חשביה כלה לקצור קצירו בחלקת שדהו ויצבור את הערֵמה וישם פניו לשוב העירה. ויעבור על פני עובדיה הקוצר גם הוא בשדות אשר מסביב לעיר. ויבט עובדיה אל רעהו בגאוה ובגֹדל לבב ויאמר אליו: אכן דל חלקך כי ככה מהרת לבַצע מעשיך, ופרי עבודתך – ערֵמה אחת קטנה. ואני הנני קוצר זה ימים רבים ועוד רבה המלאכה המחכה לי בשדות המשתרעים לכל מראה עיני הרואה; על כלם אניף מגלי, תורישמו ידי, עמרים עמרים נופלים מלפני ומאחרי וערֵמות ערמות נֶעָרמות מימיני ומשמאלי – האח, מה טובה ומה נעימה העבודה כי עמה מקור חיים ושׂבע שמחות!

ויען חשביה ויאמר: אולי כדברך כן הוא; ואולם הן אתה קוצה בשדות לא לך, כי שכיר אתה, ואני – אשר חרשתי וזרעתי אני קוצר. מלאכתך – מלאכת עבודה, עמל ידים וזעת אפים, ידיך עושות במלאכה ומגלך ימַלא אחריהן, אל אשר תשלחהו ילך – ולב אין ורוח אין. ואני מדי עשותי במלאכה לבי ורוחי שם המה, כי מלאכתי מלאכת מחשבת, מעשה ידי יוצר. קצירך לא יִקָרא על שמך, כי אם על שמות בעלי השדות אשר אתה עושה עמם, ומלאכתי אני תקָרא ע לשמי והתנחלתי אותה לדורותי אחרי. – מקור חיים אולי יש בכל עבודה, ואולם שׂבע שמחות – אך בעבודת היוצרים תמָצא.