רקע
דוד בן־גוריון
לרשות הכלל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עיינות; תשט"ו

עין־חרוד, אייר תרפ"ד

בוועידה הרביעית של “אחדות העבודה”

שמענו עכשיו הרצאה מענינת על ההבדלים שבין ההתישבות הקומוניסטית לבין יתר צורות ההתישבות. אולם בצורת העמדתה של השאלה על־ידי המרצה ישנה טעות מסוכנת. הח' אליעזר ליבנשטיין ניתח את צורות ההתישבות והראה על התוצאות השונות מנקודת־מבט אחת בלבד. דומה הדבר, אילו בא מישהו ושאל, איזה מקום טוב יותר להתישבות: בעמק השמן והמזובל, אשר במישורו מפכים מים רבים, או על ההרים בין הסלעים והטרשים. ברור כי רק תשובה אחת היתה יכולה להינתן, כי העמק הוא המקום הטוב להתישבות. אבל מי שיוציא מזה מסקנה כי עלינו להסתלק מאדמת ההרים – יטעה, ואנחנו נענה לו, כי נעבד גם את אדמת הטרשים שעל ההרים, ונמשיך את התישבותנו.

וכאן היא הטעות היסודית שבדברי ליבנשטיין – בהתחשב עם התנאים אשר בהם אנו עושים את עבודתנו.

עלינו לשאול את עצמנו: מה אנו עושים בארץ־ישראל – האם מטרתנו העיקרית היא להגשים בארץ את הקומוניזם או את הסוציאליזם; אני הייתי עונה: לא. באנו לארץ לשם הגשמת דבר אחד ומיוחד, – שאם כי שמו נפסל במידה ידועה, אך לא נמצא בשבילו שם אחר טוב הימנו, – הציונות: בנין־הארץ לשם בנין עם חדש. זהו התוכן היחידי הממשי, הכלכלי והמשקי של אותו דבר, שקוראים לו בשם ציונות. אנו עומדים בפני המציאות של הארץ ופני הכוחות שעליהם לבנותה, ואנו צריכים לקחת בחשבון את כל התנאים. באופן אחר יהיו הקומוניזם והסוציאליזם שלנו מלים ריקות בלבד. אנו יכולים להחשיב את הכוח המוסרי הצפון בקומוניזם, בדיקטאטורה של הרעיון המסגל את כל החיים אליו, אולם אנו צריכים לשים אל לב שאי־אפשר לבנות קומונה בארץ כל זמן שלא יהיה המכשיר שיעשה את העבודה הזאת, והוא – מעמד־העובדים המאוחד. והשאלה העומדת לפנינו ולפני ההסתדרות היא לא שאלת המושב או הקבוצה, אלא שאלה קודמת – לפקודת מי תעמוד כל פעולתו היישובית באיזו צורה שהיא. לגבי מטרתנו המרכזית אין הבדל בין קבוצה למושב, אם הם אינם עומדים לפקודת הכוח המגשים את הציונות, והוא – המעמד העובד כולו. מתוך השקפה שלנו אין ערך לקומונה, אם היא אינה כפותה למעמד העובד. ובשעה שאנו מדברים על צורות ההתישבות, עלינו לשים־לב בעיקר לזה, שיתמלא התנאי הראשון, והוא – שלטון מעמד־הפועלים על משקיו ועבודותיו. זוהי השאלה המרכזית שצריכה להעסיק אותנו ברגע זה. ולשם כך יסדנו את “חברת־העובדים”, שעליה לשלוט על משקי־הפועלים ועל הכיוון בעבודתנו.

אולם יחד עם זה עלינו לציין, שאף־על־פי שניתנה לנו מסגרת “חברת־העובדים” (אחרי מלחמה שהיתה לנו עם הכוחות האנטיציוניים שבהסתדרות העובדים), אין אנו חייבים להסתפק בזה בלבד, ועלינו ליצור את הכוח האנושי שיהפוך את המסגרת לדבר ממשי וחי. עוּבדה היא, שמפני החוסר בעובדים לא כבשנו השנה עמדות בעבודה. הוא שעיכב בעדנו להמשיך את עבודתנו בקלנדיה, והוא שלא נתן לנו לחדור לעבודות הטבק, כאשר רצינו ולא יכולנו לכבוש את העבודה במושבות בדרכים חדשות, וכל זה מפני חוסר קיבוצים מאורגנים, שיכלו להוציא־לפועל בהצלחה את כל העבודות ולעשות את שליחותו של מעמד־הפועלים. כשלון זה יוכל להביאנו לידי־כך, שאם נצטרך להרחיב בזמן הקרוב את התישבותנו על־יד עין־חרוד ותל־יוסף, – מי יודע אם נמצא את החומר האנושי שיהיה דרוש לזה.

עלינו מוטלת החובה ליצור קיבוצים מאורגנים שיכבשו עמדות ישנות ויסייעו להתישבות החדשה בעיר ובכפר. זוהי תעודתנו ולה אנו חייבים להפנות את תשומת־לבנו.

אולם דבר זה אינו ממַצה כל התוכן של הפרובלימות הישוביות שאנו עומדים לפניהן. עלינו להבין, שבארץ אין לנו די כוחות לברוא את הקיבוצים המאורגנים, ואנו צריכים ומחויבים לגייס את כל הכוחות שיש לנו גם בחוץ־לארץ. לשם כך עלינו לא להסתפק בקריאה ובתעמולה בלבד, אלא עלינו לברוא את האורגן שיקלוט לתוכו את הקיבוצים המאורגנים. הצעתי פשוטה היא: מצוות השעה של “אחדות העבודה” היא ־־ לאחד את כל הקבוצות של “אחדות העבודה” בעיר ובכפר, והחברים הקרובים לה ברוח, שיהוו קיבוץ ארצי גדול בעל משמעת חזקה, והוא יהיה הבסיס שימשוך לתוכו את כוחות־העבודה שיש לנו בארץ ובגולה, כדי למלא את התפקידים המוטלים עלינו בעתיד הקרוב ביותר. אולם עם כל זאת, עלינו לפעול גם בתוך המשק הפרטי הקיים כבר בארץ ואשר עוד יקום. אל לנו לזנוח אותו. אין אנו יכולים לוותר עליו כל עוד המציאות הארצישראלית אינה נתונה עדיין כולה בידינו.


המלצות קוראים
תגיות