רקע
דוד בן־גוריון
הכשרה חלוצית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עיינות; תשט"ו

דאנציג, ח' באלול תרפ"ד

מהוויכוח במועצת “החלוץ” בדנציג

מועצה זו היתה לי הפתעה משמחת – נתגלה בה גידול ושפע של כוחות חדשים. נראה, שמרכז תנועתנו בחו"ל עובר לתנועת “החלוץ” והנוער המתרכז סביבו. אני מעריך ומחשיב גם את הביטוי המגומגם, שניתן לתנועת־הנוער בוועידתה שקדמה1, אם גם ועידה זו לא עמדה על הגובה. החברים, שביקרו קשה את ועידת הנוער, לא צדקו, – לא לפי דבריה וביטוייה נשפוט את תנועת הנוער, אלא לפי הכוחות הטמירים הגנוזים ומקופלים בחוּבה, שתנועת־הפועלים בארץ צריכה ויכולה לסייע לגילויים וצמיחתם. וגם “החלוץ”, המרכז בתוכו כוחות יותר מבוגרים, אף הוא צריך לטפח – בהבנה רבה וביחס־חברים נאמן – את קשריו, קשרי עבודה ומשותפת, את אגודות הנוער.

בוועידת ההסתדרות הבאה נצטרך להעמיד את שאלת פעולותינו בחו“ל, וביחוד ב”החלוץ" ובנוער, כי האפשרויות והפרובלימות הכרוכות כעת בתנועת “החלוץ” והנוער נוגעות ונוקבות עד תהום קיומה של תנועתנו בארץ־ישראל.

חברי “החלוץ” דורשים במועצה זו מאת החברים בארץ־ישראל תשובה ברורה ופוסקת בשאלת ההכשרה: היש צורך בהכשרה אם אין? אם בהכשרה אתם מתכוונים לקבוע דרך הפעולה וענף העבודה וצורת־החיים של “החלוץ” לאחר בואו לארץ – הרי תשובתי היא שלילית. איני מאמין שדבר זה ניתן להעשות בחו“ל. הכשרה כזו נעשית בארץ־ישראל, ורק בה. תנאי העבודה בארץ־ישראל אינם תלויים בדרכי ההכשרה שלכם פה. דרכי הבנין והעבודה בארץ־ישראל אינם נתונים למפרע, ושום הכשרה בחו”ל לא תקבע את גורלם מראש. יודעים אתם, שהעליה החלוצית האחרונה, לאחר המלחמה, באה לארץ בשאיפה של התישבות חקלאית, וההכשרה היתה כמעט כולה חקלאית אולם כשבאו לארץ ולא נמצאו האפשרויות והאמצעים להתישבות אחזו בענפי עבודה אחרים, בכביש ובבנין, בלי שהיתה להם הכשרה מוקדמת. בעבודה הכשרנו את עצמנו. לא היתה לנו כל הכשרה בטאבאק – והנה נתגלתה פתאום אפשרות רחבה בעבודה זו, והיינו נאלצים להעביר אליה מאות פועלים מהבנין ומענפי עבודה אחרים.

גם ההכשרה החברתית הניתנת פה אינה מכרעת ומבטחת את צורת־החיים בארץ. אתם פה אינכם יודעים ואינכם חיים את כל הקושי והסבל והניגודים וחבלי היצירה והמלחמה של הפועל בארץ. מה שנראה פה פשוט ובהיר וישר – מתנגש בארץ באלפי מעצורים. ורק בתוך חיי המציאות והתאבקויותיה הקשות נבחנת הדרך ונקבעת הצורה ונמדדים הכוחות.

הדעה, שהובעה ע"י חברים אחדים, שההסתדרות תדאג באופן מיוחד לחלוצים בסידורם בעבודה – היא מוטעית ומסוכנת, היא סותרת את עצם מהות “החלוץ” והיא עלולה להביא תקלה לכל עבודתנו בארץ. “היות חלוץ” זאת לא אומרת תביעת זכויות – אלא העמסת חובות. “החלוץ” בארץ אינו חלוץ, – אלא פועל. וההסתדרות אינה יכולה להפלות בחלוקת העבודה בין מי שהוא חלוץ ובין מי שהוא “סתם” פועל. אנו מחשיבים את “החלוץ”, שעליו לטפח בחבריו את החלוציות, אבל החלוציות אינה מתחילה בכניסה להסתדרות “החלוץ” ואינה מסתיימת בעליה לארץ. – החלוציות האמיתית מתגלה בעבודה בארץ, בפעולות ובנאמנות בעבודה בארץ.

איני שולל את פעולת ההכשרה הנעשית עכשיו ע“י “החלוץ” – אם הכשרה זו אינה באה לעכב את העליה. לפנַי מונחת החלטת המועצה השלישית של “החלוץ” ברומניה האומרת ש”אין הסתדרות “החלוץ” יכולה לכוון את עבודתה רק לפי צרכי השעה בארץ, כי אם לפי כל הפּרספּקטיבה ההיסטורית של בנין ארץ־ישראל העובדת“. החלטה זו נתקבלה בתור תשובה לתביעת ההסתדרות להחיש את עליית החלוצים, כדי לספק צרכי העבודה שהתרבו בארץ בגידול הטאבאק. החברים מרומניה חושבים שלא צרכי העבודה הממשיים שבכל שעה ובכל רגע קובעים ומכוונים את פעולותינו בארץ־ישראל – אלא “הפּרספּקטיבה ההיסטורית” של הבחורים היושבים בצ’רנוביץ או בעיירה אחרת ברומניה. ובשם “פּרספּקטיבה היסטורית” זו מעכבים את עליית החלוצים הנדרשים לעבודה בארץ. אנחנו בארץ עושים את המאמצים הגדולים ביותר להיאחז בכל עבודה. קטנה או גדולה, המתגלה לנו. אנו חותרים בתמצית כוחנו לכבוש כל עמדה, קלה וקשה, ואנו ננעצים בצפרנינו בכל אפשרות והזדמנות של עבודה, – וב”החלוץ" יושבים אנשים בעלי “פרספקטיבה היסטורית”, שאינם רוצים “להשפיל” עצמם עד כדי סיפוק “צרכי השעה” – והפועל העברי בארץ עלול מחוסר עובדים להפסיד הזדמנות־עבודה גדולה, שאולי לא תשוב עוד זמן רב.

הכשרה חלוצית היא זו המכשירה את החבר להיות מוכן להשתתף בעבודת הפועל העברי בארץ בכל התנאים. איני רואה את “החלוץ” כדבר נפרד מההסתדרות. תנועתנו בארץ ובחו"ל היא חטיבה אחת, והסתדרות “החלוץ”, בכל אופן, צריכה להיות חלק אורגני של הסתדרות העובדים הכללית בארץ. עבודת ההסתדרות וצרכיה – הם עבודת “החלוץ” וצרכיו. הפרספקטיבה של ההסתדרות היא הפרספקטיבה של “החלוץ” – אנו מהווים מחנה עובד אחד, והמיפקדה של המחנה הזה נמצאת בארץ־ישראל, כי חזית־ההגשמה שלנו היא שם.

אנו עומדים עכשיו בשעת־רצון בלתי־מצויה בארץ. כל התנאים בעם היהודי ובעולם הגדול, התנאים המדיניים והכלכליים, הם כרגע רצויים. ארץ־ישראל נעשית להמונים הרחבים לשאלת־חיים. העליה לארץ מתגברת. אולי יש בעליה זאת גם מן הפסיכוזה החולנית. איני בטוח, שכל אלה ההולכים עכשיו מפולין לארץ־ישראל ייקלטו, אבל עליה זו היא רמז לאפשרויות העצומות, שאין אנו מעיזים כרגע לחלום עליהן. המצב בארץ הוא נוח. יש אפשרויות של רכישת קרקעות במידה עצומה. מצד התנאים המדיניים אין מניעה לעבודה רבה ואינטנסיבית. ומה שנחוץ עכשיו הוא כוח מאורגן גדול, שיש לו הכשרון והרצון לפעולה רחבה וגדולה ושיש לו תכנית פעולה. בלי תכנית בנין לא תיתכן הגשמת הציונות. מעשה רב ועצום זה דורש אמצעים כבירים וכוחות ענקיים, רצון דרוך והבנה צלולה מה ואיך לעשות. נחוצה תכנית של ריכוז כוחות וגיוסם, של פעולה ושל בנין, הדבר הגדול והענקי הזה לא ניתן להעשות באקראי, בסנוורים, ממילא.

באמרי תכנית בנין, איני מתכוון לאותה שאלה, שדנים בה עכשיו בחוגיי “החלוץ”: מושב וקבוצה. אני מתכוון לתכנית המכוונת את כל כוחות התנועה בחו"ל ובארץ, המאספת את כל האמצעים הדרושים והמכוונת את בנין הארץ בקווים כוללים ויסודיים. הציונות הבורגנית לא תמלא את התפקיד הזה. לנו יש יתרון אחד גדול, שאין לציונות הבורגנית. יש לנו מרכז בארץ: הסתדרות העובדים הכללית. והוא הבסיס והמנוף של עבודתנו ותנועתנו העולמית; זהו גם המרכז והנושא של כל פעולת הבנין בארץ. מרכז־העבודה הוא הרכוש הנוצר והמגובש של התנועה הציונית בארץ, הוא גם בית־היוצר, הכוח המניע של הציונות המתגשמת.

אולם רוצה אני שתדעו, חברים, שההסתדרות עוד איננה שלמה. הרצון השלם, המאוחד והמזוקק של מעמד הפועל בארץ טרם התגבש. במקום רצון מרכזי, מדריך ורב־אונים עוד מתרוצצים רצונות נפרדים, שבורים ולקויים; במקום דרך אחת, דרך־המלך של תנועת־הפועלים, שיש לפניה משאת היסטורית – עוד מתפתלים שבילים צרים ועקלקלים המכוּונים לצדדים; במקום משק־הפועלים האחד, רב הענפים ועמוק־השרשים, אבל יחיד הגזע והסדן, יש לנו משקי פועלים רפים, מפוררים ומתחרים. עוד רעל הפירוד וההתפלגות מחלחל בתוכנו ומחליש את כוחנו. אך מאמין אנוכי באמת הגדולה, המקננת עמוק עמוק בנשמת תנועתנו, ברגש האחריות המפעם בתוך תוכה, ברצון היצירה המבריח אותה לכל חלקיה ופלגותיה, ואני בטוח שהיא תדע להאזין לתביעת הרגע ותמלא את הצוו ההיסטורי, הקורא לה להיחלץ, להתלכד ולגייס סביבה את כל הכוחות ושברי־הכוחות הנפוצים בכל הארצות: ב“החלוץ”, בנוער, במפלגות הציוניות והסוציאליסטיות, בכל אלה אשר יתאספו סביב הדגל של הסתדרות העובדים בתנועה הציונית ובתנועת־הפועלים.

גידול כוחות “החלוץ” מעיד על הגברת כוחה של ארץ־ישראל העובדת, על השפעתה המוסרית של ההסתדרות. תנועת “החלוץ” עכשיו היא יותר מהסתדרות להכשרה במובן הצר. בתנועה זו אני רואה התפרצות של כוחות כבולים, שהכוח המאגנטי של הפועל בארץ מביא לידי גילוי ואקטיביות. בחו“ל אנחנו מפוררים ומפולגים עוד יותר מאשר בארץ, ופגימה זו מבקשת ומוצאת תיקונה ב”החלוץ“. “החלוץ” הולך ונעשה לכלי האוגד ועוצר את כל חלקי התנועה האקטיבית שלנו בחו”ל. ונדמה לי, שהוא עתיד למלא בחו"ל, בלא־יודעים ובלי כוונה למפרע, את התפקיד שההסתדרות ממלאה בארץ. זהו, אולי, ערכו ותפקידו הגדול של “החלוץ”.

השלמה והכשרה להסתדרות – זו היא תעודת “החלוץ” וזו היא ההכשרה שצריכה לשלוט ב“החלוץ”. לא הכנת חברים למשק זה או אחר, לקיבוץ זה או אחר – אלא לקיבוץ האחד והמאוחד של מעמד הפועלים בארץ ששמו “הסתדרות כללית” ולמשק האחד והמאוחד של מעמד הפועלים בארץ ששמו “חברת העובדים”. בית־קליטה אחד לכל החלוצים הבאים לארץ – בית־העבודה של הפועל העברי בכל תנאיה, בכל סיבלה, בכל קשיה וחדוות יצירתה וחבריה. ההכרה ש“החלוץ” צריך לנטוע בלב חבריו היא – ההכרה המעמדית, ההכרה שמעמד־הפועלים הוא אחראי על גורל האומה ובידו גורל האומה. מעמד־הפועלים בארץ איננו מועבר מחוץ על־ידי העליה כהוויתו וכצורתו הקבועה והמסוימת בחוץ – הוא מהותך ומגובש מחדש בכור העבודה בארץ־ישראל. ו“החלוץ” שעליו הוטל להשתתף בהכרה, באחריות ובנאמנות בעיצוב מעמד הפועלים, צריך להתכונן לתפקיד זה בהבנת כל הקושי של המעבר והחדירה לחיי העבודה.

הכלי הנאמן של עבודת כיבושנו בארץ זו הוא הקיבוץ, העובד על יסוד עזרה הדדית ואחריות משותפת בעבודה. כל הכיבושים הגדולים והקשים של הפועל העברי בארץ נעשו על־ידי הקיבוץ. אנו עומדים כרגע לפני כיבושים חדשים – בהתישבות בעמק, בחשמול, בבנין נמל, בחדירה לנגב – ונצליח למלא תפקידים אלה, אם לרשותנו יעמדו קיבוצים מסודרים ומאורגנים, מלאי־אחריות וחניכי משמעת בעבודה ובחיים. הצורה הכללית, שבה צריך “החלוץ” לחנך את חבריו היא הצורה הקיבוצית. אבל משגה כבד יעשו חברינו, אש יחשבו שבקיבוצים הם פותרים את כל שאלות העבודה והחברה בארץ־ישראל. הקלוּת והשטחיות שבהן נוהגים עכשיו בחו“ל, בחוגים אחדים של “החלוץ”, לפתור את כל שאלות ההתישבות והחברה בארץ־ישראל – הן מקור של קלקול מוסרי וחברתי ל”החלוץ" ועלולות להזיק לכל עבודתנו בארץ־ישראל. ישנם בארץ אנשים, שהתחנכו בחו"ל בקיבוץ וחיו בארץ בקיבוץ, ובהתנגשות הראשונה את המציאות הקשה יצאו מהקיבוץ ונעשו חברי פרקצית הפועלים. חיי הקיבוץ אינם אידיליה נוחה וקלה. חברי הקיבוץ מתחבטים בשאלות קשות ומורכבות, שעדיין לא מצאו להן פתרון. השאלה המרכזית היסודית בפעולתנו המשקית היא לא צורת המשק – אלא סוד הצלחתה הכלכלית.

יש בתוכנו הרבה חברים נאמנים גם לציונות וגם לסוציאליזם, שאינם מאמינים בהצלחה הכלכלית של הקבוצה או אינם מוצאים לעצמם מקום בקבוצה והם דורשים אחריות אישית גמורה ומלאה על העבודה ועל המשק. ומושב־העובדים יש לו מקום בהסתדרות. סכנה גדולה היינו ממיטים על עצמנו אילו נתנו בארץ ליצור הסתדרות עובדים מיוחדת או אפילו רק מפלגה מיוחדת של מושבי־עובדים. הקומוניסט הפוסל את השתתפות חבר מושב־עובדים בהסתדרות הוא משולל הכרה מעמדית. נושא הקומוניזם איננו החבר העובד בקומונה, אלא מעמד הפועלים כולו. כל החי על עבודתו מבלי נצל עבודת זולתו הוא חלק אורגני של מעמד הפועלים. ומי שיפריד ממעמד הפועלים את כל חברי מושבי־העובדים, כל זמן שהם חברים בהסתדרות ושומרים על העיקר של עבודה עצמית ושמשקם הוא ב“חברת העובדים” – הוא מתנקש בכוחו ושלמותו של מעמד הפועלים ומעמיד בסכנה גם את היצירה הקיבוצית שלנו בארץ. ברגע שנברא בארץ מפלגות־משק אנו מהרסים את יסוד בניננו בארץ. סוד הצלחתנו בארץ, סוד כשרון היצירה והכיבוש, נוכח תנאים קשים והתנגדות וחתירה מצד כל האלמנטים הרקובים של הישוב – הוא בהצלחתנו להקים את חזית העבודה המאוחדת, חזית המעמד. כל נסיון להעמיד במקום חזית זו – המקפת ומכנסת את כל החיים על עבודתם – חזית של צורה ישובית אחת, הנלחמת בצורה הישובית האחרת ומתחרה בה – מערער את הבסיס המוסרי והחברתי של קיומנו.

עוד דבר: אנו עובדים לא רק במשקים שלנו. יש בארץ גם משק פרטי והוא הולך ומתפתח, וכל זמן שאין הוא מכוון נגד העבודה העברית – אנו מקדמים את צמיחתו ברצון. אנו מברכים כל אפשרות של הרחבת בסיס העבודה וכשרון הקליטה של הארץ. אולם כאן, במשק הפרטי, יש לנו מלחמה קשה, מלחמה כפולה: על זכות העבודה ועל תנאי העבודה, וגם לעבודה זו – ואולי ביחוד לעבודה זו – נחוצים חלוצים, בעלי הכרה מעמדית והכשרה נפשית חלוצית. “החלוץ” צריך לחנך את חבריו להשתתפות פעילה ונאמנה באגודה המקצועית, להבנת ולהכרת השאלות הקשות והמסובכות, שבהן אנו מתחבטים במצב המיוחד של שוק־העבודה בארץ, בחוסר כל חוקי הגנת הפועל ובמציאות שוק רחב של עבודה זולה, בלתי־מאורגנת, שהמשק הפרטי מנצל אותה במלחמתו נגד הפועל העברי ונגד הסתדרותו.

“החלוץ” צריך גם לפתח בחבריו את העֵרוּת המדינית והציבורית. העליה השלישית, שנתנה לארץ שפע של כוחות עבודה ויצירה, שהגבירו וחידשו שאת פעולתנו המשקית – לקויה במידה גדולה של פאסיביות ציבורית ומדינית, העלולה להחליש את עמדותיו של הפועל העברי בישוב, בתנועה הציונית ובתנועת־הפועלים הבינלאומית. לתנועת־הפועלים בארץ יש הרבה חזיתות. חזית העבודה היא, כמובן, המכרעת והיסודית, אולם אין אנו יכולים ורשאים לזלזל גם בשאר החזיתות של הפעולה הישובית, הציבורית והמדינית. מכוחנו והשפעתנו בחזיתות אלו תלוי גם גורל עבודתנו והתישבותנו. וגם אלה דורשים הכשרה.

תעודת “החלוץ” היא הכשרת חבריו למילוי תפקידי העבודה, ההתישבות והכיבוש של ההסתדרות הכללית בארץ, לפתח בהם את ההכרה, האחריות והמשמעת המעמדית, לחנך אותם להשתתפות פעילה, ערה ונאמנה בכל הפעולה הישובית והציבורית של תנועת־הפועלים ובנין המשק של חברת העובדים בארץ.



  1. ימים אחדים לפני מועצת “החלוץ”, נתקיימה בדאנציג ועידת “ברית הנוער” העולמית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות