אמא מסכנה, בעוד ילדתה בת שתים־עשרה, היא חולמת כבר על חייה העתידיים… פעם אחת, זוכר אני, עמדנו ברחוב, לפנות ערב: אני, אמה ואשת הפקיד. דברנו. על־מה מדברות ‘גבירות’ עם בחור צעיר? כמובן על שדוכים. לאמר, הן דברו ואני שמעתי וצחקתי להן, אשת הפקיד דברה אלי בשבחה של עצמה מעלמות המושבה.

– אנכי איני אוהב עלמות גדולות, גברתי!

– צדקת, לוריה… אתה תחכה לשפרה שלי, כן תחכה?… חכה־נא!…

כה אמרה אמה בדרך צחוק, אבל הדברים יצאו מפיה אחרים, צלצלו ברצינות… שלא במתכון…

– אנכי אחכה… ואם היא לא תרצה בי?… – אמרתי גם אני בכובד ראש, שלא התאים כלל אל מהלך השיחה הקלה.

הגבירו צחקו…

– כן… היא עודנה כה קטנה… שפרה שלי!…

– שפרה, מה היתה הסבה להתנכרותך אלי?…

כמה פעמים הוגעתי את מוחי על השאלה הזאת. בקשתי פתרונים ואף מצאתי הרבה. ואולם את הפתרון האחד לא מצאתי… או אולי הרכבת כל הפתרונים הם הפתרון האחד? “הדבר פשוט: נטיה לא היתה לה אלי”. נטיה? כלום נטיה בקשתי מאת הילדה? בקשתי שלא תדחני מעליה… והיא דחתה. על מה ולמה עשתה כזאת?… “אולי היתה לה נטיה לאיזה נער מחבריה ואתה נמצאת מפריע?…” ילדה בת שתים־עשרה, – כלום אפשר? אמנם בחברת נערים הרגישה את עצמה יפה, עיניה היו נוצצות, חיות ומתיזות ניצוצות, ניצוצות… אבל נטיה… למי היתה לה נטיה?… “מדה כנגד מדה בעד התנכרותך אליה בשנים הקודמות…” ושוב… נטיה ונקמה מצד ילדה בת שתים־עשרה, כלום אפשר?… הפעם אחת, לאחר שנים, לאחר שהכל היה גלוי וידוע בינינו לבין עצמנו, שאלתיה פשר התיחסותה אז אלי? ותענני.

– כעסתי… לא ידעתי למה… מחוץ לבית־הספר היה אדוני מרגיזני… יש שחשבתי כי שונאת אני אותו… למה היה אדוני מבישני בפני רבים? מספר בעצלותי, כי איני שוקדת על למודי? אנכי חכיתי למלה אחת חמה, והמלה הזאת לא נאמרה…

האמנם לא הרגישה אז את האש העצורה מתחת לקליפת מוסרי?… אמת הדבר, בחברה, בפניה הייתי מדבר משום־מה דוקא על חסרונותיה. חשבתי כי זה נחוץ, מועיל לה, ללמודיה. ואולי לא חשבתי כלל, והדבר נעשה, כהרבה דברים בשעת אהבה, שלא בכונה ברורה… ואולי ידעה, כי יוצא אני לפעמים בלילות עם שכנתי, בת הנפח, בכרמים? ועיניה השחורות מרתיחות בי את דמי – ומושכות אותי בכבלי קסם אל האשה… אפשר שהתקרבותי הקלה הזאת לא נעלמה מעיניה. עיני האשה כה חודרות הן, ועיניה אולי כבר התחילו לראות אז… יותר מדי חשבתיה לילדה. ואולי היה זה בעוכרי. לא ידעתי, ואם ידעתי שכחתי, כי הילדות בארץ־ישראל מתפתחות כה מהרה. מי יודע, אולי נתעוררו כבר אז בה רגשי האשה ואנכי לא השגחתי בה וחטאתי לה… ומי יודע?… אולי כבר אהבה אותי אז?… ואהבת הילדה אל המורה שלה התבטאה דוקא בצורה כזו?…

אכן הרבה דברים סתומים מאז הולכים ומתבררים לי עכשיו, אך מה יתן ומה יוסיף לי האור הנשפך עתה על חרבות אשרי?…

ו

ככה עברו עלי שלש שנים. מקץ שלש השנים אבדתי אף השפעתי החנוכית עליה. היא גמרה את חוק למודיה ותצא עם הכתה הגדולה מבית הספר. וככה נתק החוט היחידי אשר קשרנו עוד. ואת האמת אנכי צריך להגיד: מאותו יום התרוקן בשבילי בית־הספר למחצה… עיני נפתחו פתאום ואראה את כל חסרונותיו. את מגרעות חברי ואת מגרעות עבודתי אנכי. שוב לא היתה שכינתי שורה בבית־הספר, שוב לא הלכתי אליו כהולך לקראת חג. מלאתי את חובתי כמקודם, אבל רוח־הקדש היתה חסרה. והיא התרחקה ממני יותר ויותר, פניה נעשו כמו זרים לי. ואז קרה המקרה אשר פתח עלי את רעתי, אשר גזר את גזר דיני הקשה. שיחה אחת, אשר שמעתיה במקרה – ואוּלי?… מי יודע!… לא במקרה הרחיקתני מעליה לגמרי. ישבתי בחדר־עבודתו של הפקיד ואכתב הרצאה אחת לבקשתו. שקוע הייתי בעבודתי, פתאום הגיעה לאזני שיחת אשת הפקיד עם אחת מעלמות המושבה, שישבו בחדר הסמוך. שיחתן לא העסיקתני. פתאום הגיע שמה מפורש לאזני פעם ופעמים. הן מדברות בה, לבי הכני פתאום, הלב המסכן הרגיש בסכנה, ומבלי אשר השתדלתי הגיעה השיחה לאזני. ואמנם גם המדברות לא התאמצו שלא ישָמעו דבריהן.

– הילדות מתפתחות פה באופן מוקדם מאד…

– לשפרה התחיל אורח־נשים בהיותה בת אחת־עשרה…

איזה דבר קר, קר נגע עד לבי…

– שפרה איננה תמימה כלל, כמו שעיניה מגידות. היא יודעת לעשות שקר בנפשה. ילדה כמותה!…

– אכן יודעת היא כבר לרדוף אחרי בחורים כנערה גדולה…

– כן, אינה ילדה כלל…

– אתמול חרה לי מאד, ילדה כזו מחזיקה את עצמה לעלמה, אמה הטפשה חולמת בשביל בתה על לוריה… והיא הילדה ממאנת… כאלו עומד לוריה לבקש את ידה… לא ימצא יותר כדאית ממנה!… אתמול, בשבתן בביתן, אמרה לאמה: “למה שומר לוריה את צעדי?… אינו עוד מורה לי… איני סובלת אותו… לעולם לא אסכים להיות כלתו:”… השמעתם מימיכם? ילדה בת ארבע־עשרה!…

… חרש, חרש יצאתי מחדרי. יצאתי מן הבית ואלך השדה… לאחר שנים ידעתי, כמה כונה רעה, כמה שקר וצרות־עין של נשים היתה באותה שיחה, אבל אז היו הדברים אשר שמעתי כאורים ותומים בעיני: לא יכולתי לחשוד במדברות, שהן יודעות את מציאותי פה, ואיך יכולתי לחשוב אחרת ולבי עדין תמים, אף כי הייתי כבר בן עשרים ושמונה? אז האמנתי… ושעות ארוכות הייתי תועה בשדה ולבי ריק. פתאום, בין רגע התרוקן לבי וריקניותו כה הכבידה עלי, כה הכאיבה לי. לא בכיתי, לא התאוננתי על גורלי, ואף לבי לא התחמץ. רק ידעתי כי הוכיתי מכה גדולה ונוראה והרגשתי כי עיני יבשות ובוערות. בערב שבתי אל המושבה. אל בית הספר לא באתי ביום ההוא. באתי אל חדרי, נפלתי על מטתי פרקדן. כשחדרו קרני השמש הראשונות עוד היו עיני פקוחות לרוחה ומבטי היבש והבוער היה מצומצם כאתמול באיזו נקודה שחורה אחת שבתקרה… בצהרים קמתי ואלך אל בית־הספר. כשעברתי ממעוני דרך בית הוריה פחדתי להביט אליו… שבועים לא יצאתי אף פעם לטיל ברחוב. אל בית הוריה לא באתי עוד, השתדלתי לבלי להפגש עמה, לא יכולתי ראות פניה. קשה היה לי לראות את זו שאתמול חשבתיה לילדה והיום ידעתי, כי אשה היא, וכי האשה שבה אינה סובלת אותי, סולדת בי. ואף את אמה קשה היה היה לי לראות. פגשתיה באחד הימים ברחוב, פניה היו כה דואבים ובקול עצב אמרה אלי:

– אתה כבר שכחת אותנו?

קולה צלצל באזני כקול תקוה נשברה ולבי עלי דוי.

– עסוק אנכי בביתי…

– אין להזניח. ידידי, ידידים ישנים…

מה קשה היה לי לשמוע את דבריה! מה יכלתי להגיד לה? אמה המסכנה הן לא חשדה בדבר. הייתי כאלם, לא יכלתי להגיד לפתוח לפניה את פי. מי יודע? לו יכלתי להגיד אז את כל לבי, אולי היה משתנה הדבר לגמרי. אבל מאומה לא הגדתי לה, יותר מדי היה פצוע רגש הגאוה אשר בי, החרשתי. הלכתי וראשי מורד ארצה. הרגשתי מאחורי את מבטה, מבט איש פצוע. ולא יכלתי לבוא יותר אל ביתה. לא יכולתי, אף כי נכמרו רחמי על אמה ויסוריה היו קשים אף לי. יותר משנה לא דרכה רגלי על מפתן ביתה ויותר משנה השתדלתי לבלי להפגש עמה. והשתדלותי עלתה לי בדמים מרובים. ימים רעים באו עלי גם בתוך כתלי בית־הספר, באה מורה חדשה לצרפתית, גברת שרכשה לה השפעה רבה על ראש הפקידים בפריז… היא בקשה להשיב לשפה הצרפתית את כבודה הראשון. אלי האירה מתחלה את פניה ביתר שאת, אך אני פניתי לה ערף והיא נהפכה לאויבתי בנפש, אף הפקיד הראשי התחיל מביט אלי לא כתמול שלשום. ואף מנהל בית־הספר הזקן התנער מתרדמתו לקחת את מושכות ההנהלה בידו. השפעתי הלכה ונתמעטה מיום אל יום, שנה קשה היתה לי, אחת השנים היותר קשות בחיי. ואחל לבקש לי איזה ענין חדש למלא את ריקנותו של לבי.

ז

בית הספר לבדו לא יכול להעסיקני. חשבתי על־דבר ערבי־קריאה בשביל התלמידים שיצאו מבית־הספר, אבל המחשבה הזאת נכשלה במעצור… “… לפני מי אקרא?… הלא שפרה לא תהי בין השומעים?…” ובעודני חושב כה וכה, באו אלי פעם שנים ממי שהיו תלמידי להציע לפני, כי אבוא אליהם אל הנשף אשר ערכו לכבוד ‘החברה’ אשר יסדו להשתלמות־עצמם… הלכתי בחשק. ה’נשף' היה ערוך בבית־הספרים הקטן שלנו. אנכי יסדתיו ותלמידי הגדולים עסקו בהנהלתו. לבי דפק בחזקה כשנכנסתי ביום ההוא אל בית הספרים: אנכי ידעתי כי אפגש עמה פנים אל פנים. לבי לא רמני. היא עמדה אצל ארון הספרים שלובת־זרוע עם אחת מחברותיה. היא גדלה הרבה. היתה כמעט לעלמה, אף כי זה עתה מלאו לה חמש־עשרה שנה. נעשתה גבוהה, זקופה, שמלתה התחילה להארך. ראשה היה נטוי כלשהוא לצד חברתה, ונדמה לי שהיא עומדת ומסתכלת בבאים. בתוך מבטה היה מעין לעג קל… האמנם היה ככה? למי לעגה!… אולי לי ולטפשותי?… פניה היו מלאים ורעננים. זרם של חיים, של עליצות נֹער. התפרץ מתחת לעור לחייה. שערותיה נפלו תלתלים, תלתלים על שכמה, נפלו בשרירות מלאה חן. וכלה היתה כפרח השדה, הפותח את פיו עם אור הבקר לקרן השמש הראשונה… נגשתי ישר אליה, הושטתי לה את ידי. שנה שלמה לא החזקתי את ידה! שתי עיניה הכחולות, הגדולות היו נעוצות בי, לא היה בהן עוד אף שמץ של לעג, רק צל קל של תמהון היה בהן וצל של שאלה: “כלום אפשר להיות כה אכזרי?”… הרגעים הראשונים היו קשים עלי, אבל הם חלפו מהר. בעוד חצי שעה ישבתי שוב עם בני ‘כתתי הגדולה’ ושוב ספרתי להם כבימים הטובים הראשונים, ושוב שמעו לי בעינים ובפיות פתוחים ושוב הרגשתי קרוב אלי לבבות דופקים. וטוב היה לי, והם היו לי כמקודם. הרבה היה לי לדבר עמהם, לספר להם. הרי זה כשנה שלא דברתי עמהם בהתגלות־לב מלאה. הרי זה כשנה ויותר שלא היו כה קרובות אלי שתי העינים הכחולות, שרק הן היו נותנות תמיד חמימות ונפשיות ושאר־רוח לדברי. כך היה בבית־הספר, כך היה בערבי הקריאה, וכן היה בכל אספה. רק כשראיתי באולם את שתי העינים, המביטות אלי צמאות, מאמינות ומבינות, רק אז הייתי מרגיש, כי נשמה יתרה לי, כי זרם של דברים פורץ אל פי, כי נחשול של מחשבות שוטפני ורגשות יפים ממלאים את כל נפשי. איזו כוחות שפונים, לא שערתים, היו מתעוֹררים מעצמם, ומחשבות חדשות היו צפות ועולות מאיזו תהום נעלמה… ובשעה שלא ראיתי אותה, בשעה שידעתי, כי היא לא תשמע לי היה מת רצוני, וברוחי באה חולשה, שויון־נפש: “לפני מי אדבר?”… אבל בערב ההוא היה לי לפני מי לדבר! היא היתה כה קרובה אלי, עיניה פקוחות בסקרנות רעבה… כאלו בקשה למלא את אשר חסרתי ממנה שנה שלמה. הוי, האכזריות הטפשית שלי!… למה מנעתי ממנה אשר התפללה אליו ככה? אפילו אם מאסה בגבר אשר בי, כלום הייתי צריך לחסרה אף את המורה? והעיקר – למה חסרתי ממני, מעצמי את האושר הגדול שהיה בחיי: ללמדה, לטפח בה את האדם ביגונו וביפיו, אשר הלך ונתגלה בעצם טהרו? ומה היה מלבד זה בחיי? ושוב נתמלא עולמי הרוחני, ערבי הקריאה מלאוהו. הקראתי לפני תלמידי בעברית ממיטב הספרות הרוסית, אשר אהבתי. את פיסרב, שילגונוב, מיכאלובסקי… את טולסטוי, דוסטויבסקי, טורגניב… מן הספרות העברית החדשה קראתי לפניהם את אחד העם. ומן הספרות הצרפתית בחרתי להם כי יקראו בעצמם ותרגמתי להם מן הספרות הגרמנית. הרבה מאד קראנו במשך הימים ההם. רעב של קריאה אחזנו כלנו; הייתי מלא רצון. הקריאות גזלו ממנו הרבה זמן, אבל עוד הרבה מזה נתנו לי עונג. בכל רגע אמרתי לנפשי: כל זה בשביל שפרה, כל זה בכדי להוסיף לה גרגיר של מחשבה, גרעין של רגש, טפה של שירה. ומראש ידעתי את הרושם שיעשו הדברים עליה. הרושם היה מצטלם בתוך עיניה. היא לא התחמקה עוד מעלי, לא התנכרה לי עוד. את הנערה שבה לא בקשתי, כבר נואשתי ממנה, ואת התלמידה הטובה, המקשיבה, המבינה נתנה לי כחפצי. שוב נעשיתי אורח קבוע בבית הוריה, אמה קבלתני כאלו רק אתמול הייתי בפעם האחרונה בביתה, אמה הטובה!… ואף בבית דברנו, התוכחנו על הקריאות. הן מלאו את כל עולמנו. עודני זוכר כל קריאה וקריאה. זוכר אני את הרושם הכביר שעשתה עליה ההרצאה הקלה של פיסרב על שטת דַרְוין… מן המסַפרים עשה עליה את הרושם היותר כביר דוסטויבסקי… אולי בשביל שאנכי כה אהבתיו!… הנני רואה גם עכשיו את עיניה הגדולות בשעת הקריאה, והן מלאות פעם דמעה, פעם התפעלות עצומה, פעם התמרמרות גדולה ופעם כאב נפשי… נוקב ותהומי אותו הכאב שמעוררים בנו רק חזיונות דוסטויבסקי…

בלבי היתה תמיד תקוה יפה אחת: אנכי, הרוק הגלמוד – הלא כזה אשאר כל ימי – אקים לי מתוך תלמידַי רעים טובים כאחים. תמיד הייתי רעב לרֵעות אינטימית, לרע אשר כאח יהיה לי… אשר לבי יהיה פתוח לפניו כל הימים כספר… ובדמיוני שמחתי ביותר אל הידידה העתידה לי, אל האחות אשר אמצא בה. ידידה בעלת נפש כה יפה, כה עדינה, כה קרובה אלי קרבות רוח, כמעט חלק מרוחי… כמעט חלק מנפשי. והיא תהי מסורה לי מסירות נפש לצמיתות. ובה, בנפשה הזכה, יצטלמו כמו בראי מלוטש מיטב שאיפותי, מיטב מאויי…

אבל ימי אשרי לא נמשכו הרבה, היא לא יכלה להשאר בשבילי רק ידידה… וזה התחיל אצלי פתאום. היה ערב, אחד הערבים הרבים שלנו. תלמידי ישבו בחדרי, מסביב לשלחני. היא לימיני… ערב שבת היה. חדרי היה מלא אורה יתרה ואף בלבי היה אור. נשמתי היתרה צחקה בי, אנכי ספרתי לפניהם מרשמי זכרונותי: איני זוכר עכשיו, מה ספרתי אז. אבל זוכר אני, כי השכינה היתה שורה עלי, וזוכר אני, כי פניה היו חמים יותר מבכל פעם ועיניה כמעט בוערות. איני זוכר עכשיו בדיוק, איך היה הדבר. איזו חוברת נפלה מידי ארצה. בעת ובעונה אחת השתחוינו אף שנינו להרים את החוברת. ופתאום נגעה ידי בידה, נגעה ונכותה… חמה היתה ידה הקטנה ומלאה איזו אש מיוחדת, האש המעוררת, המגרה… זיק חשמלי עבר מאותה הנגיעה הקלה דרך כלי, דרך מֹחי, לבי, נפשי… אנכי כאלו נרתעתי לאחורי. רגע קל חשכו עיני, אחר הבטתי אל עיניה ונדמה לי, כי בתוך האישון הכחול בצבץ ועלה איזה זיק אפורי… בפעם הראשונה ראיתי אז את הזיק האפורי הזה, אשר היה מרתיח בכל פעם את דמי… איני יודע, אם אז רק נגלה ניצוצה זה בפעם הראשונה או כי אנכי ראיתיו ראשונה… אז ידעתי, אז הבנתי: לפני לא ישבה עוד נערה־תלמידה. לפני ישבה נערה־אשה. אנכי אהבתי אותה האשה. כן, אהבתי! הרגשתי זאת בכל אברי נפשי, לא יכולתי לרמות עוד את עצמי אף רגע. העלמה בת חמש־עשרה שנה, שישבה אצלי לימיני, שלטה בי כאשה. ואז ידעתי, כי כל עמלי לשמור לי את הנערה הזו כידידה, כאחות אבד כענן בקר. פור התפוררה כל התאמצותי במבט ראשון של עיניה… “והאשה הזו מואסת בך, אינה סובלת את הגבר אשר בך”… לחצה את נפשי מחשבה ככובד אבן. איני זוכר, איך גמרתי אז את שיחתי. הייתי חצי ער, חצי חולם, חצי חי, חצי מת ואפחד להביט בפניה. וימים אחדים אחרי הערב ההוא פחדתי לבוא עמה בדברים: "אולי תעיד בי הכרת פני!… אולי אהיה לצחוק בעיניה”… ובאיזה עמל עלה בידי לבלום את רגשותי, לבלי עבור גבול המורה, הידיד, האח… מה אעשה? איך אנצל, איך אמצא את מנוחתי? הייתי כחולה. אבד לו⁴ תאבון האכילה, ובלילות ענוני נדודי שנה, פני הושחתו, בריאותי התרופפה. כל מכירי חרדו לשלומי. וגם עיניה היו שואלות אותי: “מה לאדוני?”… היכולתי להגיד לה? הלא לזרא אני לה! אלי, אלי!… לו מצאתי עוז בנפשי להגיד לה אז את לבי… ומי יודע? אולי היה הכל משתנה אז בחיינו…

בעצת הרופא הלכתי מעט אל הגליל העליון. בחשק שמעתי לעצתו. נמלטתי על נפשי: אולי ארפא, אולי יוקל לי?… אבל הגליל לא רפאני. לא השכיח אותה. ועוד יותר… זו לי הפעם השלישית, אשר עברתי את הגליל, ורק בפעם הראשונה ראיתי בנפש שוקטה, בפעם השניה תבע ממני הגליל איזה דבר ולא ידעתי מה… הפעם ידעתי: הגליל תבע אותה ממני… תבע בכל פה. יפיו תבע את מלואו, – את יפי האדם ואשרו, את זו, העולה ביפיה על החיים, אף על הטבע ואף על הגליל עצמו… כשעברתי בין הסלעים אשר לחוף הים וממעל ראשי פרש הנשר את כנפיו לשחקים; כשירדתי מהרי אפרים ולעיני נתגלה עמק־יזרעאל בכל גאון יפיו; כשעמדתי על ראש התבור וסביבתו שפכה עלי המון קסמים וכלי הייתי שבוי בידו, כשהעפלתי לעלות על פסגת הגירמן ועולמו של הקדוש ברוך הוא נתגלה לעיני בכל גאונו; ראשו הלבן של ‘הסבא’, עבר הירדן… וכל הארץ הדום לרגלי; כשנפלתי בזרועות הירדן והכנרת ואהיה שטוף זכרונות קדומים וכלי וטובל בשירה הנצחית… שמעתי בכל פעם קול קורא אלי: מדוע אין היא עמך פה?… אין הטבע מגלה את עצמו למי שחוטא לעצמו… אינך רואה אף את החצי השני מיפיו… מפתחותיו בידיה… בלעדיה לא תרד על תהום סודו… לא! הגליל לא השכיחה מלבי, לא רפאני, אש אהבתי אכלתני כל הימים. שבתי מן הגליל. בעינים כלות קויתי לשובי הביתה, אליה. וכשראיתי מרחוק את מושבתנו קראתי כמטורף: פה שפרה!… ובפסגה מצאתי מהפכה! הרופא – נפלה תגרה בינו ובין פקיד המושבה ויתפטר ויקבל התמנות צבורית ביהודה. את מנהל בית־הספר הזקן פטרו ממשמרתו ולמנהלת היתה המורה לצרפתית. התפטרתי ממשמרתי, ובעוד ימים אחרים הלכתי לחוץ־לארץ בתקוה להשתלם ולאסור את מלחמתי מחדש. ולא רק אחרי ההשתלמות רדפתי. מפניה ברחתי… חפצתי להפסיק את ‘מחלתי’ בחזקת־היד, להרפא… אותי לוו אז אל החוף לחיפה אנשים רבים ממכירי ומתלמידי הגדולים. היתה גם היא. הכל עוד הביטו אליה כעל ילדה, כעל אחת מתלמידותי ועל לב איש לא עלה, כי מכל קהל מלוי קרובה לי ‘ילדה’ זו ביותר; אמנם דברתי רק עם ‘הגדולים’ אבל לבבי, כל חושי היו רק בה, ‘בקטנה’. וכשישבתי בספינה הקלה להפליג אל האניה הבטתי אל עיניה ואראה בהן דמעה אחת גדולה, עגולה ונוצצת… וכמה צער היה באותן העינים!… נפשי חרדה בי… ואז בא בלבי בפעם הראשונה הספק: ‘האמנם?’… ובאמת: היא, הילדה־הצפור, הילדה־הפרח, העליזה הרקדנית – ודמעה של צער… מנין??… אבל – הלא היא מאסה בי… רק על מורה הנוסע היא מצטערת…

ח

רק כשהתרחקתי מן הארץ, הרגשתי בכל כבד העלבון אשר העליבוני. הנערה, הריקה מהשכלה וכשרון, היא מנהלת בית־הספר, ואנכי הושלכתי החוצה יחד עם עמלי, תקותי ושאיפותי. יאוש מר תקפני ונדמה לי כי הענין אשר הקדשתי לו את חיי אינו אלא ‘צחוק’, צחוק מעליב, מעליב. ויאושי זה השכיחני מעט את צער אהבתי אליה. וגם בבית אבותי לא מצאתי נחת… הכל נעשה לי בו זר, וסביבתי אשר חונכתי בה היתה רחוקה ממני ובלתי מובנת. ואף אנכי הייתי זר להם. הרגשתי כאלו תקעוני פה בעל כרחי, כפרח נעקר ממקומו… ואבותי התחילו מטרידים אותי בשאלותיהם: איזו תכלית?… בני גילי כבר גמרו את למודם, מהם רופאים ומהם עורכי־דין… וכבר נשאו נשים עם הרבה נדוניא ויכוננו להם מצב בחיים… רק אנכי לבדי נשארתי מחוץ למחנה.

– מה עוללת לנו בפלשתינא שלך!… ומה עוללת לך?…

עד מהרה צר לי המקום בבית אבותי; האויר נעשה קשה, מחניק. לא יכולתי לראות ביסוריהם של זקני וקצרה ידי לעזור להם. בצאתי מפסגה, מלאה את לבי מחשבה אחת: להשתלם באירופא, לשוב לארץ ישראל ומזוין בידיעות ונסיון להשתער על אויבי ולכבוש שוב את בית־ספרי בפסגה! רעיון זה עמד לי בימי מבוכה אלה. לצאת מבית אבותי הייתי מוכרח, לשוב לארץ־ישראל לא יכולתי לפי־שעה, – נשארה לפני רק הדרך לאירופא המערבית… גם אבותי הסכימו לכך. “להשתלם בחוץ־לארץ”… הרעיון הזה יפה היה גם בעיניהם ויעורר שנית את רגש גאות ההורים על בנם ועתידותיו. “מי יודע?… אולי יעלה שם לגדולה?! המוח שלו… וכי קל הדבר בעיניך!”… לחש אבי באזני אמי בבקר השכם, כשהם יושבים ומסיחים בחדר־המטות שלהם… ולבי עלי דוי; זקנים מסכנים!…

נשקתי לאבותי היקרים ואצא עוד הפעם לנוע… באירופא לא למדתי. הספר הראשון אשר לקחתיו בידי דחני מעליו… לא!… ללמוד, להשתלם לא יכולתי. מצב נפשי לא התאים לכך. נפשי בקשה איזה דבר יותר ממשי, יותר מוחשי או במלים יותר ברורות: גופי בקש. לא אעשה שקר בנפשי: גופי היה רעב ‘לחיים’… ואת החיים בקשתי… ואמצאם. למה אאפיל על אותה הפנה הנסתרה שבחיי הגבר, שהכל נמנעים מגלותה כלה?… בעודני נער התעורר בי הגבר. בהיותי בן שתים־עשרה הרגשתי כבר כליון־בשרים אל האשה. רגש זה היה מעורפל, אבל חזק. דמיוני היה עסוק באשה. אבל רחוק היה דמיוני מן המציאות, כרחוק דמיון נער מן החיים. למרות געגועי הטבעיים החזקים הייתי תמים ונשארתי תמים עד לשנים מאוחרות מאד. בהיותי כבר איש, לא ידעתי מה שידוע לנערים קטנים רבים… איזו בישנות טבעית עמוקה, שהיתה חזקה בי מכל רגשותי, שמרה עלי כל הימים ולא נתנתני לגשת אל האשה כגבר. דמיוני הנלהב היה עסוק באשה, דמות האשה הלהיבתו ולמעשה נשארתי תם…

ואולם עכשיו תבעו הרגשות הבלומים בחזקה את חופשתם… ופה, באירופא למדתי את האשה. למדתי לדעתה, אפשר כדרך שלא למדו אחרים במשך כל ימי חייהם. מחסור לא ידעתי וכחות עלומי עוד היו חדשים עמדי. אבל לא רק את גופה של האשה למדתי לדעת, הכרתי אף את נשמתה. הרבה למדתי מאותן הנערות הרבות והשונות, אשר הכרתי במשך השנה ההיא ושרבות מהן נתנו לי הכל, הכל מה שאשה אוהבת יכולה לתת לגבר אהובה. ואף מן הנערות שעמדו כבר מעבר לגבול, למדתי הרבה. וראו פלא: השנה עשתני לחסידה ולמעריצה של האשה לכל חיי!… חיים אשר כחיי היו דוחים על הרוב את הגבר מן האשה. משניאים אותה עליו, מקילים אותה בעיניו… ואצלי היה ההפך: רחמתי את האשה בכל עומק רגשי ואף כבדתיה. כבדתי את כל כחות הנפש הטמירים בה. אין האשה גדולה אלא באהבתה! ואמנם יודעת האשה לאהוב! רק בה מתגלה הרגש הזה בכל עמקו, בכל הוד שירתו ובכל כחות הקדומים שבאדם…

במשך הימים האלה לא נזכרתי בזו, אשר מפניה ברחתי מפסגה. ולא אזכור איזו הדרך נזכרתי פתאום בה, נזכרתי בלב קל ובצחוק שוקט על שפתי… נזכרתי ואמרתי אל נפשי: “הבה אכתוב לה מכתב”… “מה אתה עושה? לשכחנה חפצת, ואתה באת לזכרנה!”… “אין סכנה!… הרי נצלתי… שווי המשקל של נפשי לא יופרע עוד… אין היא שולטת עוד בי… אכתוב לה, הרי תלמידתי היא, למה אהיה לה כזר?”… כתבתי לה את מכתבי הראשון ונכון היה לבי ובטוח, כי רק מרצון של ידיד אני עושה כדבר הזה. אבל המכתב הראשון אליה אחרי אשר הורדתיו בארגז־המכתבים נטה איזה קו חדש ביני לבינה. קשרני שוב אל זו שמעבר לים. געגועי שבו והתעוררו מיום אל יום. חכיתי בכליון עינים לתשובה ממנה ולא באה… אכתוב לה שנית. ידעתי שלא תענני עליו מהרה. מי ידע את טבעה כמוני? ורק דבר אחד שחי בלבבה ושבו היו תלוים כל חיי, כל אשרי אותו לא ידעתי!… ואולם לבי השתוקק משום־מה למכתבה. “מענין לדעת עד כמה הגיעה התפתחותה עכשיו”… ככה הצדקתי את תשוקתי למכתבה… ימים רבים חיכיתי לשוא ולא קבלתי מכתב ממנה. אבל מכירי כתבו לי עליה ובמכתבו של אחד, מי שהיה גם כן כרוך אחריה, אחד מתלמידי, מצאתי רמזים, כי נפשה הולכת שבי אחרי בן הפקיד הצעיר שלמד בפריז ויבוא לעשות את ימי חופשתו אצל אבותיו… “מה טוב, מה טוב!… עתה אהיה חפשי לגמרי, עתה לא אפחד עוד כל רע”… “טוב?”… האמנם שמחתי לבשורה אשר בשרוני מפסגה?… ומה הוא הנקור הנעלם שבלב והמוח?… “אין דבר… יעבור… אתרגל!”… אבל לא התרגלתי. מיום ליום הוספתי לחכות למכתבה. מכתבה לא בא ואנכי נעשיתי נרגז. מנוחתי עזבה אותי יותר ויותר. בקשתי להפיג את רגזי ולא יכולתי. עשיתי את עצמי שמח, צוהל, בקשתי להטביע את אעצמי ואת יתושי המנקר במוחי בתוך תחום ‘החיים’…

מה היה לי?… מה היה לי?… עוד חדש ימים חיכיתי. ולסוף הגיע מכתבה, בשעה שלא חכיתי לו עוד. מכתב מאת שפרה!… הרגשתי בו במכתב הזה כי שלה הוא, בידים רועדות פתחתיו… סגרתי את עצמי בחדרי: איש אל יפריעני!…

"אדוני היקר, יושבת אני על יד חלון ביתנו במושבתנו הנחמדה, מביטה החוצה אל הכרמים הירוקים, המכסים את ההרים ואת העמקים, משקיפה למעל אל השמים הזכים והטהורים ולמטה אל הארץ הנפלאה, העשירה, ואני נזכרת בו בזמן הרבה דברים. אני נזכרת בימים שעברו, בהיותי עוד קטנה, ושובבותי גדלה ועצלותי עוברת כל גבול. ולפני עובר אדון לוריה הנכבד, אשר עינו השגיחה בי תמיד; הנה עיניו המיסרות מביטות אלי בתוכחה, מזכירות לי איזה חוב… ואנכי כמה הושפעתי אז מאדוני, הושפעתי והושפעתי!… ולבי היה נוקף ומתחרט כל הימים על כל העול אשר עשיתי והייתי מבטיחה לעצמי: לשוב ולהיות טובה, ובכל זאת לא יכולתי להיות טובה כמו שחפצתי… ואני חושבת עכשיו על כל השנוים שהתהוו מאז. הה! אדוני היקר עזב את המושבה, עזבה אחרי עבדו בה כה הרבה למען בית־ספרנו ובתתו את כל יכלתו לפתח אותנו ולעשותנו לצעירים ולצעירות טובים. למה הולכים ועוזבים אותנו האנשים היותר טובים? איזו ארץ היא ארצנו, אם לעת עתה היא מקיאה מקרבה את מיטב עובדיה? אם הם מוכרחים לעזבה בלב שבור?!

וברגעים האלה אני מרגישה, כי חטאתי, כאחת הנערות השפלות התנהגתי: לא עניתי לו כל הזמן על מכתבו היקר, שנתן לי שמחה ותקוה לאיזה זמן. האוכל ללמד זכות על עצמי? לא, אני באה בבושת פנים ובראש כפוף ובעינים מורדות לבקש את סליחתו… אמנם יש מעט במה להצטדק, היו לי עתים שלא יכלתי לכתוב, לבי היה עלי קשה ומר. ואף טבעי הרע גרם למניעת מכתבי; להאיש שאני מכבדתו בכל לבי ואוהבת אותו באמת, להאיש הזה אני לא מעיזה לכתוב. לי נדמה, כי אפגע בכבודו היקר, כי לחוצפה יתרה יחשב לי לבוא אתו בכתובים, כאלו הייתי דומה לו… הלא אדוני יסלח לי! חן־חן לו בעד מכתבו החדש אלי אשר שמחני מאד ואשר בכל זאת הוציא גם דמעות מעיני… אני לומדת עכשיו פיזיקה"…

איזה רגש עמוק היה מסתתר במלים הפשוטות והרגילות האלה. היה בהן גם מִחנה של הילדות התמימה וגם מחנו של איזה דבר חדש, שהיה מפעפע עוד במסתרים, ושוב ידעתי, שלא נצלתי. מה אעשה?… לאן אפנה?… ומדוע אינה מזכירה אף מלה אחת אודותו?…

ובאותו ערב, בין השמשות, כשבאה אלי נערה דקה בעלת עינים גדולות וכחולות וחולמות, נערה מבנות מרום הארץ שסכנה את חייה ממש ואת כבוד בית אבותיה בלכתה אלי בערבים אל חדרי, פגשתיה במבט קר וזר… ובעיניה החולמות עמד פתאום רגש של פחד ותרתע לאחוריה… נערה מסכנה! רחמתיה. קראתי לה: ‘שפרה’! זה היה הכנוי של חבה היותר חביב לה, היא ידעה ששם זה יקר וקדוש הוא לי ולעולם לא שאלתני מי היא ‘שפרה’ זו… ותהום ותסער, ותפול על צוארי… נערה דקה זו בעלת העינים החולמות תאותנית⁵ היתה וסערנית, ושוב נתעורר בי איזה רגש רע אליה… דחיתיה מעלי בגסות… היא נסוגה אחור… מבטה היה מבט של מי ששחטוהו למחצה… ותצא מן החדר ברגלים כושלות… ורק מעבר לדלתי פרץ מפיה עוד פעם אחת קול בכי עצור… וחדל.

למחרתו יצאתי לטריעסט ובעוד יומים ישבתי באניה ההולכת לחיפה…

ט

למה אנכי נוסע לפסגה? מה לי שם ומי לי שם? בית־ספר אין לי ומה אעשה בה?

בעניני החנוך במושבות צריך לבוא שנוי. אותו המהלך ‘האידיאליסטי’ אשר בחרנו בו עד כה לא יצלח. צריך הוא למזיגה של מעשיות, מה היה סוף תלמידי אשר הקימותי בפסגה?… האחד נסע ללמוד, השני השתגע מרוב יגיעה רוחנית, השלישי, הרביעי והחמישי נהיו לסוחרים במצרים… אחדים נסעו לאמריקה… אצל המחרשה במושבה נשאר רק אחד… וזה האחד נעשה כה גס… שכח את כל תורתו. לשם מה עמלתי? הלא לפסגה הקדשתי את כחותי ולא לכל אותן הערים והארצות אשר לקחו את תלמידי ממנה?… ומה עשיתי להקל עליהם את קיומם במושבתם, לקשרם אליה? אנכי חשבתי כי אכרוּת יש להם, הרי בשביל כך בני אכרים הם, ורק השכלה הם חסרים ורק אידיאלים לאומיים הם צריכים, ואת אלה נתתי להם… ומה העלתי בכל אלה? אלה שיצאו את הארץ תורתי היתה להם מעבר לאלים זרים ועבודות זרות, ואלה שנשארו בארץ שכחוה: לא מצאו בה צורך חיוני. ובשבתי בחוץ־לארץ ובחשבי על תוצאות עבודתי החנוכית באתי לידי מסקנא: קודם כל צריך לתת להם לבני האכרים אכרוּת, לחבב אותה עליהם ולפתחה בידם, כי יוכלו לחיות עליה חיים מרוחים, ורק יחד עמה צריך לתת להם גם השכלה וגם אידיאלים לאומיים, ואז רק אז יהיה חנוכם לאומי ויכשירם אל החיים בארץ. צריך אנכי, איפוא, לשוב אל הארץ, לבדק ולבחן את מחשבותי במקום המעשה, ואשוב עוד הפעם לאירופא להשתלם בהיות מטרה ברורה וקבועה לפני… אחר אשוב לפסגה ואתחיל הכל מחדש. צריך אנכי לשוב לפסגה לזמן מה…

“שוטה, רמאי!… עד מתי תהיה משטה בעצמך?… וכי בשביל עניני החנוך אתה הולך עכשיו לפסגה, ולא בשביל שפרה?… אי לך, נער, נער… בן שלשים!…”⁶

בשעה מאוחרת בערב באתי לפסגה. בעלת־הבית שלי ספקה כפיה מרוב שמחה והשתוממות, אשה טובה, היא דאגה לי דאגת אם לבנה. חדרי היה מוכן בשבילי, כאלו יצאתיו רק היום: ארון הספרים שלי עם ספרי, שלחני העגול באמצע החדר, מטתי עשויה בהשתדלות מרובה ונקיון, נקיון בכל פנות החדר… בעלת הבית הטובה שלי! בכל אותו הערב לא יצאתי החוצה, ישבתי עמה, עם האשה הטובה ונדבר על כל החדשות אשר קרו במושבה ובביתה, מסכנה… בתה הבכורה היתה לאיש ותלך עם בעלה לאמריקה. במושבה התמעטו החיים, ופרנסתה לקויה; אין אצלה דירים טובים ואוכלים אין על שלחנה… בתה הצעירה, תלמידתי, משתכרת מתפירה. כששבתי אל חדרי תקפני איזה רגש קשה, לא ידעתי שחרו, הרגשתי שצפוי לי נסיון… פנות חדרי הקטן הפילו עלי פחד: מה יקרני פה! מה צפון לי הפעם בפסגה? קצרה היתה שנתי באותו ליל. אבל רגש מוסרי היה שקט, – הוא נחל נצחון: עבר עלי הערב הראשון, ולא הלכתי לראות את שפרה… ‘גבורה’; האף אין זאת? ופתאום עלתה מחשבה על לבי: כמה שנותיה עכשיו?… שש־עשרה… שש־עשרה וחצי כמעט שבע־עשרה… אצלנו מתפתחות הנערות כה מהר…

בבקר ראיתיה על הככר לפני בית הפקידות, כששחקה בצחוק הקרוקיט עם תלמידי הכתה הראשונה… אף היא אהבה תמיד את הילדים… פתאום הרימה את ראשה ומבטה נפל עלי… עוד הייתי רחוק ממנה… מבטה התרחב, התרחב, נתמלא תמהון, פתאום פרץ מפיה קול וקריאה של שמחה, היא קפצה ממקומה, רצה אלי… ובתוך העינים הגדולות נוצצה דמעה גדולה, דמעה של גיל… היא גדלה מעט במשך השנה, אך בשמלותיה היתה נכרת כבר ה’עלמה'… ועל פני העלמה נוסף איזה קו חדש, קו דק, דק כל־שהוא, אך עמוק… ובתוך עומק העינים היה נשקף איזה צל דק… מי השרה את הצל הזה? הוא? בן הפקיד הצעיר?… מיתר דק הקבור בעומק הלב, רעד… וידעתי: לא יחדל עוד לרעוד לנצח… הדמעה האחת לפני שנה צעקה אלי: הנצל!… והדמעה השניה אמרה אלי עכשיו: אבדת… ופתאום נצנץ רעיון־ברק במוחי, נצנץ לרגע ויבלבל את כל ישותי: “אפשר מי שהוליד את דמעת־הגיל השרה גם אותו הצל”… ואולם ברגע משנהו חשבתי אחרת. אותו הברק כבה במהירות הברק, ושוב: בן־הפקיד הצעיר והיחוסים שביניהם… והיא אחזתני בידי ולא הרפתני:

– מאתמול במושבה ולא בא אלינו?… בושה!… אמא כה תכעס…

משכתני אל ביתם. אמה לא כעסה עלי. היא קבלתני בחבה יתרה, אבל מן הרגע בהראשון הרגשתי, שאין היא מביטה אלי כתמול, שלשום… נדחיתי ממקומי הראשון. אותו לקח מי־שהוא אחר… מי? אותו בן־הפקיד?… גם מבטה האלכסוני, מבט של אי־רצון שנפל עלינו, בראותה את בתה אוחזת בידי, העיד על זה… בפעם הראשׁונה הרגשתי בבית אמה איזה רגש של יתמות… והיא כאלו הרגישה בבדידותי ומבטי עיניה היו מלאים כל כך רוך וחום…

– התלמידה שמחה למורה שלה… – אמרה אמה מתוך צחוק קל על שפתותיה – לו ידעת, אדוני, כמה התגעגעה לך!…

– אדמימות בהירה כסתה רגע את פניה.

ביאתי הפתאומית אל המושבה העירה ביושביה השערות מהשערות שונות. יש אמרו כי באתי עם הרשאה חשאית מאת הנדיב לבקר את כל בתי־הספר אשר במושבות ולתקנם. ויש אמרו כי חובבי־ציון מלאו את ידי להיות בא־כחם בכל עניני החנוך בארץ… ויש שהגיעה לאזני גירסא: באתי לבקש את ידה של שפרה… מי הוציא עלי את השמועה הזאת? לא אותו התלמיד שכתב לי על־דבר בן־הפקיד ושעיניו הקטנות והחדות הביטו אלי עכשיו בחשד?… מה שנאתיו… ולפנים כה אהבתיו.

בבן הפקיד דברו רבים. וגם בעלת־הבית שלי לחשה לי מתוך פנים שנתאדמו ממבוכה, כי אושר גדול צפוי לשפרה… בן הפקיד נתן את עיניו בה. למה נתאדמה הפתיה? מבוכתה למה היא באה? מה לי ולאשרה של שפרה ולאיזה בן של פקיד, אשר לא ידעתיו ולא ראיתיו מתמול שלשם?… יהיו מאושרים כחפצם!… ובכל זאת חפצתי אף אני ‘המערבי הקולטורי’ לדעת יותר מיחסו של אותו בן הפקיד אליה, ומיחסה היא אליו. יש שהתעורר בי רצון עז לשאול את פיה… אבל לבי לא נתנני להכנס בשיחה מסוכנה זו. בקשתי להודע דרך אגב, אבל שום דבר ברור לא התחור לי. מה היו רגשותי אז? הרבה פעמים בקשתי לבחנם, לנתחם ולהגיע עד סופם… ולא עלה בידי, אלה היו רגשות מורכבים ומסובכים מאד. היה בהן מעין קנאה, מעין שמחה – כן, שמחה!… למה?… – וצער… צער עמוק כים… ולבבי היה רע עלי מאד. הלכתי לבקר את בית־הספר ויביטו המורים אלי בפחד ובחשד ובצרות־עין, כאלו באתי להסיג את גבולם… עניני בית־הספר היו יגעים מאד. את כל עמלי נשא הרוח… ואני לא יכולתי להועיל. כל היום הלכתי בטל, והבטלה הציקתני. השעה הטובה האחת היתה זו, שבליתי בבית הוריה, בהיותי קרוב אליה. אבל כלום יכלתי לשבת שם כל היום?… שמחתי מאד למכתב שהגיעני מידיד נעורי אשר בגבעה. הוא בקשני לבוא אליו. אנחנו היינו חברים עוד מראשית בואנו אל הארץ, עבדנו יחד בעמקיה. חברי התחיל כותב וקנה לו שם סופר. הייתי בגבעה. המושבה עם צעיריה הרבים והטובים נתנו לי הרבה רגעים טובים. רעי הציע לפני לקבל משרת מורה ומנהל בבית־הספר של מושבתם, העומדת ברשות עצמה ואין עליה מאפוטרופסות הפקידות, אבל דחיתי את הצעתו. אנכי חלמתי על חנוך חדש לגמרי, ולזה היה עלי עוד להכשיר את עצמי. גם רעי הסכים למחשבותי החדשות בעניני החנוך. ועוד הפעם שבתי לפסגה… למה?… כלום יכלתי לשבת בארץ־ישראל ולא להיות בפסגה?… ובערב אחד הפתיעני דבר חדש, הפתיעני וירעישני עד תהום לבי. יצאתי מבית הוריה אחרי שבתי שם כל הערב. פתאום קמה גם היא. על פניה היה בטוי של החלטה.

– אדוני, ילך לטיל עמי מעט?

– ברצון!

– שפרה… בשעה מאוחרת כזו?…

– אמא, עם המורה מותר!…

יצאנו. מבטה החרד של אמה לוה אותנו. עברנו לאורך הרחוב, יצאנו אל הדרך בין הכרמים. זמן רב שתקה. הרגשתי, כי לבה מלא ואיזה משא מעיק עליו. מה היה לה! מה העיק פתאום על לבבה עד לבלי נשוא? חכיתי לדבריה וכאלו יראתי מפניהם…

– אדוני, בקשה לי אליו ורק הוא יוכל למלאותה…

קולה היה חרד, חרד…

– מה, שפרה?…

– אדוני, חיי נעשו לי קשים, קשים מאד… מה צפוי לי?… חיים של בטלה, של צפיה לחתן… האם לחיים כאלה, הכינני אדוני?… אמא חושבת אותי לעלמה ומבקשת לי חתנים… אדוני, הלא הבין לי?…

– הבנתי, שפרה!…

– אדוני היה הראשון והאחד אש העיר מחשבה בלבי, אדוני העיר בי את הרצון לבקש איזו תעודה בחיים…

– באיזו תעודה את בוחרת, שפרה…

– איני יודעת עוד בברור… אבל זאת אדע: צריכה אני לבקש… רוצה אנכי, אדוני לנסע לאירופא… ללמוד, להשתלם… למצוא את תעודתי… נדמה לי שיש לי נטיה להוראה, אדוני…

שנינו שתקנו רגעים אחדים. זה היה כל־כך לא צפוי. לא האמנתי. כי שפרה תלמידתי הקטנה היא המדברת אלי. מנין לה?…

– הלא אדוני יעזרני? אדוני ישפיע על אמא… היא תשמע לו… היא כה מכבדת ומעריצה אותו!…

לבי נפל עלי, רגע שמחתי: עודנה חפשית! שקר ענו בה ובאותו בן־הפקיד… התחיל מתרקם במוחי חלום חדש: היא תלך לאירופא, שמה נפגש… אך רגע שני התעצבתי: ילדה גלמודה, תמה באירופא… מי ידאג לה, ואולי יקרה אסון?…

– למה שותק אדוני?…

מבטה הביט אלי בחרדה וכאלו התחנן וכאלו שאל: הגם אתה לא תעזרני, הגם אתה רואה בי רק עלמה, המחכה לחתנה־גואלה?…

– שפרה, למה דוקא אירופא?… כלום אי אפשר למצא תעודה פה?…

– כיצד? הלא צריכה אני להשתלם?…

– כן, שפרה, צריך להשתלם…

– הלא כן, אדוני? הלא אדוני מסכים לי?… הלא יעזרני? כן?!

– אעזור לך, שפרה… עד כמה שידי תגיע…

ידה הקטנה החמה, לחצה את ידי לחיצה עזה, עיניה הביטו אלי מבט מלא תודה. לבי נתכוץ… לו יכלתי לקרעו, לגלותו לפניה! אנכי בקשתי עצות בנפשי איך להשתדל בשבילה, אבל בעוד אנכי מבקש ועזרתה באה ממקום אחר… לא היתה זקוקה עוד להשתדלותי…

בערב אחד כשבאתי אל בעלת־הבית שלי בשרתני, כי בן הפקיד בא היום לחיפה. הוא⁷ מוכתר תואר ד"ר אינג’יניר…

תקופה חדשה התחילה…

י

אלתין הצעיר היה צעיר באמת. פניו היו כפני בן עשרים ושנותיו עשרים וחמש. הוא היה יפה מאד. גבוה, זקוף, מהיר וכל תנועותיו מלאות חן. עיניו השחורות והמבריקות הקֵרו חיים, ששון, עוז ורצון. פנים לבנים, צחים ורעננים כפני עלמה, עיניו הביעו גם פקחות, שכל טבעי טמיר. מפותח לא היה. לא קרא כלום. ומה שנפלא מזה: אחרי הרבה שנים של חיים בפריז נשארה בו הרבה תמימות מזו אשר הביא אתו הנער הספרדי מעירתו המזרחית הקטנה. בראותי אותו בפעם הראשונה – בבית הוריה פגשתיו – נמשכתי אחריו, הוא משכני ביפיו, בטבעיותו ובזרם החיים הנובע ממנו. נדמה לי שרואה אנכי לפני קטע של טבע, קטע של סלע, של הר… אותם ‘הקטעים’ אשר כה אהבתי. לא הורדתי ממנו את עיני. הוא היה רך מאד, מנומס וכלו אומר חן… שתיהן, היא ואמה לא גרעו את מבטיהן מעליו. הוא שמח לקראתי. ושמחתו היתה כה מלאה כה טבעית.

– המורה לוריה?… הנני שמח מאד!… ידע כבודו: אנכי מקנא בו מעט… הלא שפרה אוהבת אותו!… תמיד היא הוגה רק בו ומדברת רק בו… בשנה העברה החרישה את אזני: “לוריה, לוריה…” כבר חפצתי לראותו… אבל יכון בעוד מועד למלחמת־שנים: גם אני אוהב מעט את שפרה! הוא צחק בקול גדול. היא האדימה ככרום. וצחוקו כאלו אמר אלי: “להתחרותך איני חושש!”⁸ ובעומק לבי הודתי לו אז: לא לי להתחרות בו… אמנם היא היתה קרובה אלי ורק אלי כבכל הימים, אבל הרגשתי: מבטה שנח לפעמים על האיש הצעיר אינו תמים עוד כל־כך. ומבטו עליה, מבט נשר מלא עוז, מלא תאוה בוערת, איזו יונה תעמוד בפניו?…

ובאותו ערב סגרתי את עצמי בחדרי ואתגנב להביט אל הראי הקטן שלי… אלי הביטו פנים עם סִמנים עמוקים של צער, עם סִמנים של קמטים במצח ועם איזה לובן קל בראש… ובלבי הרגשתי דקירה, דקירה עמוקה…

באותו ערב לא הלכתי אל ביתן לשבת עד לאחרי חצות כמנהגי בימים האחרונים. נשארתי יושב עם בעלת־הבית הטובה שלי, לשמחתה הרבה, והיא ספרה לי על בתה ועל חייה באמריקה ועל מכתביה… ואף בתה הצעירה ישבה עמנו, מתבישת ושותקת. אנכי שמעתי לשיחתה ולבי רחוק ממנה ומדבריה.

אלתין הצעיר נעשה בן ביתן. מדי בואי אליהן מצאתיו. גם כשלא באתי הרגשתי, כי הוא יושב אצלה, מספר בקולו העליז ספורים ואניקדוטות מחיי פריז והן שתיהן יושבות ושומעות לו בעינים ובפיות פתוחים. ואין פלא; החיים בפסגה כה משועממים, חסרון אנשים כה מורגש, עד שכל אדם חדש היה מעורר בבואו סערה קטנה, ואף כי צעיר כזה, החדש במינו עם מקור של חיים שאינו פוסק, עם יכולת ל’ענין‘, להעיר את הלבבות… ההתקרבות שבינו ובינה הלכה וגדלה. הוא השפיע עליה משפעת החיים אשר לו והיא בקשה להשפיע עליו מ’עבריותה’… בקשה ללמדהו עברית… עבריותה לא דבקה בו, אבל היא נשתנתה מיום ליום; גלים חדשים שטפוה ואיזה גיל התחיל מפעפע בכל תנועותיה; קולה נעשה יותר חזק וצחוקה יותר מצלצל… ואותו הניצוץ, שראיתיו לעתים רחוקות כל כך, התחיל משתפך וממלא את כל עיניה הכחולות… ובלבי הטפש התעוררה רוח הקנאה… אלי, אלי, כמה סבלתי אז!… היא היתה טובה אלי ככל הימים ואולי עוד יותר… נתנה לב ביותר לכל רצון קל שלי… אבל דוקא זה הרגיזני… מוטב כי תגרשני מביתה!… “האמנם קסֹם קסַם לה?… שאלתי את נפשי בחרדה, ואתה מה היית סבור?… אתה תקח את לבבה?… אתה עם רגש הספק הנצחי שהרסך, שהכך לרסיסים… אתה הרצוץ, השבור?… היא אשה… דמה דם נוער ודם נוער, דם רותח, היא מבקשת… ואתה הן רק כצל עברת על פניה… אתה ידעת להיות חי רק ‘שם’… כלום אתה תעמוד בפניו? אתה עם קמטי הצער ועם המבט המפקפק, התועה, והוא עם המבט העליז, הבהיר, עם הכוח ועם הרצון? הוא נגש ישר אליה בלי ספקות, בלי פקפוקים – והוא יקחנה!…”

קודר התהלכתי תחת כובד יסורי. בימים הראשונים עוד הייתי מבליג על כאבי. הייתי בא אל ביתה, בליתי את זמני עמהם, עם כלם. אבל מיום ליום הרגשתי יותר ויותר, כי כחותי כלים, כי לא אעצור כח לשאת את סבלי. תמיד ראיתיה בקרבתו ופניה מלאים התעוררות, ועיניה נוצצות וצחוקה חי וצוהל, התחלתי להוקיר את רגלי מביתה. בימים הראשונים הביטה אלי בתוכחה וכאלו בהתחטאות, ואחר כך לא נתנה עוד לב אלי… ואחרי ערב אחד חדלתי כמעט לגמרי מבוא אליהן… פעם נגשתי אל מעקה ביתן. מצאתי אותה, את אמה, את אלתין ועוד איזה צעירים ממכירינו, היא לא פנתה אלי. זאת היתה הפעם הראשונה מיום שהכרתיה, שלא הפסיקה את שיחתה בבואי ולא הרגישה בי כאלו לא ראתה אותי… כל מעינה היה בשיחתה עם אלתין, ואחר כך קרה מקרה אשר הרעישני עד תהום נפשי. פניתי אליה באיזו שאלה והיא ענתני באי־רצון גלוי, ונדמה לי, – כי גם את שמי החליפה או הוציאה אותו מפיה מגומגם…

נעשה לי קשה לעבור על מפתן ביתה. קשה היה לפגשה עמו ברחוב. הייתי נרתע לאחורי… איזה שוט היה מכה באכזריות על פני… ויש אשר ישבתי בפנת חדרי נדכא ונענה וכאבי נעכר בלבי. ואנכי הוספתי לחטט, לנקר בתוך פצעי להגדיל את כאבי, להרגיז את עצמי עד התהום… כל היום נקרה מחשבה קשה ומרה במוחי: “אבדה לך שפרה לנצח”… ולא הרפתה ממני… ככה ישבתי שעות רצופות ארוכות, ישבתי כפוף כאגמון עם מחשבה כבדה כאבן עם רגש צורב כאש… בלי רצון ישבתי, בלי חפץ לעשות דבר מה, לקרא, לכתוב… רק אנכי וצערי, רק אנכי ועלבוני… נעשיתי כעסן ורגזן. לא יכלתי לדבר עם איש לשלום, כמעט פחדתי לבוא בין אנשים… אז הייתי מפליג הרחק, הרחק אל השדה, שוכב על הקרקע ומביט במשך שעות רצופות אל נקודה אחת בשמים… ועיני היו יבשות ובוערות. הגיע הדבר לידי כך, שלא יכלתי להביט בפניה, שלא יכלתי לדבר לשלום עמה. יש שהיה מתעורר בי רצון עז להרגיזה, להכעיסה, להכלימה… יש שדברתי אליה קשות, יש שלא פניתי אל קריאתה, יש שהייתי נפגש עמה ברחוב ועושה את עצמי כאלו לא ראיתיה… ובכל פעם ידעתי, עד כמה גסותי מצערת, מכאבת אותה… ראיתי כאב בעיניה, תרעומת במבטה… היתה נרתעת לאחוריה בפחד, כאלו הרימותי עליה את ידי להכותה. ויש שהייתי מוכשר גם להכותה… אחרי כן הייתי חוזר אל חדרי מלא בושה וכלימה, מלא חרטה מרה, מלא יסורים של גיהנום… ואיך לא שמתי קץ לחיים האלה באותם הימים?… פתאום כאלו הקיצותי מתרדמה קשה ואשאל את נפשי: “מה אני עושה כאן? מה הבטלה הזאת, המעבירה אותי על דעתי? לעבודה, לעבודה!…”

אז נסעתי שנית לאירופא. הפעם על מנת ללמוד, לעבוד…

ויחידי יצאתי הפעם מן המושבה ויחידי עליתי על האניה, איש לו לוני…

כבורח מן המערכה…

יא

עברו שלש שנים, שלש שנים ארוכות… הפעם קברתי את עצמי בתוך העבודה. עבדתי יומם ולילה. זה כבר אשר לא עסקתי בעבודה חשובה. זה כבר אשר לא הוגעתי את מחי. וגם ידי היו עסוקות בעבודה. בבית־הספר העליון לידיעת הטבע ולעבודת האדמה, אשר למדתי בו, הרבו לעבוד למעשה. העבודה הזאת השביעתני הרבה רצון ונחת. שוב זכרתי ימים ראשונים… עד מהרה נחשבתי למומחה בכל עניני העבודה. העבודות המורכבות ביותר היו נמסרות לי, הסטודנטים קנאו בי ואף הפרופסורים התפלאו על עבודתי שעשיתיה כרגיל ומנוסה. העבודה החייתני, והיא גם הועילה להשתיק את היתוש המנקר במחי, היא נתנה מנוחה לנפשי, שלש שנים רצופות עבדתי ואף יום אחד לא נחתי. בית־הספר היה נמצא בפרור, הרחק משאון כרכים, שם גרתי אף אנכי, חייתי חיים של נזיר. אל העיר הייתי בא רק שתי שעות ביום לשמוע באוניברסיטה שעורים בפדגוגיה. בשעות הפנאי עסקתי במשק־הבית של ההנהלה המרוחה, אשר לבית־הספר, עסקתי מתוך חשק כעוסק בתוך שלו… בחדשי החפש עברתי בארץ הקטנה והיפה לארכה ולרחבה: מעיר לעיר ומכפר לכפר. למדתי לדעת את הארץ, את יושביה, את הכפרים ואת בתי־הספר אשר מצאתי בהם הרבה רע, אבל עוד יותר מזה טוב, טוב מעשי, חיוני. ואלמד הרבה, ואוהב את ארץ שויץ הקטנה. על ארץ־ישראל, על פסגה ועל יושביה חשבתי רק מעט וככל מה שרבו הימים הלכו ונתמעטו מחשבותי עליהם. במשך השנה הראשונה הודיעוני מפסגה על כל החדשות הנעשות בה. ידעתי, שהיא נארשה לאלתין הצעיר, כי אלתין הזקן נתעלה לגדולה ויהי ראש לכל הפקידים ויתישב בבירות, וכי בנו היה לפקיד בפסגה… בסוף השנה ידעתי כי היא נִשאה לאלתין, כי היתה אשת הפקיד בפסגה!… וגם אמה היתה לאיש, לאחד מסוחרי חיפה ותעזוב את המושבה. ליום חתונתה קבלתי הודעה… ואז כתבתי לה מכתב… ומכתבי היה קר… ואחרי אשר שלחתיו הכני לבי: למה כתבתי ככה? ותשובתה מהרה לבוא רכה חמה, חמה היתה…

“אדוני היקר, נפסק החוט… ולאדוני היה קשה להתחיל מחדש! לוא ידע כמה העציבו והעליבו אותי דבריו אלה! מדוע לא יגיד במלים יותר פשוטות, כי שכחני, כי מיום צאתו את ארצנו לא עלה זכרי על לבו ואין אני מעסיקה עוד אותו אפילו במקצת ורק מחובה כתב אלי מה שכתב ובעמל עלה בידו לחבר את החוט שנפסק?… כך קראתי, הבינותי מבין השורות… אולי שגותי, אדוני היקר, אבל מיום שעזב אדוני את מושבתנו (ועתה יצאה מכאן אף אמי), הנני רואה את עצמי, לפעמים, כֹה בודדה, ויש שעולות מחשבות משונות על לבבי, המביאות אותי לעתים קרובות עד לידי בכי, ומה נורא היה לי לוּא שכחני, אדוני, כי איפה אמצא לי איש במקומו, אשר בו אוכל לבטוח כמו שבטחתי מילדותי באדוני! מה מאד חפצתי, כי אדוני, אשר במשך כל חיי היה הראשון והיחיד אשר אליו חשתי אמון, אשר את השפעתו קבלתי בבטחון, יהיה קרוב אלי בלבבו גם כן יותר מאשר אל כל פלונית ואלמונית. האם הרביתי לבקש, אדוני? אבל מה רע יהיה אם אבד לי האיש, אשר בו יכולתי להאמין ואשר בידו יכולתי להפקיד את רוחי בלב בטוח”…

מה זה?… מה מתחולל בלב האשר בת השמונה־עשרה? ועל אודותיו אף לא מלה אחת! לאחרי חתונתה היא בודדה, היא בוכה לעתים קרובות… מה פשר דבר?… ועל אותו המכתב הטוב, החם לא עניתי לה אף מלה, כלום אין זו רשעות, אכזריות? אבל מה יכולתי לכתוב? כלום יכולתי לכתוב כאשר עם נפשי אל אשת הפקיד אלתין? כלום מותר הייתי להוסיף על החרדה שבתוך נפשה, אשר את הדה שמעתי מתוך מכתבה? החלטתי להפסיק את החוט. לא עניתי. שתקתי עם כאב נעכר בלבי ומכתבה היה המכתב האחרון מפסגה. חדלתי לכתוב למכירי, אף הם חדלו לכתוב אלי. שתי שנים עברו עלי ללא ידיעה מכל הנעשה בפסגה. ושכבה דקה של שכחה ירדה על ה’עבר' הפסגתי שלי… ופתאום, לסוף שלש השנים, קבלתי מכתב קטן מאמה ובו כתוב לאמר: “שפרה שלנו חולה זה יותר מחצי שנה. אלהים יודע מנין באה לה הרעה. אם מחלת־נשים זו או אולי קדחת… מן השמים ענשוני. כל הימים היא נדכאה ועצובת רוח. הרופאים יעצוה לצאת לאיזה זמן את הארץ. בעלה הלך עמה לאירופא, אבל הנסיעה לא פעלה עליה לטוב. הוא יצטרך לשוב לפסגה. חדשות ושנוים נמרצים בעולמנו – והיא נשארה לאיזה זמן בסנטוריום אשר בפריז. אם לא שכחת את ידידותנו הישנה ואם טובה שפרה בעיניך לך נא לבקרה, היא תשמח לך מאד. כל השנים לא חדלה מדבר בך ומספר על אודותיך. בקרנה נא וכתוב לי משלומה. אם אדע, כי ראית אותה והיה לי כאלו ראיתיה בעצמי. ידעתי, שהיא נחשבת לך כבת ואף היא חשבה אותך לה לאב”…

אלי!… שפרה חולה!… הנערה הנחמדה, מקור החיים והגיל והנוער – נדכאה ועצובת רוח… מנין? איך? מדוע? למה אכזריות כזו? ופתאום הרגשתי, כי כל אותן שלש השנים הארוכות עברו בשבילי כיום אחד ולא השכיחו דבר מלבי… רק אתמול נפרדתי מעליה וכמו אתמול היא יקרה לי וכמו אתמול מפרפרת כל נפשי בי לזכרה… האם אלך לפריז?… אלך, בלי ספק!… שפרה כה קרובה אלי, ואנכי לא אלך לראותה?… “טוב לך שלא תלך… יש סכנה בהליכה זו”… ואולם שפרה חולה, צריכה לעזרתי, קוראת לי – ואנכי לא אלך?! ואלך. עוד באותו יום לפנות ערב יצאתי במסע המהיר לפריז.

יב

בלב חרד נגשתי אל החצר הגדולה⁹ והיפה עם גן העצים העבותים, אשר ליד הסנטוריום, באחד הרחובות שבפרורי פריז. הביאוני לחדר ה’אחות' מנהלת הבית.

– אדוני קרובה של הגברת אלתין?

– לא, ידיד־ביתה…

האחות הביטה אלי בשתי עיניה השחורות והיפות, ונדמה לי, כי צל של צחוק ערום ונפתל עבר בתוך אישוני עיניה.

– מה שלום החולה?

– חולה?… הגברת אלתין אינה חולה… היא רק נרגזה מאד… לוּ ראה, אדוני, כמה הוטבו פניה אצלנו… יפה־פיה!

ושוב נדמה לי, כי הבריק צחוק ערום ונסתר בתוך אישוניה, ואיזה רגש רע תקפני אל האשה הזוּ.

– מסכנה היא… אומללה!…

– אומללה?… לא, היא היתה מאושרת כל ימיה.

– מאושרת איננה בכל אופן!… יש איזה דבר בחייה… אולי אהבה נכזבה.

– גברתי, הלא הגברת אלתין אשה לבעל!…

צחוק עליז, צחוק פוחז, מלא את כל הבית. הגברת הביטה אלי כהבט אל אדם תמים שאינו מן הישוב. התאדמתי, בושתי מקריאתי התמימה.

– היא אשה לבעל!… כן, ידענו… אבל חולת־אהבה היא… ככה דעתו של הפרופיסור וככה אף דעתי אני… יש לי נסיון בענינים אלו, אדוני… ואם ידיד־ביתה הוא, אדוני, עליו לדעת!…

– איני יודע כלום!

– כלום?!…

התחלתי מתרגז. מה האשה ההומיה הזו רוצה? בין איזה אנשים נמצאת שפרה?…

– אדוני, הפרופיסור מחכה לו, הוא יודע שיבוא. הגברת אלתין ספרה לו כי יבוא. היא שמחה מאד לבוא אדוני…

– הגברת אלתין ספרה?… היא לא ידעה מבואי.

– ידעה. אמה כתבה לה. היא קראה לפני את המכתב. מה גדולה אהבת אמה אליה!… היא ספרה לי על בוא אדוני בהתפעלות… הפרופיסור חושד באדוני, אולי הוא נושא חלומותיה?…

– הפרופיסור והגברת טועים, הגברת אלתין אוהבת את בעלה ואין לה כל דמיונות…

– את זה עב־הבשר?… רק לא אותו!…

ושוב צחוק פוחז, צחוק עליז… חרה לי.

– גברתי, רוצה אני לראות את הגברת אלתין!

קולי היה יבש מאד, עד כי האחות ראתה את עצמה עלובה ותבט אלי במבט של רוגז.

– האדון רוסי… לא כן?…

– כן, גברתי, מתי אוכל לראות את הגברת אלתין?

– ואת הפרופיסור אינו רוצה לראות?… עוד מעט יבוא…

– אין לי ענין אל הפרופיסור.

האחות צלצלה ותצו על המשרתת לשאול את הגברת אלתין, אם תוכל לקבל את האדון… לוריה?…

– כן!

המשרתת יצאה ואנכי, כדי לפיס את האחות, התחלתי לדבר לה בשבח הגן אשר בחצר… היא היתה טובה, לא שמרה טינא בלבה ושוב היו פניה מוארים וקול צחוקה מצלצל בחדר… ואנכי לבי מלא חרדה. עוד מעט אלך אל שפרה. איך אמצאנה? איך תקבלני?…

– האדון יוכל להכנס! – הפסיקה המשׁרתת את שיחתי על הגן. השתחויתי לאחות ואצא אחרי המשרתת. באתי אל חדר מרוח, מלא אור. הדלת נסגרה מאחורי. בפנת החדר עמדה מטה רחבה ועל המטה שכבה מלובשה… שפרה?… האמנם?… ברגע בראשון לא הכרתיה. פניה נעשו מלאים מאד כמו שלא ראיתים עוד אף פעם… אבל מצחה מקומט כל שהוא ועיניה סגורות למחצה. פניה היו מלאים אי־רצון…

– שלום לך שפרה!… מה היה לך? כלום חלית?

– יפה המצב אשר מצאני בו, אדוני?… אבדתי…

– למה תדברי הבלים! מדוע אבדת? בריאה את, בריאה, שפרה אינה צריכה להיות חולה…

ישבתי קרוב, קרוב אליה. ידי האחת לחצה את ידה הקרה ובידי השניה החלקתי את מצחה הרחב, הלבן… כילדה היתה בעיני, כילדה עזובה, יחידה, גלמודה… מצחה היה קר ומקומט. הלאה הקמטים, הלאה! מה לכם ולמצח היקר לי הזה?… החלקתי, החלקתי את מצחה… את כל כחות נפשי, את כל חומי, את כל אהבתי ורכותי אני מביע בתנועת ידי זאת… ולדבר לא אוכל, לא אוכל עד אשר יאירו פניה… נפשי אחוזה בצבת… והמצח משתעבד לרצוני: הוא נעשה שוב חלק… ואף העינים משתעבדות לרצוני – הן נפתחות לאט, לאט… ובעוד רגעי מספר הן פקוחות לגמרי… סר מהן האי־רצון… שוב נוצץ בהן זיק של חיים, שוב כחולות הן, כחולות הן ועמוקות… וטובות הן ומלאות אמונה, תודה, תֹם ומסירות… ואף מן הפנים סר הצל. שוב שפרה שלי… שוב שפרה, כמו שידעתיה עד הרגע הנורא, שראיתיה זה עתה…

– אדוני טוב… רק אדוני טוב… רק אדוני אוהב אותי באמת…

לבי כאלו בקש לקפוץ החוצה, להעקר ממקומו…

– אל תדברי ככה, שפרה… הלא בעלך ואמך כה אוהבים אותך!…

– כן… אוהבים… ידעתי!… אנכי רעה, אנכי רעה באמת…

– את גלמודה פה, שפרה, לכן רע לבך עליך… למה לא כתבת לי?… אמך כתבה ואת לא…

– אנכי לא העזתי לכתוב לאדוני… כשיצא מהמושבה היה כה נרגז… נדמה לי, שאדוני כועס עלי ולבי הכני… מכתבו אלי היה כה יבש… ועל מכתבי האחרון לא ענני… זוכר אדוני?…

– סלחי לי שפרה, לבי היה מר עלי…

– לסלח?… אני?!… אנכי לא כעסתי על אדוני, לעולם לא אכעס עליו. מי דאג לי כאדוני? הלואי, שלא יכעס הוא עלי…

בעומק עיניה נצנצה דמעה אחת…

– בחדש הראשון ישב האדון אלתין פה עמדי… אחרי כן מוכרח היה לנסע… אביו קרא לו על־ידי תלגרמות הרבה פעמים. איזו חרדה בהפקידות… שנוים גדולים עתידים לבוא… הנדיב אומר למסור את המושבות לחברה חדשה… פה בעיר יושבת דודתו של האדון אלתין. היא באה אלי לפעמים… איני סובלת אותה… אשה גסה… מתרעמת על רבוי ההוצאות… היא מרגיזתני… כמה יכולים האנשים להיות גסים!…

היא התרגזה שוב… נדמה לי, כי המלים ‘האדון אלתין’ יוצאות מתוך פיה יבשות ביותר בלי לחלוחית של חמימות… אנכי הרגעתיה, התחלתי מספר לה על שויץ ושואל אותה על פסגה. זכרנו ימים שעברו, פניה נעשו טובים, שקטים בלי סמן של התרגזות. וגם צחוק קל, קל וטוב הופיע עליהם… נשמעה דפיקה על הדלת. פניה נשתנו לרע.

– בודאי הפרופיסור… איני סובלת אותו… דבריו וחקירותיו נעשו לי למשא…

– מותר?… נשמע קול הנערה המשרתת.

– בואי!… – פניה שוב הוארו. באה הנערה ותביא את ארוחת הבוקר.

– האח!… פני הגברת כה טובים ומאירים!… הגברת שמחה לאורח, כן?…

– כן, עלמה, שמחה מאד. זה ידיד־ביתנו… הלא אמרתי לך!… האדון זוכרני בעודני ילדה בת חמש…

עיניה זרקו אלי מבט של גיל, של אושר. שפרה הקטנה, שפרה התלמידה שלי עמדה שוב לנגד עיני. היא ישבה לאכול.

– עלמה, הפרופיסור עוד לא בא?

– הפרופיסור לא יבוא היום, גברתי… הודיע זה עתה בתיליפון¹⁰.

– מה טוב!…

היא צחקה מטוב לב, שוב הצחוק העליז, צלצול הפעמון של כסף…

– עלמה, יכולה אני לטיל היום בגן?

– הגברת רוצה לטיל?… אשאל את האחות…

– שאלי נא… – המשרתת יצאה.

– את רוצה לטיל, שפרה?

– כן, אראך את הגן שלנו…

האחות המנהלת נתנה את הסכמתה. אנכי יצאתי מן החדר לחכות לה עד שתעשה את בגדיה. עוד הפעם עמדתי בפרוזדור כמו לפני רגעים. אבל הפעם נהפך מצב־נפשי מן הקצה אל הקצה. לו יכולתי הייתי יוצא במחול. לולא בושתי הייתי צועק מגיל… “שפרה היקרה שלי, שפרה היקרה!…” היא יצאה לבושה בטעם יפה ועל פניה רחף צחוק של רצון.

– מה יפה הגברת היום ומה נאה לבושה!… צהלה לקראתה המשרתת. היא הביטה אליה מבט של תודה, ירדנו אל החצר, באנו אל הגן, טילנו בין השדרות…

– רוצה אני לרדת אל הסינה? הגן משתרע עד לחוף הנהר… מה טוב שמה…

– כלום מותר לך ללכת הרבה, שפרה?

– מותר, מותר!…

הלכנו אל חוף הנהר, ישבנו על הספסל הנוגע ברגליו במים… ישבנו ודברנו. אנכי ספרתי לה מחיי, מלמודי, ממחשבותי… היא ספרה לי מפסגה, ממכירינו… ורק על חייה היא לא ספרה לי… רגעים טובים ונעימים בלינו על חוף הנהר… רק בצהרים שבנו. היא שבה אל הבית ואנכי נפרדתי מעליה. היא לחצה את ידי באהבה יתרה.

– להתראות מחר?

– להתראות!…

בצאתי שאלתני ‘האחות’ המנהלת:

– איך מצא האדון את הגברת?

– היא תהיה בריאה!

– גם אנכי חושבת ככה.

ועוד הפעם הרגשתי במבטה הערום והנפתל עלי… “מה חושדת הצרפתית?…”

– מה אוסיף לשבת פה?… איני רוצה… בריאה אני והנני שבה לפסגה!… – הודיעתני ביום השני כשבאתי אליה.

דודתה שמחה מאד על החלטתה והתחילה מכינה הכל לנסיעתה. זאת היתה גברת מבנות העשירים, לבושה משי ועדיים וחמשים שנות חייה עוד לא הכחידו כליל את רשמי יפיה. מהירה היתה ומלאה תנועה. אלי, אל ‘מי שהיה מורה’ בפסגה הביטה, כמובן, מלמעלה למטה.

אנכי נשארתי לשבת בפריז עד נסעה. בעוד יומים נסענו שנינו במרכבה מבית הסנטוריום לבית דודתה.

– לולא אדוני, לא הייתי יכולה לצאת מן המקום הזה… לא היה לי כל רצון לצאת… אדוני נתן לי כח… ואנכי חשדתי בו, כי כבר שכחני, כי שנאני… אנכי הייתי כה רעה אליו בימים האחרונים בפסגה… מה קשה היה לי עכשיו לנסוע אל דודה זו! לו יכולתי לנסוע עמו… האשה הזאת הרבתה עוד לדכא את רוחי… כל היום היא מתיפחת על הכסף… כאלו לא הלך לאבדון דבר חשוב מזה…

נרגזתי, הבטתי אליה בחרדה. פניה היו עצובים עצובים.

– שפרה, למה רע עליך לבך… הלא כל חייך לפניך הנם ועתידך כה מזהיר…

– עתידי?… לא, אדוני! אל נדבר בזה… אהיה שמחה! רוצה אני לשַמח את אדוני…

היא בקשה את העגלון לסובב ברחובות היפים של העיר… “מה לה? מה טמון בלבה? ומה קרה לה”… אבל לא העזתי לשאול, הבטנו אל חוצות פריז ההומיה משני עברי מרכבתנו.

– הנה הפרופיסור!… הנהו עובר שמה… ראנו… משגיח בנו!… כמה שנאתיו… כל יום אתמול חקרני על אודותיו!… מי הוא אדוני ואם קרוב הוא לביתנו?… שוטה!…

בבית דודתה שוב נעשו פניה רעים ועצובים. האשה הגסה לא ידעה לכלכל את נפשה הרכה. רק עמדי היה טוב לה.

– רק בחברת האדון הרוסי היא שמחה… אותנו את כלנו היא שונאת…

דברי האשה היו מלאים רעל וכונה רעה. לבי חרד בי. והיא הביטה אליה במבט מוזר, מבט של נקמה… בעוד ימים אחדים נסעה, דודתה נסעה עמה עד למרסיל. חפצתי ללוותה אבל הדודה התנגדה לזה בכל עוז, והיא שתקה, ורק להב טמיר הבריק לרגע בעיניה… בבית־הנתיבות עמדה כל העת על ידי. היא נלחצה אלי, כאלו בקשה להדבק בי ולא להפרד מעלי.

– מה קשה לי לנסע עם ה’דודה…'

– אקח כרטיס־נסיעה ואסע גם אני עמכן…

– לא. איני רוצה… – רגעים אחדים שתקה.

– אדוני ישוב אלינו לפסגה?…

– אם אשוב?… מאד חפצתי לשוב!…

ובאמת: ברגע הזה התעורר בי רצון עז לשוב אל הפסגה שלי. אל בית־הספר שלי… ידעתי מספוריה, מה רבה העזובה בו.

– כן, יבוא, יבוא אלינו!

… כבר ישבה במרכבה בתא של המחלקה הראשונה. הדודה ישבה לנוח והיא עמדה ליד החלון ותבט אלי… פניה היו כה עצובים… כואבים… מבטה דבוק בי… כאלו נפרדה מעלי פרידת עולמים…

– להתראות, שפרה, בפסגה!…

– להתראות, אדוני!…

בקולה רעדו דמעות. המסע התחיל זז ממקומו… פניה מתרחקים, מתרחקים… נעשים קטנים… נעלמים… אינם…

“איננה!…” לבי רעד בחזקה… “הגברת אלתין אוהבת אותך!…”

– הא, הא, הא!…

קול צחוקי צלצל כה זר. המסובים פנו אל האיש הבודד, הצוחק בינו לבין עצמו… גברת אחת הביטה אלי ברחמים… ואיזה אדון – בפחד…

יג

לפני נסעי מפריז היתה לי עוד פגישה לא צפויה, אשר הזכירתני עוד הפעם את אושר קרבתה הקצר. ישבתי באומניבוס לנסע אל תחנת מסלת־הברזל. פתאם קפצה לקראתי עלמה אחת בקול קריאה של חדוה.

– האדון מפלשתינא!…

זאת היתה משרתת הסנטוריום. לא הכרתיה תחלה. במלבושיה נדמתה לי באחת מבנות פריז האליגנטיות.

– הגברת אלתין נסעה?!

– נסעה, עלמה…

שתי עיניה הכחולות והטובות הביטו אלי בהשתתפות גלויה.

– האדון אוהב את הגברת אלתין?

– כן, עלמה…

– אמנם ראויה היא לכך. היא כה טובה, כה רכה, כה אמולה¹¹… לא ראיתי כמוה!…

קרובה היתה לי, ברגעים הללו, העלמה הזאת שלא ידעתיה מתמול שלשום.

– גם היא אוהבת את אדוני! אנכי יודעת… מדוע לא נסע עמדה, מדוע עזבה לבדה?… וכי כך עושים לאשה אהובה, אדוני?…

ברגע הזה עמד האומניבוס. היא קפצה אל הרחוב ותשלח לי נשיקה־אוירית…

– בשביל הגברת אלתין!…

צרפתית טובה, מה אהבתיה ברגעים הללו!… מדוע אין לבי כה שלו, פתוח?… אולי אוהבת אותי הגברת אלתין באמת? אולי היתה נטיתה אז לבן הפקיד הצעיר רק רגש זמני? ואולי נמשכה אחריו מפני שלא הגדתי לה את לבי אנכי? אולי עוד יכולתי להשיבה אלי פה, בפריז? לקחתה וללכת מזה? לברוח אל קצוי ארץ… מדוע לא גליתי לפניה את לבי פה? במה היא קשורה ‘אליו’, במה היא ‘שלו’? ילדים אין להם ואולי אף אהבה אין בלבבה אליו?…

– אדון, אדון!… הנה התחנה!… עליו לרדת!… האומניבוס היה ריק מאדם… קמתי בחפזון ואצא החוצה…

… שבתי אל עירתי. כה קטנה היתה, זעירה אחרי פריז… שבתי אל חדרי, אשר כה אהבתיו ואשר כה נקשרתי אליו… ונדמה לי פתאום שנתרוקן כלו… ואף הגן כאלו נהפך לשממה וכל הנחלה – זרה, זרה…

– מה לך? האם חלית? מדוע פניך כה רעים?… – שאלוני חברי, מכירי. – “אולי חולה אנכי באמת? ראשי כה כבד עלי, לבי כה ריק”… למחרתו עוד הורע לי. הלכתי אל רופא ממכירי. הוא בחנני זמן רב, בדק אותי ויניע בראשו…

– אתה זקוק למנוחה… בריאותך התרופפה מאד… טוב לך לשאול עצה מפי פרופיסור מומחה… עצתי לך…

אל פרופיסור מומחה לא פניתי. בעוד יומים הביאוני אל בית־החולים של ה’צלב האדום'. הביאוני עם דלקת המוח, או דלקת קרום המוח… השד יודע מה… ארבעה עשר יום נשארתי מוטל בתוך איזה תהום של נשיה קשה ורק ביום החמשה־עשר פתחתי את עיני ואראה לפני את עיניה הטובות של האחות הרחמניה, אשר שמרה עלי… כשבקשתי להגיד לה איזה דבר רמזה לי באצבע: ‘אסור לדבר!’… גם שפתי נעו, אבל קול לא השמיעו… ‘מה היה לי?’… ועל פניה רחף צחוק קל של אושר ובאצבע הכתה על הכפתור אשר ממעל למטתי… בעוד רגעים אחדים בא הרופא העומד על המשמר, ברך אותי בתנועת שפתיו ואף הוא הזהירני על השתיקה ויבדקני… ושוב הניע בראשו לאות רצון ויאמר בקול שקט, שקט: מאושר אתה, אדוני, נצלת מסכנה… לאחר היום ההוא נשארתי עוד שלשה שבועות בבית־החולים: שבועים במטה, ושבוע ימים טילתי בחדרי, במסדרון ובגן… והימים האחרונים היו ימים טובים לי. גלים שקטים וחזקים התרוממו בי פתאום, באו כמו ממרחקים, ממרחקים… איזה רגש עמוק, עמוק של גיל, של שמחה היה מתפרץ מלבי ומטביעני בתוכו… רוב הימים הייתי שוכב והוגה… הוגה בה… פניה עמדו ישר לנגדי מעבר למטתי ויביטו אלי… וכה טובים, טובים היו פניה… רכים, מלאים נעימות ומסירות אין קץ… מה מאושר הייתי, לו עמדה לפני בהקיץ ולא רק בחזיון… למה נסעה?… מדוע לא עמדה אצלי לכלכל את מחלתי?… אנשים זרים טפלו בי והיא, הנפש האחת הקרובה לי, היתה כה רחוקה, רחוקה… ואולם דמותה הטהורה חפפה על ראשי… ונהיה לבדנו כל היום בחדר הגדול, המרוח, המלא אורה… ואת כל לבי, את כל נפשי שפכתי לפניה… יחד השתעשענו בזכרונות יפים וטובים, יחד חלמנו, הגינו בעתיד הרחוק, היפה… ואז… נשקתיה בפעם הראשונה בחיי… פעם לפנות ערב הייה הדבר, בין השמשות. עצמתי את עיני… והנה פניה כה קרובים, קרובים אלי… משכתיה אלי, חבקתיה ואנשקה על עיניה… איזה בטוי של כאב נחרת בפניה, כמו אז בחלון הרכבת… זו היתה הפעם הראשונה אשר הרשיתי לעצמי לנשקה בחזיוני… עד אז הייתי רק מתפלל לפניה בעמדי מרחוק, מרחוק…

– היא כה טובה אלי… פניה היו כה מוארים… אולי היא אוהבת אותי?… אכתוב לה, היא תבוא אלי ולא נפרד עוד לעולם!…

– שוטה, שוטה!… אתה ובעלה… מי ישלוט יותר בלב של אשה?…

– מדוע לא הזכירה אף פעם את שמו?… למה היא עצובת רוח, מלאה יאוש?

– אסטניסית היא ולא דברה בו בפני… כלום לא ידעת שאתה אוהב אותה? הנשים מרגישות בזה עד מהרה…

– לא, היא אינה יודעת!… היא כה תמימה… וגם הפרופיסור חשד בה…

– לך בקש את אהבתה מתוך עדותו של הפרופיסור!… ואולי הרה היא… והריונה גרם לעצבותה… יש נשים שדרכן בכך…

השלכתי מעלי את שמיכתי. חם נעשה לי עד למחנק. איזה דבר מוצץ את לבי, דמי נשפך! למה אין ה’אחות' מחישה לי עזרה?… וכל אותו ערב הייתי נסער ונרגז… ‘ואחותי’ המסכנה מה סבלה!… פעם בקשתיה לפתֹח את החלון ופעם לסגור… הכר נעשה קשה תחתי… ריח החלב עלה רע באפי… היא כמעט בכתה מצער… למחרת שאלתני.

– האדון סבל אתמול לפנות ערב… לא כן?…

– כן, אחותי…

– אולי ירצה לכתוב מכתב ל… ביתו, אנכי אכתב לו… בודאי דואגים לו…

– אין דבר אחותי, אנכי כותב לאבותי רק פעם בחדש. כשאקום ממטתי אכתוב להם…

– ואשה אין לאדון?…

– אשה?… לא, אחותי…

– מי זו שפרה… אהובתו?…

– שפרה?! מנין יודעת אחותי את השם ‘שפרה’?…

– מתוך חוֹם היה האדון צועק לפעמים את השם ש־פ־ר־ה… הבנתי שזה שם של אשה…

– אַ! זו אחותי…

– אחותו?!… ואנכי חשבתי ששזו אשתו… כך אוהבים אחות?

לבי דפק בי, דפק… אחותי הרחמניה, גם את מצאת את חידתי. ובאותו היום נעשתה לי אחותי יותר קרובה וחביבה. חפצתי שתספר לי מה שמעה עוד מפי בימי מחלתי… יותר לא שמעה, יותר לא ספרה לי כלום…

“מדוע היו פניה כה כואבים בחלון הרכבת?”… “בת היא לך… היא לא זכרה את אביה… אב מצאה בך”… “אבל אנכי אוהב אותה לא רק כבת!”… אמת להוָתך, לאסונך!"… “אבל מדוע אנכי רואה את פניה כל היום והם טובים אלי?”… “דמיון, דמיון שוא”… “אתמול נשקתי לה והיא לא דחתה אותי… מאושר אני בדמיוני”… “מסכן… דמיונך יעבור כטל בוקר… יגדל יאושך עוד יותר”… “מה לי יום מחר, היום טוב לי. מאושר אני!”… ואמנם מאושר הייתי אז… כל קרבי כאלו חגגו איזה חג של נצחון… “אהבתיה, אהבתיה, אהבתיה”… לחשו שפתי כל היום. ואהבתי היתה כה יפה, כה קלה, בהירה כטל בקר, קדושה כקדושת השמים… לבי היה טוב עלי… ואז חפצתי כי כל היקום ימלא אושר אין קץ… נשמתי נמשכה אל רחבי היופי שבטבע, כאלו נתגלו זה עתה ראשונה לפני… כלי הייתי מלא שירה… שירה עמוקה, שקטה, יפה, אשר הכתה גלים, גלים קטנים, זכים ומלאו את נפשי… כשהותר לי לרדת מעל מטתי, לשבת אל השולחן, לקרוא ואף לכתוב… התעורר בי פתאום חפץ עז, לכתוב, לכתוב, לכתוב… להוציא מעט החוצה ממה שמתרחש בלבי!… דבר של שירה חפצתי לכתֹב… לא הנחות והשערות בשאלות החנוך!… שעה קלה כתבתי… וארגיש כי אֵל חדש מדבר בי, אל של שירה, אל־שפרה… כתבתי ציור קטן… כתבתי, קראתי ושבעתי רצון… הרגשתי שיש בי איזו רעננות… וגל של אושר חדש, אושר גדול מלא את לבי… שפרה!…את, את נתת לי את אשרי החדש!… בלב כואב עזבתי את בית החולים, צר היה לי לעזבו! כמה ימים טובים נמנו לי בו! בו נשקתי בפעם הראשונה את שפרה, בו כתבתי את ציורי הראשון… ועד היום הזה עולה אלי מתוך ציורי זה ריח של נשיקה ראשונה…

שבתי אל בית־הספר. בעוד חדש ימים חָלות בחינות. השקעתי את עצמי, ראשי ורובי בעבודה. וכשהקיצותי מעבודתי, עיף ורצוץ ותעודת בית־הספר בידי הרגשתי בי שוב ריקניות… ועכשו?… נפשי התכוצה בי. הקיצותי מתוך איזה חלום נעים וארגיש את כל מרירותה של המציאות הריקה… אבל עוד חבר טוב יש לי בעולם!… שם הרופא מצילי ומושיעי הראשון התחיל להשכח מלבי. זה ימים ושנים אשר לא כתבתי אליו, אשר לא שמעתי עליו דבר. ופתאום – מכתב ממנו, מכתב מפריז… ובמכתב כתוב לאמר, כי רק אתמול בא מארץ־ישראל כי היה לפני נסיעתו בפסגה… כי ישאר בפריז שנה אחת להתמחה במקצע של מחלות העינים, רוצה הוא לשוב לאומנותו: העבודה הצבורית נמאסה עליו… והעיקר – הנדיב מסר את הנהגת המושבות בידי יק"א… רוב הפקידים נתחלפו… בין המעטים שנשארו נשאר גם פקיד פסגה… והפקידות הראשית החדשה מציעה לי לקבל עלי את משרת מנהל בית־הספר בפסגה ורשות נתונה לי להנהיג בו תקונים כרצוני… ובסוף המכתב: “האדון וגברת אלתין מברכים אותך בשלום… הם שמחים מאד בתקותם, כי תקבל עליך את ההתמנות החדשה. שפרה הוגה כל הימים כמקודם ב’מורה' שלה ומחכה לבואך בכליון עינים”¹².

למחרתו הייתי בפריז. נשקתי לחברי היקר והטוב. הלכתי אתו אל הפקיד הראשי החדש. הוא קבלני עם בטוי מחוקה על פניו… ובעוד שבוע ימים הייתי באניה ההולכת לחיפה… ופתאום תקפוני געגועים חזקים… מרחב הים נראה צר לי…

חלק שני

א

טובה היתה עלי הדרך מחיפה לפסגה: ראיתי את עצמי כנולד מחדש. כל עצמותי עלזו כמו לקראת חג. נראה לי, כי הכל שמח לי, כל היקום קבלני בזרועות פתוחות. השמש, שמש שבראשית החרף, שמשנו החמה, הטובה פרשה עלי את כנפיה, הכניסתני תחת חפתה ותקרא לי בפנים צוהלות: התחמם אצלי, התחמם, הרפא, מסכני… וכה חם היה תחת חסותה וכה טוב היה תחת חסותה… ואף, הים הגדול, המגלגל לימיני במנוחה את גליו הגדולים, העמוקים והכחולים, מגלגלם אל החוף… אף הוא מברכני בהמיתו השקטה… אף זה הסוער, השואן רוצה לתת מנוחה לנפשי… וההרים, הרי אפרים, כגבעות קטנות נראו לי היום וכה ענוים הם וכה רכים ומכוסים צעיף קל של תכלת. ומעל הרי אפרים צופה הכרמל ושולח אלי את ברכתו: ברוך יהיה בואך!… והככר הגדולה לרגלי ההרים מלאה אנשים, כנמלים כסוה: חורשים, משדדים, זורעים… והנה בתים לבנים על ראש אחד ההרים וגגות אדומים לאותם הבתים… פסגה!… פסגתי!…

אנכי חפצתי להפתיע את בעלת הבית הטובה שלי ולא הודעתיה מבואי… אבל היא הקדימה להפתיעני… כשנכנסה עגלתנו אל ראש הרחוב, ראיתיה מרחוק עומדת בשער החצר, מביטה אל עבר בוא העגלות מחיפה ופניה מלאים התעוררות של צפיה… בעלת־הבית הטובה שלי, מי גלה לה את סודי?… והנה צחוק קל של שמחה משתפך על כל פניה… ראתני!… ומי זה הילד הקטן על זרועותיה? האם היתה לאיש?… וגם ילדה בן?… ועוד טרם ירדתי מן העגלה קדמתני בברכה ובקול קריאה של חדוה: הנה האדון המורה בא!… ותרם את הילד למעלה כאלו התכונה להראות לו את מורהו בעתיד.

– מאין לך, גברתי, הפעוט הזה?

– נכדי, אדוני המורה… נער!… יפה… הלא כן?…

ו’הנער' היפה הביט אלי בעינים מלאות פחד ובפה פתוח למחצה כמתכון לבכות…

– נכדה?… באה בתה מאמריקה?

– לא… זה של הצעירה!…

– כבר?… אשת־חיל!

וברגע זה הופיעה ‘אשת החיל’ בעצמה כשפניה אדומים ממבוכה ובמטה מורד לקרקע, כדרכה לפנים, בבית הספר.

– שלום לאדוני המורה…

– שלום לגברת תלמידתי!…

נתאדמה עוד יותר. בעלת־הבית מביטה אליה במהבט של אושר וצוחקת לברכתי. חטפה ‘האם’ את בנה, ברחה הביתה…

– את המיחם, את המיחם!… קוראת אחריה ‘האם הזקנה’.

– מי הוא בעלה?…

– מפועלי היקב. איש טוב. מתגאה באשתו, כי תלמידת אדוני היא… אוהבה כנפשו!… מה ישמח לקראת אדוני!…

הבית מנֻקה ומיופה כבערב החג. ובשעת שתית התה מגלה לי בעלת הבית עוד דבר אחד בלחישה:

– שפרה… הגברת אשת הפקיד – מתקנת היא את דבריה – הגידה לי, שאדוני יבוא היום, היא כה שמחה לבואו:

“עתה ישוב יפרח בית־הספר שלנו”… היא ‘מאושרה’ בקרוב תלד בן…

– כן?… הא, הא, הא!… מנין לך, גברתי שדוקא בן?…

הביטה אלי בתמהון… נעלבה בעד ידידתה החביבה על שחשדתי בה, כי לא תלד בן…

– בודאי בן!… היא כה טובה…

ואנכי רוצה שוב לצחוק… לצחוק בלי סוף… איזה שד של צחוק מתגרה בי… למה? ושם בבית־החולים הבהילה אותי רק ההשערה על הריונה… לאלהים פתרוני תעלומותיה של הנפש!…

– עוד היום אלך אל הגברת אשת הפקיד!…

– כן, כן, היא כה מחכה לו… אבל אל תקרא לה ככה! היא כועסת!… היא טובה, טובה כמו שהיתה… לא נשתנתה… היא מבקשת אותי ואת בתי לבוא אל ביתה… לא הלכנו אף פעם… הוא מטיל אימה עלינו, על כל המושבה…

– ואנכי לא אירא מפניו!…

מהיכן לי הקול, שחציו עזות וחציו צחוק ולצון?… למי אני מתלוצץ?

– בודאי!…

בקולה של בעלת הבית הורגש עלבון. היא נעלבה מן המחשבה, שהאדון המורה ‘שלה’ יוכל לפחוד אף הוא…

בעוד שעה קלה עליתי במדרגות אל הבית הגדול של הפקידות… באולם הגדול מצאתי את הפקד ואשתו… שתו תֵּה.

– אדוני!…

הקול קול שפרה, שפרה התלמידה הקטנה שלי. בקולה עבר שטף של גיל מתפרץ מאיליו ואף קצת פחד… קפצה ממקומה, רצה לקראתי… הפנים נשתנו במשך הימים המעטים מאז ראיתים בפריז: איזו מנוחה שפוכה עליהם. ואף מתוך העינים משתקפת מנוחה… האם זו היא ההבעה של מי שעתידה להיות אם?… והוא פניו ועיניו צועקים בקול: רואה אתה את אשרי? עוד מעט אהיה אב ל’בן'!… הוא נשתנה הרבה במשך הזמן, אין זה עוד הצעיר המהיר, הרענן, הגמיש, המלא חיים במעין מפכים… הוא נעשה עב־בשר, פניו שמנו, אבדה לו מהירותו וכלו אומר חשיבות: פקידה של פסגה אני!… איז רגש של עלבון תקפני – עלבון בעד שפרה… הזהו בחירה של שפרה?… הוא מביט אלי ברצון… ובעוד רגע ישבתי בין הזוג ליד השלחן, היא מביטה אלי במבט של רגש שקט, הוא בשמחה. ואנכי מסתכל אל עיניה, ריסי עיניה הארוכים רעדו כל שהוא. ועיניה גדולות, כחולות ועמוקות כמו שהיו, אלא איזו הבעה חדשה מצאתי בהן. מה הזכירתני הבעה זו? זכרתי. זה היה לפני הרבה שנים. אז באתי לטבריה ואראה בפעם הראשונה את הכנרת. היא קסמתני. ימים אחדים ישבתי בטבריה ובכל בקר הייתי יוצא את פני העיר, עולה על ההר ומסתכל אל הכנרת. ימי החרף היו. ואראה את הכנרת בזעפה ואראה בנוחה מזעפה, בהיותה בהירה ושוקטת כמות ובהיותה שובבה ומתהוללה כילד. אהבתיה בזעפה ורחמתיה בנוחה מזעפה. אהבתיה כשהיא מפרפרת מתוך מצוקת הסער, מכה בעוזה אל הסלעים העורגים עליה, מכה ונופלת שבורה רסיסים, רסיסים, ריחמתיה כשהיתה שוכבת כפותה לרגלי הסלעים, שקטה ושלוה ונכנעה… ואדע, כי מתחת לשכבה העליונה של שקט מתחולל סער, סער אסור בנחשתים. ושם מתחת לשכבה של מנוחה, של מות קבורים כחות כבירים, כחות מתגעשים… ואביט אל עיניה ואמצא דבר משותף בין הבעתן וובין הבעת הכנרת… האם קבור סער גם בתהום נפשה היא?… היפרוץ גם סערה חוצה, הישבור את מנוחת המות הפרושה עליה?…

והפקיד מצהיל את קולו אלי:

– איך הקדים לבוא?… אניחנו חשבנו, כי יבוא עם חשכה… והיא, ‘התלמידה שלו’, אינה נותנת לי מנוחה כל היום… חשבה ומצאה על־פי הטלגרמה של הרופא, כי האניה תבוא היום… הכריחתני לשוב הביתה בשעה מוקדמת… חשבנו לפגשו בדרך… האם אינו רואה, איך היא מצטערת על שהקדים לבוא?…

צחק בקול גדול, היא מביטה אלי כמתחטאת… לבי נעשה טוב עלי… לא הרגשתי איך חלפו, עברו שעות אחדות. קמתי.

– אדוני הולך כבר?! – קולה מלא תמהון ותרעומת.

– עיף אנכי, גבר… גברתי!…

– אל יעיז! גם הוא?… שפרה אנכי!…

– כן, כן!… אשתי נשארה בשבילו גם להבא ‘שפרה’… הא, הא, הא!…

– יזכור נא אדוני!…

– מתי אוכל לדבר עם האדון הפקיד על עניני בית־הספר?

פני הפקיד נעשו רצינים ופניה היא חרדו מעט.

– מחר בשעה התשיעית בבקר, בחדר הפקידות… ואל ביתנו יבוא בכל יום ויום… אשתי כה שמחה לו… גלמודה היא במושבה… את פקידי אינה אוהבת, עקשנית… ובני המושבה… הלא כלם אנשים כה גסים!…

על פניה עבר צל קל. ופני הפקיד נעשו שוב חביבים.

– כן!… אנכי אבוא בכל יום. הלא גבר… שפרה גם חברתי היא ולא רק מי שהיתה תלמידתי…

מבטה היה מלא רצון ותודה. בלב טוב וברוח שקטה יצאתי אותו ערב מבית הפקיד. “היא אוהבת אותי כחברה, כאחות ולכן כה גלוי יחסה אלי וכה עמוקה אמונתה בי… ואותו היא אוהבת כאשה… הוא עתיד להיות ‘אב’ לבנה…”

ב

שנה טובה באה לי, שנה של מנוחה, של עבודה פוריה ושל איזה ספוק שלם בי בעצמי ובכל אשר מסביב לי. השנה היותר טובה בחיי. הפקיד התיחס אלי כחבר לדעה, כאיש המשתתף בעבודתי, אף כי עניני החנוך לא נגעו הרבה אל נפשו… ‘בנו’ עוד לא נולד ואלה, בני ה’גסים' – האם הרבה הם חסרים?… אבל הוא עשה בשביל ‘החבר’ של אשתו… חפש גמור נתן לי בעבודתי ואם בנידן ה’בודג’יט' היה מתעקש לפנים ואף, מתרגש על רבוי ההוצאות – הוא היה מפורסם בין הפקידים ל’ממעיט בהוצאות' – אבל סוף־סוף היה מאשר את כל הצעותי וממלא את דרישותי. עוזרי הרגישו ביחס הפקיד אלי ויכנעו לרצוני ולא חתרו יתירות תחתי, ואף עוזרים חדשים כנפשי מצאתי לי ואשלח אחדים מן הראשונים. צעד אחרי צעד הוצאתי לפועל את התקונים, אשר חלמתי עליהם… את העוזרים היותר טובים מצאתי בתלמידי… הלבבות הקטנים, הלבבות הצעירים כמה ערים הם לכל דבר, שנשמת חיים ומחשבה רעננה עולה ממנו! עוד בחדשי החרף היתה לי כברת שדה על יד בית־הספר, אשר עבדתי יחד עם תלמידי, עסקנו בזרע ירקות, משתלות של עצים ובגדול עופות ודבורים… בלוית האגרונום החדש של הפקידות, איש משכיל ומומחה, היינו מבקרים לעתים תכופות בכרמים ובשדות… עבודה זו קנתה את לב תלמידי ויתמכרו לה בכל נפשם… ושוב התחילו לי השיחות בבית־הספר ובהקריאות בבית־הספרים ובבית… שוב השקעתי את עצמי ראשי ורובי בעבודתי, ועוד ‘עוזר’ טוב מצאתי לי, היא לקחה חלק בכל עבודותינו, וכמה חֹם ומסירות והבנה השקיעה בעבודתנו! לעתים קרובות ערכנו עם התלמידים ‘נשפים’: פעמים רק לעצמנו ופעמים בשביל כל בני המושבה: בקשנו לפזר מעט את השעמום שבחיי הסביבה. רוח החיים בנשפים הללו היתה היא. מלאה מין התפעלות, חביבה, עליזה היתה עוסקת בהכנות אל הנשפים וכמה טוב־טעם ויופי הכניסה בהם!… ואף שאר עניני בית־הספר היו קרובים אליה. בכל השאלות הקשות והמסובכות הייתי מתיעץ עמה ומוצא בה יועץ נאמן, מבין ומרגיש. כמה היתה שמחה לכל תקון אשר עלה בידי וכמה היתה מתעצבת על תקנה, שעמלתי בה ושלא עלתה לי. ולי היה ‘חבר’ טוב, טוב! במשך כל חיי לא היה לי איש, אשר אתו דברתי בהתגלות־לב כזו כמו שדברתי עמה. גלוי ופתוח הייתי תמיד לפניה. בפניה לא יכלתי להתהדר ולא יכולתי לעשות שקר בנפשי. יותר משהייתי גלוי לפני עצמי הייתי גלוי לפניה. האש אשר אחזה בי בפריז כאלו שקעה. הגיתי בה במנוחה, בלי התרגזות העצבים, בלי רעידת המֹח. היא היתה לי ל’חבר' נאמן. את מחשבתי הראשונה הייתי מגלה לה ואת כל שיחי והגיגי הייתי שופך לפניה. למי היה חבר כחברי זה? באיזו שמחה היתה מקשיבה ליצירותי הראשונות, אשר קראתי באזניה. עיניה היו נוצצות מאושר, היא חפצה להוכיחני כי בעל כשרון הנני, היתה מזרזת אותי שלא להתרשל ולכתוב, היא הפצירה בי, כי אפרסם את דברי: בטוחה היתה, כי כל מערכת תקבל את דברי ברצון. את רצונה זה לא עשיתי. אף פעם לא שלחתי את דברי למערכת. אבל כתֹב כתבתי הרבה… היא היתה הקורא שלי והמבקר שלי… אחר־כך הרגשתי אמנם, כי כשרון לי, כי אלהים מדבר מלבי… אבל לגלות את דברי ברבים לא חפצתי… שמרתי עליהם בקנאה יתרה, שמרתים רק בשבילה… סוף־סוף היה לי דבר שיכלתי להקדיש רק לה… סוף־סוף היה דבר, שהיא יכלה לזכות בו רק אצלי… ואמצא בזה ספוק נפשי. וכה התרגלתי לשמע את דעתה, את הערותיה עד שבכתבי היתה רק מחשבה אחת לנגדי: מה תאמר שפרה? הימצא זה חן בעיני שפרה?… והיא אמנם הביאה ברכה רבת לעבודתי… ואם ידעתי לסוף, כי כתבתי דברים יפים, ידעתי עוד גם זאת: מידי שפרה לי כל אלה!… ובאיזה עונג ובעליצות נפש היינו קוראים יחד את פרי רוחם של הכשרונות החדשים והרעננים, אשר קמו אד בספרותנו הצעירה… ימים טובים היו אז לספרותנו, ימים של אביב, של פריחה… אנחנו חשבנו את אלה לנצנים הראשונים, דמינו לשמוע את פעמיה החרדים של התחיה. שני אנשים היינו ונפש אחת לנו ומחשבה אחת, ושאיפה אחת מתמיד כאלו מלאנו זה את זה… שנה טובה היתה לנו אז… שנה של רֵעות חמה וטובה… מדוע לא יכולנו להשאר במצב כזה לנצח, נצח?… והלא היו ימים, אשר האמנתי בעומק נפשי, כי ככה אוכל להיות לה לעולם… אמנם יש אשר גם ספק היה מתעורר בלבי, ספק של תקוה אלמת, נסתרה: “אולי תאהבני?” ובעוד רגע: “משוגע!… חברה היא לך ורק חברה… אל תבקש יותר…” “כלום אפשרית ידידות כזו, קרבה כזו בין גבר ואשה?…” “בינך ובינה אפשר… הלא תלמידתך היא ולא אשה…” אבל פקפוקים אלה היו בני רגע. הייתי מבריחם בלי רחמים, אף כי משק כנפיהם לא חדל והיה מגיע אלי כמו ממרחקים… ובאמצע אותה השנה נולדה לה בת… נולדה ‘ילדתה’… נבואתם של בעלת־הבית שלי ושל בעלה לא נתקיימה: בת ולא בן!… ימים מעטים היו פני הפקיד זועפים, כאלו רמהו מי שהוא… אחר התרצה ויאהב את הילדה¹³… והיא… על פניה היה שרוי זוהר של אושר… ואף אנכי הייתי מאושר. מדוע ולמה?… לא ידעתי בעצמי… לא עלה אז אף שמץ רעיון על לבי, כי הבריה הזו היא שגוזלת ממני את תקות אשרי לנצח והיא תעשה לאי־אפשר מה שהיה אפשר, אפשר מאד לפני היותה… לאחר זמן חשבתי ומצאתי, כי אז, בפריז עוד לא היתה בתקופה ההריון… ולא זה גרם לה את התרגזות העצבים… מי יודע, מה היתה סבת התרגזותה אז?… אז, אז בפריז עוד היה הכל אפשר… מי יודע בשביל מה ובשביל מי נשארה אז בפריז… אחרי כן ידעתי, כי את בעלה לא אהבה מאז היתה אשתו… רק לפני החתונה אהבה אותו זמן מה…

… ואז, כשנולדה ילדתה שמחתי, שמחתי באשרה. כלום היה בשבילי דבר יותר גדול, יותר קדוש מאשרה היא? לחיות בשבילה, להיות עֵד לאשרה – מה נשאר לי עוד בחיים מלבד אלה?…

ג

עברה, חלפה השנה הראשונה.. הימים הטובים חולפים, עוברים כה מהר! התחילה השנה השניה… בתחלת החרף היה נשף במושבתנו, נשף ‘לגדולים’: נאומים, שירים רקודים, פוסטה מעופפת וכו‘… השאור שבעיסת הנשפים היתה תמיד הפוסטה המעופפת, במכתבים בני־בלי־שם הסתמנו כל החיים ‘הנסתרים’ של המושבה. אלי היתה הפוסטה מביאה בכל פעם דברים הנוגעים אל עניני בית־הספר: דברים מעולם ה’חכוכים’ של המורים ומעולם התלמידים. מכתבים ש’בינו' ל’בינה', הנוסח היסודי של מכתבי הפוסטה המעופפת, לא באו אלי. רוב הכותבים היו ממי שהיו תלמידי והם לא הרשו לעצמם קלות־ראש כזו ביחוסם אלי. ואת האמת עלי להגיד: יש שהייתי צמא דוקא למכתבים כאלה… וכשהייתי רואה מִישֶׁהוּ מקבל מכתב, פותחהו באצבעות רועדות ובשעת קריאתו מוארים פניו בצחוק קל של אושר, או להפך, דועך איזה ברק עליהם כרגע – הייתי מקנא בו… חי נפשי!… באותו ערב היתה הפוסטה שובבה מאד ומלאה ‘ענין’. הרבה פנים היו מלאים התעוררות, ואחדים – אף כעס תמרורים. ביחוד הצטינה איזו כותבת נעלמה שהסתירה עצמה תחת שם בדוי: בת־חוה. אֵם שפרה אשר באה אליה מחיפה עם בעלה ועם נער חמד בן שנתים קבלה אף היא מכתב מלא בטויים המוניים ורמזים גסים. פניה היא מלאים התעוררות כשהראתה לי את מכתבה… על החתום אותה בת־חוה…

– איזו גסות!… אמרה לי בכעס גלוי.

– אין לשום לב לדברים כאלה…

עוד הדברים בפי והנה האדון אלתין נגש אלי – זו הפעם הראשונה אשר בא אל נשף ‘המוני’ – ופיו מלא צחוק…

– יקרא נא אדוני, את המכתב אשר קבלתי!… איזו בת־חוה מגלה לי את סודות אשתי… חא, חא, חא!…

ביד רועדת אחזתי את המכתב הכתוב צרפתית: “יסלח לי אדוני, אהבתיו מאד ולא חפצתי לצערו, אבל איני יכולה לא להגיד לו מה אמולה אשתו: לאהוב כשהיא אשה לבעל…”

אף אמה צחקה בקול גדול… ועל לבי הכה איזה דבר: “מי היא זו הכותבת?…” והנה הגיע מכתב אף אלי כתוב עברית ועל החתום שוב בת־חוה: "ראיתי כי אֵלַתין הראה לו את המכתב אשר כתבתי… יסלח לי… ויסלח אף לגברת אלתין… אדוני כה הרבה לעשות בשבילה מראשית ימי ילדותה ויהי לה כֹכב חייה היחידי… מה פלא אם, אהבתה תקיפה מרצונה?… ואם אהבתה באה לאחר חתונתה, אומללה היא, אבל לא אשמה…

– יראה נא, יראה נא את מכתבו גם לנו!…

אמרו אמה ואלתין בקול אחד, בקול צחוק…

– הבלים!…

התאמצתי להרגיע את קולי הרועד, קמתי להתהלך מעט…

– דברים גסים בודאי… – שמעתי את קול לחשה של אמה.

הייתי נסער מאד. אחדים מן הדברים הזכירו לי את מבטאיה במכתביה אלי… האמנם שפרה?… הפתיע אותי רעיון שטות וכל נפשי התחלחלה בי… מבטי בקש אותה. ראיתיה: היא היתה עסוקה בעבודת המזנון… פניה חורים ועיפים, “לא!… לא היא!…” איך יכלה מחשבת־שטות כזו לעלות על דעתי?… רוחי שקטה מעט ואשוב אל אמה ואל אלתין אשר עסקו, כנראה, בשיחה רצינית ולא השגיחו בי מתחילה… אמרתי לשוב אחורנית, אבל קול בעלה, קול צוהל וצחוק למחצה, קראני:

– יבוא מר אלינו, אדון לוריא!… הכבר נח רוחו, חא, חא, חא!… גם את המורה אין נושאים פנים בדין… הא, האף הא!…

“למה הוא צוחק?… צחוקו מרגיזני…” ישבתי. ברגע זה נגשה גם שפרה אלינו.

– ראי, בוגדה, את המכתב אשר קבלתי!…

בעלה הושיט לה את מכתבו בקול צחוק. צחקה אף אמה. נעצתי בה את עיני: מבטה חלף על פסת הניר, מבט שקט…

– ‘בת־חוה’ מהפכת הערב עולמות… זה מענין!…

פניה היו חורים, עיפים ושקטים כבתחלה. ובתנועה של שויון־נפש החזירה את המכתב ליד בעלה. עיניה היו עיפות. “אמת הדבר, היא אינה אוהבת אותו…”¹⁴ מחצה שוב מחשבה־חץ את מוחי.

– ואדוננו לוריא קבל מכתב מרעיש… עד עכשיו לא שב למנוחתו ואת המכתב לא הראה לנו!…

חא, חא, חא!…

על פניה עבר צל של אי־רצון, צחוק בעלה מרגיז גם אותה. מבטה פנה אלי:

– האמנם אדוני?…

– דברי ריק!…

בעלה הביט פתאום אל שעונו ויתרומם מעל מקומו בהחלטה:

– נלך, שפרה… ‘מענין’ אבל השעה מאוחרת…

שוב עבר צל של אי־רצון על פניה… בלי רצון פנתה ללכת אחרי בעלה… “אינה אוהבת אותו!…” הכתה שוב מחשבה־פטיש על מוחי… וכל הערב ההוא הייתי נסער מאד וכל הלילה נדדה שנתי: הספקות אכלו את לבי… למחרתו ידעתי אל נכון, מי היתה כותבת המכתבים. בעלת־הבית הטובה גלתה לי את ה’סוד': דבר לא היה נעלם ממנה… זו היתה העלמה, שאשת הפקיד הזקן שדכה לי לפנים ואשר את שיחתה עם אשת הפקיד על שפרה שמעתי אז… היא היתה לאיש בחיפה והיתה באה לעתים קרובות אל המושבה… “מרננים במושבה על הרֵעות שלי עם אשת הפקיד…” עברה מחשבה דרך מוחי ותקרר את לבי… ואף פניה של בעלת־הבית שלי, הפנים הכואבים והמלאים דאגה, ספרו לי על זה בלי אומר ודברים…

ושוב קמה סערה… קמה עלי ותשברני ותנפצני?.. והפעם לא יכולתי עוד לשוב אל מנוחתי… עוד הפעם ידעתי, כי אומלל אנכי וכי עולמי חשך בעדי, הפעם האלף ואחת ידעתי כי אוהב אנכי את שפרה וכי לא אנצל מאהבתי זו. עוד הפעם ידעתי, כי איני יכול להיות רק ידידה של שפרה, כי אין בי כח להתגבר על הרגש החזק המושכני אליה, וכי עד יומי האחרון ימשול בי רגש זה… ידעתי, כי די רק ניצוץ אחד, ואף ניצוץ מדומה כי יצא ממנה ונפל אל לבי והצית בי תבערה, תבערת נצח אשר לא תכבה עד היותי גל של אפר…

ד

התחיל לי החרף השני בפסגה. אותו חורף היה חרף ככל השנים. מאה ושמונים יום בו, אבל לי ארכו הימים ההם כנצח. כל יום ויום נמשך לי כנצח. כל יום ויום נמשך לי בלי קץ, יום יום ומכאוביו ויסוריו… מלחמה נוראה קמה בלבי, כלהבה אחזה כי, ותאכל אותי… ולא היה עוד דרך להמלט… כצל הלכתי… וכצל הייתי בעיני עצמי… אך נלחם נלחמתי בי. ואיך לא אלחם בי בעצמי ואיך לא אשרוף את עצמי על גחלי? אנכי, איש בן שלשים וחמש, כמעט זקן, אשר חובות לו ותעודה קדושה ואחריות גדולה עליו בחייו… אנכי אוהב כנער, כנער מֻכה שגעון, אשה אשר לה בעל, אשר לה ילדה סמל־החן… ואיני יכול לשחרר את עצמי אף רגע אחד מרגשי זה, אשר תקפני וישעבדני אליו שעבוד מכלים, כאלו אין לי בחיים שום דברים שבקדושה… אשר… כן!… אשר יעשה את מעשי־פשע לו דרשה ממנו כזאת אהבתו… ואיני מרחם את עצמי, ואיני מרחם את האשה המסכנה ואיני מרחם את ילדתה אשר אהבתיה!… איני מרחם, איני יכול לרחם!… ואותי מי רחם?… האם לב אבן לבי?… איני יכול לסבול יותר!… וכלום לא התאמצתי לכבוש את יצרי?… כל ימי עמלתי בכבושו!… וכלום לא בקשתי לחנק את רגש אהבתי אליה בעודו באבו?… כל ימי השתדלתי לעקור אותו אל הילדה בת החמש, כי בת אריסטוקרטים היא, השתדלתי להמיתו אל ילדה בת עשר, כי תלמידתי היא… לאשה קשת־הרוח בפריז כי אשת־איש היא… ולאשה־האם, כי אם היא!… השתדלתי… עד כי מרב השתדלות שברתי את כל ישותי… חרס עלה בידי!… זיק אחד הושלך שוב אל לבי ויצת בי אש, שאין בכחי לכבותה, להשקיעה…

העמסתי עלי הרבה עבודה, בכדי לשכח עצמי, הרביתי לעבוד בבית־הספר ובגן, הרביתי לכתב… שעה אחת של בטלה לא השארתי לי… ועבודתי הרבה לא הצילתני… בלילות על משכבי עמדה היא לנגד עיני. עיניה הכחולות, העמוקות הביטו אלי מבט של צער ותקרענה את נשמתי לגזרים… וביום?… מבין לעצים, מבין לספרים, מבין לשורות תלמידי צפו אלי רק אותן שתי העינים ותמשכנה אותי בחבלי קסם… לאן משכוני?… מה יכולתי לעשות ולא עשיתי?… כלום לא יסרתי את עצמי יומם ולילה, כלום לא עשיתי את עצמי בעיני לחוטא ולפושע, כבד עון, וכלום לא השתדלתי להבזות את עצמי בעיני עצמי… הכל, הכל עשיתי ולא יכולתי לנצח את לבי השובב, את הלב השבור למחצה… וחצי־שבור, וחצי־הרוס לא חפץ הלב למות…

התחלתי להוקר את רגלי מביתה. רק לפעמים רחוקות הרשיתי לעצמי לבוא אליה, לשבת אצלה ולטיל עמה… זה כבר פגשני מבטה הכואב, המלא תוכחה גלויה, ובלי אומר ובלי מלים מיסרני מבטה וכאילו מדבר אלי: מי לי פה מלבדך?… ואף בעלה העירני אחת ושתים:

– למה מוקיר אדון לוריא את רגליו מביתנו? האם היינו עליו למשא?…

כחוטא הייתי יושב לפניה. ידעתי, שחוטא אני לה: היא ראתה בי את ידידה, חברה ואנכי הייתי תאב לאשה אשר בה, רעב כמוכה שגעון־הרעב… אנכי בקשתי את הניצוץ ממראה האפר בעיניה, אנכי חלמתי על נגיעה של ידה… והיא לא חשדה בי! היא לא ידעה מה הן המחשבות המתרוצצות במוחי בשבתי אצלה, בלכתי לימינה… אלי! מדוע לא אבדתי אז את עצמי לדעת? ידעתי, כי מחשבותי מטמאות את הקדושה שבה ולא יכולתי לנצח את עצמי, לא היה בי כח!… ‘מטמאות’… אלי! כלום היו לי מחשבות יותר קדושות מאותן המטמאות?… ואם היתה לי ‘קדושה’ בחיים־המחשבות הטמאות ההן הן קדושתי!…

חיי נעשו עלי למשא. לבי היה מר וקשה עלי כל היום. לא יכלתי לדבר עם איש לשלום. נרגז הייתי כל הימים. ואדע, כי הולך ואובד לי אף כשרון סבלנותי ביחוסי לתלמידי. התלמידים אשר כה אהבוני! ויש אשר ראיתי את הקטנים ועיניהם מביטות אלי מתוך כאב ותרעומה. ויש אשר קללתי את יומי ואבקש לעזוב את משרתי: “אינך רשאי להיות מורה!” אמרתי לנפשי. גם בעלת־הבית סבלה מהתרגזותי. אף לבה הטוב, המלא אהבה אלי, רך ומסירות־נפש לא יכל לרכך את התרגזותי. ויש אשר ראיתי דמע של צער בעיניה, בשעה שהייתי מתרגז ומתקצף על לא־דבר. ולבי היה מכני: “גם את האשה הטובה הזאת אתה מצער!” מדוע לא שמתי באותו החרף קץ לחיי? מה עצרני? כלום הייתי אז קשור לאיזה דבר? מאומה לא היה לי בלעדי העינים הכחולות… אבל הן אותן לא יכולתי לעזוב…

ובחרף ההוא שבה פעם עמי מחיפה לפסגה. זוכר אני את היום ההוא. זה היה באמצע החרף. אני עברתי בעגלתי המלאה חבילות, חבילות של ספרים ותמונות אשר נתקבלו בשביל בית־הספר, דרך הרחוב הגרמני לשוב לפסגה. ידעתי, כי היא נמצאת בחיפה, ובלכתי בבקר מן המושבה אל העיר חלמתי כל הדרך על אודותיה. חשבתי: “אולי תאבה לשוב עמי אל המושבה?”… המחשבה הנעימה הזאת המתיקה לי קצת את מרירותה של מחשבה אחרת, אשר העסיקה את מחי: אנכי הוצאתי הרבה כסף לקנית ספרים ומכשירי למוד חדשים שונים, כסף התקציב שלי כבר כלה. צריך הייתי לבקש ‘קרדיט’ מיוחד מאת הפקיד בעלה וכבר ראיתי את מבטו הקשה־למחצה, המרחם־למחצה ואת קולו הרגזני: “עד מתי תשטה את עצמך ותפזר הון לריק? למה כל זה לבני־העניים הבלתי־מהוגנים?”…

כן, כל הדרך חשבתי בה ולפני בואי אל העיר החלטתי פתאום: שלא לבוא אל בית מלונה ולא לראותה. אחת מאותן הגזרות האכזריות, שהייתי גוזר עלי, לפעמים, כאלו בכונה להרגיז את פצעי לבבי. ובתוך אותו הגירוד של הפצעים, אשר גרם לי כאב פיזי ממש, הרגשתי גם איזו מתיקות דקה הדוקרת כמחט בבשר החי…

ופתאום ראיתיה עומדת ליד מלונו של הגרמני עם פניה העצובים והמלאים חן. לבושה, שמלת המשי השחורה, אשר דין ודברים בינה ובין בעלה עליה כל הימים: הוא אוהב שמלות צחורות ומרובות צבעים. עיניה תועות ברחוב ומבקשות איזה דבר… הן עמדו עלי, עיניה הגדולות, הכחולות, העמוקות אשר את כל עולמי ראיתי בהן ואשר את כל עולמי הייתי נותן ברצון בעדן. רגע קל נתמלאו העינים זיק של שמחה וברגע השני זיק של תרעומת: “היית בחיפה ולא ראיתני”… וברגע השלישי כבר היו שקטות, תמימות וסגורות כמו תמיד ואינן מגידות כלום כמו תמיד…

– אדוני הולך לפסגה?

– כן.

– האוכל לנסוע עמו?… לא באה מרכבתי…

– עמי?… בעגלה שלי?…

– אין דבר… מאתמול לא ראיתי את הילדה… יקחני!

– ברצון.

היא רצה כילדה, עלתה במדרגות המלון ואנכי תקנתי את החבילות ואפנה מקום בשבילה על ידי. בעוד רגעים אחדים ישבה אצלי ונסענו. העגלה עברה במהירות דרך הכביש הגרוע ותתנודד לרגעים. קפיציה היו ישנים. על פניה רחף צחוק קל, אבל צחוק מעושה היה, צחוק מתוך כאב. בשנים האחרונות נחלשה מאד, לא סבלה כל קושי גופני. אן סר כחה מימי ילדותה מימי נעוריה? מה אהבתי לזכרה כשעודה נערה קטנה, עליזה, צוהלת וצוחקת כל היום. תמיד היתה מלאת אביב של חיים ואביבה היה כה מלא, כה יפה ורענן, וכה מהר, פתאום נבל!…

נסענו. באחד החריצים של הכביש נעה העגלה על צדה. היא צעקה מפחד ואני חבקתיה בימיני להחזיק בה. העגלה יצאה בשלום ותעש את דרכה הלאה. מבטה – מבט של תודה היה שכרי ולבי דפק דפיקה חמה. ידי נשארה מונחת עליה והיא לא נחלצה ממני. העגלה נעה שוב על צדה, והיא נלחצה אלי יותר, הרגשתי בה. הרגשתי את כל גופה כאלו חבקתיה. ידי אחזה בידה. חמה היתה, רעידה קלה רעדה בתוך ידי, עד מיתרי לבי נגעה הרעידה הקלה. אבל כל זה נמשך רק רגע קל אחד: ידה נשארה מונחת בתוך ידי, אבל קרה היתה וכאלו לא נשארה בה אף טפה אחת של דם, כמתה היתה, בלי תנועה, בלי רעידה קלה. העגלה ירדה מן הכביש. לפנינו השתרעה דרך חול רכה, ההולכת לחוף הים.

– האם כתב, אדוני, איזה דבר בימים האחרונים?

– כתבתי, אולי את הדבר היפה מכל מה שכתבתי עד כה…

–?…

הבנתי את שאלת עיניה בלי אומר ומלים.

– את הדבר הזה לא יקרא שום איש…

– מדוע?…

כמה כאב היה בשאלתה הקצרה הזו!… וטוב היה לי ברגע ההוא. האמנם מכאבה הוקל לי וירוח למצוקת לבי אני?…

– נושא הדבר קרוב יותר מדי אלי ואל האנשים הקרובים אלי… רק לאחר מותי יִקָרא…

רגעים אחדים שתקנו.

– ציור?…

– לא… תולדות אהבה אחת…

– אהבה?!

– כן.

– איך יקרא?

– “אהבתיך!…”

עיני הביטו ישר אל פניה, שתי עיניה הגדולות והכחולות הביטו אלי מתוך תמהון קל ושאלה. רגע אחד נדמה לי, כי בתוך עומק אישוניה הבריק ניצוץ של חרדה… אבל זה היה רק רגע, ואולי לא היה כלל, אולי רק חזון שוא חזיתי…

– שם מוזר…

ואד שקרתי לה. לא כתבתי אז מאומה, איזה שד דחני לבדות את הדבר מבלי תֵת דין וחשבון לעצמי. והתחרטתי קשה: היא ישבה כה מדוכאה… בשעה מאוחרת שבנו אל המושבה, וכשעמדו הסוסים עיפים מתחת להר הורדתיה בזהירות יתרה מן העגלה… כאלו היתה כלי יקר ונוח להשבר מכל תנועה לא־זהירה… והיא צחקה לי…

– אדוני, איני כלי של זכוכית!…

ועגום היה קול צחוקה… והד קולה כאלו בא אלי מן ההרים, העטופים אפלת הליל, ויחרד לבי… ואקחה בידה ואובילה עמי דרך משעולי הכרמים הצרים… והיא היתה כה קרובה אלי ואתפלל, כי תארך דרכי זו עד עולם… והיא נדחקה לרגעים מפחד החשך אשר כסנו… אלי!… מה מתוקה היתה לי ומה מתוקה היתה עלי דרכי ומדוע לא נמשכה עד עולם?… מדוע הפסיקוה פתאום אורות המושבה?…

האורות הארורים הללו!…

ה

ביום אחד לפנות ערב פגשני האדון אַלַתִּין ברחוב.

– אדוני, הנני מתחיל להתרעם עליו!…

– מדוע אדוני?…

– מדוע אינך מבקר את ביתנו כבתחילה? האמנם יתן ערך למכתבי ההבל של אותו הערב?…

– חלילה אדוני!… אנכי כה עסוק בעבודה…

– עד מתי יאמין, אדוני, כי אלה ‘השנוררים’ צריכים להשכלתו?… כסף תן להם ולא השכלה… חא, חא. חא!…

– אל ידבר, אדוני, ככה…

– יסלח לי!… אדוני ‘אידיאליסט’ כמו ה’רוסים'… אבל יבקר נא את ביתנו בכל יום… אנכי באמת איני צריך לחברה… עסוק גם אני… אלה ‘הרפורטים’ ואלה ‘השנוררים’ ובקשותיהם והרשות־העלוקה גוזלת את כל זמני… אבל שפרה כה בודדה… כשושנה בין החוחים… מי לה פה?… וזה מזיק לבריאותה… פניה הולכים ורעים מיום אל יום… רק אדוני יוכל להעסיקה ולענינה… היא קרובה לו בנפש… עודנה ‘רוסית’ אף היא, אם כי גדלה פה… יבקר נא אותה, אדוני, ילך עמה לטיל בכל יום, צריך לחזק מעט את בריאותה… צר לי להפרד מן הילדה. היא עוד כה קטנה, לולא זאת הייתי שולחה לזמן מה שנית לאירופא…

– לאירופא?! למה אדוני?… – קראתי בפחד… אבל הוא לא הרגיש בי…

– הילדה שלי נפלאה היא! לא כן?… פעוטה!… שפרה כבר מפטפטת עמה עברית… חא, חא, חא!… רק עברית!… תמימה… כל הרוסיות תמימות הן… לא כך?… ראה, בוא!… הוא מהר לדרכו.

אנכי הלבתי באותו ערב אליה. אלי, אלי!… מדוע פגשתי אז את בעלה, מדוע שלחני אליה, מדוע, מדוע?…

היה אחד הימים האחרונים בחדש. חשך כבד כסה את פני הארץ. עננים על גבי עננים רבצו על פני השמים. היא היתה לבדה בביתה, ישבה עטופה מטפחת בעלית הבית הרחבה, הפונה אל הרחוב, ופתוחה כלפי הים, ישבה דוממה ועטופת צללים.

– מדוע מעלים אדוני את פניו ממני?…

בקולה נשמע הד של תרעומת קלה, לבי חרד בי.

– סלח לי, גב… שפרה, אנכי כה עמוס עבודה…

מתוך החשך ראיתי את שתי עיניה, המביטות אלי בתמהון, בשאלה…

– אדוני כועס עלי?

– אנכי?!… כלום אוכל לכעוס עליך, שפרה?… מי לי בלעדיך?…

– ובכל זאת כועס אדוני… אל יכעס!… ילדתי תהי עבריה… תדבר רק עברית… השומע אדוני?…

– שפרה?!…

אנכי הבנתי את חרדת נפשה… תמימה!… היא חשבה כי מלמד אני חובה עליה על שילדתה תגדל באוירה של הלשון צרפתית… מה לי ולעברית!.. לי אני דואג… ולא לה… הושטתי לה את ידי. היא לחיצתה לחיצה חמה.

– אדוני מאמין לתלמידתו?

– שפרה, האם בך לא אאמין?… במי אאמין?!

– אדוני ישאר לי תמיד, תמיד ‘אדוני המורה’ האוהב אותי, המאמין לי?…

– תמיד, שפרה…

– קשה היה בשבילי לאבד את אמונתו, את רעותו של אדוני…

אנכי הבטתי אליה באהבה. לו יכלתי לפתח לפניה את סגור לבי! היא ראתה את מבטי ולא חרדה לסופו. כן, זה ברור: האשה שבה היתה בנוגע אלי מתה לגמרי. יותר מדי הייתי בשבילה כל הימים רק מורה, רק מורה…

– אדוני ילך לטיל מעט?…

– נלך, שפרה!…

יצאנו אל השדרה היורדת מביתם אל עבר הכרמים. זה כמה פעמים הלכנו לטיל בלילות, אבל אף פעם לא הלכנו שלובי־זרוע. תמיד היתה הולכת ורֶוח ידוע בינה וביני. ההיתה בזה כונה ידועה?… או אולי לא היתה כלל כונה והיה רק הרגל של תלמידה, שאינה מעיזה לעמוד קרובה ביותר אל המורה… ואז באותו הערב שאלתי את עצמי: למה היא מתרחקת מעלי, כאלו היא פוחדת? מפני או מפני עצמה?… למי אינה מאמינה – לי או לה?… ואיזה גל של רגשות חדשים, מעין רגשות גיל, מעין רגשות נצחון מוזר עברני פתאום… מדוע דוקא עכשיו?… החשך היה כבד. בעץ הראשון נכשלה.

– תני לי את ידך שפרה… החשך כה גדל… – קולי רעד מעט.

– לא, אדוני!… קול פחדים… וכאלו נרתעה מעט הצדה…

למה הפחד? אזני תפשה בקול קריאתה איזו חרדה נעלמה. לבי התחיל פועם… עוד פעם נכשלה… אחזתיה…

– בואי עמי!… איזה הבלים?!…

אחזתיה, משכתיה אלי. לא התנגדה עוד לי. ידה נשארה מונחת תחת זרועי. ורק ברגע הראשון רעדה רעד קל ולבי חרד. שלוב זרוע עם שפרה?… איזה עדן מיוחד מלא את כל נפשי… ופתאום הכני לבי ורגש קשה דכאני.

– למה נתעצב פתאום אדוני?… במה נזכר?… היא הבחינה במצב נפשי אף בחשך. כמה הכירתני לדעת!

– לא כלום, שפרה, לא כלום…

– יש דברים אשר אדוני מכסה ממני?…

– אנכי?… רק דבר אחד אני מכסה ממך שפרה…

– למה?… יגיד לי את כל לבו והוקל לו… כלום יש לו חבר טוב ממני?

– אין לי, שפרה, אין לי, את אחת לי… יבוא יום, והגדתי לך הכל, הכל אגיד לך…

– למה לא עכשיו?… – עיניה הכחולות והפקוחות לרוחה הביטו אלי מתוך תמהון קל וחרדה קלה…

– איני יכול עוד… אינת צריכה עוד לשמוע לי…

כלה חרדה ונעה. הרגשתי בזה ואתחרט קשה.

– מה לך שפרה?

– לי?!… לא כלום!…

שתקתי. רק את ידה מתחת לזרועי אמצתי אלי יותר. הוספנו ללכת. ידה צמודה אל לבי. פתאום הסבה את פניה אלי:

– אדוני אוהב?…

השאלה כאלו נעקרה מתוך לבה. הרגשתי בכמה עמל עלה לה להציע שאלה כזו למורה. כמה פעמים כבר דברנו מאז אשר היתה ‘לגדולה’ כגדולים, אבל אף פעם לא נגעו דברינו בענינים היותר אינטמיים…

– כן, שפרה… קולי היה נמוך, נמוך ונדמה לי שאין זה הקול שלי…

– אנכי ידעתי!… מאז שב אדוני מאירופא ידעתי… פעם הנהו כה עליז ופעם כה מדוכא… מדוע מדוכא אדוני?… האוהבים אינם מדוכאים…

קולה נעשה כה עליז, כה מצלצל, כה מלא התעוררות… התעוררות… אף פעם לא שמעתיו ככה… אנכי שתקתי.

– אדוני אינו מאושר באהבתו?…

– לא… לא מאושר…

שתקתי. שמעתי את נשימתה הכבדה, הכבדה.

– היא באירופא?…

– כן…

– מה חפצתי לראותה פעם!…

שוב נדמה לי, כי הקריאה כאלו נעקרה מתוך לבה.

– מדוע אין אדוני מאושר באהבתו?…

– איני יודע אם היא אוהבת אותי…

– אדוני לא שאל אותה?…

– היא אשת־איש…

– אַ… אַ!…

זו לא היתה קריאה… זו היתה אנקת צפור פצועה… התחלחלתי. פחדתי להביט בפניה. אף היא הסתירה את פניה. שעה ארוכה הלכנו מבלי דַבר דבר. פתאום התעוררה ותבט ישר אל פני.

– אדוני… באהבה כזו יש גם טובה… האהבה אינה נצחית… רגעית היא וכשתעבור תשאיר רק מכאוב, רק מקום ריק, רק חוב קשה… אהבה נצחית איננה… או רק אהבה זו שאיננה – נצחית היא…

“היא איננה אוהבת את בעלה!…” איזה רגש חם, חם השתפך בי וימלא את כל לבי… פתאום התעוררה:

– אדוני, השעה מאוחרת כבר… כן?… נשוב… אולי הקיצה הילדה… יבוא… נלך, נשוב…

נחפזה ללכת. נדמה לי שנפשה חרדה לדברים, אשר התפרצו מפיה. שבנו אל המושבה. כל הדרך שתקה. לפני הפרדה מעלי, לחצה בחמימות את ידי ועיניה הביטו אלי במבט של צער.

– מהיום לא ימעיט עוד אדוני לבקרני?…

– לא…

עוד זמן רב עמדתי ואשמע את צעדיה המהירים במדרגות ואת סגירת הדלת, את קולה וקול בעלה…

שבתי אל השדה לטיל. וכששבתי שוב אל המושבה האיר הבקר.

מני אז היינו מטילים לעתים קרובות. ובלילות החשך היינו מטילים שלובי־זרוע. מתחלה התנגדה לי ואחר הסכימה. לאחרי נגוד קל, קל היתה ידה נשארת מונחה תחת זרועי הרבה, הרבה רגעים ואף שעות.

וכמה הייתי עורג ומצפה אל אותם הלילות של חשק! הייתי מקלל בלבי את הלבנה ואת הלילות הבהירים… מה הם נותנים לבני אדם?… שבועות קשים היו עוברים עלי, שבועות של עבודה, של יסורים עד בוא הערב האחד של טיול עם שפרה, טיול ביחידות, בדממת שדה, תשלומים בעד כל… רק אז, באותם הערבים היתה נחה נפשי, רק אז הייתי משליך מעלי את נטל יסורי וקל היה לי ונוח היה לי… ואד דברתי עמה על כל הענינים הקרובים לנפשי. עונג מיוחד היה לי לדבר עמה ולספר לה מכל אשר אתי… ורק על דבר אחד לא שבנו לדבר עוד – על ענין שיחתנו בערב־הטיול הראשון…

טיולים, טיולים נחמדים! למה עברתם כה מהר, כה מהר?…

בי האשמה!… לא יכלתי יותר לשקר לעצמי ולא יכולתי יותר לרמות אותה… פקעה סבלנותי, נשברה מנוחת־השקר אשר כסתה על הדוּד הרותח בלבי… בין רגע וכל העמל אשר עמלתי בי כל הימים היה כלא היה… סלחי לי, סלחי לי כי לא יכלתי להשאר לך יותר רק חבר… לא סלע אנכי… ימים רבים שמרתי על תשוקתי, חומת ברזל בניתי עליה, אך כשהתפרצה לשעה, תקפה ממני, ושוב לא יכלתי לחזור בי… פור התפוררה ‘ידידותנו’ כבנין של קלפים ותקופתי היותר קשה והיותר טובה באה לי…

ו

עבר החרף ונכנס הקיץ. שבור ורצוץ יצאתי ממלחמת החרף… כלום יכלתי להמשיך את עבודתי אף בקיץ?… בראשית הקיץ, בחג של ל"ג בעומר, עלינו אני ותלמידי הגדולים ירושלמה. בשנה שעברה חגגנו את חג ‘הדליקה’ על ‘הקבר’ של רבי שמעון בר יוחאי במירון. הדליקה עשתה על תלמידי רושם נמרץ ועוד אז הבטחתים לעלות לשנה הבאה ירושלמה. כלם לא ראו אוד את בירתנו ואת ‘הכותל’ וכלם חפצו לראות את אבי הדבור העברי, לראות את הסופרים העברים – לראות את שארית מחמדי העבר וראשית גאון העתיד… עוד מימי הפסח התחילו התלמידים מכינים את עצמם אל ‘העליה’. בלב חרד ובעינים מלאות רגש של תודה התכוננו. עשינו את פרשת נסיעתנו: ליפו בעגלות, מיפו לירושלם – ברכבת במסלת־הברזל, ובחזרה דרך שכם רוכבים על סוסים: מהר מוריה דרך הר גריזים להרי אפרים… גם היא עזרה הרבה לנסיעתנו. ומי יודע אם היה מסכים הפקיד להוצאות המרובות לולא היא שהשפיעה עליו… עיניה היו מלאות ניצוצין של התעוררות כשהיינו מדברים על הנסיעה… וביום האחרון לפני הנסיעה, כשבאתי אל בית הפקידות לקחת את הכסף להוצאות הדרך, אמר לי פתאום האדון אַלַתין:

– אדוני לוריא, אשתי והילדה עם האומנת לא תהיינה עליך למשא, אם תסענה עמכם עד ירושלם?… הלא עודנה ‘ילדה’ כאחת מתלמידות בית־הספר… יומם ולילה היא חולמת על ‘עליה’ לירושלם… ולך אינה מעיזה להגיד פן תהיה למשא…

– אשתו?… ברצון, אדוני… אבל בחזרה, הלא נשוב רוכבים דרך שכם…

– בחזרה תלך ליפו לבדה ושם אפגשנה: עלי להיות בשרון בשבוע הבא…

ברצון הסכמתי ובלב דופק הלכתי אליה לבשרה את הבשורה… מה רבה היתה שמחתה! במעט רקדה מתוך רצון… כילדה קטנה היתה, אשר אבותיה הפתיעוה במתנה יפה.

בלב מלא שמחה עלינו ירושלמה. ביפו נלוו אלינו חבורה של צעירים ממושבות יהודה… לקחנו לנו מרכבה מיוחדה, בשביל ילדתה והאומנת עשינו מחיצה קטנה: לא חפצה להפרד מאתנו ולשבת במחלקה הראשונה… לוּ ידע הפקיד!… מרכבתנו נתמלאה דבור עליז, צחוק ושירה… שירה עברית… ותפרוץ שירתנו מן החלונות ותפול בין הרי יהודה ועמקיה… ומלאה היתה מרכבתנו רוח תקוה, תקות נגה, רעננה ורטובת טל…

– פַנְטַזִיַּת אִיל יַהוּד!… החליטו הערבים אשר נסעו במרכבות השכנות וישאלונו מי כאן בינינו ה’חתן' וה’כלה'.

היא היתה טובה, שמחה, ועליזה. זה ימים רבים לא ראיתיה במצב נפשי עֵר כזה… קפצה, שרה, שמחה כילדה… ואותי משכה בשרוֻלי להתאחד אל עגול הרקוד, שרקדו הצעירים באמצע המרכבה:

וכל הדרך לא פסקה מלדבר עם הצעירים בני יהודה ולשאול אותם על מושבותיהם ולספר להם מפסגתנו וסביבתה היפה… ולהתוכח עמהם על יופי הגליל ויהודה. בני יהודה הביטו בתמהון אל אשת הפקיד אַלַתין… ואף אנכי לא גרעתי ממנה עין: “מה היה לשפרה שלי?…”

וכשעיפנו לשיר ולרקוד דברנו על הספרות ועל האמנות, העתידה להברא בארץ ומרכזה יהיה בירושלם… ועיני תלמידי הנוצצות מהתפעלות ואף עיני ‘האם’ של הילדה… ספרות, אמנות… כמה קסם, כמה הוד היה בשבילנו בצלצול המלים האלו!… ועל האיש אשר הרים לראשונה את דגל תחיּתה של שפתנו דברנו, האיש אשר עליו חלמו תלמידי ויהי להם למופת… שמעו צעירי יהודה את דברינו ויצחקו לנו ויגַנו את שם האיש הגדול בעינינו… אבל מעולם לא האמנתי לאנשי יהודה: “יותר מדי הם עסוקים בפוליטיקה”… אנכי זכרתי את האיש אשר הפתיע את דמיוני בעודני ‘מתחיל’, אנכי זכרתי את האיש אשר מפיו שמעתי ראשונה את הדבור העברי… יותר לא ידעתי ויותר לא חפצתי לדעת… ואת רגשות־הערצה אלו נטעתי גם בלב תלמידי… ולא יכלו אנשי יהודה לחלל את הרגשות החגיגיים שלנו…

מבית־הנתיבות הלכתי ישר עם תלמידי אל ה’כתל', והיא עם ילדתה נסעו לבית־המלון. בשובנו מן הכתל הלכו תלמידי עם צעירי יהודה לטַיֵּל ברחובות העיר ואנחנו שנינו הלכנו אל “הבית העברי”. תלמידי ילכו לראותו מחר…

וריקים יצאנו מן ‘הבית העברי’… קשה היה לי להביט בפני ‘הגברת אשת הפקיד’… כמה שקרתי לה!… ונלך על פני העיר. והליל היה אחד מאותם לילות־הקסם, שרק ארצנו נתברכה בהם. מעל חומות העיר נשקפה הלבנה וכה תמימים היו פניה, כה ענוגים ועגומים, ומה נפלא היה הרוך באורה, היה בה אור כהה, אבל עמוק, עמוק עד התהום… ובתוך הרחובות הצרים נלחמו הצללים עם האורות מלחמה שקטה ומלאה איזה סוד נצחי, וצללינו אנו, שהי צללים גלמודים, היו ארוכים וגדולים ויפלו לכל רוחב הרחוב ועל כתלי הבתים עלו… ונבוא עד מגדל דוד… ונעמוד. כמה פעמים ראיתי את המגדל ובכל פעם אראנו מחדש… כי אעבור עליו ואחזני כח נעלם ויעמידני על מקומי: מכאן אל תמוש!… כמה הוד של זקנה בו וכמה קסם של גבורה… הייתי נשבע שבחציו התחתון לא נגעה יד איש מימי דוד… רואה אתה בעיניך על אותן אבני הענק, אשר מראיהן הפך שחור מרוב ימים, את עקבותיו של המלך־המשורר, המשורר־הגבור, הגבור־האוהב, האוהב־החוטא… את פיוט גאונו הלאומי אתה רואה, את שירת גבורתו אתה שומע, את רוח הקדומים אשר בו אתה מרגיש ומריח…

שנינו עמדנו מֻכי הוד נצחי. שנינו היינו שקועים במחשבותינו העמוקות. שנינו היינו בזרועות רגשותינו הכואבים. או אולי חלמנו שנינו בלי מחשבה ובלי רגש חלום אחד… עמדנו לפני המגדל אחוזי איזו יד תקיפה, יד נסתרה ולא סרנו ממקומנו במשך הרבה שעות. מבלי תֵת דין וחשבון לעצמי אחזתי בידה ולא הרפֵתי עוד ממנה. ידה נשארה מונחה אצלי במשך כל השעות הרבות אשר עמדנו לרגלי המגדל ולא התעוררה מצדה אף תנועה כל שהיא להוציאנה. וכמה מסירות וכמה אמונה בי היתה בידה זו שמסרה את עצמה לי בבטחון־תום, בבטחון־ילד!… ואחרי שעה ארוכה של שתיקה התחלתי לספר לה. בלחש חרישי ספרתי. הרבה ספרתי לה אז. ספרתי באותה התממימות ובאותה ההתלהבות הנפשית שהייתי מספר לה את ההסטוריה הישראלית בעודה ילדה, תלמידת בית־הספר, ואנכי מורה, ומשיחה לשיחה עברתי אל ענין האהבה… עוד לא דברתי עמה אף פעם בשאלה זו בהתגלות לב מלאה… היא שמעה לי כמו תמיד, בהקשבה רבה ומתוך התענינות נפשית עמוקה.

שתקתי. שתקה גם היא. ומתוך השתיקה נשמעה דפיקת לבי.

– אנכי, אדוני, איני מאמינה באהבה פתאומית… האהבה האמתית אינה רגש יורד ונִחת כחץ בלב… לא, אי־אפשר… ובכלל: איני מאמינה באהבה המצויה כל כך. אחרת היא האהבה, הצומחת ימים רבים בחשאי, הגדֵלה על קרקע של התקרבות אטית, נפשית, סמויה מן האור הגלוי, ועולה אחר כך בכל יפיה… באהבה כזו מאמינה גם אני…

קולה היה רפה, רפה ונימין של כאב נסתר רעדו בו… באהבה של מי דברה אז?… אני לא יכולתי אז לחשוד בה. אושר כזה היה גדול יותר מדי…

… ולאחר שעמדנו שעות ארוכות ליד המגדל שבנו אל המלון… ישבנו על יד המעקה, היוצא אל הרחוב. היא היתה עיפה מאד. לא עיפות גופנית כי אם איזו עיפות של נפש. עיניה היו עצומות למחצה ומלאות חלום. אני ישבתי קרוב אליה. ואקח את ידה. לא משכה אותה מידי, וקרה היתה לי טפה של דם. בקשתי לחממה ולא יכלתי. ואגיש את קצות אצבעותיה אל שפתי החמות, הבוערות… נשקתין, נשקתין בלי סוף… רק את ראשי האצבעות נשקתי… וידה היתה קרה כבתחלה ועיניה עצומות למחצה וערפל מכסה עליהן… כאלו לא ידעה מה נעשה עמה… רק פעם אחת פקחה פתאום את עיניה לרוחה, הביטה בי כאלו בתמהון ושוב נסגרו למחצה ושוב פשט עליהן ערפל דק…

מני אז הייתי נושק לפעמים קרובות את ראשי אצבעותיה כשהלכנו לטיל בלילות החשך שלובי־זרוע… ומני אז נעשה לבי שוב טוב עלי. ועבודתי נעשתה נעימה לי. המרירות, שהתחילה קודם לחלחל בקרבי, פגה, סרה מעלי. איזה שקט תקפני, מה שמחה בעלת־הבית הטובה שלי כי הייתי שוב בא מעבודתי שמח וטוב לב, יושב מול שלחנה ומשיח עמה שיחה קלה, מבדחת, הזורמת לה בהשקט ובבטחה. אף היא היתה שמחה ועליזה, סר העצב החשאי מעל פניה. אף ילדתה הלכה ותגדל ותהי נחמדה ומרהבת עין. עיניה השחורות הגדולות והעגולות, היו עיניו של אביה, אבל את ההבעה נתנה להן אמה… עולם של חן ויופי היה בהן… היא התחילה מפטפטת… פטפותיה הראשונים היו עבריים… ולכל צלצול עברי שיצא מפיה היתה היא מוחאת כף… ולה קראה הילדה שם הקטָנה בדורה עברית: “אִיפָה”… כך קראה לה… כלנו קבלנו את המצאתה בהתפעלות רבה… שמות ההקטנה של בעלה ברוח הלשון הצרפתית לא נתקבלו…אנכי בקשתי בלבי שם הקטנה של חבה בצורת עברית ולא מצאתי… זו הקטנה מצאה!… ומני אז היה קורא לה בעלה: איפה… ואף אנכי בלבי… רק בלבי… בגלוי לא העזתי. בעלה הביט אלי ברצון מרובה ולא אחת ושתים הודה לי על בקורי התכופים…

– שוב חיה היא ורעננה… חברתו התמידית משפיעה עליה הרבה טובה… תלמידתו היא עד היום… ואנכי לבי רחש רגש טוב לאיש הזה, האוהב כה את אשתו… ואחשוב בלבי, כי אוהב אני אותו…

ופתאום ביום אחד הפתיעה אותי הרגשה חדשה אליו, הרגשה אשר העבירתני כמעט על דעתי….

ז

פעם אחת לפנות ערב, מקץ שנה אחרי עליתנו לירושלם, ישבתי בבית בעלת־הבית שלי, בחדרה, וָאֵשְׁתְּ תֵּה. בעלת־הבית צחקה עם נכדה הקטן ובתה ישבה לקראתי כלה אדומה כדמומיה… בושה היא, כנראה, שהיא ‘תלמידתי’, יש לה בן ואנכי ‘המורה’ עודני ‘נער’… לבי היה טוב עלי ואדבר ברצון עם בעלת־הבית על עניני המושבה…

– הפקיד נסע היום לחיפה עם המוכתר, אין אדוני יודע לשֵם מה?…

– איני יודע, גברתי…

– אומרים, כי בעניני הבדואים, אשר תפסום בכרמים וישימום במאסר… מי יתן ולא ינקמו בנו חבריהם… חבריהם… עזי־נפש הם…

– הבלים!… אין מה לפחוד…

– שומרי המושבה מדברים…

באותו רגע הגיעה לאזנינו המולה של קולות… פני הנשים חורו ואף אנכי פחדתי… מהרנו כלנו החוצה והאם הצעירה אמצה אל לבה את פרי בטנה, כאלו פחדה, שבאו לקחתו ממנה… בחוץ נודע להו הדבר: זה עתה שב הפקיד מחיפה, מבין הסלעים אשר במורד ההרים ירו אל מרכבתו אחת ושתים, במרכבתו נעשו שני חורים… מהרנו כלנו אל חצרו של הפקיד, לבי היה מלא דאגה וחרדה… מן המושבה יצאו כעשרים רוכבים מזוינים מבחורי המושבה אל מקום המעשה לבקש את עקבות המתנפלים… החצר היתה מלאה אנשים, אשר שתו אל מרכבת הפקיד מכל עבר… ובאמת: בשני מקומות בתוך המרכבה היו סימנים של כדורים קטנים, אשר עשו רשת של חורים ועקבות שרפה מסביב לחורים… והעגלון מספר בקול גדול וחרד על המקרה אשר קרה להם לפני חצי שעה…

– אף פני איש לא ראינו, אף עקבות רגל… כאלו הסלעים בעצמם ירו בנו… תודות לאל, כל רע לא קרה לנו!…

ובאותה שעה פלחה פתאום מחשבה־חץ את מוחי: “לו קלעו הכדורים אל המטרה!…”

– מה? – צעקתי בקול פחדים ואביט מסביב כהלום־רעם, כאיש המבקש מנוס לו… הרבה עינים פנו אלי בשאלה של תמהון…

לו היה כלי־זין בידי ברגע זה הייתי מפוצץ את ראשי. ממעך את מֹחי. להרוג את המחשבה המבהילה…

“שפרה היתה יכולה להיות לך”… מחשבתי האיומה לא מתה… נעקרתי ממקומי, רצתי אל הבית מאחורי שמעתי קול מתלחשים… למה קשה עליָתי במדרגות?… כמה זמן אני עולה?… שעות ארוכות וקשות נמשכות לי, הנני מטפס על הרים, קופץ על בקעות, עובר דרך ימים ומדבריות וטפות זעה כבדות נופלות מעל מצחי, מעל שערותי… וכל זה רגע אחד…

– הכל עבר בשלום, אדוני… היה רגע נורא…

קולו של הפקיד שקט ומלא גיל, פניו מוארים משמחה ועיניו מביטות בחבה אלי… היא יושבת על הספה, פניה חורים, עיניה מלאות דמעות… ואצלו עומדת הילדה, פורשת אליו את כפיה הקטנות וקוראת בקול חבה:

– אבא!…

ישבתי בלי אונים על הכסא הראשון, הרגשתי, כי כחותי עזבוני פתאום.

– מדוע פניו כה חורים?… פחד?… הוי, רך הלבב!…

היא הביטה אלי במבט מלא תמיה למחצה והשתתפות למחצה…

למחרת באו חילי הרשות, הביאו כמה בדואים אסורים בחבלים, הביאום אל הפקיד, כי יכירם… על־פי ‘עצתם’ של השומרים ‘הכירו’ הפקיד והרכב שנים מראשי הבדואים וישלחום לחיפה… אנכי עמדתי בשעת מעשה ולבי נתחמץ בקרבי…

– אל יפחד, אדוני, אינם נקיים, לא כתם אחד של דם על ראשיהם… – בקש הפקיד להרגיעני… למחרתים נסע הפקיד שוב לחיפה ללכת בירותה אל הוַאלי עצמו. היא פחדה לשלומו ותפציר בו לקחת גם אותה עד חיפה…

– אל תפחדי, היום לא יקרנו כל אסון. חילים שומרים בדרך ו’ראשיהם' של הבדואים חבושים בחיפה…

אבל היא הפצירה בו והוא הסכים.

– איך תשובי מחיפה לבדך?…

– אין דבר… לא אתמהמה שם…

– נבקש את האדון לוריה, ילונו גם הוא?…

אנכי לא התנגדתי הרבה ואף כי מבטה הסכים לבקשת בעלה. בשמחה הלכתי עם הפקיד להשתתף עמו בסכנה…

ח

היה ערב קיץ נאה כששבנו שנינו מחיפה. המרכבה היתה סגורה ורק שני חלונותיה פתוחים לשני עבריה. אויר הים הטרי חדר אל מרכבתנו להשיב את נפשותינו אחרי חום היום. לבי היה טוב עלי, לידי במרכבה ישבה איפה כה קרובה אלי וכה יקרה לי… והלא אנכי מגינה עכשיו מפחד הבדואים… דברנו… ולרגעים הסתכלתי אל עיניה הפקוחות אלי לרוחה… כלום היה בחיי עונג גדול מזה?… שעות ארוכות הייתי יכול לשבת ולהביט אל תוך עומקן של עיניה ולמצא בהן בכל פעם יופי חדש, עולמות חדשים… ורגשי היה כה טהור, כה יפה – אף אבק של טומאה לא היה בו… ישבנו שנינו קרובים זה לזה ונדבר בחצי־לחש… היא היתה שקטה ומלאה בטחון… תמיד היתה אומרת, כי בחברתי היא מרגישה את עצמה בטוחה מאד, כמו תחת חסות אב…

– טַ־רַ־רְךְ!…

איזה דבר קשה התפוצץ פתאום באופני מרכבתנו…

– אוי!…

אלי!… מה היה לה?… מתוך תהום השקט שבעיניה, מתוך תהום התכלת קפצה, שטה למעלה הבעה פתאומית של תמהון, תמהון של פחד והעינים התרחבו, התרחבו, האישונים גדלו, גדלו וכאלו בקשו לקפוץ החוצה, קריאה של בהלה פרצה מפיה ותחרד כלה ותרעד כצפור פצועה ותדבק כלה בי…

– הרגעי איפַה, הרגעי… אין כל רע… שלום לנו…

הסוסים נבהלו וירוצו במהירות גדולה, המרכבה עפה כעל כנפים וקול קריאתו של הרכב, קול פחדים, העוצר בסוסים נשמע לנו… שוב נפקחו העינים לרוחה ותבטנה אלי מלאות תחנונים…

“כפשע היה בינה ובין המות!…” חרדתי למחשבתי…

– מה לו, אדוני?… השלום לו?…

קולה היה מלא חבה דאגה… ואלחץ כֻלי אליה, כאלו בקשתי בה מחסה ממחשבתי הרעה… ואת ידה הקטנה אחזתי בידי ואלחצנה אלי בכל כחי… והיד היתה חמה, חמה וחיה כמו שלא היתה אף פעם בידי… ולא הנחתי מידי את היד הקטנה והחמה… לא הנחתיה עוד… אמצתיה אל שפתי וכסיתיה בנשיקות, נשיקות חמות ובוערות… והיד הקטנה היתה חמה, חמה ובוערת אף היא… משכה אותה… לא הרפתיה! “לי היא!…” בכל כחותי אחזתי בה… כסתיה יותר ויותר בנשיקות, נשיקות לאין סוף… נשקתי את האצבעות הדקות, את העור השקוף, את העורקים הכחלחלים, הדקים העוברים לאורך ולרוחב היד…

– אדוני, מה לו?…

והקול מלא רעידת הנשמה…

המרכבה עמדה. הרכב נגש אלינו ופניו חורים וצוחקים מעט…

– נבלים!… לו ידע האדון הפקיד!…

שוב רצה המרכבה, היינו קרובים אל המושבה, אנכי ישבתי כשראשי כבוש בקרקע ולבי מלא כאב, ואיזה דבר חם, רותח, צרב את פני…

– אדוני!… מה לו?… הוא בוכה?…

כן… דמעות חמות, חמות ירדו מעיני על פני… היד הקטנה, הקטנה והחמה נגעה בידי,… ושוב אחזתי בה ושוב כסיתיה נשיקות…

ואולם הנה המושבה… בית הפקיד… הנה ילדת הפקיד…

– ילדתי!…

– אמא!…

שתיהן, האם והילדה, דבקו זו בזו, היו לגוף אחד…

בעלה נשאר בבירות שבועים ימים. אני הייתי הולך אליה בכל ערב וערב לאחר עבודתי. ושעות ארוכות לאחר חצות הליל ישבנו על המעקה הרחב, רק אנחנו שנינו ישבנו. היא היתה יושבת במצב של חצי־שכיבה במטולטלה שלה ואנכי יושב לידה… ושעות ארוכות דברנו… על מה לא דברנו אז?… לא היה ענין שלא נגענו בו… ולפעמים היתה שוכבת כשחציה נרדמת ואינה יודעת מה עמה… הלילות של אמצע החדש היו, הלילות הלבנים, והלילות הללו היו משפיעים עליה תמיד איזה קסם, היו מעבירים אותה לעולם אחר, עולם של רגשות נרדמים ועֵרים, מתים וחיים כאחד… היא שכבה וחלמה בהקיץ על איזו עולמות רחוקים, רחוקים מזה ורחוקים גם ממנו… ואז יש אשר ישבנו מחרישים במשך שעות רצופות… ואז הייתי לוקח את ידה בידי… וקרה היתה ידה תמיד, בלי טפה של דם… וכמתה היתה מוטלת בתוך ידי, מוטלת בלי כל תנועה של חיים… וגם כי שמתי את ראשי האצבעות הקרות על שפתי החמות ונשקתין נשיקות צורבות, לא התחממה היד, קרה היתה, בלי חיים, בלי תנועה… וכמה יקרה לי היד הקטנה והקרה, האצבעות הקרות והחצי־מתות… את כל עולמי הייתי נותן בעד האצבעות היקרות האלה… היכן הם אותם הנשפים, נשפי הדומיה הרבה והחלומות בלא שם ובלא דמות?… היכן הם? למה נגוזו, עפו כה מהר?…

בערב אחד אחרתי לבוא אליה. אספה היתה לי בבית־הספר ולא יכולתי לעזבה. בבואי אל ביתה כבר היה לאחר חצות הליל. הדלת במסדרון היתה פתוחה ואף הדלת אל המעקה… היא חכתה לי. מצאתיה על המעקה שוכבת על הכסא המטולטל שלה… שוכבת נרדמת… שמלתה הורמה מעט ורגלה האחת נשארה חשופה: הפוזמק הדק היה דבוק אל הרגל הקטנה, הדקה והזקופה…

ישבתי בזהירות יתרה על כסאי. מה היה לי פתאום?… איזה גל גדול הרימני מעלה, מעלה וישליכני מטה ויכסני על ראשי, ויטביעני… מה היה לי?… ידי נדבקה כמו מעצמה אל רגלה, לפפה אותה, לטפה ושוב דבקה בה…

הקיצה, ישבה, הביטה אלי כבתמהון קל.

– אדוני?… מה לו?…

מי זה שואלני? קול של מי זה כה רך, כה מנחם, כה מעודד, כה מלא השתתפות? של איפה? זה קולה?…

– אדוני שוב בוכה?…

מי בוכה? אני? האמנם בכיתי?… לא!… עיני יבשות, יבשות ובוערות… הליטותי את פני בכפי ורעד נורא עברני כֻלי…

– אדוני, יֵרגע…

קול נעים, קול מלא חרדת נפש, פרפור נשמה… עוד לא שמעתי קול כזה, מעולם לא שמעתי!…

להרגע?… לא, לא ארגע עוד… רק בה הייתי יכול למצא מרגוע, אבל היא אינה יכולה לתת לי את המרגוע… איפה!… מי יתנני להשאר כה אצלך לנצח, לנצח, לשמוע רק את קולך, לדעת כי קרובה את לי, כי יודעת אתְּ את האש האוכלת אותי, ואם גם אין לכבותה…

אך לא, לא. מי יתנך לי, לי… את כֻלך, את כלך, רק לי!…

ט ¹⁵

זה היה למחרתו. קבלתי מיפו מכתב משמח מאד. לפני זמן מה היה אצלי בפסגה חבר ישן אחד, אכר היה בגבעה ואף סופר. חברי זה קרא את כתבי ידי ויהללם ויקח אתו אחדים מציורי להראותם לסופר עברי מפורסם, אשר עשה אז בארצנו, סופר שנחשב למאור ספרותנו. ובאותו יום כתב לי בהתפעלות מרובה, שאותו הסופר קרא את אחד מציורי, וכמעט נתפעל ממנו; הבטיח גם לסייע בדבר כניסתי להיכל הספרות העברית… חברי השביעני למסור את ציורי לדפוס… היש אושר גדול מזה לסופר מתחיל, שאינו מאמין עוד בכשרונו? וכלום פלא הדבר, כי לבי דפק בי משמחה ואושר, וכלום פלא שמהרתי בערב אליה לבשרה את בשורתי? עם מי אחלק ששוני אם לא אתה?… מצאתיה יחידה על המעקה, מוטלת בכסא־המטולטל שלה… היא קפצה לקראתי…

– מה מוארים כה פניו, אדוני? משמחה?

– בואי אראה לך…

נכנסנו מן המעקה אל האולם הגדול הריק. בידים רועדות אחזה את המכתב… עינים מלאות אושר הביטו אלי; לחיצה חמה, חמה של ידה הקטנה היתה הטפה המתוקה האחרונה, שמלאה את כוס אשרי… אבל אותו הערב הביא לי הרבה יותר. שבנו אל המעקה העטוף כבר למחצה חשכת תחלתו של הליל. ישבנו שנינו על ספת־התבן, התחלנו משיחים… בתמימות, בהתעוררות דברנו… על הלשון העברית, על הספרות העברית ועל תחית העברית… איני זוכר עוד, מה דברנו אז… ואולי באותה שעה עצמה לא ידעתי, במה אנו מדברים… רק אחת ידעתי, כי קרוב, קרוב אלי, יושבת שפרה, כי עיני תכלתה מביטות אלי, בחבה, בשמחה וברצון רב… ולא הסרתי את מבטי מעל אותן העינים… מבטי שנינו נדבקו זה לזה וכל הזמן היו כאלו חבוקות, דבוקות… וידה הקטנה, הקטנה והחמה היתה מונחת כבר בתוך ידי… אימתי באה אלי?… ואנכי לוחצנה, לוחצנה, בכל הרוך והאהבה אשר בי, בכל החמימות אשר בנפשי, אשר בנשמתי… ואנחנו מוסיפים לדבר, לדבר… כמעין מים זורמים, זורמים דברינו בלי הפוגה… בלחש חרש הם זורמים, כמעין מים חיים היוצא מן הסלע… מה אנו מדברים, מה אנו מספרים זה לזה? ועיני דבוקות אל עיניה… ופתאום… ניצוץ אש, ניצוץ ממראה האפר נזרק אל תוך אישוני עיניה… זה כבר לפני שנים ראיתי את אותו הניצוץ ושוב לא ראיתיו… ואש יצאה מן הניצוץ והציתה להבה בלבי…

– איפה… איפה שלי…

ראשי נוטה לאט, לאט אליה… ראשה נמצא בשתי ידי… ופניה קרובים, קרובים מאד אל פני… ועיניה קרובות, קרובות על עיני… והניצוץ ממראה האפר עודנו בוער בהן… ושפתי צורבות את שפתיה, מתדבקות אליהן החמות, המתוקות – השפתים אשר אליהן ערגתי, צמאתי ימים רבים כל כך…

– אדוני!…

הנני שומע לחש קל, הנני מרגיש התנגדות קלה… אבל את הראש היקר לי איני מניח מידי… שפתי נדבקו אל שפתיה החמות, החמות הנעות תנועה קלה כלשהי מתחת לשפתי, נדבקו ואינן יכולות שוב להפרד…

– אהבתיך… אהבתיך… אהבתיך… – לוחשות שפתי לחש חרש, חרש וכאלו מכושף אני, מוכה קסם עז…

התעוררה, קמה, בכל קומתה התיצבה. הורם כמו מסך פתאום, ואיזה מבט זר נפל מעיניה, חלף, עבר עלי… נעלם נתחמק ולא תפשתיו…

– אדוני ילך לטיל מעט?…

קולה היה חרד, חרד… ירדנו מעל מדרגות ביתה ונלך. הלכנו, ירדנו למטה אל עבר פני הים. עוד חשכת הליל נחה בוטחה על העולם, עוד טרם הופיעה הלבנה. ברחוב אין איש. ממעטים ללכת ברחוב זה. הלכנו, יד ביד הלכנו. ימיני מחבקה את מתנה ושמאלי מלטפת את ימינה. והיא קרובה, קרובה כמעט צמודה אלי… אנו הולכים… ורואה אנכי את פניה כה קרובים אל פני… והפנים התכסו איזה דבר זר וגם חִורוֹנם היה זר… והניצוץ האפור בתוך אישון העינים איננו עוד… כבה… מת… והיד הקטנה נעשתה קרה, וקרות הן אף השפתים…

ורק בלבי בוערת אש ורק נשמתי – להבה… וכשאנו עומדים, מתדבקות שפתי אל שפתותיה הקרות, הקרות…

– אדוני… הרף נא ממני…

– איפה… איפה!…

כמה תחנונים היו בקולי!… כלום יכולתי להרפות ממנה?… כלום לא יחלתי לאותו הרגע הרבה, הרבה שנים ממושכות?!… עלינו על הגבעה שלנו, אשר עליה ישבנו כמה וכמה פעמים בעודני מורה והיא תלמידה קטנה, בעודי אוהב אותה ומפחד להודות לי לעצמי על אהבתי אליה… עלינו על ראש הגבעה. משם נפתחו לפנינו פתאום שערי השמים רחבים, רחבים… ומתוך אותם השערים הביט אלינו הים, האפיל עמק אפרים… ולרגלינו לרגלי ההרים, בעמק השתרגו פרדסים נחמדים מרהיבי עין… יד האלהים עם יד האדם נתאחדו פה יחד לשפר את ‘המקום’… וכל אלה טבולים בתוך צללי הליל… פתאום הרגשנו מאחורינו איזה דבר… הבטנו שנינו פעם אחת… מתחת להרים, מתוך העומק התנשא הכדור האדום המלא להבה של הלבנה… ודליקה נפלה בהרים… ומן הדליקה שבהרים נאחז גם הים… ושורה רחבה של להבי אש טובלת את עצמה בים…

– אלי!… – צעקה משמחה, מהתפעלות. ובתוך עיניה, המביטות אלי, ניצוצין, ניצוצין של גיל, של אושר… עיני שנינו נדבקו אל הפַנַרמה המרהיבה, אל הצבעים בני אלפי הגונים, אשר השליכה היד האלהית הענקית על כל היקום, ועמוקים היו הצבעים ההם ומלאים מחשבה, מלאים סוד ורמז… ואנכי הבטתי אל פנורמה מכופלת… אל הטבע ואל נפשה היא שנתגלתה לעיני ברגעים הללו בכל הוד יפיה… ולבדנו, שנינו היינו בעולם־פלאים זה…

פתאום עבר רעד דרך כל בשרי, רצון עז תקפני לחבקה ולאמצה אל לבי לנצח, לנצח… לחבק את הגוף הדק של האשה־העלמה אשר עמדי אצלי… היא קראה את מחשבתי, פתאום הפנתה אלי מלוא פניה הכואבים:

– אדוני, למה?…

מה זה? קול דמעות? היא בוכה?… כן… בכיה קלה, קלה ויתומה פרצה מפיה… והדמעות ירדו טפות, טפות על פניה…

– איפה… איפה… איפה שלי… מה לך?…

היא בכתה, בכתה בלי הפוגות… דחתני מעליה… לאחרונה שבה מנוחתה… הרימה אלי את פניה הרטובים… מבין העננים המכסים את הפנים זרחה אלי לרגע קטן שמש מאירה, שמש מבטה והוא מתחנן וכאלו מבקש סליחה… ישבה על אבן רחבה… ישבתי אצלה… הבטתי אל עיניה… לאן סר ניצוצן שלפני רגע?… עצובות ומלאות דכדוך־הנפש. אנכי לקחתי בידי את ראשה, כשאני מישיר את עיניה מול עיני, כי תבטנה ישר אלי… הן נכנעות לי, הן מביטות אלי, אבל אלמות הן, אינן מדברות, אינן אומרות כלום. וידה קרה, מצחה הלבן, הגבוה קר… החלקתי בידי את מצחה, החלקתי את שערותיה, תחבתי את אצבעותי לתוך קווצותיה וגליתי את כל מצחה הלבן, למען אוכל להביט ישר, ישר אל תוך תהום עיניה… חפצתי להעירה, להעיר את החיים בה… והיא אלמת, שותקת, אף עיניה אלמות… הנחתי את ראשה על לבי… נשאר מונח דבוק אלי בכל כך אמונה, בכל כך מסירות… ראש יקר, יקר לי! לו יכלתי להחזיקו כה על לבי כל חיי! כמה הייתי שומר, שומר עליו, כמה הייתי מגין עליו מכל צער, מכל עמל, מכל תלאה!… וכמה היו חיי מלאים לו היה הראש הזה נשאר על לבי תמיד, תמיד… הנני ממשש בשערותיהן, הנני מחליקם, מחליקן… כמה רוך בקשתי להכניס אל תוך אצבעותי: את כל נפשי הייתי רוצה להשקיע באותן התנועות של אצבעותי… וראשה מונח על לבי בכל כך אמונה, בכל כך מסירות… והעינים סגורות… הבבות¹⁶ התדבקו!…

– איפה, איפה שלי!…

הנני מושכה אלי… הנני מחבקה… יד מאושרה, את איפה חבקה!… בפעם הראשונה בחיי חבקתיה!… כמה פעמים, הה, אלי!… כמה פעמים, במשך הרבה שנים רצופות, נמשכה היד המסכנה אל החזה הדק, הרזה והעדין הזה… נמשכה ונפלה אחורנית ביאוש מר, בקצף אין אונים… ועתה מחבקת ידי את החזה הדק, הילדותי… החזה של האשה, של האם היה כחזה של נערה אשר זה אתמול התפתחה… וחזה נע, התרומם לרגעים מתחת לחולצתה הדקה, הדקה… סער התחולל בעומק נפשה הכסוי שכבה של מות… פניה חורים, חורים… שפתי מבקשות את שפתיה והן קרות; קרים הפנים, קר המצח הלבן וקר גם סנטרה הקטן, גם בבות עיניה הדקות… מאות נשיקותי אינן מספיקות לחממם… הקיצה, קמה… שוב נדמה לי כי נפל עלי מבט זר מתוך עיניה… נדמה לי, כי היא מתכוננת להגיד לי דבר מה, אבל לא הגידה לי מאומה ורק את לחשה שמעתי:

– נלך, נשוב, אדוני…

י

שעות אחדות שכבתי בביתי על מטתי ועיני בוערות ולבי הומה… מה היה לי?… איזה פטיש נעלם נתלה עלי, מכה על ראשי, על לבי, על נפשי, על נשמתי… הוא מכה “רשע, פושע מה עשית?…” ועוד הוא מכה: “חבר היה לך, אשר כמוהו לא היה לאיש ואתה בידיך הרגתיו…” ושוב הוא מכה: "רשע!… זו האשה־הילדה מתעבת עתה אותך בלבה, מתעבת את עזותך… את זו התמה, הצנועה, את האשה לבעלה, את האם לבתה חללת בידיך הטנמאות… איך תשא אליה את עיניך?… איך תעיז להביט בפניה?… אתה המורה שלה, אתה החבר שלה, שלחת את ידיך אל האשה שבה… הכלם!…

– אהבתי…

"אהבת?…¹⁷ למה לא שאלת, אם יכולה היא לאהוב אותך?!… ושוב הוא מכה בלי רחמים: “מסכן!… קדושה היתה לך – ותחללנה!…” ושוב הוא מתחיל: “כלום מותר לך לאהבה?… מה סובלת עכשיו האשה־תלמידתך אשר נפצת את אלילה, אשר שברת את מזבחה? ומי יודע?… אולי שברת את כל חייה בתנועת־יד אחת?… איך תשא את עיניה לבעלה? איך תשא את עיניה אל ילדתה? למה לא זכרת את הילדה בעלת העינים השחורות, את הכרוב הקטן, כששלחת את ידך אל אמה? המלה היפה הראשונה שהתחילה צוחקת על שפתיה היתה ‘אמא’… ואתה, עבד ליצרך, שלחת את ידך לשבר את חיי האם ואת חיי בתה… את ידיה הקטנות תפשוטנה לבקש את אמה – ואינננה: הלכה אחרי מעגבה! ואתה, האיש הדואג לצרכי הכלל, לצרכי הדור הבא, אתה רודף בצל אחרי אשה… את כל חובותיך שכחת ולרגליה אתה זוחל בשביל נשיקה אחת… רשע!… ושפרה לא תהי לך לעולם… רק את צלה תקח ואותה לא תקח!… רגע של התעלפות־המחשבה היתה לה, רגע של התעלפות הרצון – ואתה, הגס, השתמשת בהתעלפותה הרגעית לחלל את נפשה… מן היום והלאה לא תוסיף לראות את פניך, לא תתנך לעבור על מפתן ביתה… רשע מסכן, רשע מסכן!…”

כנשוך עקרב קפצתי מעל מטתי וארוץ החוצה… רצתי אל השדה, אל הכרמים… לאן אני רץ?… ברחתי ממחשבותי, מיסורי, מן הפטיש המכה על ראשי… והוא מוסף להכותני: “ברח, ברח מחרפתך, ברח בעוד זמן, עוד לא עברה השעה…” ברחתי. כבר האיר המזרח, כבר אדמו שולי השמים הרובצים על ההרים… ברחתי. כבר יצאה השמש, שפכה את חומה הלוהט על פני כל היקום, העשבים בשדה נחרכו והלבינו… ברחתי. כֻלי רטוב זיעה… שמש צהרים מכה על ראשי… לאן אני רץ?… כתנתי רטובה, דבוקה על בשרי… לעיני הופיעו בתים בשפוע של הר גבוה… עצי תמרים… תכלת הים… חול… לאן באתי? לחיפה?!… דרך משעולי ההרים… והוא עודנו מכה: ברח לך, ברח… עוד לא עבר המועד… אל תשוב לראות פניה, אל תשוב לראות את פני הילדה… איך תשא עיניך אליה, איך תשמע את שיח שפתותיה הדובבות אליך: “אַתיני… את לשון אמה למדה…” נכנסתי אל בית המרזח הגרמני:

– שכר!…

כן, שכר… הרבה שכר… אשתה, אשכח הכל… החדר מרוח ונקי, ופרחים בו וקרירות משיבת נפש וריח אילנות מן הגנה הקטנה… מסב אנכי על כסאי אל שלחני… כמה טובה הגבינה והלחם השחור!… מה טוב השכר…מה מתוק לחכי… הבקבוק הראשון ריק, פתוח השני… הלב נעשה קל… חדל האכזר מהכות על ראשי… ומן הקיר מבין לתמונת הקיסר הגרמני ותמונתו הזועמת של ביסמרק מביטות אלי ברצון ובחבה שתי עינים כחולות של גרמנית יפה, צעירה, רעננה… מי היא זו?… היכן ראיתיה?… תמונת מי?… פנים גדולים צחורים… שערות זהב… אלי!… שערות שחורות כעורב… עינים תכלת… איפה!… מנין היא פה?… תמונתה?… היא, עצמה!… באה לרכך את כאבי… מה טובים פניה… מה מלאים הם השתתפות עמוקה… שקר הוא!… היא אינה כועסת עלי, אינה בזה לי, לא תגרשני!… מה עצובה היא!… עלי היא מצטערת, את כאבי היא כואבת… איפה, איפה שלי, בואי אלי, בואי, איני יכול לחיות בלעדך!…

– אָ־הֻ־אָ!… חַוַּגַּ’ה הַמְמַלִים פה… מנין בא, אימתי?!…

הקיצותי, הרימותי בתמהון את ראשי… היכן אני? שלחן מלא בקבוקי־שכר ריקים, שיָרֵי לחם, גבינה… חדר גדול עם תמונות בַנַליות… על פתח הדלת עומד מחמד, אחד מרכבי הפקידות עם שוט בידו ולעומתי עומד הגרמני עם פנים מתועבים ומצטחקים… זכרתי את מקומי ואת אשר אתי… איזו תולעת מוצצת בעומק לבי ואיזה רגש של כלימה משבר את רוחי…

– אולי ישו’ב חַוַגַּ’ה אל המושבה?…. מרכבת הפקיד פה…

– אשוב, בודאי אשוב… תודה לך, מחמד…

– שלמתי לגרמני, יצמאתי מן הבית. ישבתי במרכבת הפקיד ואשוב לפסגה… לאן אשוב?…

– לא יירו בנו עוד הנבלים… היום שלחו לעכו שלשים איש אסורים בכבלים…

באתי אל ביתי, בעלת־הבית ישבה על פתח ביתה ועיניה מלאות חרדה… היא קפצה לקראתי…

– היכן היה אדוני?… בבית־הספר לא ידע איהו, ואף אני לא ידעתי… כה דאגנו!…

– הייתי נצרך להיות בחיפה…

נכנסתי אל חדרי, נפלתי על מטתי, לא אכלתי, לא שתיתי.

– חש אני בראשי… אין לי תיאבון… עניתי מחדרי על בקשת בעלת־הבית. עברו שעות ארוכות, שעות קשות… “מי זה בוכה?… כה חרש, כה מר…”

זה היה בכיי… בכיה יתומה בתוך החדר הריק והמת שלי…

למחרתו בצהרים כששבתי מבית־הספר אמרה לי בעלת־הבית שלי:

– הגברת אלתין שלחה לשאול לשלומו…

“איפה?… היא דרשה לי? היא אינה בזה לי? לא תגרשני?…”

לבי הכני, הכני… בעמל רב בלעתי את מאכלי, לא יכולתי לאכול…

– אדוני חולה?… – פני בעלת־הבית שלי היו עצובים ומלאים צער…

– לא!… בריא אני… אין דבר!… – הצהלתי את קולי להרגיע את לבה.

בערב הלכתי אליה, מצאתיה מוטלת על הכסא המטולטל שלה ועיניה חצי סגורות… הרגישה בי, קפצה ממקומה…

– אדוני?! מה לו?… היכן היה? מדוע לא בא אתמול?…מה קרה לו?… איזה אסון?…

ידיה הקטנות לוחצות את ימיני ובעיניה מבריק מבט של פחד, של דאגה. שעות ארוכות ישבנו על המעקה. דברנו בקול רפה, קול נמוך כאבלים. את ידה לא לקחתי. כאסורות היו ידי על ברכי. היא לא גרשתני!… ואנכי אהבתיה… מה אהבתיה… לו יכולתי לנפול לרגליה, לחבקן ולהתפלל להן ולשפוך את מרי שיחי… מה טוב היה לי אז!…

יא

בערב השני ידעתי, הה ידעתי… מה אני לה… באתי אליה בשעה מאוחרת. לפנות ערב באה טלגרמה מבעלה, כי למחרתו ישוב. ולבי דחני להגיד לה איזה דבר… איזה דבר חם, אשר אולי לא תהיה עוד השעה כשרה להגידו לה. מצאתיה כמו אתמול נשענת על הכסא המטולטל שלה חצי ערה, חצי נרדמת. היה חשך, הירח כבר מאחר לצאת. ישבתי קרוב אליה, את ידה אשר הושיטה לי לא הנחתי מידי, בידי האחת אחזתיה ובידי השניה עברתי על חלקת עורה הדק. קרה היתה היד, בלי טפה של דם. פתאום משכה את ידה ממני. משכתה בעוז, לבי הכני. ישבה ממולי ואת ראשה הרימה ותבט ישר אלי, ועיניה… לא הכרתין הפעם… מה הביעו? כעס? תרעומה?… אלי!…

– אדוני לועג לי?… – וקול בכי דק, חנוק פרץ בין פתחי שפתיה… ודברים קשים מתוך הבכי…

איזמל קר עבר את לבבי, וסם צפעוני התפשט בכל אברי… קרח… הלב כמו חדל מדפוק… הנשימה עמדה, הדם הלך ונגלד…

– שפרה?!…

מה לי?… עיני חשכו… הנה שפרה נעשתה נקודה אחת, נקודה קטנה… נעלמה אף הנקודה… איננה… ואין מעקה ואין בית… חשך… ראשי סחרחר, סחרחר… קול רעש עלה באזני… שאון גלים… היכן אני?…

ופתאום… נגיעה קלה, קלה על שערותי… יד מי געה בי? ורוך ועדן שפכו מאותה הנגיעה הקלה וימלאו את כל בתי נפשי… וגליד הקרח המעיק על הלב נמס… הלב שוב דופק… עיני נפקחו… פנים קטנים, פנים טובים ומלאים רחמים קרובים, קרובים אלי… מבט מלא חרטה, מלא יסורים וצער מביט אלי… הפני איפה אלה? המבט שלה?… וקול לחשה אני שומע:

– אדוני הרגע… הרגע נא…

ומן הקול המלא חבה, חמימות, ערבות הנפש הוקל לי וירוח ללבבי… קל וטוב… ואפול לברכיה ואליט את פני בשמלתה… ואבך בכי מר, בכי עצור… האיש בן שלשים ושבע בוכה כנער על ברכי תלמידתו… לבכות!… לבכות!… זה יותר מעשר שנים יבשות עיני, יבשות ובוערות… תהיינה פעם אחת רכות… אשפוך פעם אחת את מרי שיחי לפני זו, שבגללה נשברו על חיי לרסיסים, אולי יוקל לי, אולי תכבנה הדמעות את האש האוכלת אותי… את האש אשר שרפתני, לא השאירה בי מתוֹם ותשימני גל של אפר… כמה פעמים בקשתי, התפללתי, התחננתי למלאך הממונה על הדמעות, כי יתן דמעות לי, ים של דמעות, דמעות רותחות וצורבות… ותפלתי מתה באויר ואזני המלאך היו אטומות… כמה פעמים צעקתי לשמים וצעקתי מתה בתוך חללו של המרחב הריק והשמים היו קשים כאבן… לבכות חפצתי! אבכה וירוח לי! האם אבוש לבכות? יבושו הם, אשר החריבו את עולמי בחוקיהם האכזריים אשר חקקו, במנהגים הקשים אשר הנהיגו ויחנכוני בהם וישעבדוני אליהם, ויעכירו את יפי נעורי… ויעשוני קלוע כל הימים בין הספקות… אבכה הפעם לרגלי האשה, אשר בה צֻמצמה כל קדושת חיי… ואבך…

וכשהוקל לי וכשהרימותי את פני אליה ואראה את פניה הדואבים, ואספר לה את כל לבי… דברים קטועים… שברי רגש… שברי־מחשבה… היא הבינה לי, וככל מה שהוספתי לספר רחבו עיניה יותר ותפקחנה יותר… תהום של צער של ענוי הנפש הנפתח ונשפך אל תוכן… מה יפו, מה עמקו באותה שעה!… זה היה יופי חדש, אשר נולד עם ספורי ויגדל עמו… סימן גדול של שאלה ושל תמהון הביט אלי מתוך העינים… וכאלו שאל: רבונו של עולם, למה תתאכזר ככה עם בני האדם הקטנים והמסכנים הללו, הגדולים רק בצערם?… גמרתי לספר. החרשתי. החרישה גם היא. ומבט עיניה לא סר ממני. ופתאום: בתוך עומק עיניה רחף, שט הניצוץ של ברק ממראה האפר… האשה הקבורה במעמקים השפונים פרצה החוצה בעוז ותצת אש באישוניה… וקול לחש, לחש צורב כאש שמעתי…

– לו ידעתי לפני שנים אחדות!…

– מה היה יכול להיות?… – צעקתי ואקפוץ כנשוך עקרב… וצעקתי היתומה מתה בחלל האויר… האמנם… היא אוהבת אותי?… ואנכי אחזתיה בכל כחי ואמשכנה אלי לבין זרועותי, חבקתיה, דבקתיה כחותם על לבי… לרקוד עמה חפצתי, לשיר, לצעוק… חפצתי לעוף עמה על קצוי הארץ, למקום בודד אשר עין איש לא תשורנו שם, רק לבדנו נהיה בו, לבדנו, שנינו… ואיש לא יפריענו ואיש לא יהיה בתוכנו, רק אנו ואהבתנו… אבל ידה הקטנה, הקטנה והרפה דחפתני פתאום בהחלטה… והניצוץ כבה בעינים והאשה נעלמה ואיננה…

– ירפני, אדוני ירפני… עבר הזמן, עבר…

ושוב היא מוטלת בכסא חורת, אלמת, חצי מתה…

– איפה, מה אמרת לי, איפה?…

שתקה. מבטה היה רחוק, רחוק… לאן נעלם? אנה פנה?… אל העבר?… מת אף לבי. ושוב אנו יושבים נדכאים ונענים, – שוב ידה הקרה בתוך ידי, שוב כסיתיה נשיקות חמות, והיא מתה. ושוב בא גל חזק וכביר וירימני… קפצתי ממקומי, משכתיה אלי, על כרחה משכתיה ואדבקנה על לבי… שפתי בקשו את שפתיה המתחמקות ממני… מצאתין… שפתי דבקו בהן!… אלי!… שפתיה נעשו חמות, מתוקות והן רועדות מתחת לשפתי ותדבקנה אל שפתי… נשיקה?…

– איפה!…

שוב צמחו לי כנפים, שוב חפצתי עוף אל קצוי הארץ…

– ירפני… ילך לו, אדוני… ילך…

נפלה חצי מתה על כסאה…

– איפה, חניני, איפה, רחמיני…

– ירפה אדוני… עבר המועד…

עבר?… מתי?!… היה הרגע ואבדתיו?…

ובין רגע חולפים עוברים דרך מוחי כל חיי למן היום אשר הכרתיה. עשרים שנה היו לי כרגע אחד… מתי היה זה? מתי היה הרגע?… האם אז, כשראיתי את דמעת־הצער על חוף הים?… או בשעה שראיתי את דמעת־הגיל על הככר לפני בית־הפקידות או אז, בפריז, בבית־החולים… אולי באה לבקשני?… ואז בירושלם ליד המגדל דברה על אהבתה היא?…

“למה לך לדעת כל זאת?…”

למה?… מחשבה איומה אחת מנקרת את מוחי… מי יודע?… אולי אהבתני בשעה שהיינו חפשים גם שנינו, בשעה שלא היה עוד קיר ברזל מבדיל בינינו, קיר זה הקימונו שנינו לאסון חיינו… שערות ראשי סומרות, מוחי מתבלבל לאפשרותו של רעיון מבהיל זה… אולי רק מקרה שאין דוגמא לאכזריותו הכה את שנינו בבת אחת…

מה חשקתיה באותו הרגע… אלי!… חשקתיה כמשגע… סלחי לי, יחידה שלי!… חפצתי אותה את כלה, את כלה חפצתי… באיזו שמחה הייתי נותן אז את כל חיי בעד רגע אחד של אושר־מלא… ואף חשקי זה – יצחקו לי השאננים או לא יצחקו! – קדוש היה, טהור היה כשלג אשר על ראש החרמון, כזהר טל בקר על ראש הכרמל!…

יב

למחרתו אחר הצהרים, בעוד היום גדול באתי אליה.

– התלכי לטיל אתי מעט?

– אלך.

הלכנו. באנו אל חורשת האקליפטוס, אל העצים העבים אשר מאחורי המושבה.

– את הולכת לפעמים אל החורשה?

– ביום שנסע מזה אדוני, בפעם האחרונה, ישבתי שם כל היום… מני אז לא הלכתי.

– בואי עמי…

באנו אל תוך החורשה.

– איזה עץ היותר יפה מכל העצים הללו, שפרה?

– היותר יפה… למה אדוני שואל?… זה!…

– בואי… ראי מה רשום עליו?…

– רשום?…

בתוך קליפת העת בעומק בשרו היה רשום באותיות גדולות: שפרה… ובאו עמוק עמוק בבשר העץ… השחירו מרוב ימים… פניה הוארו, הבריקו.

– מתי, אדוני?

– ראי!… – הראתיה על העץ מעברו השני.

– בשנת תר… באמת, עוד אז?… לפני עשר שנים… אנכי לא העזתי לחשוב…

– אפה, אפה שלי!… – חבקתיה משכתיה אלי…

– ירפה אדוני… – נחלצה מתוך זרועותי…

– נלך אל הגנה אשר עשו תלמידי?…

– נלך…

היא אהבה את גנתנו. היא אהבה את חיי הנטיעים הרכים והרעננים, המתחילים להתערה. ואף אנכי אהבתים. בתוך העצים ידעתי עץ אחד היותר יפה בין העצים וזה כבר אשר קראתיו בשמה וזה כבר השגחתי עליו ביותר.

– איפה! יפה העץ הזה?

– יפה!…

הביטה אלי ברצון.

– את העץ הזה קראתי בשמך…

– איך?… – שתי עיניה הכחולות הביטו אלי בתמהון.

– ‘שפרה’… כך רשמתי בספרי…

– אל יעשה ככה, אדוני… – פניה התכסו צל.

– למה איפה…

– חבל… עץ נחמד כזה… יבול… ימות!… איזה קול איום של נבואה קשה עלה מתוך דבריה…

– לא, איפה, חלילה!… אשמרהו כאישון עיני… אשקהו, אנטרנו… הוא יפרח, יגדל, ישגשג… עץ אהבתי הוא!…

הצל על פניה נעשה עב, שחור… ופתאום… דמעה גדולה נצנצה ונשארה תלויה בבת העין…

– איפה, למה?…

– אל יקרא את העץ על שמי, אדוני… אין לי מזל… כל הנוגע בי יבול, יבול כמוני…

– איפה!…

פתאום עמדה, התישרה מלא קומתה, הביטה אלי מבט עמוק, עמוק ותקח את ידי בשתי ידיה הקטנות…

– אדוני יבטיחני!…

– מה, איפה?…

– כי ישכח את הכל, את הכל מה שהיה בינינו בימים האחרונים, כי ישכח את כל מה שספר לי אתמול… ישכח ויהיה לי שוב רק אדוני היקר, אדוני החביב, החבר היותר טוב שלי…

– איפה, איני יכול… לי את, לי תהיי…

– אנכי לא אהיה לאדוני לעולם! אנכי אֵם לילדתי ולנצח לא אבגוד בה… יבטיחני אדוני!…

– איני יכול, איפה… אין בי כח…

– יהיה אדוני חזק כמו שהיה תמיד… יחזק, יאמץ, ישכחני, יזכור רק את תלמידתו, את חברתו…

– לא אוכל…

היא משכה את ידיה מעלי ותלך… הלכתי אחריה… אובד הלכתי אחריה ובלבי תופת… שבנו לביתה. השמש התחילה נוטה לערוב. עוד מעט תבאנה העגלות מחיפה, ישוב האדון אלתין"… פתאום התעורר בי איזה רצון עז, חזק כעשת…

– איפה, עמדי!… – עמדה.

– איפה, תלכי אחרי?… תהי לי?

– לא!… לעולם לא!…

עזבתני. רצה במדרגות למעלה…

יג

למחרתו כשקמתי היה רגשי קשה עלי ועל מחי העיקה מחשבת־אבן: “הלילה היתה איפה שוכבת בזרועותיו של הפקיד”… חרדתי כֻלי. רגש קנאה קשה כשאול תקפני והנני מודה על האמת: ברגע ההוא שנאתי את שניהם ובזתי לשניהם לפקיד ולה גם יחד… ולו היו שניהם לנגדי ברגע ההוא הייתי מוכשר לשפוך דם… אבל רוח ‘גבורתי’ נשתה מהר… מחשבה חדשה קמה עלי: “היכן היתה גבורתך בעוד זמן?”… ומחשבתי החדשה הכלימתני, דכאתני ותעשני קל ונבזה בעיני.

– הפקיד אלתין לא שב גם אתמול אל ביתו… בשרתני בעלת־הבית, כשיצאתי אל התה.

– איך?… למה?…

– איני יודעת… רץ בא אמש בערב מחיפה ויביא מכתב לשפרה… הפקיד נתעכב…

חרטה אכלתני: למה חשדתי את שפרה במה שלא היה בה? אולי שכבה כמוני כל הלילה עם עינים פקוחות מלאות צער וכליון־הנפש… ובבית־הספר ישבתי כעל גחלים: למה התעכב הפקיד?… ובצהרים סרתי אליה. פניה צהלו אלי.

– אדוני?!… מדוע לא בא אתמול בלילה!… הייתי מבשרתו¹⁸ בשורה טובה… יראה, איש רע, מה הפסיד!…

ומדי דברה נתנה לי את מכתב בעלה, הוא הודיעה, כי שלח לפני זמן הצעה לפריז לקנות כברות ארץ רחבות במחוז טבריה וליסד עליהן מושבות חדשות. עכשיו נתאשרה הצעתו והוא מצֻוֶה ללכת ולתור את הנחלות… מחיפה הלך לדרכו, אשר יעשה בה כשבועים ימים ויבקש אותה לבוא בסוף השבוע לנצרת ומשם ישובו יחדיו… אגב תראה את עמק־יזרעאל, שהיא נכספת זה כבר לראותו…

אנכי קראתי את המכתב מהוא עמדה מעלי בעינים פקוחות לרוחה לראות את הרושם, אשר יעשה עלי המכתב. כן, המכתב הפתיעני, אבל לא במובן אשר חשבה היא… אנכי ידעתי, כי את ההצעה עשה פקיד החונה בקרבת נצרת… ואם קבל בעלה צו מפריז, אין זה אלא לבקר את מעשיו של הפקיד ההוא, שהיה חשוד בעיני הפקידות ב’אידיאליות' יתרה… למה שקר לה בעלה? מדה זו לא הכרתי בו. הדבר היה לסימן רע בעיני: הוא רוצה להתהדר בעיניה; אין זאת כי הרגיש בהתרחקותה ממנו… הוא רוצה לקנות שוב את לבה באמצעים חדשים…

– אדוני!… שורה חדשה של מושבות… על גבול עמק־יזרעאל, בקרבת התבור והירדן!…

פניה ועיניה היו מלאים עליצות. נדמה לי שהיא רוצה להתהדר בכונה לפני ב’מעשה' שעשה בעלה… שוב לקברני?…

– אדוני אינו שמח!… פי!… מה היה לו?… לא נאה לו ככה!…

– שפרה, קשה לי לשמוח…

– רק לא להתאונן!… שומע הוא?… יהיה מעכשיו ‘אדם הגון’… לא כך? הנה כמה דברים יפים עתידים להעשות בעולמנו… אסור להתעצב!…

ועם שירה קטועה בפיה סבבה על רגלה האחת כבימים הטובים הראשונים ותצא מן החדר… מה היה לה? האמנם שמחה היא וטובת לב או רוצה היא לסמא את עיני?… בעוד רגעים באה שוב אל האולם הגדול.

– אדוני, מתי יסגור את בית־הספר לחופש הסתיו?…

– מחר.

– מה טוב!… הלא ילד עמי מחרתים לנצרת? לא כן?… נגמר הדבר, מה?

“ללכת עמה אל הפקיד?…” התקשיתי במחשבתי.

– אדוני מפקפק?… אינו רוצה ללכת עמי אל עמק יזרעאל?… – עיניה נתמלאו עצב חרישי…

– אלך, שפרה, אלך… כלום יכלת לחשוב שלא אלך עמך?…

– “נער טוב”!… ידעתי שהוא שוחרי ככלות הכל, טוב לב… יקבל את שכרו: ינשק¹⁹ את ידי וילך אל בעלת־הבית שלו לאכול צהרים… הלא היא מחכה לו, המסכנה…

ידה הרכה הקטנה הוגשה אל שפתי… ותעלם…

“מה היה לה?… מנין העליזות הזו והקול הזר הזה לשפרה הצנועה?…”

… אנכי לויתיה עד נצרת. בנצרת לא חפצתי להשאר אף רגע. הרגשתי כי אין אני יכול לראות ‘אותו’ ברגע הזה. בצאתנו שנינו ממרכבת הפקיד הושטתי לה את ידי להפרד…

– שפרה… נפרד… אנכי הולך ברגע הזה אל הגליל העליון…

– למה אדוני?…

סנטרה רעד שפתיה עֻוו מעט ובתוך קולה חרדה דמעה.

– איני יכול, שפרה… איני יכול לראותך נוסעת ‘עמו’ זה… אלך ולא אראה…

החרישה רגע קל.

– אבל אדוני ישוב… לא יעזבני?… לא יקח ממני את חברי האחד?… יזכור: לו הכל: בית־ספר, שירה… לי רק הוא!

מבטה הביע בקשת רחמים.

– אשוב, שפרה…

– ילך!… יעבור בארץ לארכה ולרחבה… ירפא… וישוב אלי בריא, עליז ומלא מרץ… לא כך?… הארץ תרפאנו. הלא אדוני כה אוהב את ארצנו!…

יד

בגליל לא נרפאתי כברכתה. שני חדשים נדדתי מהר להר ומעמק לעמק ממושבה למושבה וממכיר למכיר ואת רפואתי לא מצאתי. לא הטבע ולא האנשים לא נתנוה לי. נשמתי הוסיפה להשרף על האש המתמיד, ואשוב לפסגה: הרי מורה אני ותלמידַי מחכים לי!… אבל לא להוראתי ולא לתלמידי שבתי ולא אליהם משכני לבי. למה אכחש? כל ערכם אבד בעיני, בימים ההם!… באתי לחיפה רצוץ נשמה ושבור גוף. פנתה אמה לקראתי ברחוב. שמחתי לה כבימים הטובים הראשונים, ואף היא שמחה לי…

– שפרה כאן בחיפה…

– פה?… היכן היא?… מה היא עושה בזה?…

– קודחת, מימיה לא קדחה, אל אלהים יודע, מה היה לה!… היא בבית־המלון, בראש הכרמל… הלא תלך אליה, אדוני?…

– אלך… בודאי!…

ואלך, ואחרי שעה קלה כבר עמדתי בראש הכרמל ליד בית המלון הגרמני.

– היכן כאן מעונה של הגברת אלתין?… – שאלתי את השוער.

– אדוני המולה, אדוני המולה!… הגיעה לאזני קריאה של חדוה ובהפנותי את פני לעומת הקול ראיתי את ילדתה הפעוטה רצה אלי ברגליה הקטנות, תלתליה הזהובים מתנועעים באויר ועיניה השחורות מבריקות ברק של אושר… מה יפה היתה!… גם אומנתה הלכה אחריה. רצתי אל הילדה. תפשתיה, הרכבתיה על שכמי והיא צחקה בקולה המצלצל ותחזק בצוארי…

– ילדתי, היכן אמא?…

– אמא… לֹאשה… אוי לֹאשה!…

פני הילדה נעשו רציניים כפני גדולה ותאחז בידיה את ראשה הקטן…

– הגברת קודחת, אדוני, ראשה כואב עליה היום… – אמרה האומנת – היא על המעקה העליון, הפונה אל הגן…

– האם אוכל ללכת אליה?

– בודאי, אדוני… היא אמרה היום, שאדוני צריך לשוב באלה הימים…

– גם את תלכי עמי, ילדתי?

– לא, אדוני, היא הולכת לטיל…

נשקתי לילדה ואלך אליה. המעקה היה מכוסה מכל עבריו ירק חי כאפריון. היא ישבה נשענה על ספה רחבה ופניה אל הגן…

– שפרה…

ראשה נפנה אלי בפחד. נבהלה.

– אדוני!…

אלי! מה חורו פניה…

קמה במהירות מספתה ותצעד לקראתי. פניה החורים התאדמו מעט ועל שפתיה רחף צחוק קל של שמחה.

– שפרתי, מה לך?

– אין דבר, אדוני… מעט קדחת… ופני אדוני מה רעים… אלי!… איך לא יבוש?…

עמדנו איש למול חברתו, ידינו שזורות זו בזה ואך מבטינו דבוקים, חבוקים. ישבנו. ידה נשארה בידי. כה קטנה, כה רכה, כה עלובה…

– שפרתי… איפה שלי!…

דמעה גדולה נפלה מעיניה, התגלגלה, ירדה על הלחי²⁰ ותפול מטה ואחריה עוד אחת ועוד אחת…

– שפרתי!…

משכתיה אלי הושבתיה על ברכי, בקשתי את שפתיה…

– אדוני, אל נא יגע בי…

שפתיה נשמטו ממני, אבל היא נשארה יושבת על ברכי כילדה קטנה.

– שפרה, למה את דוחה אותי?… למה תתאכזרי אלי?…

– אנכי קויתי… חשבתי, כי אדוני ירפא בגליל.. לשוא כל העמל…

– לא ארפא עוד, שפרה, אבדתי, אבדתי… כל עמל לא יועיל לנו!

נטיתי בזהירות יתרה את ראשה אלי קרוב, קרוב. שערותיה נגעו בשערותי ואנשקה על מצחה, על עיניה, על פניה, על שפתיה. בפניה פרח אודם… והנשיקות נעשו מתוקות, מתוקות… והרגעים נמשכו לאין סוף… רגעי נצח… ישבנו בלי תנועה, בלי מלה, בלי קול ורק שפתותינו דבוקות, דבוקות… פתאום נפל מבטי על חזה… החולצה הדקה נפתחה ומבינה נשקף אלי אחד משדיה… קטון, עגול ולבן כלבנת הספיר ורענן כסמדר שטרם פתח… ואיזה דבר סוער, סואן, משבר, מפרק, שלא ידעתי כמותו כל חיי קם בקרבי וראשי נעשה עלי כגלגל ולבי הולם, פועם ומבקש לקפוץ החוצה…

– איפה!…

קולי רעד מחשק ועלה גס וזר ופראי ומבלי שנתתי חשבון לעצמי אחזה ידי את שדה ותדבק בו בחזקה…

פניה התאדמו כתולע, נתמלאו חמה, נרתעה לאחוריה… אבל ידי אחזו בה בחזקה… לא הרפיתיה… ובעוד רגע קל פסקה התנגדותה… וברגע השני הרגשתי את כל גופה החם כשהוא מפרפר בין זרועותי אחוז חשק כמוני… וחזה חשוף… ואדע, כי עוד רגע תהי שלי… אבל פתאום התעוררה בכח משונה, דחיתני בשתי ידיה, נחלצה מזרועותי, צנחה מעל ברכי ותשב על הספה בלי אונים כחצי מתעלפת… ושוב פרץ מעין של דמעות מעיניה..

… מן החצר הגיע אלינו קול צחוקה של ילדתה…

“ברח לך מזה בעוד מועד!” צעק אלי קול אדיר, קול חזק מלבי…

– ילך אדוני… ילך מפה…

קולה היה קול דק וחנוק, כעולה ממעקים רחוקים… ותרם את פניה אלי… מלאים היו התעוררות²¹ עצומה ועיניה הבריקו אש…

– איפה, שמעיני רק פעם… עוד רגע… תשמעיני…

– יגיד… מה בפיו!?…

– שפרה… איני יכול להשאר יותר בפסגה במצב כזה… אנכי משתגע… אין בי כח עוד… האמיני לי!… שפרה אחת משתי אלה: לכי עמדי באשר אלך, או נפרד לעולם…

עברה התעוררותה, שוב חורו פניה כשׂיד. רק רגע קל התלקחה מלחמה נוראה בלבה.

– ילך, אדוני. נפרד…

הלכתי.

טו

הלכתי להפרד מבית־הספר, מתלמידי, מבעלת־הבית שלי. וידעתי, כי ללבבות אלה אגרום יסורים קשים. אבל הפעם עמד לי ‘מזלי’. בעלת־הבית הלכה עם בתה לשרון, בעלה של זו מצא שם עבודה ביקב. תלמידי הגדולים היו כלם בשדה. היורה הקדים לבוא וימלא את כל הידים עבודה.

עמדתי לפני הפקיד. הוא קבלני בפנים נזעמים. מה היה לו?… הגדתי לו את רצוני להתפטר מבית־הספר.

– כן?… – קולו היה קול התול למחצה וקול שמחה של נצחון למחצה – זהו סוף כל ה’אידיאות'… ובית־הספר מה יהיה עליו?

מנין הקול הזה?… האמנם חושד הוא בי?… או אולי הגידה לו שפרה איזה דבר…

ועוד דבר הפליאני: הוא ידע, כי באתי מחיפה ולא שאלני לשלומה…

– אבי חולה… בסכנה… קראוני לבוא…

– אם כן, עוד ישוב אלינו?…

נדמה לי שהפעם הורגשה בקולו הפתעה לא נעימה.

– לא אדע אדוני, לא אשוב עוד… ואם לעצתי ישמע, יפקיד את בית־הספר בידי המורה נ… מצאתיו ראוי לכך…

– הפקידות תדע לכלכל את מעשיה…

בקרירות יתרה נפרדנו. הלכתי אל חדרי. התחלתי לסדר את חפצי. והנה מחשבה חדשה הפתיעתני:

“מה אעשה לכתבי־ידי?…”

“תתנם לשפרה – קרא לי קול אחד.”

–שרפם"… אמר לי קול שני.

ערכתי מדורה. שרפתי את כלם. במבט מאובן ובלב ריק עמדתי והבטתי איך לחחו לשונות האש את מה שהיו פעם מחשבות, רעיונות, הרגשות… מה שחי פעם ויתן חיים אל לבי…

… ולמחרתו שוב עמדתי לקראתה בחדרה על ראש הכרמל. עמדתי וידעתי, כי פני מאובנים ושחורים ואכולי אש. מבט עיניה היא היה כבוי.

– מתי אומר אדוני לנסע?…

קול חלש, חרד.

– היום.

שוב רעד סנטרה הקטן כאז, לפני לכתי בפעם האחרונה גלילה.

– אדוני… מי ישאר לי?… על מי תעזבני?…

נעצתי בה את שתי עיני עמוק, עמוק.

“אֵבל קשה כסה את פניה. נתאבנו כפני אני.”

רגעים קשים אחדים שתקנו.

– אדוני… היכן כתבי־ידו?…

– שרפתים… אתמול בלילה…

שוב רעדו הפנים. רעדה כלה.

– ולי לא השאיר אף אחד…

– אַת רוצה בכתב־יד שלי, שפרה?…

– כן, אדוני!…

מחשבה־חץ עברה דרך מֹחי.

– אַת זוכרת?… אז כשנסענו מחיפה…

– תולדות אהבה אחת?…

– כן, אז שקרתי לך. לא כתבתי עוד. אכתוב ואשלח לך מן הדרך…

– האם ישלח?…

– אשלח, שפרה!

שוב החרשנו.

– שפרה… נפרד… היי שלום!…

– שלום, אדוני…

ידינו השתרגו הפעם האחרונה. נשקנו זה לזו נשיקת הפרידה. כלה רעדה כעלה נדף. הלכתי.

מעבר לחצר עוד הבטתי ממרכבתי אל עבר־המעקה אשר ליד חדרה.

חדרה… פנים קטנים, עגומים, עגומים הביטו אלי… כֻלי צער ויגון… מרכבתי נסעה לאט, לאט והפנים נעשו קטנים יותר, יותר… נקודה אחת… נעלמו.

האם לנצח?…

ציור

א

בן חמשים שנה היה ר' מרדכי כשעזב את ביתו, נפרד מעל אשתו ועלה לארץ ישראל לתור לו נחלה, אשר ינוח עליה לעת זקנתו. בנים לא היו לו. ביתו: בנו היחיד ובתו היחידה כבר היו נשואים ויבנו להם בתים לבדם. עסקיו היו טובים. חנותו, אשר עליה חי ויתפרנס כל ימיו ואשר ממנה עשה גם את הונו המעט, עוד גדלה בשנים האחרונות. אבל חייו היו לו למשא: הטרדות המסחריות התמידיות, הריב והמחלוקת עם החנונים השכנים, הפחד התמידי מפני הפרעות, – כל אלה גזלו את מנוחתו ומתוך עומק נפשו התנשאה איזו דרישה תקיפה: לנוח.

מעירתו הקטנה שבליטא ועד אודיסא עבר במסלת־הברזל. נדמה לו כי עודנו ממשיך את חייו הקודמים ונוסע אל העיר המרכזית לקנות סחורה. גם כל הנוסעים עמו היו מבני חבורתו הישנה ולא הרגיש כל שנוי. אבל משישב באניה וינתק מעל היבשה וירא את עצמו בין השמים ובין הים, בין קהל אנשים זרים, שרובם היו נכרים – היהודים: שני זקנים ושתי זקנות אשר הלכו אל הר הזיתים לא ענינוהו וגם דברו ז’רגון דרומי שהיה זר לאזנו – התחיל להרגיש איזו עגמת־נפש סתומה. מה זאת געגועים? על מה ועל מי? על חייו שכבר היו לו למעמסה, על ה’קונים' שרדפוהו מנוחה או על החנונים המתחרים בו, שהיה נכון להטביע את כלם ב’כף של מים'? ידידים לא היו לו כלל. מכיריו המועטים – היום היו ידידיו ומחר – ידידי שונאו ולמחרתים שבו עוד הפעם אליו…. וביתו? גם על ביתו איננו מתגעגע. את אשתו לא אהב מעולם, גם אחרי החתונה, בעודנה אשה צעירה, יפה ומלאה חיים, בישנית וכובשת את רגשותיה, לא אהבה. לבו נשאר תמיד שקט. הוא לקָחה לאשה, כי ככה רצו אבותיו וככה יעץ לו השדכן – ידיד ביתם הזקן. הוא חי עמה כל הימים בשלום וימחל לה גם על אפיה קצת ועל צרות־עינה בכל דבר שלא נגע אליה נגיעה ישרה, כי היתה בעלת־בית חרוצה, אֵם טובה ותשמר על בניה כעל אישון עיניה. וככה עברו חייהם המשותפים במשך שלשים שנה. אמנם בזמן האחרון, שאחרי שנִשאו בניו והבית נשאר ריק, הציקה לו מעט בטרחנותה התמידית, בהתמרמרותה הנצחית ובטענותיה המטרידות, אבל הוא הביט על כל זה מתוך קרירות ושויון־נפש: מסתמא נאה לו ככה, ומי יודע אם לא כל הנשים כמוה?… בכל אופן, על אשתו לא התגעגע, וגם לא על בניו. הוא אהבם, אבל תמיד התיחס אליהם בקרירות ואף פעם לא העירו בו איזה בו איזה רגש חם וחזק. גם בהיותו בביתו יש אשר עברו שנים והוא לא רָאם, עברו חודשים והוא לא כתב להם. ואלא מה הוא חסר ולמה עגמה נפשו?

והוא מבין פתאום: הבטלה היא שגרמה לכך. הלוא זה הוא לו היום הראשון שכולו מנוחה. הרי שלשים שנה היה עסוק במסחרו ולא נח אף פעם. במשך כל השבוע הריהו טרוד במכירה, בקניה, בהלואות, בגבית חובות, ביסורים של סחורה מקולקלה, בחוב שלא בא לגובינא, בשטר שהגיע זמן פרעונו… סדרה ארוכה של טרדות שאינן פוסקות…

וביום השבת וביומא דפגרא? ההיו לו אלה ימים של מנוחה? לאו! לא, ‘אדם מן השוק’ הוא –, ‘בן־הרב’ הוא. עד החתונה עסק בתורה ונחשב לאברך משי: רבים התברכו בו ויחשבוהו ראוי להוראה. סמיכה לא קבל, הוא מאן ברבנות. וגם אביו בקש לעשותו ל’סוחר' ולא לרב, שפרנסתו על הצבור. אבל בתור ‘בעל־הבית’, הנקרא אל התורה, ‘בן־הרב’, לא יכול להתנהג בשבת וביום־טוב מנהג של קלות־ראש. עוד ביום הששי, מן הבקר, התחיל להרגיש את כל כובד ה’חובות' שמטיל עליו מתחילה ה’ערב שבת' ואחרי־כן ה’שבת' בעצמה. היום של ‘מנוחה’ היה עובר עליו מתוך דאגה, המקיפה את כל מחשבותיו ורגשותיו: מה יאמרו הבריות? האם איננו מביש במנהגיו את אביו, ‘הרב’?… והוא הדין ביום־טוב: בימי־הפסח רב, ‘ימים הנוראים’.

והוא נגרר אחרי מחשבותיו וזכרונות חייו. הוא מתחיל לזכור את כל ההרפתקאות שעברו עליו… והוא נבהל מתוך כך: נדמה לו שהוא עובר על לאו של “לא תתורו אחרי לבבכם”… מעולם לא חשב על חייו, לא היה לו פנאי לחשוב… ומי יודע אם מותר הדבר ואם נאה כזאת לו, ל’בן הרב'?….

והיום היפה, השמש הבהירה, הים השקט, הרוח הקל הנושב במנוחה ונושא בכנפיו חיים, נעימות ומתיקות, והאניה המחליקה על פני הים המבריק – כל אלה מוסיפים עוד לזעזע את רוחו; מרגיזים הם אותו ומעוררים בו הרהורים שלא ידעם ולא פנה אליהם מעולם… ועל פני המכסה של האניה מתהלך ר' מרדכי לבדו, מתהלך מתוך איזו התרגשות והתרגזות קלה.

ו’ר' מרדכי היפה' – ככה היו קוראות לו בלחישה בינן לבין עצמן נשי עירתו – יפה כפלים ברגעים האלה: גבה הקומה, בעל כתפים רחבות, ‘קפוטתו’ השחורה והמגוהצה – נוהג היה ר' מרדכי גיהוץ בעצמו – יורדת עד לברכים, ראשו מכוסה ירמולקה קלה של משי, שפמיו וזקנו הרחב עודם כמעט שחורים לגמרי, רק זעיר שם, זעיר שם נוצצות שערות כסף־לבן ומוסיפות לו לוית חן. עיניו הגדולות והשחורות נוצצות כעיני צעיר ובתוכן שוכנת חכמה. פניו הלבנים העדינים כפני קצין קצת עצובים. מעל מצחו נשקפת מחשבה.

“מה יפה ז’יד זה!” – מספרת לחברתה ‘פריצה’, העומדת על המכסה העליון של המחלקה הראשונה ומתבוננת אל ההמון, אשר על המכסה התחתון. ויש אשר נפשו של ר' מרדכי מתעטפת בו והוא מוציא מתוך ילקוטו ספר־תהלים ישן, שהרבה שנים השתמש בו, יושב על גבי ערמה של הבלים מתחיל לקרא בנגון עצוב, בנעימה נוקבת עד תהום הנפש… ויש אשר אחדים מן המלחים, ברוצם למשלחתם, עוברים על יד ר' מרדכי, עומדים פתאום, כאלו איזו יד נעלמה אחזה בהם, עומדים ושומעים… והאחד מספר לחברו: “מה יפה נגונו של ז’יד זה!”

ובקריאת תהלים עסק ר' מרדכי גם כשעברה אניתו בין שני חופי הבוספור ואחד מן המחזות היותר יפים שבעולמו של הקב"ה נתגלה לפניו, והוא לא הרגיש בו… ורך נגונו נעשה כאלו יותר חזק וישתפך בכל הסביבה ועד מרום הבוספור הגיע…

– “יפה הוא הז’יד, אבל טפש ככל אחיו!….” – אומרת עוד הפעם הפריצה לחברתה, כשהן עומדות על המכסה ומתבוננות אל יפי ההרים הנהדרים ומבלי משים נופלים מבטן גם על היהודי היפה, הקורא בספרו, שם על המכסה התחתון.

ב

בקונסטנטינופול נתמלאה האניה נוסעים יהודים. כלם היו מבני דלת העם כמו שהעידו על זה פניהם, מטלטליהם ובגדיהם. ר' מרדכי נשתמט מן העדה הזאת: חוש ה’בעל הבית' שבו הרגיש בה מעין סכנה ל’כיסו' ועוד, שכלם היו ממדינות המזרח ודבריהם ונמוסיהם היו זרים לו ולרוחו. כל היום התהלך ר' מרדכי מרחוק ולא התערב בהם, אבל כשירד היום הוכרח לשוב למקומו ולמשכבו. שכניו החדשים היו זקן וזקנה ואשה צעירה אחת – ואולי בתולה, מי יודע? ר' מרדכי זרק בה מבט בדרך הלוכו ולא הוסיף. על ה’שלום עליכם' של הזקן ושל שאר היהודים שישבו בשכנותו של הזקן, ענה בקרירות. השמש החלה לשקע והנוסעים החדשים התאספו להתפלל תפלת מנחה בצבור, וגם ר' מרדכי נצטרף להם. וכשהגיעה שעת תפלת ערבית כבדוהו ב’ברכו‘. לבו של ר’ מרדכי נתרכך מעט, הקרירות העשויה עברה ובינו לבין שכניו התעורר איזה קשר פנימי. בעוד זמן־מה נודע לו, כי הם פליטי רומיניה, שנתגרשו עתה משם בחוזק־יד ורובם הגדול הלך לאמריקה ומעוטם שם פניו ל’פלשתינא'.

אחר תפלת ערבית ערכו הנשים סעודה, שכל המסובים השתתפו בה. רק ר' מרדכי סרב מאכול עמהם ביחד. לאחר הסעודה הכינו הנשים ‘קהוה’ וישתו מתוך כוסות זעירות, מה שהפליא מאד את ר' מרדכי: מימיו לא ראה כזאת. גם לו הגישה האשה הצעירה כוס קטנה של נוזל שחור… מתחלה מאן לקבלה וגם לא ידע שתיה זו למה? אבל עוד הפעם נתקל מבטו מבלי משים בפני האשה והרגיש בעצמו שהוא נבוך, ומתוך איזו דחיפה פנימית הושיט את היד לקבל את הכוס… זאת הפעם האחרונה בחייו, אשר בא במשא ומתן מעין זה עם אשה זרה… ואשה זו היתה שונה מכל אשר ראה בחייו. הוא לא הסתכל, אמנם, בה אבל הרגיש בכך.

האניה יצאה אל לב ים. רוב הנוסעים כבר ישנו. פתאום התחולל סער. רוח חזק אחז באניה וישליכנה ויטלטלנה הנה והנה. זרמי מים קרים נזרקו אל המכסה. המלחים רצו במבוכה אנה ואנה. לרגעים נשמעו שריקות תכופות מעל עלית הקפיטן. חפצים שונים שעל האניה נזרקו ברעש אל ירכותיה. הנוסעים הקיצו. מתחלה נדהמו ולא ידעו את אשר עמם. נשמעו אנחות וקריאות של פחד. רבים קפצו, קמו ושוב נפלו. עוד מעט וכל האניה נתמלאה צעקות, קללות וגם בכיות… ר' מרדכי נבהל בראשונה והקיץ בצעקה של פחד. נדמה לו שהוא הולך לרדת תהומה ורעיון מבהיל חלף ומחץ את מוחו: ‘בלי ודוי’… אבל חיש אבדה לו היכולת לחשוב, ראשו נתמלא משא כבד וכל קרבו נהפך בו… קשים היו יסוריו.

והסער לעומת שבא פתאום עבר פתאום. הים החל להרגע. בהלת הנוסעים עברה, יסוריהם הוקלו. בראשונה התעוררה ממקומה האשה הצעירה והתחילה להרגיע את זקניה ולהשיב את רוחם. וגם בר' מרדכי פגע מבטה ואיזה צחוק קל עבר על שפתותיה: של רחמים או של התול?… ‘מסכן!’ – נמלט מתוך פיה והמלה הגיעה עד אזנו של ר' מרדכי ויתעורר מחצי התעלפותו, ויבט מסביב.

– רוצה כבודו בחתיכת לימון?…

הוא לא ענה כלום, אבל הרגיש פתאום, כי אמנם היה רוצה באיזה דבר חמוץ…

והיא לא חכתה לתשובתו. בעוד רגע חתכה לימון לנתחים ותתן לזקנים וגם לו הושיטה את ידה.

רטט קל עבר בכל גופו של ר' מרדכי, רטט אשר לא ידעו מימיו… איזה נגיעה חמה הרגיש בידו ומן אותו המקום שביד עבר החום דרך כל איבריו… ויסוריו שקטו פתאום, ראשו הוקל ועיניו אורו… כשפקח את עיניו ראה לפניו פנים עגולים ומאירים ושתי עינים שחורות ונוצצות, המביטות אליו מתוך חמלה ומתוך צחוק קל…

את חתיכת הלימון לקח מידה, אבל אל פניה לא הביט יותר.

והים שקט. מתחת להרים הירח ובעוד רגעים האיר את כל הסביבה ואת מכסה האניה אור כהה ומלא קסם. האניה התחילה עוד הפעם להחליק בשלוה והים השקט נוצץ לאור הירח, צוחק בינו לבין עצמו וכאלו שואל את בני האדם המוטלים בידו:

– ההיטב חרה לכם?

כל הנוסעים יושבים על משכבותם, כלם מרגישים נחת רוח מיוחדה, כלם מספרים מתוך חדוה על פחדם הפתאומי ועל סערת רוחם ‘בשעת הבהלה הראשונה’. האחד מפסיק את דברי חברו, האחד נכנס לתוך ספורו של חברו, האשה הצעירה עומדת בתָוֶך, מביטה אל כלם מתוך צחוק קל וכלם פונים אליה ומספרים לה. וגם ר' מרדכי מרגיש בעצמו כאלו נצל מסכנה גדולה, ולבו קל כמו שלא היה אף פעם בכל ימי חייו. ויש אשר עיניו נפגשות בפני האשה והוא מספר גם לה – והיא מאירה לו את פניה ביותר.

ואחרי שעה קלה שוב שוכבים כל הנוסעים סרוחים על משכבותיהם הוזים, נמים. נשימותיהם הכבדות נשמעות על פני כל המכסה. ומנוחה ושקט מסביב. ורק הגלים, הנתקלים בחוטמה של האניה ונחצים לשנים, משמיעים משק קל. ולפעמים תשמע שריקתו השקטה של הקפיטן ולעומתה תענה שריקת המלח אשר על זוית ה’חוטם'.

פתאום בתוך הדממה ייקץ ר' מרדכי, ייקץ מתוך חרדה עמוקה. טפות זעה קרה על מצחו. הוא מביט מסביב במבט תועה ושפתותיו לוחשות ‘קריאת שמע’ של ליל… מה לו? הרי כבר קרא ‘שמע’ לפני השֵׁנה?

ועוד הפעם שוכב ר' מרדכי על משכבו, ומתכסה ומתעטף יפה יפה ונשאר שוכב דומם רגעים אחדים… ושוב מתעורר, ושוב מתהפך על צדו ומתכסה…

ובבקר השכם, קודם שעלה השמש בעוד שלילה ויום משמשים ביחד, קם ר' מרדכי ממשכבו, רחץ את פניו ואת ידיו, ברך ברכת הבקר וישב על ערמת החבלים שלו, פתח את הספר – ושוב משתפך נגונו המתוק והעמוק… אלא שהפעם נשמעת מתוכו חרדת־נפש חדשה. וכל הים ורוכסי ההרים המתגלים משני עבריו מקשיבים לאותו הנגון וכאלו שואלים: מה החרדה?

ג

את כל היופי, שצבר אלוהים באוצרותיו, שפך באותו יום על מפרץ הים השקט והנעלם, אשר בראש המפרץ הדרדנלי ששם השליכה עוגן אניתו של ר' מרדכי בבקר אחרי ליל הסער. ההרים כסו משני העברים על מבואו ועל מוצאו ונדמה לאגם מים סגור ומסוגר. האניה כאלו נתפשה כאן שבי ולא תמלט עוד מזה. מבין ההרים התגנבה השמש ותעל למעלה, ומשם שפכה את אורה על פני המפרץ מתוך בת צחוק קלה ונעימה וכאלו התגרתה בו: הרי מצאתיך!… וההרים מכוסים ירק ועצים עבותים, ומבין העצים צפרים מזמרות, שופכות הן את לבן בתפלת הבקר ועל צלע אחד ההרים צבור של בתים רכובים זה על גבי זה. ובמורד ההר לרגלי הים חומה… ומן החומה פורשות אניות־שיט קטנות, רצות הן אל האניה ומתוכן נשמעים קולי קולות. בעוד רגע הן צרות מסביב לאניה ואנשים מלובשים מכניסים רחבים ומצנפות אדומות עולים אל המכסה ברעש ובהמולה והמכסה נהפך לשוק של פירות, מזונות ושל כלים מכלים שונים…

כל ‘העולם’ של האניה הרי הוא כבריאה חדשה. מעין הרגשת יום־טוב בַּכּל ומסביב. גם פניהם הקמוטים והקודרים של יהודי רומניה כמו האירו. עוזבים הם היהודים את משכבותיהם ואת ילקוטיהם ועומדים מסביב למעקה המכסה ומביטים אל המים, אל ההרים ואל השמים ומדברים ברמזים עם המלחים שבאניות־השיט. האשה הצעירה לבשה שמלת קיץ קלה ולבנה ועל ראשה שמה מטפחת קלה ותרץ ותרפרף ממקום למקום ותבא בדברים עם כל האנשים וקולה המצלצל נשמע פעם כאן ופעם שם… גם את ר' מרדכי – שהיה באותו בוקר סר וזעף – בקשה למשוך אל תוך החברה ולהכניסהו בדברים.

אבל ר' מרדכי עמד בזעפו. בבוקר לאחר התפלה אמר אל נפשו: “לא אוסיף לראות את פניה ולא אבוא עמה בדברים.” ובכל זאת כבר הביט אליה פעמַים. והיא היתה יפה מאד: פנים לבנים, מראה השלג מראם ואודם רך מרחף עליהם; עינים שחורות ומבריקות חבויות בצל עפעפים שחורים וגבות חלקות כקטיפה. ובת־צחוק צפה ועולה מבין השפתים ומשתפכת על כל הפנים…

והרוח הרעה אשר תקפה את ר' מרדכי מאז הבקר הלכה וגברה בו. מימיו לא הרגיש עצמו בכך. מעודו לא ידע מה זה להמשך אחרי ‘דבר רע’ למרות רצונו ורצון שכלו. כשהיה איזה דבר נחשב בעיניו לרע היה נדחק מעליו מבלי להלחם כלל עם יצרו. ובכלל לא ידע מאז היה לאיש את יסורי ‘היצר הרע’… בנערותו היו דברים כאלה… אבל אלה היו מעשי ילדות ואינם ‘באים בחשבון’ כלל? והנה עתה כשהגיע כמעט לגבול הזקנה, כשהוא עולה ל’ארץ־ישראל' נעשה פתאום לנער… היצר־הרע מתגרה בו, מהתל בו, מושכהו לדבר רע, לדבר־עבירה והוא, ‘בן־הרב’, קצר־אונים לנצחו ולגרשו פעם אחת מתוך לבו… ר' מרדכי אינו מוצא לו מקום היום. הוא אמר לשבת על ערמת החבלים ולעיין בספרו, כבימים הראשונים לנסיעתו, אבל הרהורי לבו בעתוהו ויגרשוהו ממקומו: הוא אינו רואה אלא ‘אותה’ בלבד ואינו שומע אלא את קולה… וילך אל קצה האניה, ויבקש לו פנה נסתרת, אשר יסתר בה ולא מצא… וידוד ממקום למקום ומחשבותיו ‘הזרות’ עמו.

ומה נפלא הדבר: הוא מתחיל לחשוב על אשתו, מה שלא קרה לו אף פעם בחייו. וכל חייה, מאז הכיר אותה, עוברים לנגד עיניו. הוא זוכר אותה כשעודנה נערה והוא ראה אותה בפעם הראשונה, ביום של ה’תנאים‘. והיא אז נערה זקופה, שחרחרת ומלאה חן, בריאה ומלאה חיים, אבל פניה קשים קצת. הוא זוכר אותה לאחר החתונה, כשהיתה מפנקת אותו כל כך, כשהיתה מבקשת להראות לו פנים צוחקות ולהמתיק עליו את עולמו. הוא התיחס אז אל כל זה בשויון־נפש גמור, כאל דבר רגיל ה’מגיע’ לו, שקבלה עליה על פי התנאים שהותנו מראש. והוא אותה אחרי כן, איך הלכה ונשתנתה לאט, לאט… אחרי כל לידה נעשו פניה חורים יותר, רזים. ועוד יותר היתה משתנה לרוע אחרי כל מיתה של ילד. והילדים הרבו למות, מששה נשארו רק שנים, צורתה כאלו נטשטשה משנה לשנה, והיא כלה נתמזמזה, נעשתה כלה חולין כל רגש של יום־טוב; איזה קומץ של יסורים וגדולים… והוא בכל הזמנים הללו – שמחתו לא היתה גדולה וצערו לא היה עמוק; כל הנעשה בביתו וכל חיי משפחתו היו לו כעין טפל לכל מה שנעשה בחנותו, במסחרו ובכל חייו שמחוץ לבית. והוא רואה את אשתו בשנים האחרונות: אחרי שחלתה הרבה פעמים, אחרי שהתאבלה הרבה פעמים נעשתה בלה, כמעט זקנה. וככל אשר נהרס גופה כן ולקתה גם נשמתה. ה’טענות' נעשו יותר ויותר שגורות על פיה ואחרי כן גם קללות ונאצות… ויש אשר היתה ממררת את חייו…

איזה רצון מתעורר בלבו של ר' מרדכי לזכור את אשתו בגנותה ולמרות רצונו יזכור אותה בשבחה: רואה הוא אותה והיא נדכאה ונענה, עיניה מביטות אליו מתוך יסורים קשים ומתוך בקשת רחמים וחמלה. יש אשר נדמה לו כי עיניה הכואבות, הדואבות אומרות לו: ראה מה שהגיע לי מתוך חיינו המשותפים…

ולבו של ר' מרדכי מתכוץ. עצב חרישי משתפך אל נשמתו ומוצץ אותה. ומה שמפליא את ר' מרדכי עוד יותר הוא זה, שזכרונות ימי חייו, חיי עצמו, מתנשאים מתוך איזה תהום שבנפשו ועולים למעלה… והזכרונות כה דלים, כה מעטים ומחוסרים ענין. ימי נערותו מרחפים לפניו כאיזה חלום רחוק, חלום שיש בו איזה דבר אלא איננו לתפשו. כל חייו, שלאחרי החתונה, אין בהם כלום. צופה הוא עתה בכל מאורעות חייו בבית ובחוץ, כאלו קרו לו כל אלו רק אתמול; זוכר הוא את לידת בניו וגדולם, מחלותיהם ומיתתם; את שתי ה’חופות' של בנו ובתו, שזכה להן; את כל מה שעבר עליו במסחרו, את המקרים של רוחים מרובים ושל הפסדות. הכל הוא זוכר כל־כך בפרוטרוט, וכל כך בבהירות; וכל המאורעות האלה, שבשעתם היה ערכם מרובה כל כך, נעשו עתה בעיניו למחוסרי כל ערך וחשיבות. ויש שמתוך לבו התעוררה איזו התמרמרות עזה כנגד כל אותה הקטנוּת שמלאה את כל חייו, ושבשבילה חי ושלא השאירה כלום בנפשו…

וכל החיים של ר' מרדכי עומדים עתה לנגד עיניו כאיזה דבר שאין חפץ בו ריקי־תוכן ונעדרי־טעם… ויש אשר מתוך מחשבותיו הקשות הוא מתעודד פתאום וזוכר כי כך לא נאה ליהודי שכמותו, ל’בן הרב' כך אסור!… אבל אותו הטעם, שבזמן מן הזמנים, היה כחו חזק ומכריע, נחלש עתה ואינו יכול לעכב. והוא שוב הולך ומשתקע במחשבותיו.

באותו יום לא הלך לאכול את ארוחת הצהרים. כשקנו הנשים דגים בשותפות נשתתף גם הוא עמהן. ובעין יפה, אבל כשנתבשלו הדגים ו’היא' באה אליו לקרא לו מאן ללכת ויסב את פניו מעליה…

היא עמדה רגע כנכלמת, כמתרעמת ותשב אל מקומה. והוא הרגישה פתאום מוסר־כליות קשה. ויש אשר חפץ לקרא לה וללכת אחריה, אלא שלא העיז, וישאר עומד על מקומו עם מחשבתו הקשה ועם צערו העמוק… והשמש הצוהלת, והים הצוחק וההרים הרוקדים מתוך רעננות עוד מוסיפים על צערו, ואינו יודע מדוע? …

ד

ביום החמישי לשבוע, ביום של ‘קריאה’ נראתה בבוקר השכם העיר אזמיר מעל מכסה האניה. וכשנצנצו קרני השמש הראשונות, נפלו על תמונתו של ר' מרדכי, כשהוא עומד עטוף בטליתו הגדולה על ראשו ועל פניו ומתפלל מתוך המית לב עמוקה, ובתוך קולו הרועד, המשמיע בדחילו ורחימו את ה’ברכות' מרטטות דמעות…

רגיל היה ר' מרדכי לצום ביום החמישי, בימים של פורעניות, בימים שעמד בנסיון קשה. חביב היה לו יום החמישי יותר מן השני, כי ביום הזה מתה עליו אמו, מתה מתוך צום… את אמו איננו זוכר, כי במותה היה עדין נער קטן; תמונתה מרחפת לפניו מתוך חלום. השכנות היו מספרות בה ומתוך ספוריהן ידע, כי אמללה היתה ומתוך ‘חטא’ מתה. בת חמש־עשרה נכנסה לחופה היא היתה מפורסמת בעיר בשמה ובשם הכנוי, אשר לה ‘רחל’ה הזמירה’, כי קולה היה כקול הזמיר ומן הבקר ועד הערב צלצל בבית אביה, הגביר שבעירה. רחל’ה היתה חביבה על כל חברותיה, ‘נשמה של מלאך’ לה. וכלן – כל חברותיה – התגאו בה ובשערותיה השחורות שהגיעו עד לברכיה. בספוריהן של השכנות נשמע עד עתה רגש של חבה, כשהן מספרות ברחל’ה. “ביום החופה – ככה מספרות הנשים – כשגזזו את שערותיה, בכתה רחל’ה ובכינה עמה כל הנערות. גם הרבה מן הגברים מחו דמעות מעל ריסי עיניהם”… אחרי החתונה גזר עליה בעלה ‘הרב’, שלא תוסיף להשמיע את קולה. ורחל’ה שמרה את הגזרה מתוך פחד וחלחלה. “פעם אחת – מוסיפות לספר הנשים – הדבר היה שש שנים לאחר החתונה – עמדה לברך על הנרות… ופתאום החלה לבכות, ותבך הרבה, ומתוך בכיתה נשתקעה במחשבותיה ומתוך מחשבותיה החלה מבלי להרגיש בזה, לשיר… מתחילה בקול נמוך, וכה עצוב, כה קורע את הלב… ולאחרונה התרומם קולה יותר ויותר עד שנשתפך בכל מלוא חללו של הבית… פתאום נפתחה הדלת וה’רב' בא ועמו עוד אורח… הם שבו מבית־הכנסת… רחל’ה הקיצה לקול דפיקת הדלת ותתעלף”…

“ויגזר הרב – גומרות הנשים – על אשתו לצום במשך חצי שנה בכל יום החמישי”… בחדש השני, אחרי הצום של חמישי, התעלפה הרבנית ולא שבה עוד לחיים… לבה התפוצץ…

ויצם גם היום ר' מרדכי. הוא הרגיש, כי ‘הצרה’ אשר באה עליו גדולה מכחו, מי יודע אם יוכל לעמוד בנסיון. הקשה הפעם אלהים לנסות אותו. וישתמש באמצעי זה – הצום הרגיל והחביב לו, שכמה פעמים בחייו השתמש בו וכאלו נעזר על ידו. קשים היו הענויים, אשר התענה בהם הפעם ר' מרדכי בצומו ובתפלתו. ומתוך הענויים הקשים נדמה לו, כי ‘אותו הדבר’ שהציק לו רפה וירוח לו.

ובכי מר וקשה בכה ר' מרדכי מתחת לטליתו, כשאין איש רואה אותו ושומע אותו. מתוך בכיתו זכר בכל פעם את אמו, זכותה תגין עליו… אף פעם לא זכר אותה ככה. רואה הוא אותה כמו חיה, כשהיא עומדת ומברכת על הנרות, כשהיא בוכה, כשהיא מתחילה לשיר מתוך בכי וכשהיא מתעלפת בהרגישה בבוא אביו ה’רב'.

– בודאי נוהג ר' מרדכי לצום בימי ה’קריאה' – אמרו השכנים, כשקראו לו אל סעודת הבקר והוא לא נענה להם.

הזקן, אביה של רבקה – כך שם האשה הצעירה־הביט אל ר' מרדכי מתוך מבט של קנאה: “אשרי מי שהגיע לידי כך!”

ורבקה הביטה תחלה מתוך תמהון ואחרי־כן גחכה קצת… למה גחכה?

כשהשליכה האניה עוגן והמלחים המתעסקים בעבודתם הכריחו את ר' מרדכי לעזוב את מקומו, הסיר את הטלית ואת התפלין, כרכן וישימן בילקוטו. פניו היו חורים ועיניו היו אדומות. ויבחר לו פנה רחוקה, וישב על השק אשר פרש לו; ידיו נשענו בברכיו ואת ראשו שם בין ידיו ומחשבה קשה ועמוקה העסיקה את מוחו. לו הביט אדם אל פניו ברגעים האלה, היה חושב, שמתאבל הנהו על מת. וכשהוא יושב ככה נדכּא ונענה ומלא צער ויגון נגעה בו פתאום יד איש ויתעורר. לפניו עמד אחד מבני לויתו, עומד ומדבר אליו איזה דברים בחצי־לחש כמתביש… ולא הבין ר' מרדכי את לחשו ויבקשהו לחזר על דבריו.

–… הם שלמו… רק עד אזמיר שלמו… כספם לא הספיק… ועתה מאיץ בהם הקפיטן לרדת או לשלם תיכף עד יפו… – הוסיף לגמגם האיש. ורק כשקם ר' מרדכי ממקומו וירא את היד הפשוטה ומעט־מטבעות־הכסף אשר בה, וכשהביט מרחוק אל חבורת בני לויתו, שעמדו כנכלמים לפני עוזר־הקפיטן והוא צועק ומדבר קשות אל שכניו הזקנים ורבקה כבשה את פניה בקרקע, – הבין אז את הכל ויתעורר איזה דבר חזק בלבו ויוציא במהירות את הכיס מצלחתו, פתחו באצבעות רועדות ובעוד רגע נראתה על כף היד הפשוטה מטבעת זהב גדולה…

עיניו של המבקש נפתחו בתמהון ומפיו התפרצו כמו מעצמם דברים חמים, – יברכך אלהים, ר' מרדכי.

ור' מרדכי עומד חִוֵר וחרד, מביט ורואה איך שב המדבר בו אל החבורה, איך כלם פנו, פעם אחת, אליו, איך חדל הפקיד מלצעוֹק וילך לו ואיך הרימה רבקה את ראשה ותבט אליו ועיניה גדולות ורחבות ואגלי דמע מתנוצצים בהן… וירעד לבו של ר' מרדכי. ופתאום רָוַח לו מאד, כאלו זה עתה נולד. כאלו סרו מעליו כל הדאגות והטרדות ושמים חדשים וארץ חדשה נגלו לפניו, ולב חדש ברא אלהים בתוכו… וישכח את ענותו וישכח גם את החטא שחטא שבמחשבה, ויתעורר בו רצון ללכת, לדבר, לספר ולעשות דבר מה. ויאמר ללכת אל החבורה… אבל נמלך פתאום וישב אל פנתו, וישב על השק ואת ספר התהלים לקח בידו וישקיע את עצמו בקריאתו הרגילה והחביבה עליו… אלא הפעם צלצלה בנגונו איזו נעימה חדשה, מעין חדוה… אל האניה באו אנשים מתוך העיר וביניהם אחד מבני ארצם של הגולים, איש צעיר, מגוהץ בעל שפם שחור ומסולסל, וזקן מגולח ועינים לו שחורות, צוחקות ומהירות. ועד מהרה נשמע קולו הצוהל בדברו עם בני ארצו. וגם יתר הבאים נתאחדו אליהם והחבורה השקטה נעשתה הומיה ורוגשת. מתוך קול הדברים והצחוֹק נשמע לפעמים גם צחוקה החי והמצלצל של רבקה. אחרי הצהרים, כשהחל הרעב להציק לר' מרדכי וגם חום השמש נגע בו ולבו נעשה חלש, קם ממקומו להתהלך מעט לרוח היום. ויהי כי עבר על יד החבורה השמחה נפגשו עיניו ברבקה, כשהיא עומדת ומדברת עם האיש הצעיר וכשהוא מתקרב אליה ולוחש על אזניה ועל פניה עובר צחוק קל… וירגיש פתאום ר' מרדכי כאלו עקצו איזה דבר… נפשו, שהיתה רק זה מלאה – נתרוקנה פתאום והריקניות בלעה את תוכו, את נשמתו…

רצה ר' מרדכי שרבקה תביט אליו ברגע הזה ויקרא בכונה לזקן, מבלי שהיה צריך לכך. הוא רצה שתשמע את קולו ותפנה אליו, אבל היא כאלו שכחה אותו ואת קיומו ולא פנתה אליו וכאלו לא הרגישה בו כלל…

וכאב עמוק מהול בכעס נשתפך אל קרבו ויפן הצדה, וילך אל עבר האניה השני ויעמד ויבט אל מראה העיר, אשר נגלתה לעיניו. היטב חרה לו. הוא בקש ברגע הזה לשכוח את רבקה, לגרש את פרצופה מתוך לבו ולא יכול…

בעוד שעה קלה הלך להתפלל תפלת מנחה ועוד הפעם בכה קולו.

ה

רחוב החוף שבאזמיר היה מואר באור פנסי־הגז ובאור המתפרץ חוצה מתוך חלונות ופתחים של חנויות ובתי מלון ומרזח. עגלות־הטרַם עוברות במהירות זו אחרי זו, מלאות אנשים, והעגלות מוארות ומקושטות. ונדמה לך שהן עורקי הרחוב, שבתוכם עובר הדם מן המרכז ומשתפך לכל אברי הגוף. מרכּבות קלות וגדולות רתומות לסוסים דוהרים חוצות גם הן את הרחוב ומעלות רעש על ידי קשקוש אופניהם על גבי מרצפת הרחוב. אנשים למאות ולאלפים זורמים ממקום למקום כשהם מדברים, רועשים, צוחקים… גם מתוך החלונות והדלתות הפתוחים ומותך העגלות והמרכבות פורצים אל הרחוב קולות של דברים, של צחוק, של שירה ונגינה… מי הנמל השקטים רוחצים את מרצפת הרחוב והאניה הגדולה, השקועה עד חציה במים, קשורה בחבלים אל יתדות הברזל התקועות בתוך אבני המרצפת. הד החיים שבתוך הרחוב משתפך אל האניה ומגרה את עצביהם של הנוסעים הבטלים. גם בתוך המים השקטים שמסביב לאניה רוגשים החיים. סירות קלות שטות, עוברות ומתגנבות כצללים מבין לאניות הענקיות ומתוכן נשמעים קול דברים של לחש, קול של צחוק עצור, מעורב לפעמים בצלצול נשיקה חמה….

והירח הנשקף מעל העיר בוש לגשת אל החיים הרוגשים ומרחוק הוא מפיץ אור כהה. ומעל ההרים אשר מסביב נופלים צללי העצים העבותים. והצללים גדולים וענקיים ומצפינים בתוכם איזה קסם, איזה סוד…

וכל העולם שמסביב מלא ריח מיוחד. ריח של געגועים כבירים, ריח של רגשות מיניים, של תאוה רעבתנית, שאינה יודעת שובע… והנוסע הבודד, היושב על מכסה האניה, בתוך החיים ורחוק מהם כאחד, מרגיש איזו מועקה בלבו, איזה סער המתחולל פנימה; רוצה הסער לפרוץ חוצה ואינו יכול. אבל לא בודד היה ברגעים האלה ר' מרדכי.

את התענית כבר גמר וישבע מן התבשיל, אשר הכינה בשבילו רבקה. רק היא ואבותיה הזקנים נשארו על האניה ללון. כל יתר בני לויתם ירדו אל העיר בעוד יום להשאר שמה עד למחרתים. ר' מרדכי פרש לו מרבד קטן על המכסה העליון, ישב ויבט אל העיר, מבלי שיכול למשוך את עינו מחיי הרחוב אשר נגלו לעיניו. רבקה גם היא ישבה על ידו. היא הביאה לו חמים לשתות. ר' מרדכי היה שכור קצת מריח הסביבה, אשר פרץ אליו מכל צד, פרץ וכאלו בקש להכניעו, לכבשו.

אל רבקה לא הביט. הוא גם לא בקשה לשבת אצלו, מעצמה ישבה. אבל הוא הרגיש בה, הרגיש בקרבתה, הרגיש בריח שערותיה וריח בשרה…

ונדמה לו שהיא מביטה אליו ומבטה חודר אל תוך פנימיות נפשו. ובתוכה, בתוך נפשו, קמה מהומה, מבוכה. והמבוכה שבנפש עוברת אל המוח ונעשה מבולבל. ומה שלא הרגיש אף פעם בחייו, הרגיש עתה: רגש חזק, רגש כל־יכול תקף אותו את כולו, מלא את כל תוכו; את מחשבתו, את לבו ואת ראשו וימשכנו בחזקה כמו בכח ברזל למקום אחד…

ופתאום והנה תמונת אביו ה’רב' עומדת לפניו. פנים נזעמים, מצח מלא קמטים, עינים מפיצות עברה וזעם. ככה היה רואה אותו בילדותו ובנערותו כשנכשל ב’חטא': יצא מבית־הכנסת בשעת התפלה החוצה, הסתכל דרך החלון אל הרחוב בשעת הלמוד או מה שרע מזה: נמצא בצחקו עם ‘החברה הלבנה’ מאחורי חצרו של ‘הרב’… הרב איננו מגיד לו כלום ברגעים האלה, אלא מביט אליו ומבטו קשה ממבט השר של גיהנום… ומפני אותו המבט הקשה הזה היה דמו נקרש בעורקיו… ככה הביט בו הרב גם אז, כשנועז למאן בכלה, שהציע לפניו. וככה היה מביט בו אביו גם לאחרי מותו, בכל פעם שנדמה לו, כי עשה שלא כהוגן, כי ביש את זכרו…

וקשים שבעתים היו פני הרב ברגע הזה. בתוך הסביבה של הרחוב האיזמירי בלילה, בין האורות הקוראים לחיים, לאהבה; בין הזוגות המתהלכים על החוף המסתכלים אל פני המים ואל האניה, נדחקים זה לזה ומתלחשים ומצטחקים והפנים של איש־הזעם מביטים אליו, מקרישים את הדם בלבו ומגלידים את נפשו ושומע הנהו את לחשם הקשה:

– אל תביש את שמי!

וכל הרחוב האיזמירי כאלו מסתלק ממנו ורבקה כאלו הולכת ונמסה… עוד מעט יתרומם, יברח וימלט אל ‘ספר־התהלים’ שלו…

אבל התמונה הזועמת עוברת ואת מקומה לוקחת תמונת מלאך נקי וטהור כטפת טל־בקר, והיא עומדת לבושה בגדי שבת. מטפחת משי לבנה על ראשה, לפניה שלשה נרות דולקים והיא מברכת עליהם ומתוך הברכה נובעת שירה, שירה מלאה געגועים אל החיים… והשירה כאלו מכונת אליו ומעוררת בו את הרצון לחיות וליהנות מן החיים.

– יפה הרחוב, האין זאת, ר' מרדכי?

והקול הרך והנעים בא לר' מרדכי כמו ממרחקים והוא מתעורר מעולם הדמיונות שלו ונופל לתוך המציאות הסובבת אותו, והוא מרגיש את קרבתה של רבקה, הוא מרגיש את נשימתה החמה, הוא מרגיש את מבט עיניה החם.

– כן, יפה…

וקולו נמוך ורועד. ברגע הזה כאלו חשכו עיניו ואינו רואה כלום. הכל נעלם ממנו ורק היא וקרבתה ממלאות את כל חללו של עולמו. איזה רצון עז וכביר מתגרה בו, דוחף אותו אליה, ויש אשר ידיו נפשטות מעצמן וחוזרות שוב אחורנית. לבו דופק בחזקה, נשימתו כבדה וכלו כאלו בוער באש של קדחת.

ועוד הפעם מנצנצים לנגד עיניו הפנים הנזעמים, אלא שהפעם הם רחוקים ממנו ורואה הוא אותם כמראה הצל מרחוק…

עוד הפעם הוא שומע את השירה, שירה של כלות־הנפש, שירת אהבה שלא נתמלאה ותאוה רצוצה, והשירה מגרשת את הצל מעל פניו ועקבותיו לא נודעו…

– ר' מרדכי! מדוע אין האדם נהנה מן החיים בעודנו חי והחיים כה טובים, כה נעימים?

– אסור…

– אסור?… ואם אסור – למה הם החיים?

– החיים בעולם הזה אינם אלא פרוזדור לחיי העולם הבא…

– ושם, בעולם הבא יש בני אדם והמון־לב, יש דם חי הזורם ושוטף בעורקים?…

– דם… לב… לאו… רק נשמות הצדיקים פורחות לפני הקב"ה באוירא דקדושה ונהנות מזיו השכינה…

– ולא יותר? לאו?

– לא…

– לא כדאי!

ר' מרדכי מרגיש את החום השופע ובא מתוכה אליו… כעין עלטה כבדה מעטפת אותו והוא מרגיש כאלו הוא נופל אל איזה תהום… נדמה לו שידה נוגעת בו והיא מושכת אותו, מושכת והוא נמשך אחריה, נמשך כלו… פתאום קפץ ממקומו ויברח אל המכסה התחתון…

ונדמה לו שהוא שומע מאחריו צחוק קל…

(מסורת־אגדה)

א

לרגלי העצמון, מלך־ההרים אשר למנשה, הנושא את ראשו על פני כל ארץ־הגליל, לפתח קברו של ר' שמעון בן יוחאי, ישב השמש ר' יוסי, חוטר מגזע הבעש"ט, ושמר על נר־התמיד שעל הקבר הקדוש, שלא יכבה ולא יחזור, חלילה, העולם לתוהו ובוהו.

עני מדוכא ומרוד היה ר' יוסי כל ארבעים שנות חייו. את שמשותו קבל בירושה מאת אביו ז“ל. הוא וזוגתו ובתו היחידה וחתנו, דייג, שותף לאחד הדייגים הנכרים שבטבריה, אינם נזונים ממוצאי־שבת ועד ערב־שבת אלא בקב־חרובין. פניו מקומטים וכמושים כפני זקן. אבל לא מדאגת־פרנסה ולא מרדיפה אחר עושר נזדקן, אלא… אין מגלים דבר זה אלא לצנועים, ורק מפה לאוזן: בין מחשבי־קצין היה חלקו. מיום שעמד על דעתו נמשכה נפשו אחרי חשבונות־ה,קץ' והגה בהם להלכה. ומאז חזר מן הישיבה שבצפת אל בית אביו, במירון, וקבל עליו, לאחר פטירתו של אבא, את השמשות ליד הקבר הקדוש, שקע כלו בחשבונות ה,קץ' למעשה. שום אדם לא עמד על סודו זה. את לבו לא גלה לשום ילוד־אשה. רק לזוגתו הצנועה יגלה לפעמים אפס קצם של חשבונותיו. היא שומעת את דבריו ומנענעת לו בראשה להסכמה. מסכמת ונאנחת בשברון־לב. אבל לא ל,קץ' היא נאנחת. היא אינה פוסקת אף רגע מלצרף צירופי־חשבונות, פרוטה לפרוטה כדי לכבד את השבת. שכרו של בעלה – מַג’ידי לשבוע, וחלקו ב”חלוקה" מקופסת ר' מאיר בעל הנס – מַג’ידִי לחדש. החתן הדייג אינו מביא הביתה אלא דגים ליום השבת. דאגת הפרנסה ובפרט דאגת־השבת – עליה.

לא לעונג היו חשבונות־ה,קץ' ר' יוסי. ימים ושנים ישב עליהם, ואף עשה לילות כימים, וצרף צרופים. וזִוֵּג זווגים, ושחה בים־הגימטריאות. והרבה,קצים' מצא.,קצים' שנתבדאו רחמנא־לצלן. ועל ה,קץ' האחד עוד לא עמד. השטן מקטרג. יש אשר ימצא את הדרך הנכונה וזיו־הקודש יאיר את הנתיב מראשיתו ועד אחריתו. יש אשר ירגיש בכל ישותו, כי הדבר קרוב, קרוב מאד, וכמעט בידו ימששנו. עוד יום של דעה צלולה ושל מחשבה מיושבת, עוד יומַים וה,קץ' בידו… והנה ידיעה מחרידה: פרעות פרעו בישראל; גזרה של שמד נגזרה; עלילה העלילו, שיש בה מחלול־כבודם של ישראל ותורתו. ור' יוסי קורע קריעה, שם אפר על ראשו ושק על בשרו, ומתענה לפתח־הקבר, ומתאבל כעל מת. כל אסון של כלל־ישראל – אסונו. וכל עלבון – עלבונו. כי מה יש לו בעולמו, אם לא כבוד ישראל ותורתו? – ואז, מרוב צער ועגמת־נפש, דעתו מתבלבלת והוא שוכח את צירופי חשבונותיו ואת מסקנותיו, שנתבררו לו כשמש. כל החוטים המקשרים והמאגדים מופסקים. האור מסתלק, וחושך כבד מכביד על מוחו. וכשהוא נח מעבו ומרגזו הוא מתחיל שוב כבתחילה. מתחיל ועמל ויגע ומוצא. ועוד פעם אסון ותקלה. וחוזר חלילה… השטן מקטרג.

ברם עשרים ושתים השנים, ששמש את הקבר הקדוש, לא עברו לבטלה. מלאות היו עבודה. רק בימי שבת ויום־טוב אין לבו ונפשו אל חשבונותיו. כלו נתון לנשמה היתרה – לכבדה, ענגה ולהנות מזיוה. וגם בימי־הצום הרגילים ובמשך ארבעים יום של צום, שהוא מטיל על עצמו חובה שנה־שנה, אינו עוסק בעבודתו: אז מתאבל הוא על גלות־השכינה. מלבד הימים האלה כל ימיו ולילותיו מוקדשים לעבודת־הקודש. בוקר, בוקר, לאחר הטבילה והתפלה, ימסור את שמירת נר התמיד לנכדתו הבתולה, השומרת על הנר כעל אישון־עינה, והוא ילך לנדוד בסביבה. ועד לתפלת־המנחה לא ישוב הביתה. את ארוחתו פת־הקִבֵּר, ישים בתרמילו, את ידיו ירחץ במי־המעינות, ואת ברכת־המזון ישיר בין הסלעים, שהֵדם יענה תמיד לעומתו. ובכל הסביבה אין סלע, אשר לא יְדָעֹו, אין עשב אשר לא חֲקָרו; ואין מערה, אשר לא בא עד סופה. ואף את הדֶרוישים ואת החַג’ים הוא יודע. אותם ואת שיחם ואת הגיגם. שפתיו מדברות ערבית צחה, ומכולם – מן הסלע והעשב, מן המערה וההר ומן הדרוישים ועם־הארץ משך קוים דקים מן הדקים, ומהם ארג את חשבונות־הקץ. ומי יודע? – לולא שעת־מנחה שבאה ומפסיקתו ממחשבתו ומהגיגו ומפסקת ביחד עם זה גם את חוט־הקסם המקשר אותו עם הסביבה ועם עקבות הקדושים הרחוקים, שהיו עוברים כאן לפני אלפים בשנים. מי יודע? – אפשר שהיה בא ביום מן הימים עד ה,קץ‘… אבל חובתו מפסיקתו והוא חוזר אל המערה ואל הקבר ואל ביתו לרגלי ההר. חוט־הקסם פוסק ורק למחר יתחיל לטוותו מחדש. ובלילות ישב יחידי במערה. נר של חלב בידו האחת וה,זוהר’ בידו השניה. וגם ניר מקומט ועפרון קטנטן, שנתישן מרוב שמוש, לנגדו. והוא קורא ומחשב ורושם. ואין סוף למספרים. וגדולים חקרי־לב… והנה שעת חצות הגיעה. ושוב מפסיקתו החובה. ר' יוסי משתקע ב“תקון־חצות” ובכה יבכה בקול מר על גלות־השכינה ועל חרפת עם־ישראל. ושוכח הוא את כל עולמו. ישכח גם את חשבונותיו, ואחרי,תקון־חצות' יישן שנת־חובה, שֵנה חטופה, ועד מהרה יתעורר לעבודת הבורא, וכשיאור הבוקר ימצאהו במערה חוֵר כמת. ולבו ריק, ומוחו ריק, וכולו רצוץ ושבור כחרס הנשבר ונפשו מחשבת להתעלף. ולולא זוגתו הצנועה שמביאה לו בשעה זו כוס־חמין היה מתעלף באמת…

אבל, כאמור, לא לחנם עמל ויגע ר' יוסי עשרים ושתים משנות־חייו. הרבה דברים נתבררו לו. אפילו אם יבואו כל מלכי מזרח ומערב וכל הקדושים אשר בארץ לא יזיזוהו מדעתו זיז כל שהוא. שלשה מספרים של שנת־הגאולה מצא. את האלפים, את המאות ואת היחידות. כל אלה בדוקים ומנוסים. ורק את העשרות לא מצא. ודא עקא. מה הן? – הנה הסוד!… והוא מרגיש בכל כחות נפשו, שהשעה קרובה, שאין שום אפשרות, כי תתעכב עוד הרבה… מה הם ימי־שנותינו? – שבעים שנה, ואם בגבורות – שמונים שנה. והאות צריך לבוא בימיו. הנחה זו ברורה לו כשמש.

והיה מעשה וכמעט שעמד גם ע המספר הרביעי: על העשרות. אור גדול נגלה לו וכמעט שתפָסו בידו. ושוב מעשי־שטן… בשל הנערה נגלה לו האור ובשלה נגנז. ומעשה שהיה כך היה:

ב

באחד מערבי־השבתות עוד מתחילת הבוקר, טבל ר' יוסי שלש טבילות; התפלל, תקן את מנורת־התמיד וימלאנה שמן־זית זך; צוה על נכדתו שתשמור על הנר בשבע עינים; נטל את מקלו ואת תרמילו והלך בשדה לנדוד בין הסלעים. לפני מספר־ימים עמד על פרח־בר אחד שלקח את כל לבו. ריחו המשונה, מראהו המלא קסם וכל תבניתו הפלאית הגידו לו, שסוד הוצק בו בפרח זה. ברור לו, שלא ככל פרחי־השדה הפרח הלז. אליו שם ר' יוסי פעמיו. אך בטרם יגיע לסלע, אשר מתחתיתו צמח הפרח הנפלא, הרים את ראשו ויבט – ולא נותרה בו נשמה: ליד הפרח הנפלא כורעת נקבה על ברכיה. והיא ממששת באצבעותיה בפרח ובוחנתו בעיניה. עוד מעט וקריאות,השם' היתה מתפרצת מפיו מתוך בהלה. לא היה ספק בעיניו שהשטן בדמות אשה עומד לפניו וכונתו ברורה: לבלבל את דעתו של ר' יוסי, כדי שלא יעמוד על טיבו של הפרח. אבל טרם יוציא ר' יוסי הגה מפיו – והנקבה נצבה על עמדה ושמה בו שתי עינים. והעינים שחורות ותמימות כעיני ילדה ומלאות עצבות עד לאין־סוף. וזיק אש של קדושה מתנוצץ בתוך הבבות.

– שלום עליך, סבא! וכי אין אתה ר' יוסי השמש, השומר על הקבר הקדוש של ר' שמעון בן יוחאי? – והקול – קול רחש של תפלה זכה, טהור כטל־הבקר ומלא חמימות ונפשיות כתקון־חצות.

– עליך שלום, בתי. כן, אנכי הוא השמש. מה חפצך ומה בקשתך? הגידי!

ורק לאחר שפלט הפה את המלים הללו התבונן ר' יוסי בזו העומדת לפניו – ונפשו מתה בקרבו. מברכיה ולמטה יחפות רגליה. זרועותיה חשופות, ושערות ראשה מגולות ועשויות תלתלים, ונופלות על ערפה.

שוב גדל בלבו החשד ופניו הלבינו.

– מי את?! – שאל בקול קשה, זועם ורועד כאחד.

– פועלת אנכי. מן המושבה הקרובה אשר מאחורי ההר.

– ומה שמך?

– רוחמה.

– ומה מעשיך בזה?

– את האלהים אנכי מבקשת, את אלהי־הגאולה, אשר יקנא את קנאת־עמו והשיב לעולביו כגמולם.

ר' יוסי עמד נבוך ומשתומם למראה עיניו ולמשמע אזניו. אינו לקחה שמץ דבר מן ה,מושבות' אשר נבנו בארץ ואשר בניה עובדי אדמה הם והבנות תעבודנה שם כגברים בשדה. אבל ראה לא ראָה אותן ולבו לא הלך אחריהן, כי שמן הרע הרחיק את נפשו מהן: הרי מגמתן למרוד במלכותא דארעא ובמלכותא דשמיא – אל תפתח פה לשטן… והנה אחת מאלו עומדת עכשיו לפניו. אבל מה העצב הקדוש אשר בעיניה? ומה נר־התמיד אשר בבבותיהן? ומה החן השפוך על פניה השזופים משמש? ובשם אלהים היא מדברת וקנאת עמו אֲכָלתָה… מדרש־פליאה.

– למה יביט בי, סבא, ככה? כי שחורה אני? – השמש שזפתני. כי לבי שחור משחור־שני? – צרות עמי השחירוהו. סבא, מדוע כל הערים על תלן בנויות וירושלם שועלים ילכו בה?…

– בתי, עמא קדישא עוד לא נתמלאה סאת־עָנשו. עוד לא בא ה,קץ'.

–,סאת־ענשו'? – דמו הפקר, כבודו הפקר. תורתו הפקר. אין לו אתמול ואין לו מחר. אין טעם לחייו ומותו מות־קלון. במה תמָלא סאתו עוד?…

לבו של השמש נעשה רך כדונג ודמעות חמות שמו מחנק לגרונו. ופתאום הרים את ראשו ואמר בקול־עוז.

– אל תשתוחחי, בתי ואל נא תהמי! ה,קץ' אינו רחוק. אראנו – והוא קרוב, אשורנו – והוא עתה. בזמן קרוב. בדוק ומנוסה. ברור כשמש.

והזקן התחלחל מדברי עצמו. נרתע לאחוריו, וירעד כעלה נדף. זו הפעם הראשונה, שנמלט סודו מפיו, בפני מי? – בפני נערה יחפה ומגולה זו. הוי חרפה ובושה!

עתה נשתנו הדברים: הנערה עמדה כמוקסמת והקשיבה רב־קשב לדברי הזקן.

– האמנם אמת נכון הדבר, שמספרים עליך, סבא: כי מחשב קצין אתה?

ופתאום שחה הנערה לארץ וצחוק פרץ מפיה. ורסיסי־הצחוק התפזרו בכל הסביבה, נפלו בין הסלעים ובעמק בין הסבכים, והדם חזר ויפול על ראש השמש החִוֵר ועל ראש הנערה, אשר פסקה מצחוק ותעמוד אף היא חִוֶרת כשיד…

– לא, סבא, לא זה הדרך! אתה, התם והישר, מחשב קצין במערה זו. והם, החוטאים, טמאו את הארץ. את האלהים ואת הגאולה מכרו בעד בצע. ואין איש שם על לב. ואין איש, אשר ינקום את נקמת עלבונו של מקום. מחוץ תאכל השנאה ומפנים תשכל העבדות. לא, סבא, לא בתפלות תבנה הארץ. בזיעה ובדם תפדה. רואה אתה פרח־בר זה? – אם יפול גרעינו במקום שספג זיעה ודם יצמח ויגדל כמה עשרות שנים.

השמש נזדעזע כלו. כאלו הצליף דבר־מה על פניו. התעורר מתרדמתו, תרדמת הקסם והָאִבּוּן, שהפילו עליו דברי־החוצפה של הנערה, נזדקף וצעק:

– בתי! כמה?… כמה?… אוי, הגידי־נא לי, כמה?…

אבל הנערה לא שמעה את דבריו ולא פנתה אליו. מבטה תעה במרחקים, כאילו בקש עזרה מן הסלעים ומן העמקים. ומפיה נתמלטו מעמם דברים קשים ומרים:

– לא על זיעתו ולא על דמנו צמח פרח־בר זה. העם נמכר לעגל־הזהב… ועוד דבריה בפיה – נעלמה בין הסלעים. והשמש נפל על פניו ארצה ויתפלל ויתחנן:

– אלי, אל רחום!… גלה לי רק את הדבר האחד הזה: כמה שנים יחיה פרח־בר זה?

ותפלתו נפלה ותמת בין הסלעים. אין קול ואין קשב. נפשו התעטפה עליו…

לפני שקיעת־החמה חזר ר' יוסי אל המערה. והחלטה גמורה בלבו: במוצאי־שבת ישנס את מתניו וירד אל המושבה, מאחורי ההר, ובקש את הנערה ומצאָה, וחקר מפיה על הפרח.

אבל בצהרים שמע את חתנו מספר עם אשתו, שהדייגים הוציאו מן הכנרת במכמרות גוית־נערה.

– הנערה? עבריה? מה מראה? – צעק השמש בחרדה.

אבל באותו רגע עצמו הבהילהו קול הפחדים של נכדתו:

– סבא, סבא! נר התמיד עומד לכבוד… הנה, הנה!…

השמש כמעט פרחה נשמתו. הוא רץ אל המערה, אל נר־התמיד. שעמד לכבות חס־ושלום…

ג

במוצאי שבת־קודש אחר ההבדלה, יָרד ר' יוסי לטבריה ומשם למושבה הקטנה אשר מאחורי ההר, ויקח דברים עם הדייגים, שהוציאו את גופת הנערה מן הכנרת, עם חבריה במושבה וגם עם רב־העיר. ביום הראשון שב עם חשכה למירון שבור ורצוץ משֶהיה.

הדברים אשר שמע הולידו הרהורים קשים בלבו.

חבריה, ש,קרעו' כלם ומנו,שבעה' על חברתם, אמרו לו, שעוד לפני שני חדשים נפרדה מהם ותלך אל ההרים, ועד יום הששי, עד שהוציאוה ממי הכנרת. לא ידעו את מעשיה…

הדייגים ספרו, כי ביום הששי, כשעתים לפני הצהרים, ראו מרחוק נערה יורדת מן ההרים, ראשה נטוי למעלה ורגליה הולכות וצועדות לקראת הכנרת. הגיעה עד מימיה והוסיפה ללכת הלאה, הלאה… המים הגיעו עד צוארה, עברו ראשה –ואיננה… חיש, מהר רצו לעזרתה, פרשו מכמורת במקום ההוא – והוציאוה בלי כל רוח־חיים…

ורב־העיר ספר לו בחרדה ובלחישה מפה אוזן, כי בערב שבת נתעכבה שקיעת־החמה עד שחזרו הקברנים מבית־העולם… והקברנים מסרו לו לרב באלה ובשבועה, כי רגבי הקרקע שהושלכו אל הקבר, עמדו כקשת מסביב לקרשים ולא דחקו עליהם… ובעמל רב הכניסו את כל הקרקע בגל.

יָמִים קשים באו לו לר' יוסי, אשר כמוהם לא היו לו אלא לעתים רחוקות מאד.

השמש ידע פתאום דבר, אשר לא ידע מאז היותו לאיש. נערה זו, שטבעה במי־כנרת, נעשתה יקרה לו מבת, מאשת־חיק ומכל אשר לו… והלא במשך כל חייו לא מְשָכו שום דבר ולא נתקשר לשום עצם. היה מסור כולו לעבודה המוטלת עליו, כולו לקדושה… וזו – כחלק מן הקדושה עצמה היתה.

הוא התאבל עליה אבל כבד.

“וכי אבדה את עצמה לדעת?… למה?… ומה הם אותות־הכבוד, שהראו לה משמים?… וכי יש תקנה לנשמתה?… או גורלה כגורל כל הנשמות הערטילאיות – גלגולים קשים ונצחיים ללא מנוחה?…”

ובצר לו פנה לעזרתו של הקדוש. לא פעם ולא שתים עמדה לו בנסיונותיו הקשים סיעתו של הבעש"ט.

ויפקד את נר־התמיד בידי הנכדה. ויצו עליו גם לזוגתו. והוא לבש שק ואפר שם על ראשו. ויַרחק נדוד להתבודד בין ההרים. ויתאבל ויענה את נפשו בצום שלשה ימים ושלשה לילות. לחם לא אכל, מים לא שתה ותנומה לא נתן לעפעפיו. ויַפל תחינתו לפני הבעש"ט הקדוש להאיר את נפשו ולעמוד לה בדין לפני כסא־הכבוד לבקש רחמים וחנינה ותקון לנשמתה, שלא תעָנש בעונש הקשה, הצפוי לה… וגם לא חדל מלבקש על גלוי הסוד של הפרח, פרח־הבר הפלאי…

וכל אותם שלשת הימים עמדה סערה בין ההרים. רוחות־צפון פרצו ממחבואן, ויהמו וירעשו, ויעקרו עשבים וסבכים, ויסיעו אבנים ממקומן, וינועו יסודות־ההרים… זועפים וקודרים היו פני־העצמון. סלעיו החדים נתבלטו, נתחדדו, וראשו נשתרבב למעלה וכאילו הזהיר אזהרה אחרנה לעולם כולו… על מה הוא מזהירו?… מפני יודפת, הנשקפת מבין הרי־זבולון, חפו מאשר היו על הימים. אין זאת, כי אם קרעה הסערה את הקרום שנקרם עליה מרוב ימים, ויציגה ערומה לעין כל… והמערות הגדולות פתחו את לוען יותר ויותר, כאילו הסערה הרחיבתן… וקול־בכי, קול־נהי עולה כאוב מבין המית־הסער ועוטף את ההרים, ועוטף את העמקים, ומתגלגל לכל נקיק ולכל גיא, וממלא את חללו של העולם כולו… הֲקולות המעונים והמומתים על קדוש־השם התגנבו ויצאו עם הסערה מתוך המערות, שנסתתמו בהן?… ואור השמש חשך. והאבל הכבד, הרובץ על ראשה של גוש־חלב, כאילו נעשה כבד שבעתים ומראֶהָ שחור משחור, והיא העקובה מדם־חלליה… ורק הראש של התבור, הצופה בין לסלעי־המגור, עגול וירוק הוא כבכל הימים, וזוהר לו, ותקוה ובטחון, ורוחה של הגבורה מרחפת עליו, ומנחמת, ומעודדת ומבשרת גאולה…

ובלילה הרביעי נפלה תרדמה עזה על ר' יוסי. ובחלומו, בחזון־לילה, והנהו עומד בטרקלין מלא אור וקדושה, ולפניו, על כסא של זהב, יושב הבעש"ט הקדוש בכבודו ובעצמו ואומר לו:

– בני, מה החרדה, אשר חרדת אלי?

– רבי ומורי, שא־נא א פני עבדך. נפשי בשאלתי ונשמה יהודית בבקשתי: נפש־אדם כי תחטא ותאבד עצמה לדעת, יש לה רחמים בדין?

– אין.

– רק זאת הפעם שא־נא את פני עבדך: הרק הטומאה מעברת את האדם על דעתו או יש אשר יגרום לכך גם יתרון של קדושה, שאין ילוד־אשה יכול לעמוד בו?

– רק הטומאה, בני.

אנחה כבדה התפרצה מלבו של השמש הזקן והחרידה את ההיכל.

– מה לך בני, כי נאנחת?

– קדושי, על חרפת עמך ישראל אני מתאבל. הורד כבודו עד שאול תחתיה וחרפתו מעברת את בניו ובנותיו על דעתן…

– בני, האם לא לזו, אשר משוּהָ ממי הכנרת בערב שבת, ירמזון מליך?

זיק של תקוה האיר את חשכת־לבו של הזקן. ויתעורר ויאמר:

כן, קדושי. נפשי בשאלתי ותקון־נשמתה של זו בבקשתי… ידעתיה, והיא זכה ותמה…

הקדוש נאנח. יסודות־העולם רעדו.

– בני, מאחורי הפרגוד הוגד לי. גזרה היא…

– ומה דינה של נשמה ערטילאית זו?

דממת־מות עמדה בהיכל. השַמש כרע ברך והשח את ראשו תחת נטל אבלו הקשה.

והקדוש שרוי בצער.

קול דממה דקה נשמע:

– “בני, הגיעה השעה לגלות לך את ראשית ה,קץ'”…

השמש חרד כלו כחרד העלה הנדף. וירם את עיניו בתפלה אל הקדוש.

– בני גלה את הפרוכת מעל חלון־ההיכל וראֵה את הנעשה מאחורי הפרגוד…

בברכים כושלות הגיע השמש עד חלון־ההיכל והרים את קצה־הפרוכת: ליד עמוד של שיש עמד מרותק בכבלי־ברזל המשיח… ויד נעלמה, יד עלמה, מנתקת את כבלי־הברזל מעל ידיו ורגליו…

צעקה גדולה פרצה מפי ר' יוסי ויפול מלוא קומתו ארצה. העלמה, אשר עמדה לנתק את כבלי־המשיח, היתה זו שראה אותה על־יד פרח־הבר…

וייקץ והנה חלום. ותפעם רוחו. ויתפלל:

רבונו של עולם! היה רצון מלפניך לגלות לפני טפח – למה כסית טפחים? אימתי יהיה האות הזה? ־

אבל השמים היו קשים ואלמים.

שבור ורצוך, נדכא ונענה, חזר השמש לביתו. וישמור את הדבר בלבו.

ד

עברו שנים.

השמש ר' יוסי נזדקן מאד. בתו נתאלמנה. בעלה – סירתו נטרפה במי־כנרת ויטבע. הנכדה, השומרת על נר־התמיד, נשאה לאיש. והרי היא הרה כיום. ראשית־הריונה. העוני שבבית גדל. הפיות – תביעותיהם מרובות וההכנסה במקומה עומדת. בעלה של הנכדה דייג אף הוא. ואינו משתכר יותר מחותנו עליו השלום. אבל לא דאגת־הפרנסה ולא צער גידול־בנים הזקינו את ר' יוסי. הערפל, שכסה את חשבונותיו ביום ההוא, כשפגע בנערה, לא נתברר עד היום הזה. וימים קשים באו לו. ימי ספקות והרהורים. ויש אשר לבא לפומא לא גלי. יש שקיר־הברזל מתחיל להתמוטט והוא מתחיל להטיל ספק… ויש שדעת עומדת להטרף עליו. דם־ישראל הולך ונשפך כמים. כבודו היה למשל ושנינה. ודי בזיון וקצף. ועקבות־משיחא עדיין אינם נראים… יש אשר יתגבר כארי וינחם מן האבל הקשה, המעיק על לבו:

“אם לא עכשיו… לא ירחק עוד… אם אני לא אזכה – בני יזכו”…

ותוך כדי מחשבת־נחמה זו יקפוץ כאילו עֲקָצו עַקְרָב. והוא חוזר על חשבונותיו:

“האמנם לא בימיו?”…

יתוש מנקר במוחו, מטיל קרח בדמו ומעכב את דפיקות־לבו.

ועוד דאגה מסותרת אחת בלבו, דאגה, אשר לא יגלנה מפורש אפילו לעצמו. והיא כרקב בעצמותיו. האלהים מנע ממנו בן־זכר… זאת ועוד אחרת: קבלה בידיו מאביו ובידי אביו – מזקנו, כי בט' כסלו, ביום שנשתחרר הצדיק יסוד־עולם ר' שניאור זלמן מבית־הסוהר, עתיד להוָלד זה שיקדים לביאת־המשיח… ר' יוסי לא הלך בגדולות מימיו. אבל… מעשה־שטן: בכל פעם כשהיתה אשתו הרה. ואחר־כך – בתו, היתה מחשבתו עושה מעצמה, בלי רשות־בעלה, את חשבון־ההריון… ומרכז החשבון – י"ט כסלו. וכשר' יוסי תופס את עצמו במחשבתו זו יבָהל וירתע לאחוריו, וירוק במי־שהוא, ויגער בי־שהוא, וישם פעמיו בכבדות אל הקבר… אין ר' יוסי בן־מזל. ההריון הראשון של אשתו נגמר בנפל. השני הביא לו את בתו. ומני אז עמדה אשתו מלדת. לבן־זכר לא זכה. ההריון הראשון של בתו הביא לו את נכדתו. ונסגר גם רחמה, והנה עכשיו הרתה נכדתו… וכשלחשה לו זוגתו על הסימנים הראשונים של הריון־הנכדה נדר שלא יחשוב על זה כלל וכלל ולא יהרהר בזה בשום ענין ואופן. וכשהוא ופס את עצמו בהרהור קל ממין זה, היה מכה על לבו ורץ בכל מאמצי־כחו אל הקבר, כאילו בקש לאחוז בקרנותיו ולהנצל מרדיפותיו של מי שהוא…

אבל בפנה נסתרה של מעמקי־לבו, מתחת לגל של אפר, היה חי זיק של תקוה…

ה

י“ט בכסליו חל ביום השבת. ליל י”ט היה, איפוא, ליל התקדש השבת. נוהג היה ר' יוסי כל ימיו להוסיף בלילה זה נר משלו על קברו של הצדיק. ולאחר תפלת מעריב היה שותה,לחיים' וטועם מטעם הדג המלוח, שהיתה אשתו הצנועה מכינה לו בכונה באותו ערב. כי מימי־נעוריו אהב מאכל־תאוה זה. הפעם יצא ר' יוסי ידי חובתו בסעודת ליל־שבת, שאשתו היתה מכינה כל ימי־חייה,כיד המלך‘: לחם־סולת, בשר ודגים. ומן הבוקר של היום הששי היה ר’ יוסי במצב רוח של ב,גילופין‘. נגון עצוב ולוקח לב, מנגוני בְרַאצלַאב אשר אהב, נסתנן מבין שניו. גם בלכתו אל המקוָה וגם בהניחו את התפילין, גם בתקנו את נר־התמיד וגם בהכינו שִבְבֵי־עצים לאשתו, לכבוד־שבת, וגם בהתבוננו מתוך הנאה למלאכתה של אשתו, כיצד תקנה ומלחה את הדג הגדול, שהביא בעל־הנכדה מבעוד־יום מטבריה. דג להפליא. לא ראה ר’ יוסי כמותו מיום שעמד על דעתו. גדול ושמן וחי ומפרכס מתחת לסכין, כאילו עמד על נפשו. מי יודע, אם לא היה בו גלגול של נשמה ערטילאית…

בצהרים, כשעמד ונטל את ידיו קודם הסעודה, עברה עליו נכדתו וכרֵסה בין שניה, עסוקה בסדור הבית ליום־השבת, וגחכה לו גיחוך של חבה, כי אהוב אהֵבַתו מאד. ועל פניו של ר' יוסי עבר צל, של רצון או של צער? ־ קשה היה להבחין ברגע זה. וזוגתו, כשנזדמנה גם היא באותו רגע לחדר, השחה את ראשה עד לאזניו ותלחש לחש־חרש.

– עוד חדש ימים ללידה… ישמרנה אלהים מכל מרעין בישין…

– אֶ… אָ… מֶ… מָ! – גמגם הזקן בפיו, כאילו מבקש להגיד דבר־מה ולא יכול להוציא שיחת־חולין מפיו קודם שברך את ברכת,המוציא' ובצע וטעם מן הלחם.

מה שבקש הזקן להגיד, ואם בכלל בקש להגיד דבר־מה, נעלם מן המסובים. ורק אחת ברור היה לכולם, כי רוחו הטובה, שהיתה עליו מן הבוקר, נסתלקה לפתע־פתאום. ענן של דאגה רחף על מצחו וכסה את פניו.

'מה היה לו?… ובמה המריתי את רוחו?… ' – חשבה הזקנה בלבה ונשכה את בשר־שפתיה בשניה מתוך חרטה – ולא ידעה בעצמה על מה היא מתחרטת. ופת־החלה וחתיכת הצנון העשוי בשמן לכבוד ערב־שבת עמדו לה הפעם כעצם בגרון.

עוד השמש עסוק במלאכת־הקודש, ליד המערה ונר־התמיד, והשֶמש נטתה לערוב. קרניה הזהיבו את מי הכנרת, הנשקפת מבין להרים, מתוך האופק השקט שלה. השמים היו זכים כבדולח. ורק בקצה הצפון, מעל לחרמון, נראתה עב קטנה ככף־איש והשוער, החג' השחור, שהיה בא לשמור על נר־התמיד מערב שבת ועד מוצאיה עוד מימי שמשותו של אבא ז“ל, השקיף בעינו השמאלית – עינו הימנית נסתמאה מילדותו – כלפי הכנרת השלֵוה שלות־מות וכלפי הענן הקטן שעל ראש הסבא והניע בראשו לסימן של חשד. ר' יוסי לא השגיח בשוער, בכנרת ובעב הקטנה, בראשו ורובו היה שקוע בהכנות לקבלת שבת המלכה. הוא חזר וטבל במקוה שבמערה, לבש את ה,חלט' הלבן מלמטה ואת ה,קפוטה' של קטיפה, שבאה לו בירושה מאביו ז”ל, מלמעלה, ובמתניו חגר את האבנט של משי. הפוזמקאות היו לבנות כשלג, המסולים מגוהצים מבעוד יום בידי הנכדה, ועל ראשו חבוש ה,שטריימל' בעל שלש הקצוות. פניו נהרו ב,נהורא קדישה‘. את נר־התמיד שלפני הקבר תקן כהלכה. יצק בו שמן, שיספיק עד למוצאי־שבת ועד בכלל, ומסר את ההשגחה לידי החג’, השומר את משמרתו זו באמת ובאמונה ולא יצאה מעולם תקלה מתחת ידו.

ועוד ר' יוסי עושה כה וכה ועל סף־הבית נראתה הזקנה. פניה מלאים דאגה, מבוכה וצער ובידה רמזה לו, כי יגש אליה. ושפתותיה נעות, נעות, וקולה לא ישָמע. ר' יוסי לא השגיח בה – עד שהאיר השוער את תשומת־לבו. אז הביט אל אשתו ולא הבין, מה הרמז, שהיא רומזת לו, ומה הלחש האלם אשר על שפתותיה. וירָגן עליה בלבו על שהיא מטרידתו בשעה זו, ויגש ויאמר:

– מה החרדה, אשר חרדת עלי?…

– יוסי… יוסי… הטה אזן, יוסי… שמע… הנכדה… יוסי… הנכדה…

– מה לה?… מה לה לנכדה, הגידי?…

– ה־ס־ס… יוסי, היא כרעה ללדת… צירים וחבלים אחזוה… אוי לי… רוץ התפלל אל הקדוש…

ועל פניו של ר' יוסי הבהיק פתאום זיו של אור. הוא החזיק בזוגתו והעביר על פניה מבט של אושר.

– זקנתי, מה לך כי נבהלתְּ – נשא כפינו ונודה לרבונו של עולם על החסד הגדול…

– זקן, דעתך מתבלבלת עליך… היא מקשה ללדת… סכנה… אל אפתח פה לשטן… עוד חודש ימים…

– שתקי, פתיה… אַל תטיחי דברים כלפי עלה… מהו חודש ימים, מהי שנה ומהו דור? ־ כמר מדלי וכשחק מאזנים כלפי רצונו של הכל־יכול… זקנה, זקנתי… פתיה, קטיָתי… אור לי"ט כסליו… הנה זה בא היום המקווה… זקנה!… תני נרות!… אנכי גוזר עליך בגזרת בעל… הוציאי את כל הנרות!… שפכי את כל השמן, זקנה!… נדליק נרות, נדליק שמן… נעשה הדלקה גדולה, זקנה!… פצחי פיך ברנה… רקדי עמדי… הנה יום־הגאולה בא, בא!… הטי אזן, שמעי!… הנה קול שופרו של משיח… הנהו בוקע ועולה מבין להרים… יום נקם בא, יום־שלומים, יום־הישועה… זקנה. בקע אור־השחר… אור גדול יאיר לנו…

– וכי נטרפה דעתכם עליכם או יצאתם לתרבות רעה?… קול־השופר נשמע מצפת, שעת הדלקת־הנרות הגיעה… ואתם, הזקנים, מתעלסים באהבים…

קולו של השוער, החג' הזקן, העיר את ר' יוסי מחלום חזיונו ויחרד כולו. וגם הזקנה חרדה ותבט אליו מבט של חנינה ותפלה, כאילו היא מבקשת רחמים על נפשה, על נפשו, על נפשה של הכורעת ללדת ועל נפש העולם כולו…

– זקנה, ברכת־הנרות… כבוד־שבת קודם לכל… קנה, נרות!

הזקנה נחפזה ללכת ור' יוסי הדליק על הקבר נר מיוחד לכבוד־שבת ושב אל ביתו שמוע את ברכת הנרות של שבת. אבל רק הודלקו הנרות, רק מתה הברכה על שפתי הזקנה – והנה… הזקן נשאר עומד כמסומר על מקומו…

קול צוחה משונה עבר מסוף העולם ועד סופו. צחוק פרוע, צפצוף־רעל מלא חוצפה והעזה. הצלָפַת שוט אדיר באויר. קלס, לעג. רגְשַת־נצחון… ולעומת הקול ענו מכל עבר ופנה, מכל סלע ומערה, מאחורי כל אבן וסבך קולות מקולות משונים, אשר לא שמעתם אוזן־אנוש מאז היתה הארץ הדום מלרקיע. קול־צעקה פראית. קול־מחאה. קול־רוגז. מקטרג, משטין. קול רווי־גם, רווי־תאוה… ופני־השמים נתכסו עננים שחורים וכבדים, שהיו כמחיצה של ברזל בין הארץ ובין השמים. וסער התפרץ מצפון לחרמון בכח של אלפי רבבות מרכבות של אש. ויהום, וישאג, ויגמא ארץ ושמים. ויהפוך, ויטאטא וישמוד, ויחריב את כל אשר מצא על דרכו. עקר עצים, הפך בתים. העתיק הרים ממקומם. וסער גדול עמד בכנרת. נחשול על נחשול עלו ויבלעו את כל אשר על פני המים. והמים התפרצו מגבולם ויאמרו להשחית תבל ומלאוה… ריח של קטב, כליון ומות נדף מכל. סופו של עולם הגיע. כאלו גועו, מתו כל הברואים בפעם אחת. אין מי שיעמוד בפרץ. אין מי שיציל מן הכליון. הדרך לשמים נחסמה. ננעלו שערי־הרחמים. והתהום פערה פיה לבלי חוק…

רק שלשה דעתם לא נטרפה עליהם ונשארו עומדים על משמרתם.

השוער סמוי־העין סכך בגופו ובעַבַיָתו על נר־התמיד, שלא תגע בו הסערה לרעה.

הזקנה הדליקה את חמשת הנרות הגדולים שלה, נר לנשמתו של כל אחד מבני־הבית, ועוד נר קטן, ששי, לנשמה זו, העומדת לבוא לעולם. והנה נגעה הרוח בארבע פנות־הבית להפילהו על הזקנה, על הכורעת ללדת ועל הנרות… אבל הזקנה את מקומה לא הניחה. את סינורה של משי, הסינור של שבת, ירושת אמה עליה־השלום פרשה וסככה בו על הנרות. והסער לא יכול להם…

ור' יוסי – כנפות קפוטתו, פאותיו וזקנו נתבדרו ונתפשלו על־ידי הרוח. עיניו השחורות הבריקו כשני לפידי־אש. ופיו ל פסק מלזמר זמירות ותשבחות ליושב־מרום… על מקומו לא עמד. פעם ירוץ אל הקבר ויזרז את החג' הזקן ויאמץ את לבו. פעם ירוץ אל הבית ויביט אל זוגתו ויחזק את רוחה. ופעם יטה אוזן קשבת לשמוע את קול האנחה החרישית והדקה, החודרת מבין פתח־הבית ומפלסת לה נתיב בתוך הסערה. והוא מעודד את הכורעת ללדת ומתפלל לשלומה…

– זקן, זקן! ־ נוגע לאזניו של ר' יוסי קול־הלחש של החג' והוא רואה את ידו הרומזת לו וקוראת לו.

ויגש אליו.

– זקן! אין תקנה ואין תרופה כי אם לשכך את המתה…

– המתה של מי?…

השוער השח את ראשו קרוב, קרוב לאזניו של ר' יוסי וילחש לחש־חרש…

– של הכנרת…

– למה?… מה?!

– היא כועסת. על הדגים, שאתם נוטלים ממנה בכל ערבי־שבתות לכבד את פני המלכה. היא מקנאה.

– הבל יפצה פיך!…

– אל תכעס. אה – שמש וחכם. אנכי – שוער ומנוסה. מפי זקנים שמעתי. בששת ימי בראשית היתה היא, הכנרת, פלג־גופו של אַללא. וביום השביעי ירשה המטרוניתא שלכם את מקומה. ומני אז היא נושאת את צערה ואת קנאתה בחובה ובחשאי. בקש השטן נחמה, והיא, הפתיה, בעטה בו. רק פעם ביובל, פעם ביובל היא מתפרצת ומטיחה דברי־תוכחה כלפי מעלה… המעט שהכלימוה עוד מוסיפים לקחת מכבודה, מדגתה, לכבד את פני צרתה!… ואז… כאשר תפרוץ חמתה, אין לה תקנה אלא בבשרה של אחת מבנות־ישראל המכינות את הדגים… בזה ישוכך כעסה…

– עבודה זרה!… – צעק ר' יוסי וירוק בפיו אל מול החג'.

– לא עבודה זרה, זקן, אלא עבודתכם. השבת שלכם. והכנרת לכם היתה ואליכם תשוב. ולא תגָאל אלא בדמכם. הזכור תזכור את זו שמָשו הדיגים מ הכנרת במכמורת?… היא בקשה לתת לה את עצמה, כי תגָּאֵל, ולא זכתה. אחרת תזכה…

– שתוק!…

– לא אשתוק. אין לך תקנה, זקן, אלא להבטיח לה את בשרה של זו, העומדת להוָלד מנכדתך… ואם לא – אבדנו. הנר אשר על הקבר יכבה עוד מעט. הנרות אשר למול הזקנה יהפֵכו. הסינור כבר נקרע לגזרים. וכל העולם יהפך לתהו ובהו. הכחות שלמטה גברו על הכחות שלמעלה. הבטיחנה לה, זקן, ונצלנו כלנו בגללה…

– אשמדאי זקן, שים מחסום לפיך!… ידעתיך! הכרתיך! רק בעור של שוער התכסית כל ימיך. בא יומך, הנה הוא בא!… זה העומד להולד אור לי"ט כסליו בשורת־הגאולה בפיו. הנה אקרא בשמו של זה, שהנולד מבשר את בואו, ויסתתו כל טענותיך, ונהפכת לגל של אפר, וכל כחותיך, אשר אספת להפוך את הקערה על פיה, יהיו כאין וכאפס. הנני וקראתי בשמו:

– משיח!…

ועוד טרם תמות הקריאה על שפתי ר' יוסי – ומבפנים הבית התפרץ קול צפצוף דק… הנרות אשר למול הזקנה עמדו הכן. הרוח והסער והקולות המשונים כאילו לא היו. השוער, החג' הזקן, נטלטל ונתהפך באויר ונעלם כמוץ מפני רוח. ומנוחת־שבת הוטלה בכל פנות־העולם.

ר' יוסי הרים א ידיו למעלה ופיו נתמלא שירי הודיה ותשבחה.

– יוסי, יוסי, שבת טובה וסימן טוב!… נכדתנו ילדה בת למזל טוב!…

ר' יוסי נפל מלוא קומתו ארצה ויתעלף.

ו

ובלילה כשתרדמה עזה נפלה על ר' יוסי, בא אליו הבעש"ט בכבודו ובעצמו ואמר בזו הלשון:

– יוסי בני, אל תצטער. נכדת־הזקונים, שנולדה לך עם התקדש השבת – בזמנה ראשית החזון, אשר הראיתיך…

ויחרד הזקן חרדה גדולה וישאל:

– קדושי, ומה השם, אשר אקרא לה?…

– שא עיניך והבטת לפנת־החדר.

– הנני…

ר' יוסי נשא את עיניו לפנת־החדר – ונפשו מתה בקרבו. לעומתו עמדה היא. הרגלים יחפות מן הברכים ולמטה. הזרועות חשופות. השערות מגולות, עשויות תלתלים ויורדות ונופלות על שכמה; ובתוך השערות סבוכים וכרוכים שרשי העשבים אשר בבטן־הכנרת… והעינים גדולות שחורות, ומלאות הן ניצוץ של קדושה, ומתפללות הן תפלה זכה ואלמת…

– היא?… על שמה? שאל ר' יוסי בחלחלה.

– כן, יוסי בני, על שמה. אין נכדתך אלא גלגול־נשמתה של זו…

– סבא… והלא היא… וכי נשמתה קבלה תקון?

– אל תחקור במופלא ממך. גדולים חקרי־לב. ואת אשר שמעת מפי תעשה. מאחורי הפרגוד הוגד לי.

בשבת, בהתאסף מנין של מתפללים מצפת ומטבריה, ליד הקבר של ר' שמעון בן יוחאי, בשעת קריאת־התורה, קרא ר' יוסי לנכדתו שנולדה שֵם בישראל,רוחמה'. ובמוצאי־שבת בטרם יכבה נר ההבדלה, יצאה נשמתו בטהרה. וישכב בקברות אבותיו.

ולתקופת השנה מתה גם הזקנה, אשת ר' יוסי. והבת האלמנה, הנכדה ובעלה והילדה הקטנה יָצאו ממירון ויתישבו במושבה אשר מעבר להר. ובעל־הנכדה היה לעובד אדמה. בזיעתו הרטיב את אדמתו ואכל את לחמה. כי ככה נמצא כתוב מפורש, שחור על גבי לבן, בצואתו של ר' יוסי, אשר צוה לביתו אחריו…

נשים

מאת

משה סמילנסקי

---

חנה

מאת

משה סמילנסקי

ציור

א

אנכי הייתי אז בעצם ימי עלומי, כל העולם כלו היה בשבילי מלא גיל וששון, הכל צחק בי הכל צחק מסביבי. זרם של חיים, של רצון ושל תנועה זרם תמיד, בלי הפסק מכל פנימיותי. לבי ונפשי היו מלאים על כל גדותיהם אהבה לכל היקום. הכל נראה לי כה טוב, כה ישר וכה יפה. את הכל אהבתי: את האנשים ואת הטבע, את העיר ואת הכפר, את השדה ואת היער. והכל נתנו לי ספוק נפשי ועונג עד לאין קץ, ויותר מכל, אשר יצר הבורא בעולמי, אהבתי את הנערה. ואהבתי זו היתה כה יפה, כה זכה, וכה נקיה מכל דופי, כעלה הראשון של העץ המלבלב. כבר ידעתי אז את האשה, כמו שיודעים אותה כל הבחורים, בגיל של עשרים שנה כמוני אז, אבל ידיעתי זו לא פגמה בי את האהבה הנאצלה והטהורה אל הנערה. אהבתיה כסמל היופי של החיים, כפאר היקום.

*

היה אחד מימי החורף הנהדרים, שארץ הצפון מצוינת בהם. כל השדות הרחבים, המתפשטים לכל עבר בלי סוף ובלי גבול, היו מכוסים מכסה עב של לובן מבריק, מזהיר ומשובץ רבבות אלפים של זיקים. השמים הטהורים והנמוכים השתפכו לתוך הלובן של הקרקע ויהיו לגוף אחד, והקרנים העקומות של השמש הקרובה הכו על הפנים ועל העינים וילטפום לטיפה קלה, חמה ונעימה. אבל חסרי אונים הן הקרנים לעמד בפני הקור החזק, הצובט בלי הרף את הפנים, את הידים, את החוטם, את ריסי העינים וכל מקום, שמצא לא מכוסה ולא נסתר תחת אדרת השער. אנכי אהבתי את צביטות האויר הקר הזה, את כל כחות עלומי הנסתרים היו מעוררים בי. שאפתי את האויר הקר מלוא ריאתי, ואיזה רצון פראי היה מתעורר בי לצהל, לצעק ולקרוא בקול, ולעתים קרובות לא הייתי יכול לשלט בי וקולות בודדים היו מתפרצים כאלו מעצמם מפי. ואוֹהב לשמע את הֵדם הרחוק של קריאותי ההולך וחוזר אלי.

נסעתי בעגלת־צב מהירה, הרתומה לזוג סוסים אבירים. במהירות הבזק החליקה העגלה על גבי השלג החלק בדרך המלך הרחבה. על ידי ישבה אחותי הצעירה, כסויה ועטופה אדרת שער, כמוני. היא היתה נערה בראשית הפריחה.

הדרך היתה רחוקה. בבקר השכם יצאנו לדרכנו ורק עם פנות היום נבא למטרת נסיעתנו. בצהרים עמדנו לנוח באחד הכפרים, בבית מרזח, אשר על אם הדרך. אחותי היתה קפואה מן הקור ובעמל רב הורדתיה מן העגלה להובילה הביתה לחממה. היא הלכה נשענת בזרועי ולרגעים כפפו רגליה לנפל, ואף הדבר הזה עורר בלבותינו הצעירים, צחוק, אשר התפרץ לרגעים מפינו כזרם מים חיים. ומתוך צחוק ושאון והמולה התפרצנו אל הבית, אל תחת תקרתו הנמוכה של חדר גדול ומרווח. לפנינו עמדה בעלת הבית, אשה באה בימים, מסורבלת מטפחת גדולה ועבה על כתפיה, למרות החום הגדול והמחניק שעמד בחדר. מטפחת משי דקה היתה דבוקה אל ראשה, אל מצחה ואל אזניה. היא עמדה לפנינו בדחילו ורחימו ותבט אלינו מתוך מבוכה ותרעומות. “על הפריצות שלנו היא מתרעמת…”

המחשבה הזאת היתה, כנראה, משותפת לי ולאחותי ביחד, כי מבטינו נפגשו פתאום. ושוב פרץ זרם של צחוק מפינו. פני האשה נעוו קצת.

– בעלת־בית־נו, תה יש?… נא, רחמינו־נא, תה?… חם, חם עד מהרה… נקפאנו…

– יהודים?! – קראה האשה בקול מיואש למחצה ובקול פכוח מפחד למחצה. היא חשבתנו, כנראה, ל’אדונים', מבני הארץ, ותוסף: – מה רעש?… תה… מהיכא תיתי, יהיה תה… למה לא?… חנה!… קראה האשה בקול בלפי החדר השני ותוך כדי דבורה ישבה על הספה הישנה בפנת החדר ותתעטף עוד יותר בתוך מטפחתה העבה… ושוב הבטנו איש אל אחותו ושוב מלא זרם של צחוק את כל חללו של החדר.

– הנני, אמא!… נשמע קול מן החדר השני וארתע לאחור: כמה עָרֵב היה קול זה… מוסיקה!… ואבט אל אחותי ואף היא הביטה מתמיהה אלי. באותו רגע נפתחה דלת שניה פנימית ועל המפתן עמדה נערה… ואלינו הביטו שתי עינים שחורות וגדולות מלאות ניצוץ עמום ומביעות סקרנות ומבוכה כאחד… מה יפה היתה נערה זו!… פרח שנקטף זה עתה ממיטב הערוגות שבגן: גבוהה, דקה, זקופה וכאלו מחוטבה ביד חוטב, ראש קטן ומורם, הנמשך משהו לאחור על ידי הצמה העבה והשחורה הנופלת מטה, מטה. הפנים זכים זכים, ואדמומית קלילה פרחה בלחיים הצחורות. צל של צחוק קל, קל רחף על שפתיה האדמומיות. פיה הקטנטן פתוח משהו עד בכדי לגלות אפס קציהן של שתי שורות שנים קטנטנות ולבנות כשיש. ולבושה היתה כבימי הקיץ: בסנר לבן, חולצה לבנה ודקה…

אנחנו, אנכי ואחותי, עמדנו ונבט בה מלוא עינינו.

– חנה, הנה החתן והכלה רוצים תה… מהרי עשי…

ושוב מלא צחוקנו את כל פנות הבית. בעלת־הבית נעלבה והבת נבוכה ותתאדם כלה כשושנה אדומה.

– מנין לבעלת־הבית שאנו חתן וכלה?

– כלום עִוֶּרת אני?… רואים… אתם סוברים, שנשים זקנות דעתן נטרפה עליהן?

– תכף, אמא!…

נשמע שוב הקול ההרמוני, והנערה נעלמה מעבר לדלת, לעומת שבאה.

– מה יפה בתך!…

לא התאפקה אחותי ותגלה את לבה. פני האם הביעו רצון והנאה מעורבים טענה ותרעומות.

– יפה… מה בצע אצלנו ביופי?… לא כמו אצל אחרים… אין מזל… שכולה בכפר… לא עיר כאן…

בת שבע־עשרה!

היא גמרה מתוך אנחה עמוקה.

*

– אמא!… תה… סוכר…

הנימות ההרמוניות הרעידו שוב את האויר, הדלת נפתחה לרוחה וחנה נכנסה החדרה ובידיה מחם נוצץ, הומה ורותח. בתנועה מהירה העמידה את המחם על השלחן. אנו ישבנו מסביב לשלחן לאכול ולשתות, כי רעבנו מאד, והיא נסוגה אחורנית לאחת מפנות הבית, עמדה ותשם בנו את מבטה ולא הסירתו עוד. אני לא הבטתי אליה, לא העזתי; ידעתי שמבטי יבלבלנה, אבל הרגשתי את מבטה העובר וזוחל מפני אל פני אחותי וחוזר חלילה… היא חקרה ובחנה אותנו. רק פעם התגנבתי ואבט אליה מבט סתר: היא היתה כלה אדומה. לחייה בערו ממש כגחלים לוחשות ועיניה השחורות נוצצו. מבטי חפש בהן דבר־מה חדש, דבר־מה תוסס. לא ידעתי חקרו: אם קנאה זאת, אם רצון להתחקות לנו ואם איזה רצון טמיר, סתום שלא נתן להגלות. שפתיה האדומות היו פתוחות משהו, כפרח זה ההולך ונפתח יחד עם זריחת החמה, וכאלו בקשו טל של נשיקה. צדקה האם: אין מזל, אוצר כזה בתוך הכפר השומם. לבי נקפני, היא הרגישה במבטי, התחלחלה.

ותורד את עיניה. גם אחותי התבוננה, כנראה אליה. היא לחשה על אזני:

– מה היית נותן לה בעד נשיקה אחת?…

– חצי חיי!… עניתי אף אנכי בלחש, וארגיש שהנני מתאדם כלי. חנה הרגישה בלחשנו, התעוררה ובתנועה מהירה עברה את כל החדר ותעלם בתוך החדר השני.

– רוצה אנכי לראותה מקרוב… לשמע מה בפיה… אמרה אחותי, קפצה ממקומה ותלך אחריה. ומה קנאתי באחותי ברגע הזה!… ולמה אמרה לי בדבר הנשיקה!… מה עלתה על דעתה!…

הרגשתי בי, כי קדחת קלה אחזתני ואהיה כשכור ולא מיין.

*

השעון הגדול, עתיק הימים, התלוי על הקיר בין תמונת גינירל זקן מהצד האחד וה’רבי' מהצד השני, צלצל ויזכירני, כי שעת הנסיעה הגיעה. עוד לפנינו חצי הדרך. יצאתי אל החצר לזרז את העגלון ולבדק את החפצים, יצאתי בלי אדרת שער והקור תקפני מכל עבר. רצתי לשוב הביתה והתפרצתי במהירות אל תוך המסדרון האפל, וברגע הזה פרחה לפני חנה, מתוך האפלה, מעבר השני, ובידה האחת החזיקה שני גזרי עצים להסקה, איזה דבר חזק התעורר בי, תקפני ויכני על לבי ועל ראשי.

– האם לא קר לה ככה, רק בחולצה?…

היא התחלחלה ותבט בי.

– לא…

לחשו שפתיה לחש חרש ועיניה הביטו אלי בתחנונים ובבקשת סליחה, כאלו חטאה לי על העיזה לענותני. היא היתה כה קרובה אלי. חום גופה הרענן נשם, נשף על פני; שד שובב צחק בי ויגרני ואושיט את ידי, אחזתיה בזרועותיה ונשקתיה על שפתיה… שפתי נצרבו… פניה חורו כשיד, הדפתני בידה החפשית ותמָלט ותעָלם לתוך הבית.

*

– כמה מגיע, בעלת־הבית?…

– כמה מגיע?… כלום יודעת אנכי?… אתם, אדונים, אתם יודעים יותר ממנו…

שלמתי לה בעין יפה. זיק של רצון מיוחד נצנץ בתוך עיניה. ולבי אנכי נקפני: “בעד הנשיקה לבתה שלמתי לה”…

– תזכו להכנס לחופה בשעה טובה!

– למה בעלת הבית חושבת שאנו חתן וכלה?…

– למה? – נעלבה שוב האשה ותוסף: – אמנם בנות־כפר אנו, אבל גם עינינו לא טחו מראות.

– לא, גברתי שגתה… לא כלתי זאת, כי אם אחותי… כלה אין לי עוד. תברכני בעלת־הבית שיתן לח ה' כלה נאה כבתה…

היא התחלחלה.

– בתי?… לא!… אתם אנשים עשירים והיא בת עניים… רבונו של עולם ישלח לה את בן זוגה… חנה!… קראה האשה לבתה מתוך קול של דאגה. היא עמדה בפתח החדר ופניה חורים ועיניה מביטות אלינו ושפתיה נעות. ונדמה לי ששמעתי את קול שפתיה הנעות: ‘אחות’?…

ברכנו את האם ואת הבת. כשאמרתי את ברכתי לאחרונה התאדמתי – התאדמה אף היא. ישבנו בעגלתנו ונסע. כשסובבה העגלה בסוף הרחוב לצאת אל מרחב השדה, הפניתי את ראשי לאחורי: היא הוסיפה לעמד עוד בפתח הבית לבושת סנרה וחולצתה הלבנים ותבט אחרינו!…

ב

עברו הרבה שנים. אנכי עמדתי בסוף שנות הכה. אבל כחי נשת זה כבר, נשת ועבר כחלום ליל, יחד עם שנות העלומים ועם חלומות העלומים. מיטב החיים עם יפי אמונתם ועם יפי תקותם היו בעבר, בהוה היה טעם מר של יאוש ועיפות. והעתיד לא הבטיח עוד כל טוב.

רחוק הייתי מארץ הצפון עם ימי החורף הקרים שלה, עם הנסיעה המהירה בעגלת צב על חלקת השלג הלבן. רחוק הייתי מאותם החיים הטובים והקלים של ימי עלומי ומכל מה שהיה קשור בחיים ההם. גם אותו המקרה הקל, שקרה לי בימים ההם באכסניה שעל אֵם הדרך, ירד כבר לתהום הנשיה, ומה יעלנו משם?

אנכי הייתי מורה באחת המושבות העבריות, בארץ העבר והעתיד של עמנו. באתי אל הארץ בראשית ימי כחי. טעם החיים כבר פג אצלי אבל עוד כחותי עמדי, עוד חפץ המנוחה רחוק ממני ועוד היתה בי השאיפה לבקש דבר־מה בתוך הרוחות החולפים, הסוערים והמשתנים של החיים. עברו שנים אחדות, ושארית הכח, הרצון והשאיפה כלו עד מהרה בתוך התנאים הנוראים של מלחמת הקיום החדשה והקשה. וכחלוף שנות הכח כבר הגעתי לתקופה של ליאות, של עיפות, של חסר רצון ושאיפה ושל משיכה בעול החיים מתוך אונס.

*

באתי אל אחת המושבות לשאת במשרה חדשה. המושבה היתה גדולה והומיה, כאחת העירות. חייה עם המונם ושאונם היו רחוקים ממני. ידעתי את עבודתי, את מלוא חובי ואת מעוני. ומעוני היה בביתה של אשה עניה אחת, שבעלה היה גם אכר, גם פועל ועל כלם עני ואביון. פרנסת הבית היתה ברובה על עבודת בעלת הבית: על שלחנה אכלו אחדים מבחורי המושבה, אכרים צעירים ומשגיחים. אף אנכי אכלתי על שלחנה וגם קבעתי דירתי בחדר הפנוי אשר בביתה. אל ביתו הביאני מכיר אחד, אכר אלמן, שְׁאֵרוֹ הרחוק של בעל־הבית, וגם הוא אכל על שלחנה. בימים הראשונים לא השגחתי הרבה לא בבעלת־הבית ולא בבעלה. הייתי עסוק הרבה בסדור עניני במקום החדש, בבצוע חכוכים חדשים ובהתפשרות עם יסורי נפש חדשים. רק זאת ידעתי, כי בעלת הבית נראית צעירה יותר מדי לעומת מראה בניה ובעלה. ועוד זאת, כי חוט של חן מתוח על פניה – חן בלוית עצב חרישי ונכרים בהם עקבות יופי בלתי רגיל. זאת ועוד אחרת, כי בעלה היה בריה משֻׁנה: טפש, טרחן ו’לא יצלח' גמור.

“כמה משונה זוג זה?”… חלף במוחי הרהור קל, בבואי לביתם, בפםעם הראשונה – חלף במוחי ועבר – מה לי ולהם?

*

עברו שבועות אחדים מיום בואי אל מקומי החדש, באחד בימי השבת, אחרתי לבוא אל ארוחת הצהרים ואוֹכל לבדי, אחרי שסעודת האורחים כבר כלתה. בעלת־הבית ישבה ממולי על ארגז גדול, לבושה בגדי השבת שלה, אשר הוסיפו חן על חנה. היא היתה שקועה במחשבותיה. ואף אנכי הייתי שקוע במחשבותי. ומחשבותי נשאוני רחוק, רחוק מן המקום ומן המצב שנמצאתי בו עכשיו. כשאין לך כלום בהוה וכשאין תקות העתיד משחקת לך – בעל כרחך הנך מרחף בעולם עברך הרחוק, אשר על קברו עלו דשאים, עלו ויבשו.

התתעוררתי, הרגשתי מבט חודר, מבט נוקב, נעוץ בי. הרימותי את ראשי. ובאותו רגע סר מעלי מבטה של בעלת־הבית ופניה התכסו אודם קל של מבוכה. ופתאום הכה איזה דבר על לבי:

“היכן ראיתי את הפנים הללו או דומים להם?”

היא לקחה במהירות את הצלחת אשר לפני ותעמד אחרת במקומה. ושוב ישבה לה על הארגז הגדול שקועה במחשבותיה. אנכי לא חזרתי עוד למחשבות הראשונות, מחשבות העבר. מחשבה חדשה נתקעה במוחי: “את הפנים האלה ראיתי פעם… היכן ראיתים?” בקשתי לזכר ולא נזכרתי, השתדלתי להעלות על לבי את פני הנשים, אשר הכרתי בשנים האחרונות, אבל אף אחת מהן לא היתה דומה לזו שישבה למולי. “אשאלנה איפה ראיתיה?” אבל דבר־מה עצרני ולא נתנני לשאלה. “היא תתבלבל על לא דבר. לא ראיתיה. טעות היא. כל בנות ישראל, בעלות החן, דומות הן”. גרשתי מלבי את מחשבתי על אודותיה. אבל בעשותה את השלחן, אחרי הסעודה, שוב התבוננתי אליה ואראה מבוכה גלויה על פניה.

“אולי זכרה אף היא דבר־מה, אולי הכירתני?”… ושוב חפצתי לשאלה ושוב מנעני דבר־מה.

*

מאותו היום התחילה בעלת־הבית דואגת לי דאגה יתרה. גם קודם הרגשתי, כי היא מבכרת אותי על פני יתר האורחים, אבל מאותו יום הלכה דאגתה לי וטפולה בי הלך וגדול מיום אל יום. את חדרי הייתי מוצא תמיד נקי ומצוחצח שבעתים, לבני היו תמיד מכובסים, מתוקנים ומסודרים ביד חרוצה ודואגת, ומאכלי היה מן הטוב והנבחר. במה זכיתי? ויש אשר התבישתי בעומק נפשי על הדאגה היתרה ועל הטפול המרובה, אשר גרמתי לאשה מסכנה זו, העמוסה עבודה מאור הבקר ועד חשכת הליל. תמיד היתה עסוקה, תמיד מטופלת: בביתה, בבניה, בבעלה, באורחיה ובי. ואותה המחשבה, אשר התחילה מנקרת במוחי, באותה השבת, לא נתנה לי מנוחה: "האשה הזאת נפגשה לי פעם בדרך חיי – היכן וכיצד נפגשה לי?… לשאלה דבר לא העזתי. לא העזתי, למרות מה שיחסנו נעשה יותר ויותר קרוב ואהיה כבן־בית ממש. לא העזתי, כי למרות יחסנו הקרוב נשאר בינינו איזה מרחק, איזה יחס של בישנות, ואיזו זרות מיוחדה, איזו שניות: מצד אחד נעשינו יותר ויותר קרובים. אנכי הרגשתי אליה רגש של קורבה משפחתית, ואדע שגם היא מרגישה אלי יחס כזה, היינו מבינים איש את חברתו על פי הרמז הראשון, בלי אומר ובלי דברים. ומצד השני עוד עמדה בינינו המבוכה של הימים הראשונים, כאלו רק זה אתמול נפגשנו. עם יתר האורחים היתה מרבה שיחה ועמי לא נכנסה עוד אף פעם בשיחה ארוכה. ואף לבי אנכי לא נתנני להרבות שיחה עמה. רק חלופי הדברים היותר הכרחיים והיותר קצרים היו בינינו. וגם במשך חלופי הדברים הקצרים האלה היתה נבוכה ופניה כבושים בקרקע. ואף אנכי הייתי נבוך.

אנכי סבלתי מן היחס המוזר הזה. היא נעשתה לי מיום אל יום יותר קרובה ויחד עם זה חשבתי לעזב את ביתה ולבקש לי מעון חדש.

*

שוב היתה שבת, ושוב אכלתי לבדי את ארוחתי בשעה מאוחרה. והיא ישבה למולי על ארגזה הגדול. וביום ההוא נראו לי פניה כה ידועים ולא היה לי עוד ספק בדבר כי אמנם ראיתיה פעם. היכן? אימתי? לבי היה טוב עלי ביום ההוא, רוח גבורה יתרה לבשתני ואחליט לשאול את פיה על דבר ספקי, ולא בלי דפיקת לב פניתי אליה:

– כלום לא נפגשנו פעם?… אולי לפני הרבה שנים?…

היא התאדמה כלה כפרח אדום. קמטי פניה נעלמו וברגע ההוא הכרתיה. דבר־מה נעלם לחץ פתאום על זכרוני ואזכר מקרה אחד משכבר הימים… הלא זאת היא הנערה, אשר ראיתיה לפני עשרים שנה, בכפר, בפונדק…

היא הביטה אלי מבט מלא מבוכה, מלא חנינה, מלא בקשת סליחה.

– אנכי הכרתיו בשבת ההיא… עוד ביום הראשון לבואו נדמה לי שראיתיו… אנחנו נפגשנו בבית אמי לפני עשרים שנה… הוא נסע אז עם ב… עם אחותו…

בעיניה השחורות, אשר ניצוצן כהה מרֹב ימים, נתלו שתי דמעות גדולות ונוצצות כספירים…

“הזאת היא?… האמנם?… מי פלל לפגשה שוב, כאן… לא יאומן!…”

ומדי כך נזכרתי בכל פרטי היום הרחוק ההוא כאלו רק אתמול היה הדבר.

– הגברת… חנה?

פתאום נזכרתי גם בשמה כמו שבטאה אותו אמה אז… כמה פעמים שמעתי את שמה מפי אורחיה ובני הבית אבל ‘חנה’ זו לא אמרה לי ולא כלום, ועכשיו צלצל שמה באזני כמו ששמעתיו אז.

– כן, אנכי…

– לא יאומן!

על פניה עברו קוי אור.

– כן?… אז הייתי אחרת. זקנתי… גם הוא נזדקן… אז היה כה צעיר… גם אנכי לא חפצתי להאמין שזה הוא… אנכי זכרתיו תמיד…

נימה דקה, דקה של עצב חרישי, פנימי רעדה בתוך קולה.

“כן, זאת היא…”

רגעים ממושכים אחדים הבטנו איש אל פני רעהו מבלי יכולת להגיד דבר־מה… שנינו כאלו בקשנו אחד בפני השניה את סימני הפנים של הימים ההם…

ולבסוף תקפה היא את מבוכתה ותאמר:

– הרבה שנים…

– עולם מלא…

– העלמה ההיא היתה באמת אחותו?…

– כן, כן, אחותי!…

– וכלה… לא היתה לו?…

– היתה… גם כלה היתה לי, גם אשה היתה… עכשיו אין לי כלום!…

דאגה יתירה והבעה של צער כסו את פניה.

– למה?…

– לא הייתי ראוי לאושר…

ושוב שתיקה קשה של רגעים ממושכים אחדים.

– וזה… בעלה?

היא נבוכה ותורד את עיניה.

– כן…

– כיצד?

רגע קט שתקה שתיקה קשה. אחרי כן הרימה את עיניה ותבט ישר אלי. אף פעם לא הביטה ככה אלי, לא לפני זה ולא לאחר כך.

– טוב מזה לא חפצתי… בחורים רבים בקשוני… יפים וצעירים… לא חפצתי… ואמי בכתה כל הימים…

– מדוע לא חפצה?…

– מאותו היום ההוא חכיתי… הרבה זמן חכיתי… אחרי כן נואשתי… אבל לא חפצתי להחליפו באחר… לא חפצתי לשכח… וזה היה אלמן ומכוער… זה לא ישכיחני דבר…

קול חרש, חרש שמעתי, קול ספוג צער ויגון עולמים.

ג

שנים אחדות ישבתי בביתה, ואלו היו מיטב שנות חיי. שנות מנוחה נפשית ומרגוע רוחני. איזה מלאך טוב רחף עלי תמיד ויגן עלי מכל צרה ומצוקה, מכל יסורים ועגמת נפש. רוח שקטה ומרגיעה היתה נובעת תמיד מדבריה ומכל תנועותיה ומשיבה עלי שקט ומרגוע. איזה יופי נפשי עמוק ומקיף, יופי של קבלת יסורים מאהבה, של משיכת עול מרצון, של קִדוש דבר־מה קדוש ונעלה – היה תמיד טבוע על פניה. ומן היופי הנפשי הזה היה נובע עלי דבר מה מרכך, מעודד, משיב נפש ומלטף כיד אם אוהבת ורחמנית. יחס של חבה אחותית שרר כל הימים בינינו. יחס של דממה שקטה וקדושה. בלי סימנים כל שהם של רגש סוער.

שנים טובות נמנו לי. נחתי מנוחת הגוף והנפש. נחתי וכאלו הגעתי לחוף שקט ובטוח אחרי נסיעה ארוכה בים סוער. והשקט הנפשי הזה השפיע על עבודתי, על יחסי לתלמידי ועל יחסי לחברי. כל מכירי אשר ראו בי את התמורה תמהו לי, ואף אנכי עצמי הייתי תמה לנפשי ושואל: היכן מרירותי של הימים הקדומים, היכן יאושי והיכן הטעם המר שהרגשתי תמיד?

*

ויד שובבה, יד מקרה שברה את מנוחתי ואת אשרי, אשר מצאתי. שברה שלא מדעת ושלא בכונה רעה. פעם נסענו – אנכי ועוד שני מכירים מבני המושבה – מן העיר אל המושבה רוכבים על חמורים. האחד היה האכר האלמן אשר הכניסני לבית חנה והשני רוק צעיר. כל הדרך דברנו ושוחחנו שיחה קלה ועליזה, שאינה תופשת שום מקום ואינה אחוזה בשום דבר, כרגיל, לפעמים, בשעה שהלב קל והנפש־שקטה. ומשיחה לשיחה באנו לשאלת המין, ומדברים כלליים, סתמיים עברו חברי־מלוי, לבסוף, לדברים פרטיים. הרוק הצעיר התאונן על החיים החד־גוניים שבמושבה. בעולמנו הקטן חסרים תנאי החיים שבלעדם אין חיי הגבר – לפי דעתו – נקראים חיים.

– לא… במושבה קשה לארג איזה יחס אינטימי… אי אפשר… כל התקרבות שהיא אל האשה מטילה עליך אחריות…

מתחילה הסכים לו האכר האלמן ופתאום הקשה עליו:

– לאו דוקא… לא תמיד אי אפשר… יש גם מקרים טובים…

– הא כיצד?

– לא כי ולא בך הדברים אמורים… יש מוצלחים…

ופתאום הרגשתי כי הדברים מכונים אלי. דבר מה קשה הכה, הלם את ראשי.

– למי מכונים דבריך? שאל הרוק הצעיר בתמיה. וגם אנכי הבטתי אליו במבט של שאלה ודרישה. הוא הביט אלי מבט מהול תמהון וגם פחד וידפק בחמורו ויעבר הלאה. הבתים הראשונים של המושבה היו לפנינו.

*

סער התחולל בי.

–הרי דבריו התכונו אליה?… באיך העיז להעליבה… בואנכי לא סטרתיו על לחיו!…"

וגם אחר כך לא סטרתיו על לחיו. אנחנו היינו נפגשים בכל יום בשעת ארוחת הצהרים, אנכי שתקתי. ואף הוא לא הזכירני אפילו ברמז קל ואפילו במבט עינים את השיחה שהיתה בינינו, כאלו לא היתה כלל. אבל לי אבדה מנוחת נפשי ולא יכלתי עוד להרגע. תולעת מצצה את לבי. יתוש נקר במוחי. סער חרישי התחולל תמיד בנפש, שווי המשקל של נפשי הופר. קשה היה לי להביט ישר אל פניה, וקשה היה לי לדבר עמה אפילו דברים מעטים. והיא הרגישה בכך. מן הרגע הראשון הרגישה, ולפעמים קרובות הרגשתי בי את מבט עיניה החוקר, הדורש – מבט עינים מלא דאבה, מלא צער ותמהון נפש.

בסוף אותה השנה התפטרתי ממשרתי ואלך למושבה אחרת. כשהגדתי לה את דבר התפטרותי עבר צל של כאב־נפש על פניה. אבל היא לא נפתעה ולא התחלחלה, היא חכתה, כנראה, למעשה הזה. רגעי מספר שתקה שתיקה קשה ולבסוף הרימה את מבטה הכואב ותשאלני בקול נמוך, נמוך!

– מדוע?…

החרשתי, לא עניתיה דבר.

*

הייתי רואה אותה לעתים רחוקות. לפעמים נפגשנו במקרה ולפעמים בקרתיה בביתה, כשהייתי בא אל המושבה. היא נזדקנה מאד, פניה נתכסו קמטים, קמטים עמוקים, עיניה הביעו צער ועלבון קשה. כלה היתה שבורה, רצוצה ועיפה. כשנפגשנו היתה שיחתנו קטועה וטרופה. עוד שלט בנו איזה רגש של בישנות. ולפעמים רחוקות מאד יש אשר תפשתי במבט עיניה זיק כל שהוא של תרעומות.

---

רחל'ה

מאת

משה סמילנסקי

בתחנת ל. היה עלי לחכות שעה שלמה. מה לעשות במשך שעה זו? חפצתי לנוח. הייתי רצוץ הגוף מטלטולי הדרך הרחוקה ורצוץ הנפש מטלטולים אחרים, שמהם בקשתי מנוס ומפלט בתוך טלטולי הדרך. ואולי ללכת העירה ולראות את הגליריות המפורסמות, אשר עליהן שמעתי וקראתי כל כך הרבה? אבל איך אתהלך פה בעיר הזאת הזרה לי בלי מכיר ומודע?… ופתאום נזכרתי: הרי פה בעיר לומדת רחל’ה… ואיך שכחתי את הדבר?! הרי הבטחתי לאביה למצאה פה ולראותה. וגם אנכי כה נכספתי לראות את זו שידעתיה בעודנה ילדה קטנה, בעודנה מתפנקת על ברכַּי וצובטת את הסימנים הראשונים של שפמי. אנכי לא ראיתיה זה שבע או שמונה שנים, מזמן לכתה לחוץ־לארץ ללמוד והיא אז נערה־ילדה, בת חמש־עשרה, קופצת ורוקדת כל היום כעֵז… ימים טובים היו אז, ימי תקוות חדשות. אראנה ואזכור בימים ההם… ומתוך מחשבתי זאת הוקל לי, הונח לי מעצבי ומרגזי ובלב קל מסרתי את מזודתי לשמירה ואשא רגלי ואלך העירה.

*

טפסתי עד לקומה הרביעית. על דלת אחד החדרים היה מודבק כרטיס קטן: ‘רחל’. דפקתי. נשמע קול קפיצה, קול קריאה של שמחה וריצה של צעדים מהירים אל הדלת… לפני עמדה עלמה גבוהה, זקופה וגמישה. שתי צמות שחורות ועבותות נפלו עד למתנה הדק עד להפליא.

– האדון?… כֵן?!

– אנכי, רחל’ה!…

– ידעתי מראש!… זה שבוע ימים אנכי מחכה לו בקר, בקר… אבי כתב לי…

ידה הקטנה, המארכה והלבנה כשיש לחצה בכח ובחום את ידי. ועיניה השחורות והנוצצות כגחלים בוערות הביטו אלי מתוך תודה וחבה.

– אנכי כה חכיתי לו!… הייתי מכירו אפילו אם לא ידעתי על דבר בואו… אותם הפנים… חברו הטוב של אבי!…

– ואנכי לא הייתי מכירֵך… עלמה… קשה לי לדבר אליך בלשון נוכחת… ומה יפית!…

– האמנם?…

פניה אדמו ותאחז שוב בידי…

– בשבילו הנני אותה רחל’ה הקטנה גם עכשיו ואַל יעיז לדבר אלי אחרת מאשר היה רגיל!… אבל למה אנכי מחזיקו פה על סף הדלת?… הוי, טפשה!… יבוא, יבוא… אל חדר משכיתי…

היא משכתני בכח אחריה, עברנו דרך פרוזדור קטן ונכנס אל טרקלינה… הכתלים היו מכוסים תמונות וציורים שונים, מעשה ידי אמנים. החפצים שעל השלחן וכלי החדר העידו שאין מקפידים כאן ביותר על הסדר…

– אינני חרוצה ביותר… כן?… היגיד לאמי?… לא!… אַל יגיד. לו בא אלי בזמן אחר היה מוצא אצלי יותר סדר…

היא נשתתקה פתאום. עיני תפסו כעין צל שחור אשר עבר רגע על פניה הסגלגלים, הלבנים, המלאים חן מקסים; אולם הצל עבר חיש ונעלם…

– ישב… הנה פה ישב… על הכסא הזה… פה רך… ונוח… יספר לי על אודות אבי… אמי… ביתנו והמושבה… ואחרי כן נלך לטיל בעיר… בודאי ירצה לראות את הגַלירַיות… הלא כן? כֵן!… אנכי אובילנו, אביאנו לכל המקומות… אנכי אראה לו את הכל… את הכל!… ומדי דברה לא עמדה אף רגע. סדרה קצת על השלחן. העבירה ידה על שערות ראשה לפני המראה. העיפה מבט עין על איזה ציור שעל הכותל. ושוב התבוננה אלי…

– אדוני לא נזדקן… כמו שזכרתיו… ואבי… הנזדקן? כן… הוא כתב לי…

מסכן… זה שבע שנים וחצי… ואמי?…

ושוב עבר על פניה ועל מצחה הגבוה והלבן צל שחור של עצב אבל היא הניעה תנועה עזה בראשה, עד שטֻלטלו צמותיה באויר, התנערה מעצבונה ותאמר:

– לא עת דברי עצב עכשיו!… אורח כה יקר… הבה אכין לך טס קהוה כאשר אוהבים שם אצלנו, הוא ינוח מעט ואחר נלך לטיל בעיר… ילך?… כן!… טוב מאד!…

“מה החרדה אשר בנפשה?…” חשבתי. ואביט אליה מתוך דאגה.

*

הזאת היא רחל’ה?… לא האמנתי למראה עיני. הרגשתי את עצמי קצת נבוך וקצת נכלם ללכת על ידה ברחובות העיר ההומים. אנכי הזר, כבד התנועה וחסר הנימוס העירוני ולבוש בגדי הדרך שלי – על יד היפה־פיה הזאת, שכל תנועה מתנועותיה היתה מלאת הוד וחֵן וראשה הזקוף – ראש מלכה. כל הגברים שנפגשו לנו נעצו בה את מבטיהם. ויש שעמדו ויביטו במשך רגעים אחריה. והיא הוסיפה ללכת מהלכה המלכתי ולא הסבה אף פעם את ראשה ימינה או שמאלה… כאלו אין איש מסביבה.

– ככה תמיד… אין נותנים לעבור את הרחוב במנוחה… עם ארור הם הגברים שלכם…

דבר מה דקרני בעומק נפשי. הזאת היא רחל’ה שלנו, הנערה הקטנה והכחושה, המתבישת מפני כל איש ונחבאת אל הכלים… ואלה הם דבריה!…

היא עצרה קצת את צעדיה ותלחץ מעט יותר אלי.

– אדוני מתפלא עלי? האין זאת?… הוא זכר את רחל’ה הילדה הבישנית… ועכשיו מצא אשה… האין זאת?

אנכי סננתי בין שני דברים אחדים הנשמעים לשני פנים… עוד לא יצאתי מתוך מבוכתי, עוד לא מצאתי את עצמי.

נכנסנו אל אחד הגנים. עברנו בתוך שדרה מלאה צל. ושוב עצרה קצת את צעדיה ותבט ישר, ישר אל פני.

– אדוני עודנו מחזיק בהשקפותיו החפשיות על האהבה?…

דבר־מה הכני על לבי.

– מנין את יודעת את השקפותַי?…

– ידעתי. חבריו ספרו לי.

רגעי מספר שתקתי. עד שמצאתי את עצמי. לבי לא היה טוב עלי.

– כן, רחל’ה. כל ימי חשבתי את האהבה לרגש הכִי קדוש אשר חננו בו הטבע. וככה אחשוב גם עתה.

צל של רצון עבר על פניה. עיניה מלאו אורה.

–… ובלי יוצא מן הכלל?

– איני מבין את שאלתך?

– ואם נערה עבריה תאהב איש נכרי?…

עיניה הביטו ממני והלאה. ואף אני הסרתי עיני מנגדה. פחדתי. אבל הרגש הרגשתי, כי פניה לבשו פתאום הבעה קשה. היא חכתה לגזר דינה. רגעי מספר עמדה שתיקת מות בינינו. שמעתי את קול צעדי וצעדיה.

– את אוהבת איש נכרי?

– כן.

קולה המדֻכא והמעֻנה הגיעני כאלו מתחתית תהום. ושוב שתקנו שתיקה קשה. שוב שמעתי את קול צעדינו.

– איך היה הדבר?

– לפתע פתאום. זה היה בגליריה העירונית הגדולה. אנֹכי עמדתי לפני תמונה אחת. אחת התמונות היותר חביבות עלי. פתאום הרגשתי כי מבט חודר נתון בי. הסבתי את רֹאשי ומבטי שנינו נפגשו. הוע עמד בין קבוצה של פסלם ויבט ישר אלי. הורדתי את עיני. זו היתה לי הפעם הראשונה בחיי שהורדתי את עיני בפני מבט של גבר. וברגע ההוא הרגשתי, כי לא אוכל לעמוד בפניו ובפני רצונו. אהבתיו.

איזו הרגשה קשה דכאתני.

– וקודם לא נפגשתם אף פעם?…

– הרבה פעמים נפגשנו. באקדימיה. בגלֵריות. אבל עד הרגע ההוא נשארנו זרים בינינו.

– שוב מי הוא?

– פַּסָּל.

– לא… מאיזה לאום?…

– פולני…

דבר־מה דכאני לארץ.

– אנֹכי יודעת את מחשבתו ברגע הזה…

– מה?…

– בן העם, אשר רחץ פעמיו בדם עמנו…

– כֵן.

קולי היה קשה. צל שחור עבר על פניה. ויחר לי עד מות. היא עמדה. גם אנֹכי עמדתי. מבטינו נפגשו.

– הצריכה אנֹכי לשבור את חיי?…

– רחל’ה, יהודי שלא שבר את חייו – חזקה, שלֹא היה לו מה לשבור…

העוברים ושבים עצרו במהלכם ויביטו אלינו.

– נלך מזה… נלך ונשב על אחד הספסלים…

סרנו מן השדרה הראשית אל אחת השדרות הצדדיות ונשב על ספסל בין עצי מצל. רגעים אחדים ישבנו מבלי לדבר דבר. כל אחד מאתנו היה שקוע במחשבותיו הקשות.

–… אנכי יודעת את כל מחשבותיו ברגע הזה. ההורים… יודעת אנֹכי מה אני מעוללת להם… מי יודע?… אולי לא יעמוד אבי בנסיון… הלוא קנאתו לעמנו כֹה גדולה… אבל… אדוני היקר… איני יכולה לעשות אחרת… אין בי כֹח… רק שתי דרכים לפני: חיים או מות. ולבחור במות איני יכולה. הייתי רוצה, אבל איני יכולה. אוהבת אנֹכי את החיים…

שתקתי. מה אגיד לה? לי לעצמי לֹא מצאתי ברגע ההוא מה להגיד. רק אחד ידעתי: אסון נורא שומר את צעדינו וקָרבנו הראשון תהי רחל’ה. מִשֶּׁהוּ נורא ואיום אחז את נשמתי בצבת… ושוב פנתה אלי מתוך תנועה מהירה:

– בקשה לי אליו…

– אלי?… בקשה?… מה?…

– ישאר עוד הלילה ללון בעיר…

– אשאר, רחל’ה, אשאר!…

עוד בטרם אשר בקשתני החלטתי להשאר בעיר ימים אחדים.

*

לפנות ערב דפקתי שוב על דלתות חדרה. היא נגשה בצעדי חרש אל הדלת ותפתחנה. ובלי אומר ודברים ורק במבט עיניה המלאות עצב חרישי בקשתני להכנס.

אחזתי את ידה הקטנה והרכה ולחצתיה. ופתאום נפלה על צוארי וקול בכי חנוק, קשה ומר פרץ מפיה…

– כֹה קשה לי, כֹה קשה… אבן כבדה לוחצת את לבי… לוחצת בלי הרף… בלי הפסק!… לו יכֹלתי לעקרה… ולו גם בדמי!…

אנֹכי לא אמרתי לה דבר. רק העברתי ידי על שערות רֹאשׁה השחורות והארוכות, אשר נפלו ויתפזרו על שכמה. החלקתי באצבעותי את שערותיה מתוך כל הרֹך והחום שבלבי. מתוך כל עומק נפשי חפצתי להקל לה. והיא בכתה, בכתה בלי הרף.

לאט, לאט פסק בכיה. ורק לרגעים רעד עוד כל גופה רעד פנימי. ישבנו על ספתה הרכה. היא תמכה את ראשה בזרועי. בקשתי עצות בנפשי להפיג קצת את צערה. ואתחיל לספר לה על המושבה, מכיריה, חברֵי ילדותה. נזכרתי במאורעות מימי ילדותה. ובאמת: דברי פעלו עליה פעולה עצומה. רוחה שבה אליה וצערה פג. קוי אור התגנבו ויבקיעו את ענן העצב, אשר כסה את פניה. היא הקשיבה לדברי רב קשב. ואף התחילה שואלת לדברים, אשר לא נגעתי בהם. ולבסוף התעוררה לגמרי, התחילה מדברת ונזכרת בעצמה זכרונות ימי עבר הרחוק… ותשאל ותחקור על המקומות החביבים עליה, שבסביבת מושבתנו, ועל עניני הישוב… וידעתי מדבריה ושאלותיה, כי קרובה היא עדין לכל ענינינו… היא שאלה ודברה מתוך חמימות יתרה, חבה והתלהבות… וכאלו שכחה את זמנה ואת מקומה. דבריה וזכרונותיה נשאוה הלאה, מעבר לימים… עד שעה מאוחרת ישבנו שנינו ככה וספרנו בתוך דמדומי החדר מבלי להרגיש בשעות החולפות ועוברות. שכחנו את העולם ומלואו. ולאחרונה הקיצה, התעוררה ותקפוץ ממקומה;

– עוד מעט והגיעה חצות הליל… ואנחנו יושבים בחושך… היא לחצה על הכפתור האיליקטרי. החדר נתמלא אורה.

– הלוא רעב אדוני?

– רעבתי!…

– נלך לסעוד את לבנו באחד מבתי־הַקפֶה.

– נלך!…

הלכנו. כל הדרך השתובבה כילדה קטנה. צחקה, קפצה, בקשה לזעזע קצת גם אותי. וגם בבית־הקפה היתה כל העת שמחה ועליזה, מלאה צחוק ותנועה. אנכי לא יכלתי להסיר את מבטי מעליה ואהיה מלא עֹנג ורצון. ורק כשקמנו ללכת נעשו פניה שוב רציניים ותבט אלי מבט של בקשת סליחה:

– חפצתי לבקשו…

– מה חפצת לבקשני?…

– לכתוב לו…

– למי?

– לאבי…

שוב הָשלכתי אל תהום הצער. עלטה עברה על פני ותכסם.

–היא מבקשת את עזרתי…"

– יסלח לי… יודעת אני כמה קשה לו הדבר… אבל כל תקותי רק בו, רק בו… מן הרגע שקבלתי את מכתב אבי על דבר בואו חכיתי לו מתוך כליון עינים ממש. מי יודיעהו?… אנכי לא אוכל… אמות ולא אכתוב לו… אבל אדוני יוכל לכתוב לו… ו… ל… לרַכֵך… הוא יודע… תמיד ידע להשפיע עליו…

אנכי שתקתי. לא יכלתי לענות לה דבר. רק אחת ידעתי: נפש רכה וענוגה עומדת לנפול ולהשָבר לעיני… ואנכי לא יכלתי להצילה. אסונה מוכרח לבא.

היא לא חכתה יותר לתשובתי. דומיה קשה עטפתה. היא עמדה אצלי חִורת, כאִלו לא נשארה אף טפת דם בפניה. ומבטה רחוק, רחוק ממני.

– רחל’ה… תמתיני עד מחר… היום לא אוכל לענותך דבר…

היא תפשה את ידי כמו בצבת:

– ידעתי, הוא טוב־לב. לו רק יכול היה להסכים לי!…

שתקתי.

*

הרבה לילות־נדודים נמנו לי בחיי. לא הייתי מעודי מפונק. אבל הליל ההוא היה אחד מהיותר איומים בחיי. הרהורים קשים ומחשבות מרות בעתוני כל הליל. ידעתי שצעדה זה של רחל’ה – מכת מות הוא לאביה. ואף זאת ידעתי: רחל’ה עומדת על עברי פי פחת. ומה כחי כי אעזור לה? אביה לא ימחול לי כל ימי חייו: “אתה עמדת על נפשה ולא הצלתיה…” ואף היא מחכה לעזרתי. היא מקוה שאקל מעליה את כובד משאה… ולאט, לאט נסוגו אחור יסורי האב מפני יסורי הבת. לא אדע מדוע, אבל למרות בגידתה היתה היא לי הנפש היותר יקרה ברגעים ההם… ואשכח את עלבון האב ואף את עלבון העם ואדע וארגיש רק את צערה. ידעתי: גדול צערה כים. קשו יסוריה כמות וחסרת־אונים היא להנצל. ואף אני חסר־אונים להצילה. גזרה היא מן השמים ואין לשנותה. יד קשה ונעלמה כתבה את גזר־דינה האכזרי ושום כח בעולם לא יבטלהו. ראיתי בחוש את צל המות המרחף על תמונתה הנהדרה של היפה־פיה…

וברגעים המעטים של תרדמה בעתוני חלומות רעים. וארא בחלומי והנה אנשים חזקים ומוצקים כברזל עומדים ונלחמים עם אנשים כחושים וחורים ועלובים ועומדים לבלעם חיים… ואיקץ מתוך פחד ובהלה וזיעה קרה כסתני. קמתי שבור ורצוץ כפלַים ממה שהייתי בבואי אל העיר הזאת. ובבקר החלטתי: אכתוב מכתב לאביה ואגיד לו את דבר אסונו, אכתוב ואבכה עמו על ההולכת… הרגשתי, כי חוב קדוש מוטל עלי לעשות את אשר החלטתי. מִשֶּהוּ פלאי לא הפסיק כל הזמן ללחוש:

“חסד של אמת אתה גומל עמה.”

*

כל היום ישבתי במעוני ואכתוב את המכתב לאביה. היא לא באה אלי ולא הפריעתני. לפנות ערב באתי אליה. היא פתחה לי את הדלת ביד רועדת, הביטה אלי מבט של חרדה, אשר הבכי נקרש בו, ועוד טרם אשר הספקתי להגיד לה דבר נפלה על צוארי ותתחיל בוכה כילדה. ככה היתה בוכה בחיקי, לפני הרבה, הרבה שנים, כשאבותיה היו מעליבים אותה והיא באה לבקש עזרה בחסותי…

– הוא נוסע היום?…

– כן… בעוד שתי שעות…

היא רעדה משהו ותכבוש את ראשה בקרקע.

– רחל’ה…

– מה יש?…

הבאתי לך את המכתב, אשר בקשת… אם רוצה אַת – קִראי… בדרך אשלחנו לתעודתו…

ואשים את המכתב על השלחן.

היא התעוררה כלה. אור של רצון הופיע על פניה. ותושט את ידה לקחת את המכתב. ופתאום חזרה מדעתה. ידה צנחה כאלו מאליה ופניה נתמלאו שוב כאב נפשי עמוק.

– אין צורך… לאו דוקא עכשיו… ישאר פֹה… אנֹכי אשלחנו… אחרי־כן… ופתאום נתרחקה מחשבתה מן המכתב וממני. עברו רגעי שתיקה קשים וממושכים. קמתי והושטתי לה את ידי.

– רחל’ה… עלי ללכת… היי לי ברוכה…

היא נזדעזעה בפחד ונתעוררה מעומק מחשבותיה. ותבט כאלו מתוך בהלה אלי ותתאמץ להבין את דברי…

– כבר?

היא אחזה בידי בכל כֹחה כאלו בקשה להאחז בו מבלי להפרד ממני לעולם. ופתאום אמרה בקול רועד:

– הוא דן אותי לכף חובה?…

שתקתי.

– ודעותיו על האהבה החפשית?…

– רחל’ה… אנחנו עומדים ונלחמים על קיומנו הלאומי… נלחמים מתוך התקוה האחרונה ומתוך התאמצות־כֹח האחרונה… וכל אבדה כֹה קשה לנו…

– אדוני יאמין לי… לעולם, לעולם אשאר גם עבריה…

– גם?…

הדבר פרץ מפתחי פי שלא במתכוין. ואתחרט קשה: פניה חורו כשיד. ושפתיה נעו, נעו. לולא החזקתי בה היתה נופלת מלוא קומתה ארצה.

היא ישבה על הספה ותעלים את פניה בתוך כפיה. נשקתי לה על שערות ראשה ואצא מן החדר.

*

כבר צלצל השעון בפעם השלישית כשראיתיה פתאום נדחקת אלי, בתוך הקהל הרב, ומנפנפת בממחטתה הקטנה… אבל ברגע הזה זזה הרכבת ממקומה… היא התחילה לרוץ ונתעכבה… פניה חורו… היא עמדה לקראתי מלאה צער ויגון ושפתיה נעו… האמרה דבר־מה?…

*

עברה שנה מיום אשר ראיתיה. במשך כל הזמן הזה נדדתי רחוק מעבר לאוקיונוס. בקשתי את המנוחה אשר נפשי ערגה אליה והיא התחמקה ממני. לאחרית השנה שבתי אל ביתי. פֹה מצאתי מכתב עבה ועל גבי המעטפה כתב ידה של רחל’ה. נזדעזעתי כֻלי וביד רועדת פתחתיו. בתוך המעטפה היה מכתבי, אשר כתבתי לפני שנה לאביה. ואל מכתבי היה רצוף דף ניר מבֻשם ועליו כתובה בידה של רחל’ה רק שורה אחת: “רחל’ה נשארה רק עבריה”, הדף המבֻשם נפל מידי.

*

ממחרת בא אלי אביה. והוא מדוכא ומעונה תחת עול יסוריו. הוא ספר לי: רחל’ה חלתה לפני זמן מה. ועתה גברה מחלתה והרופאים שלחוה להרי הקרח שבשויץ. אמה הלכה אליה.

– הלוא ראיתיה לפני שנה, מה קרה לה?…

שתקתי ופני שנינו כבושים בקרקע.

---

מורדת

מאת

משה סמילנסקי

ציור

א

בעיירה קטנה בתוך יער־אֲרָנים גדול יָשבו אבותיה. משפחה עשירה ומיוחסת. ראש־הבית היה לא האב, אלא הסבא, אבי־האֵם. זקן גבוה, חסון כאורן, בעל פנים נזעמים, עינים מפיצות אֵש ולב רַגש. לדבריו היו חרדים בתו וחתנו ולא היו מעיזים לעבור על מוצא־פיו. והיא היתה בת־יחידה.

כשראיתיה בפעם הראשונה, היתה כבת שש או שבע. ערֵמת תלתלים שחורים על ראשה הזקוף ושתי עינים אפורות ויורות אש לה כעיני־הסבא. ואת אש־עיניה כסו עפעפיה השחורים והארוכים. רק לעתים רחוקות היו עיניה רָבות ברקים וגִצִּים ושקטה היתה, קולה לא נשמע בבית. והיתה נחבאת אל הכלים. כמתגנבת היתה מתהלכת, על בהונות רגליה. מפני האנשים הזרים, באי־הבית היתה מתביישת. והסבא אֲהֵבה. וגם המגן העז של קְשִי־לֵב, שהיה מכסה תמיד על רגשותיו, לא היה יכול לכסות על רגשו הרך אל נכדתו הקטנה.

ועוד פעם ראיתיה, והיא אז כבת שתים־עשרה. דקה, זקופה, עם נטיה לגובה של אורן, כסבא. ילדה היא עדיין – ועל פניה כבר יש איזה דבר משֶל אִשה. וראשה מכוסה ערמת־תלתלים גדולה מבראשונה. וברקי עיניה האפורות מתעלמים בתוך הערפל של העפעפים השחורים והארוכים. והסבה אוהבה פי שנים. ביחד עם הנערים היתה הולכת אל ה’חדר'. והזקן היה מתגאה בכשרונותיה. וכשבאתי בקשני לנסותה, עד כמה ידיעותיה מגיעות. וכשילדה־נערה זו ישבה קרובה אלי, פתחה את התנ"ך הגדול של הסבא, פקחה את עפעפיה השחורים ושתי עיניה האפורות, הגדולות והמביעות שאלה הוסבו אלי, – דפק בי לבי ונימה נפשית דקה רעדה. היא ידעה על בָּרים את כל הספרים, שעברה עליהם ועם תשובותיה על שאלותי סרה הביישנות לאט־לאט מעל פניה ואודם קל של התעוררות כסתם – כאשה האדימה ולא כילדה. וריח מלא־קסם נדף ממנה ושִׁכְּרני. ואשאל את נפשי: האומנם רק ילדה בת שתים־עשרה היא זו?…

לאחר שעות־מספר, כשעזבתי את הבית, שוב בקשוה עינַי וגם מצאוה. ושוב היתה ילדה נכלמה. שוב התהלכה בצעדי־חרש וקולה לא נשמע. פניה שקטים וצעיף דק של ביישנות פרוש עליהם.

ב

עברו עוד חמש שנים. ימים גדולים הפרידו אותי מן הארץ שבה נולדתי, מיער־הארנים הגדול, שבתוכו הסתתרה העיירה הקטנה עם הסבא הזועם ועם נכדתו הילדה־האשה. אבל היַמים הגדולים האלה לא כִבו בלבי את אש־געגועי אל הארץ ההיא ואל אשר בה. ושוב נדדתי אליה לשבור את צמאון־געגועי. ואבא גם עד העיירה הקטנה אשר בתוך יער־הארנים הגדול. היער שבו צל־תמיד ורחש סודי בלתי־פוסק.

פני הזקן לא נשתנו. גבוה, חסון וזקוף כשהיה. ורק לבנתו רבתה, כלבנת האורן חשוּף־הקליפה. חתנו ובתו, שעדיין הם חוסים בצלו, זָקנו. והילדה הנכדה גדלה, גבהה ונזדקפה. תלתליה לא היו לה עוד: שתי צמות שחורות ועבות התפתלו כנחשים על ערפה. עפעפיה השחורים היו פקוחים לרוחה ושתי עיניה האפורות הביטו ישר אליך מתוך שאלה־חוקרת: מי אתה ולמי אתה?… הסבא אֲהֵבָה כקדם. והפעם היתה אהבתו חבויה מתחת לצעיף קל של דאגה, ששכנה על מצחו ועל פניו המקומטים. וגם אל פני האב והאם התבוננתי ואדע, כי יש דאגה בבית.

מה הדאגה?

– נכדתך גדלה, – אמרתי לזקן: – עוד מעט – כלה…

– ואת התנ"ך עדיין אַתְּ יודעת כמו אָז? – פניתי אליה – והפסקתי. דברי קלעו אל פצע. היא הביטה אלי מתוך תרעומת קשה: “גם אתה?” –. ופניהם של האב והאֵם נתמלאו דאגה. ועל מצחו הגבוה של הזקן עבר צל קל של צער וכעס עצור.

– אנו אין אנו עוד ילדה תמימה. אנו רוצות בגימנסיה ולא בתנ"ך, – אמר הזקן בלשון־רבים לשם התול, ובמט קשה צנח על פני נכדתו.

–וכי אי־אפשר ללמוד גם תנ"ך וגם בגימנסיה?… – אמרה בקול עז ובוטח – בשנה השבע־עשרה עוד מוקדם לחשוב על חתנים.

“אף כאן, בתוך יער־הארנים, באה התמורה? ומנין לה קול זה של הכרה עצמית ובטחון?”.

– אַל תדברי עזות! – קראה האֵם מתוך צער גלוי. והזקן התרומם מלוא קומתו הזקופה, נתן עיניו בי ואמר בהטעמה:

– ואנכי חושב, שנערה בת שבע־עשרה יכולה וצריכה לחשוב על חתן!…

– אגמור את הגימנסיה, – השיבה בבטחון: – עוד שלש שנים. ואז עוד אספיק. בת עשרים אינה בתולה זקנה – אז אעשה כדבריכם.

– ידעתיך; איני מאמין בך עוד, – אמר הזקן ופנה אלי: – כבר רמתני פעם. לפני שנתים באה פתאום ואמרה: “תנו לי להתכונן למחלקה החמישית של הגימנסיה ולא אוסיף”. הסכמתי. הלכה אל עיר־המחוז. למדה. עמדה בבחינות והצליחה ועכשיו: שוב גימנסיה.

הבטתי אל הנערה. מנין רצון זה וכח־ההחלטה? וכיצד באה לידי כך כאן, בין הארנים?… ואדע ברגע הזה, כי מוכן אני לעזור לה בכל. והיא הרגישה בזה כרגע. זיק של מחשבה חדשה נצנץ בעיניה.

– הבה, נשאל אותו… יהי הוא השופט בינינו, – פנתה בהחלט אל הזקן, – וככל אשר יגיד כן יקום.

ועוד לא הסכים לה הזקן – וכבר פנתה אלי בשאלה:

–מה קודם: ‘כלה’ או גמר־הלמודים בגימנסיה? היא ידעה את תשובתי מראש.

– ובאמת, הלא הצדק אִתה… – פניתי אל הזקן: – את החופה לא תאחר בשנת העשרים. לא כדאי להפסיק את למודיה באמצע.

פני־האבות נתעַוו מדאגה. והזקן התעורר מתוך החלטה גמורה ואמר:

– כדבריך כן יהיה. היא תסיים את למודי־הגימנסיה. ובזה – נגמר! ואם גם אז לא תשמע לקולי, – אז – אני או היא!

היא קרבה אליו, חבקתו ונשקה לו. ופניו הוארו רקע קט אור של אושר.

ובשהגיעה שעת־הפרידה לא מצאתי את הנכדה בבית. היא יצאה מן הבית לפני איזה זמן. פני האבות היו מלאים מבוכה על שיצאה בלא ברכת־שלום. ופניו של הזקן שוב היו נזעמים.

– התחילה משתמטת ויוצאת מרשות־אבות – מה לעשות? – נאנחה האם והביטה אלי במבט של בקשת־השתתפות.

– מורדת, – סִנֵן הזקן מבעד לשפתיו.

ופתאום פנה אלי ואמר:

– ואתה הולך לשוב לארץ־הטורקים שלך?

קולו המר והמלא התול הפליאני.

– איזו שאלה? בודאי!

– שטות אתה עושה, במחילה מכבודך. ההולכים למוּת – מקומם שם. אי זה מקום בשביל הרוצים בחיים.

–הרי זו ארץ־אבות… ירושלים!…

– הבל־הבלים. עם משיח – ירושלים כאן. בלא משיח – הבל גם שם. טורקים וקברים. צעירים אינם צריכים לקברים. צעירים צריכים לחיים. אבותיך זקנו – עסקיהם לפניך. בנֵה לך בית וקח לך אשה כאן.

ברכתי את הזקן ואת בניו והלכתי. לבי נקפני. ולא ידעתי על מה: אם על דברי־הזקן או על התחמקותה של נכדתו.

*

עגלתי עברה בדרך־המלך והגיעה עד סוף היער. ופתאום נראתה לי מבין העצים עלמה זקופת־קומה, שמנענעת לי מרחוק במטפחת לבנה.

“מי היא זו? האמנם היא?”…

כן. זו היתה היא. ברגלים מהירות רצה ישר אל עגלתי. עצרתי בעגלון. קפצתי ארצה והלכתי לקראתה. פניה היו נלהבים ועיניה נוצצות ניצוץ של התעוררות יתרה.

– הלכתי בכוונה לפניך. רציתי לראותך לבדך, קודם שתלך מזה. בפניהם לא יכולתי להגיד לך מה שבדעתי.

– מה הדבר? – לבי הלם.

– להם שקרתי. לך איני רוצה לשקר. אני עוזבת אותם. לא אשוב אליהם.

– מפני־מה?

– איני רוצה בחיים של אמא: בשול ולידה… לידה ובשול…

– ומה אַת רוצה?

– רוצה אני בחיים של מעשה, של פעולה, של עבודה לטובת אחרים.

“מנין לה מחשבות אלו ורצון זה?…”

ופתאום נצנצה מחשבה חדשה במוחי:

– רוצה אַת בחיים של פעולה? – בואי עמי ותמצאי חיים רחבי־הקף, עשירי־עתיד.

לא! כלום יש לכם הקף רחב? תמֵהה אני עליך, כיצד יכול אתה, כה צעיר וכה חזק, לרקוב שם, על גבי השמרים השקטים… אילו היית כאן…

רגע רעדה בקולה איזו נימה דקה שהחרידתני. אבל לבי לא היה באותו רגע לנימה זו. דבריה העליבוני.

– כיצד אַת, כמעט ילדה, מרשה לעצמך לדבר כך?! – לחיים של תחיה לאומית, אַת קוראת ‘רקבון’ ‘שמרים שקטים’?…

– תחיה לאומית! תריסר מושבות – וטורקים!… כאן לפניך – כל העולם. כאן חיים. כאן תנועה. כאן המון רב. ושם מדבר, התנוונות.

הושטתי לה את ידי להפרד ממנה. היא הביטה אלי נבוכה והאדימה. והושיטה לי את ידה.

– סלח לי… הכאבתי את לבך בדבָרַי.

– אין דבר. בכל אופן אני שמח – אני שמח, שאינך ככל בנות עיירותינו. הצליחי.

– כן? –

בעיניה נצנץ זיק של הכרת־תודה. נסעתי. ומרגיש הייתי, שעדיין היא עומדת על אֵם־הדרך ומבטת אחרי, הרגשתי בה ולא יכולתי להפנות את ראשי אליה ולסוף, כשפניתי לאחורי: ראיתי מרחוק נקודה לבנה אחת, שהלכה ונבלעה בתוך חללו של האויר.

לבי נתכַּוץ מתוך כאב. ולא ידעתי מה היה כאבי: חרטה, או תרעומה, או – כאב של אבדה גדולה…

ג

עברו הרבה שנים. זכרונה של אותה ארץ, שאהבתיה פעם והתגעגעתי אליה ולכל אשר בה, הלך ונמחה מלבי. כבר אהבתי את הארץ הישנה־חדשה, שהקדשתי לה את חיי, ובכל פעם שנתרחקתי ממנה התגעגעתי אליה ולכל אשר בה. אבל נפשי לא ידעה מנוחה. לעתים קרובות התרוצצה בי נשמתי. ובקשתי להמית את תולעת אי־מנוחתי על־ידי נדודים בארץ ומחוצה לה.

ושוב הלכתי אל הארץ ההיא. הפעם הלכתי בלי אהבה ובלי געגועים. הלכתי כדי לזכור נשכחות. נודדתי במקומות רחוקים מן הפנה שנולדתי בה, רחוקים גם מיער־הארנים עתיק־הימים ומאותה העיירה, שבה ישבו הסבא ונכדתו. לא נתכוונתי אף לבוא אל המקומות ההם. קרובי לא נשארו שם וזכר האנשים והמקומות, שהיה פעם כה חביב עלי, נמחה לאט, לאט מעל לוח־לבי. איני יודע, באילו דרכים הגיעה השמועה עד לאותה עיירה, שבאתי מעבר לימים, וכיצד נודע להם מקום־מושבי. עופות־השמים הוליכו את הקול. ופתאום, ביום בהיר אחד, קבלתי מכתב מן האָב ומן האֵם, שבו בקשו אותי לבוא לעיירתם בענין חשוב מאד. והוסיפו, שגם הזקן מבקשני לבוא. את שְׁמָהּ לא הזכירו.

“עוד הזקן חי… והיכן היא?… מה היה לה?” –

ומתוך תהום־הנפש התעורר דבר, שחשבתיו כמת זה כבר. התעוררו געגועים חזקים. ובלי חשוב הרבה שמתי את פעמי לאותו יער ולאותה העיירה.

וכשנכנסתי הביתה חרדו אבותיה לקראתי. הם זקנו מאד. האב כולו הפך לבן. וגם האֵם – מאחורי הפאה הנכרית שלה התפרצו החוצה שערות לבנות.

– הכרתיך מיד… אך זהו ידיד נאמן! פנית לבקשתנו… סוחרי־עצים מליטה עברו כאן ומפיהם שמענו עליך… לא רצינו לכתוב לך. חשבנו: טרוד אתה. והזקן אומר: כִּתבו. הוא יבוא. רווק אתה עדיין?

– כמו שעיניכם רואות: בגפי ובמקלי.

שניהם נענעו בראשם תנועה של שלילה והביטו אלי מבט השתוממות והשתתפות־בצער גם יחד.

לבי נקפני. רציתי לשאול עליה – ולא מצאתי און בנפשי…

מאחורי הדלת, מן החדר השני, נשמעו צעדי רגלים משרכות דרכן בקושי. פני האם חורו קצת. הציצה כלפי הדלת מתוך דאגה, השחה את ראשה אלי ואמרה:

– הוא, המסכן, נעשה חרש לגמרי… אַל תתן לו להרגיש בכך… אינו סובל…

דלת־החדר נפתחה. על המפתן הופיעה תמונה שנחרתה עמוק, עמוק בלבי: גבוה, חסון כאורן, כמו שהיה, – כמדומה לי, זקוף עוד יותר, וראשו נשא למקום כקודם. אבל חִוָרוֹן מבהיל כסה את פניו, והעינים כאילו קמו בחוריהן… וצעיף של אֵבל קשה, כאבל על מת, כסה את הפנים החורים הללו ואת העינים שקמו.

– אַהא!… סוף־סוף חזר מארץ־הקברים שלו, – קרא אלי בקול רם, שלא בקולו הרגיל.

מהרתי לקראתו והוא הושיט לי את ידו ולחץ את ידי בכל כחו.

– שֵב! הלא עיפת מן הדרך. אנכי אעמוד. הישיבה קשה עלי. זקנתי. עכשיו אלך גם אנכי עמך. לא נשאר לי כלום אלא למות. תקחני?… לזאת קראתיך הנה…

הוא נתן בי עינים חודרות, כאילו בקש למצוא בי דבר־מה או לכסות ממני דבר־מה, והוסיף:

– אשה ובנים יש לך?

– אָין.

– הוא הביט אל בתו, כאילו נחש, אם כִּון היטב לתשובתי?

– אין?! אילו ימים הגיעונו! אילו דורות! אילו אנשים חדשים! אנו – קשה היה לנו לשבת בלא אשה גם עד שמונה־עשרה.

הוא השתתק. עבר את החדר לכל ארכו. עמד ויתן עיניו בבתו: “‘כבר ספרתּ לו?’ – ומבטה שלה השיב: לא”. ואז נגש לאט, לאט עד לדלתי החדר השני – ונעלם בו כלעומת שבא.

ד

והאם ספרה לי תוך לחש למחצה:

"… הלא תזכור מה שהבטיחה אָז?… היא לא עמדה בדבורה. לאחר שגמרה את הבחינות האחרונות בגימנסיה חזרה הביתה. שמחנו עליה כעל משיח. הוא לא ידע מה לעשות לה. על כפים נְשָאה כילדה קטנה. אהֵבה מאוד. והיא שתקה כל הימים. עצובת־רוח היתה. ופתאום, ביום בהיר אחד, עמדה לפניו בראש כפוף ואמרה:

– ברכֵני לפני לכתי מכם…

הוא קפץ כנשוך־עקרב וצעק:

– לאָן תלכי?

– אל המרחב… צר לי המקום כאן…

– לא תעיזי! אַת הבטחת לי! לא תוכלי לשקר לי!

ואז הרימה אף היא ראש ודברה קשות…

– לא תוכל להכריחני!… לא תעיז!…

אליו דברה כך!…

פניו חָוְרו כמות. הוא רעד כולו. והיא עומדת לעומתו נטוית־גרון וזקופת־ראש ומציצה ישר אל פניו. אף עפעפיה לא רעדו… אני – מתה בי נפשי…

רגע קשה היה. נדמה לי, שהוא מרים את ידו…

צעקתי… הם הביטו בי תמהים – ופנו איש לעברו…

באותו ערב יצאה מן הבית ולא חזרה… לאחר מספר ימים נודע לנו שהיא בעיר המחוז. מורה…

נכדתו – מורה!… מחזרת על הפתחים לבקש שעורים… אמרנו לנסוע אחריה ולהחזירה הביתה בעל־כרחה. הוא מאֵן: “היא מאסה בנו – תלך לה”. אסור היה להזכיר את שמה. וכשהגיע ממנה מכתב לשלוח לה את תעודתה, צוה לשלוח לה, אבל לא לכתוב… היא הלכה לעיר־הפלך ונכנסה לאוניברסיטה.

–לאוניברסיטה? ואמצעים?

– אמצעים? כלום היתה צריכה לאמצעים? פעם אחת שקרתי לו. אמרתי: חולה אני, לעצתו של הרופא המפורסם שבעיר־הפלך אני זקוקה. הוא הסכים לי בשתיקה. ובלכתי נתן לי כסף פי עשרה ממה שהייתי צריכה. ידעתי לשם מה הוא נותן לי את הכסף… ואשמח. ואשמור את הדבר בלבי. וגם אני קמצתי בשבילה. אבל לשוא. מצאתיה יחפה למחצה, רעבה למחצה ופניה נהפכו לירקון… היא שמחה לקראתי כילדה קטנה. אבל את הכסף לא לקחה מידי. ודברים נוראים השמיעה לי אָז… “הכסף שלכם טרפה… דם וזעה של אנשים עמלים דבקו בו”… אילו דבורים!… וברגעים שאין היא מדברת כך, היא מחבקת אותי, מנשקת לי ומתפנקת.

שבתי הביתה במפח־נפש. וכשחזרתי לא שאלני הזקן דבר וחצי־דבר. רק הציץ בי – וכבשתי פני בקרקע. ולא הוסיף. ובסוף החודש כשבקר את החשבונות של הקופה ביחד עם בעלי, דק ומצא, שהחזרתי את הכסף… הוא קפץ ממקומו כנשוך־עקרב ורץ אלי… נכנס, יצא – ולא אמר כלום… ובאותו יום חלק את כל הכסף הזה לעניים…

היא פסקה את דבורה ושתקה שתיקה קשה. חשבתי שגמרה את ספורה ושאלתיה:

– ולא חזרה עוד אף פעם?…

היא התחלחלה, נתעוררה ממחשבותיה הקשות ונתנה עינה בי:

– חזרה… אבל לא אלינו…

היא החליפה רוח רגע והוסיפה:

– זה היה רק לפני שנה. הלוא שמעת על המהומות, שהיו במקומותינו. אף היער הזה היה כמרקחה. היער גדול, דרך שלשה פלכים הוא עובר. ובתי־החרושת לנסירת־עצים מרובים בו לאין מספר. ובכן גדלה התנועה בין המון הפועלים, העובדים בבתי־החרושת. ודברים הגיעו אלינו שאף היא כאן וחבֵרה היא לועד הראשי, שנהל כל תנועה זו ביער… לכתחלה לא האמנו. אבל אנשים נאמנים, עֵדי־ראיה, ראוה כאן; אף בין הפועלים שלנו בבית־החרושת שלנו… בקשנו עצות מה לעשות וממנו הסתרנו את הדבר. והמרידה פרצה גם בין פועלינו. הפועלים שבתו, בקשנו לפַטר את המשגיחים, להגדיל את שכרם ולתת להם חלק ברוָחים… היתה מהומה ומבוכה. בעלי היה אובד־עצות. אז נסע הוא עצמו על בית החרושת… בשנים האחרונות, מיום שעזבה אותנו היא ואזניו כבדו, פסק לצאת מן הבית. רק פעמַים ביום היה הולך לבית־הכנסת… הוא בא אל בית־החרושת, קרא לפועלים, דבר עמהם. והם כאילו התחילו מסכימים ומוותרים. הם פחדו מפניו וגם כבדוהו מאד: אף פעם לא נענש פועל על־ידו ולא נתקפח שכרו. אבל באו אחדים מחברי הועד הראשי וסכלו את עצתו. הזקן האמין בכחו והלך אל ישיבת־הועד שלהם. וכשבא אל ישיבתם והבחין במבטו את המסובים, נתקלו עיניו בה… היא הציצה ישר בפניו…

– אַת?! נגדי עם אויבי?!…

כך צעק – ונפל מלוא קומתו ארצה. כפשע היה בינו ובין המות. מת־למחצה הביאוהו הביתה. אמרנו נואש לחייו… למחר בבוקר קם והלך לבית־הכנסת, וכשחזר משם שלח פקודה: לסגור את בתי־החרושת, שלו ושל בעלי, לפטר את כל הפועלים ולמכור את כל המכונות בכל מחיר שהוא… אבל באותו לילה נשרף בית־החרושת שלו וכל החומר החי שבו… הפקידות של הועד מהרה למקום־המעשה עם פלוגה של קוזַקים. הכו, ענשו, חקרו ודרשו, תפסו עשרה מן הפועלים ושמום בבית־האסורים בעיר־המחוז… ובעוד ימים אחדים באה אף היא אל הקטיגור ואמרה:

– אף ידי היתה עם מבעירי־הבעירה, – ואסרו גם אותה…

– והיא אסורה עד היום?

– כן. זה חצי־שנה ויותר.

– ואין להצילה?

– יש ויש. היא העידה עדות־שקר בעצמה. כל הפועלים שנתפסו וכל העדים העידו בחקירה הראשונה והנוספת, שידה לא היתה באמצע. אחר הפגישה עם הזקן ביער חזרה מיד לעיר־הפלך… והקטיגור הוא ידידו של הזקן. הזקן הצילהו פעם, כשהקטיגור עדיין היה חוקר־דין, מעסק ביש. והיא צריכה רק לחזור מדבריה הראשונים, ואז יצוה הקטיגור לשחררה עד למשפט בערבון של כסף. ובמשפט יזכוּה. אין אף עֵד אחד, שיעיד לרעתה. ואם לאו – תברח אליך…

כאילו הלמה את ראשי…

– נוּ?

– אינה רוצה…

– כיצד?

– אינה רוצה לחזור מדבריה.

ה

מאחורי הדלת, מן החדר השני, חזרו ונשמעו צעדים של רגלים משרכות דרכן בקושי. עצרתי בנשימתי והפניתי מבטי כלפי הדלת הפתוחה. אבל הצעדים שבו כלעומת שבאו – ונעלמו.

– רוצה היה להכנס, – אמרה באנחה ובקול נמוך: – אבל מתבייש הוא בחֵרשוּתו…

ופתאום אמרה בקול יותר חזק:

– הוא רוצה לבקשך – לשם כך בקש לקרוא לך… לא נכון הדבר, שקרא לך על מנת לנסוע עמך… הוא לא יסע, לא יעזבנה… בשבילה קרא לך…

– בשבילה? לי?

– הוא מקוה, שאתה תשפיע עליה. או שתחזור מדבריה בפני הקטיגור, או שתברח עמך… את האפשרות לברוח יסדרו לה…

– את כל חיי מוכן אני לתת כדי להצילה. אבל אם אתם לא השפעתם עליה – אנכי מה?…

היא שתקה רגע ואמרה:

– יודע אתה מה שאמר בימים האחרונים?

– מה? – שאלתי ולבי דפק בי.

– רק איש אחד היה יכול להצילה בזמנה, ולא ידע כיצד…

–ומי הוא זה?

– אתה…

*

הוא עמד בכל הדרת־שיבתו על מפתן־החדר והתבונן בי ובבת־שיחתי, ואחר־כך יָצא לאמצע החדר ואמר כשהוא, מביט ישר אלי:

– שמעתָ את אשר עוללה לנו? – ואתה המלצת אז עליה. זוכר אתה?

שתקתי. אבל לא יכולתי לשחרר את מבטי ממבטו הקשה, שעמד עלי וכאילו העמידני לדין קשה.

– זהו סוף המרידה בהורים. ואתה? – עד היום בלי אשה ובנים. מה היו אומרים אבותיך, עליהם השלום, אילו ראוךָ בכך?…

הוא הסב אלי את מבטו. עבר לכל אורך־החדר, חזר ועמד למולי, נתן עיניו בי ואמר:

– תעשה את בקשתי?

זה לא היה קולו. בין רגע נשתנה. זה היה קול שבור ורָצוץ. קול ספוג צער ויסורים של עולם מלא.

– אעשה, אעשה! בכל לבי ונפשי אעשה!

– ידעתי. אתה לא הכזבת את תקותי. ואם בשורה טובה תהא בפיך – תבוא. אברכך לפני לכתי מעולם־התהו הזה. ואם, חלילה, רעה תהא הבשורה אַל תבוא. תלך לדרכך…

הוא הפסיק דבורו פתאום. דבר־מה נתקע בגרונו וכאילו נחנק בו… ובצעדים יותר מהירים מבראשונה חזר אל הדלת ונעלם בה. ובתו מהרה אחריו.

ו

מכתבו של הקטיגור, שהזקן הכין בשבילי למפרע, פתח לפני לרוָחה את שערי בית־הסוהר לאסירים מדיניים שבעיר־המחוז. ואף השוטר, שהביא אותה אל חדר־השיחות, נסתלק תכף ומיד.

– אתה!… הבנתי, שאין זה אחד משלנו…

היא הושיטה לי את ידה, אשר לחצתיה מתוך שתיקה אלמת. לא יכולתי להוציא הגה מפי.

– מה הביאך לכאן? מה שלומך? ומפני־מה אתה שותק? ולמה חָורו פניך? – לא חשבת למצאני בבגדים אלו? אין דבר! הכל חדש תחת השמש, מקרי ובלתי־צפוי…

היא לא פסקה מלדבר ואני הייתי כנדהם תחת שטף דבורה ותחת רושם־הופעתה. לא מצאתי את עצמי. הנה היא. גבוהה כסבא. אותם העינים. וכמעט אותה הבעת־הפנים. שני ארנים־אחים ביער.

– למה לא תפתח פיך? – דַבר! סַפר! – ראו־נא: נאלם! בתוככם אין רגילים ביסורים? ועוד אתם מתפארים, שדרך חדשה את סוללים… נוּ, הגידה סוף־סוף, מה שלומך?… יש אשה? בנים? פִנה חמה? לא? אה! גם במדבר שלכם נגעה רעה חדשה זו?

היא נשתתקה רגע והביטה אלי מבט עמוק וחודר. ואז הוסיפה – הפעם בקול חדש, קול אטום ורועד כל־שהוא:

– היית שם, אצלם?… מה עושה הזקן? חַי? בריא? – מסכן. אני מקרבת את קצו. בשמים עדי: לא בזדון ולא מרוע־לב עשיתי מה שעשיתי… הוא לא יבוא הנה? לא…

היא הפסיקה לרגע, נגשה קרוב אלי ואמרה בקול חזק?

– אם תשוב אליהם, תאמר לו: אותו אהבתי ואוהַב יותר מכל אשר אהבתי בחיי…

ושוב נשתתקה. שקעה בתהום של מחשבות. אחר־כך חזרה ונתעוררה ונתנה עיניה בי:

– למה באת?

קולה היה קר ומבטה זועם וחודר. מבטו של הסבא.

– להצילֵך…

– כיצד?

– אם תרצי…

– אה!… רצונו של הקטיגור… לא. לחנם הטרחת את עצמך… הם, היושבים עמי כאן, חברי הם. לא אעזבם. יחד בשלנו – יחד נאכל.

כצבת לחצה את לבי. אין מפלט לה. רגעים אחדים שתקנו שנינו שתיקה קשה.

ושוב האירו פניה והביטה אלי מבט טוב ורך.

– ואתה עדיין נודד אתה… סימן לא־טוב הוא נדידה זו שלךָ… אין מנוחה בנפשך… ואמונתך – הגידה את האמת – כלום אינה לקויה?…

דבריה הפתאומיים הביאוני במבוכה.

– מנוחה, אמנם, אין לי, אבל אמונתי אינה לקויה.

– האומנם? שלמה, מלאה וממלאת את כל הנפש?

תחת מבטה החודר השפלתי את עינַי.

ושוב קפצה מענין לענין:

– הודה על האמת: הזקן שלחך הנה להצילני? – מסכן. חכם ומנוסה הוא – והרבה תמימות בו. כל ימיו קוה, שאתה תהיה גואלי?

– זה מנין לך?

– הוא הגיד לי פעם.

– ואַת מה השיבות?

– אני? – צחקתי. אמרתי לו, שפעם רצתי אחריך אל היער… חה, חה, חה!…

בצחוקה היתה איזו נימה לא־כנַה.

– האמנם רצתְּ אז אחרַי?

– כמעט… אבל אתה לא ידעת כיצד לקרוא לי… חה, חה, חה!…

על פניה עבר אודם קל, שנִטַּשטש על־ידי הצחוק.

– ןעכשיו?

– עכשיו?! אתה מתלוצץ בי?

פניה נעשו פתאום רציניים מאד ומבטה – שוב חודר וזועם.

– שמעי־נא לי: אם נתן לכל חברַיך לברוח, תברחי מן הארץ הזו אלינו?

היא שתקה רגע. אחר־כך שלחה בי מבט־רציני למחצה וליצני־למחצה:

– הרימו שם דגל של מרד ואלך אחריך.

– מרד? מרד במי?

– בכל! בטורקים, בכל סדרי השקר והנצול, בכל הכעור והמאוס… בְּנו הכל מחדש!…

–אנו קומץ של אנשים… לא לנו המרידה… לנו היצירה האִטית…

פניה נעשו רציניים לגמרם ועמוקים כתהום:

שמע־נא לי. נחדל מדברֵי־שטות. אני לא אלך אחריך. המים שלכם לא־עמוקים, הם מים עומדים. וגם אתה אינך זה שהיית פעם: צעיר, חזק בעל כתפים רחבות ואמונה שלמה ומוצקה כברזל… אז היה בך קסם… עכשיו זקנת. על פניך קמטים. וגם בנפשך קמטים. רק אחת רוצה אני להגיד לך בשבילכם, קודם שנפרד, והפעם – לנצח: כל עוד לא יתלו הטורקים אחדים מכם, תשארו קומץ של אנשים, וליצירתכם לא יהיו לא מרחב ולא מעוף…

ועוד דבריה בפיה – צלצל הפעמון והשוטר הופיע בדלת.

*

אל הזקן לא שבתי. וכשבאתי על עיר־החוף לשוב לארצי הגיעתני השמועה, שהזקן שבק חיים לכל חי. הסער הפיל ארצה את האורן הזקן. ואחריו הגיע תורו של האורן הצעיר –––

---

הראשונה

מאת

משה סמילנסקי

בבית הורי היו אופים בכל ערב־פסח מצות בשבילנו ובשביל שכנינו המעטים שבכפרינו. הימים האלה היו מן הטובים ביותר עלי. מן הלמודים השתחררנו, כי החדר, אשר למדנו בו היה נהפך לבית־חרשת לאפית מצות ועליו נוסף חדר־המבשלים המקביל לו. ואת עצם אפית המצות אהבתי עד כלות הנפש. וצריך אנכי להודות על האמת: הצד היותר נעים והיותר מושך בכל סדר האפיה היו בשבילי – הנערות. אהבתין בשעת עבודתן, כשהן כלן בוערות כלהבה ועיניהן נוצצות. אהבתי את צחוקן הרענן והעליז הממלא את כל הבית, אהבתי את שאונן והמונן. אנכי לא עמדתי על סוף דעתה של אמי, כשהיתה גוערת בנערות הללו בנזיפה:

– באפית מצות אנו עסקינן והן צוחקות והומות כ… – אמא פוסקת באמצע המלה ונושכת את בשר שפתה והנערות מסמיקות, צובתות אשה את בשר חברתה, מתאפקות רגע קט וצחוקן פורץ שוב ביתר שאת…

וגם ר' יוסי, הסוכן הישיש שלנו, העומד ומשגיח על ה’כשרות' עינו צרה בנערות הצוחקות ולפעמים יביט אליהן במבט מלא רוגז וכעס. למה צחוקן ושאונן של הנערות מרעימים אותו?

עוד בשנה שעברה החלותי לתפוס מקום חשוב בסדר אפית המצות. עמדתי בראש השלחן הארוך, כשהנערות מגלגלות עליו את המצות, ומחלק להן, לנערות, את חתיכות הבצק. ידיהן של כל הנערות מושטות אלי ואנכי מחלק להן את חתיכות הבצק ביד רחבה ובלב דופק. תפקידי היה חשוב מאד. ככה היה אומר ר' יוסי בעצמו, והוא למדני כיצד לדיק ולהזהר שלא להחמיץ, חלילה, חתיכת בצק. והנערות, יש מהן שבשעת פשיטת ידיהן אחרי הבצק, הן נוגעות בי בעצמי, צובטות אותי צביטה קלה ומתגרות בי… ואנכי אינני מקפיד על כך. ולהיפך: הנערות מהנות אותי ואיזו הרגשה נעימה וחמה משתפכת בכל אברי גופי. והנערות לוחשות על אזני: "אַל תגיד לאמא… אנכי אינני חושב כלל וכלל להגיד לה.

טוב היה לי בזמן אפית המצות.

*

אנכי עמדתי בראש השלחן וידי אינן נחות אף רגע. סכיני החד אינו פוסק אף רגע לחתוך וידי הנערות החמות אינן פוסקות מלחטוף את חתיכות הבצק מידי. בחדר חם. האויר מלא ריח מיוחד, וריח הנערות כריח העצים הרעננים אשר בגן. לבי מלא חלחלה. פני בוערים. ולכל נגיעה חמה של נערה דופק לבי וכאילו מבקש להתפרץ החוצה.

–חתיכת בצק!… בצק!… מחרישים את אזני קולות הנערות ומכים על נימים נסתרות שבלב. מכים, מלטפים ומעדנים. בין הנערות היתה אחת שלא ראיתיה כי אם היום. היא באה יחד עם ר' יוסי ותעמוד בפינת השלחן. זאת היתה כנראה, נכדתו, יתומה מאמה, שבאה יחד עם אביה לחוג את חג הפסח בביתו. ר' יוסי ספר עליה בביתנו לפני ימים מספר. היא היתה כבת שש־עשרה. דקה, רעננה וגמישה. ונדמה לי שהיא יכולה להשבר. פניה לבנים, צחורים, דקים וסגלגלים. וכשפנתה אלי לבקש חתיכת בצק הביטו אלי שתי עינים גדולות ושחורות, מבעד לעפעפיהן הארוכים.

מתחלה עמדה שקטה ודומיה ותעסוק במסירות יתרה במלאכת הלישה והגלגול. קולה לא נשמע בין הנערות. וגם את הבצק בקשה בלחש… ההתבישה בפני הנערות או פחדה מפני אביה הזקן ואמי?… אבל לאט, לאט עברה דומיתה. לחייה הלבנות והחורות התחילו מתאדמות אודם קל. בעיניה השקטות התחיל מבצבץ זיק אֵש נוצץ. המטפחת הדקה והלבנה, שכסתה את שערותיה, נשמטה לאט, לאט למטה וקווצות תלתלים שחורים התגנבו מאחוריה ויתפזרו לכל עבר ויפלו על מצחה, על הלחיים ועל חלקת צוארה הלבן. קולה התחיל פועם ומצלצל יותר ויותר ואף צחוק התפרץ כפעם בפעם מפיה הקטן, מבין שפתיה האדומות ומגלה שתי שורות שנים־ספירים. וקול צחוקה מצלצל לכל רחבת החדר כפעמון הכסף… וכשהיא פונה עכשיו אלי לבקש חתיכת בצק מידי אין עיניה מסתתרות עוד למחצה מאחורי עפעפיה הארוכים, אלא מביטות ישר נוכחי וכאלו שואלות דבר־מה וכאילו תובעות דבר־מה.

באותו יום לא ראיתי בין כל הנערות אלא אותה. יש אשר פשטתי לה את חתיכת הבצק אשר בקשה ממני נערה אחרת ואעשה את עצמי לצחוק. והיא התחכמה לקחת ממני חתיכות בצק פי שנים מכל הנערות: המהרה כל כך לעבוד או השליכה חתיכות בצק מתחת השלחן?…

אחר הצהרים לא עמדה עוד בקצה פנתו של השלחן כמו בבקר. היא התקרבה אלי. ובכל פעם שפשטה את ידיה היו קצות אצבעותיה נוגעות בידי… וחמות היו אצבעותיה ורעד היה עובר בכל עצמותי מדי נגעה בי…

קולה התהלך בחדר ועלה על קולותיהן של כל הנערות וצחוקה מלא את כל חללו של עולמנו הקטן…

*

עם דמדומי ערב פסקה העבודה. נדמו קולות הנערות ותעלמנה אחת, אחת. היא יצאה יחד עם אביה הזקן. אנכי יצאתי אל החצר, נגשתי אל השער, הפונה החוצה ואעמוד נשען אליו. הייתי נדהם ומדוכא. לא חפצתי להכנס הביתה. איזו עיפות משונה וכליון־נפש הציקו לי. לא ידעתי את נפשי. החשׁך פרש את כנפיו על החצר. פתאום שמעתי קול צעדים מאחורַי. פניתי ואראה את ר' יוסי הולך בצעדים אטיים מביתינו. ועוד מי־שהוא הולך אחריו…

– האתה זה?… למה עמדת בשער?… כבר חשך היום… לך להתפלל ערבית – נזף בי ר' יוסי, מבלי שפסק מלכתו. ואנכי שמעתי ולא שמעתי… והתחלחלתי: נגיעה חמה, חמה נגעה בידי… יד בוערת לחצה בכֹח את ראשי אצבעותַי… לחצה מתוך איזה רמז… זאת היתה ידה של נכדת ר' יוסי, אשר עברה ברגע זה על פני, הבריקה לי בשתי עיניה השחורות ונעלמה אחרי אביה הזקן…

לחיצה של רמז זו מה פרושה?…

*

למחרתו הייתי כל היום כמבולבל, הבצק נפל כמה פעמים מידי ונתחמץ. אמי הזהירתני הזהרה קשה, כי תעמיד אחר במקומי. מבוכתי גדלה. הנערות צחקו למבוכתי ותגדל פי שנים. ונכדתו של ר' יוסי עמדה שוב בקצה השלחן, כביום אתמול בבקר, ושקטה היתה וחורת הפנים. ואלי לא הביטה. לבי נתמלא חלחלה ופחד. “למה זה ועל מה לחצה אתמול את אצבעותַי?”… ורק לפנות ערב התחילה שוב לדבר, לצחוק וצחוקה עלה על צחוק הנערות.

…ושוב עמדתי עם דמדומי ערב מאחורי שער חצרנו והתמהמתי עד חשׁך. ושוב הגיעו לאזנַי קול רחש של צעדים. ולבי חרד. הפעם היו אלה רק צעדים קלים ומהירים. ובעוד אני אומר לפנות לאחור, כסו שתי ידים חמות את עיני, לחצו את ראשי וקול לחש אל אזני:

– נחש נא, מי אני?…

ידעתי ידי מי אלה, אבל לא יכֹלתי להוציא הגה מפי. ועוד טרם מצאתי את עצמי צרב דבר־מה הם, בוער את שפתַי… והנערה נעלמה.

*

שבוע ימים היו אוֹפים מצות בבית הורַי. וגם בשנה ההיא אפו במשך שבוע. וכל הימים הייתי מחכה מדי ערב, עם דמדומי ליל, מאחורי חצר ביתנו. חכיתי בכליון עינים לרגע האחד, שאז הופיעה לפני נכדת ר' יוסי כברק ונעלמה בחשך הליל. וכל הימים הייתי כמבולבל. רזון שֻלח בפני. ומבטי אמי, מבטי צער, דאגה וחשד היו תועים על פני. ובאחד הימים אמרה אלי בקול בפני הנערות:

– למה אתה מאחֵר, ערב, ערב לבֹא הביתה?…

הרגשתי כי פני חורו והתאדמו. ונשימתי כבדה. הנערות הביטו זו לזו ואלי מתוך תמיה…

–חתיכת בצק!…

הוציאני מהמבוכה קולה השקט הנמוך של נכדת ר' יוסי והיא הביטה אלי בשתי עיניה השחורות והפקוחות לרוחה מבט חם.

*

ובערב, בטרם התרחקתי מחדר העבודה, אחזתני אמי ותמשכני אחריה הביתה:

– לך להתפלל תפלת מעריב… אתה היית לבר־מצוה, עליך לדיק בתפלה…

הלכתי להתפלל. וכֻלי הייתי מלא צער, מבוכה וכליון הנפש. ואף פעם לא התפללתי תפלה חמה כמו באותו ערב. ואף פעם לא צלצל קולי כֹה חם וכה מלבב. וארגיש כי בני הבית עומדים מאחורי דלתות חדרי ושומעים לקול תפִלתי… ולבי נתמלא אהבה על כל גדותיו, אהבה לכל האנשים… ובלילה הרטיבו דמעותי את כרי… ושאלה קשה אכלתני כעש: הבאה אל השער– החכתה לי?…

*

יומַים לפני הפסח אמרה אמי, בשעת ארוחת הצהרים, בפנותה אל אבי:

– אל ר' יוסי בא אל ה’סדר' חתן נכדתו, צריך לשלֹח לו יין לכבוד האורח. כף המרק, אשר בידי נִַשפך על מפת השלחן…

– מה שחלמתי רעות כל הלילות… על ראשיהם של שונאי ישראל… מה היה לנער הזה?… מה היה לי?… גם אנֹכי לא ידעתי. רק אחת ידעתי, איזה דבר רע, רע בשרתני אמי. מה הרע?…

*

בליל, אחרי בדיקת החמץ, אמרה אמי לי ולאחי הקטן:

– לכו לר' יוסי ותשגיחו בבדיקת החמץ בביתו ולמדתם מפיו פרק מהלכות פסח. אמי מדקדקת במצוות יותר מאבי, אבי היה איש השדה, איש המעשה, עסוק וטרוד כל היום ולא עמד על דקדוקי־העניות שבמצוות והמנהגים. חסידותו היתרה ואדיקותו של ר' יוסי היו לאמי לסמל היהדות הטובה, ואל ביתו היתה שולחת אותנו מזמן לזמן לספוג אל קרבנו מזיו יהדותו זו.

מעולם לא מהרתי לקים אחר פקודות אמא כמו בפעם הז­ֹאת. זרזתי את אחי ונלך שנינו את ביתו אל ר' יוסי.

בבית ר' יוסי רבתה התכונה. הוא התהלך לאטו לאורך החדרים, כשהוא מלֻבש בגדו הארוך, ואבנט רחב על בטנו. בידו האחת האחת כף־עץ גדולה ובידו השניה נוצה של אוז, כדי לגרף בה אל הכף את פרורי הלחם, אשר פזר לפני זה על החלונות. ומאחוריו צעד צעדי חרש אברך גבוה, כחוש המראה, לבוש בגד ארוך וקשור אבנט כר' יוסי ונֵר שעוה בידו להאיר לזקן…

“זהו החתן…” לחש קול נעלם על אזני. ועיני נדבקו אליו. הוא לא פנה אלינו, עסוק היה בתפקידו החשוב. לא יכולתי לדיק היטב בקלסר פניו. אבל אותו הקול נעלם הוסיף ללחוש על אזני: “כחוש, מכוער וטפש…”

ואחרי בדיקת החמץ, ואחרי שקשרו את כף העץ ונוצת האוז ויטמינון על הארון על מנת לשרפן למחרת באֵש, ישבו ר' יוסי והחתן מסֻבים אל השלחן והתחילו עוסקים בדברי תורה: בהלכות פסח… אלַי ואל אחי לא פנו ולא שמו לב. ואנֹכי לא דאגתי לזה הרבה. ראשי, עיני ולבי היו עסוקים במאן דהוא אחר… הנכדה היתה נכנסת ויוצאת, הלוך וחזור, אל החדר, אשר ישבנו בו, וידיה מלאות עבודה. פניה חורים ועיניה חבויות מתחת לעפעפים. פעם ופעמים תפשתי את מבטה אשר רחף, עבר עלי רגע קט. אל חתנה לא הביטה אף פעם. ואף הוא לא השגיח בה.

–קח נא, בבקשה את הנר הזה והאיר לי רגע במסדרון…

שמעתי פתאום את קולה של הנכדה הפונה אלי. רתת עבר בכל אברי ואביט מתוך פחד אל ר' יוסי ואל החתן. אבל הם לא חלו ולא הרגישו בנו. לקחתי את הנר ואצא אחריה. דלת המסדרון נסגרה מאחרינו. ופתאום פנתה אלי, נשבה באֵש הנר ויכְבה… ושתי ידים חמות חבקוני, לחצוני אל החזה ושפתים צורבות נשקו על פי…

*

ביום השני של החג באו אל ביתנו ר' יוסי, אשתו, נכדתו, אביה וחתנה לברכנו בחג. כל בני הבית והאורחים ישבו באולם מסביב לשלחן העגול וייטיבו את לבם מן ה’כּבּוּד' שהעניקה להם אמא ביד רחבה. ישבתי באחת הפנות ולֹא גרעתי את עיני מן הכלה. ולבי נוקפני. היא ישבה חורת, דוממה – סמל הצניעות. ולפעמים רחוקות העמידה את עיניה השחורות והתמימות עלי. והחתן… אנֹכי שנאתיו תכלית שנאה. אבל הייתי מוכרח להודות בלבי, שחוט של חן היה מתוח על פניו הכחושים. הוא ור' יוסי לא פסקו מלדון בהלכות החג ואמי שמעה לדבריהם בדחילו ורחימו. ויש אשר מבטה עמד על החָתן ויעבור ויעמוד עלי ואנֹכי קראתי בו: הלואי והיית גדול בתורה כמותו…

מדברי־תורה עברו לדברי־חול. ומתוכם נודעו לי שני דברים: האחד, כי לאחרי הפסח תהיה חתונת הנכדה. והשני… איני מבין איך נתגלגלו הדברים לידי כך: שהחתן מפחד עד מות מדגדוג…

ובאותו רגע החלטתי בלבי שתי החלטות: לדגדג את החתן עד מות ולקחת לי את הנכדה לכלה.

*

אנכי הייתי הגדול בין החברים אשר למדו עמדי. כלנו היינו ארבעה וגם אחי הקטן בתוכם. אמרתי בלבי לבקש את עזרתם של חברי בהוצאת החלטתי לפועל. כי איך אַַפִיל אנֹכי האחד את החתן, הגדול ממני פי שנים, ואיך אדגדגנו עד מות?… גליתי את לבי לחברי. לאמר: את כל לבי לא גליתי להם, ורק את האחת אמרתי להם: כי רוצה אנכי לדגדג את החתן עד מות. מה הסבה?… מה איכפת להם?… עצם הדבר לקח את לבם ויסכימו לי. וגם הבטחתי לאחד את כל כפתורי ואת הכפתורים, אשר נקח שלל מבגדי החתן אחרי אשר ימות… לשני – את העטים שלי. ואחי הלך אחרי בעינים עצומות. רק הבטחתיו לבקש את עגלוננו כי ירכיבהו על הסוס. הדבר נעשה ונגמר. שמרנו את הסוד ונחכה לעת מצוא. התהלכנו תמיד בחברותא להיות מוכנים לכל מקרה ונתחקה על עקבות החתן.

בינתים נודע לי עוד דבר. החתן ירא את הכלבים… וכך היה עושה! אם יתנפל עליו כלב ונפל ארצה על פניו ולחש לחש חרש – סגולה מפני הכלבים. האמת נתנה להאמר: הדבר הזה הקל עלי הוצאת מחשבתי לפועל והתחרטתי על העסק אשר עשיתי עם חברי. אנֹכי וכלב ביתנו היינו יכולים לו בלעדיהם. אבל את הנעשה אין להשיב ו’חרטה אינה מעשה־סוחר'…

באחד הערבים ישבנו אנֹכי וחברי מסביב לביתו של ר' יוסי ונחכה לחתן. ידעתי שהוא ישוב בקרוב לבדו הביתה. כלם התפללו ערבית אצלנו. אחרי ה’מעריב' רגילים אבא ור' יוסי לעסוק בעניני מסחר והחתן חוזר ללמודו. ככה היה הדבר נוהג בכל ימי חול־המועד.

אנחנו ישבנו במחתרת. וגם כלבנו הגדול שכב, רבץ אצלי מוטל שקט כמת. הכלב הפקח ידע שלא על לא דבר קראתיו פתאום עם חשכה אחרי ויחכה לאות. לבי דפק בחזקה. ישבנו דומם ואף לחש קל לא עמד בינינו.

… הוא בא. מרחוק ראיתי את צלו ואכירהו. הוא נגש אלינו.

– סִי… סִי… סִי…

רמזתי לכלבי מתוך לחש מלא חרדה… הכלב התרומם כארי מסבכו, הרים קול נביחה ויתנפל על החתן. זה צעק צעקה של בהלה ויתחיל לרוץ. הכלב השיגו. ואז נפל ארצה… וברגע הזה כבר ישבנו ארבעתנו עליו ונדגדגנו כל אחד על פי דרכו. הוא שכב פרקדן על הארץ. פניו חורים ומלאים פחד מות והעינים פקוחות לרוחה. מתחילה, כשהרגיש בנו, עבר על פניו צל של שמחה: נצילהו משני הכלב… אבל כשהתחלנו לדגדגו עבר על פניו איזה צֵל של תמיה, של שאלה… והוא לא נע ולא זז ממקומו… ופתאום נבהלתי. פניו נעשו כחולים ועיניו כאילו בקשו לקפוץ מחוריהן… נבהלתי, קפצתי ואברח… הכלב וחברַי רצו אחרי…

*

על־יד דלת ביתנו נפגשנו באמנו המביטה אל החוץ מתוך דאגה וחרדה.

– ראו את פניהם מה חורו… מה קרה לכם?… מי חבל בכם?… היכן הייתם? ותפלת המעריב?… התנפלה עלינו אמנו.

אנחנו שתקנו. חכינו לגזר דיננו. עוד מעט ויודע הדבר כי מֵת החתן ובאו לקחתנו… התפללנו מתוך חרדה. אכלנו מתוך רעד שנים. ועינינו כל הזמן אל הדלת… הנה תפָתח, הנה יתפרצו אלינו כל בני ביתם של ר' יוסי… אבל איש לֹא בא אלינו מכל הערב.

ובלילה צעקתי צעקות של בהלה מתוך השֵנה. אמי חרדה לי, באה אלי, מששה את ראשי ותלחש עלי לחישה סודית ותירק פעם כפעם הצידה, כלפי הדלת החיצונית… ובבֹקר לתפלת השחרית באו אל ביתנו כל הגברים של בית ר' יוסי… וגם הוא בתוכם – חור, כחוש ותמים כמו תמיד. כשראיתיו נפל עלי לבי מתוך פחד אבל יותר מזה גדל רגש אשרי ושמחתי: ‘הוא חי…’ פניו היו שקטים ורק אלי ואל אחי לא הביט…

*

לאחר הפסח נסעו כל בני בית ר' יוסי לחתונת הנכדה העירה. יותר לֹא הוספתי לראותה כל ימי חיי.

---

מן המחזור הראשון

מאת

משה סמילנסקי

ציור

פריז. השנה הראשונה ללמודיה בסורבונה. לה נמלאו שמונה־עשרה. לפני שנה גמרה את הגמנסיה ביפו עם המחזור הראשון, ותדא כמו על כנפי נשר אל מקור המדע. ללמוד, להתכונן להתכשר… דבר־מה נקר בלי הרף בנשמתה: התקופה הגדולה הנה, הנה באה…

ליל סתיו. היא חזרה מן האופירה. את המוסיקה אהבה לא פחות מן הלמודים. מאַת הפרנקים ששלחו לה מבית אבותיה, מן המושבה, הספיקו לצרכי חייה, לשכר למודיה ומהם קמצה מזמן לזמן גם לכרטיס־הכניסה לאופירה הפריזית, וגם לקנות כובע סיזוני… את הכובע הסיזוני הפריזי אהבה כנפשה.

התחיל מטפטף גשם, מטריה לא היתה לה. לא אהבתה מעודה. בסנטימים האחרונים קנתה במזנון לביבה מתוקה אחת – כה משכה את הלב!… – ולא נשאר לה כלום בשביל הנסיעה באומניבוס, ותלך ברגל. בבולוַר האיטלקי גבר הגשם. מהרה. כלה נרטבה. פתאום נשמעו מאחוריה פסיעות גסות ומהירות. אלו היו צעדי גבר. בעוד רגע השיגה בן־אדם שמטריה גדולה סוככת לראשו. זה היה אופיצר. הוא עבר על ידה, התבונן אליה מבט אלכסוני ויעצר פתאום.

– אולי רוצה העלמה להסתתר תחת המטריה?…

הקול היה גלוי ולבבי.

– כן.

הוא התקרב אליה, ותכּנס תחת מטריתו.

הלכו. הוא השהה קצת את צעדיו. רגעי מספר שתקו. ורק מבטו האלכסוני נפל מרגע לרגע עליה.

– כיצד הסכימה להכנס אל תחת מטריתי והיא לא הכירתני מתמול שלשום?

– הגשם הרטיבני.

הוא הצטחק צחוק קל. גם צחוקו טוב וגלוי. וצעיר צחוקו ורענן. ושתי עיניו הכחולות והטובות התבוננו בה.

– העלמה איננה פריזית?…

– לא.

– מאין?…

– מפלשתינה.

– ערביה?…

– לא. בת העם שמקרבו יצא האיש אשר עשיתם אותו לבוגד על לא עון בכפו.

– אַ!…

– נדמה לה, כי אודם כסה פניו. ושוב הלכו דוממים.

– מה עושה העלמה בפריז?…

– אני לומדת בסורבונה.

הוא עצר רגע קט במהלכו ויבט בפניה כאילו בקש לבחון אותה.

– העלמה כה צעירה!…

– כן.

ושוב הצטחק.

– מה לומדת העלמה?

– תורת הרפואה.

– אשה… למה?…

– במלחמת החרות העתידה ארפא את הפצועים.

– איזו מלחמה!…

– שלנו.

– האם!…

הוא נפסק באמצע דבורו.

– אין לנו ארץ־מולדת עכשו, אבל היתה לפנים. ונקחנה חזרה מידי התורכים.

– העלמה… אבל הלא אין לכם צבא… וגם סדר מדיני… אין לכם.

– הכל יהיה. גם סדר מדיני וגם צבא יהיה!…

ופתאום מדדה אותו מלמטה למעלה במבט שובב ותאמר:

– ואם אבקש אז מאת האדון, הילָוה על הצבא שלנו?…

שוב הצטחק צחוק צעיר ורענן.

– אלך!…

– תודה.

– ועד אז… עד שיהיה לכם צבא… התִלָוה העלמה אל מחננו, בלכתנו לקחת נקם בעד אלזס־לותרינגן?…

– אֶלָוה…

הסכמתה היתה מעמק לבה. תמיד שנאה את הגרמנים הגאים שביפו ובשרונה. והצרפתי הזה מצא חן בעיניה.

עמדו. ועל פי איזו דחיפה אינסטינקטיבית הושיטו את ידם איש לרעהו בעת ובעונה אחת ויוסיפו ללכת.

באחת מפנות הרחוב עמדה. פה עליה לפנות ימינה. הגשם פסק. מעל לראשיהם נראתה פסת שמים טהורים.

– שלום אדוני.

– אלונה עד ביתה.

– לא. אין גשם. אין לי צורך במטריותו.

היא נעלמה בתוך הסימטה.

*

עברו ימים מספר. פעם, אחרי גמר הלמודים בסורבונה, כשיצאה בתוך מאות התלמידים אל הרחוב ההומה, הרגישה פתאום במבט של עינים חודרות המלוה אותה. היא הרימה את ראשה. היא צחקה לו מטוב לב. ואף על פניו רחף צחוק קל של רצון.

– חוזר אנכי ממשרדי. עברתי ליד סורבונה, נזכרתי בעלמה. תרשני ללוותה?

– ברצון.

הלכו.

– האין לה חברים, כי הולכת היא לבדה!

– יש. אינם חביבים עלי ביותר. אוהבת אנכי את הבדידות.

צל של רצון עבר על פניו.

עברו את כל הרחוב ויפנו ימינה. בפנה היה רֵסטורַן. ריח ערב ומגרה עלה באפם.

– העלמה רעבה?… שאל פתאום, ויפסיק כאלו נפחד מדבר־מה. היא נזכרה שלא אכלה מאז הבקר.

– כן, רעבה אנכי.

– התכנס עמי לאכול?…

נכנסו. ישבו לאחד השלחנות הקטנים. הוא הזמין ארוחה. היא אכלה לתאבון. דברה וצחקה מעמק לבה לספוריו. מבט עיניו המופתע לא ירד מעליה כל הזמן. בסוף הארוחה לחש דבר מה על אזני המלצר ובעוד רגע הגיש זה זוג תפוחי־זהב גדולים ומאורכים. לבה התחיל דופק דפיקות חמות. אלה היו תפוחי הזהב של יפו. ריח מולדת נשב עליה, ריח פרדס… עיניה הביעו תודה.

– פרי ארץ־מולדת בעתיד… – אמר בצחוק קל על שפתיו.

– ובעבר!…

– ובעבר.

שניה נחתכו עמוק, עמוק בקלפת הזהב של הפרי הנחמד.

הוא צחק.

– עלמה… נוהגים להסיר את הקלפה… אולי חבל?…

*

עבר שבוע ימים. עוד פעם חכה לה בתוך הקהל הגדול, אשר ברחוב ליד סורבונה. היא הכירתו מרחוק עוד טרם הרגיש בה.

– השלום, אדוני?…

הוא נפתע, התחלחל ויפנה אליה.

– העלמה!… ואנכי מבקשה בין הקהל ולא מצאתיה. חשבתי, כי גם היום לא באה אל השעורים.

– גם!… האם בקשני אתמול!…

– אתמול ושלשום. העלמה לא באה. למה?…

– רוחי היה רע עלי. נכספתי לקול מנגינה. חולת מוסיקה הייתי!

– חולת מוסיקה?… כלום האופירה הפריזית סגורה?…

– פתוחה! אבל היום ראשון לחדש וכספי יבא רק בעשרה בו.

הוא נשתתק. צל של רצינות עבר על פניו. הוא נמלך, כנראה, בלבו ויאמר:

– התרשני להזמינה מחר אל האופירה… אל התא של משפחה מכירה אחת?

– מחר?… ומדוע לא היום?…

קולה היה מלא צער. היא רעדה מדי דברה במוסיקה. חלק מחייה היתה נותנת בעד אופירה, ודוקא היום, בערב זה. והוא צחק בקולו הרענן. ויבט אליה מלוא עיניו הכחולות והטובות.

– היום… יהי ככה!…

היא מחאה כף מרוב שמחה. לא היה גבול לעליצותה.

– אבל כיצד אמצא את אדוני?

הוא חשב רגע קט ויחליט:

– העלמה תבוא אל האופירה בשבע ושלשה רבעים. ליד הקופה הראשונה אחכה לה. טוב?…

– טוב מאד!…

*

אל האופירה באה בשעה מוקדמת, ותחכה עד אשר הגיע המחוג של השעון הגדול לשבע ושלשה רבעים. ואז הלכה ישר אל הקופה. הוא חכה לה. עיניו הביטו ישר אל עבר המבוא. הבעה של רצון נשתפכה על פניו. הוא צעד במהירות לקראתה ויושט לה את ידו. ורק ברגע הזה ראתה, כי לימינו עמדה אשה צעירה לימים, יפה עד להפליא, לבושה לפי המודה הפריזית האחרונה ותבט אליה במבט מלא סקרנות ועוד טרם הספיק הוא להגיד דבר, שאלה האשה:

– הזאת היא?…

– כן. הנה הסטודנטית העבריה וזאת – אשתי…

והאשה פרצה אל העלמה, תפסה את ידה הקטנטנה והרכה, וזו עמדה נבוכה, נפתעה וכאילו חלמה דבר־מה…

– ראוה, כמה נתבלבלה!… הגבּוֹרָה המתעתדת להלחם בתורכים!…

קול צחוקה של האשה, היה יפה וצלצל כפעמון כסף… פניה, עיניה וכל גופה צחקו עמדה…

– ועד אז תלַוֶך במלחמתך נגד הפרוסים!…

ושוב צחקה.

העלמה לא ידעה את נפשה. עמדה נבוכה ותבט אל האשה העליזה הזאת הצוחקת מטוב לבה. דבר־מה העיק עליה. הוא עמד רציני. פניו חורו כל שהוא. ויבט מבט טוב ורך אל שתיהן.

האשה ראתה את מבוכת הנערה ותפול על צוארה, חבקתה ונשקתה על פיה. וגם היא חבקה לה מתוך איזו דחיפה פנימית ותנשקנה.

– הנה חברות!…

קרא הוא בשמחה גלויה. והבעה של רצון אין סוף השתפכה על פניו.

– חברות… ומה שמה של העלמה?… עד היום אין הוא יודע שמה… הַא, חַא, חַא!… ושוב צלצל צחוקה, המלא איזו מנגינה נפשית עמוקה…

הגידה את שמה. וגם הוא הגיד, בפעם הראשונה, את שמו. ויושיטו את ידיהם איש לחברתו.

– והנה חברים!…

צחקה ומחאה כף. נשמע קול צלצול הפעמון.

– עוד מעט ואחרנו… והלא היא כה צמאה למנגינה… חולת־מוסיקה…

היא חבקה בידיה את שניהם ושלשתם עלו במדרגות למעלה…

היא נעשתה לאורחת קבועה בביתם. הבית נעשה לה לבית־הורים ממש. הם דאגו לה וימלאו את כל משאלותיה. בצר לה תבוא אליהם ובתוך זרועותיה המחבקות של רעותה החדשה שכחה את צערה. לא היה דבר בנפשה, אשר לא גלתה להם. ולא היה דבר בביתם ובחייהם אשר כסו ממנה. כשתי אחיות ואח היו.

*

פתאום נתהוה בו איזה שנוי נמרץ. הוא התחיל כאלו מתרחק מעליה. אמנם, בכל פעם אשר תבוא אל ביתם, יקבלנה בשמחה גלויה וברצון רב. אבל כרגע יקח העצב החרישי את מקום השמחה, ולא היה ביניהם עוד אותו היחס הגלוי כתמול שלשום. היטב חרה לה הדבר. ויש אשר שאלה את עצמה מתוך צער: מדוע?… נדמה לה שהוא כאלו מסתיר ומעלים ממנה דבר־מה. וצל של דאגה כמוסה מרחף על פניו. ולבה יתכוץ למראה הצל של דאגה על פניו: למה הוא דואג?…

והאשה… אף היא התחילה דואגת. יש אשר לפתע פתאום עובר צל של חרדה נפשית על פניה. חרדה מתוך איזה כאב פנימי… אבל בין רגע תתאושש, תחבק חליפות את בעלה ואת חברתה ושוב יתמלא הבית צלצול צחוקה הדומה לצלילי פעמון־כסף.

*

באחרית השנה מת האופיציר.

פעם, כשחזרה אשתו לביתם, מצאתו מוטל מת במטתו. חץ אקדחו מחץ את ריאתו. ובשנה ההיא עזבה העלמה את פריז ותשב אל בית אבותיה – אל המושבה. לא יכלה ללמוד יותר. איזה דבר שחור העיק תמיד על לבה. ובאויר כאילו היתה מרגישה משק כנפיה של נשמה עלובה וערטילאית המבקשת את תקונה.

– מה היא מבקשת? ולמה הוא מת?…

---

אלזה

מאת

משה סמילנסקי

א

זה היה בימים הטובים הראשונים, בעוד דם הנוער נוזל בעורקים והנפש שואפת להרפתקאות. בפעם הראשונה הלכתי לראות את תעלת סואץ. חשבתי לי אז לחטא להמצא במרחק של נסיעת לילה אחד מן המפעל העולמי הכביר הזה ולא לראותו. גמרתי איפוא לעבור את התעלה לארכה עד לסואץ ולחזור. ואולם לא כונתי היטב את השעה הנכונה והייתי אנוס לחכות בפורט־סעיד ימים מספר עד בוא האניה המבוקשה.

היתה שעת ערב. במרפסת הפתוחה של אחד מבתי הקפה הגדולים אשר לחוף הים ישבתי והתבוננתי בענין אל ההמון הרב, ההולך חלוף ושטוף ובא מן הרחובות הצדדיים אל הרחוב הגדול, ומשם אל הים וחזרה. פורט־סעיד אינה מתחבבת על עין האורח ואינה מושכת את הלב. אין בה כלום מן העומד ומן הקבוע. הכל בה עובר. הכל בה הולך וחולף אין זו עיר אלא אכסניה ענקית אחת, אשר מסדרונותיה – רחובותיה, חדריה – ארמונותיה ומשרתיה – כל יושביה. אין בה כלום משלה. לא עקבות של קולטורה עתיקה, לא מסורת עצמית, ולא שום סימנים של עבר. הכל בה הוה. מאתמול ועד היום. מעבר מזה מדבר, ומעבר מזה ים. ושוב מדבר, ושוב ים. נדמה, כי רוח מן הים או מן המדבר הביאה את העיר הזאת ממרחקים, וביום בהיר אחד תבוא רוח בלתי מצויה אחרת ולקחתה מזה. קיקיון דיונה.

ואולם למרות זה, ואולי דוקא משום זה, יש בה בעיר זו דבר־מה מושך. המחשבה להתישב כאן, לחיות פה – מבהילה. אבל הישיבה הארעית בה נותנת עונג מיוחד. יש לפעמים צורך נפשי, להשתחרר מכל עבר, מכל קולטורה, מכל מסורת וחוקים מקובלים. ואין אולי בכל כדור הארץ מקום מתאים לכך כבבל חדשה זו עם ערבוב כל הלשונות שבעולם, כל הנימוסים וכל הלאומים. ראי־נוע חי. כל העולם עובר בו חליפות; עובר וחולף ונעלם כהרף עין.

ישבתי ליד אחד השולחנות הקטנים. המלצר היוני, שחור הפנים ושחור השפם, מזג לי כוס שניה ענקית מן השכר השחור והריחני אשר אהבתי. לבי היה טוב עלי וקל. ישבתי ואתבונן אל התמונות החולפות של ראי־נוע הענקי. הנה אניה איתנה, לויתן בריטי, באה ממרחקים, מאיזה עולמות רחוקים ונסתרים. גבוהה היא האניה ומתנשאה מעל פני הים. חמש או שש עליות לה. ורחבה היא וארוכה לאין סוף. לאט־לאט היא עוברת בין עשרות האניות הגמדיות. לאט־לאט היא מושכת את דרכה מתוך גדולה ומתוך הכרת ערכה. וכולה, בארובותיה, המעולפות עשן עבה ושחור, בעליותיה המרווחות והמרובות, המלאות המון רב של אנשים, העומדים צפופים ומביטים לעבר היבשה, בצלעותיה הענקיות, המחופות דבר־מה ישן נושן, ובדגלה הבריטי הענקי, המתעופף לאט־לאט במרחב האויר – בכל, בכל מלאה היא הדרת כבוד, רוממות גאון ושלטון עולמי… אניה זו דומה הרבה יותר לעיר מאשר ‘העיר’ שאליה היא מפליגה…

עודני מביט ומתבונן אל הענק, אשר השליך עוגן ואשר הוכתר המון סירות – נוסעים קלות ומגוהצות מעבר מזה, והמון סירות־פחמים שחורות, גדולות וכבדות מלאות אנשים שחורים מפיח, מעבר מזה – והרחוב נתמלא כבר גלים, גלי אדם. והם הולכים ושוטפים ומכסים את פני כל הרחוב ובולעים את כל אשר בו, עד כי לא נכר כי באו אל קרבם – ונבלעים בתוך הרחובות הצדדיים וגלים חדשים באים במקומם, וכל גל מביא אתו לאום חדש…

עוברים בני העליה: תירים בריטים: גברים ונשים. כלם גבוהים, כאלו יד אחת קצבה את מדתם. וכלם – פניהם רציניים, והולכים הם בשקט ובצעדי ענק דוממים ועיניהם לנוכח יביטו, ומסביב להם הכל נכנע, הכל הולך ושוטף הצדה ומפנה להם דרך. נדמה, שכל העולם לא נברא אלא בשביל הגאים החשובים הללו. אף ארשת פניהם מביעה מעין זה.

עבר הגל הבריטי ונבלע בתוך בתי־הברזל, ההוטלים, אשר בקצה הרחוב, וגל חדש ממלא את מקומו, גל הומה רועש ושואן. כל הרחוב מתמלא רעש, צחוק וצהלה. כל האויר רווי דבור צרפתי קל, פזיז ועליז. קבוצה גדולה של מאות אנשים. גברים – מהם זקנים וצעירים, ונשים – כלן צעירות. מהם לבושים בגדי דרך, ומהם כאילו מקושטים לחג. הם עוברים, וכל הרחוב נדחק אליהם ומתערב בהם והם נדחקים בכל ומתערבבים בכל. ויש שמתנגשים זה בזה. והרחוב מתמלא קולות צעקה, גערה ואיומים. ויש שהנשים מצפצפות בקול פחדים מעושה. הללו צרפתים הם. משרתים ומשרתות של בתי־המלון הגדולים במזרח הרחוק. עם גמר העונה של התירים הם חוזרים למולדתם. בהחל העונה הם באים ובכלותה הם שבים.

והנה שקט הרחוב לשעה קלה. שקט לאחרי הסערה. ושוב יתמלא קבוצות חדשות. הפעם הולך הזרם ופניו אל הים. הראשונים באו מן הים, והיבשה בלעתם; האחרונים – היבשה פלטתם והים בולעם. באים הם מן הרחובות הצדדייים ושוטפים דרך הרחוב הגדול ויורדים אל הים. אלה באו במסלות־הברזל מקהיר, ממצרים העליונה ומסודן.

ב

אל מרפסת בית הקפה נכנסה חבורה ‘שמֵחה’. שני יונים, לפי הכרת פניהם, אחד זקן ואחד צעיר. עיני שניהם מאזרות זיקי אש ושפמיהם זקופים בחוצפה כלפי מעלה. עמהם ארבע ‘נשים’. הנשים נכנסו מתוך צחוק והשתובבות והגברים מתוך רצינות יתרה. כלם ישבו לא רחוק ממני ליד שני שלחנות קטנים. הנשים לחוד והגברים לחוד. הגברים רמזו למלצר שיתן להם את מבוקשם. התבוננתי בנשים. שלש מהן היו ‘מזרחיות’, בעלות עינים שחורות מכוחלות מסביבן, פנים שמנים, לבנים, מסואבים ושחצנים, והאחת, הרביעית, היתה אחרת: בלונדינה בעלת שתי עינים כחולות וחולמות, עם ערמה של שערות זהבהבות על ראשה, וצעירה היתה מאד. גם היא צחקה והשתובבה מתוך קלות ראש יחד עם חברותיה, אבל גם מתוך צחוקה נשמעה איזו נעימה זרה ורחוקה – הד החלום אשר בעיניה.

המלצר הביא לשני היונים, בשתי כוסות דקות וגבוהות, משקה לבנבן, אראק מהול במים, ולארבע הנשים קפה שחור בספלים קטנטנים. שלוש המזרחיות חטפו את הספלים מידי המלצר ובעודם בכפן התחילו מלקקות מתוכם. והרביעית, הבלונדינה, לא הושיטה את היד ולא נגעה בספל, ועל פניה חלף צל שחור של התמרמרות. על פני המלצר נסתמנה איזו בת־צחוק. העמיד את הספל על השלחן למולה ופנה אל האורחים האחרים. שלוש המזרחיות רמזו אחת לשניה וכלן יחד לצד הבלונדינה, לחשו דבר־מה על אזני היונים, וצחוק אדיר פרץ מפיהן. היונים ישבו כפופים על כוסותיהם, מצצו מתוכן במנוחה שלמה ולא שעו לצחוק ה’חברות'. פני הרביעית חורו. שפתיה נעו קצת כשפתי תינוקת, האומרת לבכות. ולי נדמה, שבתוך שתי עיניה הכחולות נוצצות באמת דמעות.

– הלא הבטחתם לתת לי בכל פעם שכר?… –

פנתה פתאום בתרעומת ובקול־בוכים למחצה אל היונים השנים. דבּוּרה היה גרמני צח. היונים שתקו. הם הוסיפו למצוץ את האראק, והמזרחיות לקקו את הקפה.

– רוצה אני בשכר מיוניכיני… – השמיעה שוב הבלונדינה בקולה הקובל – כזה של האדון ההוא… היא רמזה באצבעה אלי, נעצה עיניה בכתובת שעל בקבוקי וקראה “München” – וחזרה וקראה בקול: ‘מיוּנכן’, והקול היה רווי געגועים; מעין געגועי מולדת. בלבי רעדה איזו נימה.

היונים לא פנו אליה ואל דבוריה. כאילו לא אליהם היו מכוונים. פניה אדמו מכעס והתמרמרות. פתאום התרוממה מתוך החלטה נמרצת, הביטה במבט מלא כעס ושאט נפש כלפי היונים השנים, פנתה להם עורף, ובצעדים מהירים נגשה אלי.

– האדון יתן כוס שכר?…

– בבקשה…

– לשבת?… ותרמוז על הכסא אשר ליד שלחני, ועיניה, עיני התכלת, נתנה בי בשהיה ארוכה. היא ישבה. רמזתי למלצר להביא כוס שכר. היא אחזה את הכוס בשתי ידיה, גחכה אלי גחוך קל של חן ותודה והפכתה אל פיה בבת אחת. אחר נתאדמה, נתמלאה התעוררות ועיניה נוצצו בניצוץ רך ולח. מזגו לה על פי פקודתי עוד כוס. הבעה של אושר נשתפכה על פניה.

–זה שני ימים אנו נוסעים מסוּדן…

– מה עשיתם בסודן?…

– עבדנו…

צחוק צעיר, צחוק רענן, פרץ מפיה. ואולם יחד עם זה נדמה היה לי, כי אודם של בושה כסה את פניה. דמעות־ספיר עמדו בעיניה. אז נטלה גם את כוס השכר השניה בשתי ידיה, הביטה אלי ותאמר:

– הלוא!

ישבתי והתבוננתי בה מתוך ענין רב. חפצתי לשאול לשמה, למולדתה, וכיצד התגלגלה ובאה עד הלום אבל דבר־מה עצרני ולא נתנני לדבר אליה. בינתים גמרו היונים לשתות, שלמו למלצר, ויתרוממו ממקומותיהם. גם המזרחיות עמדו מתוך שאון וצחוק וצהלה. ורק זו, היושבת למולי, לא זזה ממקומה. היא לא ראתה כלל בקום חבריה, או עשתה עצמה כלא רואה, ומבטה היה רחוק, רחוק. בת־צחוק קלה של חלום רחפה על פניה.

– אלזה!… קרא היוני הזקן. אבל היא לא פנתה אליו. – אלזה!… – קרא בשניה מתוך גערה וכעס עצור ועיניו רבו זיקי אש. אז התעוררה מתוך בהלה. צחוקה הקל נבלע ונעלם. עיניה הביטו כתועות, פעם אל חבריה ופעם אלי, כאלו בקשה לזכור דבר מה. לבסוף כאילו נזכרה, נזדעזעה והלכה בצעדים רועדים אחרי חבריה.

מצב רוחי הטוב לא היה עוד אתי. הלילה בא. לאורך הרחוב דלקו פנסי־החשמל. על פני הים נצנצו פה ושם המון אוֹרות־ליל. רוח צחה נשבה עלי מן הים. ובלבי נעורו רגשות מרגשות שונים. נפשי ירעה לי. הגיתי בנערה הבלונדינית…

ג

גם ביום השני לא הלכתי בדרך אשר חפצתי. באו אמנם אניות־לויתנים מאירוֹפה, המפליגות בדרך התעלה לארצות המזרח, אבל אלו אינן מדקדקות ב’דגי־רקק' כמוני. מבקשות הן נוסעים לשנחי, לנגסקי או לבומבי. והאניה ‘שלי’ עוד לא באה. עברתי את העיר לארכה ולרחבה. צעד קדימה – מדבר, צעד אחורנית – ים. ושוב ישבתי במרפסת הפתוחה של בית־הקפה וצפיתי ב’עולמות' הבאים והולכים. ה’בריטו' מאתמול הפליג בלילה. את מקומו לקח עכשיו ‘גרמני’. זה בא רק לפני רגעים מספר, עודנו מנשם בכבדות ופולט מים מתוכו והומה וגועש מבלי מצוא לו מנוחתו. גם הוא ענק ובנוי מחדש. הכל בו מבהיק, נוצץ, אבל ‘הדרת־שיבה’ אינה חופפת עליו כעל חברו מאתמול…

והרחוב הומה. הים פולט שוב אל היבשה מאות־מאות בני־אדם שונים ומשונים ללאומיהם ולמפלגותיהם, ללשונותיהם ולמנהגיהם, למראה פניהם ולברק עיניהם. ליד מרפסת בית־הקפה עוברת עתה חבורה גדולה של גרמנים, כלם גברים, כלם צהובים. פנים מגולחים נקיים, חלקים ושמנים. שפמים גדולים וזקופים. כלם מגוהצים, חדשים, כאילו קפצו זה עכשיו מתוך ‘התיבה’. הכל בהם חדש. מן הכובע ועד שרוך הנעלים. ועל פניהם הבעה של מנוחה, של רצון, של סיפוק רוח ושל מעשיות יתרה. אלה מוכרים־נוסעים הם, הבאים מארצות רחוקות. שם ‘כבשו’ שוקים חדשים לתוצרת מולדתם ולקחו ‘שבי’ סכומים ענקיים בשכר טרחתם. עכשיו חוזרים הם אל המולדת לבנות ‘בתים’, ואת אחיהם הצעירים ישלחו לכבוש עולמות חדשים.

חבורה אחת עוברת וחולפת ואחרת לוקחת את מקומה. גם אלה צהובים, מגולחים ובעלי שפם זקוף כראשונים, אבל אינם נקיים כמותם, ואין על לבושם אותו ההדר והגהוץ. על פניהם עקבות עבודה ועמל קשה. אלה בעלי־מלאכה הם, אשר קבצו על־יד במשך שנים בארצות הרחוקות סכומים מסויימים מתוך עבודה ויגיעה רבה. ועתה הולכים הם וחוזרים אל המולדת לנוח מעט ולבנות את בתיהם, בתי־עבודה ובתי־חרושת.

– יוהאן, הנה פה שותים שכר!…

הדברים האלה יצאו מפי גרמני גבה־הקומה ורחב־הכתפים, כשעלה במדרכות המעטות, המובילות אל מרפסת בית־הקפה. בצעדי און רחבים וחזקים עבר לאורך כל המרפסת עד לשלחן הקטן השני אשר ליד שלחני. התבונן רגע קט בי ובשכר שלפני, כאילו בקש לנסוֹת במבטו את שנינו:

– המותר לי לשבת כאן, אדוני?

– בבקשה!…

הוא ישב ליד השלחן הקטן, הסב את הבקבוק לצדו וקרא בקול מעל הכתובת:

– מיונכיני?

– מלצר!… מיונכיני… בבקבוקים סגורים… ששה!

התבוננתי בו. ששה בקבוּקים? ודאי צמאון של שנים רוצה הוא לרוות הפעם…

המלצר העמיד לפניו את ששת הבקבוקים הסגורים והחתומים. הגרמני נטל בידו את כל אחד מהם, התבונן בשכר, בדק את הכתובת והעמידם במקומם. פניו העידו, כי הבדיקה המדויקת הפיקה ממנו רצון. התחילה השתיה.

הוא הערה את הבקבוק האחד אל הכוס הענקית אשר לפניו, הרים את הכוס, בדק שוב את מראה השכר ויהפכנה בתנועה מהירה אל פיו.

– מיונכיני – נתן הוא את הסכמתו אחרי נגבו במפית קטנה את קצות שפמו. אז פנה אלי: – חמש שנים לא שתיתי שכר. אם לשתות שם – לא תאסוף כסף לעולם. עכשיו מותר.

ובדברו הריק את הבקבוק השני אל הכוס, הרימנה, בדקה שוב בעיניו ויהפכנה בהרף עין אל פיו.

– מיונכיני – היה כמאשר לעצמו את ה’עובדה' הגדולה, וינגב עוד הפעם את שפמיו.

– מיונכיני… וגם אני משם… ארץ הארצות – גרמניה, ועיר בערים – מיונכן… “גרמניה על הכל!” – נזדקר פתאום ממקומו – הוֹך!

והבקבוק השלישי נבלע בפיו ושוב נגב שפמיו.

– האדון יודע את גרמניה?

– יודע…

– הוֹך!…

– וגם את מיונכן ידעתי…

הוא נתר מקומו מלא התפעלות. כנראה לא תאר לו בלבו מציאות כזו. ושוב חזר אל מקומו ויהפוך את הבקבוק הרביעי אל הכוס.

– לחיי מיונכן!… ויריקנה אל פיו.

אף אנכי הרימותי יחד עמו את כוסי… לאשרו לא היה קץ.

– מיונכיני… הידע שם את בית־החרשת של מיללר ושותפיו?… חבל… מאז, מימי נעורי, עבדתי בבית החרשת הזה ועד היותי בן עשרים וחמש… אני מסגר… ואת בית־הקפה שם… – הוא נעצר פתאום בדבוּרו. אין זאת, כי חפץ לשאלני עוד למשהו או למישהו במיונכן וחזר בו ונשתתק. צל קל של דאגה עבר על פניו. ואחר חזרו והוארו, והוא הפך את הבקבוק החמישי אל הכוס וישתהו לאט־לאט מתוך גמיעות קטנות ומתוך גיחוך קל־קל על פניו, גיחוך של הנאה, המאיר לתוך איזו מחשבה נסתרת, שצחקה לו בזכרונו. פניו התאדמו, עיניו הכחולות מתחילו מתנוצצות, ידיו הרחבות והמיובלות, המונחות על השלחן, נתכסו טפות של זיעה, והבעה של רצון ושל אושר רחפה על מלוא רוחב פניו. עיניו הביטו ממעל לראשי אל הרחוב ואל הים, ומחשבה רחוקה ונעימה רחפה על מצחו הצר, המכוסה עד למחציתו שערות קצרות ורטובות מזיעה. ופתאום הצטחק במלוא פיו בצחוק של אושר ויט את ראשו אלי מתוך חצי לחש: אני חוזר עכשיו למיונכן… לאחר חמש שנים!…

ופתאום קפץ ממקומו, אחז את כובעו אשר על השלחן בשתי ידיו וזרקו מתוך טלטלה חזקה על פני הקרקע עד כי רעד השלחן: Sacramento! ואחר שבה אליו מנוחתו וישב על מקומו והתחיל מריק לאט־לאט לתוך הכוס את הבקבוק הששי. אבל לא שתה ממנו. על פניו רחף שוב צחוק האושר הקל. אז פתח את מעילו ואת אפודתו אשר מתחת למעילו, ומן הכיס הנסתר הוציא דבר־מה עטוף בניר. בזהירות רבה הוריד את מעטפת הניר ונתגלה קונטרס דק…

“קונטרס הבנק, שכספי שמור בו…”

הוא פתח את הקונטרס, עיין בו רגע קט, כאילו ראהו זה עתה מחדש, וצחוק האושר הקל אשר על פניו התרחב…

“הסכום מסוים ועומד…”

הוא הפך בדפי הקונטרס והוציא מתוכו עוד מעטפה קטנה ומתוך המעטפה העלה בשתי אצבעותיו תמונה. את זו הרחיק מעט מעל עיניו ויתבונן אליה מרחוק לאור השמש, שחדר אל המרפסת מתוך הרחוב. צחוק האושר התרחב עוד יותר על מלוא כל פניו…

“אשתו אשר עזבה בגרמניה… אהובתו…”

הוא החזיר את התמונה אל המעטפה הקטנה, את המעטפה אל הקונטרס, את הקונטרס על הניר ואת הניר אל הכיס הנסתר שבאפודתו. אז רכס את כפתורי האפודה ואת המעיל מעל לאפודתו ונטל את הכוס בידו.

– לחיי אלזה!…

…“אלזה?” היכן שמעתי את השם הזה? לבי התכוץ בי. ואולם כמו יסרתי את עצמי: איזו שטות! כלום אלזה אחת בעולם?… ואף־על־פי־כן לא פסקתי מלהרהר. ברם הגרמני כאילו הרגיש במבוכה אשר על פני ועשה לה ביאור על פי דרכו. אז השיב את הכוס המלאה אשר בידו לשלחן וישאלני: – הגם לאדוני אהובה במרחקים? פניו נתמלאו הבעה של השתתפות בצער, ופתאום קם, לקח את הכוס המלאה אשר עוד לא שתה ממנה ויעבור וישב על הכסא הרך ליד שלחני. ושוב פתח את מעילו ואת אפודתו והעלה מצלחתו בזהירות, כבתחילה, את הקונטרס ואת התמונה, העיף בה מבט מלא אושר, ויושיטנה לתוך ידי.

נבכותי. מתוך רעד נפשי פנימי לקחתי את התמונה בידי והתבוננתי בה. היא. ידי רעדה ונפשי התכוצה מתוך פחד ורעדה. הדמות היתה רחוקה, אבל היא היתה זאת, אין ספק. אותן העינים הכחולות והחולמות, אותן השערות הזהבהבות ואותם הפנים. אחזתי את התמונה בידי ולא העזתי להרים אליו את ראשי, ברם הוא באר שוב את מבוכתי על פי דרכו ויבקש לנחמני:

– גם הוא ימצא את המיועדת לו… זוגות־זוגות ברא אלהים את בני־האדם… זו המיועדה לנו מלמעלה, לא תוקח מאתנו פה, למטה…

דבריו התמימים עוד הגדילו את מבוכתי. החזרתי לו את התמונה ואשתדל לא להביט בפניו. הוא שם אז את התמונה על השלחן למול פניו, אחז בכוס, הרימה למעלה, נגע בקצה כוסו ויקרא:

– לחיי אלזה שלי ולחיי אלזה ‘שלו’!… והוריק את הכוס אל פיו. זאת היתה הטפה האחרונה, שמלאה את הסאה. הוא היה שכּור, לקח בידיו את התמונה, חבקה, נשקה וילחצנה אל לבו…

–אלזה… אלזכן… אלזכן… הנה באתי… הלא הבטחתיךְ… הנה שבתי! הלא אמרתי לךְ מראש… חמש השנים עברו כיום אתמול… בידי עשרת אלפים מרק זהב… – ואת המלים האחרונות אמר בלחש־סוד. – בית נבנה לנו, בית־מלאכה נקים, כחפצנו, כחלומנו… ושוב כסה את התמונה בנשיקות. זרם של דמעות פרץ מעיניו. והדמעות פכחו במקצת את שכרונו, הוא הביט אלי בעיניו הכחולות והבהירות כמתוך רצון לחקרני, אם לא אמר דבר־מה בלתי צנוע. ואולם מבטי החם והמלא השתתפות עודדהו.

הוא פתח בספורו. בן עניים היה, פועל פשוט, כעבור שנים היה מסגר בבית־החרשת. אף היא נערה עניה היתה, בת מלצר בבית קפה לפועלים. בעודם צעירים לימים כרתו ברית אהבה. אבל שניהם שנאו את העניות… הוא הרחיק עד שנחאי… למענה נדד, ליסד ‘בית־מלאכה’ אמר… והנה מת אביה, ואז התחיל היוני הזקן, שהיה מלצר בבית הקפה שלהם, ‘להציק לה’. כך כתבה לו. ומאד לא כתבה עוד, לא כתבה. עד היום…

תוגה אלמת נשתררה על פניו. הוא נעץ בי מבט ארוך וממושך, כתוהה לשאלת־חייו האיומה, שלא יהיה לה, אולי, פתרון עולמי, ועיניו שאלו כמו לאיזו חידת־חיים.

– מלצר! עוד שכר!…

ד

בו ברגע פרצה אל בית־הקפה חבורה גדולה של יונים ואיטלקים מתוך צחוק ושאון וצהלה. נפשי מתה בקרבי, בין החבורה היו ‘מכירי’ מאתמול: שני היונים, שלוש המזרחיות והיא. כלם התישבו בפנה רחוקה במרפסת הגדולה מסביב לשולחנות קטנים אחדים… שכני העיף עין עליהם מרחוק, פנה אלי ולחש אל אזני: הנה את אלו תעבתי כל הימים… כמפני האש נזהרתי מפניהן. הן היו יכולות לנצלני… לגזול את הפרוטות של אלזה ושלי…

ובדברו יצק אל כוסי בקבוק שכר משלו ואת השני אל כוסו. ועוד טרם גמרנו לשתות וכבר אחז בבקבוק חדש, יצק אל כוסו ויהפכנה אל פיו. הוא השתכר לגמרי. מתוך לחשו, בלשון מתנהלת בכבדות, סח לפני משהו. לא הבנתי דבר. הסביבה נעשתה קשה עלי. ראשי סחרחר. לבי פחד פן יכירו אחד את השני… צלצלתי למלצר, שלמתי לו ואקום ממקומי ללכת. ואולם בו ברגע השגיחה בי היא וקראה אלי ממקומה:

– תודה, אדון, בעד השכר…

וכשנגע קולה אל אזנו נזדעזע כלו… הסב את פניו האדומים אל החבורה ועיניו התועות בקשו דבר־מה מתוך חרדה, ולבסוף עמדו עיניו עליה… כהרף עין עמדו, ושוב התרחקו לבקש הלאה, ועוד הפעם חזרו וננעצו בה… פניו האדומים הלבינו… הוא הסב אותם אלי, הביט בי במבט של תמהון, של בהלה, של בקשת רחמים ושל תפלה… ופתאום התרומם במלוא קומתו, הזדקר, התנועע לנפול ונאחז בשלחן הקטן… וכשעמד כך בגבהו הכירתו אף היא… צעקת בהלה היסטרית הצליבה את אויר המרפסת ותחריש את כל האזנים… ממקומה נתרה ותתפרץ אליו… ואולם היוני הזקן זנק ככפיר אחריה. התנפל עליה ויאחז בה…

ואני נמלטתי אל הרחוב. בפסיעות גסות מהרתי אל בית־מלוני. נדמה היה לי כי חבורת שודדים דולקים אחרי…

*

למחרת באה אניתי. השכם בבקר עזבתי את מלוני. קשה היה לי להשאר בעיר עד הערב, עת צאת האניה לדרכה. וכשעברתי ברחוב ליד אותו בית־הקפה, נתקלתי במלצר, שעמד ליד המרפסת ברחוב. הוא חייך אלי כאל מכיר ישן:

– יפה עשה האדון שמהר ללכת אתמול… השוטה הגרמני בקש אותו, שיהיה לו לעד… – ובשטף־לשון התחיל מסיח לפני:

– ענין ביש!… זו אשר שתתה מן השכר שלך, היתה לפנים כלתו. והיוני הזקן – הלה מלצר היה בבית־קפה בעיר מולדתה, בגרמניה, והוא פתה אותה ללכת אחריו למצרים, הקרובה, לפי דבריו, לשנחאי, ששמה עבד חתנה… ופה – פה – – – חה חה חה!…

מבטי התוהה הוסיף, כנראה, און ללשונו של המלצר והוא המשיך לספר: – כשיצא האדון מבית־הקפה, רץ הלז, השוטה, התנפל על החבורה, הכה באגרופו על ימין ועל שמאל ויפילם כולם… היא צעקה, התעלפה ותפול ארצה… הוא רץ אליה… ואז התנפל עליו היוני מאחוריו ויתחוב סכין בבשרו… הוא נפל פצוע ומשַוֵע… לפני השוטרים ספרה את הדברים לאמתם… והיוני כחש… תעודה היתה בידו, שאשתו היא וגם תמונתה דבוקה אל התעודה… “הגרמני אומר לפתות אותה” – טען הוא… היא ירקה בפניו, צעקה כי שקר בפיו… אבל בידה לא היתה כל תעודה… והוא עצמו גמגם ולא יכול להוציא מלים נכונות מפיו… אז דרש שהוא, האדון, יהיה לו לעד…

– ואת תמונתה אשר אתו ואת מכתביה לא הראה?… – נזכרתי ושאלתי מפי המלצר.

– לא. הוא רק גמגם… אחר־כך באו חבריו ויקחוהו בעל כרחו אל האניה…

*

כשבאתי אל האניה בקשתי על פני הים את ה’גרמני' מיום אתמול. מקום עמדתו היה ריק. עם לילה עזבה האניה את מקומה לשוב לארצה ולמולדתה.

לעת ערב הפליגה אניתי לדרכה. באותו רגע עצמו הפליג גם ‘בריטי’ ענקי ויעבור ליד אניתי הקטנה. עמדתי ליד מעקה העליה העליונה ואתבונן אל הענק העובר על ידינו. ופתאום כמו נדהמתי למראה. ממש למולי, על אחת העליות של הענק, עמד היוני הזקן כשראשו עטוף מטפחת לבנה ועיניו מצטחקות אלי בצחוק מסואב של נצחון… זיינתי את כל כחות ראִיָתִי לבקש בסביבתו גם את חבורתו ולא מצאתיה… והוא כאילו הבין למחשבתי וירמוז באצבעו אל התא פנימה: הנה כל החבורה כולה שמה… כולה…

– לאן מפליגה אניה זו? שאלתי את אחד המלחים, שעבר על פני…

– דרכה: לונדון – שנחאי…

– ודרכו – למינכן" – הייתי כמדבר אל עצמי…

---

דינה'לה

מאת

משה סמילנסקי

אתה חזק מאד? שאלתני דינה־לה פנות ערב, ביום בואנו – אבי, אמי ואנכי – מן הכפר אל בית הוריה, העירה, בה ישב ה’רבי', לחוג את ימי החג. ומדי דברה בי מדדוני עיניה השחורות מכף רגלי ועד ראשי.

– חזק… עניתיה בקול רפה ולבי נפל עלי כאילו עמדתי למשפט.

– התוכל להלחם בנער הגדול ממך שתי שנים?…

– אוכל…

שוב מדדני מבטה ונראה לי שהיא מפקפקת.

– הוא חזק מאד. גבור. בן האלמנה שרה. כל הנערים נשמעים לו. והוא מוליכם בקיץ אל גנתנו לגנוב דובדבנים. הוא רוצה להכעיסני. הוא שונאי. קודם אהבני. אבי ואמו רבו בגלל יער. מלכתחילה היו שותפים וידידים ועכשיו הם שונאים.

את כל הדברים האלה הוציאה דינה’לה מפיה בשטף אחד, בקול רווי נימה של עצב. ומדי דברה נעשה לבי חם וזרם של כח שטפני. חפצתי לריב את ריבה. בקשתי לנקום את נקמתה.

– אנכי אראה לו כיצד גונבים דובדבנים. אנכי… אנכי יודע להרים בידי האחת אלומה מן הקרקע עד ראש העגלה… מן העגלה אל ראש האמיר…

ומדי התפארי על גבורתי, התאדמתי. הגזמתי קצת. ידעתי, אמנם, להרים אלומה עד לראש העגלה – אבל על ההרמה עד לראש האמיר עדיין רק חלמתי…

היא, בת העירה, לא ירדה אמנם, לסוף דברי, אבל דברי הפיקו את רצונה. שוב מדדני מבטה והפעם היו על פניה עקבות של נחת רוח. ולבי רחב בי ודפק.

*

למחרתו, ערב החג, הלכנו אל ה’קלויז' לתפלת המעריב. ‘החצר’ הומה¹ מרוב אנשים, היוצאים ובאים, הממהרים ונחפזים. מכירים נפגשים ופושטים זה לזה את ידיהם ונכנסים לשיחות על עניני ה’חצר‘, על עניני מסחר ועל החדשות מן העולם הגדול. החצר גדולה ומרובעת. בראש ה’קלויז’ ומשני עבריה שתי שורות של בתים, בהם ישבו בני משפחת ה’רבי', בנים ובנות וחתנים וכלות, וכל החלונות פתוחים ומתוכם קולות, קריאות וצעקות… הרעש והקהל הרב הדהימוני, אבל לבי לא הלך אחריהם. אנכי בקשתי דבר־מה. אנכי נכספתי לראות את אויבה של דינה’לה, אשר כבר חשבתיו לאויבי, ולמדדו במבטי: האוכל לו?… פתאום הרגשתי בצביטתו הקלה של אחי דינה’לה. הבנתי לרמזו ואביט מלפני… אל החצר נכנסו מן הרחוב חבורה של נערים גדולים. הם הלכו ישר כלפי הקלויז. האחד, הגבוה שביניהם, משך את התענינותי: חזק, גבוה, גמיש עם צחוק קל של גאות לב ושל בוז לאחרים זולתו, המרחף על שפתיו. עיניו השחורות נוצצו בחוצפה ומגבעתו היתה נתונה, אף היא בחוצפה, על צד ראשו. ידעתיו והכרתיו בין רגע: זה הוא. ומן המבט הראשון נפל עלי לבי: “לא אוכל לו…” חבורת הנערים נתעכבה פתאום, עמדו וכולם יחד הביטו אלינו. גם הם, בקשו כנראה, לראותני. הוא עמד באמצע החבורה. את שתי ידיו שם בכיסי המכנסים. עיניו השחורות בחנוני. וצחוק ההיתול סר מעל פניו… אין זאת, כי גם מראה פני לא הבטיח לו כל טוב… מבטינו נפגשו רגע ויסורו כל אחד לעברו… הוא לחש דבר־מה באזני חבריו. ושוב התחיל צחוק ההיתול לצחק על שפתיו. וכולם הוא וחבריו, פנו הצדה וילכו…

– זהו… בנה של שרה האלמנה…

לחש אחי דינה’לה הקטן מתוך פחד. ורוחי אנכי לא היה עמי. דבר מה לחץ את לבי ולא ידעתי מה?…

*

– התוכל לו?… לחשה על אזני דינה’לה, בשובנו עם חשכה, אחרי תפלת המעריב, לבית אביה, דודי. היא חכתה לי בחוץ, על פתחי השער. קולה היה קול סוער ומלא צפיה. שתקתי. היא הביטה ישר נוכח עיני. אלי! מה הכאיבני מבטה זה. הובשתי את תקותה. דבר מה צבט את לבי. ופתאום הרגשתי זרם של כחות נסתרים, אשר שטפוני כלי על ראשי ועל נפשי.

– אוכל!… קראתי בקול עז. ואמנם ברגע הזה הרגשתי, כי יכול אוכל לבחור הזה, הגא והחצוף. אנכי אכהו. מי יתנהו לידי!

היא הביטה שוב אלי ומבטה, הפעם, היה טוב, חם ומעודד. וידה נגעה בידי. ודבר־מה כמו זיק של אש עבר דרך כל גופי…

– ידעתי, כי אתה גבור. אבי ספר לי. שלשום אמרתי לו, בעמדו עם חבריו מאחורי הגדר, ויחרפני. אמרתי לו: הנה יבוא בן דודי מן הכפר והכך ונקם את נקמתי. והוא צחק בקול גדול ויאמר: אנכי אשימנו על ברכי ואצליפהו… ואת דובדבניך גנב אגנוב!…

כל דמי רתח בי. פני אדמו מבשת ומכעס: איך העיז לבישני בפניה?…

נקמה, נקמה!…

– נראה, מי יצליף את מי?…

מבט עיניה היה תשלומי. ולא רק זאת: פניה קרבו אלי, נשימתה החמה צרבה את פני ושפתים דולקות נגיעה קלה בלחיי… דעתי התבלבלה עלי.

*

היה ערב. מוצאי החג. כל הרחובות היו מלאים נשים וילדים מטיילים לכבוד החג. גם הורי והורי דינה’לה ודינה’לה עצמה הלכו לטייל אל היער. רק אנכי ואחי דינה’לה הקטן לא הלכנו עמהם. נפרדנו מעל החבורה ונלך ל’חצר‘. דינה’לה הניעה לי בראש מתוך רצון. היא ידעה את סודי. בתוך ה’חצר’ נועדנו להתאסף, כל הנערים אשר רכשתי לי בימי החג. שמה נועץ כיצד לקשור את מלחמתנו בחבריא של בן האלמנה, חבריו היו, ‘החבריא הלבנה’, בניהם של בעלי־המלאכה, כולם בעלי זרוע. אלי התאספו בני ‘בעלי־בתים’, אשר נהו אחרי דינה’לה, נערים חלשים ברובם. אבל אנכי רכשתי לי אחדים מבני הכפרים אשר באו כמונו לחוג את חגם בעירה ובהם שמתי את תקותי. נערי העיר, אשר ידעו את בן האלמנה ואת חבריו,יעצונו להחבא בגנה של דינה’לה, לצבור שמה הרבה אבנים, והיה, כי יבואו החבריא להתעלס בה והתנפלנו עליהם והשלכנו בהם אבנים מאחורי הגדר והכנום. לבי לא הלך אחרי עצתם. חפצתי במלחמת תנופה, פנים אל פנים, באמצע הרחוב. חפצתי להכותו. הכפריים תמכוני וכל החבריא הוכרחו להסכים לי. עם דמדומי הערב יצאנו אל הרחוב. אנכי בראש, הכפריים אחרי והעירוניים במאסף. ראיתי את חברי ופניהם חורים וחרדים. ואולי היו חורים גם פני. אבל לבי היה מלא רגשות עוז. הרחובות התרוקנו. באילו בתים התחילו מדליקים נרות. מן החלונות הפתוחים של בתי התפלה נשפכה החוצה תפלת המעריב, ונימי החול שבה כבר גברו על נימי הקודש. ומתוך עומק נפשי שמעתי נימים חגיגיים, נימי תקוה… כבר עברנו רחובות אחדים ואת אויבינו לא מצאנו. הברחו על נפשם או הם מצפים לנו מתוך מחתרת? נקרה מחשבה־דאגה במוחי… לבסוף נכנסנו אל המקום המוכן לפורעניות. אל רחוב בעלי המלאכה. פה היה קן גבוריו של בן האלמנה. חברי הניאוני ויעצוני שלא להכנס אל המקום הזה. אבל אנכי לא פניתי לדבריהם. לפי פעם בי בחזקה. למולי עמד תמיד פרצוף פניה של דינה’לה המבקש נקמה. אנכי צריך להפגש בו ולהלחם בו דוקא היום ויהי מה. עוד הערב עלי לבשר לה את בשורת נצחוני… ואז… הלא אז שוב פעם תצרבני נשיקתה.

עברנו רק צעדים אחדים ורחש מוזר וחשוד הגיע לאזנינו. מצדי הרחוב. מתוך החצרות שמענו קול צעדים מהירים שמעתי את קול דפיקות לבותיהם של חברי. מן השורות האחרונות נשמעו לי צעדים, המתגנבים ונסוגים אחור… ידעתי את פשר הדבר: אחדים מתחרטים וחוזרים על עקב בואם… לא עצרתי בהם: “הירא ורך הלבב ילד וישוב אל ביתו”… בכפריים שלי בטחתי, הם לא יבגדו בי ולא יעזבוני… צעדתי הלאה צעדי און וחברי אחרי. והנה בראש הרחוב חבורה קטנה… אחרי כן גדלה… הם!… לבי דפק, דפק. שתי החבורות הלכו והתקרבו זו למול זו. ברחוב עמדה דממה מתה. רק קולות צעדי הרגלים נשמעו מכאן ומשם ואותם לוו דפיקות הלב. הוא הלך בראש. עינינו נפגשו. עיניו נוצצו מתוך דמדומי הליל כגחלי אש. ידיו היו טמונות בכיסי המכנסים. כל דמי רתח בי. הוא מתיחס אלי מתוך ביטול גמור. גם ידי נכנסו כאילו מעצמן במכנסים. נפגשנו. אנחנו הלכנו מצד שמאל של הרחוב והם מצד ימין. קול צחוק עצור נשמע מן המחנה השני, הצחוק הלך וגדל.

עמדתי. כל חברי עמדו.

– גונב דובדבנים!…

אנכי לא הכרתי את קולי. כה מוזר היה וכאילו הגיעני ממרחקים. שתי החבורות עמדו נפעמות ונרעשות.

– אתה?… הכפרי!… הנני…

זה היה קולו. אבל קולי לא היה כה בטוח וכה שקט כידיו אשר בכיסיו.

נימה של פחד וחרדה צלצלה לי מתוכו.

– העיז נא… עירוני מגוהץ… גנב!…

הוא העיז. כל חבורתו התנפלה עלינו בבת אחת. קולות של צעקה נשמעו ברחוב ואחרי הצעקה קול רגלים הממהרות לרוץ. חברי העירוניים חרדו ויברחו… חבריו רדפו אחריהם… וחברי הכפריים – אחרי חבריו… אנחנו נשארנו שנינו לבדנו. שוב נפגשו מבטינו קרוב, קרוב. ובעוד רגע נאחזנו איש בזרועות חברו. גופותינו נדבקו זה לזה. אחזתי בו וידעתי: ידי חזקות מידיו. לבי התחיל מתרונן. ובאותו רגע עצמו הרגשתי את רגלו המתלבטת בין רגלי…

“מתוך מחתרת… להפילני בערמה”… חלפה מחשבה־חץ דרך מחי. כל כחות התעוררו בי ובין רגע הפלתיו ארצה ולחצתיו תחתי…

– עזבני…

– התשוב לגנוב דובדבנים?…

– לא אשוב…

– התוסיף להרגיז את דינה’לה?

– האם כלתך היא?

רעיון כזה לא עלה עוד על לבי ובכל זאת אמרתי מבלי לפקפק אף רגע:

– כלתי!…

שנים חדות נתכו לתוך בשר זרועי…

– נבל!…

מבול של מהלומות נחתך על ראשו, על לבו, על רגליו, לכל מקום שמצאתי… הוא שכב דומם, נלחץ תחתי, בשרו בתוך שניו… הוא שכב כאילו מאובן מבלי לעשות כל תנועה של התנגדות ומבלי להוציא קול מפיו, כנידון למות…

*

עוד בלילה ההוא התפרצה אל בית דודי האלמנה שרה. פניה נלהבים ופיה מלא צעקות נמרצות ועיניה עיני כעס ומשטמה עמדו עלי…

– הגוי שלכם הכה את בני עד מות… הוא מוטל חולה במטתו…

אביה של דינה’לה התחמק מן הבית כשבאה האלמנה. ופני אבי היו חורים ויביט אלי מבט חודר חדרי לב…

– ה' ישלח את רפואתו לבנה… וזה לא יוסיף עוד… אשבר את ידיו ואת רגליו…

ידעתי את חמתו של אבי כי קשה ואדע כי יעשה כדברתו. ועוד ידעתי שלו הראיתי לו את סמני הנשיכה העמוקה בידי היה מתרכך כעסו… אבל מה לי אבי ומה לי כעסו ומה לי העונש הקשה הצפוי לי ממנו?… כל לבי היה מלא שירת גיל ונצחון ואבקש את מבטה של דינה’לה, לקבל את שכרי… היא עמדה כל הזמן בפינת החדר, חורת הפנים, ותשמע בתשומת לב לדברי האלמנה… ומה נדהמתי כשנפגשתי במבטה, אשר עמד עלי: זה היה מבט של כעס ושל טינא… מדוע?… ולבי נעשה מיד, מר עלי…

*

עברו הרבה שנים. את דינה’לה לא הוספתי לראות עוד. יד החיים אחזה בי, בעודני עוד נער למחצה, ותטלטלני טלטול גבר לעבר הימים. רק מזמן לזמן היו מכתבי המולדת מביאים לי את בשורתה. ופעם בשרוני, שדינה’לה היתה לאיש. ובעלה בן שרה האלמנה.