הפרקים המסומנים בכוכב לא כונסו בספרים “אנחנו ושכנינו”, “ממעמד לעם” ו“משמרות”

מכתב בשם משרד הברית של פועלי ציון

בשם הברית העולמית של פועלי-ציון אנו מקדמים בברכה את ועידת הפועלים בארץ-ישראל. אנו מברכים את הנסיון החדש מלא-תקווה לאחד את כל הכוחות הנפרדים והנפלגים של המעמד העובד בארצנו.

הצרכים הפנימיים של העבודה העברית בארץ-ישראל מחייבים את האיחוד, ומתוך הכרה עמוקה אנו מוסיפים, שכל תנועת-העבודה, לא רק בארץ, אלא גם בחוץ-לארץ, תובעת ברגע הזה את התאחדותם הסידורית ופעולתם המשותפת של כל קיבוצי-הפועלים העברים בארץ ובחוץ-לארץ, השואפים לגאולה שלימה, לאומית וסוציאלית של עמנו בארצנו.

על הפועל העברי בארץ _– החלוץ הנאמן של העבודה העברית בעולם _– הוטלה עכשיו אחריות כבדה וקשה. העליה הגדולה, שאליה ציפינו וייחלנו בערגת-צער שנים רבות, החלה. אלפי פועלים מבקשי-עבודה נוהרים מכל ארצות פזורינו והריסותינו לארץ, וההסתדרות הציונית, תחת לגבר חיילים ולרכז כל מרצה ואונה בהרחבת העבודה היישובית והאדרת כוח-הקליטה של ארצנו, מנסה מתוך חדלון-אונים לחסום את דרך העליה ומפחיתה את שטח פעולתה היישובית בארץ. כל חלקי הישוב הבלתי-עמלים הם נעדרי-כשרון ומשוללי-רצון לפגוש את העליה, וכל נטל העבודה נופל על הסתדרויות הפועלים, העומדות כדרכן תמיד על משמרתן וממלאות במסירות והתמכרות בלי-גבול את חובתן לעולים החדשים. כמעט בלי כל עזר וסעד מצד ההסתדרות הציונית ומוסדותיה הרשמיים מרחיבות הסתדרויות הפועלים את מרכזי העבודה הכבושים וכמו יוצרות יש מאין מקומות-עבודה חדשים, מסדרות ומחנכות את מאות העולים במקצועות-עבודה, שעד הנה לא עסקה בהם יד יהודית, וכך הם מרחיבים ומבצרים את ישובנו העובד בארץ.

אך גם פעולה זו נתקלת במכשלה הממארת של פירודים מפלגתיים וקרעים סידוריים, המוציאים כוחות עבודה לבטלה וזורעים קינאה ושינאה בתוך מחנה הפועלים. והעולים החדשים, ואתם יחד כל המסתכלים לנעשה בארץ, משתאים במבוכה וצער להתחרות המעליבה השוררת בקרב מוסדות העובדים והסתדרויותיהם בכר-פעולה משותף, והם תוהים ושואלים: קרעים ופלגות אלו לשם מה ועל שום מה? מחנה החלוץ העובד אך דרך אחת לו, אך מטרה אחת נגד עיניו ומגמה אחת בעבודתו בארץ: ליצור ישוב עברי עובד, שאין בו עושקים ונעשקים, עמלים שמקפחים פרי עמלם ובטלנים החיים על יגיע זרים, אלא חברת עובדים שווי-זכויות ובני-חורין, המבקשים לעמנו גאולה שלמה וגמורה בתוך גאולת העבודה וחיי-העבודה. תנועת הפועלים היהודים בגולה נפלגה ונקרעה לאסוננו לגזרים, כי מתנכרים לעם וכופרים בעתידנו הלאומי פרשו זמן רב את רשתם, רשת הטמיעה, על המוני העובדים. האינטליגנציה היהודית היתה קרועה בנפשה ונקרעת בכף הקלע של החיים הזרים והתרבות הנכרית, והאדם והיהודי שבתוכה היו מתרוצצים ומתאבקים בלי-חשׁך. השאיפות הסוציאליות היו יונקות ממקורות זרים והתנועה הלאומית היתה ריקה מתוכן חברתי ועקרת רצון-יצירה. וכשנולדה תנועת פועלי-ציון, שאיחדה ומיזגה את הסוציאליות והלאומיות והטיפה לציונות סוציאליסטית, עמדה לפני מלחמה קשה מבפנים ומבחוץ. הלאומיות הבורגנית ראתה בציונות הסוציאליסטית את המפלצת האדומה, והסוציאליות המתבוללת _– את הסכנה השוביניסטית.

ציונות סוציאליסטית זו, שהיתה נתקלת בגלות בלאומיות העקרה של בעל-הבית הציוני ובסוציאליות המתנכרת של האינטליגנט המתבולל, היתה לרעיון השליט והמַפרה של חלוצי העבודה העברית בארץ-ישראל. בחיי העובדים בארץ חדלה הציונות הסוציאליסטית מהיות תורה מופשטת וערטילאית הנדרשת לכמה פנים. היא נתגלמה ונתגבשה במפעל חייהם, בעבודתם הישובית וביצירתם התרבותית של העובדים. היא היתה למגמה היסודית המדריכה את פעולתם וחייהם יום יום, ואיחדה מדעת ושלא-מדעת את כל החלוצים שעלו לבנות בעבודתם את הארץ, בין אלה שבאו במחשבה סוציאלית תחילה ובין אלה שעמדו על הסוציאליות מתוך הגיון חיי העבודה ונסיון הישוב. בחיי הפועל העברי בארץ באה הציונות הסוציאליסטית לביטויה העמוק והנאמן ביותר, לביטוי החי במעשים ומפעלים. חלוצי העבודה בארץ-ישראל הטביעו ביצירותיהם את חותם הגאולה הסוציאלית על מפעל תחייתנו הלאומית, ובדוגמאות מופתיות של ישובי עבודה, שערכם הסוציאלי אינו פחות מחשיבותם הלאומית, הוכיחו שלא זו בלבד שאין הציונות והסוציאליות סותרות זו את זו _– אלא להיפך, אחוזות הן זו בזו כצורה בחומר.

ההתמזגות הפנימית, האורגנית, של שתי המגמות הראשיות בחיי העם העברי בימינו, שהתחילה בתנועת פועלי-ציון בחו"ל והגיעה לידי שלמותה בחיי העבודה העברית בארץ-ישראל, הכשירה את הבסיס הטבעי להתאחדות הסידורית של נושאיה, להתאחדות העובדים בארץ-ישראל. הכשרה זו, כשם שהיא מאפשרת _– כך היא מחייבת ותובעת את האיחוד הזה.

הציונות עומדת עכשיו על פרשת דרכים: איך תיבנה הארץ ועל ידי מי תיבנה, – זוהי השאלה הגדולה המחכה עכשיו לפתרונה. התשליך התנועה הציונית את כל יהבה על הרכוש הפרטי שיבוא לגאול את הארץ, בזכות העבודה הזולה הבלתי-עברית, ויסתום את הגולל על מיטב תקוותינו, או תקרא את העם להתנדבות לאומית בנפש וברכוש לגאול את הארץ ברשות האומה ובעבודתה? התוסיף הציונות לחסום את דרך העליה ותכזיב את תוחלת-הניחומים האחת שנותרה להמונינו ההרוסים, או תחגור את כל אונה ומרצה להגביר העליה ולהאדיר העבודה בארץ? היצמח בארצנו ישוב של פקידים ומשגיחים על יגיע-נכרים, או תקום חברת-עובדים? התתגבר הציונות של רוכלים וסרסורים או תנצח הציונות הסוציאליסטית _– ציונות העבודה?

באיחוד הפועלים בארץ והתקשרותם את חבריהם הפועלים בעולם, השואפים כמוהם להגשמת הציונות הסוציאליסטית, _– תלוי הפתרון לשאלות אלו.

תנועת-הפועלים היהודית בארצות הגולה היא כבר עכשיו הכוח הציבורי והמדיני המשפיע ביותר בעמנו. האגודות המקצועיות של פועלינו בארצות אחדות, כגון באנגליה ובאמריקה, יש להם גם כוח כלכלי עצום. ארץ-ישראל עברית עובדת לא תצויר בלי השתתפותם של המוני הפועלים באונם, בהונם ובהשפעתם החברתית לטובת הארץ ובתוך הארץ. התאחדות המעמד העובד בארץ-ישראל והתקשרותו עם הברית העולמית של פועלי-ציון לפעולה משותפת בתוך התנועה הציונית ומחוצה לה, לפעולה ציונית-סוציאליסטית בתוך ארץ-ישראל ובשביל ארץ-ישראל, בתוך תנועת הפועלים היהודית והבינלאומית, בפעולה חינוכית וסידורית בקרב ההמונים העובדים, להדריכם ולהכשירם לתפקיד ההיסטורי הגדול המוטל עליהם בבנין ארץ-ישראל עובדת, לסידור עליית-עבודה ולהגברת ההתנדבות החלוצית, ליצירת מוסדות כספיים משותפים באמצעי הפועלים וברשותם, להאדרת המפעלים הקואופרטיביים של העובדים בארץ-ישראל, למשיכת המוני הפועלים לתוך ההסתדרות הציונית ולעמוד על משמרת העבודה והתוכן הסוציאלי העממי של התנועה, – זה הוא לדעתנו הציווי המוחלט, גזירת השעה שהציונות הסוציאליסטית גוזרת עכשיו על כל הנאמנים לה.

בתנועת הפועלים החלוצית בארץ-ישראל צפון הכוח המוסרי הרב שיש בו כדי להפיח רוח-חיים חדשה, רוח העבודה היוצרת והגואלת, בתנועת הפועלים היהודית בעולם כולו והקריאה שתצא מתוך העובדים המאוחדים בארץ לכל פועלי ישראל להיחלץ לבנין ארצנו _– תמצא הד כביר ותלבה את הניצוצות היוקדים בלב ההמון העברי שלא ניתק מעולם את קשריו הלאומיים ולא התכחש לתקוות העם.

אנו עומדים לפני גיוס כוחות לעבודת הארץ, ואין ראוי ומסוגל לעמוד בראש הגיוס מחלוצי העבודה בארץ. בוועידה הכללית של פועלי ארץ-ישראל אנו רואים התחלה מעודדת של גיוס אנשי העבודה ואיחודם, ואנו מקווים שבוועידה זו תיברא החזית המאוחדת של הפועלים העברים בארץ ובחוץ-לארץ, השואפים להקמת כנסת-העבודה העברית בארץ-ישראל.

תל-אביב, י“ז בכסלו תרפ”ג

בוועידה השניה של הסתדרות העובדים

עלי למסור, מטעם הוועד-הפועל, דין-וחשבון מפעולות ההסתדרות מזמן היווסדה ועד היום. אם הדו"ח לא יהיה מלא – אין זו אלא אשמתי אני. בשנה הראשונה לקיום ההסתדרות הייתי בנכר, ולא חייתי את חיי ההסתדרות. ודווקא זו היתה שנת “הסערה וההסתערות” של ההסתדרות, שנת ההיאבקות הפנימית בין יצר הפירוד שחי בתוכנו בכוח המסורת ובין יצר האיחוד, שהלך וגבר עד שהשליט את עצמו על כולנו. זו היתה שנת היצירה והשכלול של מוסדות ההסתדרות בארץ, שנת ההתחלות הגדולות, שנת הרחבת ההיקף של עבודתנו, שנת החדירה למקצועות-עבודה חדשים וכיבוש עמדות כלכליות חשובות.

אפייה המיוחד של ההסתדרות

קולעות ומכוונות לתוך תוכם של הדברים היו המלים האחדות שהשמיע זה עתה הפרופסור איינשטיין¹ על אופיה המיוחד של הסתדרותנו, שכמותה אין למצוא בארץ אחרת. תנועתנו, תנועת-הפועלים העברית בארץ-ישראל, היא מיוחדת במינה בעולם כולו, אם כי יש לה יסודות כלכליים משותפים את תנועת-הפועלים בעולם. אמנם בכל ארץ וארץ מצטיינת תנועת-הפועלים באפיה המיוחד והעצמי. למשל, התנועה ברוסיה מצטיינת בריבולוציוניותה הסוערת, בהתרחקותה מכל פשרה וּויתור, בנטייתה הקיצונית להפשטה וסימטריה עיונית, בהתפצלות המפלגתית והפראקציונית, בחסרון חוש המציאות, ברוחה הקנאי, הסקטאנטי. ולעומתה – התנועה באנגליה, שהיא כאילו היפוכה בכל: אֶמפירית, אחוזה בכל נימיה במציאות הקיימת, רחוקה מכל דוקטריניות, פשרנית, צועדת לאט לאט ובביטחה, סובלת כל מיני ניגודים הגיוניים ועיוניים – וחדורה, למרות זאת, הרמוניה פנימית, והיא רבת כשרון ההתאגדות והפעולה ההמונית המעמדית.

והוא הדין בארצות אחרות. האופי הלאומי והתנאים הכלכליים והמדיניים המיוחדים שבכל ארץ וארץ מייחדים גם את תנועת הפועלים באותה הארץ ומַפלים אותה מתנועות חברותיה.

אולם לא לשינויים אלה בתכונה הלאומית ובמיבנה החברתי והמדיני של ארצנו אני מתכוון באמרי שתנועתנו היא יחידה במינה – אלא לכוח-המניע היסודי, השליט בתנועתנו ומהווה אותה למקור שממנה יונקת תנועתנו ולקרקע שעליו היא צומחת: לעליה. – תנועתנו היא תנועת עליה לעבודה. מהעליה אנו שואבים את כוחותינו, העליה היא שמהווה את תנועתנו, בכוחה אנו נישאים, ולהגברתה ולהרחבתה מכוּוָנות כל דאגותינו. כל אופיה ותכנה של תנועתנו מותנים ממהלך העליה, צרכיה וכוחה.

ההגירה בכלל, בכל ארץ ובכל תקופה, היא בעצם תופעה ריבולוציונית. אין דבר מכניס שינויים עצומים בחיי האדם והחברה כנדידה לארץ חדשה. ואם כל הגירה כך, הגירה יהודית וארץ-ישראל – שלא במקרה ולא לשם מליצה קוראים לה עליה – על אחת כמה וכמה. בעליה זו פועלים שני כוחות איתנים הממלאים את כל חללה של ההיסטוריה האנושית – היצר הלאומי והיצר הסוציאלי. העליה שלנו לארץ-ישראל היא התגבשותן החיה של המגמות הלאומיות והסוציאליות המפעמות בדורנו בלב האומה העברית והפועלות ביתר שׂאת פה בארץ, בתנועתנו.

הרצון הדינאמי של תנועתנו הוא לא רק רצונם של אלפי העולים שכבר הגיעו לארץ, אלא רצונם הקולקטיבי של הרבבות המשתוקקים לעלות והדופקים על שערינו.

תפקידה של העליה בתנועתנו

מיספרים אחדים מתוצאות המפקד דיים לסמן את תפקידה של העליה בתנועתנו. עד לפני המלחמה היו בארץ, לפי רשימות מיפקד העובדים שערכנו בי“ז באלול תרפ”ב, כשלושת אלפים עובדים שעלו לארץ משנת 1892 ועד 1915, מלבד כאלפים וחמש מאות מילידי הארץ, הרחוקים ברובם מתנועתנו.

במיפקד, נרשמו 16,608 עובדים, מהם 2,290 ילידי הארץ. 2184 לא הודיעו מתי עלו ואם הם ילידי הארץ או עולים; כל הנשארים, 12,034 עובד, ציינו את זמן בואם. מאלה נכנסו לארץ במשך שלוש השנים האחרונות – מתחילת 1920 עד סוף אבגוסט 1922 – 8277. במשך שנות 1919–1918 עלו 709 עובדים. אם נוסיף לאלה את 600 העובדים שעלו לארץ מאז המיפקד ועד היום ואותו חלק העולים החדשים שלא ענו על שאלה זו בגליונות המיפקד – ויש להעריך את מספרם למעלה מאלף – הרי למעלה מעשרת אלפים עובדים בארץ באו עם העליה החדשה, העליה השלישית.

זרם העליה הבלתי-פוסק שקולטת הסתדרותנו – קובע את מהותה ופעולותיה.

בבחירות לוועידת חיפה, לפני שנתיים, השתתפו 4,433 איש. אלה היו מייסדי ההסתדרות. מאז – כסליו תרפ“א – עד יום המיפקד – אלול תרפ”ב – עלה מספר חברי ההסתדרות עד 8,394; הריבוי – 3961 חבר. במשך הזמן הזה נכנסו לארץ 5,282 עובדים חדשים. יוצא, איפוא, ש-75% מכל העולים שנכנסו לעבודה בארץ מאוגדים בתוך הסתדרותנו. יותר ממחצית כל העובדים היהודים בארץ הם חברי ההסתדרות.

שאלת העבודה

השאלה הגדולה של ההסתדרות היתה – שאלת העבודה; הוטל עליה להכניס לעבודה אלפי עולים, שחלק גדול מהם לא חי קודם חיי-פועלים, ולהתאימם לתנאי-המציאות שבארץ. אלפי אנשים הועמדו לפני מהפכה יסודית בכל דרך חייהם. אלה שלא עבדו קודם – צריכים היו להתחנך בעבודה, ואלה שעבדו – נאלצו להחליף את מקצועם ולהסתגל לענפי-עבודה חדשים להם.

העובדים בארץ עסוקים במאה וששים ענפי-עבודה שונים, וחלק גדול מהם הם ענפי-עבודה שיד יהודית לא עסקה בהם מקודם בארץ. העולים החדשים חדרו בהמונים למקצועות-עבודה ולעמדות-עבודה שהיו חסומים בפני העובד היהודי בכל השנים הקודמות, וכבשום תוך זמן קצר.

כאלף וחמש מאות איש עובדים בעבודות ציבוריות שונות – ביניהם מאות של סוללים מאומנים, שכבשו את המקצוע הזה כמעט בן-לילה – מקצוע שיד פועל יהודי בעולם כמעט לא נגעה בו.

אמצעי-התחבורה – חוץ מעגלונות – היו סגורים בפני הפועל העברי בארץ – כמו בחוץ-לארץ – עד העליה השלישית. היום יש לנו כשבע מאות פועלים בכל ענפי התחבורה שהיא העורק המרכזי של החיים הכלכליים: ברכבת, בדואר, בטלפון ובטלגרף. גם בנמל כבשה העבודה העברית בשנים האחרונות את עמדותיה הראשונות.

גם אמצעי-התחבורה – האופיני ביותר והפרימיטיבי ביותר בארץ זו – הגמל – שהיה זר לנו כל ימי שבתנו בארץ במאות השנים האחרונות, נכבש סוף סוף על-ידי חלוצי העליה השלישית, ובחוצות תל-אביב אנו פוגשים אורחות-גמלים נהוגות בידי גַמָלים עברים.

שני המקצועות הראשיים, המעסיקים את האחוז הגדול ביותר של פועלינו, הם דווקא אותם ענפי-העבודה התופסים את המקום הקטן ביותר בחיינו הכלכליים בארצות הגולה: החקלאות והבנין.

2663 פועלים ופועלות, שהם כעשרים אחוז מכל הפועלים שציינו את מקצועם ברשימת-המיפקד, עסוקים בענפי החקלאות השונים. כל אלה, מלבד יוצאים-מן-הכלל מועטים, התנחלו בארץ. בענפי-הבנין השונים עובדים 2,196 איש, שהם 16,8% מכל הפועלים. כל אלה סיגלו להם את המקצוע הזה רק פה בארץ. ענף-עבודה זה כמעט כולו מכיבושיה של העליה השלישית.

בסוף שנת תרפ"ב היה ההרכב המקצועי של ציבור הפועלים בארץ (לפי תוצאות המיפקד של י“ז אלול תרפ”ב) כדלקמן:

10963 עובדים עבודה גופנית ב-126 ענפי-עבודה שונים: במקצועות החקלאות – 2663, בבנין – 2196, בעבודות ציבוריות ובעבודות פשוטות – 1551, באריגה, הלבשה והנעלה – 1273, מתכת – 967, עץ – 707, תחבורה – 629, הזנה – 487, דפוס – 281, שונות – 236.

מלבד אלה יש עוד 3550 עובד שמקצועם לא נתברר במיפקד.

לא קלה היתה המלחמה וההתאמצות לכבוש ענפי-העבודה החדשים. רבים וקשים המעצורים, ורק בכוח העליה ובלחצה הצליח הפועל העברי להתגבר עליהם. התחלת העליה ההמונית הגבירה את כוח-החדירה שלנו. מתוך התרחבות העליה נתרחבו אפשרויות העבודה שנוצרו ונתגלו תוך הגברת תנועתנו. לשם כך נאלצת היתה תנועתנו לחדש שיטת-עבודה, שכמותה לא ידעה תנועת-הפועלים היהודית בארץ אחרת. שיטה זו, שנתחדשה פה מתוך הכרח המציאות, היתה סידור-העבודה ברשות העובדים ועל אחריותם, סידור משקי-פועלים.

משקי העובדים

היסוד לפעולה משקית ברשות הפועלים הוכח קודם-כל בעבודה החקלאית. במלחמתו על זכות-העבודה במשק החקלאי בארץ נדחף הפועל העברי, בתוקף המציאות הכלכלית המיוחדת בארצנו – מציאות הפועל הזול הבלתי-יהודי – ליצירת משק-פועלים העומד ברשות עובדיו. היסוד למשקי-פועלים אלה הונח לא על-ידי העליה השלישית. היתה זו הירושה שהורישה העליה השניה להסתדרות. משק-הפועלים החקלאי הראשון נוצר לפני שתים-עשרה שנה. מאז כמעט לא פסק גידולו. אולם רק עם העליה החדשה נתרחבה ההתישבות העובדת במידה מרובה, ומה שנוצר ונתחדש בשתי השנים האחרונות עולה בכמותו – ובמידה ידועה גם באיכותו – על כל מה שנבנה במשך כל התקופה הקודמת.

עד תקופת ייסוד ההסתדרות (ראשית תרפ"א) היו לנו 692 עובדים ב-25 משקים חקלאיים על שטח של 25,000 דונם. בשנתיים אלו נוספו 12 נקודות על שטח של 42,000 דונם בערך ובהם 1058 עובדים. כמה עשרות פועלים עזבו את הנקודות הישנות, וכיום יש לנו 1628 עובדים ב-37 משקים חקלאיים על שטח קרוב ל-65,000 דונם. אמנם אין לזקוף את כל הגידול הזה רק על חשבון פעולתנו והתאמצותנו אנו. האמצעים והאדמה להתישבות זו ניתנו על-ידי קרן היסוד, הקרן הקיימת ויק"א, והמאמצים הם של העם כולו. בעיקר עלינו להודות להסתדרות הציונית על פעולתה היישובית החדשה. אך מה היה המקור, שממנו ינקה הפעולה הציונית בשנים אלה, זו שהניעה את העם להתנדבות לאומית לשם גאולת הקרקע וישובה, – אם לא עליית אלפי החלוצים, שבאו לגאול באונם ובנפשם ובעבודתם את האדמה שנרכשה בכספי העם. אוספי הכסף לא היו אנשי תנועתנו בלבד, אך תנועתנו בלבד, תנועת העליה והעבודה שלנו בארץ, היא היא שנתנה להם את המפתח ללב העם ולכיסו. רק בכוח העליה ובהשפעתה הישרה של העם, הצליחה התנועה הציונית להשיג את האמצעים להתישבות החדשה.

יתר על כן. בכוח הכסף בלבד לא היתה ההתישבות החדשה אפשרית כלל בתנאים הקשים השוררים בארץ. יודעים אנו איך נכבשו העמדות הישוביות החדשות האלה, באילו תנאים הוכשרו ונעבדו הקרקעות – במצוק כספי עד כדי מחנק, באין בתים לשבת, בחוסר אספקה עד כדי רעב, בחוסר ביטחון ליום מחר, בתוך סביבה נגועת-קדחת. ורק בלשד מיטב כוחותינו נעשתה ההתישבות החדשה, שבה נפגשו טובי פועלינו הישנים עם צעירי העולים החדשים. עם הרחבת ההתישבות וגידולה בשטח הקרקע ובמספר העובדים, באו גם תיקונים ושינויים עיקריים במגמת ההתישבות ויסודותיה המשקיים.

מראשית עבודתנו הנחנו ביסוד פעולתנו ההתישבותית את אחריות העובד על עבודתו ועל משקו. אולם אחריות זו היתה למעשה יותר שאיפה מאשר מציאות. שיטת המשכורת והתקציבים, שהיתה נהוגה עד לפני שנתיים, שיחררה למעשה את העובד מאחריות למשק. חברי הקבוצות היו מקבלים מהתקציב הישובי את משכורתם החדשית הקבועה, וקיומם לא היה מותנה כלל בהצלחת המשק. בשנתיים האחרונות הכניסה ההסתדרות החקלאית שינוי יסודי במובן זה – היא ביטלה את שיטת המשכורת והעמידה את קיום העובדים החקלאים במשקינו על תנובת משקם ותוצאות עבודתם. מתוך כך הולכת ומתגברת השאיפה להגדיל את אפשרויות הכלכלה העצמית והולכים ומתפתחים במשקינו ענפי-חקלאות המספקים לעובדים את צרכי-קיומם.

רק אחוז קטן מהעולים החדשים נקלט לעת-עתה בהתישבות החקלאית. בתוך אלף המתישבים החדשים נמצאים רק כחמש-שש מאות מבני העליה השלישית. עובדה זו אינה מקטינה את ערך ההתישבות בתוך תנועתנו, תנועת העליה לעבודה. העבודה החקלאית היתה הכוח-המושך-והדוחף המרכזי של העליה השניה, והיא היתה המגמה השלטת גם בעליה השלישית. רוב החלוצים שעלו בשנים האחרונות לארץ באו מתוך שאיפה לקרקע, לעבודת-האדמה, להתישבות חקלאית. – זה היה החלום שליווה כל חלוץ בדרכו המלאה חתחתים ותלאות מהגיהנום האוקראיני לארץ-ישראל.

הרצון הכביר להיאחז באדמה נתן את הכוח לעולים החדשים להתגבר על אלפי המעצורים והמכשולים שפגשו בדרכם הקשה לארץ. העבודות הציבוריות שעסקו בהם אלפי העולים בבואם לארץ – נראו להם רק כזמניות, כמַעבר לעבודת-האדמה, ולא מקרה הוא שפועלי העבודות הצבוריות נתאגדו בראשונה כסניף ההסתדרות החקלאית. עד היום הזה לא נעקר מלבות העובדים בעבודות הציבוריות והבנין הרצון הכביר להתישבות, ואחת השאלות הקשות ורבות-האחריות העומדות לפני תנועתנו היא – התישבותם של אלפי העולים החדשים בצורה זו או אחרת.

חלום ההתישבות של חלוצי העליה השלישית לא נתקיים. העבודות שנראו להם רק כזמניות נעשו קבועות. וכאן אנו באים למכשיר החדש שיצרה לה העליה החדשה בדרכה לעבודה בארץ – לקואופּרציה הקבלנית הגדולה, למשרד לעבודות ציבוריות ובנין.

עבודות ציבוריות ובנין

דורשי רשומות ימצאו שעוד לפני המלחמה היו בארץ קבוצות קבלניות לעבודות ציבוריות – ביישור החולות בתל-אביב, בסלילת דרכים ובנינים פה ושם. אולם המפעל הכביר של קואופּרציה המונה אלפי חברים עם היקף-עבודה של מאות אלפי פונטים שנוצר תוך זמן קצר – הוא כולו פרי העליה השלישית.

אסתפק במספרים אחדים:

היקף העבודה של המשרד במשך 25 חדשי קיומו (מראשית ינואר 1921 עד סוף ינואר 1923) היה בסכום של 496.735 לי“מ. מזה 263,450 לי”מ (54%) בעבודות ציבוריות, 211.900 לי"מ (46%) בבנין בתים. מ-2,000 עד 2,500 חברים עבדו בעבודות השונות שנתקבלו על-ידי המשרד במשך הזמן הזה. עבודת המשרד התפשטה בכל קצווי הארץ – מכפר-גלעדי עד באר-שבע, בשלושים ושש נקודות שונות: בערים, במושבות, בתחנות מסילת-הברזל, בתחנות הצבא ובכבישים. המשרד סלל את הכבישים הגדולים ביותר שנעשו בארץ בזמן האחרון על-ידי הממשלה, בנה את רוב השכונות העירוניות החדשות – בתל-אביב, ירושלים, חיפה וטבריה, התקין חפירות וסוללות, תעלות וצנורות, גשרים ומסילות-ברזל, והיה לקבלן ומסדר-עבודה הגדול ביותר בארץ.

יש לציין, שכמעט החלק החמישי של כל העבודה הזאת נעשתה על-ידינו בתוך משקי-הפועלים עצמם. מ-485 הבתים שבנה המשרד – 120 הם בתי-פועלים, מלבד מספר של רפתים ובניני-עבודה אחרים במשקינו: כפר-גלעדי, תל-חי, אילת-השחר, דגניה, עין-טבעון, בנימינה, בלפוריה, עין-חי, בן-שמן, נחלת-יהודה, ראשון-לציון (שכונת התימנים), כרכור, שכונת-ברוכוב, יפו (בית “המשביר” ) ועוד, בסכום של 60.975 לי“מ. גם מהעבודות הציבוריות נעשה חלק בתוך משקינו: 5 כבישים – בעין-חרוד, נהלל, מחנים, כפר-יחזקאל ודגניה ; חפירות בשכונת-ברוכוב, יבוש ביצות בנהלל ובעין-חרוד – בסכום של 34.100 לי”מ. בסך-הכל נעשו על-ידי המישרד עבודות שונות במשקינו בסכום של 95.075 לי"מ – 19% מכל עבודות המישרד.

מה נתנה לנו עבודת המישרד?

לגבי תנועתנו אין השאלה הזאת עומדת מבחינה מסחרית. לא חשוב לנו כל כך לדעת, אם המישרד יצא מכל עבודות אלו בריווח או בהפסד. לא הריווח המסחרי הוא המניע את עבודתנו. לתנועת-הפועלים חשובה הידיעה מה נתן לנו המישרד בכיבוש עמדות כלכליות, בחדירה לענפי-עבודה שונים, בהגברת כשרון ההנהלה העצמית בעבודה, זאת אומרת, הגברת כוחנו המעמדי בכיבוש העבודה ושלטונה.

והנה מה שעונים לנו המיספרים: במשך שנה וחצי הכשיר המשרד מחנה בנאים של 2210 איש, ולמעלה מאלף סוללים. עד לפני שנתיים היה כל המקצוע הזה סגור ונעול בפנינו בשבעה מנעולים. מלבד מיספר קטן של בנאים וסתתים מאומנים מבני הישוב הישן ובעלי-מלאכה מומחים יחידים מהעולים, לא היתה לפועל העברי כל דריסת-רגל בכר-עבודה זה. העבודה היתה מתנהלת על-ידי שני מיני פועלים: בעלי-מקצוע מומחים מעטים, שקיבלו משכורת גבוהה, חלקם יהודים וחלקם ערבים, והמון פועלים פשוטים זולים, כולם בלתי-יהודים, שעבדו בתנאים ירודים ששום פועל יהודי לא היה יכול להתחרות בהם. העבודה הזולה שלטה במקצוע הבנין לא פחות מאשר במקצוע החקלאות, ולא רק בתים פרטיים, אלא גם בתים ציבוריים של מוסדות וחברות ישוביות לא היו נבנים על ידי פועלים יהודים. והנה נתחוללה מהפכה: תל-אביב נבנית כולה בידי יהודים. שכונות גדולות חדשות בירושלים, טבריה וחיפה נבנות בשלימותן, מהמסד עד הטפחות, בידי פועלים יהודים, בהנהלתם ואחריותם. מאות פועלים, שלא אחזו מימיהם כף סיידים, התאמנו והתמחו בכל ענפי הבנין: חפירה, חיצוב, סיתות, בנאות, טיח, ריצוף, שרברבות, נגרות, צבעות ועוד.

השפעת המשרד על שוק־העבודה הכללי

למען העריך כראוי את פעולת המישרד יש לקחת בחשבון לא רק את עבודתו ותוצאותיה הישרות – אלא גם את השפעתו העקיפה על שוק-העבודה הכללי. רק הודות לקיום המישרד ושלטונו בעבודה ויכולתם של ההסתדרות וציבורי-פועלים למלא על אחריותם ובהנהלתם עבודות-בנין גדולות – נתבצר מצב הפועל העברי גם בעבודות המשק הפרטי. אם נקח בחשבון את תנאי-קיומנו בארץ: את חוסר-העבודה, המוכרח בארץ של עליה, השורר לא רק בירחי-החורף מעוטי-העבודה, אלא גם בקיץ, המאלץ את החברים בקיבוצי-העבודה להתחלק בעבודתם; את הקושי של העולה החדש להסתגל לעבודה ולהסתדר לשם הגנה מפני נותני-העבודה המנצלים את מצבו הקשה; את מצב המהגר בארצות אחרות, באמריקה למשל, כשה“ירוקים” כפותים בעבודתם ל“שיטת ההזעה”, ואם נוסיף לכל אלה את העובדה המכרעת שכאן מזומן לו לנותן-העבודה פועל מקומי שהוא זול יותר ונוח יותר לשעבוד שאינו יודע להתאגד ולהתקומם, ונאלץ למכור את עבודתו בתנאי-עבודה גרועים ביותר –אם נקח בחשבון את כל התנאים האלה שהם לרעתנו – ניווכח שעל אף הכל, הצליח העולה החדש לתפוס עמדה חשובה בעבודת-הבנין, גם בקבלנות הפרטית ובמשק הפרטי, ולעמוד בפני הלחץ של הורדת המחירים והתחרות העבודה הזולה. וכל זה הודות לקיום הקואופרציה הקבלנית שלנו, ששלטה במידה מסוימת על עבודת-הבנין, ובדרך בלתי-ישרה חייבה גם את הקבלנים הפרטיים להוסיף פועלים יהודים. אלמלא המישרד שלנו, לא היה הפועל העברי מוצא לו מקום כזה בעבודות הקבלנות הפרטית.

יש בתוכנו כאלה שמתוך אידיאולוגיה מסוימת הם שוללים את ערך הקואופּרציה הקבלנית ומשליכים כל יהבם על הרכוש הפרטי. הקבלן הפרטי הוא שיפתור לנו את שאלת העבודה למאות ולאלפי העולים. “אידיאולוגים” אלה אינם יודעים ואינם מבינים את המציאות הכלכלית של ארץ-ישראל. דיה אילוסטרציה אחת מעבודות הממשלה. במארס 1921 עבדו 1647 פועלים עברים בעבודות הממשלה, ואילו במארס 1922 הגיע מספרם ל-687 בלבד. ומאז הוא הולך ופוחת. באפריל ירד עד 415, במאי – 210, באבגוסט – 130, באוקטובר – 60, ובינואר 1923 לא היו אלא 20 פועלים יהודים. מהו פשר הדבר? הממשלה הפסיקה לאט-לאט את מסירת עבודותיה למשרד. במארס 1921 היו 88,89% של עבודות המשרד עבודות הממשלה, במארס 44,38%, באפריל – 33,20%, וביאנואר 1923 – 1,42% בלבד. כמעט כל עבודות הממשלה נמסרות בזמן האחרון לקבלנים פרטיים – יהודים וערבים. והקבלנים אינם נשמעים לאידיאולוגים שלנו והם מעדיפים דווקא את הפועל הזול, הבלתי-יהודי.

הפועל השכיר במושבה ובעיר

בגמר סקירתי על העבודה יש להעיר עוד על מצב העבודה השכירה בחקלאות ובשאר המקצועות במושבות. כאן עלינו לציין כשלון גמור. המלחמה הבלתי-פוסקת, שניהל הפועל העברי במשך שמונה-עשרה שנה על זכות עבודתו במושבות, עלתה בתוהו. מאז החלה עליית הפועלים לארץ לא נשתנה מצבנו במושבה; לא נתרבו בה פועלים עברים. גם ההתעוררות שהכניסה לארץ העליה החדשה, לא הועילה. גם המאורעות של מאי, שחשׂפו את הסכנה שארבה ימים רבים למושבות, לא הביאו לידי שינוי המצב. זמן-מה נדמה היה, גם לאחדים בתוכנו, שבני המושבות עמדו על הכרת היסוד הרעוע שעליו בנוי משקם, ושתי המושבות שאליהן הגיעה הרעה בכל מוראותיה – פתח-תקוה וחדרה – ראו את הכרחיותו של הפועל העברי לבטחונן וזמן קצר נהפכו למושבות עבריות ממש – אולם רק לזמן קצר; כשרק נראה היה לאיכרים כי הוסר להט החרב המתהפכת, שוב נושל הפועל העברי מעבודתו. חוללה השבועה החגיגית שנשבעו צעירי המושבה על קברי חלליהם, והעבודה העברית, שעמדה למושבה ביום צרה, נאבקת ונלחמת שוב בחוסר-אונים על קיומה העלוב והמדולדל באם-המושבות, כבשנים הקודמות. אותו המצב שורר בחדרה, רחובות, ראשון-לציון ושאר המושבות.

בעיר שונה המצב לטובה. בתל-אביב שולטת העבודה העברית בבנין, מאז מאורעות מאי, הודות למישרד לעבודות ציבוריות ובנין. בעבודה הנעשית בידי קבלנים פרטיים רק חלקה בידינו. הכנת החמרים נעשית בידי זרים. גרוע מזה המצב בירושלים, בה העבודות שאינן נעשות על-ידי המשרד, מעסיקות לרוב פועלים בלתי-יהודים. בירושלים נבנית עתה שכונה חדשה “רוממה”, ודווקא על-ידי חברה המכריזה על ציונותה – “המזרחי”, – ובה אין לפועל העברי כל דריסת-רגל. תופעות כאלה ישנן גם בחיפה וביפו. עם הקבלן הפרטי באה העבודה הזולה, הבלתי-יהודית. אציין רק מקרה אחד האומר “דרשני”.

קיימת בארץ חברה קבלנית לבנין בשם “הבונה”. חברה זו אספה כסף מציונים והכריזה על מטרותיה הלאומיות. בראשה עומדים ציונים ידועים. חברה זו מעסיקה ביפו פועלים בלתי-יהודים. אין אנו שוללים את זכות הפועל הערבי לעבודה. זכותו כזכותנו, בתנאי שלא יוריד את המחירים ולא יתחרה בנו להרע את תנאי-העבודה.

והנה באחת העבודות של “הבונה” פוטרו פועלים יהודים – ובמקומם באו לא פועלים ערבים מארץ-ישראל; אלא “הבונה” הציוני שלח שליחים למצרים והביא משם פועלים מצרים, המתחרים במחירי-העבודה גם את הפועל העברי וגם את הפועל הערבי.

וחברה קבלנית פרטית זו מכריזה על עצמה בחוץ-לארץ כמוסד לאומי ובין ראשיה נמצא גם אחד מחברי ההנהלה הציונית בארץ.

האיגוד המקצועי

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­ ועידת חיפה, בהניחה את היסוד להסתדרות הכללית, החליטה שההסתדרות מורכבת מאגודות מקצועיות. הבסיס והצורה של האיגוד המקצועי לא נקבעו בועידה הזאת. התנועה המקצועית גופה לא נתחדשה על-ידי ועידת היסוד. עוד לפני יסוד ההסתדרות הכללית נתקיימו בארץ אגודות מקצועיות. נסיונות מרובים לאיגוד המקצועי נעשו בארץ עוד לפני שש-עשרה שנה. ביפו וירושלים התקיימו אגודות מקצועיות שונות.

ההסתדרות החשובה ביותר שנתקיימה זמן רב היתה הסתדרות הפועלים החקלאים, שהם היו חלוצי תנועת-הפועלים בארץ. להסתדרות זו היו לא רק תפקידים מקצועיים צרים אלא גם – ישוביים. היא ניהלה את פעולת ההתישבות בארץ והיתה הגורם הראשי בחיי הפועלים. הסתדרות זו היתה בנויה מראשית יסודה על בסיס רחב והקיפה את כל הפועלים החקלאים למיניהם וסוגיהם וגם את הפועלים הבלתי-חקלאים אשר במושבות.

ההסתדרות השניה שהיתה קיימת לפני ועידת חיפה היא הסתדרות פועלי הרכבת. היא צעירה יותר מההסתדרות החקלאית – נוסדה רק לפני ארבע שנים – ואין בה חברים רבים כבאחותה הבכירה, וגם חשיבותה הישובית היתה לא כל כך גדולה. אבל גם היא היתה בנויה על בסיס תעשייתי – היא איגדה את כל פועלי הרכבת בלי הבדל אומנות ומקצוע: נגרים, מסגרים, טלגראפיסטים, מסיקים, מכונאים, נהגים, פקידים ועוד – כל העובדים ברכבת. היו גם אגודות צרות יותר – אגודת פועלי העץ, המתכת, הדפוס ועוד. בניגוד לשתי ההסתדרויות שנזכרו לעיל, שהיו ארציות ומקיפות את כל התעשיה, היו האגודות האחרות מקומיות ומצומצמות רק בחוג האומנות: נגרים, בפני עצמם, מדפיסים בפני עצמם וכדומה.

בחיפה, בוועידת-היסוד, לא עמדו על הפרובלימה הסידורית של האיגוד המקצועי: אם לייסדו על בסיס תעשייתי מקיף או על יסוד האומנות הצרה. וכך נשארו קיימות אגודות משני הטיפוסים ואליהן נוספו לאחר יסוד ההסתדרות – אגודות חדשות.

בשנה האחרונה החריפה השאלה הסידורית בתוך ההסתדרות לרגל פעולת המשרד לעבודות ציבוריות. משנגמרו עבודות המשרד בכבישים והוא עבר לעבודות הבנין, ורוב הפועלים נתרכזו בערים, צפה השאלה על דבר צורת הסידור המקצועי והיחס של האגודה המקצועית לפעולה הקואופרטיבית. פעולת המשרד, שהקיפה את תעשיית הבנין לכל ענפיה – יישור, בנאות, שרברבות, נגרות, מסגרות ועוד – נתקלה בקושי הנובע מתוך פירור האיגוד המקצועי הבנוי על האומנות הצרה. עובדי המשרד המסודרים לרוב בקיבוצים, שהיו מקבלים על עצמם בנין בתים שלמים, הופרעו בעבודתם על-ידי המחיצות המלאכותיות שהוקמו בין האגודות המקצועיות הצרות.

חלק מפועלי הבנין היו חברים באגודות פועלי הכביש, חלק שני – באגודת פועלי העץ, חלק שלישי – באגודת הטיחים או הבנאים וכו'. ופירור זה הפריע קשה בעד הפעולה ההארמונית והסידור המכוּון של המשרד ופועלי הבנין, שעבדו במשרד ובקבלנות פרטית.

במועצה השלישית של המשרד בחיפה (כ“ד – כ”ו ניסן תרפ"ב), שבה השתתפו גם באי-כוח פועלי-הבנין שאינם עובדים במשרד, נתבררה שאלה זו והוחלט ליצור הסתדרות מקצועית מקפת של כל פועלי הבנין והעבודות הציבוריות, בין שהם עובדים בעבודות ההסתדרות (המשרד והקואופרטיבים) ובין שהם עובדים במשק הפרטי. בתוך הסתדרות-תעשיה מקפת זו היו צריכים החברים להתאגד באגודות אומנותיות לפי אומנותם: אגודות פועלי עץ, מתכת, שרברבות, בנאות וכו', בתור סקציות של הסתדרות-הבנין המקפת את כל פועלי התעשיה.

החלטות אלו של מועצת חיפה נתאשרו ביסודן על ידי הועד-הפועל של ההסתדרות בהסכמת מועצת ההסתדרות.

על סידור זה יצאו מערערים ביפו, ונקראה מועצת-צירים של סניף ההסתדרות ביפו (ד' אב תרפ"ב) שלקחו בה חלק יותר מאלף חברים. המועצה, שהיתה מורכבת ממאה צירים, אישרה את החלטות חיפה ברוב של ארבע חמישיות. המיעוט, כעשרים צירים, עזבו את המועצה ונפרדו מההסתדרות ויסדו “ועדת-הארגון” שנלחמה בהסתדרות. “ועדת-הארגון” הפיצה דיבות ועלילות, שההסתדרות מדכאה את האגודות המקצועיות, שמועצת פועלי יפו משתמשת נגדן בכוח המשטרה ועוד. אולם כאן נתבלט הכוח הצפון בהסתדרות. למרות המצב הקשה שבו נמצאת תמיד ההסתדרות לרגל חוסר-העבודה, ההתמרמרות השוררת בתוך חלק מציבורנו נגד מוסדות ההסתדרות מתוך אי-הבנה וקשי-המצב, ולפעמים גם מסיבות צודקות – למרות קרקע נוחה זו לכל נרגנות וחתירה נגד ההסתדרות, לא הצליחה “ועדת-הארגון” בתעלוליה, ומעט החברים שהתרכזו סביבה עם הפירוד, עזבוה אחד אחד ושבו להסתדרות. מסדרי “ועדת הארגון” שלא הצליחו במלחמתם הגלויה בהסתדרות, וזמן קצר לפני הבחירות לועידה זו הכריזו על ביטול “ועדת הארגון” וחזרו להסתדרות, המשיכו את מלחמתם בהסתדרות באמצעים לא-ישרים, והפיצו בעתונות מפלגתם² בחוץ-לארץ דיבות ועלילות למען הבאיש את ריח ההסתדרות בתוך תנועת-הפועלים בחוץ-לארץ. אולם לא היה זה המקרה הראשון של הפצת-דיבות בחוץ-לארץ נגד תנועת-הפועלים בארץ. ועוד נצטרך לדון בוועידה זו על תעתועים אלה מצד חלק ידוע שבתוכנו.

כיום קיימות בתוך ההסתדרות, מלבד הסתדרות הבנין שעדיין לא נתאגדה כראוי, שתי הסתדרויות ארציות: הסתדרות הפועלים החקלאים, המונה כ-2400 חבר, הסתדרות פועלי הרכבת המונה כ-300 חבר, ו-40 אגודות מקצועיות ואומנותיות מקומיות ביפו, חיפה וירושלים, המונות 5026 חבר.

ביפו: אגודת פועלי כביש ובנין; בנאות; עץ; מתכת; צבעים; פקידים טכניים; הובלה; עובדים ופקידים של “הדסה”; מורים; דפוס; מכבסה; עובדי מטבח ומלצרים; עור; אופים; מחט; ספרים; חובשות ואחיות; עובדי משרד; אגודה מעורבת.

בחיפה: נגרים; פועלי מתכת; בנין; סבלים; פקידים; מורים; עגלונים וחמרים; תופרות; עובדי “הדסה”; עובדות בבתים פרטיים.

בירושלים: דפוס; סנדלרים; חייטים; נגרים; עובדי “הדסה”; פקידים; מורים; אחיות; שמשים; בנין.

בטבריה ובצפת ישנם חברי הסתדרות, אך טרם התאגדו באגודות מקצועיות.

הקואופורטיבים לתעשיה

לפני עברי לדין-וחשבון של מוסדות ההסתדרות, עלי לסקור עוד על ענף משקי אחד של פעולתנו: הקואופרטיבים לתעשיה. האיניציאטיבה לפעולה משקית זו ניתנה על-ידי קופת הפועלים הארצישראלית (קפא"י). הרוב הגדול של הקואופרטיבים הקיימים נוצרו על-ידיה עוד לפני יסוד ההסתדרות. ההתחלה הראשונה נעשתה בחיפה. בטבת תרע“ט נוסד “עמל” – בית-חרושת למכונות והתכה. בפסח תרע”ט נוסד “כרמל” – בית-חרושת מיכני לנגרות. בסיון, אותה שנה, נוסדה ביפו הסנדלריה הקואופרטיבית הראשונה. אחריהם נוסדו קואופרטיבים שונים על-ידי “אחדות-העבודה” ו“הפועל-הצעיר”.

הנסיונות של התעשיה הקואופרטיבית, שנעשו בארצות אחרות, נכשלו ברובם. הקואופרטיבים הייצרנים, או שלא יכלו להחזיק מעמד בפני ההתחרות של התעשיה הקאפיטאליסטית או נהרסו מתוך חוסר הון חוזר ומסיבות אחרות. הקואופרטיבים המעטים שהצליחו, נסגרו לפני פועלים חדשים ונהפכו לחברות של שותפים פרטיים, ככל החברות הרכושניות.

כאן בארץ מצאו המפעלים הקואופרטיביים סביבה נוחה יותר לגידולם ולהתפתחותם. התעשיה הקאפיטאליסטית טרם קמה, והקואופרציה מצאה לפניה כר-פעולה חפשי והצליחה לרכז את הפועלים הטובים ביותר במקצועם. בחיפה, למשל, היו הקואופרטיבים שלנו הראשונים שפיתחו את מקצוע הנגרות והמסגרות, ובתי-החרושת הפרטיים שנוסדו לאחר מכן לא יכלו להתחרות בקואופרטיבים ונסגרו. באותו זמן גדלו ונתרחבו בתי-החרושת הקואופרטיביים שלנו. “כרמל”, שמנה ששה חברים בהווסדו, מונה עכשיו ששים חבר; “עמל” התחיל בשבעה חברים – ועתה יש בו עשרים חבר.

בסך-הכל קיימים עכשיו בארץ 17 קואופרטיבים המונים 277 חבר. מהם 11 ביפו: 1) נגריה “דרור” – 50 חבר (בהיווסדה – 7 חברים). 2) דפוס “אחדות” – 18 חבר (בהיווסדו – 7). 3) דפוס “הפועל הצעיר” – 25 חבר (בהיווסדו – 8). 4) “פועל המתכת” – בית-חרושת למסגרות – 15 חבר (בהיווסדו – 6). 5) קואופרטיב הנהגים “המעביר” – 18 חבר. 6) “המלביש” – 3 חברים. 7) מאפיה של מועצת פועלי יפו – 15 חבר. 8) סנדלריה “תועלת” – 8 חברים. 9) “הפטיש”– 3 חברים. 11–10) שתי מכבסות – 8 חברות.

בחיפה: 3: 1) “כרמל”– 60 חבר. 2) “עמל”– 20 חבר. 3) סנדלריה – 6 חברים.

בירושלים: 3: 1) סנדלריה “הכוח” – 5 חברים. 2) “דפוס הפועלים” – 8 חברים. 3) שרברב “חרות” – 5 חברים.

יש לציין גם את הנגריה של “גדוד העבודה” בעין-חרוד וקבוצת המכונאים של “גדוד העבודה” בירושלים.

פעולת ההסתדרות בייסוד הקואופרטיבים ובהרחבתם לא היתה רבה. מלבד הנגריה “דרור”, שנוסדה על-ידי המשרד לעבודות ציבוריות, בהשתתפות אגודת פועלי העץ ביפו, ו“פועל המתכת” שנוסד על-ידי אגודת פועלי המתכת ביפו, ונתבצר ע“י ההזמנות שניתנו לו על-ידי המשרד לעבודות ציבוריות, לא עזרה ההסתדרות ביצירת קואופרטיבים חדשים. הקואופרטיבים הישנים עמדו רובם ברשות הקפא”י, ומקצתם ברשות המפלגות, ולא היו נתונים לרשותה המלאה של ההסתדרות הכללית.

לאחר ששמעה המועצה דין-וחשבון מפורט ממצבו של כל קואופרטיב וביררה את שאלת איחוד הקואופרטיבים וריכוזם בהנהלה אחת, החליטה לסדר מרכז לתעשיה הקואופרטיבית, אשר יבסס את הקואופרטיבים הקיימים ויסייע ליצירת קואופרטיבים חדשים, יקבע את קו הפוליטיקה הכלכלית שלהם, ויקשר את פעולתם עם פעולת המשרד לעבודות ציבוריות ו“המשביר” ועם הקואופרציה היהודית והקואופרציה של הפועלים בעולם.

המרכז שנבחר במועצה, ושבו נכנסו באי-כוח הקואופרטיבים, המשרד, “המשביר”, הקפא"י והוועד הפועל של ההסתדרות – לא הצליח לרכז את פעולת הקואופרטיבים ולהתאים את פעולתם למסגרתם של שאר מוסדות ההסתדרות, והתבטל. ועדיין שאלת סידור הקואופרטיבים לתעשיה מחכה לפתרונה בהסתדרות הכללית.

שאלת הפועלת

בבואי לסקור פעולותיה של מועצת הפועלות, עלי לציין אמת מרה, שגם ציבורנו, המכיר להלכה בשוויון הגבר והאשה, לא נשתחרר למעשה מאותו יחס לאשה השורר בחוגים אחרים. גם בתוכנו לא תפסה עדיין החברה העובדת את מקומה הראוי לה בעבודה ובחיים. עצם קיומו וצורך קיומו של מוסד מיוחד בתוכנו בצורת מועצת הפועלות לשם הגנת האינטרסים של הפועלות אינו מוסיף כבוד לנו. נודה על האמת, שהעולה, החלוצה, הפועלת אינה פוגשת עדיין בתוך ציבור הפועלים את היחס החברי האמיתי בסידורי-העבודה, ובלי הגנה מיוחדת ועמידה על המשמר מצד החברות עצמן, עלולים אנו להזניח את צרכיהן החיוניים. אם נעבור, למשל, על רשימת הקיבוצים העובדים במשרד לעבודות הציבוריות, נמצא שמספר החברות העובדות בתוכם הוא כאין. רק בשני הקיבוצים הגדולים – “גדוד העבודה” ו“השומר הצעיר” – אנו מוצאים אחוז חשוב של חברות, התופסות מקום ניכר בכל עבודות הקיבוץ. כל שאר הקיבוצים מקבלים חברות כמעט אך ורק לצרכי המטבח. והחברות עדיין צריכות להילחם על זכותן לעבודה לא רק נגד נותני-העבודה, המתיחסים באי-אמון לעבודת האשה, אלא גם נגד הפועלים.

אין בתוכנו הסתדרות מיוחדת של פועלות, ואין צורך בהסתדרות כזו, אבל לא נוכל להתעלם מהאמת המרה, שדבר השוויון של האשה, המקובל אצלנו כמושכל ראשון, אינו בסידור עבודתנו ומשקינו. לא דאגנו במידה מספקת לאפשר לעובדת לחדור לכל אותם ענפי העבודה בעיר ובכפר המתאימים לה, ועדיין יש צורך במוסד מיוחד לפועלות שיעמוד על המישמר וידאג למעמדה הכלכלי והחברתי של העובדת שלא יקופח גם בתוך ציבור הפועלים.

הפעולה התרבותית

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­ תנועתנו, ככל תנועת-פועלים, לא יכלה להצליח בלי פעולה תרבותית רבה ונמרצת. אי-אפשר לשלוט בעבודה, לסדר מוסדות, לבנות משקים וישובים, וכן להתאגד ולהילחם מלחמת הפועל – בלי בסיס תרבותי. והעבודה התרבותית היתה אצלנו תמיד חלק אורגני של עבודתנו בכללה.

את עבודתנו התרבותית מציין מוֹמנט אחד המיוחד אך ורק לתנועת-הפועלים העברית בארץ-ישראל – הנחלת השפה לעולים. הוטל עלינו להקנות, קודם-כל לפועל, את המפתח לאוצרות התרבות וקניני הרוח של העם – את לשוננו הלאומית. ובנדון זה עלינו לציין בשמחה נצחון רב. מתנגדנו וגם קטני-האמונה שבתוכנו הפחידו אותנו תמיד בעליה רחבה, שכרוכה בה סכנה לשפה העברית. אלה היו סבורים כי הלשון שנתעוררה לתחיה כשפת-דיבור על-ידי התאמצותם של יחידים לא תעמוד בפני גלי עליה המונית, שאינם שומעים עברית. והנה השיבה המציאות: 13,764 עובדים שנפקדו במיפקד ענו על שאלת ידיעתם את השפה ומהם יודעים לדבר עברית 12,611 (91,6%); לא יודעים לדבר – 1153 (8,4%). כארבעת אלפים עובדים למדו את הדיבור העברי רק לאחר בואם לארץ, רובם עולים חדשים שנכנסו לארץ בזמן האחרון. את כוח הדיבור העברי בקרב הפועלים אנו יכולים ללמוד גם מעובדה זו, שמספר היודעים לדבר עברית עולה על מספר היודעים קרוא עברית – חזיון שאין כמותו בשום מקום אחר. מאות אנשים שטרם למדו לקרוא עברית, כבר למדו את הדיבור העברי מסביבתם העברית.

אמנם העליה החדשה אינה עדיין העליה ההמונית שלה אנו מפללים, אולם עלינו למוד את הדברים בקנה-מידה ארצישראלי. לגבי מיספר הפועלים שהיו בארץ לפני העליה השלישית – הרי העליה החדשה הזאת היא המונית בטבעה. בשלוש השנים האחרונות בלבד נכנסו לארץ פי שלושה פועלים מאשר במשך כל שלושים השנים הקודמות, ומצבה של השפה העברית לא רק שלא נתערער ונתרופף אלא, להיפך, נתחזק ונתבצר.

נצחון תרבותי ולאומי זה עלינו לזקוף לא רק על חשבון ועדת התרבות וחבר מוריה המסורים והנאמנים – אלא קודם כל על חשבון הציבור הפועלים כולו, שהוא הוא ועדת התרבות האמיתית שלנו. הפעולה התרבותית הגדולה להפצת השפה נעשית על-ידי כל הציבור שלנו, על-יד המחרשה ובסדנא, בבית ובאוהל, באסיפות ובשיחות חברים.

על מצבו התרבותי של ציבור הפועלים מעידה אולי יותר מכל פעולת הספריה המרכזית של ועדת התרבות. מי שהוא מסופרינו יפי-הרוח האשים את הציבור בארץ, שאינו קורא ספרים. הדין-וחשבון של ועדת התרבות שלנו מכחיש לעז זה. הנה מיספרים אחדים. בטבת תרפ"א – בימי ועידת היסוד של ההסתדרות – נמצאו בספריה שלנו 7081 ספר, שנתקבלו מאת ועדת התרבות של “אחדות העבודה”. מאז נוספו 17,469 ספר וכיום נמצאים בספריה שלנו 24,500 ספר מהם 17,518 בעברית, 2510 ביודית, והשאר – בלשונות אירופיות שונות (רוסית 1944, גרמנית 1730, אנגלית 608, צרפתית 103, פולנית 83, איטלקית 45). לספריה זו יש 85 סניפים בארץ, בערים, במושבות, בקבוצות ובמחנות. תנועת הספרים מראה שבמשך הזמן עברו בסניפים השונים יותר מ-30.000 ספר.

בעבודתנו התרבותית היו גם ליקויים רבים. חסרה הסברה של עניני ההסתדרות ותנועת-הפועלים בכללה, גם בעל-פה וגם בכתב. ספרותנו עניה מאד במקצוע זה, ומוטל היה עלינו למלא החסרון הזה בעבודת הסברה בעל-פה – והדבר לא נעשה במידה הראויה, מחסרון מרצים. החברים המסוגלים לעבודה חינוכית זו שקועים וטרודים בעבודה המעשית של ההסתדרות ואינם יכולים להיפנות ולהיענות לצרכי עבודתנו התרבותית. ועדת התרבות עמדה על ליקוי זה, והיא ניגשה להוצאת ספר-לימוד לגדולים, מעין כריסטומטיה מחיי הפועלים ותנועת הפועלים בארץ.³

הפעולה הספרותית

הליקוי הגדול ביותר בפעולתנו התרבותית הוא – חסרון ספרות מקצועית. אין לנו עדיין אף קונטרס אחד על התנועה המקצועית, על הקואופרציה, על תנועת-הפועלים היהודית והכללית, על מקצועות-העבודה השונים, מלבד חקלאות, שלה מוקדש ירחון “השדה”, המוצא על-ידי ההסתדרות החקלאית. אלפי פועלים עוסקים בעבודת בניה: ביצענו עבודות קבלניות בבנין ובעבודות ציבוריות בחצי מיליון פונט – ובכל זאת אין לנו אף חוברת אחת על הבניה. גם ועדת התרבות וגם ההסתדרות לבנין לא דאגו למציאת טרמינולוגיה עברית למונחי הבנין. וכאן יש לציין את הפעולה המשמחת של הסתדרות פועלי הרכבת, שמספר חבריה הוא רק כשביעית ממספר חברי הסתדרות הבנין, וכוחותיה ואמצעיה התרבותיים הם מועטים ודלים עוד יותר, והיא כבר הוציאה שתי חוברות של העתון המקצועי “הקטר”, ובוועידתה הרביעית בחיפה (שבט תרפ"ב) קיבלה החלטה בדבר יצירת טרמינולוגיה עברית של המונחים הטכניים בעבודות הרכבת וחייבה את חבריה להשתמש במונחים עבריים בלבד בדיבורם.

בפעולה הספרותית עומדת ההסתדרות עוד בראשית צעדיה. לא נקל היה להתגבר על הפסיכולוגיה של “וגם”⁴, ורק כעבור שנה לאחר יסוד ההסתדרות התחיל להופיע “פנקס” ההסתדרות, שעל הוצאתו הוחלט עוד בוועידת חיפה. תחת זאת יש לציין את הפעולה הספרותית של הקיבוצים וציבורי הפועלים בהוצאת עלונים מקומיים, בכתב-יד ובהקטוגרף. “הסולל” – על ידי פועלי כביש טבריה – צמח וטבריה – מגדל, “מחיינו” על ידי “גדוד העבודה”, ועלונים אחרים שיצאו בזמן האחרון בערים ובקיבוצים. עלונים אלה מעידים על הצמאון והכשרון של ציבור הפועלים לביטוי עצמי חי ורענן.

פרטי עבודתה של ועדת התרבות בהנחלת השפה, חינוך ילדי הפועלים, השכלה לגדולים, נתפרסמו בהוספה מיוחדת ל“פנקס”.

המרכז לסטאטיסטיקה

בקשר עם פעולתנו התרבותית יש לציין מיפעל צעיר אשר יצרנו לפני זמן קצר – המעניה המרכזית של הסתדרות העובדים.

מועצת ההסתדרות, בישיבתה ביום ו' חשוון תרפ“ב, הטילה על הוועד-הפועל לגשת ל”ספירה מלאה ומדויקת של כל חברי ההסתדרות ולסידור שיטת כרטיסים“. לצורך זה החליט הוועד-הפועל לערוך מיפקד כללי של העובדים העברים בארץ, ולסדר מעניה מרכזית שתרשום בסדר ובקביעות את מקומו של כל פועל ופועל ואת תנועת העובדים ממקום למקום ומעבודה לעבודה. במיפקד היו צריכים להירשם כל אלה החיים על יגיעם הם בלי נצל עבודת זולתם – כל הפועלים השכירים, כל חברי הקבוצות והחבורות והעובדים במשקי ההסתדרות, בכפר ובעיר, הפקידים לסוגיהם – גם אלה שנבחרו למוסדות ההסתדרות, מורים, רופאים ודומיהם. יום המיפקד נקבע לי”ז אלול תרפ"ב.

המיפקד נערך כמובן, בלי סמכות ממשלתית ובלי מכונה אדמיניסטראטיבית גדולה – רק בעזרת החברים במקומות, והצלחתו היתה גדולה מאוד. נרשמו לא רק חברי ההסתדרות, אלא כמעט כל העובדים בארץ, למעלה מששה-עשר אלף וחמש מאות עובד ועובדת, מכל מקצועות העבודה, מכל העדות הרבות והשונות, הן מהישוב החדש והן מהישוב הישן, במאה ואחת עשרה נקודות-עבודה בארץ. זו היתה דימונסטרציה חיה של בגרותו הציבורית-תרבותית של ציבור הפועלים בארץ.

טרם הספקנו לעבד את כל החומר הסטאטיסטי הרב שנאסף ביום המיפקד; החומר שעוּבד נתפרסם ב“פנקס” מיוחד לקראת הוועידה. במיפעל זה הנחנו יסוד למוסד סטאטיסטי-מדעי של תנועת-הפועלים בארץ. מעתה נדע ונכיר את עצמנו לא מתוך אומדנא והשערות, אלא ידיעה נכונה, ברורה ומדויקת על יסוד מנין ומספר. זוהי התחלה למחקר סוציולוגי של תנועתנו.

כדאי לציין, שעבודה זו נעשתה כמעט ללא אמצעים, על-ידי חבר מתנדבים. מלבד שני אנשים העובדים בשכר, עבדו במעניה במשך כל החדשים האלה מספר חברות שהתנדבו לעבודה זו שלא על מנת לקבל שכר, ועדיין אחדות מהן ממשיכות עבודת-התנדבותן, וכאן אני ממלא חובה נעימה להביע להן את הכרתנו העמוקה.

קופת חולים

ממוסדות הפועלים בארץ, שגדלו ונתרחבו עם יסוד ההסתדרות והתרחבות העליה, תופסת קופת-חולים מקום בראש. מוסד זה הוקם עוד לפני עשר שנים על-ידי ההסתדרות החקלאית, ובראשונה פעל בתוך פועלי המושבות בלבד. בשנות המלחמה חדר גם לעיר, וכשאר מוסדותינו היה מפולג לפי המפלגות. עם ייסוד ההסתדרות קמה קופת-חולים הכללית של פועלי ארץ-ישראל, וכיום זהו אחד המפעלים החשובים והמסודרים ביותר של ציבור הפועלים.

מעמד-הפועלים המתהווה מתוך העליה נתקל בקשיים רבים לא רק בדרך קליטתו בעבודה, אלא גם בדרך התאקלמותו בארץ והסתגלותו לתנאי החיים בסביבה החדשה. בניגוד לארצות-אימיגרציה אחרות שתרבותן גבוהה והיא עולה על זו שבארץ-היציאה, נתקל כאן העולה, וביחוד הפועל, בסביבה דלת-תרבות ובתנאי-חיים גרועים. המחסור בבתים, הישיבה בקיץ ובחורף באהלים בתנאים סאניטאריים רעים, עבודה במקומות נגועי-קדחת, חוסר-עבודה, מזון רע – בתנאים אלה לא היתה לו לפועל אפשרות קיום בלי עזרה רפואית מסודרת ובטוחה. ערכה ותפקידה הרב של קופת-חולים קובעים את מקומה החשוב בחיי הפועל.

מאז גמר המלחמה קיים אמנם בארץ מוסד כללי גדול ומסודר לעזרה רפואית – “הדסה” האמריקנית, – שעד הימים האחרונים היו גם אמצעיה הכספיים מרובים. היא עשתה גדולות בשדה העזרה הרפואית והסידור הסאניטארי בארץ ובישוב. אולם רק מוסד-פועלים העומד ברשות עצמו, המתנהל על-ידי הפועלים ועומד על יסוד של עזרה הדדית ועצמית, מוכשר למלא את התפקיד הקשה ורב-האחריות של עזרה רפואית לפועלים. רשאים אנו לציין בגאון, שציבור-הפועלים הוא היחידי בתוך הישוב העברי הנושא בכוחותיו הוא את החלק הגדול ביותר במשא העזרה הרפואית לחבריו.

בשעה שנהנה הישוב כולו ממוסדות “הדסה”, המתקיימים על כספי אמריקה, ולא הוועד הלאומי ואף לא ועדי המושבות והערים לא הצליחו לשתף את חלקי הישוב השונים בתקציב הרפואי על-ידי הטלת מסים מיוחדים למטרה זו, – הטיל הפועל העברי על עצמו, ברצונו הטוב, מס-חובה שסיפק את רוב התקציב שהוצא לעזרה רפואית על-ידי הסתדרות העובדים לחבריה.

במשך שבעת החדשים האחרונים לשנת החשבון של קופת-חולים, מא' אדר תרפ“ב עד א' תשרי תרפ”ג, עלה תקציב ההכנסות של קופת-חולים לסכום של 12,229 לירות מצריות. 65% מהסכום הזה בא מהפועלים עצמם: 6,105,89 לי“מ מתשלומי חברים ו-1,824,33 לי”מ ממס מקביל של המשרד לעבודות ציבוריות והמשקים החקלאיים שלנו. שאר ההכנסות היו: ממחלקת העבודה של ההנהלה הציונית – 3500 לי“מ, מס מקביל מנותני עבודה פרטיים 711,75 לי”מ, וכמאתיים לי“מ הכנסות שונות. ההוצאות במשך שבעת החדשים האלה היו 12613,95 לי”מ.

במשך שבעת החדשים גדלה קופת חולים גם במיספר חבריה וגם במוסדות הריפוי והפרסונל המדיציני שלה. בא' אדר תרפ“ב היה מיספר החברים של קופת חולים 3676, בא' תשרי תרפ”ג – 5746 חבר, ריבוי של 56,3%. נוספו שלושה סניפים חדשים. מיספר הרופאים של קופת חולים גדל מ-5 עד 10, מספר החובשות – מ-23 עד 35. באדר תרפ“ב היו בשש נקודות 6 חדרי-חולים, עם 50 מיטות. בסוף שנת תרפ”ב – ב-17 נקודות 17 חדרי-חולים עם 176 מיטות. הוקם בית-הבראה חדש בנצרת עם 21 מיטות, בשביל חולי עמק יזרעאל וסביבת חיפה. מיספר המבריאים הגיע ל-320 איש, מיספר ימי הכלכלה – ל-4512. על-יד רוב חדרי- החולים קיימים מטבחים מיוחדים של קופת חולים.

עתה עומדים לפני בניית בית-הבראה גדול של ההסתדרות במוצא, על שטח של 46 דונם שהוקדש למטרה זו מאת " קרן הגאולה". חלק מהכספים הדרושים לבנין נתקבל מאת חברינו באמריקה – על-ידי “אגודת הפועלים היהודית הלאומית”, מיסודה של מפלגת פועלי-ציון.

כשלושת אלפים חברי ההסתדרות טרם נרשמו כחברים בקופת-חולים, למרות החלטת ועידת חיפה המחייבת כל חבר ההסתדרות להשתייך לקופת-חולים. יש לנו עוד להילחם גם על תשלום המס המקביל מצד נותני העבודה והממשלה, כנהוג בכל ארץ נאורה. רק מעטים מנותני-העבודה הגדולים קיבלו על עצמם את המס הזה, הודות לפעולתן הנמרצת של מועצות-הפועלים העירוניות. רוב נותני העבודה משתמטים מחובה זו, מפני שאין עוד בארץ חוק המחייב את נותן-העבודה להשתתף בהוצאות קופת-החולים. על ההסתדרות להיאבק על חוק אֶלמנטאַרי זה.

“המשביר”

גם “המשביר”, כמו קופת-חולים, קדם לייסוד ההסתדרות הכללית. בשנות-החירום של המלחמה, כשסכנת רעב ממש נשקפה לציבור הפועלים בארץ הסגורה וקרועה מכל העולם, הוקם על-ידי ההסתדרות החקלאית מוסד לאספקה, שמטרתו היתה להשביר לחם לפועלים, על-ידי ריכוז יבולי המשקים של הפועלים ומכירתם במחירים נוחים לחברים. עם כניסת צבא-הכיבוש האנגלי לארץ, שפתחה את שערי הארץ לתבואה האוסטרלית, ירד פתאום מחיר הדגן, ו“המשביר” סבל הפסד גדול של 6800 לי“מ. המורים והפקידים, ש”המשביר" עמד להם בשעת מצוקתם, ניערו את חצנם מ“המשביר” ששקע בגרעון גדול. לעזרת “המשביר” המתמוטט באו הקבוצות החקלאיות וחברי “הגדוד העברי” שהיה קיים בארץ. הגדוד המציא ל“המשביר” כאלף ושלוש מאות לי“מ במניות ובפקדונות. עזרה זו איפשרה ל”המשביר" לפתוח סניף בטבריה שהכניס מיד מהפכה בגליל. מיד הורדו המחירים בכל החנויות.

לאט לאט הוטב מצבו של “המשביר”. הסוחרים החלו להתיחס אליו באֵימון, אף-על-פי שההנהלה הציונית נמנעה לבוא לעזרתו. ממכירת המניות גדל הונו של “המשביר”, ועם התחלת העבודות הצבוריות גדל מחזורו המסחרי. בשנת תרפ“א עלה מחזורו של “המשביר” לסכום של 85,245 לי”מ, והריווח הנקי, לאחר שסילק 3,364 לי“מ על חשבון הגרעון, הגיע לסכום של 574 לי”מ. בשנת תרפ“ב עלה המחזור לסכום של 108.864 לי”מ, והריווח הנקי – ל-2,916 לי“מ. על חשבון המניות נכנס ל”המשביר" בשנת תרפ“א 1,970 לי”מ, ובשנת תרפ“ב עוד 1,506. הון “המשביר” בסוף שנת תרפ”ב הגיע לסכום של 3,476,38 לי"מ.

תשעה הם סניפי “המשביר”: 2 בתל-אביב, 1 ביפו, 1 בירושלים, 1 בחיפה, 1 בטבריה, 1 בזכרון-יעקב, 1 ברחובות, 1 בבן-שמן.

בקשר עם חדירת המישרד לעבודות-ציבוריות לעבודות הבנין, נכנס “המשביר” השנה לענף המסחר בחמרי בנין, וסיפק את החמרים לכל הבנינים שנבנו על-ידי המישרד.

מלבד תפקידו בתור מוסד לאספקה, מילא “המשביר” ביחס למשקים החקלאיים גם תפקיד חשוב של מוסד לאשראי, בספקו למשקים החקלאיים חמרי בנין ומכולת בהקפה.

השנה ניגש “המשביר” לבנות לו מחסן במרכז המסחרי ביפו. זה יהיה הבנין העצמי הראשון למוסד פועלים בעיר.

במועצה האחרונה של בעלי מניות “המשביר”, שנועדה בחיפה בכ“ב–כ”ג ניסן תרפ"ב, נתעוררה השאלה בדבר הקשרים ההדדיים של “המשביר” וההסתדרות הכללית.

כקואופרטיבים לתעשיה, שנוסדו לפני ייסוד ההסתדרות, כן גם “המשביר”, טרם סיגל את סידוריו הפנימיים למסגרת החדשה, ונשאר עד היום כאילו הוא מחוץ להסתדרות. המוסד התנהל על-ידי הנהלה שנתמנתה על-ידי בעלי-המניות המעטים, בלי פיקוחו של ציבור-הפועלים הרחב המאוחד בהסתדרותו. מועצת “המשביר” החליטה, על פי הצעת באי-כוח הוועד-הפועל של ההסתדרות, שלוועד המפקח של “המשביר”, המורכב מתשעה חברים, ייבחרו ארבעה על-ידי מועצת בעלי-המניות של “המשביר” וחמישה – על-ידי הוועד- הפועל של ההסתדרות הכללית. כן החליטה המועצה לייפות כוח הוועידה הכללית של ההסתדרות להחליט בדבר הגדלת מניות-היסוד של “המשביר”, שתימצאנה ברשות ההסתדרות הכללית, ועל ועידתנו זו לקבל החלטה בענין זה.

בנק הפועלים

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­ המוסד הצעיר ביותר בהסתדרותנו, שכבר הספיק לכבוש לעצמו עמדה מכרעת בפעולתנו הכלכלית, הוא באנק הפועלים. בוועידת חיפה נבחרה ועדה לעניני הבאנק, שהיתה צריכה להתחיל בהפצה מוקדמת של המניות ולנהל את המשא-ומתן את ההסתדרות הציונית, שהקציבה סכום של 50.000 לי“מ ליסוד באנק הפועלים. באחד באפריל 1921 חתמו ההנהלה הציונית והסתדרותנו על חוזה, שעל פיו הלוותה ההנהלה הציונית לבאנק הפועלים סכום של 30.000 לי”מ, והתחייבה להלוות, כעבור שנה לפתיחת הבאנק, עוד 9000 לי"מ, בתנאי שההנהלה הציונית תעביר מקרן ההלוואה להון היסודי של הבאנק, בתור מניות-בכורה, אותו הסכום שפועלי ארץ-ישראל יכניסו במזומנים תמורת המניות שירכשו.

ביום כ“ט בחשוון תרפ”ב (30 בנובמבר 1921) נקראה האסיפה המייסדת של הבאנק, בה נאשר החוזה עם ההסתדרות הציונית. כבר במשך הזמן הקצר – שמונה חדשים – שעבר מיום חתימת החוזה עד אישורו באסיפה המייסדת, עשתה ההנהלה הזמנית של הבאנק מחזור של 55.000 לי“מ, במתן אשראי לעבודות ציבוריות לקואופרטיבים, לקבוצות חקלאיות ולמוסדות-פועלים שונים. ליום האסיפה היו חבים לבאנק סך של 14.731 לי”מ, שהאסיפה המייסדת העבירה אותם לחשבון הבאנק. מאז עברה שנה בלבד, והצלחת הבאנק גם במכירת מניותיו, וגם במחזורו, עברה על כל מה שפללנו. בפחות משנה אחת נמכרו כל המניות של הבאנק בסכום של 30.000 לי"מ, חציין במניות-בכורה וחציין במניות רגילות, בהתאם לחוזה, ונתמלא כל ההון היסודי שלו, כפי שנקבע בתקנותיו.

קצת יותר ממחצית המניות הרגילות, 7523, נמכרו בארץ-ישראל עצמה. באמריקה, על-ידי פעולת המשלחת של ההסתדרות (בעזרת חברינו האמריקנים), נמכרו 6153 מניות, ובארצות אירופה השונות – 1342 מניה.

הואיל ונתמלא כל ההון היסודי של הבאנק, ראתה הנהלתו צורך לכנס, עוד לפני האסיפה השנתית הרגילה, אסיפה יוצאת מן הכלל של הבאנק במטרה להגדיל את ההון היסודי בשלושים אלף לי“מ, עתה מגיע ההון היסודי של הבאנק לששים אלף לי”מ. המחזור של הבאנק במשך השנה עלה לסכום של 30.000 לי“מ בקירוב, ההכנסה – 143.350 לי”מ; הוצאה – 142.218 לי"מ. זאת אומרת שהון הבאנק יצא וחזר במשך הזמן כארבע פעמים וחצי.

במשך הזמן הזה ניתנו על-ידי הבאנק הלוואות: למשרד לעבודות ציבוריות ובנין – 77.000 לי“מ; לקואופרטיבים ולמוסדות – 12.000 לי”מ.

בעזרת הלוואות הבאנק נבנו יותר ממאתיים בנינים במשקים החקלאים שלנו בסכום של 63.000 לי"מ.

בלי עזרת הבאנק לא היו המשקים החקלאים שלנו יכולים להחזיק מעמד בשנה זו של מצוקה כספית ואיחור בהמצאת התקציבים להתישבות. גם פעולתו המקיפה הגדולה של המשרד בהיקפה הענקי לא היתה אפשרית בלי הקרדיט של הבאנק שלנו.

וציבור הפועלים ידע להעריך והוקיר את תפקידו של הבאנק “לעזור, לאמץ, לקדם ולסייע לכל ענפי עבודתם של מוסדות, אגודות או קיבוצים של פועלים” ואת הערכתו הביע לא רק בהפצת מניותיו, אלא גם בדאגתו בסילוק חובותיו לבאנק.

קופת־מלווה

המוסד הכספי השני שנוצר על-ידי ההסתדרות הוא קופת-מלווה. מטרתה לא היתה כמטרת הבאנק – לקדם על-ידי אשראי את העבודה – אלא לעזור בהלוואות לפועלים בשעת דחקם. הקופה נוסדה על-ידי הוועד-הפועל בחורף תרפ“ב, בשעת חוסר-העבודה הגדול, כשמאות חברים היו מחוסרי-עבודה והם נמקו ברעב ובחוסר-כל. היסוד לקופה שימשה הלוואה של 1000 לי”מ, שניתנה להסתדרות מאת מחלקת העבודה של ההנהלה הציונית לשם הקלת המצב. החלטנו לא להוציא את הכסף לתמיכות, אלא לסדר קופת-מלווה על יסוד עזרה הדדית – כל חבר ירכוש מניה שמחירה 25 גרוש. קבענו הנהלה מרכזית ביפו שערכה את תקנות הקופה (נתפרסמו ב“פנקס” כרך א', עמוד 15) ופנתה לחברי ההסתדרות בקריאה לרכוש מניות הקופה. למרות המצב הדחוק נענו 2948: ביפו 1050, בחיפה וסביבותיה 896, בירושלים 129, בטבריה 171, בחדרה 114, בפתח-תקוה 73, ביתר המקומות 515. תשלומי החברים הכניסו סך 738,65 לי"מ.

סכומים אלה לא סיפקו את צרכי השעה החמורה, ומועצת פועלי יפו הכריזה על יום-עבודה לטובת קופת-מלווה, שהכניס 508,58 לי“מ. כן עשו גם מועצות הפועלים בחיפה, ירושלים, טבריה ופתח-תקוה וההכנסה היתה 441,42 לי”מ. ההנהלה הציונית הוסיפה על הלוואתה הראשונה, והון הקופה הגיע לסכום של 3903 לי"מ.

במשך זמן קיומה נתנה הקופה הלוואות ל-2010 חברים בסכום של 3767,94 לי"מ; ביפו ובחיפה – במרכזי מחוסרי-העבודה – ניתנו רוב ההלוואות למחוסרי-עבודה. אולם בירושלים, פתח-תקוה וטבריה, שבהן לא הורגש כל-כך חוסר-העבודה, נתנה הקופה הלוואות לסידורים בעבודה ולרכישת כלי-מלאכה.

מכל ההלוואות של קופת-מלווה נגבו עד היום רק 885 לי"מ. ריבוי הלוֹוים (יותר מ-2000 איש) המפוזרים בכל קצות הארץ והמחליפים מקומותיהם, מראה שהחברים עדיין אינם מעריכים כראוי את המוסד הזה שהציל לא רק את מחוסרי-העבודה, אלא את ההסתדרות כולה מאסון חוסר-העבודה.

היחסים עם הפועלים הערבים

בוועידת חיפה לא דנו בדבר יחסינו את הפועלים הערבים, אולם שאלה זו הועמדה לפני הוועד-הפועל על-ידי פועלי הרכבת. במקום זה, שהפועל העברי והערבי עובדים יחד בתנאים שווים, גָמל הצורך בפעולה משותפת לעזרה הדדית ולהגנה על זכויות הפועלים כלפי הממשלה. באחת המועצות של ההסתדרות (יפו, כ“ח טבת – א' שבט תרפ”ב) הועלתה שאלה זו על הפרק ונתקבלה ההחלטה דלקמן:

"המועצה מוסרת לוועד-הפועל לקבוע את דרכי הארגון המשותף והעזרה ההדדית של הפועלים היהודים והערבים, העובדים ברכבת, בדואר ובטלגרף. הוועד-הפועל ימנה את החברים המתאימים שיטפלו בארגון זה יחד עם אגודת פועלי הרכבת העברים.

בתור בסיס פרינציפיוני לאירגון זה, מתקבלים העיקרים הבאים:

א) אירגון הפועלים על יסוד של סקציות לאומיות.

ב) המשכת קיומה של אגודת פועלי הרכבת היהודים בתוך ההסתדרות הכללית".

הוועידה הרביעית של הסתדרות פועלי הרכבת (חיפה, כ“ו–כ”ח שבט תרפ"ב) אישרה וקיבלה את החלטות המועצה; הוועידה עמדה על הקושי לאגד בבת-אחת מספר גדול של פועלים ערבים, ואי-אפשרות לסדר סקציה לאומית מיוחדת כל זמן שלא נתאגד מספר הגון של פועלים ערבים, ולכן הוסיפה להחלטות המועצה את התיקון הבא: “עד שיהיה מספר מספיק של פועלים כדי יצירת סקציה לאומית, מתקבלים במקרים בודדים פועלים ערבים להסתדרות של הפועלים העברים. בהתרבות מספרם נוצרת הסקציה”.

המכשולים והמפגעים על דרך האיגוד של הפועלים הערבים, שעליהם עמדה ועידת פועלי הרכבת היהודים, עשו לאַל את הנסיונות של ההסתדרות הכללית והסתדרות פועלי הרכבת לקשור קשרים אורגניזציוניים מסודרים את הפועלים הערבים, ועד היום הזה לא עלה בידינו לסדר אפילו את הגרעין שסביבו יתרכז חלק הגון של הפועלים הערבים. אולם בכל שעת-כושר נעשו על-ידי הפועלים היהודים והערבים פעולות משותפות לשם הגנת עניני הרכבת: במקרי פיטורין, הורדת המחירים וכדומה. לא פעם התקיימו אסיפות משותפות של פועלים יהודים וערבים, שסבלו יחד מהיחס הרע של הנהלת הרכבת, ועל פי דרישותיהם המשותפות של הערבים והיהודים עשתה ההסתדרות הכללית את הצעדים הדרושים אצל הנהלת-הרכבת והממשלה המרכזית בירושלים. ההסתדרות נלחמה נגד הפיטורים ההמוניים של פועלי הרכבת, נגד סירובי ההנהלה לשלם פיצויים לפועלים המפוטרים, ודרשה מהממשלה, על פי יפוי-כוח מיוחד שנתנו גם הפועלים היהודים וגם הפועלים הערבים, קביעת חוקת-הגנה שתבטיח את זכויותיהם המינימאליות של הפועלים העובדים ברכבת תקופה מסוימת. עד היום לא נענתה הממשלה לדרישתנו באמתלאות שונות. רק במקרה אחד הצלחנו – כשהפועלים הערבים פנו אלינו בדבר דרישתם מהממשלה להקטין את שעות העבודה לפועלים המוסלמים בחודש הרמדן.

ברור, שלהבא תצטרך ההסתדרות להקדיש תשומת-לב ומרץ לענינים המשותפים לפועל העברי ולפועל הערבי, ואולי נצטרך לקבוע מזכיר מיוחד השליט בלשון הערבית, בדיבור ובכתב, למען עמוד בקשר מתמיד עם הפועל הערבי.

הפעולה המדינית

ועידת חיפה לא כללה את הפעולה המדינית בחוג פעולותיה של ההסתדרות. אולם צרכי החיים גברו על הגבולים והצמצומים שרצו להטיל על ההסתדרות, ובתוקף צרכים ריאליים אלה נדחפו מוסדות ההסתדרות למעשים מדיניים. הוועד-הפועל עצמו היה ראשון שפרץ את הגדר הזאת ופנה לציבור הפועלים לעזור ולסייע לביצור האבטונומיה הלאומית של יהודי ארץ-ישראל ולביאת כוחה – הוועד הלאומי. מועצות-הפועלים בערים לקחו חלק אקטיבי בבחירות לעיריית תל-אביב ולוועדי הערים וניהלו את המלחמה על דימוקראטיזציה של הקהילות, הרחבת זכות הבחירה בעיריה, הטלת מסים ישרים ופרוגרסיביים. ההסתדרות גם עמדה בקשרים את מפלגת העבודה האנגלית בהזדמנויות שונות, וערכה פגישה את מנהיג הפועלים האנגלי, רמסי מקדונאלד, בשעת ביקורו בארץ אשתקד (שבט תרפ"ב). עתה, אחרי נצחונה של מפלגת-העבודה האנגלית בבחירות האחרונות לפארלאמנט ובבחירתו של מקדונאלד כראש האופוזיציה, ידעו כל החברים, גם אלה שהתנגדו לקשרים אינטרנציונאליים, את הערך המדיני הרב שהיו לפגישות הללו של ההסתדרות עם מנהיג הפועלים האנגלים. וכבר ראינו את התוצאות החשובות שהיו לביקור זה לכל מעמדנו בארץ. קשרים ופעולות אלו שהיו עד היום מקריים ורק לעת-מצוא– נצטרך להבא להמשיך בהם ולהגבירם באופן שיטתי.

הקשרים עם תנועת־הפועלים היהודית בגולה

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­

פעולתה של תנועת-הפועלים בארץ-ישראל אינה יכולה, על פי עצם מהותה בתור תנועת-עליה, להצטמצם אך ורק בגבולותיה של ארץ-ישראל, ועוד ועידת חיפה ראתה צורך ביצירת “קשר עם כל המוסדות, ההסתדרויות והמפלגות העבריות והבלתי-עבריות, בין אלו שבארץ ובין אלו שבחוץ-לארץ, לשם ביצור העובד העברי בארץ ובנין ארץ-ישראל עובדת”.

הפעולה החשובה הראשונה שנעשתה על-ידי ההסתדרות ביצירת קשרים את הפועלים היהודים בחוץ לארץ, לשם בנין ארץ ישראל עובדת – היתה המשלחת לאמריקה. החברים י. ברץ, ב. כצנלסון ומניה שוחט נשלחו בקּיץ תרפ“ב, על פי החלטת מועצת ההסתדרות, לקשור קשרים את ההסתדרויות הפועלים היהודים באמריקה לשם הפצת מניות בנק הפועלים ומשיכת הפועל היהודי להשתתף בעבודתנו בארץ-ישראל. על התוצאות המעשיות של פעולת המשלחת שמענו כבר בדין-וחשבון של הבנק, עד יאנואר 1923 נתקבלו מאמריקה, על חשבון המניות שנמכרו, 6653 לי”מ, והפעולה נמשכת עוד על-ידי מפלגת “פּועלי ציון”, שלה נמסרו גביית התשלומין בעד המניות שנמכרו ומכירת מניות חדשות.

אולם בשליחת חברינו לאמריקה התכוונה ההסתדרות לא רק להשגת כספים בשביל בנק הפועלים; למשלחת היתה גם מטרה אחרת, החשובה אולי הרבה יותר _– מטרה חינוכית.

באמריקה יש חצי מיליון פועלים יהודים מאורגנים. הסתדרויותיהם המקצועיות הן הגדולות והמבוצרות ביותר בתנועת-הפועלים היהודית בעולם כולו. העתון היומי של הפועלים – “פאָרווערטס” – יש לו למעלה ממאתיים אלף חותמים וכחצי מיליון קוראים. חברת-הפועלים להבטחת-החיים ולעזרה הדדית – “אַרבייטער רינג” – מונה כשמונים אלף חבר. זה הוא כוח מדיני, לאומי וכלכלי ענקי. זהו הגוף המסודר ביותר בתוך היהדות האמריקנית. והשפעתו על כל עניני היהודים בעולם החדש היא עצומה. שנים רבות עמדה תנועה זו כולה תחת השפעת האינטליגנציה המתבוללת והאנטי-לאומית, והיתה רחוקה מכל עניני היהדות, אם כי במעמקי לבם נשארו המוני הפועלים נאמנים וקשורים לעמם. “פועלי-ציון” באמריקה עמלו ועשו הרבה לכבוש את הכוח הכביר הזה לטובת עניננו, אולם קשה היה לחדור לתוך התנועה ההמונית הזאת. ה“מכונה” האדמיניסטרטיבית של האגודות המקצועיות ואנשי מערכת ה“פאָרווערטס”, שהשפעתם היתה מכרעת בין מנהיגי היוניונים, עמדו כקיר ברזל בין המוני הפועלים ובין התנועה הציונית-סוציאליסטית “פועלי-ציון”.

מאורעות המלחמה, חורבן היהדות באירופּה והתגברות התקוות הציוניות עוררו את המוני הפועלים היהודים לפעולות לאומיות. לפני התעוררות זאת של ההמונים לא יכלו עמוד גם המנהיגים האנטי-לאומיים. בתנועת-הקונגרס שהכניסה מהפכה רוחנית ביהדות האמריקנית, תפסו הפועלים מקום בראש. זו הפעם הראשונה שנתכנסה ועידה של כל הפועלים היהודים באמריקה לשם מלחמה על הזכיות הלאומיות של היהודים בארצות אירופה. על-ידי המוני הפועלים היהודים נעשתה גם פעולה כבירה של סיוע לאומי לנגועי-המלחמה היהודים בכל הארצות. מתוך ההתעוררות הלאומית הכללית נתגברה גם התנועה הארצישראלית והכתה שרשים עמוקים בתוך המוני העובדים. “פועלי-ציון” כינסו קונגרס פועלים למען ארץ-ישראל, ובקונגרס זה לקחו חלק כרבע מיליון פועלים מאוגדים. הקונגרס אמנם לא נתן כל תוצאות מעשיות, אולם הוא שימש דימונסטרציה מדינית גדולה לרעיון הציוני הסוציאליסטי.

עם הריאקציה הכללית שבאה בשנים האחרונות ביהדות האמריקנית ביחס לעבודה הציונית, רפתה גם התנועה הארצישראלית של המוני הפועלים. מפלגת “פועלי ציון” באמריקה, שהיתה הרוח החיה והכוח המניע המרכזי בכל התנועה הלאומית והציונית של היהדות האמריקנית, נחלשה בעצמה בעקבות הריאקציה הכללית, והשפעתה על המוני הפועלים נתמעטה כמעט עד אפס.

להשפיע על הפועל היהודי באמריקה, להסביר לו את ערך יצירתנו הלאומית והסוציאלית בארץ, לקרבו לרעיוננו ולעבודתנו – זה היה תפקידה השני של משלחתנו לאמריקה.

חברי המשלחת באו בדברים את ראשי היוניונים, חברי מערכת ה“פאָרווערטס” ומנהיגי תנועת-הפועלים היהודית והם הצליחו לרכוש את הסכמתם לפעולה משותפת לטובת הבנק, וכבר היה מוכן “קול קורא” לפועלים היהודים חתום על-ידי מנהלי האגודות וההסתדרויות המקצועיות הגדולות העומדים בראש כל התנועה. אך כאן הגיחו מתנגדינו המושבעים, אנשי ה“בונד” שנתגלגלו לאמריקה, ובכל מאמציהם ניסו להפריע בעד השתתפות באי-כוח הפועלים בפעולה הארצישראלית. וכשהתנגדותם הפּרינציפּיונית לא השפיעה במידה מספיקה, בחרו בטכסיסי נרגנים והעלילו על חברי המשלחת עלילות שונות, כדי להבאיש את ריחם, ועל ידי כך גם את ריחם של פועלי ארץ ישראל בעיני המוני פועלים באמריקה. את הח' ב. כצנלסון האשימו ברדיפות ובמעשי אלמות נגד השפה היודית בארץ. אך המטרה העיקרית לחציהם היתה החברה מניה שוחט, שחידשו את העלילות הישנות עליה בדבר קשריה לפעולותיו של זובטוב *⁵ ברוסיה. החברה מ. שוחט הזמינה את המעלילים למשפט-כבוד, אך אלא התחמקו באמתלאות ותואנות שונות, כי עיקר מטרתם היתה לא המלחמה האישית נגד חברת המשלחת, אלא נגד שולחיה. הטכסיסים האלה הפחידו את רוב מנהיגי היוניונים, וברגע האחרון חזרו בהם מחתימותיהם שנתנו ל“קול קורא” בדבר הבנק.

חברינו בכל זאת לא נרתעו ופנו ישר להמונים, ובכל ערי אמריקה הביאו את דבר המיפעל הלאומי-סוציאלי שהפועל העברי יוצר בארץ. ידענו כי לא בבת-אחת נכבוש את המבצר האדיר הזה של תנועת-הפועלים היהודית באמריקה ועל כן היה ערך רב, לעבודתם החינוכית, לא פחות מאשר לעבודתם המעשית. אם נדע להמשיך את העבודה הזאת הרי לא רחוק היום והפועל היהודי באמריקה – שאין ערוך ליכלתו הכלכלית – יעבוד אתנו שכם אחד בבנין ארץ ישראל העובדת.

כאן עלינו לציין את המיפעל הנהדר של משלוח כלים ומכונות מאמריקה לפועלי ארץ-ישראל על ידי קפא“י.⁶ פעולה זו נעשתה לפני שנתים על-ידי “פועלי-ציון” האמריקנים ובה השתתפו לא רק חברי המפלגה, אלא גם המונים רחבים מתוך התעוררות והתלהבות כבירה. זה היה המעשה הרב הראשון של השתתפות ישרה מצד המוני הפועלים בחוץ לארץ בעבודתנו הארצישראלית. במשלוח הראשון נתקבלו 277 מכונות חקלאיות שונות, 3 מכונות-כביש גדולות, 18 מכונות לנגרות, 63 מכונות שונות, המון כלי עבודה ומכשירים קטנים לחקלאות, נגרות, סנדלרות ועוד, וגם ספריה שלמה (541 כרכים בלשונות אחדות) מעזבונו של המנוח ד”ר הלל זולוטרוב שנמסרה לועדת התרבות.

הקשרים עם תנועת הפועלים הבינלאומית

עם תנועת הפועלים הכללית בחוץ לארץ לא היו לנו עדיין קשרים מסודרים, מלבד פגישות מקריות שהיו לאחדים מאתנו בחו"ל. הח' דוב הוז נזדמן לוועידת האינטרנציונל של פועלי הבנין וגילדות הבנין בווינה, והח' ב. כצנלסון – לוועידת האינטרנציונל של הפועלים החקלאיים. חברינו סיפרו בוועידות אלו על דבר תנועתנו בארץ, על פעולות המשרד לעבודות ציבוריות, על קבוצותינו ומשקינו החקלאיים, ובפעם הראשונה שמעו באי-כוח המקצועות האלה על דבר קיומה של תנועת-פועלים יהודית בארץ ישראל, המטפלת להלכה ולמעשה באותן השאלות המעסיקות את תנועת-הפועלים האינטרנציונלית.

אם כי לא היו להסתדרותנו כל קשרים סידוריים את תנועת-הפועלים האינטרנציונלית, לא נמנעו בשעת הצורך להשתתף בפעולת העזרה שסודרה על-ידי פועלי כל העולם לרוסיה הפועלית, כשרעב של כליה ומגפות איימו להחריב את השארית, שהניחו שונאיה הפנימיים והחיצוניים של ממשלת-הפועלים אחרי מלחמות ובלוקדות של ארבע שנים רצופות.

הוועד-הפועל של ההסתדרות פנה אז בקול-קורא לכל פועלי ארץ ישראל לבוא לעזרת הרעבים, וביום י“ז סיון תרפ”ב שלחנו על-ידי האינטרנציונל הוינאי⁷, את הסכום של 236,07 לי"מ, תרומות חברינו לנגועי הרעב ברוסיה. ­ בזה גמרתי את הדין-וחשבון מפעולות ההסתדרות.

הסתדרותנו – מהי?

ועוד מלים אחדות על ההסתדרות עצמה. דיברתי על העצים – אגיד דברים אחדים על היער.

מהי הסתדרותנו?

יאמרו: קיבוץ מאורגן של 8,000 פועלים. אחרים יוסיפו: ברית אגודות מקצועיות. הגדרה נכונה, אך לא אומרת כלום. אם מי שהוא יענה על השאלה “מה זה לב”? בהגדרה שזהו מן שריר-בשר, בעל צבע אדום, שמשקלו כך וכך, וצורתו זו וזו – כאילו לא אמר דבר. כל עוד לא יבאר את התפקיד הפיזיולוגי המרכזי והערך החיוני המכריע של “שריר” זה בגוף האדם. דוגמא זו הבאתי לא במקרה.

הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ ישראל, היא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירים וכמוסים כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ.

תנועתנו, תנועת-הפועלים העברים בארץ ישראל, היא התמצית המגובשת של כל התסיסה הגדולה, הלאומית וסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנו.

תנועתנו היא הביטוי המרוכז, בשפת המיפעלים והמעשים של מאוויי התקופה ושאיפת השחרור וההתחדשות המפעמים והמפעפעים ברבבות לבבות, ואשר בשמות שונים ורבים יכוּנוּ.

בקרקע העם צמחה תנועתנו. שרשיה אחוזים ומעורים במעמקי ההיסטוריה העברית, ומתוך מאות ואלפי שנים של סבל וצער, תקווה וחזון יונקים הם.

כנימים הדקים של שרשי העץ החבויים בעבי הקרקע וגומאים את המיץ החי השוטף ועולה בשבילים נעלמים לתוך גזע העץ ומצמיח ענפים ובדים, עלים ופרחים, וגם פירות – כן גזע תנועתנו נטוע בקרקע האומה ובעברה, ובשרשיו הכמוסים הוא יונק מתוך המעמקים של דורות ומעביר את שפע החיים ומעמיד ומצמיח נוף חיי העבודה החדשים בארץ.

עשרות דורות של מאויי-הגאולה וחבלי-משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעורים בתנועתנו, בתנועה זו שראשיתה – העליה מהגולה; ואחריתה – בעבודה בארץ – מי ישורנה.

האיש אשר לא ידע את קשרנו עם הסבל הגדול של עברנו, ועם החזון הגדול של התקומה וההתחדשות, התחיה והגאולה בדורנו – לא יבין ולא יכיר מהי תנועת-הפועלים שלנו.

והכרה זו חובה היא עלינו. כי רק מתוכה נבין ונעריך את השליחות ההיסטורית הגדולה, המכרעת, שהוטלה על הפועל העברי בארץ ישראל.

עין־חרוד, אייר תרפ"ד

בוועידה הרביעית של “אחדות העבודה”

שמענו עכשיו הרצאה מענינת על ההבדלים שבין ההתישבות הקומוניסטית לבין יתר צורות ההתישבות. אולם בצורת העמדתה של השאלה על־ידי המרצה ישנה טעות מסוכנת. הח' אליעזר ליבנשטיין ניתח את צורות ההתישבות והראה על התוצאות השונות מנקודת־מבט אחת בלבד. דומה הדבר, אילו בא מישהו ושאל, איזה מקום טוב יותר להתישבות: בעמק השמן והמזובל, אשר במישורו מפכים מים רבים, או על ההרים בין הסלעים והטרשים. ברור כי רק תשובה אחת היתה יכולה להינתן, כי העמק הוא המקום הטוב להתישבות. אבל מי שיוציא מזה מסקנה כי עלינו להסתלק מאדמת ההרים – יטעה, ואנחנו נענה לו, כי נעבד גם את אדמת הטרשים שעל ההרים, ונמשיך את התישבותנו.

וכאן היא הטעות היסודית שבדברי ליבנשטיין – בהתחשב עם התנאים אשר בהם אנו עושים את עבודתנו.

עלינו לשאול את עצמנו: מה אנו עושים בארץ־ישראל – האם מטרתנו העיקרית היא להגשים בארץ את הקומוניזם או את הסוציאליזם; אני הייתי עונה: לא. באנו לארץ לשם הגשמת דבר אחד ומיוחד, – שאם כי שמו נפסל במידה ידועה, אך לא נמצא בשבילו שם אחר טוב הימנו, – הציונות: בנין־הארץ לשם בנין עם חדש. זהו התוכן היחידי הממשי, הכלכלי והמשקי של אותו דבר, שקוראים לו בשם ציונות. אנו עומדים בפני המציאות של הארץ ופני הכוחות שעליהם לבנותה, ואנו צריכים לקחת בחשבון את כל התנאים. באופן אחר יהיו הקומוניזם והסוציאליזם שלנו מלים ריקות בלבד. אנו יכולים להחשיב את הכוח המוסרי הצפון בקומוניזם, בדיקטאטורה של הרעיון המסגל את כל החיים אליו, אולם אנו צריכים לשים אל לב שאי־אפשר לבנות קומונה בארץ כל זמן שלא יהיה המכשיר שיעשה את העבודה הזאת, והוא – מעמד־העובדים המאוחד. והשאלה העומדת לפנינו ולפני ההסתדרות היא לא שאלת המושב או הקבוצה, אלא שאלה קודמת – לפקודת מי תעמוד כל פעולתו היישובית באיזו צורה שהיא. לגבי מטרתנו המרכזית אין הבדל בין קבוצה למושב, אם הם אינם עומדים לפקודת הכוח המגשים את הציונות, והוא – המעמד העובד כולו. מתוך השקפה שלנו אין ערך לקומונה, אם היא אינה כפותה למעמד העובד. ובשעה שאנו מדברים על צורות ההתישבות, עלינו לשים־לב בעיקר לזה, שיתמלא התנאי הראשון, והוא – שלטון מעמד־הפועלים על משקיו ועבודותיו. זוהי השאלה המרכזית שצריכה להעסיק אותנו ברגע זה. ולשם כך יסדנו את “חברת־העובדים”, שעליה לשלוט על משקי־הפועלים ועל הכיוון בעבודתנו.

אולם יחד עם זה עלינו לציין, שאף־על־פי שניתנה לנו מסגרת “חברת־העובדים” (אחרי מלחמה שהיתה לנו עם הכוחות האנטיציוניים שבהסתדרות העובדים), אין אנו חייבים להסתפק בזה בלבד, ועלינו ליצור את הכוח האנושי שיהפוך את המסגרת לדבר ממשי וחי. עוּבדה היא, שמפני החוסר בעובדים לא כבשנו השנה עמדות בעבודה. הוא שעיכב בעדנו להמשיך את עבודתנו בקלנדיה, והוא שלא נתן לנו לחדור לעבודות הטבק, כאשר רצינו ולא יכולנו לכבוש את העבודה במושבות בדרכים חדשות, וכל זה מפני חוסר קיבוצים מאורגנים, שיכלו להוציא־לפועל בהצלחה את כל העבודות ולעשות את שליחותו של מעמד־הפועלים. כשלון זה יוכל להביאנו לידי־כך, שאם נצטרך להרחיב בזמן הקרוב את התישבותנו על־יד עין־חרוד ותל־יוסף, – מי יודע אם נמצא את החומר האנושי שיהיה דרוש לזה.

עלינו מוטלת החובה ליצור קיבוצים מאורגנים שיכבשו עמדות ישנות ויסייעו להתישבות החדשה בעיר ובכפר. זוהי תעודתנו ולה אנו חייבים להפנות את תשומת־לבנו.

אולם דבר זה אינו ממַצה כל התוכן של הפרובלימות הישוביות שאנו עומדים לפניהן. עלינו להבין, שבארץ אין לנו די כוחות לברוא את הקיבוצים המאורגנים, ואנו צריכים ומחויבים לגייס את כל הכוחות שיש לנו גם בחוץ־לארץ. לשם כך עלינו לא להסתפק בקריאה ובתעמולה בלבד, אלא עלינו לברוא את האורגן שיקלוט לתוכו את הקיבוצים המאורגנים. הצעתי פשוטה היא: מצוות השעה של “אחדות העבודה” היא ־־ לאחד את כל הקבוצות של “אחדות העבודה” בעיר ובכפר, והחברים הקרובים לה ברוח, שיהוו קיבוץ ארצי גדול בעל משמעת חזקה, והוא יהיה הבסיס שימשוך לתוכו את כוחות־העבודה שיש לנו בארץ ובגולה, כדי למלא את התפקידים המוטלים עלינו בעתיד הקרוב ביותר. אולם עם כל זאת, עלינו לפעול גם בתוך המשק הפרטי הקיים כבר בארץ ואשר עוד יקום. אל לנו לזנוח אותו. אין אנו יכולים לוותר עליו כל עוד המציאות הארצישראלית אינה נתונה עדיין כולה בידינו.

י“ג בטבת תרפ”ה

עוד בוועידת האיחוד הראשונה בפתח־תקוה נתעוררה ונידונה שאלה זו בכל חריפותה. כלי־הפעולה המשותף לכל ציבור הפועלי מה טיבו: מוסד כללי הנבחר על־ידי כל הפועלים, הקובע לעצמו את סמכותו ודרכי פעולתו והמכריע ברוב דעות – או מוסד פדראטיבי המורכב באופן פּריטטי ופועל בסמכות מוגבלת מראש, ורק מתוך הסכם כללי ובזכות הוויטו של המועט? ויכוח זה בין “המאחדים” ומתנגדיהם נמשך מאז עד הוועידה הראשונה של ההסתדרות הכללית בחיפה.

הדרישה הנועזה ־־ אחרים יגידו האוטופּית – שהָכרזה בפתח־תקוה על ביטול המפלגות לא נתמלאה. מסורת העבר גברה על תביעת האחריות בפני העתיד. הרצון של רוב הציבור בימים ההם להקים את “אחדות־העבודה” המלאה והגמורה, בלי מרכאות כפולות, לא נתקיים בשלמותו. “אחדות־העבודה” שנוצרה בפתח־תקוה לא הקיפה את כל הפועלים. אולם תביעת האיחוד שבקעה פעם בעוז־רצון ובלהט־אמונה לא נשתתקה עוד. באו חלוצי העליה השלישית – והמלחמה נגד המחיצות הטפלות נתחדשה ביתר שאת. והמחנה השלישי אשר נוסף על “אחדות־העבודה” ו“הפועל הצעיר” הכריע את הכף. נקראה ועידת חיפה ונוסדה ההסתדרות הכללית (כ“ח כסלו תרפ”א).

המחיצה הָבקעה – אבל לא נעקרה ביסודה. במקום פיצולי הפועלים ניסו לפצל את הפעולה. פחד־האיחוד מצא לו מקלט חדש. “ההסתדרות הכללית אשר תיווצר בוועידה הכללית, צריכה להיות בבחינת קואופרציה של המפלגות הקיימות” – כך דרשו לפני ועידת חיפה אלה שפרשו מ“אחדות־העבודה” בפתח־תקוה. והנימוק היה פשוט ופרימיטיבי: בעבודה הישובית של הפועל העברי ישנם שני צדדים: מצד אחד הפעולה לחיי־עולם, משאת־הנפש בעבודה וביצירה, התפקידים המדיניים והתרבותיים. כאן הזרמים שונים והדרכים מחולקים, ומפני כך שולטת כאן המפלגה. מהצד השני – דאגת העבודה לפועל באשר הוא פועל, באשר הוא נושא צרכים כלכליים בחיי יום יום. צרכים אלה משותפים במידה שווה לכל הפועלים בלי הבדל דעה והשקפה. ההסתדרות הכללית והוועידה הכללית יכולה וצריכה לטפל רק בצד השני, האחרון. “ההסכם הכללי” זהו היסוד לאיחוד הפעולה, והפעולה המאוחדת צריכה לעמוד על נקודות־השיתוף המינימליות, שהן מהוות את השטח אשר עליו עומדים כל הפועלים.

מראשית נתינתם היו רעיון הפדרציה בהסתדרות וצימצום סמכותה שלובים וכרוכים זה בזה, כי אחד מַתנה את השני.

הועידה הכללית הראשונה בחיפה, כידוע, לא יצרה “קואופרציה של מפלגות” אלא הסתדרות כללית של פעלי ארץ־ישראל, והסייגים של “רקין וגמין” שנקבעו בחוקת ההסתדרות בוועידה הראשונה לשם ההסכם הכלי הראשון נפרצו מהר בכוח הרצון החי והפעיל של ההסתדרות הקיימת. המגבילים והמצמצמים עצמם לקחו חלק בהרחבת חוג הפעולה והסמכות של ההסתדרות, בלי להשגיח בחוקה הפורמאלית, אולם הרעיון הפדראטיבי, שלא מצא בוועידה הכללית אוזן קשבת ואין זכר ואין רמז לו בחוקת ההסתדרות ובמבנה האורגני, עודנו קיים ופועל בחוגים שונים, ולאו דווקא בחוגי ממציאיו, ומתעורר מדי פעם בפעם בצורות ודמויות שונות, ומשמש מכשול ומיפגע בעבודת ההסתדרות מאז היווסדה עד היום הזה.

ועידת חיפה, כועידת פתח־תקוה, לא ביטלה את המפלגות. יתר על כן, ועידת־הייסוד של ההסתדרות הכללית, בניגוד לועידת־האיחוד הראשונה, אף לא הציגה לעצמה מטרה זו, ולא שאפה לביטול המפלגות. אבל כל הסובר שרעיון פתח־תקוה נתבדה ביסודו אינו אלא טועה. המפלגות לאחר ייסוד ההסתדרות הכללית אינן עוד אותן המפלגות שהיו לפני כך.

נשתנו כוח המפלגה, תעודתה ותנאי קיומה. כוח הפעולה הכלכלית, הישובית והתרבותית שהיה מרוכז בידי המפלגה, הועבר כולו לרשות ההסתדרות. ההסתדרות קיבלה על עצמה לא רק את הדאגה לצרכי יום יום של מעמד הפועלים, כמו שדימו קצרי־הראות, אלא ריכזה בידיה גם את כל המוסדות והמיפעלים והמעשים הקובעים את חיי העולם של תנועת־הפועלים. ההסתדרות מנצחת על העליה, ההתישבות והחינוך של העובדים. היא נעשית לגורם מדיני כביר בישוב ובארץ. קשריה את חו"ל הולכים ורבים: את תנועת־הפועלים היהודית, את תנועת “החלוץ”, את הפועל הבינלאומי. לאט לאט נהפכת ההסתדרות למרכז ולמנוף של תנועה עולמית, והיא מאחדת סביבה את כל הכוחות והרצונות והמאוויים בכל תפוצות הגולה המופנים כלפי המשאת ההיסטורית הגדולה של הפועל העברי בארץ – בנין חברת העובדים בשם הגאולה הלאומית והסוציאלית השלמה של העם העברי.

המפלגה מחוץ להסתדרות כמעט נתרוקנה מכל תכנה. כוח השלטון וההשפעה שהיה מקודם למפלגה הודות למפעלים הכלכליים והישוביים שעמדו רשותה, ושבזכותם היתה מאלצת ומכרחת את הציבור להתחשב אתה, בלי קשר את דעותיה והשקפותיה, – כוח זה ניטל מהמפלגה. לא הציבור תלוי עכשיו במפלגה, כי אם להיפך. יש ערך והשפעה למפלגה רק במידה שיש לדעותיה מהלכים בציבור. הרכוש האחד שנשאר למפלגה – זהו רכושה הרוחני. אין המפלגה יכולה עוד לעשות כמעט דבר קטן או גדול על דעת עצמה – היא תלויה בבחירות, בדעת הקהל הרחב שמחוץ לה. אישי המפלגה ומנהיגיה יש להם תוקף רק במידה שציבור הגדול, שלא מחברי המפלגה, נותן בהם אמון ובוחר בהם.

את שלטון המפלגה התלויה אך ורק בחוג חבריה המצומצם ירשה הדימוקטיה המעמדית. בהסתדרות הוקמה מעין מדינת־פועלים, הרשות האבטונומית של המעמד העובד. המשתית של אבטונומיה מעמדית זו היא הבחירה הדימוקרטית, הכללית והשווה וההנהלה הנבחרת על־ידי כל הציבור האחראית על כל מעשיה בפני כל הציבור. לא הסכמי גופים מפלגתיים עומדים ברשות עצמם, לא הרכבות פּאַריטטיות הממוּנות ע"י המפלגות – אלא בחירה חפשית והכרעה חוקית של רוב הציבור בכל שאלה ולכל ענין שדעת הציבור ובאי־כוחו הנבחרים נחלקת בהם. הבסיס המוסרי של ההסתדרות הוא לא שוויון־המפלגות – אלא שוויון החברים.

הדגשתי לעיל “מעין” מדינה, מכיוון שהשוואה זו עלולה להשלות בהפרזתה. ההסתדרות משוללת כוח־כפיה ושלטון באונס – סימניה המובהקים של המדינה. המשמעת שההסתדרות מטילה על חבריה היא משמעת עצמית קיבוצית, התלויה בהסכמה “החפשית”. מקור כוחה ותקפה הפנימיים של ההסתדרות הם מוסריים בעצם, ונשענים על ההכרה המעמדית והאחריות ההדדית של ציבור הפועלים. החברות להסתדרות אינה כפויה – היא נובעת מהרצון וההסכם “החפשי” של כל חבר וחבר – אם כי רצון והסכם “חפשי” זה מותנה בגורמים וציוויים חברתיים, כלכליים ונפשיים רבי־אונים, כמעט מכריחים. הזיקה להסתדרות יש לה שרשים עמוקים במציאות, בצרכי החיים וביסודות הנפש, ולא קל הדבר להשתחרר מזיקה זו. ואם ליחידים היציאה מן ההסתדרות אינה קשה ומכאיבה ביותר, הרי לגופים ציבוריים – קיבוצים, מפלגות וכדומה – הזיקה להסתדרות היא כמעט כפויה, ועזיבת ההסתדרות או פירוק עוּלה במתכוון ובגלוי – הם כמעט דברים נמנעים.

במה דברים אמורים? בפירוק־עול חיובי, בולט, גלוי. לא כן הסרת־עול־ההסתדרות שלילית, חשאית, מכוסה. אין דבר קל ונוח מהשתמטות מאחריות הסתדרותית, מהימנעות משאת בעולה, מהסתלקות מקיום מצוות ההסתדרות ומהיות נאמן לה. דברים אלה יונקים לגמרי מכוח ההכרה הפנימית ורגש האחריות האישי – בין של יחיד, בין של קיבוץ ובין של מפלגה, – ובספירה זו ההסתדרות היא כמעט מחוסרת־ישע ומשוללת כל כוח הכרחה וציווי. ובחולשה זו של ההסתדרות נאחז למעשה הרעיון הפדראטיבי.

במקום התורפה של ההסתדרות יש אפשרות למפלגה להתבצר ולדרוש לעצמה זכויות יתירות וכוח השפעה ושלטון שאינם שאובים ממקור הרצון ההסתדרותי, המתבטא ומתגלה בבחירות ובבחינה הפומבית והציבורית של העמדות והדעות וההשקפות השונות של פלגות ההסתדרות.

הרעיון הפדראטיבי, רעיון הפאריטטיות של המפלגות בצורה זו או אחרת, נשען, ביודעים ובלא־יודעים, על הרפיון הפנימי הטבוע בהסתדרות ועל־ידי כך הוא מגדיל ומרבה את הרפיון הזה. הוא מתנכר לכוחות המוסריים והחברתיים, שעליהם נשענת ההסתדרות, ועל־ידי כך הוא מחליש ומפחית את הכוחות האלה. הוא יונק את תקפו הפנימי לא מרצונה ומכשרונה של המפלגה להועיל להסתדרות – אלא מיכלתה להזיק לה.

הפאריטט משחרר את המפלגה מהזיקה לדעת־הקהל ההסתדרותית ולבחינה ולבקורת הציבורית. בין שרוב הציבור מסכים לעמדת המפלגה ולדרכיה המיוחדים ובין שהוא מתנגד להם – הפאריטט מבטיח מראש את מידת שלטונה והשפעתה של המפלגה.

הרעיון הפדראטיבי שולל באופן זה את האבטונומיה המעמדית וסותר את רצון הדימוקרטיה הפועלית, והוא אינו מסוגל לדור בכפיפה אחת את הפּרינציפּיון של מוסדות נבחרים ואחריות ציבורית מלאה.

הרעיון הפדראטיבי לא רק מתנקש ביסודות המוסריים של ההסתדרות ומחליש כוחה כלפי־פנים – הוא גם מקטין את כשרון־הפעולה המעשי של ההסתדרות וממעיט את דמותה וערכה כלפי חוץ.

אביא שתים שלוש דוגמאות מחיי ההסתדרות המאמתות ומבררות את הנחתי זו. על דוגמאות אלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה.

בועידה השניה של ההסתדרות הוחלט על הוצאת עתון יומי. הדעה שנשמעה בועידה הראשונה ש“אין להכניס להסתדרות את המושג הסתמי של תרבות”, לא החזיקה מעמד זמן רב בהסתדרות, והועידה השניה כבר “העֵזה” לקבל החלטה על הוצאת עתון יומי של ההסתדרות. הדאגות המרובות והקשות האופפות את ההסתדרות בלי־חשׂך, עיכבו זמן רב בעד המוסדות המוסמכים של ההסתדרות לגשת להגשמת ההחלטה של הועידה הכללית השניה. סוף סוף הועמדה השאלה באחת ממועצות ההסתדרות והוחלט לבחור במערכת. הדבר היה במועצה החמישית, ביום כ“ט אייר תרפ”ד. מאז עברו שבעה חדשים, והענין לא מש ממקומו – לא מחוסר אמצעים ולא מחוסר אנשים. החלטת המועצה לא נתקיימה מפני שנתקלה במכשולים שהרעיון הפדראטיבי שׂם על דרך ההסתדרות.

בהרצאתי בחיפה ביום ההסברה – שזכתה ל“פרסום” שלא מדעתי – הזכרתי דוגמה אחרת מהפּראקטיקה הפדראטיבית: קנוניית־המפלגות בבחירות האחרונות למועצות־הפועלים העירוניות. שכיח הוא הדבר ששתי מפלגות עושות הסכם ביניהן על יסוד של עמדה משותפת, זמנית, מינימאלית, ויוצרות על בסיס של מצע מסוים קואליציה של מפלגות. דבר כזה ייתכן גם בהסתדרות. פעולה משותפת כזו של גופים שונים בהסתדרות על יסוד עמדה כללית ומשותפת עשויה להיות גם לברכה להסתדרות, כי היא ממעיטה את שטח החיכוכים והניגודים הפנימיים, ומגבירה את כשרון הפעולה של ההסתדרות ואת כוח השפעתה. אולם כששתי מפלגות הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב – עושות ביניהן קנוניה, מהו המצע המשותף לפעולתן בהסתדרות? היחס לשפה העברית? לבנין הארץ? לתפקידי ההסתדרות? ליצירה המשקית של ציבור הפועלים? למלחמת המעמדות? לקונגרס הציוני? לאינטרנציונל? נקודת־השיתוף ביניהן אפשר למצוא בהתנגדותן, למשל, ל“אחדות־העבודה”. ייתכן ששתיהן מאמינות שהתנגדות זו היא מוצדקת ופוריה. אולם האם דיה נקודה זו לפעולה משותפת בהסתדרות? קנוניה כזו משוללת כל יסוד מוסרי ותוכן ציבורי הסתדרותי. הודות לקנוניה זו מקבלות מפלגות שדעותיהן נדחו על־ידי הרוב הגדול של הציבור יכולת לשלוט בצבור נגד רצונו ונגד הכרתו. קנוניה זו גם חסרה כשרון־המעשה, כי מצע שלילי בלבדו אינו מסוגל לשמש יסוד לפעולה. על פי טיבה והגיונה הפנימי מוכרחה קנוניה זו להחליש ולפורר את ההסתדרות גם כשאין כל כוונה לכך. בלי “גזורו”, בלי הפרדה והפקרה של המיפעלים והמעשים והרשויות לא תיתכן ולא תצויר כל פעולה של קנוניית מפלגות הסותרות ושוללות זו את זו ביסודן ובמהותן.

הרעיון של פדראציה של מפלגות חדר גם לחוגים העומדים מחוץ להסתדרות, והביא גם שם נזק רב לציבור הפועלים בארץ.

זה שנתיים שההסתדרות תובעת הקמת שכונות־עובדים בתור תנאי יסודי לקיומו וביסוסו של הפועל העירוני. דרישה חיובית זו של ציבור הפועלים, שהוכרזה בוועידה הכללית של ההסתדרות, נתקלה מהרגע הראשון בהתנגדות ואי־הבנה מצד הנהלת הקרן הקיימת, שלא הכירה בחובתה להיענות לצרכי ההתישבות של אלפי הפועלים העירוניים. זמן רב נמנעו מנהלי הקרן הקיימת מרכישת קרקע לבנין שכונות העובדים ליד חיפה ויפו, ודחו את הדרישות הנמרצות והבלתי פוסקות של ההסתדרות. אחד הנימוקים – או האמתלאות – לדחיה זו היתה הטענה ששכונת העובדים אינה דרישת ההסתדרות, אלא דרישת אחת המפלגות בהסתדרות. פעמים אחדות פניתי בשליחות ההסתדרות לראש הנהלת הקרן הקיימת, הא' מ. מ. אוסישקין, בדבר קרקע לשכונות העובדים, ובכל פעם שמעתי את התשובה ששכונת־העובדים אינה אלא דרישת “אחדות־העבודה”, וכי “הפועל־הצעיר” מתנגד לכך שהקרן הקיימת תרכוש קרקע להתישבות עירונית. לא הועילה אפילו השתתפות חבר “הפועל הצעיר” במשלחת לקרן הקיימת, שאף הוא דרש מה שדרשתי אנוכי, ואף הוא בא מטעם ההסתדרות. ייתכן שטענה זו שימשה רק פתחון־פה – אולם אין כל ספק שהיא היתה זמן רב בעוכרי המיפעל של שכונת העובדים, שההסתדרות נלחמה ונלחמת עליו. וכמה נפוץ ורגיל הדבר בפנים, שכל הרוצה להתעלל באחד ממוסדות ההסתדרות, או לבטל את ערך מעשיה והחלטותיה או למעט את דמותם – תולה הקולר בצוואר המפלגה “השלטת”, כאילו נבחרי ההסתדרות חדלו מהיות נבחרי ההסתדרות רק משום שהם חברים למפלגה זו או אחרת.

אף־על־פי שההסתדרות קיימת זה ארבע שנים, טרם השתרשה ונתעמקה ונתבצרה ההכרה ההסתדרותית בלבות ובמוחות החברים, וכל גל של עליה חדשה, אשר “לא ידע את יוסף”, אשר לא חי את כל הכאב והסבל והנפתולים אשר כולנו, על כל זרמינו ומפלגותינו, כאבנו וסבלנו ונפתלנו עד שהגענו לאיחוד ועד שהקמנו בעצב וחרדה, בתקווה ואמונה את הבימה האחת, הכללית הנאמנה – כל גל של עולים חדשים מכניס לארץ מושגים ויחסים שאינם הולמים את טיבה של ההסתדרות, זו המאחדת ומרתקת את כולנו בעבודה ובמיפעל, ביצירה ובמלחה, בחיי יום יום ובדאגות לחיי עולם.

אין כל ספק שהמצב הקשה אשר נתהווה בהסתדרות במחצית השנה האחרונה, הסכסוכים וההתנצחויות המפלגתיים המכאיבים שריפו את ידי ההסתדרות והפריעו קשה בעד פעולות מוסדותיה האחראיים – מקורם לא רק בנטיות האטאוויסטיות המתעוררות פה ושם מזמן לזמן, אלא במידה רבה בהשקפות־חוץ, ביחסי־נכר שהכניסו העולים החדשים אשר נתבצרו במפלגות הקיימות והאצילו עליהן מרוחם.

ועדיין יש צורך, לאחר שמלאו ארבע שנים לקיום ההסתדרות – וצורך זה יחזור מזמן לזמן – להזכיר ולהסביר ולהטעים שבוועידת חיפה נוסדה לא פדראציה של מפלגות השליטות על הציבור מתוך קנוניה והסכם הדדי, אלא הסתדרות כללית אחת ויחידה של מעמד־הפועלים בארץ, העומדת ברשות עצמה ושולטת על גורלה, הבוחרת את שליחיה ומחליטה על כל עניניה וצרכיה כרשות דמוקראטית ואבטונומית: בהסכמה כללית כשאין חילוקי־דעות, ובהכרעות הרוב כשהדעות מחולקות.

• – – – –

בזאת לא נאמר שאחרי היווסד ההסתדרות בטלה המפלגה וניטל טעם קיומה. מי שאינו רואה את המפלגה מפני ההסתדרות, שוגה לא פחות ממי שאינו רואה את ההסתדרות מפני המפלגה.

י“ב בשבט תרפ”ה

בתנועת־הפועלים בארץ נשמעה עכשיו קריאת האיחוד. הקריאה באה כמעט בבת־אחת מחברים שונים מבלי שנדברו איש את אחיו. וקריאה זו אינה חדשה.

לא השנה ולא לפני שש שנים נתחדש דבר האיחוד בתנועתנו. מיום הכּר הפועל העברי בארץ את גורלו הקשה והגדול ואת אחריותו הרבה והכבדה לא שלווה נפשו מאין איחוד. ועד אשר דבר האיחוד לא יקום במלואו ובלי שיירים – לא יתן דמי.

וגם זאת עלינו לדעת: לא היום ולא מחר ואף לא מחרתיים יקום הדבר ויהיה. מעמד־הפועלים בארץ לא יבצע את דבר איחודו כל עוד לא השלים את דבר היבנותו. המעמד העובד בארץ עוד טרם קם ויהי. הוא רק הולך ומתהווה. העליה מהווה ובונה אותו מתוך חבלי־לידה קשים ובלתי־פוסקים. וחבלי־לידה אלה מלווים גם את תנועת האיחוד.

מיום שקמו בארץ שתי מפלגות־הפועלים הראשונות לפני עשרים שנה – לא פסקה פעולת האיחוד בתנועת הפועלים בארץ.

הנסיון הראשון לאיחוד, הידוע לי מתוך השתתפות בו, נעשה בפתח־תקוה בתחילת חורף תרס“ז. תכנית ה”איחוד" היתה אז צנועה מאוד: סידור כל פועלי המושבה באגודה כללית אחת אשר תנהל ברשותה את מטבח־הפועלים (זה היה אז “משק־הפועלים” היחיד בארץ) שנמצא אז ברשות המפלגה, תייסד מכבסה משותפת ותדאג להמצאת עבודה לכל הפועלים.

כמעט כל פועלי המושבה נתנו ידם ל“איחוד” זה: כל חברי “פועלי־ציון” (הם היו המתחילים בדבר), כל הבלתי־מפלגתיים ורוב חברי “הפועל הצעיר”. ראשי מרכז “הפועל הצעיר” ביפו (על תל־אביב עוד לא חלם איש בימים ההם) נבהלו משום־מה מאיחוד זה וחרדו לפתח־תקוה לדבר על לב חבריהם שלא יתחברו לאגודה. חברי “הפועל הצעיר” המקומיים התאבקו זמן־מה נגד מנהיגיהם, אך לבסוף גברה משמעת המרכז המפלגתי – וה“איחוד” לא יצא לפועל.

הנסיון שלא הצליח בפתח־תקוה עלה יפה בגליל. ואולי הודות לריחוק המקום ממרכז המפלגה ביפו. עתונות הפועלים עוד טרם היתה בארץ. הרכבת לגליל לא עלתה אפילו במחשבה, והקשר בין יהודה והגליל היה כמעט אך ורק ברגל. וההליכה לגליל היתה מעין מאורע שלא נתרחש בכל יום, אפילו לא בכל חודש. באותו זמן שמנהיגי “הפועל הצעיר” נלחמו בפתח־תקוה נגד ייסוד אגודת־פועלים כללית בלתי־מפלגתית – סודרה בסג’רה הסתדרות “החורש”, שאיחדה את כל פועלי הגליל התחתון (סג’רה, ימה, מסחה ומלחמיה) וניהלה את כל עניני העבודה במושבות הגליל. מספר פועלי הגליל הגיע אז לחמישים־ששים, מספר הנראה בימינו אלה כמעט נלעג, אולם אז היה זה כוח. בוועד “החורש” היו חברי שתי המפלגות – ואיני זוכר אף מקרה אחד של חילוקי־דעות בעבודה על פי הקו המפלגתי. המחיצות המפלגתיות לא בטלו באופן פורמאלי, אבל הניגודים המפלגתיים לא היו מורגשים כלל בפעולת “החורש”.

אחרי ביטול “החורש” באה תקופת ועדי הפועלים במושבות. גם מוסד־פועלים כללי זה, הנראה היום כל כך טבעי ופשוט והכרחי – קם אז רק אחרי התאמצות והתאבקות שנמשכה שנים אחדות.

בשנת תרע“א, בתחילת הקיץ, נוסדו ההסתדרויות החקלאיות הראשונות – תחילה בגליל, ואחר כך ביהודה. וגם כאן היו חבלי־איחוד קשים, וזמן רב לא פסקו החיכוכים והסכסוכים את המפלגה שעינה היתה צרה בפעולתה הישובית של ההסתדרות. המפלגה דרשה שההסתדרות תהיה רק “פרופסיונלית”. אולם סוף סוף ניצחה ההסתדרות ופרצה את מסגרת ה”פרופסיונאליות" הצרה.

בשנת תרע“ג נעשה נסיון להקים “ועד מאוחד של פועלי א”י”. בוועד זה השתתפו פועלי־יהודה החקלאים, פועלי הגליל ו“השומר”. אולם ועד זה לא נתקיים זמן רב. רק בסוף המלחמה הוקמה הסתדרות חקלאית אחת לכל הארץ – בוועידת־האיחוד בפתח־תקווה, שבה נתאספו בפעם הראשונה כל הפועלים החקלאים בארץ לוועידה כללית אחת (כ“ד אדר א' תרע”ט).

שני מפעלי האיחוד הגדולים של הזמן האחרון עודם חיים בזכרונו של חלק גדול מציבור הפועלים בארץ: האיחוד הציוני הסוציאליסטי ב“אחדות העבודה” בפתח־תקוה (אדר תרע"ט) והאיחוד הכללי בהסתדרות העובדים בחיפה (כסלו תרפ"א).

יש להוסיף גם את מעשה האיחוד האחרון שאף הוא יצא לפועל בפתח־תקווה – הצטרפות הפועל המזרחי להסתדרות הכללית (חשון תרפ"ה).

• – – – –

בפתח־תקווה הועמדה לראשונה שאלת האיחוד בכל היקפה ובכל עמקה. תכנית האיחוד של “אחדות־העבודה” מיצתה את כל תכנה של תנועת־הפועלים בארץ. תכנית זו נבעה מתוך הכרה ואמונה עמוקה שבארץ קיים ציבור פועלים מגובש ומאוחד בדרך עבודתו ומגמת־חייו. זו היתה ההכרה שלמעמד־הפועלים בארץ אין מטרות של מעמד בלבד – אלא מטרות של עם; שתעודתו ההיסטורית של המעמד העובד היא – ביטול המעמדות וקביעת כל חיי העם בצורת חברת־עובדים בת־חורין ושוות־זכויות; שהכוח הגדול אשר יבנה את המעמד העובד ויגשים את מטרתו ההיסטורית היא עליה עממית גדולה, ובראשה עליה חלוצית אשר תפלס את הדרך למעמד עובד וכובש; ושאחד התנאים להגשמת המטרה של מעמד הפועלים – הציונות הסוציאליסטית – היא איחודה הגמור והשלם של תנועת־הפועלים בכל ענפיה וחלקיה.

הציונות הסוציאליסטית ש“אחדות־העבודה” קבעה במרכז תכניתה לא היתה התורה המופשטת, הערטילאית של הציונות הסוציאליסטית של בעלי ההלכה התיאורטית בגולה – אלא תורת החיים והמפעל של הפועל העברי בארץ במשך חמש־עשרה שנות עבודה, יצירה ומלחמה. הציונות הסוציאליסטית אשר נתגלמה ונתגבשה בחיי יום יום, ברצונות ובמאוויים שנשקעו במפעלי העבודה וההתישבות, התרבות והשמירה.

בלב ציבור הפועלים בשלה ההכרה שאין כל טעם ויסוד וזכות והצדקה לפירודים המפלגתיים ולקרעים הסידוריים, ושרק מתוך הרגלי המסורת הטפלה והעקרה קיימות המחיצות המלאכותיות המפוררות והמחלישות והמכשילות. בכוח־איתנים תקפה את כל חלקי הציבור העובד הרגשה בוערת שבשעה זו, בעמדנו על סף העליה החדשה, הרחבה, עם אפשרויותיה הגדולות ומכשוליה העצומים, הוטלה על תנועת־הפועלים בארץ אחריות רבה וכבדה ושליחות נאמנה להכשיר את הדרך לקליטת העליה בעבודה, בהתישבות, בתרבות, בשפה; ללקט וללכד בארץ ובחו"ל אל כל הכוחות הציוניים־סוציאליסטיים בתנועת־הפועלים ובתנועה הציונית לחטיבה אחת רבת־אונים ואדירת־השפעה לשם כיוון כל הפעולה הישובית והמדינית לקראת בנין המשק הלאומי בארץ ברשות העובדים ולקראת השלטת העבודה בארץ ובעם.

כשלהבתיה הוצתה ולהטה בנשמת ציבור־הפועלים, על כל סיעותיו ומפלגותיו, השאיפה לאיחוד שלם וגמור שאין אחריו כל שיור. לציבור־הפועלים שנמצא בארץ מלפני המלחמה הושיטו יד־חברים גם חלוצי העליה השלישית הראשונים שבאו לארץ עם הגדודים האמריקנים.

בוועידת האיחוד בפתח־תקוה, שכינסה בפעם הראשונה את כל פועלי ארץ־ישראל, הגיעה תנועת האיחוד לשיא יכלתה ואונה – ולא עצרה כוח להתגבר לגמרי על שעבוד המסורת.

לא על נקלה עלה הדבר בידי השוללים המעטים לפגום את האיחוד השלם והגמור. מששים הצירים שנועדו בוועידה החקלאית הכללית – ארבעים ושמונה, חברי מפלגה ובלתי־מפלגתיים, ענו כאחד בחיוב. אף אחד לא הרים ידו נגד, ורק שנים־עשר נמנעו מהצביע באותו מעמד. ורק לאחר איזולאציה מלאכותית מאחורי הפרגוד המפלגתי בתוך אטמוספירה מחוממת של יחסים מפלגתיים אינטימיים, הצליחו מתנגדי האיחוד, אחרי התאבקות קשה ובסבל רב, לקבל משנים־עשר הצירים את תשובתם השלילית. האיחוד השלם לא קם – ואחרי זה, כשהיה צורך להבאיש את האיחוד, להטיל דופי באחרים, באו המלעיזים והמציאו את ה“פירוש” הידוע בנוסח השגור שכל דבר־האיחוד לא היה אלא מַניבר סטראטגי שהוכן מראש, השתמשות במרמה בלוזונגים פופולאריים של איחוד, לשם עשיית קאפיטאל מפלגתי וכו' וכו' ככתוב.

תנועת־האיחוד הגדולה בפתח־תקוה העשירה והיפרתה את תנועת־הפועלים בארץ, אם כי לא ניתן לה כל רצונה. נוצרה “אחדות־העבודה” אשר הרימה את קרן הפועל העברי בתור כוח מעמדי־לאומי מכריע בישוב ואשר סללה את הדרך להקמת ההסתדרות הכללית.

באה העליה השלישית. מספר העולים החדשים עלה בכמותו על ציבור הפועלים שהיה בימי פתח־תקווה בארץ. בכוחה של העליה החדשה נתגברה תביעת האיחוד הכללי – והגיעו ימי חיפה. הפעם היה העיקר לא איחוד גמור – אלא איחוד כללי. מצע האיחוד החדש שעיבדה “אחדות העבודה” נתקבל בוועידת חיפה כמעט ככתבו וכלשונו, ונוסדה ההסתדרות הכללית.

נוצר הכלי הגדול המכיל את כל מעמד הפועלים בארץ והמוכשר לדלות בפעולתו את כל תכניה הלאומיים והמעמדיים של תנועת־הפועלים בארץ – בתנאי, שתפעל בתוכו מפלגה מכוונת רבת־יכולת ואדירת־רצון, אשר תדריך את מעשיו ותשליט בהם את המגמה של הציונות הסוציאליסטית.

עם ייסוד ההסתדרות נשתנו התנאים והיחסים הסידוריים בתנועת־הפועלים ודרכי הפעולה וההפעלה נעתקו למסלול חדש. כוח הפעולה והמעשה נתרכז בהסתדרות; ההדרכה והכיוון וההפעלה הוטלו על המפלגה.

ביסוד ההסתדרות לא הונחה כל תכנית ומגמה פרוגראמטית. בה ניתנה רק המסגרת הכללית, המסגרת לכל המעשים והפעולות והענינים של מעמד הפועלים. מתוך מסגרת זו הוצאו בכוונה הדעות וההשקפות, האמונות והמגמות. ההסתדרות אינה שואלה ל“אני מאמין” של חבריה, היא הסתדרותו של המעמד כמו שהוא. כל פועל, אם גם אינו מחייב את כל תכניה של תנועת־הפועלים בארץ ומתנכר לתעודתה הלאומית או המעמדית או גם לשתיהן יחד – הוא אזרח בהסתדרות, כל זמן שאינו מפר את משמעתה בפועל. החובה האחת שההסתדרות מטילה על חבריה – זוהי משמעת הפעולה. אולם טיבה של הפעולה, שההסתדרות מחייבת במשמעתה את חבריה – אינו נתון מראש במסגרת ההסתדרות.

פעולת ההסתדרות, מגמתה, כיוונה ונטייתה, תלויים ומותנים ברצונם וביכלתם של הכוחות השונים הפועלים ומכריעים בתנועת־הפועלים בארץ בתוך מסגרת ההסתדרות.

* * *

בימי פתח־תקווה היו הכוחות המצויים בתנועת־הפועלים בארץ מאוחדים במגמת עבודתם ובמאוויהם הפנימיים, אם כי באופן סידורי היו נפרדים ומפולגים. חמש־עשרה שנה של עבודה ונסיון משותפים גיבשו את ציבור הפועלים ועשוהו לחטיבה חברתית אחת. אולם מעמד פתח־תקווה היה יחיד בשעתו, ועם בוא העליה החדשה נשתנה המצב.

העליה לא זו בלבד שהיא מעבירה אלפי עולים בגיל העבודה מהגולה לארץ – היא גם משנה והופכת את כל הוויתם החברתית, הכלכלית והתרבותית. תנועת­־הפועלים בארץ אינה המשך והעתק של תנועת־הפועלים בגולה. בתנועת־הפועלים היהודית בגולה אין גידול מתוך עליה ואין שאלות קליטת העליה. אין הפועל היהודי בגולה עוסק בהתישבות, ואין הוא מרגיש עצמו אחראי על גורל הקמת המשק. מלחמתו המעמדית היא דלת־תוכן, מצומצמת ומוגבלת בשאלות המשכורת ותנאי העבודה יום־יום. אין לו המאוויים המעמדיים־לאומיים להשלטת העבודה בחיי העם ואין הוא מכיר את כל סבך השאלות והתפקידים של כיבוש ארצי. עצם מבנהו הכלכלי והחברתי הוא חד־צדדי, הוא סגור בתוך מקצועות עבודה אחדים שמקומם במשק הארץ אינו מכריע.

תנועת־הפועלים בארץ היא יצירה חדשה, ילידת מהפכה קשה ועמוקה, והיא מתפתחת לפי החוקים המכוונים את קליטת העליה ואת צמיחת הכלכלה והתרבות בארץ. מוצאו החברתי, חינוכו המעמדי, אפיו וטיבו הכלכלי, אוצר מחשבתו וערכיו המוסריים של הפועל לפני בואו לארץ לא הכשירו אותו למפרע לתפקידים שהוטלו עליו למלא בארץ בעבודה, בתרבות, ברכישת השפה, בהתישבות, בהסתדרות. הפועל בארץ נתבע לשינוי־ערכין בכל תפיסת־החיים, בעבודה, בהווי, בהכרת התפקידים והאחריות המעמדית והלאומית. שינוי ערכין אלה כרוך בקשיים ובמכשולים ולא בן־לילה ייעשה.

יוצאי המעמד הבעל־ביתי העוברים לארץ לעבודה, מביאים אתם את האידיאולוגיה הלאומית הכוזבת המתכחשת למעמד־הפועלים ומתנכרת למלחמתו המעמדית ולתעודתו בהשלטת העבודה בחיי העם והארץ. וחניכי ההכרה הפרוליטרית שבגולה מכניסים לארץ זרוּת וחוסר־הבנה ביחס לתפקידים הלאומיים־מעמדיים של הפועל העברי בעליה, בהתישבות ובתרבות, ודרכי מחשבתם ופעולתם אינם הולמים את צרכי העבודה בארץ.

ורק לאחר שעליה רבת־פרצופים־וניגודים זו נעקרת בטבוּרה מעברה המדולדל והעקר בגולה ונקלטת בשרשיה בקרקע הארץ, רק לאחר שהיא מהותכת ונצרפת בכור העבודה והנסיון בארץ – רק אז מתגבש הדפוס החדש המוצק והנאמן של תנועת־הפועלים הארצישראלית המתרקע ומזדכך על סדן המחשבה והמיפעל של העבודה בארץ.

פרוצס זה של היתוך וגיבוש בתוך תנועת־הפועלים בארץ אינו פוסק – כל עוד נמשכת העליה. ובינתיים גדולה ורבה ההתרוצצות של רצונות ומאוויים וזרמים זרים ושונים ומתנגדים.

מצב זה חייב בחיפה את הוויתור של “אחדות־העבודה” על תכנה הפרוגראמתי באיחוד המלא. ההסתדרות הכללית מחויבת לשמש בית ומקלט לכל מעמד הפועלים, על כל ניגודיו וזרמיו. ומצב זה הוא הוא שחייב את “אחדות העבודה” להישאר בתור מפלגה המכוונת ומַפעלת את ההסתדרות.

“אחדות־העבודה” לא יכלה לוותר על תביעתה היסודית של תנועת־הפועלים בארץ – תביעת האחדות הפנימית של התנועה לכל ענפיה וחלקיה, שבה היא רואה אחד התנאים המקודמים להגשמת מטרתה: הגשמת הציונות הסוציאליסטית, השלטת העבודה בארץ ובעם. מעמד הפועלים ותעודתו אינם ניתנים להפרדה. הנושא והנשוא של התנועה מהווים חטיבה אחת. זהו רעיון האיחוד. השינוי שחל ברעיון הזה בין פתח־תקווה וחיפה לא היה שינוי בתוכן ובמהות – אלא בצורת הגשמתו. בפתח־תקווה נתבעה התנועה ליצירת הכלי האחד אשר יכיל בתוכו גם את נושא התנועה וגם את נשואה: מסגרת כללית וכלילה בתכנה, בלי כל ריווח בין הדבקים. בחיפה ולאחריה ניתנה האפשרות ליצור רק את המסגרת הכללית. את החלל הריק כביכול שבמסגרת זו צריכה ומחויבת למלא המפלגה, שהיא היא השומרת על האחדות הזאת בתוך ההסתדרות בפועל. ההסתדרות לפי תפיסתה של “אחדות־העבודה” אינה מטרה לעצמה – היא לא באה רק לשם התועלת שבקיומה לחבריה, אלא בתור מכשיר להגשמת תעודתו ההיסטורית של מעמד הפועלים בארץ.

עמדה זו של המפלגה בהסתדרות הוגדרה במועצת “אחדות־העבודה” בירושלים שנתכנסה לאחר היווסד ההסתדרות (כח־כט כסלו תרפ"א) בארבעת הסעיפים הבאים:

א) “המועצה של “אחדות־העבודה” רואה בהסתדרות הכללית של העובדים את האירגון היחידי של מעמד הפועלים שעליו לסדר ולנהל בארץ ובחו”ל את כל הענינים הישוביים, הכלכליים, התרבותיים והמדיניים של המעמד העובד בארץ וקשריו את “החלוץ” ותנועת־הפועלים העברית והכללית בעולם.

ב) את תעודתה רואה “אחדות־העבודה” בפעולה אקטיבית ומאורגנת בתוך ההסתדרות – לשם השלטת הציונות הסוציאליסטית בכל פעולותיה של ההסתדרות.

ג) “אחדות־העבודה” ממשיכה את פעולתה להגשמת האיחוד המלא של פועלי ארץ־ישראל.

ד) “אחדות־העבודה” מנהלת ברשות עצמה רק אותן הפעולות, שטרם נכנסו לחוג פעולתה של ההסתדרות" (קונטרס ק"ד).

• – – – –

מועצת “אחדות־העבודה” האחרונה הציגה מחדש את שאלת האיחוד על סדר־יומה של תנועת־הפועלים בארץ.

הפעם הוצגה השאלה לא כמו שהועמדה בפתח־תקווה ואף לא כמו שנתעוררה בחיפה. תנועת־הפועלים בארץ, ככל תנועה כובשת וריבולוציונית, מתיצבת מדי פעם לפני תפקידים ומצבים חדשים המחייבים אמצעי־פעולה ודרכי־השפעה וריכוזי־כוחות חדשים אשר יהלמו את הצרכים המתחדשים בתנאים שאין דומה להם בעבר התנועה.

תנועת־הפועלים אינה יכולה למוֹד את צרכיה בקנה־מידה של אתמול ואינה רשאית לקבוע את דרכיה רק מתוך הרגל ומסורת. השיטה שהתאימה אתמול לא תסכון מחר, והסיסמה שהיתה פעם מלאת־תוכן וריבולוציונית נעשית נבובה ועקרה עם שינוי התנאים.

מעמד פתח־תקווה לא ניתן להישנות. תנועת האיחוד בפתח־תקווה נבעה מתוך האמונה שציבור הפועלים כולו, במאה אחוזיו, מאוחד הוא בתוך־תוכו, בדרך פעולתו ובמגמת־מאווייו, והמטרה היתה לאחד את המאוחדים. כיום אין כל הציבור מאוחד ברצונו ובעבודתו. ועל הבלתי־מאוחדים אין לכפות את האיחוד בכוח, אפילו בכוח הרוב.

אפשר אמנם לבוא לוועידה הכללית של ההסתדרות במצע פרוגרמתי ציוני־סוציאליסטי מלא, שירכז סביבו רוב בהסתדרות ויהפוך בכוח הרוב את ההסתדרות הכללית להסתדרות ציונית־סוציאליסטית – אולם מעשה זה עלול לגרום ליצירת הסתדרות מתחרה אשר גם אם תהיה קטנה ודלת־תוכן וחסרת־אונים, תהרוס את אחדותה הסידורית של תנועת־הפועלים בארץ. ההסתדרות תיהפך אז למפלגה, לאחת המפלגות של הפועלים.

כוחה של ההסתדרות היום עדיף מכוחה של מפלגה. בוועידת חיפה נעשה מעמד הפועלים בארץ לגוף חי אחד שמחזור־דמו הכללי שוטף מתוך מרכז אחד ואליו הוא חוזר: המרכז הזה הוא ההסתדרות. בהסתדרות נשקעו ונצברו כל אוצרות היצירה והמרץ של ציבור הפועלים, בעבר ובהווה, ובה אחוזים ומעורים כל מפעלינו הישוביים והכלכליים. את המפלגה אפשר לעזוב – להסתדרות דבוקים בכל רמ"ח האיברים. ההסתדרות הכללית והיחידה של כל התנועה עומדת כסלע איתן, ולמרות כל רפיונה ולקוייה אין כוח בארץ אשר יפרק את איחודה.

משום כך אין לחזור על האיחוד בפתח־תקווה, ואין לשנות את אפיו ומשתיתו של האיחוד בחיפה.

מועצת “אחדות־העבודה” הציגה על סדר היום את שאלת האיחוד המדיני הסוציאליסטי בתוך ההסתדרות; איחוד כל אותם האישים, הקיבוצים, הגופים והמפלגות בתנועת־הפועלים בארץ שיש להם עמדה משותפת למעשה בכל השאלות המרכזיות והמכריעות של התנועה הציונית והסוציאליסטית, – לגוף מדיני אחד אשר יפעל בתוך ההסתדרות, בישוב, בארץ, בתנועה הציונית, בתנועת־הפועלים היהודית, באינטרנציונל הסוציאליסטי, ואשר יכוון ויכשיר את תנועת־הפועלים בארץ ובחו"ל לקראת מילוי תפקידיה ויעודיה החדשים בתוך התנאים המשתנים, בישוב, בעליה ובתנועה ציונית.

---

הפועל העברי לא בא הנה כפליט המחפש לו מיקלט באשר ימצא והחוזר אחרי אמצעי־קיום מכל הבא ליד. כשליח העם עלה לארץ, וכחלוץ המפעל הגדול של המהפכה העברית כבש את עמדותיו בעבודה, במשק ובישוב. בכל מעשה ובכל מיפעל, קטן או גדול, בעבודתו בכפר ובעיר, בבנין משקו החקלאי והחרושתי, בכיבושי השפה והתרבות, בשמירה ובהגנה, במלחמה על עניניו וזכויותיו בעבודה, בסיפוק צרכיו המעמדיים והלאומיים, בהקמת מוסדותיו והסתדרותו – ריחף לפניו היעוד ההיסטורי של המעמד אשר עליו הוא נמנה ואשר להקמתו בארץ פילס נתיב: היעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים לקראת המהפכה אשר תשליט את העבודה בחיי העם והארץ. הפועל העברי שילב בעבודת־חייו את דבר הגאולה הלאומית, ובמלחמתו וביצירתו המעמדית צרר את כל התוכן של מאוויי העם וצרכיו ההיסטוריים.

בניגוד לשליחי מעמדות אחרים בארץ ובציונות לא הועמד הפועל לפני הסתירה שבין צרכיו ומאווייו המעמדיים ובין ענייניו ושאיפותיו הלאומיים. הפועל המכיר בתעודת־מעמדו והנאמן ליעודו ההיסטורי, ממלא בבת־אחת שתי שליחויות שהן אחת: שליחות המעמד ושליחות העם כולו. כל המאמץ המעמדי של הפועל בפעולתו המשקית והמקצועית, המדינית והתרבותית, במידה שהיא מכוּונת לתכליתה המרכזית וההיסטורית, יוצר וכובש עמדות לאומיות בארץ ומפלס דרך רחבה לעליה עממית. מלחמת־המעמדות של הפועלים בהיקפה הפרינציפיוני ובגילוייה הממשיים מכוּונת לא לפילוג העם ולהחלשתו – אלא, להיפך, לאיחודו האמיתי והשלם ולהגברת כוחותיו והפראתם.

אמנם, גם שליחי המעמדות האחרים דוגלים בשם האינטרסים הלאומיים, ובמידה שהם ממלאים תפקיד חיובי בבנין הארץ הם גם עושים עבודה לאומית. אולם זהו הגורל האובייקטיבי של כל שאר המעמדות – עניניהם המעמדיים מוכרחים, באיחור או בהקדם, להתנגש בגלוי ובסתר עם צרכי העם והעליה. בלי לנגוע בטפילי “היזמה הפרטית”, שאינם מביאים לארץ כל הון ורכוש אלא תאוות־הבצע על חשבון ההון הלאומי, ההתעוררות הלאומית והעליה, הרי גם בעלי ההון ממש בכל מדרגותיהם, המסייעים כפי מידת־יכלתם לבנין הארץ ולהרחבת כוח הקליטה של הישוב – עלולים להתיצב כצר לצרכי העליה וההתישבות העממית. ולא מתוך רצון רע וזדון־לב, אלא בתוקף ההגיון הפנימי והטבע של ההון הפרטי השואף לרווחים ולניצול. האמרת מחירי צרכי המחיה על־ידי ההון המסחרי, העלאת שכר הדירות על־ידי בעלי־הבתים, התיקרות הקרקעות על־ידי הקנין הפרטי בקרקע – כל אלה מכבידים ומקשים את הקליטה ואת ההתערות של העליה העממית ושמים מכשולים קשים להתישבות הלאומית. המשק הפרטי בעיר ובכפר הקיים על ניצול העבודה השכירה, שואף, מדעת ושלא־מדעת, בשגגה ובמזיד, להורדת השכר ולהרעת תנאי־העבודה עד כדי שפל המדרגה של הפועל הזול מעוט הצרכים, ומסכן את אפשרות קיומו של הפועל העברי ומכשיל את העליה העובדת.

מי זה יערוב את לבו לומר, שהחשבון של ההון הפרטי בארץ־ישראל עולה בד בבד את הצרכים של עליה עממית עברית ואת התביעות של הפועל העברי? “ההון הפרטי” שהושקע עד עכשיו במשק היהודי המעסיק פועלים עברים – ספק אם הוא פרטי – עד כמה שהוא הון; ואם הוא באמת הון – עד כמה הוא פרטי. כמעט כל המשק “הפרטי” הקיים בארץ על יסוד של עבודה עברית, עדיין יונק ממקורות לאומיים או מעין־לאומיים, ותלוי בתמיכה לאומית ישרה או עקיפה, ובצורה זו או אחרת. ההון המושקע במפעלי החרושת “סיליקט”, “חברת החשמל”, “נשר”, הטחנות וכו' הוא ביסודו פרי התנדבות או נדבה לאומית, של מוסדות וחברות היונקים מהרצון הציוני.

ועוד טרם ראינו בארץ מיפעל הבנוי בהון פרטי ממש, אשר יחזור דווקא אחרי עבודה עברית ואשר יזקק דווקא לפועל העברי המאורגן, בעל הצרכים התרבותיים, הנלחם על תנאי עבודה וזכויות מעמדיות, בשעה שהארץ ושכנותיה שופעות עבודה זולה נוחה לניצול ולשיעבוד. הפועלים העברים המעטים העסוקים במיפעלי חרושת העומדים מחוץ לספירת ההשפעה והתמיכה של האמצעים הלאומיים כגון הרכבת, נאלצים להסתגל לתנאי העבודה הנקבעים לא במידת צרכיהם הם, אלא במידת הצרכים של הפועלים שאינם יהודים.

יחידים מבין המעמדות האחרים מסוגלים להתרומם מעל הענינים והאינטרסים של מעמדם ולהכיר בצורך הלאומי ולעמוד לפקודתו. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל. יחידי־סגולה אלה נעשים זרים למעמדם, ואין בכוחם לשנות מן הטבע שהמציאות הכלכלית והחברתית הטביעה במעמד בתור כלל. בכל הזמנים ובכל הארצות היו שאר המעמדות בתור כאלה נאמנים לצרכי עמם רק במידה וכל עוד שהצרכים הללו הלמו את עניניהם המיוחדים והאגואיסטיים. יחיד הוא מעמד־הפועלים בהתאמתו האובייקטיבית לצרכים ההיסטוריים של העם, יחיד הוא בכשרון נאמנותו המתמדת לאינטרסים הלאומיים, כי בידו המפתח לעתידות העם ועליו הוטלה השליחות – דרך מלחמת־המעמדות – לשחרר את העם מהניגודים המעמדיים.

יחיד או יחידים מבין מעמד־הפועלים עלולים להתכחש לשליחותם הלאומית, כשם שיש פועלים המתנכרים לצרכי מעמדם ונותנים יד לצריהם. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל. ציבור־הפועלים בתור כלל, שבשלה בתוכו הכרתו המעמדית, כלומר הכרת היעוד ההיסטורי של מעמדו, רואה את צרכיו ואת צרכי עמו, עניניו המעמדיים ועניניו הלאומיים, כשהם אחוזים ודבוקים ומהווים חטיבה אחת אשר אין להפרידה ולפרקה.

השאלה הנשאלת לפעמים אם הפועלים צריכים לתת משפט־הבכורה לצרכים הלאומיים או לתביעות המעמדיות אינה אלא מגלה את בערות שואליה. שאלה זו אפשר להציג לשליחי מעמדות אחרים: הענינים המעמדיים בד־בבד את הענינים הלאומיים. הזהות האורגנית של התעודה הלאומית והמעמדית בתנועת־הפועלים טבועה במהותו החברתית והכלכלית של מעמד־הפועלים, וזהות זו מונחת ביסודה של ההכרה המעמדית. הכרה זו רואה את הניגודים המעמדיים בתוך העם וגם את הדרך לביטולם – על־ידי מלחמת המעמדות בתוך האומה.

ההתעלמות מהניגודים המעמדיים בעם בשם הרעיון הלאומי ובשם אחדות־האומה עושה את הרעיון הלאומי פלסתר ומתעה מהדרך המוליכה לאחדות האומה. שלטון הרכוש מפלג וקורע את העם לגזרים, ורק נצחונו המכריע של מעמד הפועלים עתיד לבטל את הקרעים והניגודים הפנימיים. וכל עוד לא הושג שלטון העבודה אין אחדות־האומה אלא שאיפה – שאיפת התנועה הסוציאליסטית של מעמד הפועלים. מלחמת השיחרור של מעמד הפועלים היא גם מלחמה על שיחרורה ושלימותה של האומה. הדרך להגשמת אחדות־האומה היא דרך מלחמת־המעמדות.

תל־אביב, כ“ג בשבט תרפ”ז

בוועידת “אחדות העבודה”

“אחדות־העבודה” קבעה את מיבנה ההסתדרות כאשר הנהו כיום הזה. לאחר שש שנות־פעולה נדמה שאין לשנות שום דבר עיקרי במיבנה זה. שנים אלה הוכיחו, כי אותה החוקה וצורת האירגון שקבענו בהסתדרות מתאימות בקוויהן הכלליים לצרכים ולתנאים של תנועת הפועלים בארץ. אמנם יש עכשיו קיטרוג נגד “ריכוז”. אבל מי שיבוא לבחון את טענות המקטרגים ימצא, כי הן מכוּונות לא נגד הריכוז אלא נגד המרכזים.

נלחמים נגד הריכוז, כביכול, אנשי “השמאל”, הקומוניסטים. ומן המפורסמות היא אהבת הדיצנטרליזציה והשאיפה לאבטונומיה של כל תא ותא, המצויה בקומוניזם. ידוע מה מיבנה התנועה המקצועית ברוסיה. ואני מרשה לעצמי לפקפק גם בכנות הצעקה נגד הריכוז, הבאה מהאגף השני. אם בשעה שמרבים כל כך לערער על הריכוז מתריעים רק על המועצות העירוניות, הרי שזה מעמיד בספק את כנות העירעור. בעצם מציעים לנו מאגף זה שיטת הנהלה חדשה, שלא תיתכן בלי ריכוז גמור ומוחלט, חמור לאין שיעור מזה הקיים כעת. מציעים לנו להנהיג בהסתדרות שיטת־הנהלה הנקראת “צירוף קואליציוני” – שיתפשט בכל תאי ההסתדרות – מן המוסדות המרכזיים ועד כל מועצה עירונית, וכל ועד־פועלים במושבה, ואגודה מקצועית – אשר פירושו, עד כמה שעלה בידי לברר משיחות פרטיות, הוא, כי ההנהלה של כל המוסדות הללו לא תהא תלויה בבחירות המקומיות, אלא תהא מורכבת עפ"י מודוס ידוע, לפי אותו הנוסח שיורכב הועד הפועל של ההסתדרות – מבאי כוח שתי המפלגות המהוות את הקואליציה. זה מחייב מינוי כל ועדי המוסדות וההנהלות מגבוה. אחרת – כל ההצעה אינה אלא אבסוּרד.

אולם אותו הריכוז שהנחנו במיבנה ההסתדרות, ואשר לצערנו לא הצלחנו עדיין להגשימו, איננו ריכוז בהנהלת ההסתדרות, אלא השלטת כיוון אחד בכל פעולתה. שאפנו להקים הסתדרות־פועלים מאוחדת, העובדת כולה עפ"י מגמה אחת, השלטת בכל ענפי פעולתה והמתאימה את כל חלקיה לצורך הכלל. אם דבר־מה דורש תיקון בהסתדרות, הרי זה לא בכיוון של פירור ההסתדרות, אלא להיפך, בכיוון של התלכדות, לשם הגברת כוחנו המעמדי לקליטת העליה ומניעת הקרע העלול להיווצר בין העולים הבאים זה אחר זה.

כי מה היתה ההתנכרות אלינו שראינו לפני 20 שנה מצד הפועלים שעלו לארץ לפנינו? מה פשר המלחמה שישנה כיום בין ההסתדרות לבין “בעלי המלאכה”? האין זאת שהפועל שבא לארץ והספיק להתאזרח רוצה, בכוח העמדה שכבש לו, לנצל את העולה החדש? מגמה יסודית זו שבתנועתנו, לקלוט את העליה ולמזג אותה עם הכוחות הקיימים בארץ ולהוות מכולם חטיבה חברתית ותרבותית אחת, אי־אפשר שתישאר ערטילאית, אלא היא צריכה להתלבש כהסתדרות אחת, המלכדת את כל צורות העולים ליחידה אחת, ואם יש פגם בהסתדרות, הרי זהו קיום המחיצות בין עולים, בין כפר לעיר, בין הפועל המקצועי לפועל ה“שחור”, בין הקיבוץ לבודד¹, בין העובד במשק עצמאי לבין השכיר; בקיצור – חוסר הקירבה והעזרה ההדדית.

ועוד מלחמה אחת עומדת לפנינו – מצד כל אלה, משני האגפים, שאינם רואים עדיין את האחדות והשלמות הפנימית שבתנועתנו, אשר אולי עוד איננה קיימת בפועל, אבל להתגשמותה אנו מחויבים לשאוף. מלחמה זו, שנדמה היה כי כבר הוכרעה, מתעוררת שוב מפעם לפעם. זוהי המלחמה על טיבה של ההסתדרות – אם זוהי הסתדרות כללית, מאוחדת ויחידה של המעמד, או אין זה אלא “צירוף”, קנוניה של מפלגות. מלחמה זו הולכת ונמשכת מוועידת האיחוד בפתח־תקוה, דרך ועידת הייסוד בחיפה ועד אחרי הוועידה השניה, והיא הולכת ומתעוררת מחדש בקשר עם שאלת הבחירות היחסיות.

ראוי לציין כי בוועידה השניה של ההסתדרות נדונה שאלה זו והיו שתי הצעות: האחת – הקובעת בחירות יחסיות למוסדות המחוקקים בלבד, וכנגדה – הצעה של בחירות יחסיות לכל המוסדות. נתקבלה הראשונה, והנימוק פשוט. יש להבטיח לכל חלק ולכל זרם בהסתדרות ביאת־כוח מתאימה. כל הדעות שבהסתדרות צריכות לבוא לידי ביטוי, להישקל במאזני התנועה, ובסופו של דבר להכריע לפי משקלן. ומשום כך אי־אפשר שרק הרוב לבדו יופיע במוסדות שבהם מתבררים ונקבעים קווי הפעולה ונחקקת חוקת־ההסתדרות הכללית, הארצית והמקומית. במוסדות אלה קיימת שיטת הבחירות היחסיות. לא כן במוסדות אכּסקוטיביים המוציאים לפועל את אשר הוחלט לאחר בירור והכרעה. ההוצאה־לפועל מחייבת רצון אחד. אותה אין לפורר, ולא ייתכן שיופיעו כאן באי־כוח צדדים, ואין מקום ליחסיות במוסדות אלה. אלה הם בכל אופן היסודות שנתקבלו בוועידה השניה, ועל פיהם פעלנו עד היום. אין אני אומר ששאלת הבחירות היחסיות היא פרינציפּיונית. אולם לא נתברר לי, שיש באמת יסוד וצורך חיוני של התנועה לשנות את ההחלטה הזאת. בכל אופן, אם גם אני מתאר לעצמי שבינינו יכול להיות ויכוח בענין זה, אבל אותה ההנחה שבה מבססים נביאי היחסיות את דרישתם – שההסתדרות אינה חטיבה אחת שלימה, שציבור הפועלים אינו מעמד אחד, גוף קולקטיבי אחד אלא צירוף של מפלגות, הפועלות אך ורק מתוך הסכם, ובלי הסכם זה אין להסתדרות כשרון פעולה – הנחה זו אנו מחויבים לדחות בכל תוקף.

כן נדמה לי, שלא נוכל לקבל שום שיטת הנהלה בהסתדרות, שאינה מיוסדת על בחירה דימוקראטית, אלא על הסכם של גופים מפלגתיים. לא נוכל להקים ולקיים את מוסדות ההסתדרות על יסוד של צירופים קואליציוניים וקנוניות, אלא על יסוד של בחירה ומצע משותף של עבודה. אני חושב את שותפות הפעולה של כל הזרמים בהסתדרות לאחת המצוות החיוניות של תנועתנו ותנאי מוקדם להגברת כשרון פעולתה. עלינו לסייע להחשת ההתאחדות ולשתף באחריות את כל הכוחות שבהסתדרות הנכונים לשאת בעול. מה טיבו של שיתוף שאינו מבוסס על מצע משותף של פעולה חיובית, ואין ביסודו אלא שלילה כלפי איזה גוף אחר בהסתדרות? אי־אפשר שבאיזה מוסד משקי מרכזי של ההסתדרות יתאחדו מפלגות או קיבוצים לבחור הנהלה – לא מפני שיש להם דרך אחת והם רוצים לשאת באחריות יחד, אלא מפני שהם משותפים בשנאה למפלגה שלישית, ומלבד השנאה הזאת אין שום דבר משותף ביניהם. דברים כאלה הלא קרו אצלנו. ל“צירוף קואליציוני” ממין זה לא נסכים. זוהי קנוניה ההורסת את הבסיס המוסרי של תנועתנו, ונגדה נילחם בכל כוחותינו.

ירושלים, י“ז בטבת תרפ”ח

---

מהוויכוח בוועד הלאומי¹

הא' בוטקובסקי האשים את שליחי פועלי פתח־תקווה שהם לא דיברו בסגנון סאלוני; ואמנם, חברינו אינם אנשי טרקלינים. אבל לא תמיד מעיד הדיבור הטרקליני על יושר ועל אמת. פונטיוס פילטוס ידע תמיד לדבר בשפת הסאלון הרומאי, אולם נביאינו השתמשו בשפה בלתי־פּארלאמנטארית לגמרי. ישעיהו קרא את ירושלים בשם זונה, ואילו היה יושב־ראש בשעה שישעיהו השמיע את חזונו, ודאי שהיה קורא אותו מיד לסדר ומפסיקו בפסוקים הראשונים של תוכחתו המרה והזועמת. אין אנו נביאים ואין לנו אולי הרשות להשתמש בשפתם, אבל אילו היה מישהו מאתנו רוצה להגיד מה שיש להגיד על מעללי פתח־תקוה דברים כהוויתם, לא היה מספיק לו גם הלכסיקון של ישעיהו.

למַה אנו מחכים מישיבת הוועד הלאומי?

אין אנו מַשלים את נפשנו, שהוועד הלאומי יכול להכריח את אנשי הוועד החקלאי בפתח־תקווה לחזור בתשובה, או שהוא יוכל בכוחו להבטיח את זכות העבודה העברית ולהכניס פועלים עברים לקטיף. אין לוועד הלאומי כוח של כפיה, ולא בכפיה ייעשה הדבר הזה. אולם דבר אחד מוטל על הוועד הלאומי – דבר האמת, להשמיע את האמת על פתח־תקוה, על תעלולי הוועד החקלאי ועל המצב במושבות בכלל, למען ידע כל הישוב, כל העם היהודי על החרם נגד הפועל היהודי ואל יוסיפו האנשים הללו המתחפשים בשם “הוועד החקלאי” להוליך שולל את דעת הקהל ולהמשיך את משחק התרמית והצביעות שהם משחקים זה חדשים את באי־כוח הישוב, הפועלים, ההנהלה הציונית והממשלה. רק היום או אתמול פירסם הוועד החקלאי ב“דואר היום” מכתב מלא התחסדות בדבר רצונם העז והתאמצותם להכניס פועלים עברים לקטיף – ולעבודה בכלל, אלא ששליחי הוועד־הלאומי “לא באו לעזרתם”. הא' בוטקובסקי מאמין, כנראה, בדבריהם והוא קורא באופן סאלוני את הא' קלוואריסקי בשם “בוגד” על שנסע מפתח־תקווה, כי לא יכול עוד לנשוא את ההתעללות והרמיה של הוועד החקלאי.

הוועד החקלאי רוצה ליצור בישוב רושם שהוא “משתדל” ו“מתאמץ” להכניס פועלים עברים לעבודה; אולם את הדבר שהם רוצים להעלים מהישוב העברי – הם מגלים באופן ציני לממשלה. לבאי־כוח הממשלה הגידו אנשי הוועד החקלאי, שהם רואים סכנה עצומה בפועל העברי במושבה, ושאין כאן שאלת הקטיף בלבד, אלא שאלת העבודה העברית בכלל. הפועל היהודי המאורגן החריב את תל־אביב ואת כל המיפעלים שהוא עבד בהם, ואם ייכנס למושבה, יחריב ויהרוס גם את המשק החקלאי ואת ענף־הכלכלה הפורח בארץ – הפרדסנות. במכתבם ב“דואר היום” ובדבריהם לבאי־כוח הישוב מבטיחים האיכרים, שהם מתאמצים להרבות את העבודה העברית במושבה, ולבאי־כוח הממשלה מספרים אותם האנשים שהפועל היהודי אינו כלל פועל המושבה, ואין לו כל זכות לעבודה בתור פועל המקום, כי הוא הוכנס ו“הורבץ” במושבה ע"י ההנהלה הציונית באופן מלאכותי מתוך כוונות ומטרות פוליטיות. ולא רק הוועד החקלאי בפתח־תקווה משטין ככה בפני הממשלה. אחד הפקידים הגבוהים של הממשלה, המתעסק בענין פתח־תקווה סיפר לי, שבאו לפניו “אנשי הוועד של סמילנסקי” – כנראה, וועד התאחדות האיכרים, – וסיפרו לו על הסכנה הצפויה למשק החקלאי ולמושבות מהפועל היהודי, שהרס כבר את המשק בעיר ועתיד להרוס את המשק בכפר.

ודעו: שאלת העבודה העברית במשק החקלאי העברי אינה רק שאלה לפועלים ולמחוסרי־עבודה. זוהי עכשיו השאלה המרכזית של ההגשמה הציונית.

ארץ־ישראל היא ארץ קטנה ודלה ואדמתה ברובה הגדול, כחושה ורזה, אדמת טרשים וחולות, ויש שטח לא־גדול המסוגל לשמש מיקלט לרבבות ידים עובדות – זהו שטח ההשקאה ואיזור המטעים, לא הקונצסיות שבים־המלח – אשר בניצולו יעבדו אולי אילו מאות פועלים, כי אם שטח המטעים המושקים ישמש בתקופה הקרובה מקום־קליטה להמוני עובדים. בשטח זה תלויה תקוותנו. עם גאולת שטחי־האדמה המוכשרים לעיבוד אינטנסיבי קיווינו שייפתח כר נרחב לעליה עברית הרוצה להתפרנס בארץ־ישראל מיגיע כפיה. ואם מקום זה נכנס לרשות הון עברי פרטי המחרים את הפועל העברי, ואם נגד זכות עבודתנו בפינה זו יעמדו במגלבים של שוטרים בריטים וערבים, ובמקום זיעת אפינו יישפך על אדמה זו דם חלוצינו וחלוצותינו, הדורשים עבודה ואין – נעמוד ונילחם כאשר יילחם איש על נפשו.

השנים הקרובות תכרענה את הגורל. פינה זו של שטח המטעים עומדת בתקופה הקרובה להיות למרכז ההתישבות העברית. אנו לא נחכה עד שההון השואף רק לבצע ירכז במקומות אלה פועלים זולים לאלפים ולרבבות מכל קצוי הארץ ומחורן ומסוריה וממצרים, ואנחנו נבוא אחר כך ונצעק חמס. אין אנו רוצים להילחם בפועל הערבי, ולא ניתן להפוך את מרכזי ההתישבות העברית לשדה־קטל בין הפועל העברי והערבי. האפנדים היהודים בפתח־תקווה מכניסים את העבודה הזולה גם בנקודות ההתישבות החדשות, ואם בשעה מכרעת זו לא יעמוד כל הישוב היהודי בארץ וכל התנועה הציונית בעולם על המשמר – נאחר את המועד. נגד סכנה זו אנו נלחמים ונילחם. זוהי שאלת חיים ומוות בשבילנו. את גזלת אדמת ישראל מהעם היהודי ומהעובד היהודי על־ידי בעלי הון בוגדים ומתכחשים לא נשלים – ואוי ואבוי לתנועה הציונית כולה, אם היא תשלים!

אין אנו נלחמים על מחוסרי־עבודה. איננו מבקשים רחמים על רעבים וסובלים. לא חסד את הפועל היהודי אנו רוצים – אנו נלחמים על נפשה, על כבודה ועל עתידה של הציונות. ואם נגזר עלינו שבמלחמה זו יישפך דמנו – לא נירתע. באנו לארץ לשם הגשמת הציונות – ואנו יודעים למסור את נפשנו על הגשמה זו.

מר בוטקובסקי הזכיר לנו שהראשונים ששפכו את דמם בארץ־ישראל בעד ארץ־ישראל, היו האיכרים. נכון הדבר, ואנו חרתנו את זכרונם בלבנו. אבל חושש אני, שאנחנו הפועלים הננו היחידים שעודנו זוכרים את הדבר הזה. כי הזכרון הזה מחייב לדבר מה. לא אנו, כי אם בני האיכרים בפתח־תקווה שכחו – ובזמן קצר מאוד – את הדם שנשפך בפתח־תקווה זו גופא לפני שבע שנים, במאורעות מאי, וגם שכחו את השבועה, אשר נשבעו על הדם השפוך.

היש למפירי השבועה ולעוזבי ברית־הדמים הזכות להזכיר לנו נשכחות?

גם תוך סערת המלחמה אין אנו מטילים אשמות על כלל האיכרים. לא כל האיכרים בפתח־תקווה נתנו ידם לוועד החקלאי, לא כולם מתכחשים לעבודה העברית, ואין הזכות לוועד החקלאי להעטות כלימה על פתח־תקווה ולדבר בשמה. במעל של יום הדמים בפתח־תקווה היה רק קומץ קטן של אפנדים יהודים, הנכונים למכור את ארצם ועמם בעד בצע כסף. אבל מדוע שותקת התאחדות האיכרים? מדוע אין היא מסתלקת בגלוי ובפומבי מהשיטנה והשיסוי, שאויבינו־בנפש מנהלים נגד העבודה העברית?

אם לציבור האיכרים יש טענות וחששות, אם הם רוצים להבטיח עבודה שקטה ומתמדת – אנחנו מצדנו נכונים בכל רגע ליסב אתם יחד, לברר ולבחון את הקשיים ולמצוא דרך לעבודה משותפת ומוסכמת. אם כנים דברי בוטקובסקי, ששאלת העבודה העברית במושבות צריכה להיפתר מתוך הסכם בין שני הצדדים – הריני מודיע בשם הסתדרות העובדים, שאנו מוכנים בכל שעה למשא־ומתן את האיכרים ואת באי־כוחם לשם הסכם הדדי; יותר מזה – אנו תובעים את המו"מ הזה ואת ההסכם הזה. ציבור־הפועלים בארץ נתחנך מתוך יצירת משק חקלאי ומתוך הנהלת משק חקלאי, ואנו יודעים את הקשיים והשאלות המיוחדים של החקלאות – ואנו רוצים להשתתף ביצירת תנאים כאלה בעבודה החקלאית שיעזרו לפיתוח המשק החקלאי, גם אם הוא משק פרטי, בתנאי שזכות העבודה העברית לא תיפגע ולא תיפגם, כי זוהי לא זכות הפועל העברי בלבד, אלא זכותו של כל המיפעל הציוני, זוהי זכות עם.

על הזכות הזאת נלחמנו ונילחם. ואם לעזרת הפרדסנים המתכחשים והבוגדים עומדת המשטרה – אנו מאמינים בכל זאת, שכוחנו יותר גדול, כי מאחורינו עומדת תנועת־עם, ותקוות־עם קשורה בגורל מלחמתנו.

והדבר המוטל בשעה זו על הוועד הלאומי – ועל כל איכר ואזרח יהודי המשתתף בוועד הלאומי – זהו גיוס התנועה כולה לשם הבטחת הזכות הזאת בעוד מועד, בטרם איחרנו, בטרם קרה האסון שאין לו תיקון. אתם תתחייבו בנפש התנועה, אם תניחו שהמלחמה הזאת תהיה רק מלחמת הפועל, כי על נפש הציונות ועל עתידנו הלאומי בארץ אנו נלחמים.

ירושלים, ט“ז באייר תרפ”ח

---

הרצאה בוועידת הסתדרות הפקידים

בהסתדרותנו הכללית לא נתעוררה מעולם כל שאלה על הסתדרות העובדים ובעלי האומנויות החפשיות, ואיני יודע מה היתה כוונת מסדרי הוועידה בהציגם סעיף זה על סדר היום. בתוכנו לא היתה דעה שיש כאן שני צדדים ויש צורך לקבוע את היחס ביניהם. ההסתדרות הכללית ראתה את עצמה כמולדת הכללית של כל העובדים בארץ בלי הבדל מקצוע, ואיני יודע אם הוצגה פעם באחת הוועידות או המועצות של ההסתדרות השאלה על היחס לסוג מסוים של העובדים. כמובן, עומדת לפנינו שאלת כל אותם העובדים העומדים מחוץ להסתדרות; וכאלה ישנם בקרב כל המקצועות. ייתכן, שאחוז העומדים מחוץ להסתדרות גדול הוא באומנויות החפשיות מאחוז העובדים האחרים. אבל בבעלי האומנויות החפשיות כבעובדים אחרים אנו רואים שותפים וחברים לעבודה ולאירגון.

לא כן, אמנם, היה הדבר בארצות אחרות. כמעט בכל מקום שיש בו תנועת פועלים, היתה קיימת במשך זמן רב, ובהרבה ארצות קיימת עוד כיום, מחיצה בין אירגון הפועלים ובין האירגונים של בעלי האומנויות החפשיות. שונים ביסודם הם שני האירגונים, כאשר נבדלים היו שני סוגי העובדים האלה באורח־חייהם, בתנאי עבודתם ובמקומם בחברה. אירגוני־הפועלים הראשונים קמו מתוך מרד הפועל, אשר ראה את עצמו עשוק ומשועבד וגזול־זכויות בחברה הקיימת. תעודת האירגון היתה להילחם על זכויות שהמשטר הקיים גזל מהפועל המושפל והמקופח. הארגון של בעלי האומנויות החפשיות היה, להיפך, אירגון של חוג עתירי זכויות, העומדים כמעט על השלב העליון של החברה. תפקיד אירגונם היה להחזיק בזכויות היתרות ולהגן על הפּריבילגיות אשר נהנו מהן בחברה. אגודות בעלי האומנויות החפשיות: עורכי דין, מהנדסים, רופאים, מבקרי חשבונות, – היו מעין צאֶכים סגורים של מעמדות בעלי־זכויות, השומרים בקנאה רבה על יתרונותיהם וחוסמים את הדרך בפני כל זר לבל ייכנס לתוך מחיצתם ויצטרף אליהם. בין אירגוני האומנויות החפשיות ובין אירגוני המוני הפועלים רבצה תהום. מצד אחד – עתרת זכויות, שפעת־כבוד, משכורת גבוהה ומופלגת; מהצד השני – חוסר כל, שכר עוני, קיום עלוב ומזולזל. כוחם של הראשונים היה במיעוטם, כוחם של האחרונים – בריבויים.

במשך הזמן נשתנה אמנם המצב. מצד אחד הצליח הפועל ע"י אירגונו לעלות בסולם החברה, בכוח מלחמתו המעמדית כבש לעצמו הרבה מן הזכויות אשר עשקו ממנו: זכות ההתארגנות, זכות הבחירה, זכות לקיום אנושי. במשך הזמן קנה הפועל לעצמו הכרה עצמית והכרת החשיבות של העבודה בחיי החברה. הפועל למד לדעת שהעבודה, אשר שימשה במשך מאות ואלפי שנה סימן של עבדות והיתה בזויה בעיני המעמדות השליטים, היא בעצם הערך האנושי היקר ביותר, היא היא שאָר־האדם, אשר אין להתבייש אלא להתגאות בו. עלתה ההכרה העצמית של הפועל, עלתה חשיבות העבודה בעיניו ובעיני החברה; תנאי חייו הוטבו ושופרו, משקלו הציבורי והמדיני גדל. מאידך גיסא הורע מצבם הכלכלי והחברתי של בעלי האומנויות החפשיות. התפתחות החיים הכלכליים והשינויים החברתיים אשר התחוללו בעקבותיה, הביאו לידי כך, שהחוג המצומצם של בעלי אומנויות חפשיות נתרחב לאט לאט. בתי־הספר הבינונים והעליונים, שהיו פתוחים מקודם רק לבני האצילים והעשירים – נפתחו לכל חוגי העם. המדע והאמנות יצאו מרשות יחידים לרשות הרבים. נוצר פּרוליטאריון אינטליגנטי רחב אשר תנאי חייו לא שונו בהרבה מתנאי חייהם של הפועלים. שני סוגי הפועלים העובדים נתקרבו זה לזה באירגונם, במלחמתם, בשאיפותיהם, בהכרתם המעמדית. אולם המחיצה אשר הפרידה במשך דורות בין העובד הגופני ובין העובד הרוחני עוד לא נהרסה לגמרי. ובכמה ארצות עוד קיימות הסתדרויות של פועלים לחוד והסתדרויות של בעלי אומנויות חפשיות לחוד, מבלי שיהיה ביניהם קשר חברתי ושיתוף פעולה ורעיון.

שונה היה מסלולה של תנועת־הפועלים בארץ. הכוחות והמניעים אשר פעלו בחיי הפועל העברי בארץ, עצם מוצאו, התהוותו וצמיחתו של ציבור העובדים כאן, היו מיוחדים במינם, ושיוו דמות מיוחדת לכל מפעלו ואירגונו.

לא כעלובי־גורל אשר מאֵרת־העבודה רובצת עליהם, והם מתאבקים בקשי חייהם ומתקוממים נגד נוגשיהם ומקפחי שכרם, מבלי הבין זמן רב את היעוד ההיסטורי הגדול של מלחמתם המעמדית – כי אם כשליחי עם מתנער ומפלל לגאולת־עבודה ותקומת־מולדת העפילו ועלו הפועלים העברים לארץ, וחזון הגאולה והתקומה ריחף לפניהם בכל כיבוש גדול וקטן אשר כבשו מתוך רצון חלוצי והכרת שליחותם ההיסטורית. תעודת־החיים אשר הדריכה את הפועל היהודי בכל מאמציו בארץ קבעה גם את דרכי־התארגנותו המיוחדים.

הדבר הראשון המציין את תנועת הפועלים בארץ – זהו בסיסה האירגוני הרחב. הסתדרות העובדים מאגדת יחד את פועלי העיר ופועלי הכפר, את הפועל השכיר עם הפועל העובד ברשות עצמו, את העובד הגופני והעובד הרוחני.

ברוב הארצות רחוק פועל הכפר מפועל העיר כרחוק מזרח ממערב, בעוד שפועלי העיר הם בחלקם הגדול מאורגנים יפה ומהווים את החלוץ של התנועה הסוציאליסטית, הרי פועלי הכפר ברובם זרים לכל תנועת־הפועלים ורחוקים מאירגון. אפילו בארצות בהן כבר נתארגן הפועל החקלאי, אין רישומו ניכר בחיי התנועה. אצלנו היה ההיפך. הסתדרות הפועלים החקלאים קדמה לאירגון שאר הפועלים. מתוכה באה הדחיפה לאיגוד כללי של פועלי הכפר והעיר והיא משמשת עד היום עמוד התווך של הסתדרות־העובדים הכללית.

אירגון הפועלים בארץ הרס מחיצה שניה המפרידה, כמעט בכל הארצות, בין הפועל השכיר המוכר את כוח־עבודתו לקבלן, לבין הפועל העובד ברשות עצמו, החי על יגיעו מבלי נצל עבודת זולתו. לא ידוע לי שום אירגון של פועלים במקום אחר, המאחד את שני סוגי העובדים האלה, אם כי המגמה השלטת עכשיו בתנועת־הפועלים היא לקרב את הרחוקים ולמזג את שני החלקים האלה של המעמד העובד, אם לא באירגון מקצועי אחד, הרי לכל הפחות באירגון פוליטי אחד. בתנועתנו נתאחדו שני סוגי העובדים מאז התחילה התארגנותו של הפועל.

גם לא היתה קיימת בתוכנו התבדלות העובד עבודה גופנית מהעובד עבודה רוחנית. תנועת־הפועלים בארץ החשיבה את הערך המוסרי, הלאומי והסוציאלי של העבודה הגופנית. העבודה בשדה, במחצבה, בסדנה – הועמדה בשורה הראשונה של מערכת התמורות והכיבושים אשר הוטל עלינו לבצע במילוי שליחותנו בארץ. אולם יחד עם ראיית העבודה הגופנית כעיקר לאומי וסוציאלי מכריע במפעלנו בארץ, הכירה תנועתנו מראשית צעדיה את הערך החיוני של המדע והטכניקה, של כיבושי הרוח, וידעה כמה חשוב השימוש במכשירי התרבות בשביל כל פעולתנו בכפר ובעיר. וכל עוד לא הוכשר הזיווג השלם והאורגני של עבודת היד והמוח בנושא אחד, ראינו צורך חיוני בהתמזגותם האירגונית של עובדי היד והמוח, וחתרנו תמיד לאחד את כל העובדים למקצועותיהם בלי יוצא מן הכלל. וברית־העבודה הכללית שהוקמה בארץ, הנקראת בשם הסתדרות העובדים, מקפת את כל מקצועות העבודה, הגופנית והרוחנית ללא־הבדל.

הדבר השני המטביע חותם מיוחד על הסתדרותנו – ומתנה את בסיסה האירגוני – זהו חוג־הפעולה הרחב, המקיף וממַצה את כל תכניה ומאווייה של תנועת התחדשותנו ותקומתנו הלאומית והמעמדית כאחת: אירגון מקצועי, השבחת תנאי העבודה, קבלת עבודה, סידורה והגשמתה, הגברת העליה וקליטתה, הנחלת השפה וההשכלה להמונים וטיפוח התרבות העברית, פיתוח ההכרה המעמדית, חינוך הדור הצעיר, שקידה על הון לאומי ומעמדי, בנין ישובים חקלאיים ופיתוח משקים בכל ענפי העבודה בכפר ובעיר, סידור אספקה קואופרטיבית והקמת מוסדות אשראי ועזרה הדדית, ביטוח הבריאות והחיים, איגוד קיבוצים משקיים והתישבותיים, מלחמה לזכויות מדיניות ולאומיות, לחוקת הגנת העובד והעובדת, לאירגון הישוב, לאבטונומיה לאומית, טיפוח הקשרים את העובדים הערבים, הכשרת חלוצים בגולה והעברתם לחיי העבודה בארץ, ריכוז המוני העם סביב המפעל הציוני וקשרים את תנועת הפועלים הבין־לאומית – כל אלה הם חלקים אורגניים מתכנית הפעולה של ההסתדרות.

היקף־הפעולה־והאירגון הרב של ההסתדרות טבוע במהותה של תנועת־הפועלים בארץ. ציבור־העובדים הצומח וגדל בארץ מתוך העליה רואה את עצמו לא רק כהתחלה של מעמד עובד בריא ונורמאלי, אשר לא ניתן כמוהו לעם היהודי בגולה, אלא גם כגרעין וכדיוקן־העתיד של עם עברי חדש. ההסתדרות הכללית משמשת בידי הפועל לא רק מכשיר מעמדי להגנת עניניו ותביעותיו המיוחדים, אלא גם סדן־יצירה לאומי לחשל עליו את עתידות העם העברי המתחדש. הפועל התארגן בהסתדרות לא רק לשם הגנה על תנאי־העבודה – אלא קודם כל לשם העבודה גופה. גורל המיפעל ההיסטורי של תנועתנו בארץ כרוך בעבודה שאנו עושים בארץ. וההסתדרות הכללית היא הביטוי האירגוני לאחריות הקיבוצית של ציבור הפועלים לעבודה זו.

בארצות אחרות היתה תנועת־הפועלים בראשיתה דואגת אך ורק לתקנת תנאי העבודה הקשים. הפועל ראה את עצמו כלי־שרת עיוור בידי ההון, העובד בעל־כרחו ברשות אחרים, ולא היה לו כל ענין לתוצאות עבודתו והצלחתה. זה היה עסקו של נותן־העבודה, בין שהוא עובד במשק פרטי ובין שהוא עובד במשקו הוא. אולם תנועתנו מעונינת בעצם העבודה, לא פחות מאשר בתנאיה. העבודה אינה רק אמצעי של קיום, אלא תעודת־הקיום. תנועתנו אחראית וחרדה לעבודה גופא, לכשרונה, פריונה, טיבה והתאמתה לתכליתה.

מתוך יחס זה לעבודה אשר אנחנו עושים בארץ אין אנחנו יכולים להפלות בשום אופן בין סוג אחד של עובדים למשנהו, ולהניח את מישהו מחוץ לאירגון הכללי, זאת אומרת מחוץ לאחריות הכללית. הואיל ואנו מרגישים עצמנו אחראים לעבודה הנעשית בארץ, ולמיפעל המתגשם על־ידי קיבוצי עובדים בני מקצועות שונים, בעבודה גופנית ורוחנית, – אין אנו יכולים לוותר על הקשר האירגוני ועל האחריות הקיבוצית של כל המקצועות למיניהם. העובד המכיר באחריותו כלפי המיפעל בשלמותו רואה את עצמו מאוחד עם כל אלה המשתתפים בהקמת המיפעל. כל המעמד העובד למקצועותיו מופיע כחטיבה אחת, יחידה ושלמה לא רק מתוך היותו נתון בתנאי עבודה המקרבים את כל חלקיו זה לזה, לא רק מתוך עמדו יחד במלחמת הקיום, אלא מתוך האחריות הכללית, הבלתי־נפרדת, כלפי המיפעל המשותף אשר לא יבוצע בלי השתתפותם המלאה והמתאימה של כל המקצועות השונים.

האחריות הכללית, המשותפת, הקיבוצית למיפעל – היתה אולי הכוח המוסרי המכריע אשר ליכד ואיחד את ציבור־העובדים בארץ לחטיבה אירגונית יצוקה אחת.

ברוב הארצות היו תנאים מוקדמים, הטבועים בהווי החברתי של הפועלים, אשר הכשירו את מעמד הפועלים להתלכדות והתמזגות אירגונית: מוצא חברתי משותף, הווי ציבורי ותרבותי כלכלי. על־פי רוב – היו הפועלים בני פועלים ובני בניהם של פועלים. המקצוע גופא יש שהוא עבר בירושה מדור לדור. רוב העובדים היו בני ארץ אחת ושפה אחת. מדרגת תרבותם היא לרוב שווה. ועוד בטרם קנו לעצמם הכרה מעמדית אשר ליכדה אותם להיות קיבוץ מאוחד ביודעים, כבר היו מהווים – בכוח המסורת המשותפת וההווי המשותף – חטיבה אחת.

לציבור־העובדים בארץ לא היו כל התנאים המוקדמים האלה. להיפך, מוצאנו, חינוכנו, עברנו, הרגלינו ותכונותינו הנפשיות שהבאנו מהגולה הכשירו אותנו פחות מכל להתארגנות, לחיים קיבוציים. ביסוד ההווי הקודם שלנו היה מונח הפירוד. לפי מוצאנו החברתי אנו שייכים לחוגים סוציאליים נפרדים. נתקבצנו הנה מארצות שונות בתרבותן, בהלך־רוחן החברתי ובמזגן הפוליטי. שפתנו היתה מעורבבת, בחינוכנו היינו נבדלים ונחלקים, המסורת הציבורית שעזבנו מאחרינו בגולה נטעה בנו הרגלים ונטיות אזרחיים, ודור־הפלגה זה שעלה לארץ הקים במשך שנים אחדות אירגון מקיף, כולל ומוצק, שמעטים כמותו בתנועת־הפועלים העולמית. מה הפך את אבק־האנשים הפורח ליחידה אורגנית אחת? במה גבר על נטיות הפירוד וההתפוררות ששלטו בעברו? במה ניפלה מכל שאר חוגי הישוב העברי בארץ אשר עד היום הזה לא עלה בידם להתלכד ולהתארגן, אם כי הם הקדימו לבוא לארץ בדור שלם? האין זאת ההכרה וההרגשה העמוקה של האחריות הקולקטיבית לגורל המיפעל, מפעל־חייו, אשר לשמו עלה הפועל העברי לארץ? האחריות המשותפת למיפעל־העבודה בארץ היא אשר ציותה לכל העובדים את האיחוד ויצרה את ההסתדרות הכללית.

האחריות הזאת משתפת לא רק את הפועלים, העושים בעבודה פיסית, אלא את כל העובדים למקצועותיהם השונים, לרבות עובדי המדע, הספרות, האמנות, החינוך, הטכניקה והמשרד.

הפועל העושה בעבודה שאינה שלו, העוסק במלאכתו על אחריות בעליו, ממלא את חוק עבודתו כראוי בלי שיתן לבו על עבודת המהנדס, המפקח, המתכן, מנהל־החשבונות. הדאגות לחישובי המהנדס אם מדויקים הם, אם תכניותיו נכונות; אם הפנקסים והחשבונות מתנהלים בסדר; אם כל חלקי־העבודה נעשים בהתאמה הדדית ומכוונים לתכליתם – כל הדאגות האלה הן על בעל־הבית. עליו האחריות לקיבולת בשלמותה. אולם הפועל הרואה את העבודה שהוא עושה כעבודתו הוא, ואינו מרגיש עצמו פטור מהאחריות השלמה למיפעל שבו הוא משקיע את אונו וכשרון יצירתו, מכיר בערבות ההדדית של כל השותפים בהקמת המיפעל. באירגון הכללי מתגשמת הערבות והאחריות ההדדית של כל המשתתפים במיפעל הכללי. המפקיע את עצמו מהאירגון הכללי, מפקיע את עצמו להלכה ולמעשה מהאחריות הכללית לגורל המיפעל.

בכל מקום שאנו מוצאים בארץ יחידים וציבורים של עובדים העומדים מחוץ להסתדרות הכללית – אנו מוצאים בהם חוסר דאגה וחוסר אחריות לגורל מיפעלנו בארץ.

תביעת ההסתדרות הכללית מכל עובדי הרוח להתיצב בתוך שורותיה, אינה נובעת אך ורק מתוך הצורך והרצון להגביר את כוחה האירוגני של תנועת־הפועלים ולשמור על שלמותה ואחדותה הגמורה. תביעה זו היא קודם כל מוסרית בתכנה ובמהותה. הצטרפותו של המורה, הסופר, המהנדס, הרופא – לציבור העובדים והסתדרותו הכללית היא צו מוסרי של העבודה לכל הנושאים באחריותה. זוהי הצטרפות לשליחות, ליצירה, לאחריות, למיפעל.

שבט תר"ץ

---

א

בתולדות אירגונה של תנועת־הפועלים בארץ אפשר לציין חמש תקופות:

תקופה ראשונה – בראשית צמיחת התנועה, עם בוא העליה השניה (1904). תקופה זו קיים בה רק אירגון מפלגתי. לא האירגון הכלכלי והמקצועי – ההסתדרות, כי אם האירגון האידיאולוגי – המפלגה – היה אז שליט בציבוריות הפועלית. המפלגה לא הצטמצמה אז בעניינים פוליטיים וחינוכיים בלבד אלא טיפלה גם בעניני עבודה ומשק. המפלגה סידרה מטבחים, דאגה להמצאת עבודה, אירגנה קבוצות והניחה את היסוד למפעלים ההתיישבותיים הראשונים של הפועל בארץ.

ההגמוניה של המפלגות בחיי הציבור היתה טבועה באופיו ובטיבו של הפועל הארצישראלי. הפועל בארץ לא בא מהעבודה לתנועה, כדרך הפועלים בכל הארצות, כי אם להיפך, מהתנועה לעבודה. בראשית היה הרעיון, והאירגון הרעיוני קבע את צורת התנועה – ואת פילוגה. ראשוני העליה השניה אשר הניחו את היסוד לשתי מפלגות־הפועלים בארץ לא היו כל כך רחוקים זה מזה בדעותיהם ובשאיפותיהם, כאשר ניתן לחשוב על פי הקרע והניגוד המפלגתי שהתמיד במשך עשרים וחמש שנים. הניגודים אשר נתגלו בין שתי המפלגות במשך קיומן היו יותר פרי הקרע מאשר סיבתו. המניעים הנפשיים והרעיוניים אשר העלו את בני העליה השניה לארץ, והעבודה והמעשה אשר התמסרו להם בארץ – היו משותפים לרוב הגדול של שתי המפלגות. אולם בתקופה ההיא היו מספיקים גם הבדלי־נוסחאות וניואנסים אידיאולוגיים דקים, או ויכוח־שמות, למען הקים מחיצה מפלגתית בין חברים למפעל־חיים אחד.

בתוך המסגרות הנפרדות התבצרו מהר יחסי התחרות ואיבה בין זו לזו. והקרע האורגניזציוני נהיה בעצמו לגורם בטיפוח ההבדלים הרעיוניים ובהעמקת התהום בין שתי המפלגות. המשטר הדו־מפלגתי לא היה מסוגל לספק את צרכי הציבור. פועלים רבים עמדו מחוץ לשתי המפלגות. פעולות כלכליות שהיו חיוניות לכל הציבור, לא יכלו להסתדר כהוגן מתוך התחרות המפלגות, ולאט לאט החלו להיווצר תאי־אירגון מקצועיים, אשר שאפו להקיף את כל הפועלים המעונינים, על בסיס בלתי־מפלגתי. בקרב פועלי הגליל הוקמה ההסתדרות המקצועית הראשונה – “החורש”, (תרס"ז), נוצר “השומר” (תרס"ח), נוסדו במושבות שונות ועדי פועלים (תרס"ט), ולבסוף נתארגנו הסתדרויות פועלי המושבות ביהודה, בגליל ובשומרון (תרע"א) ונעשה נסיון להקים “ועד מאוחד של פועלי ארץ־ישראל” (תרע"ג). תקופה שניה זו מצטיינת בהתרוצצות המתמדת בין ההסתדרות ובין המפלגות. המפלגות ראו בעין רעה את הפעולה העצמית של ההסתדרויות, וההסתדרויות שנשענו על הציבור הבלתי־מפלגתי ומיעוט חברים מפלגתיים, שהיו נאמנים לרעיון האירגון המקיף של הפועלים, לא השלימו עם אפיטרופסות המפלגות בשטח הישובי והתרבותי. כל נסיון של ההסתדרות להרחיב את חוג פעולתה ברשות עצמה נתקל בהתנגדות נמרצה מצד המפלגות.

מישטר זה של התחרות כפולה – בין שתי המפלגות לבין עצמן מצד אחד, ובין המפלגות וההסתדרות מצד שני – היה אחד הגורמים לתנועת האיחוד אשר הביאה לידי הקמת “אחדות העבודה” (תרע"ט).

כשנפגשו בגדודי המתנדבים היהודים בסוף המלחמה חברי שתי המפלגות והבלתי־מפלגתיים שבתוך ההסתדרויות החקלאיות עם חלוצי העליה השלישית – המתנדבים מאמריקה – גמל הרעיון על איחוד מלא של תנועת־הפועלים בארץ בהסתדרות אחת, אשר תאחד בתוכה את כל הפועלים והעובדים וכמו כן בעלי אומנויות חפשיות החיים על יגיעם, מבלי קפּח עבודת זולתם, לשם פעולה כלכלית, תרבותית ומדינית.

תנועת האיחוד שאפה אז לא רק לאיחוד המפלגות – אלא גם להריסת המחיצה שבין המפלגה ובין ההסתדרות. המטרה היתה הקמת אירגון כולל ומקיף אחד של מעמד הפועלים, אשר ימלא בבת־אחת גם תפקיד של הסתדרות וגם תפקיד של מפלגה.

מטרה זו לא הושגה בשלימותה, כידוע. “הפועל הצעיר” לא נתן ידו לאיחוד. חסר האימון ההדדי, ומסורת הפירוד ניצחה. “אחדות העבודה” שהוקמה בפתח־תקוה (אדר תרע"ט) אמנם איחדה בתוכה גם את הפעולה המדינית וגם את הפעולה הכלכלית והתרבותית, אבל לא הקיפה את כל הפועלים המאורגנים. “הפועל הצעיר” נהפך אף הוא, בתוקף המצב החדש, שנוצר על־ידי הקמת “אחדות העבודה”, למפלגה־הסתדרות, ובניגוד לרצון המאחדים הוקם משטר דו־מפלגתי־הסתדרותי. כל אחד משני האירגונים היה שלם בתוכו ומאחד את כל הפעולות – ועומד בהתחרות את השני לאורך כל החזית: המדינית, הכלכלית והתרבותית. הוקמו שתי לשכות עבודה, שני מרכזי עליה, שתי קופות חולים, שני מרכזים חקלאיים וכו'. ההתחרות פגעה קשה באופן מיוחד בעליה החדשה. רוב העולים לא נתנו ידם לא להסתדרות זו ולא לשניה, ושוב צפה שאלת האיחוד.

עם ייסוד ההסתדרות הכללית בחיפה (כסלו תרפ"א) מתחילה תקופה חדשה בתולדות התנועה. בפעם הראשונה בחיי הפועל היהודי, לא רק בארץ, כי אם בעולם כולו, הוקמה המסגרת הכללית המאחדת את כל מעמד הפועלים, בלי הבדל מקצוע ובלי הבדל מפלגה. המפלגות, אשר גדלו בינתיים, אמנם לא ויתרו על קיומן, סמכות ההסתדרות הוגבלה וצומצמה, ושחור על גבי לבן הוצבו בחוקה תחומין וסייגים לפעולת ההסתדרות. אולם בתוקף העובדה של כינוס כל ציבור הפועלים במסגרת אחת, נהרסו הגדרים המלאכותיים ונפרצו ההגבלות הקונסטיטוציוניות, וההסתדרות הרחיבה את חוג פעולתה וסמכותה ללא כל מעצור – והמפלגות נתרוקנו מתכנן הממשי.

להלכה נוצרה הסתדרות כלכלית בלבד, והמפלגות נשארו קיימות כמקודם, מחוץ להסתדרות, לשם תפקידים עצמיים מיוחדים. אולם למעשה ספגה ההסתדרות לתוכה את התוכן החי והממשי של תנועת־הפועלים בכל ענפי העבודה, היצירה והמלחמה, והמפלגות נהפכו לפרקציות הסתדרותיות. התפקיד הממשי והעיקרי של המפלגה לאחר היווסד ההסתדרות הכללית היה מלחמה על השפעה והדרכה בתוך ההסתדרות.

ב

עם איחוד המפלגות אנו עוברים למשטר חדש בתנועה, למשטר דו־אורגני: הסתדרות כללית ומפלגה מאוחדת. מה שעשתה ועידת־חיפה לפני תשע שנים ביחס להסתדרות עשתה עכשיו, במידה רבה, ועידת תל־אביב ביחס למפלגה. לאחר עשרים וחמש שנים נתאחה סוף סוף הקרע. וכל הכוחות, אשר הניחו את היסוד לתנועת־הפועלים בארץ, ערכיה המוסריים והרעיוניים, וכיבושיה המשקיים, התרבותיים והמדיניים, ואשר נשאו במשך חצי יובל שנים בעול הפעולה, המלחמה והיצירה של הפועל העברי בישוב ובציונות, התאחדו במפלגה אחת. הוקמה המפלגה, מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

איחוד המפלגות אינו מלא עדיין כאיחוד ההסתדרות (גם זו אינה שלימה עדיין לגמרי – הסתדרות המורים, הפועל המזרחי, התאחדות התימנים עומדים מחוץ להסתדרות), קיבוצים אחרים בהסתדרות, פחות או יותר חשובים, עומדים נגד המפלגה המאוחדת – אולם כבר עכשיו מרכזת המפלגה סביבה את רוב מנינו ורוב בנינו של ציבור הפועלים בארץ, והמפלגה, כהסתדרות, מופיעה כשליחת מעמד־הפועלים כולו.

המפלגה המאוחדת, המקפת למיצער שמונים אחוזים מחברי ההסתדרות, אינה יכולה ואינה צריכה לשמש רק פרקציה בהסתדרות כאשר היו המפלגות בתקופת הפירוד.

מפלגת המונים, אידנטית כמעט בהרכבה את ההסתדרות, אינה יכולה לראות את זכות קיומה במלחמה עם איזה קומץ מפולג של פועלי־ציון שמאל או עם אי־אילו עשרות פרקציונרים וקומוניסטים. המפלגה המאוחדת אינה פרקציה בתוך ההסתדרות אלא האירגון הפוליטי של מעמד הפועלים. בתקופת הפרקציות המפלגתיות בהסתדרות היה רוב הציבור בלתי־מפלגתי. לא מפני שדעותיהם היו שונות מדעות חברי המפלגה. ציבור זה היה בכל הבחירות ומסר את קולותיו לאחת המפלגות ולא לאירגון “בלתי־מפלגתי”, הציבור לא הצטרף למפלגה – מחוסר מפלגה אחת. עצם העובדה של קיום שתי מפלגות היה הגורם לבלתי־מפלגתיות. כשהציבור צריך לבחור בין שני אירגונים הוא בוחר לעמוד מחוץ לאירגון. בשביל רוב הציבור אין שום ענין בהבדלים הדקים והניואנסים השונים המפרידים בין המפלגות. הציבור ברובו מחשיב את היסודות העיקריים של התנועה, ומתיחס באדישות לתגים ולניסוחים דקים, שאינם נתפסים אלא לחרטומי המפלגות. אילו היו קיימות בארץ שתי הסתדרויות היה חלק גדול של הציבור, ואולי רובו הגדול, נשאר עומד גם מחוץ להסתדרויות. הקמת הסתדרות אחת, כללית ומקפת, היה הגורם הראשי באירגון ההמוני של הפועלים בתוך המסגרת של ההסתדרות. הקמת מפלגה אחת, העומדת על העיקרים הרעיוניים היקרים לכלל הציבור – רק היא מסוגלת לרכז את רוב הציבור במפלגה. זוהי החשיבות המעשית של האיחוד. המפלגה המאוחדת אינה יכולה להסתפק רק בחברי שתי המפלגות שנתאחדו. אם המפלגה לא תדע לגייס ולהפעיל בתוכה את הציבור הבלתי־מפלגתי – יחטיא האיחוד אחת ממטרותיו העיקריות. מבחינה זו יש לומר שוועידת־האיחוד ביצעה את איחוד שתי המפלגות, אבל לא הקימה עדיין את המפלגה המאוחדת. המפלגה לא תהיה שלימה ולא תהיה ראויה לשם הגאה אשר נטלה לעצמה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל – אם לא תצליח לבטל במידה ניכרת את הופעת הבלתי־מפלגתיות. הפועל שאינו חבר בהסתדרות אינו בלתי־מפלגתי אלא פועל בלתי־מאורגן. והוא הדין ביחס למפלגה. הפועל שאינו במפלגה הוא לא בלתי־מפלגתי – אלא בלתי־מאורגן. כשם שההסתדרות נתבעת לארגן בתוכה את כל הפועלים והעובדים במאה אחוזים, כך נדרשת המפלגה לגייס בתוכה את כל חברי ההסתדרות במאה אחוזים.

ג

ומתעוררת השאלה: כפילות זו למה? מהי השליחות המיוחדת של כל אחד משני האירגונים הללו? ומדוע אין אורגן אחד יכול לעשות שתי שליחויות בבת אחת?

האַסוציאציה שאנו מקשרים בה את השם מפלגה עלולה להטעות אותנו. המפלגה בארצות האחרות היא מכשיר המלחמה הפוליטית, אחד מהגלגלים הראשיים במכונת השלטון. מפלגת־הפועלים בכל הארצות, זהו אירגון ההמונים העובדים לשם הגנה על עניניהם הפוליטיים במוסדות הנבחרים של הממלכה ואמצעי לכיבוש השלטון. מפלגה כזו לא היתה מעולם בארץ־ישראל ולא יכלה להיות. ארץ זו אינה מדינה אבטונומית ועניני האזרחים אינם נחתכים במוסדות נבחרים, והמפלגה הארצישראלית לא שימשה מעולם מכשיר פּוליטי לשם שלטון במדינה. במידה שיש ענינים פּוליטיים מקומיים – בעיריות – אין שום מניעה שההסתדרות, המרכזת בתוכה מאכּסימום של פועלים מאורגנים, תמלא את השליחות הזאת. למעשה עשתה זאת ההסתדרות עד עכשיו ואין כל סיבה שלא תוסיף לעשות זאת גם להבא.

העובדה של איחוד המפלגות אינה צריכה לשמש יסוד להפחתת חוג פעולתה או לצמצום סמכותה של ההסתדרות. בפעולה כלפי הממשלה כוחה של ההסתדרות ודאי יפה יותר מכוחה של המפלגה. ההסתדרות המנהלת את עניני העבודה והמשק מוסמכת יותר מאורגן אחר להביא לפני הממשלה הצעות ודרישות בדבר עבודה, חוקי הגנה, התישבות, בריאות, חינוך, עליה וכו'. הוא הדין ביחס לממשלה בלונדון ובמקרים ידועים גם ביחס למפלגת־העבודה הבריטית, ולא כל שכן ביחס לקונגרס של הטרייד־יוניונים הבריטיים. אין דבר זה גורע מזכותה של המפלגה לעשות כמה פעולות פּוליטיות בארץ ובחו"ל לפי ראות עיניה – אבל אין הפעולה הפוליטית במובן הישר והמקובל של המלה מסוגלה להוות את תכנה של המפלגה בארץ. מצב זה לא ישתנה עוד במשך הרבה שנים, במידה שהסטאטוס הממלכתי וכוחו של הישוב לא ישתנו שינוי עיקרי. כל השוואה לארץ אחרת מחטיאה את האמת. אירגון הפועלים באנגליה ובאוסטריה הוא הקרוב ביותר לצורת האירגון בארץ, גם שם הרכב המפלגה – האירגון הפוליטי – הוא כמעט אידנטי את ההרכב של ההסתדרות – האירגון המקצועי. אולם אם נרצה לקבוע לפי שתי דוגמות קלאסיות אלה את התפקידים של המפלגה וההסתדרות שלנו, נמצא שחסר לנו בארץ האובייקט הפוליטי בשביל פעולת המפלגה.

באנגליה ובאוסטריה, והוא הדין בארצות אחרות, המפלגה וההסתדרות הן שתיהן ביאת־הכוח המאורגנת של מעמד הפועלים הקיים להגנת אינטרסיו ותביעותיו: המפלגה – כלפי המכונה הממלכתית, ההסתדרות – כלפי המכונה המשקית. מכשירי הפעולה של המפלגה הם פוליטיים, מכשירי הפעולה של ההסתדרות – אירגוניים־משקיים. גם המפלגה וגם ההסתדרות משמשות לא רק מכשירי הגנה, אלא מכשירי כיבוש. המפלגה – לכיבוש השלטון במדינה, ההסתדרות – לכיבוש ההנהלה במשק. האובייקט של שתיהן היא המדינה הקיימת והמשק הקיים, וכל אחת מהן שואפת בשטח־מלחמתה להתאים את המכונה הקיימת לצרכי מעמד הפועלים ולשאיפותיו ההיסטוריות.

פני המפלגה בארץ לא היו ואינם יכולים להיות מופנים כלפי המכונה הממלכתית. האובייקט של המפלגה במלחמתה ובפעולתה הוא לא המישטר הפוליטי ומוסדות הממלכה, וכל נסיון לחלק את התפקידים בארץ בין שני האורגנים הראשיים של תנועת־הפועלים על פי דוגמת הארצות האחרות יעלה בתוהו.

צורת האירגון שלנו, כמו דרכי פעולותינו, אינה ניתנת להיקבע על־פי שאבלונה שאוּלה מארצות אחרות. המציאות המיוחדת של הארץ, המהות העצמית של תנועתנו, שליחותה היחידה־במינה והתנאים ההיסטוריים המלווים אותה – אלה צריכים להתוות את דרכנו בקביעת התוכן והצורה של אירגוננו.

ד

הפועל העברי בא לארץ כשליח. בתוקף שליחותו ובתוקף המציאות הוא נהפך לאינטרסנט והריהו מקבל בארץ שני פנים: פנים של תובע ופנים של נתבע. וכשהוא מופיע בציבור, בהכרח ייעודו וצרכיו, הוא מתארגן בהתאם למהותו הכפולה בשני אירגונים: באירגון של תובעים – בהסתדרות, באירגון של נתבעים – במפלגה.

התובעים והנתבעים אינם מהווים שני מחנות שונים. אין חלק אחד של הציבור רק תובעים, וחלק שני – רק נתבעים. כל אחד ואחד מהפועלים הוא גם תובע וגם נתבע. אירגון התובעים הוא אידנטי – או צריך להיות אידנטי – בהרכבו האישי עם אירגון הנתבעים. החלוקה בין אירגון תובעים ובין אירגון נתבעים בכלל אינה אבסולוטית. התחומים בין התובע ובין הנתבע, בין התביעה ובין ההיתבעות, יונקים זה מזה ואינם ניתנים להפרדה גמורה. אולם במוטיבים הנפשיים של שני האירגונים הללו, במניעי פעולתם ובשרשי זיקתם, יש הבדל עיקרי. זיקת־החבר להסתדרות היא בעיקר זיקת־תועלת, זיקת־צרכים. זיקת החבר למפלגה היא בעיקר זיקת־רעיון, זיקה מוסרית. בתוך ההסתדרות מופיע החבר בעיקר כתובע. הוא דורש עבודה מהלשכה, עזרה רפואית – מקופת־החולים, הגנה על תנאי עבודתו – מהאגודה המקצועית, שיעורי ערב וחינוך – מוועדת התרבות, ביטוח חייו –מה“הסנה”, קרדיט – מבנק הפועלים, התישבות – מהמרכז החקלאי וכו'. במפלגה אין החבר תובע אלא נתבע. לא סיפוק צרכיו, אלא קיום שליחותו ההיסטורית מזקיק אותו למפלגה.

כאן מונח הערך הפּרינציפּיוני של האיחוד. באיחוד מצאה המפלגה את תיקונה המוסרי. ההפסד של מלחמת המפלגות לא היה רק בבזבוז הכוחות ובהוצאת מרץ לבטלה – אלא בסירוס עצם מהותה ושליחותה של המפלגה. גם לפני האיחוד ראו עצמן מפלגות־הפועלים בארץ לא רק כמכשירים פּוליטיים, אלא בעיקר כנושאי השליחות ההיסטורית של הפועל בגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי בארצו. אולם נשיאת שליחות זו נפגמה וסולפה על־ידי המניעים העיקריים בפעולת המפלגות.

יש אמנם שדורשים את המניע הזה לשבח. הם חוששים שבלי התחרות לא תהיה מפלגה אקטיבית. נבואות אלה נשמעו גם בימי ייסוד ההסתדרות הכללית. כל זמן שהיו קיימות שתי לשכות עבודה, שתי קופות־חולים – טענו – היתה כל אחת מעונינת לעבור על חברתה באקטיביות ובזריזות. כשתחדל ההתחרות בין המוסדות – תשותק או תתרופף פעולתם. נבואת־שקר זו נתבדתה, ועכשיו לא יעלה על דעתו של מישהו להתפלל לקיום שתי הסתדרויות מתחרות. האיחוד לא החליש אלא הגביר את פעולת ההסתדרות והיפרה את כשרון־יצירתה.

ההתחרות שבין המפלגות הפסדה היה עוד יותר גדול מההתחרות שבין הסתדרויות מקבילות. מכיוון ששטח הפעולה המפלגתית הוא מוסרי ביסודו, היתה מלחמת המפלגות פוגעת ופוגמת בנפש התנועה. במקום החרדה והדאגה למילוי שליחותו של הפועל, נאלצה המפלגה להקדיש את כוחותיה להגדלת השפעתה ושלטונה במוסדות ההסתדרות. במקום המאמצים לביצור עמדותיה של תנועת־הפועלים באו המאמצים לביצור עמדות המפלגה בתוך תנועת־הפועלים.

האיחוד גאל את המפלגות מסכנת התנוונות וירידה מוסרית. המפלגה המאוחדת אינה צריכה לראות עצמה כפרקציה המתגוששת עם פרקציות אחרות בהסתדרות לשם הגדלת השפעתה על מעמד הפועלים, אלא כשליח של מעמד הפועלים האחראי גם למפעל הקיים וגם למפעל שיש להקים בארץ; ורק הכרת השליחות הזאת, ולא שום מוטיב אחר, תדריך את פעולתה בהסתדרות, בישוב, בציונות, בתנועת־הפועלים היהודית והעולמית.

ה

ועדיין השאלה העיקרית במקומה עומדת: כפילות זו למה? כלום אין ההסתדרות עצמה יכולה למלא את השליחות אשר נטלה על עצמה המפלגה?

ברור הדבר ששום מפלגה בארץ, ואפילו המפלגה המאוחדת, גם לאחר שתקלוט לתוכה את כל אלה שעמדו עד עכשיו מחוץ למפלגות בגלל הפירוד, לא תדמה ולא תשווה להסתדרות בכוח חיוניותה ועושר עניניה. האיחוד גופו עוד יגביר את כוחה של ההסתדרות ויגדיל את משקלה בחיי הפועלים והישוב. איחוד המפלגות מחשל קודם־כל את אחדותה הפנימית ורצונה של ההסתדרות. התרוצצות המפלגות רופפה לא במעט את ההסתדרות בימים שעברו. הנהלה קואליציונית לא יכלה לתת להסתדרות מה שמסוגלה וצריכה לתת הנהלה מגובשת ויציבה.

בהתגבשות ההסתדרות בעבר מילאה תפקיד גדול וחיובי העובדה, שלמרות הפילוג וריבוי המפלגות התקיימה מפלגת־רוב אשר ראתה את עצמה אחראית להסתדרות. המפלגה המאוחדת ודאי שלא תעשה את המישגה הפאטאלי להתעשר כביכול על חשבון ההסתדרות. הסכנה של התרוקנות מכל תוכן ממשי וחיוני הצפויה כאילו למפלגה, אינה צריכה להעביר אותה על דעתה. חובתה הראשונה של המפלגה המאוחדת היא לשקוד על תיקון ההסתדרות ומוסדותיה, החייאת תאי אירגונה, הגברת כשרון עבודתה, אימוץ מפעליה. לא לדלדל את ההסתדרות, לא לצמצם את סמכותה וחוג פעולתה, אלא להיפך, להעשיר את תכנה ולהאדיר את כוחה – זוהי תעודת האיחוד. כל מוסד הסתדרותי, כל אגודה מקצועית, כל מקום עבודה, כל משק, כל תא אירגוני חייבים לפעול בכוחות עצמם, בהכרה עצמית ובאחריות עצמית. המפלגה תמלא את חובתה באמונה רק אז, אם תדע לנהל את פעולתה בהסתדרות באופן כזה, שההסתדרות תחיה את חייה העצמיים בשלימותם ובמלואם, כאילו לא היתה כלל על־ידה שום מפלגה המכוונת אותה.

ובארץ זו שנשמת התנועה היא לא הרעיון המופשט, לא התורה הערטילאית, כי אם המעשה החי, המיפעל המגשים – כלום אין ההסתדרות, המאחדת בתוכה את כל ציבור־הפועלים והמרכזת את כל מיפעלי העבודה, כיבושיה וקניניה, יפה כוחה למלא ולקיים את היעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים – מהמפלגה, המנותקת ממיפעל ההגשמה ומיצרי הפעולה והחיים המפעמים בכוח כה רב דווקא בתוך כתלי ההסתדרות? האין זהות התובעים והנתבעים מאפשרת ומחייבת את אירגונם בהסתדרות אחת? האין צרכי הפועל בארץ משולבים בצרכי התנועה, האין תביעת העבודה, ההתישבות, החינוך וכו' – תביעות התנועה וצורך ההגשמה הציונית והסוציאלית לא פחות משהן תביעות מבקשי עבודה והתישבות וצרכי העולים? לשם מה ההפרדה המלאכותית הזאת בין שתי רשויות שאינן בעצם אלא רשות אחת?

יש חברים שנותנים לשאלה זו תשובה פשוטה: האיחוד אינו שלם עדיין. בתוך ההסתדרות קיימות קבוצות שדרכן האידיאולוגית שונה מדרך המפלגה המאוחדת. הענינים החיוניים של ציבור הפועלים מחייבים הסתדרות כללית, אחת ויחידה, וזו אפשרית רק כל זמן שאינה כופה על חבריה דעות והשקפות. ההסתדרות חייבת להיות פתוחה לכל עובד, בלי לבדוק בציציותיו וב“אני־מאמין” שלו. כל נסיון להפוך את ההסתדרות גם ליחידה אידיאולוגית עלול להרוס את שלימותה ולחדש את המצב שנוצר מיד לאחר הקמת “אחדות־העבודה” בצורתה הראשונה. מעמד פתח־תקווה היה יחיד במינו. הציבור שנמצא אז בארץ היה מגובש ומאוחד. הניגודים הרעיוניים הקיימים עכשיו בתוך חלקים אחדים, אם כי קטנים, של ציבור הפועלים היו יותר עמוסים מהניגודים שהתקיימו בימים ההם בין “אחדות העבודה” ל“הפועל הצעיר” ואפילו אז לא הצליח האיחוד המלא. המפלגה המאוחדת מרכזת למעלה משמונים אחוזים של חברי ההסתדרות, אבל אין לזלזל גם בשאר עשרים האחוזים, ביחוד במצב הבלתי־יציב של התנועה בארץ, אשר העליה משנה מדי פעם בפעם את אפייה וצורתה. מחוסר איחוד רעיוני המקיף את כל הפועלים יש הכרח, איפוא, להפריד בין רשות המפלגה ובין רשות ההסתדרות.

תשובה זו נכונה היא כשהיא לעצמה, אבל אינה ממַצה את כל האמת, ומחטיאה את העיקר.

התפקיד אשר תנועתנו בארץ מטילה על המפלגה לא ניתן להתמלא על־ידי ההסתדרות, לא בגלל חילוקי־הדעות השוררים עדיין בין חוגי חבריה, אלא מפני שההסתדרות על־פי מהותה הפנימית אינה מסוגלה לכך.

ו

תנועת־הפועלים בארץ אינה ילידת־בית. מקורות התנועה הראשונים נבקעו לא פה, כי אם במרכזי היהדות בגולה. לא רק החומר האנושי – גם הרכוש הרעיוני העיקרי הוכנס עפי"ר מהחוץ. הוויה דווּיה ספוגת עוני וסבל של המוני העם היהודי, קיום נקלה ועקר, ללא תוחלת ושורש, ללא יצירה וכוח – מצד אחד; הספרות העברית, הרעיון הציוני, תנועת־הפועלים הסוציאליסטית, המהפכה הרוסית, געגועי־מולדת וחזון אחרית הימים – מצד שני; אלה המעיינות אשר ינקו מהם צעירי ישראל לפני היחלצם לעלות לארץ לעבדה ולשמרה. הרכוש אשר נוסף וגדל בארץ – רכוש מוסרי, רעיוני, אירגוני, חברתי, משקי ופוליטי – הוא פרי ההגשמה העצמית.

בגולה רבצה תהום בין המחשבה ובין המעשה, בין השאיפה ובין החיים, בין החזון ובין המציאות. משתית התנועה עמדה על אידיאולוגיה מופשטת, ערטילאית ותלושה ממיפעל ההגשמה. חייו הפרטיים וההווי של נושא הרעיון, דאגות קיומו, צרכיו הכלכליים והחברתיים, עניני משפחתו, חינוך ילדיו, עתידו וגורלו האישי היוו רשות בפני עצמה, רשות היחידה, שאין לה כמעט כל מגע ואחיזה ברשות התנועה, רשות הרבים. שתי הרשויות חילקו ביניהן את איש התנועה על יסוד של הפרדה גמורה. ההשקפות והמאוויים שטפו באפיקם המשומר ולא נתקלו כלל בטרדות ופגעי־החיים שברשות הפרט. כאן היו שני מסלולים שונים ונבדלים בהחלט.

עם המעבר מהגולה לארץ מתערבבות שתי הרשויות, והמסלולים הנפרדים מתאחים. העולים עוברים מתנועה רעיונית, שאינה קובעת אלא דעות והשקפות, לתנועה מגשימה המקפלת בתוכה את כל צרכיהם ועניניהם החיוניים. השאיפה המופשטת מיתרגמת מיד לשפת החיים והפעולה; גורל היחיד, מצבו, קיומו, עתידו משתלב בגורל התנועה; שאלות הפרט נכרכות בשאלות הכלל; המציאות והחזון מתמזגים במפעל הגשמה.

חבלי הקליטה ותפקידי הכיבוש הקשים והמרובים מציגים תביעות קשות ורבות לעולה ולפועל, ומחייבים אותו למאמצים גופניים, שכליים ומוסריים למען הסתגל למקצוע, לנסיבות הארץ, לתנאים הטבעיים והחברתיים, למכשירי התרבות החדשים, ולמען הקנות לעצמו את הסגולות והכשרונות הדרושים לפעולתו הכיבושית.

הכל מתחיל פה מבראשית, ועל כל צעד נדרש חישוב ותיכון מחדש באין עזרת הנסיון המצובר, פרי עמל דורות.

התנועה כולה נעשית פה עמוסה דאגות מרובות, אחריות כבדה ושאלות מסובכות. בפעם הראשונה בתולדות תנועת־הפועלים היהודית מתיצבות לפני מעמד־הפועלים בארץ תעודות ממלכתיות, נופלת עליו אחריות לאומית והוא נתבע לכיבוש ארץ, לבנין משק, ליצירת תרבות, להקמת חברה.

משתנים היחסים ההדדיים בין הפרט ובין הכלל, בין התנועה ובין נושאיה. מצד התנועה מוצגות ליחיד תביעות חמורות ומרובות המקיפות את כל שאלות חייו ונוקבות עד תהום קיומו: יחס חדש לעבודה, למשק, לתרבות, לחברה, לעזרת חברים, לאחריות משותפת, למשמעת חברתית, להווי מחודש. התביעה היא לא ל“אני מאמין” אלא ל“אני מקיים”.

תביעות לא פחות קשות ומקיפות מוצגות מצד היחיד לתנועה; לא רק הדרכה רעיונית ופוליטית, אלא סיפוק מתמיד ונאמן של צרכים חיוניים המַתנים את קיום האדם העובד: סידור בעבודה, לימוד מקצוע, דאגה לבריאות, לימוד השפה, עזרה לחינוך, אפשרות של התיישבות, הגנה על זכויות, הרמת דרגת החיים, שיפור תנאיהם.

צרכים אלה אינם צרכי הפרט בלבד. העבודה וההתישבות הן עניני התנועה לא פחות משהן עניני היחיד. כל פועל מסודר בעבודה, כל נקודת התישבות, כל מוסד תרבות, כל מיפעל של עזרה הדדית, כל כיבוש מקצועי וסוציאלי, כל קנין משקי – הם אבני היסוד בבנין ההגשמה, תכלית התנועה כולה.

ז

הערך הרב והכוח הגדול הנודע להסתדרות הוא פרי הקשר האורגני אשר הוקם בארץ בין הצרכים החיוניים של ציבור העובדים ובין עניניה ההיסטוריים של תנועת־העבודה. ההסתדרות ממַלאה בבת־אחת שני תפקידים גדולים: כלפי חבריה וכלפי התנועה כולה. האירגונים, המוסדות והמשקים המרוכזים בתוכה משמשים את צרכיהם האישיים של חבריה לא פחות משהם משמשים את צרכי ההגשמה של התנועה. משום כך לא היתה ההסתדרות מעולם ואינה יכולה להיות אירגון מקצועי בלבד. הנסיון של המפלגות הראשונות בארץ לצמצם ולהצר במסגרת “פרופסיונלית” את פעולת ההסתדרויות הראשונות אשר הוקמו בתקופה השניה שמנינו לעיל – לא הצליח. לא מפני חולשת המפלגות וחוסר השפעתן, אלא מפני שנסיון זה עמד בסתירה למהות הפנימית של המיפעל ההסתדרותי. מצמצמי ההסתדרות התבססו על הנחה מוטעית ביסודה, כאילו בארץ זו אפשר להבחין בין עניני חול, בין צרכי יום יום המשותפים לכל הפועלים, כגון עניני עבודה ואירגון מקצועי, ובין עניני קודש, בין צרכי עולים, התישבות ותרבות. קרע זה בין שני סוגי הענינים האלה אינו קיים אלא במוחות אשר טרם השתחררו מדרך המחשבה הגלותית. במקום שקיימים עדיין חילוקי־דעות אידיאולוגיים בין פועלי ארץ־ישראל, הריהם חלים במידה שווה על שאלות העבודה ויסודות האירגון המקצועי, כמו על הפעולה ההתישבותית והתרבותית בארץ. אילו היינו באים להעמיד את פעולת ההסתדרות רק על הענינים המוסכמים בין כל חבריה – ספק אם היה נשאר דבר מה למלא את החלל הריק.

הוויכוח בתנועת הפועלים חותך את כל חזית הפעולה של ההסתדרות. ולא על פי קווי הוויכוח הזה נתחלקו התחומין בין ההסתדרות ובין המפלגה. גבולות ההסתדרות נקבעו מתוכה. ההסתדרות מוגדרת בטבעה הפנימי ולא בחוקה אשר הטילה עליה. הפעולה השומה על ההסתדרות, צורת־האירגון הטבועה במהותה, תפקידה בסיפוק צרכי חבריה וצרכי כל העובדים, האחריות המוטלת עליה ביחס למיפעלים שהיא מקיימת ומקימה – אלה קובעים את היקף עניניה של ההסתדרות ותחומיהם.

כוחה הגדול של ההסתדרות, בתור מסגרת כל המשקים, המוסדות, המיפעלים של ציבור־העובדים ומרכז עניניו החיוניים – הוא גם מקום התורפה שלה, מקור קשייה וסכנותיה הפנימיים, המצמצם בהכרח את אופקה ושליחותה, ונוטל ממנה את הכשרון לשמש כשהיא לעצמה מכשיר לקיום התעודה ההיסטורית של התנועה.

ח

התמזגות הרעיון והמעשה, השאיפה וההגשמה, החזון והמציאות בתנועת־הפועלים בארץ – אינה שלימה ומלאה, כל עוד לא בוצע המיפעל ההיסטורי אשר בכוחו ולשמו עלה הפועל לארץ. המיפעל שהוקם בארץ אינו אלא חלק, וחלק לא־גדול, מהמיפעל שיש להקים פה. הישוב היהודי הקיים בארץ אינו אלא התחלה של העם העברי העתיד לשוב לארצו. ציבור־הפועלים הקיים הוא רק גרעין של מעמד־הפועלים אשר יקום בארץ מתוך התגשמות הציונות. שטחי הקרקע אשר ייוּשבו על־ידינו הם רק נקודות בודדות באדמת המולדת. שאיפתנו ההיסטורית לא יצאה עדיין מכלל שאיפה. תנועתנו היא תנועת הגשמה, אבל ההגשמה היא פּרוצס ממושך, תעודה לדורות. בין הנושא והנשוא של ההגשמה יש פרץ רחב. בשעה שכל אחד מאלה העולים לארץ ומתקשרים את בנינה וגורלה, משקיע את כל חייו ומשלב את כל קיומו במיפעל ההגשמה, הרי השאיפה שלו ניתנת לו על־ידי כך רק במקצת מן המקצת. כתובע, כאינטרסנט הריהו כולו, בלי כל שיור, מובלע וקשור במיפעל הקיים, רק בו הוא יכול למצוא סיפוק צרכיו החיוניים. כנתבע, כשליח – המיפעל הקיים אינו אלא חלק זעיר ממאווייו, שלב אחד בסולם ההגשמה, צעד אחד בדרך למטרה הסופית.

כאן מונח ההבדל הפנימי, בין אירגון של תובעים ולבין אירגון של נתבעים. מבחינת הנושא יש אפשרות לזהות גמורה בין שני האירגונים. כל חברי ההסתדרות יכולים וצריכים להיות חברי המפלגה, חברי המפלגה ודאי שהם חייבים להיות כולם חברי ההסתדרות; אולם מבחינת הנשוא – שני האירגונים האלה שונים. מה שלגבי אירגון תובעים הוא הכל, אינו לגבי אירגון נתבעים אלא חלק; מה שלגבי הראשון הוא מטרה לעצמו, אינו לגבי השני אלא אמצעי ומכשיר.

המיפעל הקיים נתבע לספק את מלוא צרכיו של נושא התנועה. בגולה היו צרכים אלה נפרדים לגמרי מרשות התנועה, כאן הם נעשים חלק אורגני של המיפעל. העבודה, ההתישבות, החינוך, הבריאות הם צורך ההגשמה כשם שהם צורך פרטי אישי של המגשים. אולם מבחינת הנושא, מבחינה סובייקטיבית, העבודה למחוסר־העבודה, התישבות למתישב – היא הכל. מבחינת הנשוא – היא רק פרט וחלק.

למחוסר העבודה, העבודה היא שאלת החיים שלו. בעבודה תלוי כל קיומו. חוסר־עבודה אומר כליון, התנוונות או עזיבת המערכה, יציאה ממחנה העובדים או יציאה מן הארץ. האירגון העומד להתישב רואה בשטח הקרקע להתישבותו – חזות הכל. גאולת שטח זה או אי־גאולתו קובעת את גורלו ועתידו. היא קובעת אולי גם את אמונתו הציונית, את קשרו הפנימי לתנועה, את זיקתו לארץ. זוהי בחינת נושא. הספקת עבודה למחוסריה, רכישת קרקע למתישבים היא גם תביעה אורגנית של התנועה כולה, אולם יכלתה או אי־יכלתה לפתור כרגע את שאלת העבודה של מספר מחוסרי עבודה, לרכוש שטח מסוים בשביל אירגון מתישבים – אינה קובעת את גורלה. בסידור כל מחוסרי העבודה שבארץ בעבודה אין תעודתה נדלית. ברכישת כמה שטחי קרקע לכל המועמדים להתישבות בארץ – אין פעולתה מסתיימת. פעולות אלו אינן אלא חלק לא־גדול מתפקידה. לגבי אירגון המתישבים האדמה הדרושה לו היא המטרה, ולגבי התנועה המיישבת – המתישב והאדמה להתישבותו אינם אלא אמצעי למטרה. זוהי בחינת נשוא. מבחינת המטרה הסופית, מבחינת הרעיון – הפועל אינו אלא אמצעי, מבחינת נושא הרעיון הפועל הוא מטרה לעצמו. האיש החי אינו יכול לראות עצמו כאמצעי בלבד לדבר־מה אחר, ויהי הדבר ההוא גדול ונשגב מבחינה היסטורית. הוא קודם־כל מטרה לעצמו. ולא רק האיש החי, כל תא אירגוני, כל מוסד משקי, כל מיפעל תרבותי, המשמש מכשיר לתנועה במערכת פעולותיה ותפקידיה, חייב לראות עצמו כמטרה, ובלי ראיה זו לא ימלא את תפקידו כראוי. כל משק המוקם בארץ הוא רק לבֵנה אחת בבנין הארץ. אולם המשק אינו יכול להתקיים רק מתוך החשבון הכללי של בנין הארץ. על המשק שומה להיות חי נושא עצמו, הוא חייב לחיות ולהתקיים בכוחותיו הפנימיים בתחומי אפשרויותיו המוגבלות, בהתאם לחוקים הטבועים במהותו המיוחדת. הוא מחויב להיכנע לחוקי הטבע והכלכלה כאילו לא היתה כלל שאלת התישבות לאומית, כאילו לא היתה קיימת כלל תנועת־פועלים ושאיפה ציונית בעולם. כל מפעל אשר הוקם במחשבה תחילה לשמש את צרכי התנועה – משהוקם, הריהו כפוף למרוּת של חוק קיומו, ונשמע לצו של טבעו הפנימי. “המשביר” מוכרח להתנהל על יסודות מסחריים, “יכין” – על פי חוקי הקבלנות, המשקיות החקלאית והטכניקה האדמיניסטראטיבית החלים על מפעל שכזה גם בארץ שאין בה כל שאלה של קליטת עולים והתחרות עבודה זולה. המוסד והמשק אינם צריכים לפרוק מעל עצמם את עול התנועה, אינם רשאים להתנכר למטרה כללית, אבל אינם יכולים ואינם מוכשרים להעמיס על עצמם את כל עול התנועה, כי אין הם המכשיר להגשמת המטרה כולה. התכונות האורגניות, היכולת המצומצמת, הצרכים החיוניים, הגורמים הסובייקטיביים של כל מפעל, מגבילים ומצמצמים אותו מתוכו, מבפנים. בלי שהמוסד יראה עצמו כמטרה לעצמה, ומבלי שיפעל בהתאם לחוקי הוויתו וגורמיו הפנימיים, הסובייקטיביים – לא יצליח להתקיים ולא יסכון גם למלא את שליחותו לתנועה. הנחה זו חלה גם על ההסתדרות כולה, שאינה אלא המסגרת הכללית של המיפעל המתגשם בחלקו כשהוא מטרה לעצמו.

תל־אביב, כ“ג בסיוון תרצ”א

---

(מהוויכוח בוועידה החקלאית)

השאלה העומדת לפני הוועידה החקלאית בשעת חירום זו היא שאלת העבודה העברית במושבה. אנו נתונים עכשיו במצור. אנו עומדים לפני שערים סגורים, גזירות והתנקשויות, כשלון הסוכנות, רפיון הציונות והתפוררותה, התנכרות הבעל־ביתיות היהודית בארץ, הסתה ושיטנה מצד האפנדים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות – החוט המשולש של חורשי מזימות־רשע על מפעלנו, הטופלים עלינו עלילת־דם של נישול ועושק. בשעה קשה וחמורה זו אנו מצוּוים קודם־כל על ביצרון פנימי, והשאלה אשר בה ניבחן – היא שאלת העבודה העברית. המפתח לפתרונה אינו בידי זרים, אלא בישוב גופא, ופתרונה קובע את עתידנו בארץ.

דוּבּר כאן על חשיבות השוק היהודי ונשמעה התביעה לקניית תוצרת משלנו. עלינו להפוך תביעה זו לצו־הישוב. אבל עם כל חשיבותה החיונית של קניית תוצרת עברית אין להעמיד תביעה זו בשורה אחת עם תביעת העבודה העברית. קניית תוצרת עברית היא שאלה משקית, כלכלית, וממנה תוצאות חשובות להתבססותנו בארץ, אולם העבודה העברית אינה רק שאלה כלכלית – זוהי שאלה ביולוגית: שאלת היותנו או חדלוננו. תוצרת – אפשר למכור גם בשוק חיצוני; הענף העיקרי של משקנו החקלאי – פרי ההדר – נועד בעיקרו לשוק העולמי. מאידך גיסא אין שום משק שלנו – אפילו משק קבוצתי – יכול להשתחרר מההכרח להשתמש בתוצרת־חוץ. לא כן העבודה – זו אינה נפרדת מהעובד, מהאדם החי. אין היא ערך יחסי, חולף ומתחלף ככל ערך שהיא משקי בלבד, אלא ערך מוחלט, קבוע, מתמיד, אנושי, אשר בלעדיו כל מפעלנו מאפע. אנו יכולים לתאר לעצמנו ישוב יהודי שמשקו בנוי על אֶכּספּורט ואימפורט, אבל אי־אפשר להניח ישוב יהודי שמלאכתו נעשית בידי אחרים. שאלת העבודה העברית היא שאלת היותנו בארץ, ושאלה זו אין להעריך ולמדוד בשום קנה־מידה כלכלי, כשם שאין להעריך חיי־אדם וקיום־עם בקנה־מידה שכזה.

על אמיתות ישנות אלו עלינו לחזור עכשיו לא כלפי האיכרים, אלא בראש־ובראשונה כלפי עצמנו. המצב האמיתי הוא שלא רק חלק מהאיכרים מוסיף להתעלל בתקוות העם, מחרים את העובד העברי והופך את התנחלותנו על אדמת המולדת לסרסרות מנצלת ומחפירה של עבודת עם זר, אלא גם בתוכנו הורד הדגל.

לא אתווכח עם פועלי־ציון “שמאל”. הללו – כוחם־להזיק קטן מאוד; לא לתנועה עקרה זו לשאול אותנו מה העלינו אחרי עשרים וחמש שנה של מלחמה ומאמצים. אולם אין הוועידה יכולה לעבור בשתיקה על עמדת חברינו מהקיבוץ הארצי של השומר־הצעיר. למען האמת עלי להגיד שלא רק השוה“צ – חלקים רבים של ציבור הפועלים במושבות, וגם החברים במשקים וגם מוסדות ההסתדרות הורידו בשנים האחרונות את הדגל, וכאילו השלימו את המצב השורר במושבות הגדולות והעשירות ביהודה ובשומרון, שבכמה מפרדסיהן הישנים והחדשים אין דריסת־רגל לפועל היהודי. פסקה המלחמה לעבודה עברית. בענין זה שאין בו מקום לכל פשרה, לכל ויתור, לכל השלמה – כי בנפשנו הוא – הורד הדגל. ואם מצד הציבור כולו נעשה הדבר אולי מתוך עייפות, מתוך רפיון, מתוך מועקת השנים האחרונות וכשלונותיהן – הרי מצד אגף חשוב בתנועתנו, אשר כוחו גדול ורב גם להזיק וגם להועיל – מצד השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי, נעשה הדבר בכוונה, בשיטה, בקול ענות גבורה. בעקבות פועלי־ציון שמאל הכריז גם השוה”צ על החלפת הסיסמה של עבודה עברית בסיסמת עבודה מאורגנת.

כאן עלי לענות על קריאת־ביניים של הח' יערי: “הבימה הזאת היא שלי כמו שלך”. אני חותם על קריאה זו בשתי ידי – אולם בימה זו, בימת פועלי ארץ־ישראל, אינה נתונה להשלכת שיקוצים על תנועת־הפועלים, ואף לא על מפלגת פועלי ארץ־ישראל – רוב בנינה ורוב מנינה של תנועת הפועלים הארץ־ישראלית. הח' בן־טוב ניסה לנבל כאן את תנועתנו ולרמוז שבשאלת העבודה העברית יש למפלגה פוליטיקה כפולה: אחת כלפי פנים, ואחת – כלפי חוץ. אני תובע מבן־טוב שיקום ויאמר בדברים ברורים וגלויים, איפה ומתי, באיזה כינוס אינטרנציונלי, באיזו פגישה עם שליחי הפועלים האנגלים או מפלגה סוציאליסטית אחרת, אמרנו או רמזנו שאנו מוותרים על מלחמתנו לעבודה עברית במשק היהודי, או אפילו במשק הממשלתי, ובמשק העירוני!?

בשנה שעברה הגשנו תזכיר לוועדת החקירה של שאו, שבו העמדנו את כל הציונות ואת כל מפעלנו בארץ על זכות־העבודה, תביעת העבודה ויצירת העבודה, ובו גילינו את עמדתנו החריפה נגד האיכרים שעשו עבודתם בידי ערבים. הודענו שתנועת־הפועלים נלחמה ותילחם נגד שיטה זו. זה לא היה תזכיר קונספּירטיבי שנמסר בחשאי – הוא נמסר ע“י סניל וּועדת שאו למפלגת־העבודה הבריטית, לממשלה ולדעת הקהל באנגליה ובעולם ונתפרסם בעברית, ביודית, באנגלית, בערבית. דברים לא־פחות ברורים מסרנו להופ־סימפסון, ולאחר “הספר הלבן” של פאספילד, המונה אותנו ב”חטא" העבודה העברית, אין זו אלא עלילת־זדון להגיד שאנו מחפים כלפי האינטרנציונל על מלחמתנו לעבודה עברית.

אולם שמעתי פה בוויכוח עלילה יותר מסוכנת – עלילת נישול ערבים. ועלי להגיד לח' בן־טוב: היזהר בלשונך. אם במלחמתכם נגד מפלגת פועלי ארץ־ישראל אתם משתמשים באמצעים לא־תרבותיים, יש להצטער על כך, אבל אין זה אסון פוליטי. אולם כשאתם שוכחים כל מידה ונותנים יד לעלילת־הדם של נישול התלויה על ראשנו – על ראש כולנו – לאחר המאורעות, הרי עלינו להזהיר אתכם אזהרה חמורה לבל תרחיקו לכת במלחמתכם המפלגתית!

נשאלנו על־ידי נואם מפועלי־ציון־שמאל: מה הספקנו במשך עשרים וחמש שנה של מלחמה לעבודה עברית? עלי להודות: אין אנחנו עומדים כאן כחוגגים ומנצחים. אחרי התאבקויות קשות, מאמצים ממושכים וסבל לא־אנושי – עוד רבה הדרך; כבשנו כיבושים גדולים – אבל עדיין אנו רחוקים מניצחון מלא. עוד שומה עלינו להילחם, ולהילחם קשה. איני יודע אם השואל ישמח ל“כשלוננו” זה ואם לא. אבל את השומר־הצעיר אני שואל: בשני המצעים שלכם לוועידה, בארוך ובקצר, אתם פוסלים את דרכנו, שיטתנו, סיסמתנו ופעולתנו עד עכשיו. את הסיסמה של עבודה עברית אתם קוראים להחליף בסיסמה של עבודה מאורגנת. עבודה מאורגנת זו שאתם תובעים – ואתם יודעים שלא פחות מכם אנו בעד עבודה מאורגנת, וגם עשינו דבר־מה לאירגון העבודה בארץ – עבודה עברית היא או לא? אם כוונתכם לעבודה עברית – מדוע לא נאמר הדבר הזה במצעכם, – ובמלים ברורות ופשוטות? אם אתם פוסלים מאה אחוזים עבודה עברית – מדוע אינכם אומרים כמה אחוזים אתם מתירים? או מה שנאמר אצלכם על עבודה מאורגנת יש לקבל פשוטו כמשמעו: לא איכפת אם היא עברית או אינה עברית ובלבד שתהיה מאורגנת? המתכחשים אתם למלחמה לעבודה עברית, או אין לכם עוז מוסרי לעמוד עליה בגלוי? החושבים אתם שעבודה עברית תבוא מאליה, כי לה ידאג האיכר היהודי, ההון הפרטי, והציונות הגדולה שעליה אתם מכריזים במצעכם, “ריכוז רוב עם ישראל בארץ־ישראל וסביבותיה”, תתגשם מאליה, בלי כל מלחמה לעבודה עברית?

אני כשלעצמי איני מאמין שאתם מאמינים בדברים הנאמרים במצעכם. לי ברור שאתם מתכוונים לעבודה עברית, אם כי אתם מעקמים את הדברים שבכתב. ואילו היה לנו דין־ודברים רק אתכם – לא היה אולי כדאי לעמוד על שינויי גירסאות שבינינו וביניכם. למרות נוסחאות־הבוסר וסילופי־התיאוריות שבהם אתם רוצים לנגח אותנו – הרי אתנו אתם במיפעל, במלחמה ובכיבוש. כתנועתנו כולה אתם קיימים לא על נוסחאות אלא על מעשים, ומעשינו הם מעשיכם, ויחד אתם אתם אחוזים בכל העבודה שאנו עושים בארץ. אולם מאחוריכם עומד מחנה גדול של נוער בגולה, ונוער זה, ככל היהודים בגולה, מתפרנס מדברים, מנוסחאות, מפרוגראמות, והוא נתון בין גלי התבוללות, קומוניזם ופשיזם, ונלחם על נפשו – ויש ערך רב מה שאומרים לנוער זה. הוא מקשיב בצמאון ובעֵרוּת רבה לכל מלה הנפלטת בארץ. ונוער זה יקבל את דבריכם המעוקמים ברצינות. ואם אין לחשוש לכם – הרי יש לחשוש לנוער הזה, כשהוא ישמע “לא עבודה עברית – אלא עבודה מאורגנת”. הנוער לא יבין את הערמומיות שבנוסחה זו, אלא יקבל את הדברים כפשוטם, שאין כל הבדל אם העבודה נעשית בידים יהודיות או לא – ובלבד שתיעשה על־ידי פועלים מאורגנים.

היש לנו צורך להגיד שאירגון הפועלים יקר לנו לא פחות מאשר לכם? אירגון־הפועלים הקיים בארץ אין לו במה להתבייש מפני אירגוני הפועלים המשוכללים ביותר באיזו ארץ שהיא, ויש לנו חלק־מה באירגון זה. ועבודה מאורגנת אינה המלה האחרונה במשאלותינו הסוציאליסטיות. אנו רוצים במשטר סוציאליסטי, אנו שואפים לקומונה. אבל בדעתי שאני עלול לתת בדברי נשק בידי אלה המסלפים ביודעים את דברינו – אני אומר שאין לנו כל ענין מיוחד בעבודה מאורגנת בארץ, אין לנו כל ענין מיוחד במשטר סוציאליסטי ובקומונה בארץ, אם נושאיהם, יוצריהם ומגשימיהם לא יהיו הפועלים העברים. לא באנו הנה לארגן את מישהו, לא באנו הנה להפיץ בין מישהו את הרעיון הסוציאליסטי, – באנו הנה להקים מולדת־עבודה לעם היהודי. בלי עבודה עברית אין לנו עניין בארץ־ישראל ובאירגון ובמישטר סוציאליסטי. לפני הכל ותנאי לכל – עבודה עברית. נקודת־המוצא של תנועתנו – היא במלחמה על עבודה עברית.

אני לא אענה לבן־טוב על שאלתו, כיצד אנו פותרים את שאלת הפועל הערבי במושבה, כל עוד הוא וחבריו לא יענו על שאלה מוקדמת, חשובה יותר וחיונית יותר: כיצד הם פותרים את שאלת הפועל העברי במושבה. על השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי להודיע גלויות וברורות: מה עמדתו במלחמתנו הקשה והמרה על העבודה העברית במושבה? קראתי את מצעי השוה"צ מתחילתם ועד סופם ולא מצאתי כל תשובה לשאלתי. לפני הוועידה באתי בדברים את קיבוצי השומר הצעיר במושבות, הצגתי להם שאלה זו ונחרדתי לשמוע את התשובות אשר נתנו לי חברים צעירים שעלו בזמן האחרון ארצה, והן אלה ממיטב הנוער שלנו. מה עוללתם לנוער זה בסיסמאות בוסר אלה?

כאן, בוועידה החקלאית, כשבן־טוב נדחק לתת תשובה, אמר שהוא דורש מאכסימום של עבודה עברית. לדעתי, אפשר להסתפק בתשובה זו. גם אני אינני דורש יותר ממאכסימום של עבודה עברית. אבל מדוע לא נאמר הדבר הזה במצע שלכם? מדוע לא נאמר הדבר הזה לנוער שאתם אחראים לו בגולה? מדוע יש לבן־טוב שתי תשובות: אחת בפה ואחת בכתב?

אחד מחברי השומר הצעיר שאל בקריאת־ביניים: איך נבטיח את העבודה העברית במושבה? עלי להגיד לו, שהעבודה העברית אינה רק הקבלנות המיוחדת שלנו; אנו רואים אתכם כשותפים בקבלנות זו, ויחד אתנו תחבטו את ראשיכם בכותל כדי לשמור על העבודה העברית.

המסתלק מהדאגה לעבודה עברית אין לו חלק ונחלה בציונות, אין לו חלק ונחלה בתקוות העם היהודי. ואתם נתבעים לא פחות מאתנו לתת תשובה לשאלת העבודה העברית. ועליכם לתת תשובה – בלי כרכורים ובלי התחמקות! – לפועל בארץ ולנוער בגולה, אם תילחמו את המלחמה הקשה והממושכה ורבת־המכשולים על העבודה העברית במשק היהודי, במושבה העברית?

ואל תזרו אבק בעיני הבריות בפראזות המחוכמות על “עבודה מאורגנת”. ידעתי, שכל ילד וכל נער המתחנך על־ידי שליחי הקיבוץ הארצי יודע, שמפלגת פועלי א“י מתכחשת ל”אירגון המשותף“, מתנכרת לפועל ולפלח העברי, מתעלמת מכל הפרובלימה הערבית, ואילמלא ה”פשרנים" הללו של האינטרנציונל השני, אשר לא דאגו לפני 10 שנים לארגן את הפועל הערבי, להשוות את רמת־חייו לדרגת החיים של הפועל היהודי, ואשר לא רצו להגשים ריפורמה אגרארית בארץ – לא היו מתרחשים אולי מאורעות אב, וגזירות פאספילד ודאי לא היו באות, ולא היה ניתן פתחון־פה לצוררים ולמשטינים. אין אני רוצה להמליץ על עמדת המפלגה ב“שאלה הערבית” – אנחנו נוכל לדון אתכם בשאלת הפועל הערבי רק כשנשמע מכם תשובה ברורה לשאלת הפועל העברי. ואולי אתם סוברים – כאשר אפשר להבין מתורתכם שבכתב – שהתשובה לשאלה העבודה העברית תינתן על ידי הפועל הערבי – אשר יאורגן על־ידיכם?

שאלת העבודה העברית בארץ קשה היא מאוד – ואל תחפשו לכם מיפלט מהקושי בפראזות קלות, שיותר משיש בהן תוכן ממשי, ישן בהן הונאה עצמית או אונאת אחרים.

מהו הקושי?

באנו לבנות ארץ בסביבה השופעת עבודה זולה, ירודה, בעלת צרכים מועטים. הכוונה היא לא רק לארץ־ישראל – אלא גם לסביבותיה. איני יודע אם מבחינה ציונית יש לדבר בנשימה אחת על ארץ־ישראל וסביבותיה, כאשר עושה זאת בקלות ופשטות רבה השוה"צ, אולם מבחינת העבודה הזולה ודאי ארץ־ישראל אינה אלא חלק קטן בגוש ענקי, המקיף את הארץ משלושה עברים – צפון, מזרח ודרום. בעצם יש לדבר על קונטיננט שלם, יותר נכון על שני קונטיננטים – אסיה ואפריקה – של עבודה זולה ובלתי מפותחת, ועל כיברת האדמה הקטנה הגושרת את שתי היבשות הללו אנו רוצים לנטוע את העבודה העברית רבת הצרכים והתביעות. ההבדל בין הפועל היהודי ובין הריזרבה הענקית של פועלי אסיה ואפריקה אינו רק בהכרה. זהו קודם־כל הבדל ברמת־החיים, במינימום ההכרחי לקיום. גם פועל שלא למד את מארכס יודע שמוטב לקבל עשרים גרוש ליום במקום עשרה. אין פלח נבער כזה בארץ שלא ידע את החכמה הזאת. ואם תשעים ותשעה אחוזים מכל פלחי הארץ מוכשרים ללכת לעבוד למושבה ב־10 גרוש ליום – הרי זה משום שלצרכיהם הם שכר זה מספיק. אנשי הקיבוץ הארצי אשר גילו בשנים האחרונות את תורת מארכס שוכחים, שמלבד ההכרה והאירגון יש עוד דבר ששמו מציאות כלכלית, ודבר קטן זה אף הוא משפיע במקצת על קביעת תנאי העבודה, ומציאות זו אינה מוגבלת בתחומי ארץ־ישראל – אלא מתפשטת בכל הארצות השכנות – סוריה, מצרים, סודן, ארם־נהריים ועוד. ומציאות כלכלית זו, הקיימת עכשיו בארץ ובסביבותיה אינה להוטה אחרי פועל עברי דווקא ואינה זקוקה לו כלל וכלל, ואין לה כל צורך פנימי להתאים את עצמה לצרכינו המיוחדים. אין בדעתה להשתנות למען עשות את מצבנו נוח יותר.

רבבות העובדים הערבים אין עליהם כל חובה ואינם מרגישים כל צורך להעלות בכוונה את תביעותיהם למען ייבּטל ההבדל ביניהם ובינינו. הם אינם עושים זאת לא רק מחוסר הכרה מעמדית. רמת החיים של הפועל האנגלי גבוהה מזו של הגרמני – ואיש לא יאמר שההכרה המעמדית גרמה לכך. רמת־החיים של הפועל האמריקני עולה על זו של הפועל האנגלי – אם כי הראשון מפגר בהכרתו ובאירגונו לעומת האחרון. נתאר לנו לרגע שעשרת אלפים פועלים אמריקנים, שהתרגלו בארצם לקבל לא פחות מ־10 דולר ליום, נתגלגלו בדרך נס לגרמניה – היעלה על דעת הפועלים הגרמנים להציג פתאום תביעה לנותני־העבודה שישלמו להם עשרה דולר ליום רק בשביל לעשות נחת־רוח לאורחים? היעלה בידי המהגרים האמריקנים לארגן את חבריהם הגרמנים לבל יעבדו בפחות מעשרה דולרים ליום אך ורק למען אפשר את עבודת האמריקנים בגרמניה לפי רמת־חיים אמריקנית? ה“מארכסיסטים” של השומר הצעיר כנראה מאמינים באמת, שרק באשמת ה“פשרנים” ממפלגת פועלי ארץ־ישראל עוד קיימים בארץ זו הבדלים ברמת־החיים, בצרכיהם ובהכרתם של הפועלים והפלחים הערבים ושל הפועלים והמתישבים היהודים, והריהם רואים את הפתרון לשאלת העבודה העברית באירגון הפועל הערבי.

לדעתנו אנו, הבדלים אלה טבועים במציאות הכלכלית של הארץ הזאת וסביבותיה, אשר אינה עשויה להשתנות בהשפעת לחשים “מארכסיסטיים” ואינה רוצה להסתגל לצרכינו אנו – ולאו דווקא מתוך רוע־לב או מתוך חוסר־הכרה, אלא מתוך תנאים אובייקטיביים שאין לנו כל שליטה עליהם. האיכר היהודי, שאין “האפלציה הלאומית” פועלת עליו, נכנע למציאות הזאת של עבודה זולה בעלת צרכים מועטים, משתמש בה ובוגד בתקוות עמו אשר רק בזכותה רכש לעצמו את האדמה, ואשר רק לשם עבודה עברית מותר להחזיק בה. האיכרים היהודים המחרימים את העבודה העברית, אף הם עלו לארץ מתוך התלהבות לאומית – אך לא עצרו כוח לעמוד בפני לחץ המציאות הפלשתינאית, ולא ידעו להירתם בעול יצירת מציאות חדשה, יצירת ארץ־ישראל.

והנה עכשיו בא אחד האגפים החלוציים שלנו, מתוך מחנות הנוער המסור והנאמן, וגם הוא מרכין ראשו בפני המציאות הפלשתינאית והריהו מכריז, שאין תקווה לעבודה עברית כל זמן שההמונים הערבים בארץ לא ישתנו ולא יעלו את דרגת חייהם; כל זמן שהפועל הערבי לא ישתנה ויסרב לעבוד בפחות מעשרים גרוש ליום, – כי רק במקרה כזה אפשרי אירגון משותף של הפועל העברי והערבי במושבה.

חלוצי העליה הראשונה לא עמדו בפני המציאות הערבית בארץ והורידו את הדגל – ועלינו להזהיר עכשיו על הסכנה של הורדת הדגל מתוך הכנעה לאותה מציאות – על ידי אגף חשוב של חלוצי העבודה.

אתם שואלים מהי תשובתנו אנו, ובמה נבטיח אנחנו את העבודה העברית נוכח הלחץ של המציאות הערבית?

אני מודה שאין לנו רצפּט מוכן, יחיד וכל־יכול. הריני תושב הארץ זה עשרים וחמש שנים, וזוכרני שכמה פעמים התיאשנו מהמלחמה המרה הזאת על העבודה העברית במושבה – ולאחר כל יאוש הסתערנו מחדש בכוחות מאומצים, כי לחץ יותר חזק פעל עלינו – הלחץ של מאות ואלפים ורבבות מחברינו אשר עבודה זו היתה תקוות־חייהם האחת; הלחץ של מאוויי אומה אשר רק באדמה זו תכה שורש ושרק מעבודתה תשאב כוחות חדשים לקיומה. מתוך הרגשה זו חבטנו ראשנו בכותל, חתרנו נגד הזרם – ויצרנו את הגוש הזה של אחד־עשר אלף פועלים חקלאיים יהודים המכונסים בוועידה זו. בעינינו גם זהו כיבוש שכדאי היה לעמול ולהילחם לו. וכיצד נעשה הדבר? לא היה לנו אמצעי בדוק אחד ויחיד – אלא מכיון שהדבר היה בשבילנו לא דבר שבנוסח, אלא שאלת־חיים, גם אישית וגם לאומית – נסינו בהרבה דרכים ואחזנו בהרבה אמצעים: גם דרך של הסברה, גם מלחמה ציבורית, גם אירגון מעמדי וגם פעולה משקית, וגם “אפּלציה לאומית” – זו שהח' בן־טוב מודה בה בעל־פה כאן בוועידה, אם כי הוא פוסל אותה בכתב במצע – אפּלציה לאומית שאינה מכוּונת לנותן־העבודה הבודד, אשר האינטרס הפרטי שלו הוא נגד תביעת העבודה העברית, אלא אפּלציה ליישוב המעונין כמונו בעבודה עברית, לא רק מתוך הרגשה ציונית, כי אם מתוך אינטרסים חיוניים. כי יש סכנה להישחט אם לא יהיו פועלים יהודים במושבה, ובעל־המלאכה והחנווני לא תהא להם פרנסה, אם לא יתרבו הפועלים במושבה, כי הפועל הערבי רק מוציא מהמושבה ואינו מכניס. ויש כוח גם לאפּלציה לאומית בטהרתה: הצימאון הנפשי של העם היהודי לראות את המושבה העברית לא בנוולוּתה – כקן של סרסרות יהודית ועבדוּת ערבית, אלא כזעיר־אנפּין של מולדת עברית בעבודתה ובתרבותה ובצביונה העברי – אף הוא שקול במידת־מה על כף המאזנים. באלה עשינו את המלחמה ובאלה כבשנו את אשר כבשנו.

ואם אמצעים אלה פסולים בעיניכם, או פסה אמונתכם בהם, ואתם אומרים לנוער שלכם, שהוא גם שלנו, לא פחות משהוא שלכם, שאלה הם אמצעי־שוא, פרי שיטה פסולה של המפלגה “השלטת”, אשר הנחילה את התנועה כישלון אחר כשלון, והתרופה היחידה, הנאמנה, היא אירגון הפועל הערבי במושבה – הרי חובתנו להגיד לכם: לא זו הדרך!

אם יש תשובת־שוא, אונאה עצמית, שיטה אוטופּיסטית ופסולה – הרי זוהי תשובת אירגון הפועל הערבי לשאלת העבודה העברית.

חברינו מהשומר הצעיר אינם מבחינים בין שתי שאלות שונות: בין שאלה העבודה העברית ובין שאלת תנאי־העבודה. הייתי יכול להבין במידת־מה את תשובתם אילו היתה לפנינו רק שאלה על תנאי העבודה של מספר מסוים של פועלים במושבה ולא עמדנו לפני מצב דינאמי: לפני משק הולך ונבנה ולפני עליה בלתי־פוסקת. אילו היתה לפנינו שאלה של אלפים אחדים פועלים בתוך משק קיים ובנוי החי בתנאים גרועים, ומסביבו מספר גדול יותר של פועלים לא־מאורגנים המסתפקים בשכר נמוך יותר – היתה תשובתכם יכולה להתקבל, לכאורה, על הדעת. אבל לפנינו לא רק שאלת תנאי־העבודה של מספר פועלים נתונים במשק נתון, אלא שאלה יותר רחבה, מסובכת וחשובה: המשק הולך ונבנה על־ידי יהודים בארץ־ישראל – הייבנה בעבודה עברית שתעלה הנה מארצות אחרות בעלות דרגת־חיים גבוהה, תרבות סוציאלית מפותחת ומסורת אירגונית רבת־נסיון, או בעבודה הזולה, מחוסרת־תרבות ונתונה בקושי לאירגון, המצויה בשפע בארץ זו וסביבותיה? שאלה זו אתם רוצים לפתור באירגון הפועל הערבי!? נניח לרגע שהפועל הערבי במושבה נתון לאירגון, במה ואיך תיפתר על־ידי כך שאלת העבודה העברית במושבה? אתם בטוחים, שתביעת העבודה העברית במאה אחוזים היא אוטופיסטית, ואתם שואלים אותנו, באיזה כוח נכריח את האיכר לקבל דווקא פועל יהודי? בכוח אשר בו עשינו את הדבר עד היום – בכוח הציוני העומד מאחורינו, בכוח האַפּלציה הלאומית, בכוח האירגון, בכוח העליה, בכוח משקנו, בכוח דעת־הקהלה, בכוח ריבויינו בארץ, בכוח הסכנה האורבת לישוב היהודי בארץ – בכל זה אינכם מאמינים; לדעתכם, כל אלה לא יעמדו לנו במלחמתנו על העבודה העברית, אולם הפועל הערבי המאורגן על ידיכם, הוא יבוא וידרוש מהאיכר היהודי להעסיק דווקא פועלים מאורגנים הבאים מווארשה, מלבוב, מקישינוב, מקיוב – ולא פועלים בלתי־מאורגנים מיהודיה, מזרנוקה, מבית־דגון, מצרפנד – והאיכר היהודי יישמע לו. תבארו נא לי, חברי השומר הצעיר, על טהרת המארכסיזם, מדוע ירצה הפועל הערבי להציג דרישה זו ומדוע יוכרח האיכר היהודי להיכנע לה? הח' אורנשטין הכריז עלי כי אוטופיסט אני, כששמע שעדיין מאמין אני בעבודה עברית במאה אחוזים במושבה. הח' אורנשטין הוא איש פיכח, חפשי מאילוסיות בלתי־ריאליות, מארכסיסט אדוק, והוא יודע שאין להעלות כלל על הדעת שבמושבה העברית בארץ תשלוט עבודה עברית – היקרה, התרבותית, המאורגנת – במאה אחוזים, כשבסביבה יש ריזרבה גדולה ועצומה של עבודה זולה ובלתי־מאורגנת. ואני מודה, שאין בידי לתת לח' אורנשטין חוזה כתוב וחתום המבטיח עבודה עברית במאה אחוזים. יודע אני את הכוחות העצומים הפועלים נגד תביעה זו. אולם אני יודע עם זאת שזוהי שאלת חיינו, ושעלינו להילחם עליה, ושיש גם כוחות היסטוריים מסייעים לנו במלחמתנו זו. אנו עומדים בפני התגוששות קשה בין שני כוחות מתנגדים: מצד אחד הסטאטיסטיקה של הגיאוגרפיה הפלשתינאית, ומהצד השני – הדינאמיקה של ההיסטוריה העברית. אני מאמין בנצחון ההיסטורי של הכוח הדינאמי. אולם אם הח' אורנשטין אינו מאמין בכך, עלי לשאול אותו: אם בכל אותם המכשירים והמניעים המסייעים בידינו לא יהיה לנו כוח להכריח את האיכר היהודי לקבל פועל יהודי במושבה היהודית – מפני שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים – איך יעלה בידינו להכריח אותו האיכר לקבל דווקא פועל ערבי מאורגן ולשלם לו כפליים מאשר מקבל פועל ערבי מחוץ למושבה יהודית בשעה שבארץ וסביבותיה מצויים המוני פועלים ערבים זולים ובלתי־מאורגנים? איך ייתכן הדבר, על פי תורת מארכס, שבכל הפרדסים בארץ יעבוד פועל ערבי בעשרה גרוש ליום, ובלי אירגון מעמדי על טהרת הקיבוץ הארצי, ורק במושבה היהודית ישרור חוק המחייב עבודה מאורגנת ושכר־עבודה של עשרים גרוש בשביל אותו פועל ערבי? אנחנו, האוטופיסטים, מאמינים בכוח ויכלתו של הפועל העברי – המאמינים אתם בצדקתו ונדיבותו של המעביד היהודי?

ואם ברצינות ובלב תמים אתם גורסים אירגון הפועל הערבי במושבה – אינכם יכולים להצטמצם בתחומי המושבה היהודית, אלא עליכם לארגן את הפועל הערבי בכל רחבי המשק הפלשתינאי, ואולי גם בארצות השכנות ולשנות תנאי־חייהם ומציאותם הכלכלית של מאות אלפי הפלחים והבידואים – שהם משמשים מקור לעבודה ערבית בארץ – ולהעלותם עד כדי דרגת החיים של העולה והמתישב היהודי בארץ; באופן שהפועל הערבי לא יוכל לחיות אחרת מאשר חי הפועל היהודי, – אבל במה יפתור דבר זה את שאלת העבודה העברית?

אני מאמין שהתישבותנו ההמונית בארץ עתידה להביא לידי שינוי מעין זה – איני יודע אם בעוד דור אחד, שני דורות, מוקדם או מאוחר, אחת ברור לי שלאחר שנהיה גורם משקי מכריע בארץ, נשנה גם את מיבנה הכלכלה הערבית בארץ, אבל השאלה העומדת לפנינו היא – איך להיות לגורם משקי זה, איך לקיים את התישבותנו, איך להקים פה מעמד פועלים יהודי רב־מנין ורב־בנין אשר יצליח להעלות אליו את העובד הערבי משפלו החומרי והרוחני – לא בהבל־פה, אלא בכוח הכלכלה והאירגון? או שמא נחכה בעבודה עד שתתחולל בארץ־ישראל על־ידי מישהו מהפכה סוציאלית שתכשיר לנו את הקרקע לעבודה בתנאים נוחים וקלים יותר מאלה שניתנו לנו עכשיו? ואני אומר: אין אונאה עצמית, אין תרופת־שוא, אין שיטה פסולה יותר מאשר התיאוריה הילדותית הזאת לפתור שאלת העבודה העברית ע"י אירגון הפועל הערבי.

ורק מלים מועטות לשאלת הפועל הערבי: אני פוסל כל גישה לפועל הערבי שאינה רואה בו מטרה לעצמו אלא אמצעי לנו. אירגון הפועלים הערבים – אם הוא צריך לבוא ובמקום שהוא צריך לבוא – חייב לבוא לשמו. אין לעשות מאירגון הפועל הערבי תכסיס ערמומי או תחבולה מחוכמת לכניסת פועלים עברים ולמניעת כניסתם של פועלים ערבים למושבה. לפועל הערבי יש לגשת בלב טהור ובידים נקיות. במקום שנעזור – יכוּון הדבר לטובתו הוא. ואירגון הפועל הערבי בארץ יקום רק אם יהיה נובע מתוך צרכיו הוא ויתאים – גם בתוכן וגם בצורה – לתביעותיו, לרצונו, להרגליו, ליכלתו, לסגולותיו ולכשרונותיו. לא יעלה בידכם לסגל את הפועל הערבי לצרכינו אנו – אם הצרכים האלה לא יהיו גם צרכיו הוא.

ובסיום דברי. לשאלה – אם נצליח או לא נצליח במלחמתנו לעבודה עברית? הפחד של השומר הצעיר מפני האיכר היהודי המתנכר אינו מבעית אותי. ולא שאני מזלזל בטעמה ויכלתה של התנכרות זו – אלא שאני מאמין יותר בכוחות ההיסטוריים המסייעים לנו. ואם האמונה אינה מספיקה לכך – אולי יספיק לכך הנסיון שלנו. הכיבושים שלנו – גם אם אינם שלימים עדיין ואין אנו חוגגים כמנצחים – יש בהם לאחר הכל כדי לעודד. על אף כל המכשולים ועל אף המציאות הקשה, זכינו למושבות קאפּיטאליסטיות הבנויות על טהרת עבודה עברית לאמור: כמעט גם על טהרת עבודה מאורגנת. יאמרו לנו שאין מביאים ראָיה ממושבות חדשות. אבל מה אנו רואים במושבות הישנות? לא רק ריבוי מתמיד של העבודה העברית. בשלוש השנים האחרונות נתקיים חלק האוטופּיה המדריכה את מנוחת אורנשטין. העבודה העברית שלטת בתוך המושבות הישנות – פתח־תקווה, רחובות, חדרה. אמנם, אין היא שלטת עדיין בפרדסים – אבל כל העבודה במושבה גופא נעשית היום בעבודה עברית “טהורה”. והרי רק לפני שנתיים־שלוש היה לנו ריב־דמים על זכות העבודה העברית ברחובות – לא בכרם ולא בפרדסים, אלא בלב המושבה, בבניינו של מאקוב הידוע.

הקרובים אנו לניצחון שלם? איני יודע. אבל אני רוצה להגיד שאיני מפחד מהתנכרות חלק האיכרים היהודים, איני מפחד מהעלילות והשיטנה של האפנדים הערבים, שליחי הקומינטרן ופקידי משרד המושבות. עם כל הנזק שהם גורמים לנו, אין בכוחם להכריע. בדבר העבודה העברית יש לי רק פחד אחד: הורדת הדגל על־ידי עצמנו. התנכרות הפועל מסוכנת יותר מהתנכרות האיכר, וכאן בוועידה החקלאית של פועלי ארץ־ישראל – החובה להגיד זאת.

שאלת העבודה העברית אינה רק עניינו של הפועל – זוהי שאלת החיים של האומה כולה; אולם הפועל העברי הוא השליח של האומה – ואם הוא יוריד את הדגל, אם הוא יאבד את האמונה, אם הוא יחדל להילחם – יקום רצון האיכר המתנכר, האפנדי הצורר, הקומוניסט הבוגד, הפקיד המשטין, והעבודה העברית בארץ תיכשל, וכל האדמה בארץ הזאת אשר תיקנה ותירכש בהון יהודי כביכול לשם גאולת העם – לא לנו תהיה.

ועידה זו צריכה לחשל מחדש את הכרתנו הקולקטיבית ואת רצוננו המאורגן להגברת העבודה העברית עד נצחונה המלא. לא אעמוד על בירור הדרכים. אני מחייב כל הדרכים והאמצעים המוליכים למטרה, בין שהם דרכי שלום ובין שהם דרכי מלחמה. העיקר שתעמוד לפנינו מטרה ברורה ונהיה מוכנים להילחם עליה. נדע שאנו עומדים בפני מציאות קשה – אבל אין לנו דרך אחרת; העבודה שאנו עושים היא לא רק עבודתנו – אלא עבודת העם אשר שלח אותנו הנה, ובעזרתו נבצע את המפעל אשר הטלנו על עצמנו.

כ“ה בתשרי תרצ”ב

---

הרצאה במועצת ההסתדרות

א

בהתחלת 1931 הגיע מספר חברי ההסתדרות ל־30.060 איש, מהם 18.781 בערים, לרבות נהרים, ים־המלח ועתלית, 7.783 במושבות, 3.496 במשקים. מיספרים אלה כוללים 6.787 “נשי עובדים” ו־1530 נוער עובד. במשך 1930 נוספו להסתדרות על־ידי העליה ועל־ידי אירגוני־פועלים שעמדו מקודם מחוץ להסתדרות – 4682 חבר.

מחוץ להסתדרות עדיין עומדים אלפי פועלים, שמיספרם בדיוק אינו ידוע. בתל־אביב בערך 1400–1800, בחיפה 300־250, בירושלים כ־1500–2000, בפתח־תקוה כ־400, ברחובות כ־400, בחדרה כ־150, ומספרים יותר קטנים במושבות המעורבות האחרות. במשקי הפועלים וברוב המושבות של עבודה עברית מלאה – 100 אחוזים מאורגנים בהסתדרות.

את הפועלים והעובדים שמחוץ להסתדרות יש לחלק לשנים: 1) העומדים בתוך מסגרת אירגונית אחרת (הפועל המזרחי, התאחדות התימנים, הסתדרות המורים, הרופאים וכדומה), 2) הנמצאים מחוץ לכל מסגרת אירגונית.

הסיבות אשר מנעו עד עכשיו בעד ההסתדרות מהקיף את כל הפועלים והעובדים בארץ הן שונות. יש פועלים ועובדים שאינם נכנסים להסתדרות מסיבות אידיאולוגיות־פוליטיות, כגון הפועלים הריוויזיוניסטים וחברי ה“ברית”; מסיבות דתיות־פוליטיות, כגון הפועל המזרחי; מסיבות מקצועיות־חברתיות, כגון מורים, רופאים, עורכי־דין ושאר המקצועות ה“חפשיים”. הצד השווה שבין כל אלה שהם מקיימים אירגונים עצמיים משלהם. ישנו סוג שני של פועלים העומדים מחוץ לכל אירגון. חלק מתוך סיבות כלכליות – הפועלים המפוזרים בבתי־מלאכה קטנים שמצבם רעוע וירוד – בעיקר בני הישוב הישן (אך יש כאלה גם בתל־אביב), והפועלים שאין להם מקום־עבודה קבוע ומסוים – כגון תופרות, צבּעים, העוברים בעבודתם מבית לבית, והרוב הגדול של העובדות בשירות בית – כאלפיים פועלת. הסיבה העיקרית לחוסר־האירגון היא חוסר הכרה ותרבות, בעיקר בקרב פועלי עדות המזרח, וגם לא־מעטים מבני העדה האשכנזית – ביחוד בקרב יוצאי המעמד הבינוני אשר אחזו בעבודה מתוך הכרח כלכלי, אבל רואים בעבודה רק פרנסה זמנית עד שיצליחו להסתדר באופן אחר.

פרק בפני עצמו מהווה הפועל התימני. אם כי רגילים למנותו עם העדות המזרחיות, הרי באמת הוא עולה על שאר הפועלים יוצאי ארצות המזרח במדרגת השכלתו והכרתו החברתית, ואינו נופל בהרבה מהפועל האשכנזי. מקצתו הוא מאורגן בהסתדרות, אולם ברובו הוא משתייך באופן פורמאלי להתאחדות התימנים, שקיומה הממשי והפעיל מפוקפק מאוד.

הסיבה העיקרית להתרחקותו של הפועל התימני מההסתדרות מונחת בהרגשה שיש לרוב התימנים בארץ, שהם מהווים בישוב שבט מקופח – ולא בלי יסוד. העדה התימנית, המורכבת ברובה הגדול מעובדים, טרם מצאה בארץ, לא רק בישוב הבעל־ביתי ובמוסדות הכלליים, אלא גם בציבור הפועלים המאורגן, את היחס וההבנה של בני עם אחד ובני מעמד אחד, והרגשת הפליה, מקפחת ומעליבה, מפריעה לעובד התימני למצוא את מקומו המתאים בתוך חברת־העובדים שלנו.

הסתדרותנו עומדת איפוא מצד אחד לפני תפקיד לא־קל לארגן אלפי פועלים מפגרים, חסרי־הכרה, נחשלים במובן הכלכלי והחברתי, ומצד שני – לפני שאלה חמורה של יחסים את אירגוני פועלים ועובדים העומדים מחוץ למסגרת־המעמדית הכללית. אבל גם בפנים, בקרב רבבות החברים והחברות המאורגנים בהסתדרות – שהם רוב בנין ורוב מנין של המעמד העובד בארץ – אין האירגון שלם ומתוקן.

בסקירתי אתעלם במתכוון מהכיבושים החשובים של ההסתדרות בשנים האחרונות על שדה האירגון והתרבות ושיכלול הפעולה במוסדותינו – הרוצה לדעתם ימצא אותם בדו"ח המפורט והמלא אשר הוגש למועצה זו, כי על מועצה זו הוטל לעמוד דווקא על הליקויים והפרצות. תכלית מועצה זו היא – חיפוש דרך לבדק־הבית שלנו. ומשום כך אדגיש רק את הצד החלש והלקוי שבהסתדרותנו.

יש בהסתדרות “חברוּת אפלטונית”. לסוג זה שייכים למשל אותם חברי הסתדרות המורים, שהם חברים גם להסתדרותנו. הענינים המקצועיים והכלכליים של חברים אלה מסתדרים באירגון פרופסיונלי מחוץ למסגרת ההסתדרות. חברוּתם בהסתדרותנו אינה אלא הבעת סולידאריות רעיונית עם ציבור הפועלים, מעין חברות במפלגה. לסוג זה שייכים גם רופאים, עורכי־דין, אדריכלים ודומיהם. הזיקה של חברים אלה להסתדרות היא רופפת ומחוסרת כל אחיזה ממשית. במקרים ידועים אין חברים אלה נמנעים אפילו מפעולות ומצעדים, העומדים בסתירה בולטת לעמדת הפועלים וההסתדרות.

דוגמה שניה של חברוּת אפלטונית – מה שקוראים בתוכנו בשם “נשי עובדים”. ציבור גדול של חברות, למעלה מששת אלפים עובדות במשק ביתן ובחינוך ילדיהן, וההסתדרות עוד לא יצרה עד עכשיו כל מכשיר אירגוני בשביל סוג חברות אלה שיעזור להן וידריך אותן בעבודתן הקשה ורבת האחריות. זיקתן ההסתדרותית של חברות אלו תלויה על בלימה.

אך ישנה הופעה קשה יותר בהסתדרות, והיא – של חברוּת פיקטיבית. לכאורה, מקיפה ההסתדרות את כל עניני הפועל, אבל רק להלכה. דוגמה בולטת – פועלי בנין בירושלים ובחיפה. פועלי הבנין היו, יחד עם הפועלים החקלאים, מייסדי ההסתדרות הכללית, ועוד לפני 6–8 שנים שימשו נקודת־המוקד של התנועה בעיר והניחו יסוד לרבים ממיפעלינו. עם ירידת המקצוע הזה בכללו, עם הפסקת הפעולה של מכשירנו הקבלני בבנין וסלילה, עם משבר הבנין וחוסר־העבודה שעשה שמות במשך שנים אחדות בקרב פועלי המקצוע – נתגלתה ירידה מבהילה באירגון פועלי הבנין בשתי הערים הנזכרות, וביחוד בירושלים. ואם כי עובדי המקצוע נשארו חברים בהסתדרות – הרי חברוּתם של רבים, דווקא בעלי־המקצוע והמאורגנים ב“קבוצות” קבלניות – אינה אלא חברוּת פיקטיבית, ובכל עניני העבודה, ביחסים עם המעבידים, ביחסים עם חברים בעבודה, עם מוסדות ההסתדרות, נרמסים עקרונות ההסתדרות ביודעים ובזדון: “קבוצות” הבנין מתחרות זו בזו, מורידות שכר העבודה, מנצלות פועלים שכירים, מקבלות פועלים לא על־ידי הלשכה, עובדות ומעבידות למעלה משמונה שעות ביום וכו'.

הופעות בודדות כאלה יש גם במושבות, בקרב קבלני בנין מתוך חברי ההסתדרות.

ההסתדרות אינה יכולה להשלים את חברוּת אפלטונית ופיקטיבית.

סוג ה“אוהדים” – הקשורים להסתדרות לא מתוך עניניהם המקצועיים אלא מתוך שיתוף־רעיון והכרה בלבד – מספרם אינו גדול בערך, אולם נודעת להם חשיבות מבחינת האיכות. אי־אפשר לזלזל מצדנו ברצונם של כמה מבעלי המקצועות החפשיים להיות קשורים דווקא באירגון הכללי של מעמד הפועלים, אבל לא תיתכן בהסתדרותנו חברוּת הפטורה מכל זיקת־משמעת בענינים מקצועיים, ונצטרך למצוא דרך של אירגון חטיבות הסתדרותיות של בעלי אומנויות חפשיות על יסודות פדרטיביים, שיפתרו במידה ידועה את שאלת שתי הסמכויות החלות על חברים כאלה.

רצינות יתירה נודעת לשאלת חברותן של “נשי העובדים”. הללו מונות 6–7 אלפים, והשפעתן בחיי ציבור העובדים בתוקף תפקידן המכריע במשפחה היא עצומה. אמנם אין הסתדרויות מקצועיות בעולם נוהגות לכלול גם את אשת העובד, בכל זאת אין אנו צריכים לשנות מהמסורת שלנו. אולם יש להכניס תוכן חי וממשי לחברות זו של נשי העובדים. עבודת־הבית של האשה במשפחת הפועל היא קשה וחיונית כאחת. עד עכשיו היתה זו העבודה היחידה כמעט אשר לא קיבלה כל עזרה מאורגנת והדרכה תרבותית מצד ההסתדרות. רק בחיפה נעשה נסיון חשוב של אירגון החברות למטרה זו, ועלינו להרחיב את האירגון הזה ולהכניס בו תוכן חברתי ותרבותי: לחינוך הילדים, לשיתוף בעזרה סוציאלית, לשיפור ההווי של משפחת העובד ולהרמת ערכה ורמתה הרוחנית של אשת העובד. האשה העובדת הרחוקה מציבור הפועלים ומשאלות חייו – עלולה גם להרחיק את בעלה מהתנועה. אשה כזו אינה מסוגלת לתת לילדיה את החינוך המתאים, וגם חייה היא דלים ועלובים. אחוז בעלי־המשפחה במחננו הולך וגדול, ואסור לנו להחמיץ את פתרון השאלה, פן נאחר המועד. מועצת הפועלות יחד עם האורגנים הכלליים של ההסתדרות נתבעים כאן לאיניציאטיבה אירגונית ותרבותית, אשר תהפוך את אשת החבר לחברה אקטיבית, ערה ובת־הכרה גם במשפחתה היא וגם במשפחת־העובדים כולה.

חמור יותר הוא דבר החברוּת הפיקטיבית. במצב הפרוע של פועלי הבנין צפונה סכנה לעצם קיום המקצוע. כאן אין לרפא בהסברה. פחות מכל שאר סוגי הפועלים זקוק ציבור זה להסברה. בשרשיו החלוציים, ברמת השכלתו ובקשריו המסורתיים את התנועה הוא עולה בלי־ספק על רוב הציבור שבענפי עבודה אחרים. הן דווקא האופים ועובדי־הבשר בתל־אביב זכו להקים את האירגון הכי משוכלל ומלא מבחינה מקצועית.

סיבות שונות גרמו למצב הפרוע בבנין בירושלים: התחרות העבודה הזולה, לא רק של ערבים כי אם גם של בני עדות המזרח, ירידת מחיר האבן והתנוונות מקצוע החציבה והסיתות הכרוכה בעקבותיה, הפסקת הבניה הלאומית ושיתוק “סולל־בונה” וכדומה – אולם אין אנו יכולים להתנחם במפריעים האובייקטיביים. למען תוכל ההסתדרות להשתלט על הגורמים החיצוניים היא צריכה קודם להשתלט על חבריה היא. יש כוח לציבור הפועלים המאורגן לכוף את רצונו על אותם החלקים העושים מעשים לרעת הציבור ולרעת עצמם, המסכנים את עמדת הפועל העברי בבנין והורסים את כל כיבושיו במקצוע חשוב זה. סיבת החולשה והמצב הפרוע באירגון פועלי הבנין בירושלי וחיפה היא לא בחוסר־כוח אלא בחוסר הרגשת־כוח ובחוסר שלטון מוסדות ההסתדרות. למען עקור את הנגע, יש הכרח במלחמה. ההסתדרות צריכה לגייס עשרות ומאות חברים, אשר בכוחם המאורגן ישליטו משמעת האגודה וימנעו עבודה למעלה משמונה שעות, ניצול חברים, התחרות והורדת שכר־העבודה – ואל תהיה הסתדרות הבנין לשימצה בערים אלה.

אחת מסיבותיה של החולשה האירגונית בעיר היא ההתפצלות המקצועית המפוררת את אירגונינו בחטיבות קטנות ומעוטות־חברים. לפנים היו לנו בעיקר שני גושי־פועלים גדולים: בחקלאות ובבנין, אבל משנה לשנה הולכת ורבה הדיפרנציאציה המקצועית. הפועלים חודרים למקצועות שונים המפרנסים כל אחד רק עשרות או לכל היותר מאות אחדות של פועלים – ולהתפצלות זו יש מסקנות אירגוניות־חברתיות. במקצועות שבהם עסוקים פועלים מועטים, חסרים לעתים תכופות כוחות מדריכים וערים המסוגלים לעמוד בראש האירגון ולהדריכו. בהרבה מקומות־עבודה יש קושי במציאת חברים מוכשרים הרוצים להיכנס לוועד הפועלים.

ב.

קשה ומעורר דאגה מצב ההסתדרות במושבה. שאלת פועלי המושבה טעונה בירור במסיבה הסתדרותית כללית, כי יש כאן שאלות שלא תיפתרנה, אלא בעזרת כל ההסתדרות ובשורה הראשונה – בעזרת חברינו הוותיקים, בעלי־הנסיון שבמשקים. אפשר להגיד שחוסר השתתפותם של החברים בעלי רמה תרבותית גבוהה ועשירי נסיון ארץ־ישראלי שבתוך משקי שני העמקים, הירדן ויזרעאל, במפעל הכיבוש הגדול של חדירת שמונת אלפים פועלים מעליות שלאחר המלחמה לתוך המושבה – היא אחת הסיבות העיקריות לקשיים, לליקויים ולכשלונות שבהם נתקלה פעולתנו ההסתדרותית במושבה. הפועל במושבה הוצג בפני לחץ ההתקפות של העבודה הזולה, בפני הקשחת לבו והתנכרותו של הפרדסן והאיכר הוותיק האמוּן על יחסי עבדות לשכירו, בפני ניגודים מעמדיים חריפים שאין דומיהם בעיר. ההסתגלות לחיי הכפר ולעבודה החקלאית דרשה ממנו מאמצים גדולים יותר משל הפועל העירוני. על מכשולים אובייקטיביים אלה, שלא היה בידינו לשנותם, נוסף קושי פנימי – המעיק באופן מיוחד על הפועל במושבה: הרגשת בדידות ותלישות, הווי דל ונקלה, היעדר סביבה תרבותית וחוסר עזרה מדריכה ומכוונת מצד חברים מנוסים ובעלי יכולת אירגונית ומשקית. הפועל בעיר, ששכר עבודתו בהרבה מקצועות וענפים עבודה אינו עולה על זה של הפועל במושבה, ובמקומות־עבודה לא מועטים גם נופל ממנו, יש לו לכל הפחות סיפוק חברתי ורוחני בהווי האינטנסיבי והעשיר יותר של העיר רבת־האוכלוסין, המרכזת בתוכה את הכוחות הציבוריים והתרבותיים של ציבור הפועלים והישוב כולו. בעיר אין הניגודים המעמדיים חריפים ומנקרים את העין במידה כזו. הקרע בין “שתי האומות” – אוּמת השבעים ואוּמת הרעבים – אינו כל כך עמוק וכולל. מציאות שכבת פועלים חשובה העובדת בחרושת ובמקומות עבודה קבועים – מטשטשת ומפיגה את הרושם המדכא של ענפים העבודה הירודים. בעיר יש אסיפות, קונצרטים, הרצאות, בתי ראינוע וקולנוע, מסיבות ופגישות המנעימים או ממלאים את שעת הפנאי – וכל זה אינו במושבה; נוסף על המצב החמרי הדחוק, על שכר־העבודה הבלתי־מספיק, על חוסר־העבודה העונתי, על תנאי־הדירה הירודים, על גזילת זכויות־אזרח, על חוסר סיכוי להתבסס ולהתערות, על התנכרות והתנקשות המעביד – רובצת על הפועל במושבה הרגשת יתמות, בדידות ועזובה.

יש במושבה נקודות־אורה לא מעטות. למרות כל הקשיים והמפריעים החיצוניים נתרבה מיספר פועלי המושבה, נקלטו בעבודה והתמחו בה, הכו שרשים במקום, הרחיבו וביצרו את אירגונם, יצרו התחלות מבטיחות של מוסדות עזר הדדי, הרימו את שכר־העבודה והדפו אחור את ההתקפות שנערכו פה ושם נגד העבודה המאורגנת וגם נגד העבודה העברית גופה. הגדול והחשוב שבכיבושינו במושבה בשנים האחרונות, הוא אולי המיפעל הקיבוצי. למעלה מהחלק הרביעי של פועלי המושבה – 1999 לפי המפקד האחרון, מאורגנים בקיבוצים ובקבוצות, מיסודם של הקיבוץ המאוחד, “השומר הצעיר”, ו“גורדוניה” וקבוצות בודדות, כגון קבוצת שילר ברחובות, “שחריה” בגליל, קבוצת ל“ג בכפר־סבא ועוד. קיבוצים אלה משמשים מרכז עיקרי לקליטת העליה במושבה. כמעט שאין לתאר כניסת העליה ה”רביעית" וה“חמישית” לארץ ולמושבה בלי המכשיר של הקיבוץ המאוחד, “השומר הצעיר” ו“גורדוניה”. מלבד היותם מיקלטי העליה הראשיים במושבה, הרי קיבוצים אלה משמשים גורם חשוב בכיבוש עבודה, נקודת־אחיזה יחידה כמעט לפועלת, מכשיר ליצירת משקי עובדים, כוח מחנך של העליה הצעירה, ודוגמה מופתית ומושלמת לעזרה הדדית ואחריות משותפת בקרב חברים וחברות. מי שרוצה לראות ביטוי חי וער והגשמה יום־יומית למגמותיה ויעודה של תנועתנו – ילך לפלוגות הקיבוץ המאוחד במושבה, אשר סללו במידה ידועה את הדרך לשאר הקיבוצים במושבה.

במה מתבאר סוד כוחו וערכו של המיפעל הקיבוצי? לא רק בצורת חייו הקבוצתיים, אם כי צורה זו בלי־ספק הוא גורם יסודי ביכולת הקליטה, הכיבוש והיצירה של הקיבוץ. החידוש הרב שיש בקיבוץ במושבה – זהו שילוב הדורות ומחזורי העליה וגיוס העזרה של חברים מנוסים וותיקים מתוך המשקים, אשר באו לעזרת העליה הצעירה במושבה וליווּ אותם בכל מאמציהם ונסיונותיהם הקשים והפורים. הקשר האמיץ אשר נתגלה ונתממש בקיבוץ בין חבר המשק הקבוצתי בעמק, עשיר הנסיון ההסתדרותי והארץ־ישראלי, ובין העולה הצעיר אשר רק ירד מהספינה – יותר מזה: עם החלוץ המתחנך ומתכשר בקיבוצי ההכשרה בגולה – קשר זה הוא־הוא ששימש סעד ומישען וכוח מפרה לפלוגות במושבה בכיבושיהן ובמפעליהן המקצועיים, המשקיים והתרבותיים. ומכלל הן אתה שומע לאו. חוסר־העזרה של חברים ותיקים מבני העליה השניה והשלישית למיפעל הכיבושי הגדול והקשה של הפועל במושבה, שאינו מאורגן בקיבוץ – הוא־הוא שנתן את אותותיו במועקה הרוחנית והחברתית של המוני הפועלים ה“בודדים”. החלוץ שבא לארץ בשנים האחרונות והתיצב על אף כל המכשולים בחזית העבודה הקשה ביותר של הפועל בארץ – נעזב ברובו לנפשו ולא מצא לעצמו מלווים נאמנים ובעלי־נסיון, כאשר זכו להם חברי הקיבוצים. מוסדות ההסתדרות וּותיקי התנועה לא מצאו עדיין את הדרך לשיתוף ולעזרת־חברים מחוץ למסגרת הקיבוצית – ומכאן המועקה הנפשית הגדולה הרובצת על הפועל במושבה.

לפני שבועות אחדים נזדמנתי לכינוס פועלי הגליל – וכבר מזמן רב לא הרגשתי בצער יתמוּת ובדידות של ציבור – כבפגישה זו. נתאספו בכינרת באי־כוח 250 פועלים העובדים במושבות הגליל התחתון והעליון. זהו כיבוש חדש וחשוב של הזמן האחרון. מושבות הגליל שבמשך שנים לא ראו בתוכן פועל עברי – נהפכו בשנתיים האחרונות למקומות עבודה עברית טהורה, מלבד מושבה אחת או שתיים, שעדין העבודה הזולה שלטת בהן. פועלים אלה הם ברובם מבני העליה הצעירה, והם עובדים בתנאים קשים – בשכר של לירה וחצי לחודש עם אוכל. הם סובלים מחוסר־עבודה עונתי, שכרם אינו משתלם בזמן, לאו דווקא מרוע לב האיכר, כי אם מפני מצבו הדחוק. לא תמיד מספיק היבול לתשלום שכר העובד, וספק הוא אם יש בכלל קיום למשק זה בעבודה שכירה. בתנאים קשים אלה עובד קומץ־פועלים לא־גדול, מורחקים ממרכזי הישוב והתנועה, מבודדים ועזובים לנפשם, בתוך מסיבה ענייה ודלה גם בחומר וגם ברוח. היש להתפלא על צרוּת האופק והתפיסות הפרובינציאליות והנאיביות המתגלות בציבור זה? – והרי כאן לפנינו חומר אנושי יקר, נאמן וחלוצי, העלול להתנוון בדלות ובבדידות הרוחנית והתרבותית המקיפה אותו. ועל־יד ציבור זה, במרחק לא גדול, נמצאים משקי־קבוצות המרכזים בתוכם חברים ותיקים, יוצרי הערכים הגדולים של תנועתנו, בעלי רכוש חברתי ותרבותי רב, בעלי נסיון משקי והסתדרותי עצום – ואין לפועל הבודד במושבה כל נקודת מגע ושיתוף אתם, ואין לו האפשרות ליהנות מהרכוש החברתי־התרבותי הכביר אשר נצטבר בקרב חבריו במשקים. וכך חיים זה בצד זה חברים להסתדרות ושותפים למשא־נפש וגורל־חיים, אשר למרות קירבת המקום והרעיון קיים ביניהם מרחק עצום בהווי, בהבנת החיים, בתפיסת המציאות, ביכולת חברתית ומשקית, בכשרון־המעשה הציבורי – וכמעט לא יאָמן שאלה ואלה הם בני מעמד אחד והסתדרות אחת, אשר תעודת־חיים משותפת ריתקה אותם יחד במסגרת כללית.

מושג נאמן על מצב־הרוח השורר בקרב חלק גדול מפועלי המושבות אפשר לקבל מדברי החברים עצמם וטענותיהם, כפי שרשמתי לי במשך הביקורים והשיחות שהיו לי את חברים מה“מוסדות” ומה“השורה” במושבות יהודה, שומרון והגליל – במשך החדשים האחרונים.

חבר העליה השלישית במושבה גדולה קובל: "העולה הצעיר בבואו הנה נבוך. יחס הפועל הוותיק מתמיה ומצער אותו. אינו מוצא אטמוספירה חלוצית. הוא רואה עצמו מוזנח ועזוב. הוא סובל מחוסר בית שאפשר להיכנס בו ולשוחח שיחת רעים. בהימצאו שנה או שנתיים בארץ – הוא מתגבר על מבוכתו; אולם אז מתעוררים אצלו חששות וספיקות בנוגע לעתידו ולאפשרות התישבותו. אין מסיבות תרבותיות. הפועל הקבוע מסתגל לבעליו ומתקרב לטיפוס של משגיח. השפעת הבעל־ביתיות מתגברת בו. אולם תחת האפר המרובה שמורה הגחלת. בשעת בחירות לקונגרס, לאסיפת הנבחרים ולוועידות היא מתגלה.

הציונות בקרב הציבור לא נתרופפה – אם כי פחתה ההתלהבות. יש מעטים שנואשו, אך הרוב רוצה להישאר בארץ. מצטרפים לאירגונים להתישבות. אם ההתישבות לא תצא לפועל – יהיה משבר חמרי קשה. מתרופפת הכרת החשיבות של החלוציות העצמית. הפועל שמח על כיבוש ציוני, מצטער על כשלון – אך אינו רואה עצמו כגורם בכשלון ובכיבושים. בשעת התקפה על ההסתדרות מבחוץ – יתלכדו הפועלים סביבה. מבפנים – הוא מעריך את ההסתדרות על פי התועלת הפרטית. בענין הנוגע לנפשו אינו רוצה לוותר להסתדרות".

חבר צעיר מטובי עסקני “החלוץ” בחו“ל וחבר באחד הקיבוצים במושבה מתאונן: “אותי חינכו בחו”ל לראות את ערך הפועל לא בבחירות ובתשלום מס – אלא בהגשמה עצמית. בארץ ראיתי שאין הדבר כך. הפועל בארץ ירד למדרגת הפועל בחו”ל. אין זיקה חלוצית להסתדרות. אין עניניו הפרטיים שלובים בעניני הכלל. הפועל מסדר את עניניו לא מתוך התחשבות את התנועה. בסביבה זו אין הנוער במושבה מוצא כוח מושך בתנועת־הפועלים, והוא נוהה אחרי גבורי הפראזה על מדינה עברית, שבה הוא חולם להיות שר־פלך".

במושבה שומרונית קובלים החברים על העדר חיים תרבותיים: “מה עושים בשבת ובשעת הפנאי? משחקים בדומינו, מסתובבים ברחוב ללא מטרה, לפעמים קוראים ספר. מתענינים בהרצאות, מרבים לבוא להקראת עתון בעל־פה, – אבל ההרצאות מעטות, אין כוחות מקומיים, ומתל־אביב באים רק לעתים רחוקות. הציבור שקוע בדאגה להשתרשות בעבודה, לרכישת מגרש של דונם או חצי דונם. רוצים לבנות בית”.

מהו האידיאל של הפועל במושבה? התישבות. התישבות האלף שאינה מתקיימת מרופפת את האמונה בעתיד ומכניסה מרירות. חלק מהחברים רוצה להסתדר בתור פועלים קבועים, במקומות־עבודה נוחים ולרכוש מיגרש קטן ולהקים עליו בית. "ציבור הפועלים המקומיים, מסיח חבר שני, הוא פרובינציאלי, רמתו האינטלקטואלית אינה למעלה מבינונית. היקף ראייתם צר, שקועים בקטנות. בקיבוצים יש יכולת תרבותית – אבל אלה מתרחקים מציבור הבודדים.

מצב הבודד מבהיל בבדידותו וקשיו החמרי. החבר בקיבוץ, אם כי מצבו החמרי אולי יותר קשה, יש לו קומפנסציה חברתית ורוחנית בחיים הקבוצתיים. חיי הבודד אפורים וחסרי ענין ותוכן, בלי כל קישוט ורעיון מחַיה. בלי מסיבה תרבותית הוא הולך ומיטמטם במובן הציבורי. הוא מבקש תכלית. בקשת התכלית כשהיא לעצמה חיובית, אבל בלי היותה נתונה במסגרת ציבורית – יש בה סכנה מוסרית וחברתית. כל מוסד הסתדרותי נמדד במידת התועלת שהפרט מסוגל להפיק ממנה. אין דבק.

יש לדאוג לחינוך הבודדים. מקובל שיש לעשות פעולה חינוכית רק בחו“ל, כשהחבר מתכונן לעלות. זוהי טעות. צריכים לשלוח משלחת גם לפועלי ארץ־ישראל. אין לציבורנו במושבה אפשרות להתחנך. אין יודעים מה נעשה בתוך העם היהודי, בעולם הגדול. אנשים מרכזיים אינם נפגשים את הציבור. ההרצאות הן מקריות. לא מחנכים אנשים צעירים למלא תפקידים מרכזיים”.

באחת ממושבות הדרום מציין חבר:

"אין ירידה בציבור. הפועל כובש ורוכש עמדה אחרי עמדה בעבודה ומתאחז במושבה – אבל אין עזרה שיטתית מצד ההסתדרות. הבודדים מרגישים עצמם כבנים חורגים בהסתדרות. אמנם הקיבוץ הוא מכשיר חשוב לקליטת העליה – אבל גם אנו הבודדים רוצים לחיות חיי עבודה וצדק. וכשאחד מאתנו פונה לבנק הפועלים – אינו נענה. אין היחיד מרגיש שיש לו משקל. בדברים על ירידה ועליה אין משום מיצוי דמות הציבור. זה כמה שנים מתריעים מזמן לזמן על ירידה – והציבור מתקדם משנה לשנה. אבל יש פרובלימה של הפרט בתנועתנו. פרובלימה זו ישנה בכל תנועה. הפרט קיים גם לעצמו. הדאגה לקיום המשפחה היא אחת השאלות היסודיות אשר בגללה אין הפועל יכול להיפנות לפרובלימות כלליות.

חלק מהציבור עייף – עייף משאיפות גדולות, מרעיונות גדולים. הוא קשר את חייו – עם חיי התנועה. התנועה תתגבר על קשייה – אולם הפרט הוא חסר עצות. כשהפרט מתיחד את שאלותיו, הוא רואה לפעמים ניגוד בין מצבו ובין תביעות התנועה. יש לאדם גם רשות היחיד. ומחנכי־הציבור צריכים לדעת זאת".

אחד החברים סיכם את המצב במושבתו, וסיכום זה נכון בכלל גם לגבי שאר המושבות:

“מצב הפועל במושבה רע – אבל יש רצון להכות שורש. אין ההסתדרות מספיקה ללוות את הציבור בכל צעדיו. המוסדות שקועים בענינים פוליטיים וישוביים – ואין לגנות אותם על כך – אבל יש לדאוג שהפועל לא ישקע ביוון המציאות הדלה. יש סכנה אם הפועל ייעזב לנפשו. ההסתדרות והמפלגה צריכות להכניס תוכן חברתי לחייו ולהאירם באור החזון, שלשם הגשמתו בא לארץ. לפועל יותר מדי כשרון־הסתגלות למציאות הבעל־ביתית. הבעל־ביתיות מכה שרשים בתוכנו. אנחנו נתלשים מהכלל, ממאוויי הדור, נשקפת סכנה לצלם אלוהים שבנו. גם אנשים בעלי מיטען מוסרי ותרבותי רב מחו”ל אינם מסוגלים לעמוד בנסיון – כשאין סביבם הרגשת הכלל וטיפולו. אין דאגה רצינית בהסתדרות לחיי הפועל, ל“קטנות” חייו – והן מ“קטנות” אלה מורכבים בעיקר חיי הפועל".

ההסתדרות לא האזינה עד עכשיו במידה מספיקה לתביעות אילמות אלה של ציבור־פועלים גדול אשר הועמד בחזית הקשה והחשובה ביותר של עבודתנו בארץ – ודבר זה דורש תיקונו. הנתבעים אינם רק המוסדות העליונים של ההסתדרות – אלא כל חבריה, בעלי היכולת באשר הם.

ג.

בכלל אפשר לקבוע שהפרובלימה האירגונית בהסתדרות, יותר משהיא סידורית הריהי תרבותית. יש למעמד־הפועלים בארץ מערכת־אירגון וכלים סידוריים שאינם נופלים בטיבם ובכשרון פעולתם משל אירגוני הפועלים באיזו ארץ שהיא. מעטות הארצות בעולם שהפועל החקלאי מאורגן בהן במידה כזו כאשר פה, ואף בארץ אחת אין ההסתדרות החקלאית תופסת עמדה כזו בתנועת־הפועלים כאשר אצלנו. גם האירגון של הפועל בעיר עולה בכמותו היחסית ובאיכותו המוחלטת על אירגוני הפועלים שברוב הארצות. בשנים האחרונות, למרות קשי המצב הפוליטי והכלכלי, יש לציין התקדמות מרובה בכשרון־הפעולה ובהרחבת השטח של האירגון גם בעיר וגם בכפר. ועדת הבקורת המרכזית בהרצאתה למועצה זו מציינת לשבח, כי “סדרי הפעולה במוסדות האירגוניים הולכים ומשתכללים”. אולם אין אנו יכולים למצוא סיפוק בכיבושים ושכלולים אלו. צרכי תנועתנו מרובים מצרכי תנועת־פועלים אחרת, ציבור הפועלים שלנו אינו סטאטי, אלא הולך וגדל בלי־הרף, ואינו ניתן להתגבשות והתלכדות סופית ומסתיימת. החזון אשר לשמו עלה ארצה והמשברים החמריים והנפשיים הכרוכים בהגשמתו, תובעים ממנו מאמצים בלתי־רגילים ומטילים עליו תפקידים כבדים מנשוא. מסכת־החיים החדשה שמתחיל בה הפועל־העולה מציגה לפניו קושיות ואבעיות אשר לא ידע ולא שיער – בכל אופן לא הבין ולא העריך – בטרם עלה לארץ. מעטות התנועות שהפרובלימטיקה שלהן היא כה מורכבת ומסובכת כאשר בתנועתנו, ומכל שאלותינו המרובות מעטות הן אלה שיש להן תשובה מוכנה מראש, ומציבורנו נדרשת רמה תרבותית גבוהה יותר מזו של תנועת־פועלים “נורמאלית” וסטאטית. לא די שתהא לנו הנהלה היודעת למַצות את נסיונה ותורתה של תנועת־הפועלים בעולם, לבחנם לאור המציאות והחזון המיוחדים לנו ולכוון על פיהם את דרכנו. מן הצורך שהבנה זו תהא משותפת לכל הציבור – אחרת לא תיכון דרך משותפת. מסגרת אירגונית כללית בלי תפיסה והבנה מאחדת את כל הציבור הנתון במסגרת זו – לא תתקיים לאורך ימים; ועלינו לבדוק את קנקננו האירגוני מצד תכנו ואפיו התרבותי.

אין ציבור־הפועלים עכשיו מעור אחד, כאשר היה במידה רבה בימי העליה השניה ובראשית העליה השלישית. מלבד העליה החלוצית, המהווה עדיין רוב בנין ורוב מנין של חברי ההסתדרות, שואב ציבור הפועלים לתוכו שתי שכבות חדשות התופסות מקום ניכר בחיי העבודה ובהסתדרות, ובעתיד ודאי יגדל כוחם הכמותי: בני עדות המזרח. אלה הם יוצאי פרס, כורדיסטן, סוריה, קאוקאז וארצות הבאלקנים (מכלל זה יש להוציא את יוצאי תימן ובולגריה, שאינם נופלים בתרבותם וחלוציותם מיוצאי מזרח אירופה) – ועובדים מחוגי בעלי־המלאכה ובני המעמד הבינוני מארצות מזרח אירופה שעלו לארץ בלי הכשרה חלוצית ובלי מחשבה תחילה על חיי עבודה, אלא שההכרח הכלכלי דחף אותם בארץ לשורות הפועלים. נטעה אם נניח שציבור הפועלים בארץ עומד על רמה תרבותית וחברתית אחת. מאות ואולי אלפים מחברי ההסתדרות, משני הסוגים שציינתי, עומדים במובן התרבותי על שפל המדרגה. דברים הנראים לנו כמובנים מאליהם וכמושכלות ראשונים – הם להם כספר חתום. רבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב: רבים מהם עולמם הרוחני נמצא לגמרי מחוץ לציבור הפועלים ולחיי התנועה. סוג זה אפשר למצוא בקרב הפועלות בבתי־החרושת בתל־אביב. ועדיין לא נתנו לבנו לצרכים המיוחדים של ציבורים אלה. הם חברים בהסתדרות – אבל חברותם היא סידורית בלבד. אין הם שותפים בהכרה למאמצי הפועל בארץ, למלחמתו המעמדית, ליצירתו החברתית והמשקית, לחזונו ההיסטורי.

הפעולה המוצלחת שנעשתה – באיחור זמן – להוזלת “דבר” והגדלת הפצתו בקרב ציבור הפועלים מוכיחה, שההנחות והטענות השגורות בפה על ירידת הציבור והתנכרותו אינן מבוססות. כל מי שמכיר את הענינים מקרוב, יודע שאפשר להרחיב פעולה זו אם המאמץ יימשך לא רק לריבוי הקונים אלא גם לשכלול העתון, ביחוד אם העתון יצליח לשקף במידה יותר גדולה את חיי הפועל ולבטיו. אולם יש אלפי פועלים – מבני עדות המזרח – שאינם יכולים ליהנות מ“דבר”, כי אינם יודעים עדיין לקרוא עתון – ודוקא אלה עלולים להיות טרף לשארלאטנים ולאוואנטוריסטים הפוליטיים השורצים במפלגה הריביזיוניסטית. יש אלפי פועלים שאינם מסוגלים ליהנות מההרצאות הפומביות והכלליות שנערכות על־ידי ההסתדרות – מפני שדעתם קצרה להבין את המדובר באסיפות אלו. רק הד קלוש ומסולף מכל הנעשה בהסתדרות ובישוב מגיע לאזניהם. במקום הרצאות על נושאים שאינם מובנים להם, יש לסדר בשבילם באופן מיוחד קריאות מסבירות על פי העתונות ממה שנעשה בארץ ובעולם. יש ללמד אותם קרוא וכתוב ויש לתת בלבם את העיקרים האלמנטריים ביותר של תנועתנו.

אולם נרמה את עצמנו אם נחשוב שבקרב ציבור הפועלים ממוצא חלוצי הענינים הם בסדר. הנוער העממי שממנו יונק “החלוץ” הונמכה רמתו התרבותית בשנים האחרונות, וההכשרה שהוא מקבל ב“החלוץ” ובהסתדרות הנוער אינה מספקת את צרכי תנועתנו בארץ. לא בדקתי את מוסדות ההכשרה בגולה ואין לי רשות לשפוט על פעולת “החלוץ” – אולם נפגשתי עם עולים צעירים בארץ, ומתוך השיחות והבירורים שהיו לי אתם הוברר לי שהכשרתם אשר קיבלו בגולה אינה הולמת את צרכינו בארץ. נפגשתי עם חברים צעירים שיודעים את המלה האחרונה בתנועתנו – אבל אינם יודיעם דבר מכל המלים שלפני האחרונה. חסרים הם את הידיעות היסודיות והראשוניות של תנועתנו. יש בקיאים בכל תגי ההסתדרות – מבלי שידעו את שרשיה. שמעו הרבה על ההסתדרות של מעלה – אבל אינם יודעים את ההסתדרות של מַטה. ומחסרון ידיעה זו מתאכזבים ונבוכים בהתנגשות הראשונה את המציאות הפרוזאית שבארץ.

ולא רק החלוצים הצעירים. חלק גדול מציבור הפועלים בארץ אין לו חינוך שרשי ומקיף בעניני ההסתדרות. עמדתו ב“שאלות הגדולות” נקבעת יותר מתוך חוש בריא ואינטואיציה מאשר מתוך ידיעת הענין והידיעה לקויה ביחוד בשטח היום־יומי של התנועה. הישגי ההסתדרות, התנאים הכלכליים והפוליטיים שבהם נתונה עבודתנו, יסודות האירגון המקצועי, מצב הפועל בארץ בהשוואה עם מצב הפועל בארצות השכנות ובארצות אירופה, הבסיס העיוני והמעשי של מפעלנו בארץ, הערכה ריאלית של כוח ההסתדרות ומידת יכלתה, היחסים הרצויים והאפשריים את נותני העבודה – כמה חברים בכפר ובעיר יש להם מושג ברור ומלא מכל אלה? העמדה המשובשת של מועצת פועלי מגדיאל בדבר שאלת הסכם והלשכה המשותפת¹ יש לבאר לא רק בחילוקי־דעות אידיאולוגיים, כי אם בחוסר ידיעה מספיקה בתנאי העבודה במשק החקלאי בכלל ובחקלאות הארץ־ישראלית בפרט.

חלק גדול מציבורנו אינו מכיר את עברה של תנועתנו, אינו יודע את השתלשלות הרעיונות בתוכה, אינו מכיר את לבטיה והתאבקויותיה, ואינו יודע מפני זה להעריך את כיבושיה והישגיה.

אולם לא רק העבר – גם הנעשה והמתהווה עכשיו בתוכנו לא ידוע ברובו לציבור. הפועל העירוני אין לו ציור נאמן – ולפעמים גם לא מושג קלוש – ממה שנעשה במושבה ובמשק. חבר המשק אינו יודע מהמתחולל בעיר, והוא הדין הפועל במושבה. אין חילופי אינפורמציה, אין פגישות בלתי־אמצעיות בין הסוגים והחוגים השונים המהווים את ציבור הפועלים, ונשקפת לנו הסכנה של קרע והתפוררות מבפנים.

ועוד סכנה חמורה אחת צפויה להסתדרות – סכנת הביורוקראטיזציה. הסתדרות ענפה ומסועפת כהסתדרותנו, המקפת שליש מהישוב ומרכזת את כל צרכי חבריה ועניניהם בשטח האירגון המקצועי, החינוך והתרבות, העזרה הרפואית, הקואופרציה המשקית, הביטוח והסיוע ההדדי, ההתישבות והעליה, מן ההכרח שיהיה לה אפאראט גדול. מתוך השוואה למוסדות מקבילים קיימים מחוץ להסתדרות הוכח שהאפאראט ההסתדרותי הוא קטן יותר וזול ואֶפקטיבי יותר. ונאמנה עדות ועדת הבקורת המרכזית על התקדמות המוסדות “בתיקון הסדרים האדמיניסטראטיביים, בחלוקה ראציונלית יותר של התפקידים בין העובדים, בהנהלה אחראית יותר של עניני הכספים, בדאגה לאיזון התקציבים, בתיקון משק המסים וכו'”. אולם הסתדרותנו אינה יכולה ליהפך לחברת־מניות, וקיומה אינו יכול להיות תלוי רק באפאראט של עובדים בשכר – ולו גם מסורים ונאמנים.

בלי פעולה מתנדבת, בלי עזרת חברים, בלי התעוררות ציבורית, בלי אטמוספירה חלוצית, בלי הרגשת סולידאריות של שותפים לגורל ולמשאת־נפש, בלי מגע חי, בלתי־אמצעי ומתמיד, לא רק בין הציבור ושליחיו, אלא גם בין חלקי־הציבור השונים, בלי הנחלת ערכי ההסתדרות לכל חבריה, בלי מינימום משותף של נכסי־הרוח המהווים את יסוד תנועתנו – לא תיכון ולא תקום התלכדות פנימית של הציבור, שרק בה יש הערובה הנאמנה לאירגון בן־קיימא וכשר־פעולה.

יש צורך במיפקד תרבותי וגיוס האקטיב ההסתדרותי לפעולת־התנדבות. עלינו לחקור ולבחון את ההווי והמצב התרבותי של ציבור הפועלים לחוגיו, עדותיו, מקצועותיו ומושבותיו – ולגייס צבא מתנדבים אשר ישא את דבר התנועה בכל רחבי ההסתדרות, יפיץ אור על שאלותינו המסובכות, יביא את דבר הפועל העירוני לכפר, ודבר הפועל הכפרי לעיר, ינחיל לפועלי העדות המפגרות והנחשלות – את ראשית דת התנועה ואלף־בית ההשכלה האנושית, יכניס את החברים והחברות, שבאו אלינו מעולם זר וממעמד אחר – לתוך עולם המחשבה, המלחמה והיצירה של הפועל הארצישראלי, ימשיך את החינוך של הנוער החלוצי בתוך המציאות הארצישראלית ומתוכה. פעולה תרבותית זו לא תיעשה רק על־ידי עובדים בשכר. לא מפני שאנו נתונים במצוקה כספית אלא מפני שיכלתה התרבותית של ההסתדרות אינה מצטמצמת ואינה ניתנת לאשרנו להצטמצם בתחומים הצרים של המוסדות והמשרדים. במושב ובקבוצה, בשדה ובבית־החרושת, בעיר ובכפר, בעבודה הגופנית ובעבודת הרוח בין ותיקי התנועה וצעיריה – נמצאים לעשרות ולמאות חברים הנושאים בלבם, בנשמתם וברוחם את אשר יצר, הגה, סבל וצבר למעלה מעשרים וחמש שנים ציבור הפועלים בארץ, – האוצרות הבלומים האלה משל הכלל הם ולכלל הם צריכים לשוב.

תל־אביב, כ“א בכסליו תרצ”א

---

ז’בוטינסקי “הסיר” את הכתם המוסרי מעל מפירי השביתה והצהיר, שהסתדרותו ה“לאומית” תרשה לעצמה להפר כל שביתה אשר תוכרז על־ידי הסתדרות העובדים. עם זאת הודיע שגם הפועלים ה“לאומיים” יצטרכו אולי להגן על עניניהם בדרך של שביתות – אך כמובן יעשו זאת על דעת עצמם, ולא לפי החלטת ההסתדרות, שאינה אלא “גוף השואף לשלטון מעמדי, ולא לרוב יהודי בארץ־ישראל”, כאשר מגדיר אותה ז’בוטינסקי כיד האמת הטובה עליו.

“הרביזיוניסטים סבורים, שבתקופת ההתישבות אסורה כל שביתה והשבתה, ושתי הצורות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהודי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוא — בוררות־חובה לאומית, ולכן הם דורשים שאסיפת הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפו יחד בהקמת “מוסד עליון לבוררות לאומית” מורכב מבאי־כוח כל המקצועות, בנשיאות אנשים בלתי מפלגתיים. מוסד זה יחייב כל יהודי, בין עובד ובין מעביד, וכולם יהיו מחויבים לפנות אליו בכל סיכסוך. ולקבל על עצמם את מרותו”. (“שלטון האגרוף בישוב” ב“היינט” מיום 28.10.32; נאציאנאלני גיסטאדרוט" ב“ראזסוויט” 45, מיום 6.11.32).

“מובן מאליו – מוסיף אחר כך ז’בוטינסקי באותו מאמר – כל זמן שאין עוד מוסדות עליונים לבוררות־חובה ייתכן וייתכן, שגם הפועלים הלאומיים יוכרחו אף הם להגן על עניניהם בדרך של שביתה – אבל זאת יחליטו בעצמם, מנקודת מבטם הם, ולא יישמעו לפקודת גוף השואף לשלטון מעמדי” וכו'.

ובכן ההכרזה של ז’בוטינסקי באותו מאמר, שכל שביתה היא “חטא לאומי” ו“דבר פיגול” — אינה כל כך אבסולוטית. השביתה נעשית ל“פשע לאומי” כשפועל שמאלי משתמש בה להגנת עניניו, ברם לפועל “לאומי” השביתה מותרת גם “בתקופת ההתישבות”. ואם תשאל: מוסר הוטנטוטי זה מניין?

על זה עונה לך ז’בוטינסקי: הפועל הלאומי יעשה שביתה רק מתוך כוונה ליצור רוב יהודי בארץ־ישראל, אולם הפועל השמאלי מתכוון בשביתתו רק ל“שלטון מעמדי”. ברור, פשוט – וישר.

ז’בוטינסקי כאילו גם מכיר שמלחמת מעמדות ישנה לא רק מצד הפועלים – הוא מגנה את שתי הצורות של מלחמת המעמדות, זו שמצד הפועלים וזו שמצד בעלי ההון. אבל ז’בוטינסקי מעמיד את מלחמת המעמדות מצד האחרון רק על השבתות. האומנם כל כך תמים הוא ז’בוטינסקי לחשוב שמלחמתו של בעל־בית בפועל מתגלה רק במקרה של השבתה? האין בעל־הבית יכול להציק לפועל ולקפח את זכותו – בלי השבתה – על־ידי הורדת שכר, על־ידי פיטורין מתוך שרירות־לב, על־ידי העמדת העבודה בתנאים בלתי סאניטאריים ומזיקים לבריאות, על־ידי הארכת שעות העבודה, על־ידי חוסר עזרה למקרה מחלה, אסון וכדומה, על־ידי שלילת זכות האזרח של הפועל, או שלילת זכות אירגונו או גם שלילת זכותו לעבודה בכלל, וכיוצא באלה?

האין כל הצירוף הזה של שביתה והשבתה בתור שני דברים מקבילים וממַצים את התוכן של מלחמת המעמדות – עשוי ומכוון ללמד זכות על כל מקרי הנגישות והקיפוח מצד המעבידים ובעלי־ההון – אם רק אינם מתגלים (וכתשעים ותשעה מקרים ממאה אינם מתגלים) בצורה של השבתה?

האין כאן כוונה בולטת להעלים מדעת־הקהל את כל ההתקפה והמלחמה שמתנהלת בישוב נגד הזכויות האלימנטריות של ציבור הפועלים, והמכוונת לבצר ולהרחיב את הפריבילגיות המעמדיות והשלטון המעמדי של קומץ קטן “בעלי־גוף” בעיר ובכפר? כלום לא השתתף ז’בוטינסקי בעצמו בהיותו בארץ במלחמת־מעמדות זו המתנהלת מ“הצד השני”, – והאין ז’בוטינסקי ממשיך לנהל מלחמת־מעמדות זו בכל מאמריו ונאומיו המלאים ארס, שנאה ושיסוי לציבור הפועלים בארץ? היש אף איש ישר אחד בארץ־ישראל אשר יקום ויאמר, שציבור הפועלים הוא פחות ציוני, פחות לאומי, פחות חלוצי, פחות מסור לבנין הארץ ולהגשמת הציונות — מציבור בעלי־הבתים? וכשז’בוטינסקי “מוקיע” את אי־ציונותם של פועלי ארץ־ישראל האין שנאה מעמדית מדברת מתוך גרונו? פחות ממישהו בישוב ובציונות יש הזכות לז’בוטינסקי לדבר על “פשרה לאומית” ולהעמיד פנים כאילו הוא עומד מעל לריב המעמדות. בתולדות הישוב עמדו לפועלים הרבה צוררים — אבל אף אחד מהם לא גרה כל כך את האינסטינקטים המעמדיים הכי שפלים והכי מסוכנים, כאשר עושה זאת נביא “הציונות הצרופה”.

אולם ננסה לבדוק את הצעת “הבוררות הלאומית” לגופה. הצעה זו מתימרת לפתור את השאלה הסוציאלית בארץ לכל תקופת בנין הארץ. לאו מילתא זוטרתא. אמנם הצעה זו אינה מקורית ואינה חדשה. בכמה וכמה ארצות כבר הוצע הדבר הזה — ובאחדות גם נעשה לחוק. הארץ הראשונה שקבעה מוסד לבוררות חובה — היתה זילנדיה החדשה, בשנת 1894. בעקבותיה הלכה אחר כך אוסטרליה (ובזמן החדש — רוסיה הקומוניסטית ואיטליה הפאשיסטית). בארצות אלו נהפך החוק למעשה למכשיר קביעת תנאי העבודה בידי הממלכה; כאמצעי למניעת סיכסוכי־עבודה לא הצליח החוק בארצות שאין בהן דיקטאטורה.

הצד השווה שבכל הארצות האלה – זהו קיום חוקי הגנת העובד, שקדמו לבוררות חובה, והכרת אירגון הפועלים להלכה ולמעשה כבא־כוח חוקי של העובדים. בלי הכרה זו אין יסוד לבוררות חובה. בלי גוף קיבוצי מוכר המופיע בבוררות, המקבל על עצמו קיום פסק־הדין – אין כל ממש במוסד הבוררות. ועם כל זאת הצליחה הבוררות בארצות החופש הדימוקראטי למנוע סיכסוכים, כי ברוב המקרים היה צד אחד או שני לא מרוצה בתוצאות הבוררות וסירב לקיים את פסק־הדין. תכנה של בוררות – זוהי ההכרעה של הבורר השלישי, כלומר הבורר ה“ניטראלי”. בורר זה אינו נמנה על שום צד, אינו מעונין באופן אישי בסיכסוך, ונחשב בעיני המוסד הקובע אותו – כאיש ישר ונבון ואובייקטיבי. ברם דא עקא – שבסיכסוכי עבודה אי־אפשר בכל פעם לפתור את השאלה באופן אובייקטיבי לגמרי, כדרך שפותרים שאלה מתימטית או מדעית טהורה. כאן יש התנגשות של אינטרסים ומאוויים. מה יהיה גובה השכר? – לפי צרכי הפועל ויכולת המשק! אבל מהי יכולת המשק? יכולת זו קובעים לאחר ניכוי הרווח לבעל המשק. מה צריך להיות גדלו של רווח זה? האם דונם פרדס צריך להכניס לפרדסן 20 לא"י לשנה או 22 או 18? ומה הם צרכי הפועל? יש צרכים של קולי, סיני או הודי, יש צרכים של פלח ערבי, ויש צרכים של פועל אירופי בן תרבות — וגם אלה שונים לפי הארצות. מהו קנה־המידה לקביעת שכרו של הפועל היהודי? היש צורך בכוס חלב בשביל ילד הפועל או לא? הצריך הוא לגור באוהל, בצריף רטוב או בחדר יבש ובריא? שאלות אלו נפתרות לפי ההשקפות והנטיות הסוציאליות של הבורר.

ולא כל הסיכסוכים כרוכים בשאלת השכר. יש סיכסוכים בשאלת התנאים ההיגייניים במקום העבודה, אורך זמן העבודה, שאלת המנוחה, סדרי קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים וביטוח מאסון וממחלה – אין בכל שאלות אלו קנה־מידה “אובייקטיבי” המחייב מראש כל איש ואיש המחונן במינימום של השכלה והבנה. הכל תלוי בתפיסה החברתית של הבודד. טבעי הדבר שכל צד הוא בלתי־מרוצה כשהבורר נוטה לצד שכנגד.

אולם נניח שכל הקשיים האלה אינם קיימים, ושבכל הארצות שבוררות חובה הונהגה בהן נתגלה שבאמצעי זה אפשר למנוע כל סיכסוכי עבודה, ברם אנו נתקלים בקושי מיוחד לנו. בכל הארצות שקיימת בהן בוררות־חובה הונהג הדבר ע"י המדינה, בכוח־כפייה ממלכתי, בדרך החוק המחייב כל אחד, בין שהוא מסכים לכך ובין שאינו מסכים.

כאן בארץ אין כוח ממלכתי שיעשה זאת; וז’בוטינסקי אינו מציע שממשלת פלשתינה (א"י) תחוק חוק של בוררות־חובה ותמנה שופטים או בוררים נייטראליים. המוסד לבוררות, לפי הצעת ז’בוטינסקי, יוקם ע"י המוסדות הלאומיים – הקונגרס הציוני ואסיפת־הנבחרים לכנסת־ישראל. לשני מוסדות אלה אין כוח כפייה וסמכות מחוקקת, ומוסד של בוררות־חובה שיוקם על ידיהם יוכל להישען אך ורק על כוח המשמעת הלאומית שהישוב היהודי בארץ והצדדים המעונינים יקחו על עצמם מתוך רצונם החפשי. בלי משמעת לאומית ובלי קבלת עול של הקונגרס הציוני והוועד הלאומי אין בהצעת הבוררות כל ממש. ונשאלת השאלה: הקיימת משמעת כזו בישוב?

ז’בוטינסקי מנפנף בהצעת הבוררות כבמטה־קסם המסוגל לרפא את הישוב מכל נגעיו הפנימיים, והרעיון הגואל מוצג לראווה בכל התפוצות בניגוד ל“שלטון האגרוף” ו“ערעור יסודות הישוב” שבשיטת ההסתדרות. והקהל בחו“ל, הרואה מרחוק את האותות והמופתים של העושה־נפלאות, והשומע את הרעמים והברקים הניתכים על ראש ההסתדרות הבוגדת – מדמה בלבו שכל ארץ־ישראל “הימנית” ו”הלאומית" על מעבידיה ובעלי הונה, פרדסניה ומנהלי חרושתה, מתחננים ומתפללים לשלטון הלאומי אשר יוקם על המשק היהודי בארץ מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי, ויטיל את מרותו הגמורה והמוחלטת על המעביד והעובד, ו“מוסד עליון לבוררות לאומית” יפסוק בשאלות שכר־עבודה ותנאיה, קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים ושעות עבודה, ביטוח ממחלה ותאונה, נורמה של תוצרת ומועדי מנוחה – ופסקי־דינה יחייבו כל מעביד וכל עובד בארץ, – ורק ההסתדרות המעמדית והשמאלית מעכבת את הגאולה.

אולם מי כז’בוטינסקי יודע, שאילו אפילו היתה ההסתדרות מקבלת בשתי ידיה את הצעתו הגואלת וכל השמאל היה מסכים למוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי – לא היה מוסד זה קם, ואילו היה קם ונוסד, לא היה משליט את הרצון ה“לאומי” בעניני עבודה – מפני טעם פשוט ומכריע – הידוע היטב לז’בוטינסקי: מפני שבארץ יש שני חוגים, אשר הכריזו לא אחת ולא שתים, שאין הם מכירים במרות הקונגרס הציוני ואינם מקבלים על עצמם עול כנסת ישראל, ודעת המוסדות הלאומיים והחלטותיהם אינה מחייבת אותם; כי את הטוב והישר בעיניהם יעשו, ושני חוגים אלה יעשו לאַל כל נסיון להשליט משמעת לאומית בישוב היהודי בארץ.

וז’בוטינסקי יודע כמונו, מי הם שני החוגים האלה:

החוג הראשון – המעבידים עבודה לא־עברית, ובראשם מרכז התאחדות האכרים; החוג הזה מתקלס עד היום במצווה הלאומית הראשית הקובעת את גודל הישוב והציונות – במצוות העבודה העברית, – וכל ההחלטות המפורשות של הקונגרסים הציוניים ואסיפת הנבחרים בענין זה הן בעיניהם דברי־הבל ריקים. הניסה מישהו להכריח את האדונים האלה לקבל עליהם מרות המוסדות הלאומיים? והלוחם האמיץ שאין לפניו כל משוא־פנים מעמדי, נביא “הציונות־הצרופה”, השופך בלי־הרף את זעם תוכחתו על הסתדרות פועלי ארץ־ישראל המתכחשת לבנין הארץ ומתנגדת לרוב יהודי – כלום הרים פעם אחת את קולו נגד פריצי הישוב המתעללים בנפש העם ומחרימים את העובד היהודי במשקם? וחבריו של ז’בוטינסקי בארץ כלום אינם משתתפים בהסתדרות מעמדית הנקראת בשם התאחדות האכרים, אם כי היא נלחמת להלכה ולמעשה נגד תביעת עבודה עברית מלאה בכל המשק החקלאי היהודי – ועל דעתם ודעת מנהיגם לא עלה כלל הרעיון להקים הסתדרות־איכרים לאומית, אשד תשמור על מצוות העבודה העברית.

ייתכן, שחובת עבודה עברית אין בה החשיבות הלאומית שיש ל“לשכה נייטראלית” בקונצפציה הממלכתית של “הציונות הצרופה”. ואין זה מעניינו של המנהיג לטפל בקטנות כאלה, אבל אם גם שאלת העבודה אינה חשובה בעיני ז’בוטינסקי, הרי העובדה במקומה עומדת — המעבידים בארץ מסרבים להכיר במרות שלטון לאומי, ולו יהא הדבר פחות־ערך כענין העבודה העברית. המעלה איפוא ז’בוטינסקי על דעתו שמעבידים אלה ישימו עצמם בעול “המוסד העליון לבוררות לאומית” ויסתלקו מהזכות לעשות במשקם כאדם העושה בתוך שלו בלי כל התערבות זרה? האם לא הוכיח ז’בוטינסקי במאמרו “יא, ברעכען” (“היינט” 222, מיום 14.11.32), כי להון פרטי יש תכונות אורגניות, הטבועות במהותו, אשר אין להסתלק מהן, גם אם רעות הן, ואחת התכונות היא – להיות שורר בביתו? מהי איפוא העמדת פנים נאיבית זו, כאילו בעלי־ההון בארץ־ישראל קיבלו על עצמם שלטון־המשמעת הלאומית, ואין הדבר חסר אלא הסכמת הפועלים?

והחוג השני בארץ אשר לא יקבל הצעת ז’בוטינסקי ויעשה לאַל כל נסיון של “שלטון לאומי” מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי – זהו ז’בוטינסקי ומפלגתו.

היש צורך להוכיח זאת לז’בוטינסקי? מי כז’בוטינסקי חותר זה כשנתיים תחת מרוּת הקונגרס הציוני בכל אותם האמצעים שהוא רגיל להשתמש בהם, כשהוא בא “לשבור” הסתדרות שאינה לפי רוחו? מי כז’בוטינסקי עמל להרוס ולערער כל משמעת לאומית בישוב ולעשות לאַל את הסמכות של כנסת־ישראל ומוסדותיה? ומי כחבריו של ז’בוטינסקי בארץ קיבלו כשלימות תורת רבם לבעוט ולזלזל בקונגרס הציוני ובוועד הלאומי?

בימים הכי איומים לישוב, כשחרב חדה היתה מונחת על צווארנו, וחובת המשמעת הלאומית היתה לא חובה פורמאלית אלא שאלת גורל – הפרו תלמידי ז’בוטינסקי את פקודת המוסדות הלאומיים – ההנהלה הציונית והוועד הלאומי גם יחד, ובניגוד לכל דעת הישוב ודעת אירגוני הנוער שבארץ, ערכו הנוער ה“לאומי” וברית טרומפלדור ברשיונו של לוק¹ ותחת חסותה של המשטרה הערבית הפגנה פרובוקציונית על־יד הכותל המערבי בתשעה באב תרפ"ט המר והנמהר?

עשרה ימים לפני מאורעות אב כתב האורגן הרוויזיוניסטי בירושלים את המלים: “בשעת חרום למולדת, לא נקשיב לכל דברי הבאי של אלה הרוצים בשם “המשמעת הלאומית” לסתום את פיהם ולכפות את ידיהם של האנשים הניגשים לפעולה” (“דואר היום”, 5.8.29).

האדיוטנט המקורב של ז’בוטינסקי ויו“ר המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ, וולפגנג פון־ווייזל, הצהיר לפני שנה: “אין אנו הרוויזיוניסטים מכירים בוועד הלאומי. בשבילנו אין הוא ב”כ הישוב. אין אנו זקוקים לפקודתו” (“העם” מיום 9.4.31).

וזיבוטינסקי בעצמו פירסם ב“חזית העם” מאמר בשם “גט” (מיום ט' כסליו תרצ"ב, 18.11.31), שבו הודיע: “אפשר שבמהרה יגיע זמן, כשנצטרך לצאת בארץ־ישראל מ”כנסת־ישראל" ולפנות בקול קורא – בכדי שאנשים רבים עד כמה שאפשר ילכו בעקבותינו, בכדי שאסיפת הנבחרים והוועד “הלאומי” יאבדו את האפשרות להופיע כבאי־כוחו של כל הישוב או כמעט של כל הישוב".

מה היא איפוא, אחרי כל זאת, ההצעה על מוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני וכנסת ישראל – אם לא תעתועי רמייה של דימאגוג, העושה ספיקולציה באי־ידיעת קוראיו בחוץ־לארץ על הנעשה בארץ?

הפועל העברי אינו צריך ללמוד מפי מנדיו את תורת החלוציות ובנין הארץ. אולם הפועל הזה אינו מאמין שבנין הארץ פירושו משטר של “עבדות ובוץ ודם”, שעליו מתנבא מנהיג הרוויזיוניסטים. יודע הפועל שהארץ צריכה להיבנות עכשיו, זאת אומרת בתוך המשטר הקאפיטאליסטי. אולם הוא גם יודע, שבמשטר קאפיטאליסטי זה יש דרגות שונות. יש דרגת סין והודו – ויש דרגת הפועל המאורגן בארצות התרבות. הוא מאמין שתכלית המשק אינה רק להעשיר את בעליו – אלא לפרנס את עובדיו באופן הגון, – כמובן, בגדר היכולת המשקית. ואם המעביד משתמש לרעה בזכות בעלותו ומקפח את שכר העובד או מזלזל בערכו האנושי או שולל את אירגונו, ואינו נזקק למשא־ומתן ולבירור בדרך שלום – לא יירתע הפועל מהשתמש בנשק האחרון שיש בידו – בנשק השביתה. אולם זאת יעשה במקרה שלא תישאר לו ברירה אחרת.

תל־אביב, י“ט בשבט תרצ”ג

---

מהוויכוח בוועידת ההסתדרות

רוב המתווכחים מהשומר הצעיר אינם פוסלים את כוונתנו — הם שוללים את כיווננו. הם מודים שהיו בשנים האלה כיבושים והישגים חשובים, אבל דווקא בכיבושים והישגים יש סכנה, מפני שהם עלולים להאפיל על “השיטה הנפסדת” של המפלגה “השלטת”. הכיבושים כשהם לעצמם ­– הגידול, העליה, הקביעות בעבודה, הרמת השכר במושבה מ־½ 17 לעשרים גרוש ליום, הרחבת ההתישבות, ביצור המשק, חיזוק האירגון המקצועי – כל אלה הם דברים טובים כשלעצמם. אולם “השיטה” הנהוגה בכל הכיבושים האלה היא רעה. תרשו לי, חברים, אפיקורסות אחת: – אני כופר במציאות “שיטה” הנפרדת מהכיבושים וההישגים והמפעלים האלה. “השיטה” שלנו היא לא מחוץ לכל אלה – אלא בתוכם, במהותם. “שיטתנו” אינה מופשטת ממה שאנו עושים – אלא המעשה בעצמו – המלחמה על העליה, על העבודה, על ההתישבות, על האירגון, על הטבת תנאי העבודה. זוהי השיטה ולא אחרת.

ועוד אפיקורסות אחת. אתם פוסלים “שיטה” זו וכאילו מציגים לעומתה שיטה אחרת. מה טיבה של השיטה האַלטרנאַטיבית לא שמענו. ואני אומר לכם: לא רק שאין לכם שיטה אחרת, אלא שאין בכלל שיטה אחרת. שום שיטה אחרת לא תיתכן ולא תצויר בתנאים הקיימים בתנועת הפועלים בארץ. למה הדבר דומה? לפרובלימה מתימטית עם נתונים מסוימים וקבועים שיש למצוא בה את הנעלם האחד, – הפתרון לפרובלימה זו אינו תלוי בפותר ולא בשיטת הפיתרון, אלא בנתונים המסוימים שלה. המתימטיקן החריף והעמוק ביותר לא ישנה את הפיתרון ולא יוסיף ולא יגרע כל זמן שהאלימנטים של הפרובלימה אינם משתנים. ואין הדבר תלוי כלל ב“שיטה” המתימטית שבה משתמשים למציאת הפיתרון. כך הוא הדבר גם ביחס לפרובלימה שלנו בארץ־ישראל עם ה“נתונים” ההיסטוריים שלה. אם ה“נתון” האחד – הוא העם העברי במצבו הקיים בגולה, ואם הנתון השני – היא ארץ־ישראל בהוויתה הטבעית, הפיסית, המשקית והחברתית, ואם הנתון השלישי – הן הנסיבות האינטרנציונליות שבה נתון מפעלנו – והמטרה היא אותה המטרה המשותפת לכולנו, לכל הוועידה הזאת ולכל התנועה שלנו – הרי אין שום שיטה ושום נסיון ושום כיוון, מלבד שיטה זו שפועלי ארץ־ישראל ומפלגתם נקטו בה והכוון אשר על פיו מתנהלת תנועתנו זה עשרות שנים. בחומר האנושי שלנו, באמצעים אשר בידינו, בטבע הארץ הזאת ובמציאות האינטרנציונלית – יש לעשות זאת ורק זאת מה שאנו עושים, כל זמן שהדבר שאנו רוצים להקים בארץ הוא הדבר שאיו חולק עליו בתוכנו. ומי שלא ינהל את הענינים, ובאיזה סיגנון שלא ישתמשו בו, ותהיינה הנוסחאות מה שתהיינה – אחת תהיה ה“שיטה”: לקרוא ולחנך ולהכשיר את הנוער היהודי לעלות לארץ ולעבוד בה, להילחם על עבודה ועל תנאי עבודה, ליצור התישבות, לכבוש קרקע, להשיג אמצעים, לגבש כוח מעמדי, להוות גורם בישוב ובעיר, ליצור קשרים עם העובד הערבי ועם תנועת־הפועלים העולמית ולעשות את אלפי הדברים שהפועל העברי עושה כל השנים בארץ.

שיטה אחרת תיתכן רק בתנאי אחד: אם המטרה היא אחרת. וישנה שיטה אחרת, שונה משיטתנו, שונה בהחלט וביסודה: זוהי שיטת ה“פרקציה”. ויש הגיון פנימי בשיטתה. כי אם המטרה אינה העברת המוני ישראל לארץ, ואינה שינוי המצב בארץ – שינוי כלכלתה, ישובה, משטרה, חברתה, מדיניותה – על־ידי כוחו של העם היהודי שיבוא לארץ ויתישב בה ויהווה כאן עם חדש, ויקים משק חדש וחברה חדשה, אלא המטרה היא שקומץ הצעירים היהודים שבאו הנה וקראו חוברות סוציאליסטיות וריבולוציוניות ישמשו סוכנים בידי מוסקבה הקומוניסטית, ועל יסוד המציאות הקיימת, על יסוד הסטאטוס־קוו המשקי והחברתי יתפסו בעזרת האימפריה הסובייטית את השלטון, ויקימו בכל ארצות ערב וארץ־ישראל בתוכן “שלטון פועלים ואיכרים” – אז ודאי שנחוצה “שיטה” אחרת. אז אין צורך במלחמה על עליה ועבודה והתישבות יהודית. ואין צורך במעמד־פועלים יהודי והסתדרות זו שאנו יצרנו – אלא לגמרי בדברים אחרים.

אבל אם המטרה היא שלנו, של השומר הצעיר ושל פועלי־ציון, של הפועל הציוני הכללי – המטרה המשותפת לכל הוועידה הזאת בלי יוצא מן הכלל, כי ועידה זו היא במאה אחוזים ציונית – הרי לא תיתכן כל שיטה אחרת מלבד השיטה הקיימת הטבועה במהותנו, בגורמים שהעלו אותנו, ובתפקיד המוטל עלינו. ואין השיטה תלויה כלל וכלל בתפיסה העיונית, אם היא מארכסיסטית או אנטי־מארכסיסטית, מאַטריאַליסטית או אידיאליסטית, מדעית או לא־מדעית. ייתכן הבדל בכשרון המעשה, בידיעת הענינים, בתבונה, בראיה; אם העושה יודע היטב את מלאכתו או לא, אם הוא מרחיק לראות או לא, אם הוא מכיר את הדברים באופן שטחי או מעמיק. אבל יהיה העושה מי שיהיה הוא יפעל רק לפי שיטה אחת שנגזרה עלינו בגזירת המטרה, בגזירת התנאים והמציאות שבתוכם המטרה מתגשמת.

את שיטתנו לא ירשנו מאחרים. לא קיבלנו אותה לא מהריפורמיזם ולא מהסוציאליזם המהפכני – מתוך חיינו וחזון־עתידנו חצבנו וחקקנו את השיטה בה אנו פועלים זה 28 שנים.

אתם אומרים שכל מה שנוצר והושג הוא פרי קוניונקטורה – זה לא נכון. מפעלנו לא החל עם הפריחה הקוניונקטוראלית של השנה האחרונה. הישגינו וכיבושינו – המלווים מזמן לזמן באסונות וכשלונות – הם פרי מאמצים ומלחמה הנמשכים בנאמנות קנאית מיום בוא הפועל לארץ. ושיטה זו לא תשונה – כל זמן שמציאות העם היהודי, מציאות ארץ־ישראל והמציאות העולמית לא תשונינה.

דוגמה אחת – מהשטח הפוליטי. השומר הצעיר היה ממחייבי המאנדט, ובאי־כוחו היה להם תמיד אומץ להגיד זאת גלוי במסיבות ציוניות. עכשיו מדברים בחוגי השומר הצעיר על מלחמה באימפריאליזם האנגלי בנוסח פועלי־ציון שמאל. האם חל שינוי בעמדתם הפוליטית – או זוהי שיגרה לתפארת המליצה ה“מהפכנית”? מעולם לא התעלמנו מהליקויים והסכנות שבמשטר הפוליטי הקיים בארץ, ומהימים הראשונים של הכיבוש אנו עומדים בקשרי־מלחמה פוליטיים. אבל אני שואל אתכם, ושואל גם את ושר¹ ואֶרם מפועלי־ציון: הרוצים אתם באמת ובתמים בביטול המאנדט היום ובשעה זו? ושר הודיע כאן בהתפארות, שאילו היה זה תלוי בו – היתה ממשלת המאנדט הולכת מכאן מיד, בלי כל שהות. אני מרשה לי לפקפק בכנות ההודעה הזאת. האם יש הכרח שבהתחלף ממשלת המאנדט – יקום כאן “שלטון איכרים ופועלים” – ושלטון כזה שיתן לנו להמשיך עליה והתישבות עברית וטיפוח תנועת־פועלים? אני מכיר ארצות ערביות שאין בהן מאנדט ואין לאנגליה שליטה עליהן – והן רחוקות משלטון פועלים ואיכרים יותר מארץ־ישראל. הרוצה ושר בהקמת משטר תימן בארץ־ישראל? אנחנו לא רוצים – ואני בטוח שכל אחד מכם אינו רוצה, ותהיינה מליצותיכם הפוליטיות מה שתהיינה. יחסנו למשטר המדיני בארץ – הוא מחויב המציאות ההיסטורית, כמו יחסנו לכל שאר השאלות היסודיות, ואין לשום אגף בתוכנו שיטה אחרת.

כמובן, תיתכן שיטה של אפס־פעולה, כזו שיש בהרבה שאלות עיקריות לפועלי־ציון שמאל, אפס־פעולה בשטח “החלוץ”, בשטח ההתישבות, בשטח המאמץ הציוני – והם באו על שכרם בגלל “שיטתם”, ואין אני מקנא בהם. ואיש מכם אינו מקנא בהם. אבל תנועה המצווה על הפעולה – אין לה כל שיטה אחרת מלבד זו, שהמציאות שלנו וההיסטוריה שלנו והייעוד שלנו כופים עלינו.

לשם בירור יתר של השיטה, אציג שלוש שאלות קונקרטיות מאלה שעומדות במרכז תנועתנו.

השאלה הראשונה: אחדות המעמד. הנה בוועידה זו יש לנו נוער ציוני כללי, השומר הצעיר, פועלים דתיים, פועלי ציון שמאל, מפא“י. אם אתם תעמדו בראש ההסתדרות, וה”שלטון" ייכון בידיכם – האם תוציאו את הפועלים הדתיים מההסתדרות? האם תאפשרו לו, לפועל הדתי, להיות חבר באגודה מקצועית מבלי שיצטרך לחלל שבתו? האם תאפשרו לו להיות חבר בקופת־חולים מבלי להציג לו תנאי שיאכל טריפה בבית ההבראה – או לא?

ויש גם ברית טרומפלדור. לכם קל ונוח – אתם תולים הקולר בנו ואומרים שאנו אשמים במציאות הרוויזיוניסמוס. אבל מה תעשו אתם: יש נוער יהודי בגולה המתחנך על ידי הרוויזיוניסטים, ונוער זה עולה לארץ ורוצה לעבוד. מה תהיה ה“שיטה” שלכם: תכניסו אותו להסתדרות – או תאמרו לו: אתם פאשיסטים – ולא נשב אתכם יחד?

התגידו לנוער הדתי: אנחנו לא נקים לכם קבוצה כשרה ומטבח כשר? התגידו לנוער הציוני הכללי – היות שאינכם מודים בסוציאליזם המהפכני שלנו – לא תהיו אתנו בהסתדרות אחת? או בהסתדרותנו יהיה מקום גם לדתיים וגם לאלה שאינם מאמינים בסוציאליזם מהפכני? עוד הרבה שנים נתחבט בקושי הקמתה של אחדות כל הפועלים ושמירה על אחדות זו. כי השאלה אינה רק זו שניתן לחבר הדתי ולחבר הציוני הכללי להיות חברים בהסתדרות, אלא שנדע לבוא ל“סיעות שלהם, שהן עדיין מעבר לים”, שנלך אליהם עוד בטרם רכשו להם תפיסה של “סוציאליזם מהפכני”, בעודם ציונים כלליים ובעודם צעירים דתיים ונגיד להם: דעו לכם – דרככם האחת והיחידה היא לעלות לארץ, ולחיות בה חיי עבודה, ולעבוד ולהילחם שכם אחד עם כל הפועלים. התלכו אליהם להגיד להם זאת או לא? ואל תדברו גבוהה גבוהה, ואל תלגלגו על העממיות, ואל תספרו מעשיות על “הסתגלות לאלימנטים נחשלים”. אינני יודע אם בהסתגלות לפראזיאולוגיה הקומוניסטית שבגליציה יש מעשה־גבורה רב. אבל תנועתנו תיבנה, תצליח ותנצח רק אם תדע – יחד עם שמירה קנאית על מטרותיה וייעודה, ועם חוסר כל ויתור על נכסיה ועיקריה היסודיים – לאפשר לכל הזרמים בנוער ובעליה העובדת, שהם שותפינו בגזירת ההיסטוריה, להתמזג בתוך הים הכללי הזה הנקרא מעמד־הפועלים. אחרת לא תמלא את ייעודה. זוהי הכרה מעמדית. זוהי שליחות מעמדית וזוהי נאמנות מעמדית.

והשאלה השניה – יחסנו למשק הפרטי. ושוב אני מציג את השאלה בפשטות הגדולה ביותר, בלי כל מלים זרות. ישנם יהודים – לעתים פחות ולעתים יותר – שבאים לארץ עם צרור כספם, והם חרדים על כספם וממונם, והם משקיעים אותו בארץ – נוטעים פרדס, בונים בית ומקימים בית־חרושת. ואני שואל: אם הכוח יהיה בידכם – התתנו להם לבוא לארץ – או לא? ואם בידכם יהיה לכוון את עלייתם – להגדילה או להמעיטה – מה תעשו ואיך תתנהגו? ולאחר שיהודים אלה יבואו, יבנו ויטעו – ואנחנו נצליח לחדור לעבודה – מה תהיה שיטתכם? האם תארגנו את הפועל ותגייסו אותו להילחם על תנאים הוגנים ועל השבחת מצבו – מתוך שמירה על המשק שלא ייהרס, אם כי הוא משק קאפיטאליסטי, ולא תעשו כל דבר שיביא לסגירת בית־החרושת או להעברתו לסוריה או לפשיטת־רגל של בעליו, ומתוך נאמנות רבה לפועל ולתביעותיו הצודקות, תשקלו תמיד כשתבואו לעשות איזה צעד מכריע – מהי היכולת האובייקטיבית של המשק ומהי האסטראטגיה הנכונה, עד היכן מגיע כוחנו, והיכן אנחנו יכולים לשבור את הראש – כמו שאנו עושים – או לא? השיטה אשר נקטנו אנחנו, מעז אני לחשוב, היא השיטה היחידה, הנכונה והאפשרית, וגם רפורמיסטים וגם מהפכנים יוכרחו לנקוט בה. אפילו מפלגת פועלי־ציון “שמאל”, אם יזכו לכך שהפועלים יטילו עליהם להיות שליחם – יתנהגו אך ורק על פי שיטה זו. ולא – ישברו הפועלים את ראשה.

אנחנו רוצים בהסכמי־עבודה המבטיחים יציבות ידועה, מוגבלת בזמן, של הישגי הפועל. אין הסכמים אלה אידיאל אחרון שלנו. גם שכר־עבודה טוב איננו האידיאל הסופי שלנו. אנו שואפים למישטר שאין בו שכר־עבודה כלל וכלל. אנחנו שואפים לחברה, שאין משלמים בה בעד עבודה. אלא העבודה היא תפקיד חברתי, המוטל על כל אחד לפי יכלתו, והאדם מקבל את כל צרכיו מהחברה, בלי כל קשר אם הוא עובד ובמה הוא עובד. אולם אנו חיים עדיין במישטר אחר, ואני מדבר על שיטת פעולתנו במישטר זה, ובמישטר זה אנו נלחמים על שכר־עבודה הגון ועל הסכמי עבודה. הסכם עבודה אף הוא אינו אידיאל סופי – האידיאל הוא מישטר עבודה, שבו לא יצטרך הפועל לבוא לידי הסכם עם המעביד, אלא החברה העובדת תנהל את מישקה ותקבע באופן קוליקטיבי את תנאיו וסידוריו. אבל עד בוא המישטר הזה – אנו רוצים שהפועל לא יהיה נתון לשרירות־לב רגעית של המעביד, והישגיו לא יהיו מופקרים, ואנו רוצים לייצב ולחזק אותם מזמן לזמן בחוזים קוליקטיביים.

כל פועל ופועל, בלי יוצא מן הכלל, עושה הסכמי עבודה בכל יום ויום, בין שהוא יודע זאת ובין שאינו יודע. שום פועל אינו הולך לעבוד בלי הסכם עם בעל־הבית, אבל בלי חוזה קולקטיבי; ההסכם הוא ליום, והוא נעשה עם פועל בודד, העומד מחוסר־אונים בפני בעל־הרכוש התקיף. מעמד־הפועלים, לאחר שנתארגן, ועמדתו הקיבוצית נתבצרה, רוצה שההסכם ייחתם עם הציבור המאורגן, ותנאי העבודה יהיו יציבים למשך זמן מסוים. אין זו יציבות לעולם ועד, כי תנאי המשק אינם יציבים, והמישטר הזה לא יתקיים לעולם־ועד. הכל יחסי והכל זמני. ואנו רוצים ומעונינים ביציבות יחסית וזמנית. ואנו רוצים שהתנאים שהוסכם עליהם לא ישונו עד תום הזמן המוסכם, לא על־ידינו ולא על ידי המעביד, ולשם כך יש צורך בבוררות, ובבוררות מחייבת, אם לפני תום הזמן המוסכם נפל איזה סיכסוך, כי אחרת אין החוזה חוזה. אם לאחר קביעת ההסכם יוכל כל צד לשנות ולכוף את הצד השני – מה בצע בהסכם? זוהי השיטה – ושיטה אחרת איננה ולא תיתכן, ושום מליצה “מהפכנית” לא תועיל ולא תשנה כלום.

ואשר לבוררות־חובה – נדמה לי שמושג זה עצמו טעון בוררות. יש שני מינים של בוררות. יש בוררות כפויה ויש בוררות מוסכמת. יש בוררות כפויה על־ידי המדינה, בכוח החוק, בין שהפועלים והמעבידים רוצים בה ובין שאינם רוצים. ויש בוררות מוסכמת על־ידי הצדדים המעונינים. אין לדעתי לקבוע באופן אבסולוטי, לכל הזמנים ובכל התנאים, שבוררות כפויה היא רעה. בניו־זלנדיה ובאוסטרליה היו הפועלים בתקופה מסוימת ובתנאים מסוימים מצדדי הבוררות הכפויה, וברוסיה הסובייטית הונהגה בוררות כפויה על־ידי הדיקטאטורה הקומוניסטית, כשעדיין היה משק קאפיטאליסטי בתקופת הנא"פ.² אצלנו בוררות כפויה לא תיתכן, והרוויזיוניסטים והציונים הכלליים המדברים על בוררות־חובה כפויה עושים דימאגוגיה ומעשה־צביעות – כי אין אצלנו התנאים המוקדמים לבוררות־חובה מסוג זה: אין חוקי־עבודה, אין עבודה מאורגנת מוכרת בחוק (ובלי זה לא תיתכן בוררות־חובה), ואין כוח ממלכתי שיכוף את הבוררות על הצדדים, והמעבידים לא יסכימו בשום אופן לבוררות כזו. כי בוררות כפויה פירושה, שאין למעביד הכוח לקבוע בעצמו וברצונו את תנאי העבודה וסדרי העבודה במשקו, אלא שמוסד ממלכתי – בצורת בית־דין לבוררות – כופה עליו את תנאי־העבודה, בכל מקרה שהפועלים דורשים זאת, והוא הדין ביחס לפועלים. מוסד של בוררות־חובה ממלכתי במובן של בוררות כפויה נהפך למעשה למוסד הקובע מטעם המדינה את תנאי העבודה ויחסי העבודה, ומוסדות כאלה אמנם קיימים בארצות הדיקטאטורה (ברוסיה ובאיטאליה). ההסתדרות לא נתנה ידה לסיסמה זו – מפני שבמציאותנו אנו סיסמה זו כוזבת, מחוסרת־תוכן, וכוונתה אינה אלא לשלול מהפועלים את הנשק האחרון שיש בידם להגנת עניניהם – את נשק השביתה.

לעומת זאת מחייבת ההסתדרות את הבוררות המוסכמת, והדבר העומד לוויכוח בתוכנו הוא אך ורק בוררות זו. בוררות מוסכמת היא תוצאה מוכרחת של הסכמי־עבודה. אם אנו מסכימים לחוזה־עבודה, המחייב למשך תקופה מסויימת, אנו צריכים להגן עליו ולחזק אותו שלמשך זמן החוזה לא יוכל אחד הצדדים להפר אותו, ואם יפול סיכסוך – יימסר לבוררות, אחרת – אין טעם להסכם.

והשאלה אינה רק בהסכמי עבודה, אלא גם ביחס לעבודה גופה במשק הפרטי. הפועל אינו מקבל קיצבה מבעל־הבית. הוא עושה חוזה הבנוי על “תן לי ואתן לך”. כמובן שהמעביד רוצה לקבל יותר ממה שהוא נותן; המשק הפרטי עומד על ריווח. ואנו עובדים במישטר שיש בו ריווח וניצול, ולא על ביטול המישטר הזה אנו דנים עכשיו. במישטר זה אנו עובדים, והפועל מצדו צריך לתת עבודה. והפועל שאין לו יחס לעבודתו, שעבודתו אינה עבודה – אינו פועל אלא פאראזיט. דווקא כפועלים וכסוציאליסטים אנו רואים חובה מעמדית לעצמנו לחנך את הציבור שלנו – שאין לו מסורת של פועלים ושל עבודה, ואינו יודע לפני בואו לארץ מה זאת עבודה – לטפח בתוכנו יחס לעבודה. עבודה זהו דבר קשה. אנו רואים בעבודה אידיאל – ואידיאל גדול – אבל במציאות, קשה היא העבודה ולא נעימה כלל וכלל, ביחוד כשעובדים כשכיר־יום במשק פרטי. קל לדבר באסיפות גבוהה גבוהה על הערך המוסרי של העבודה – אבל לעמוד בתנאי ארצנו ולהזיע בעבודה יום יום – אין זה קל ואין זה נעים, וביחוד לציבור שלא הורגל לכך מדורות. וחובה מוטלת על ההסתדרות לחנך את חבריה שידעו שהעבודה הוא ענין רציני וחמוּר; והמשק הוא דבר רציני וחמוּר. אנו מעונינים בקיום המשק ואני יודע שהרוצים יוכלו בנקל לסלף את דברי ולשים אותי לשותף המעמד המנצל ולבא־כוחו; אני בז לוויכוח זול זה – ואנו רוצים ש“לודזיה” ו“נשר” יתקיימו ויתפתחו. וישנם דרכי־מלחמה שיכולים להרוס אותם – אלה אינם דרכי־המלחמה שלנו בארץ. ואנו רוצים שגם ציבור הפועלים וגם דעת־הקהל היהודית ידעו זאת, ולא נפחד להגיד זאת בגלוי – שמא ישתמש מישהו בדברינו לרעה.

אבל עם כל זאת אנו רוצים שדעת־הקהל תדע שנעמוד במלוא־אֲזֵנֵנו על משמר האינטרסים של מעמד הפועלים, נדאג לביצור אירגונו המקצועי ולהגברת כוחו המעמדי, ונילחם – אם לא תהיה לנו ברירה אחרת – להבטיח תנאים הוגנים ויחס אנושי וזכויות האירגון והטבת המצב – בלי לחכות לשינוי המישטר. הסכמי־עבודה אינם באים במקום האירגון המקצועי והמעמדי – אלא הם אחד מדרכי פעולתו. את דגלנו לא נוריד ולא נסתיר, כאשר לא הורדנו ולא הסתרנו מעולם. אפילו במוסקבה, כשהשתתפנו בתערוכה החקלאית בשנת 1923, לא הסתרנו את דגלנו הציוני, וגם בתנועה הציונית לא הורדנו את דגלנו הסוציאליסטי. אין אנו יכולים להסתיר את עצמנו, את מהותנו הפנימית. הננו אשר הננו. והננו כאלה לא מתוך קאפריסה ולא במקרה. אנחנו שליחי ההיסטוריה, שליחי העם היהודי חסר־מיקלט, שאין לו הצלה ואין לו דרך אלא בעבודה ובמלחמה על עבודה, ואין לו עתיד אלא בחיי עבודה ובשיחרור העבודה בארץ־ישראל.

זה עשרים ושמונה שנים אנו פועלים ולוחמים ודגלנו מגולל מעלינו – ואף פעם לא קרה שתנועתנו תוריד או תסתיר את דגלה או תנמיך את קומתה, וזהו חוסר הכרה מעמדית וחוסר דרך־ארץ מעמדי אם מפיצים דיבה על תנועתנו שהיא כאילו מוכשרה להסתיר דבר או להתכחש לו. נצח הפועל העברי בארץ־ישראל לא שיקר ולא ישקר. את אמיתנו נגיד בקול רם – ואת אמיתנו כולה, כמו שהיא, לא נוסיף ולא נגרע.

וכאן אני בא לשאלה השלישית: מעמד הפועלים והעם.

בין הציונות שלנו ובין הסוציאליות אין כל סתירה ואין כל חציצה ואין כל ניגוד. ההתרוצצות שדיבר עליה ב“כ הנוער הכללי – קיימת בהכרתו, ולא בתוכנו. גם אצל השוה”צ עוד לא עברה לגמרי התקופה של “הסתירות הטראגיות”, והכרתו המעמדית פגומה עדיין, ומשום כך הוא רואה ניגוד בין סוציאליזם מהפכני ובין עממיות. הציונות שלנו היא שלימה ומלאה ועמוקה באשר אנו סוציאליסטים, באשר אנו רוצים בגאולה מלאה ושלימה וגמורה של העם כולו. בלי סוציאליזם אין גאולה שלימה, ואין ציונות נאמנה ממַצה כל התוכן ההיסטורי של שאיפת הגאולה. ה“בונד”³ מקשה עלינו: ציונות וסוציאליזם הם תרתי דסתרי. והשומר הצעיר מקשה עלינו: מעמדיות ועממיות הן תרתי דסתרי. ואנחנו אומרים: בין המעמדיות של סמילנסקי וסוּפראסקי"*⁴, מעמדיותו של בעל־הבית הבנויה על שלטון המיעוט, תאוות־הבצע וניצול העובדים, קיפוח זכויות ההמונים, קיום פריווילגיות מעמדיות – בין מעמדיות זו ובין עממיות יש סתירה. אולם בין המעמדיות שלנו, זו הבנויה על עבודה, שוויון, ביטול כל קיפוח וכל ניצול וכל הפליה מעמדית וכל פריווילגיה – בין מעמדיות זו ובין עממיות אין כל סתירה. להיפך – שתיהן משלימות וממלאות זו את זו. לנין לא פחד לקרוא למיניסטרים של הדיקטאטורה הקומוניסטית בשם קומיסארים עממיים. הוא הבין לעמוד על הקשר (סמיצ’קא) בין הפועלים ובין האיכרים. ואין אנו זקוקים להכשר של לנין. אנו מוסמכים על ענינינו יותר מכל בני־הסמך המקובלים בחוץ. נאמנותנו לצרכים של העם כולו, לצרכים ההיסטוריים של העם כולו, נמצאת בהתאמה גמורה ושלימה עם הסוציאליזם שלנו. באשר אנו סוציאליסטים – אנו עממיים. ומשונה מאוד לשמוע דווקא מאנשי השומר הצעיר שלילת העממיות – בשעה שהם כופרים במציאות ניגודים מעמדיים בגולה ובציונות, ויערי מכריז על מלחמת־מעמדות בציונות כעל פיקציה (יערי: בהסתדרות הציונית, ב. ג.: איפה אתה נפגש ונלחם בפארבשטיין וסופראסקי וז’בוטינסקי אם לא בהסתדרות הציונית?). ואנו דווקא רואים ניגודים מעמדיים בתנועה הציונית ואנו מנהלים מלחמה מעמדית בהסתדרות הציונית, ומלחמתנו בקונגרסים היא מלחמת מעמד הפועלים – ורק “מארכסיסטים” כיערי אינם רואים זאת ­– אבל מלחמתנו המעמדית בציונות, כמו מלחמתנו המעמדית בישוב היא מלחמה של מעמד הממלא שליחות היסטורית של העם והדואג לשיחרורו ולתקומתו ולגאולתו של העם כולו.

זוהי שיטתנו.

חרדה לאחדות המעמד העובד בארץ, ההולך וקם מתוך עליה, היונק מתוך מקורות שונים ורבים בגולה, המחולק בעברו ובמוצאו – ומאוחד בעבודתו, ביצירתו, במלחמתו ובעתידו בארץ.

חרדה למשק ההולך ונבנה בארץ וקולט את העליה העובדת, דאגה ועזרה להתפתחותו ולהתרחבותו מתוך שמירה קנאית ונאמנה על זכויות העבודה, תנאי העבודה ועתיד העבודה בתוכו.

חרדה לגורל העם היהודי ורצון כן ותמים להעבירו לארץ, לשתלהו במולדת על יסודות עבודה עצמית ומשק עצמי, תרבות עצמית וממלכתיות עצמית – מתוך נאמנות לייעודו ההיסטורי הגואל של מעמד הפועלים במלחמת שיחרורו.

*

אוקטובר 1942

חרב־הדמים והרשע של היטלר עדיין תלויה על ראשנו ועל ראש האנושות כולה. מגיפות, רעב, רציחות־בהמון עושים שמות במעוני־עמנו באירופה הנאצית. המולדת עצמה נתונה בסכנה. ואם כי בטוחים אנו שזרוע הרשע תגודע במוקדם או במאוחר, ושלטון הנאצים ימוגר, ונצחון בני־בריתנו בוא יבוא, אין יודע מה צפוי לעולם ולנו לפני בוא הנצחון.

וצו־חיים ראשוני גוזר: התגייסות והתגוננות. במלוא־היכולת. איש ואשה. בכל יום ובכל שעה. ללא לאות. ללא רתיעה. בכל האמצעים והאפשרויות. ומתוך דאגה ערה ונבונה ליום הבא, לנצחון ולפדות, להצלה ולגאולה.

וברגע מר ואיום זה, עלינו גם לעמוד על נפשנו מבפנים, על הנפש הקיבוצית שלנו, על המפלגה. אף היא בסכנה.

אין המפלגה מטרה לעצמה, אלא אמצעי בלבד. המטרה היא מולדת ועצמאות, משטר של חירות ושויון, צדק ושלום. אבל לא כיחידים ולא בנתיבי־יחיד נצעד לקראת המטרה, אלא ככלל מלוכד, ברצון משותף, בערבות הדדית ובחברות נאמנה נפלס דרך למחוז חפצנו. ואת מלאכתנו נעשה אך ורק בכלים ציבוריים ובמסגרות קיבוציות. והמפלגה משמשת בבחינת צבת ראשונה לכלים אלה.

הדבר הראשון הנתבע מאתנו למען הצלת המפלגה והכשרתה למלא את שליחותנו הקיבוצית היא — הפניית עצמנו לעתיד, למחר. נחדל לחטט בפצעי יום אתמול. הבירורים המכאיבים על העבר לא יקרבו לבבות ולא יצעידו אותנו לקראת המאמץ העליון הנדרש מאתנו בשעה זו. אילו היה בכל אחד מאתנו הכוח המוסרי לגולל את חטאיו הוא ולפשפש בשגיונותיו וליקויי עצמו — היה אולי כדאי הבירור הזה. אבל מסופקני אם זהו הדבר אשר נעשה. בבירורים על העבר נמשך כל אחד מאתנו להוקיע את פשעי חברו — האמיתיים או המדומים, ובבירור זה אין ממידת החברות ואף לא ממידת האמת השלימה, ואמת שאינה שלימה אינה אמת כלל וכלל.

נעזוב, איפוא, לשעה אחת את האתמול המר ונעשה יחד, כולנו, מאמץ משותף לקראת המחר — מאמץ למחשבה והחלטה, עיון וביצוע בצוותא אחת.

למען הציל וקיים את המפלגה, שומה על הוועידה לעשות שתים אלה, אחת לשלילה ואחת לחיוב.

התפקיד השלילי — חיסול־הסיעות, חיסול ממשי, ניצח ומוחלט, ללא־שיור וללא־תנאי, להלכה ולמעשה. על כך נצטווינו במשאל־חברים, ועל החמיצנו לקיים את רצון הציבור כבר נענשנו קשות וחמורות.

מישטר של סיעות הופך את המפלגה לפיקציה, מערער כוחה המוסרי, מסלף כל ויכוח רעיוני, עוקר חופש הדעות ומחליפו בקנוניות של “שמור לי ואשמור לך”, מדליח ומרעיל יחסי חברים, שולל שיוויון פנימי, הורס עד היסוד זיקת החבר לכלל המפלגה, ומבטל למעשה את סמכות המפלגה וכשרונה להחליט, להכריע ולבצע.

המפלגה אינה מדינה. זיקת האזרח למדינה כפויה עליו ברצונו ושלא־ברצונו. אדם כפוף למדינה באשר נולד בתוכה או נתישב בתחומיה. אין לאזרח בחירה חפשית וברירה — אלא אם הוא עוקר מן המדינה ולא כל המדינות מרשות אף זאת. למפלגה משתייך האדם — בכל אופן מחוץ למדינות טוטאליטאריות — מתוך בחירתו החפשית, והוא נשאר בתוכה אך ורק כל זמן שהוא רוצה בכך. החברות היא רשות — רק הצו המוסרי הפנימי והכרתו החפשית של החבר ביעוד ההיסטורי שנועד למפלגה הם הקושרים אותו אליה, למפלגה ומקיימים אותו בתוכה. אין המפלגה מעניקה לחבר יתרונות אישיים — בעבודה, במשק, במשרד, במעמד ציבורי. האינטרס העצמי אינו יכול לשמש יסוד לחברוּת במפלגה. המפלגה היא ארגון של נתבעים — המשמשים את הכלל, את המעמד והעם, ובלי זיקה ישרה, בלתי־אמצעית, ללא כל מחיצה של סיעות, אין חברות במפלגה אלא פיקציה. ולמילוי שליחותנו הגדולה והקשה דרושה לנו, לא פיקציה של מפלגה, אלא מפלגה יעילה, מבצעת, אחידה, שלימה, מוסמכת ושליטה על חבריה.

וזהו התפקיד החיובי המוטל על הוועידה. בחיסול־סיעות בלבד אין מקיימים מפלגה. הסיעות הן בבחינת סרטן האוכל את גופנו הקיבוצי. אולם אין אדם חי ובריא יוצא ידי חובתו בעובדה שהוא פטור ממחלת הסרטן. זכות־קיומה וחובת־קיומה של המפלגה היא בביצוע יעודה ההיסטורי. ועלינו להתאים את מיבנה המפלגה, מערכת כליה ומישטרה הפנימי לצרכי שליחותה בהסתדרות, בישוב, בעם ובתנועת־הפועלים העולמית.

ואם כי דאגתנו המתמדת היא במילוי השליחות עצמה — שומה עלינו הפעם, לאחר כל אשר עבר עלינו בשנים האחרונות בחיי המפלגה, להיפנות לשאלות ארגוניות פנימיות ולעסוק בבדק בית־המפלגה — דווקא מפני חומר השעה ואימת הסכנות והמאמץ העליון אשר יידרש מאתנו,— באשר אנו לא אבק אנשים, אלא ציבור של ערֵבים זה לזה וליעוד המשותף לכולנו.

בחוקתה ומישטרה הפנימי עלינו להעניק למפלגה, ולהבטיח להלכה ולמעשה, אחידות אירגונית, סמכות מלאה ועליונה להכרעה, כשרון ביצוע והגשמה ופיקוח מתמיד בכל תאי התנועה, מוסדותיה ושליחיה.

מפלגה אחידה אין פירושה מפלגה שיש בה רק שפה אחת ודברים אחדים, והליכות החבר ומחשבתו גזורות ופסוקות על פי “שולחן ערוך” מפורט וקבוע. כיוון שהחבר משתייך למפלגה לא מתוך גזירה חיצונית ומקרית, אלא מתוך בחירה חפשית והכרעה אישית, ברור שזיקתו למפלגה היא פרי צו־הכרה בשותפות גורל ויעוד היסטורי עם חבריו, ורעיונות ועקרונות ומאוויים מסוימים מקשרים אותו למפרע עם הציבור שאתו הוא מתאחד במסגרת מפלגתית, וכל הבועט או כופר בעקרונות אלה אין לו מקום במפלגה. אבל אין אחידותה של המפלגה אפשרית בלא חופש־מחשבה וחירות־ביטוי ואפשרות של ויכוח חברי בכל הדרכים והאמצעים להגשמת עקרוני היסוד של המפלגה ובשאלות החדשות המתעוררות מיום ליום. הדברים אמורים לא רק לפני החלטה והכרעה, אלא גם לאחריהן, ודעת הרוב אינה פוסלת דעת מיעוט, אפילו דעת־יחיד. אולם הכרעת הרוב מחייבת כל חבר בשטח הפעולה וההגשמה, ובלי הבטחת משמעת־פעולה מליאה בקרב כל חברי המפלגה, ללא תנאי וללא סייג, אין המפלגה אלא פיקציה, ופיקציה מיותרת ומזיקה.

לא ייתכן, שבמפלגה יהיו חברים שאינם חייבים להיות כפופים לרצון המפלגה, כשלפי דעתם רצון זה אינו הולם את צרכי התנועה. כל חבר יש לו הזכות והחובה לחלוק על דעת חבריו אם הוא סבור שחבריו טועים. אבל אין שום חבר רשאי להפקיע עצמו מחובת הציות־למעשה להחלטת המפלגה, אלא אם הוא מפקיע עצמו מרשות המפלגה ומסגרתה הארגונית.

מפלגתנו היא מפלגה מגשימה. כחלוצי־ההגשמה יש לנו צורך במפלגה, ובמפלגת־מגשימים לא ייתכן שתהיה ההלכה לחוד והמעשה לחוד. אין טעם לקיום המפלגה אם החלטותיה אינן נעשות קו־פעולה מחייב את כל חבריה ושליחיה. ולשם כך יש הכרח במרוּת שלמה של המפלגה על חבריה. לא מרוּת של מדינה ואף לא מרות של צבא. המפלגה לא תיהפך לקסרקטין — אפילו בשעה זו כשהצבא והקסרקטין נעשים לדבר היקר ביותר וחיוני ביותר, כל עוד סכנת היטלר והיטלריזם קיימת בעולם. המשמעת במפלגה אינה משמעת צבאית שאינה תלויה בבירורים ודיונים מוקדמים שבין המפקד ובין אנשי הצבא. אין החייל בוחר את מפקדו ואין הוא מהרהר אחרי פקודתו — עליו למלא את הצו לחיים ולמוות. והמפקד אינו חייב לתת דין־וחשבון לחייל ואינו תלוי בדעתו. במפלגה אין צו ופקודה — אלא דיון ובירור חברי. הציבור עצמו מכריע בכל שאלה. המוסדות המדריכים והמנהלים נבחרים על־ידי הציבור ומקבלים סמכותם ממנו — בבחירה והכרעה חפשית. הם גם אחראים בפניו על מעשיהם. אולם מבחינה אחת גדולה הזיקה במפלגה אפילו מזו שבצבא. החייל חייב להישמע לחיים ולמוות. בלי משמעת כזו אין צבא. אולם רק גופו של החייל הוא ברשות המפקדה. במפלגה נותן החבר לא רק גופו אלא גם נפשו. וזיקת־הנפש היא אולי הזיקה העיקרית של החבר למפלגה. אולם זוהי זיקה הדדית, ולא חד־צדדית. שליחי הציבור נזקקים לציבור בגופם ובנפשם לא פחות מאשר הציבור לשליחיו, ורק על יסוד זיקה הדדית זו תוקם אחדות המפלגה, משמעותה וכשרונה המבצע.

ציבורנו מאורגן בתאים הסתדרותיים: איגודים מקצועיים, קואופראטיביים, גושים התישבותיים, ומלבד הזיקה הכללית והעליונה להסתדרות הכללית יש גם זיקה נוספת ומַשלמת לתאים המקצועיים.

תעודת המפלגה לכוון את פעולת ההסתדרות במגמת היעוד ההיסטורי של המעמד העובד, מתוך הנחה שההסתדרות צריכה לשמש בית כללי ומשותף לכל עובד עברי באשר הוא עובד עברי, בלי שים לב להשקפותיו ולדעותיו — תעודה זו לא תתמלא אלא אם כל חברי המפלגה באשר הם — באגודה מקצועית, במועצת פועלים, בקואופראטיבים, במושב, בקיבוץ, בקבוצה, יכוונו פעולותיהם — מתוך נאמנות מלאה לכלל חבריהם במסגרת הארגונית והמשקית שבה הם פועלים, — לפי מגמת המפלגה וקו־פעולתה.

מותר לו לחבר לחלוק על דעת המפלגה, וזכותו צריכה להיות שמורה להשפיע על חבריו דרך הצינורות הכלליים של המפלגה לשינוי הדרך, אם נראה לו שהדרך הנקוטה למעשה בידי המפלגה היא מוטעית (וגם מפלגה שלמה עלולה לטעות), אולם גם חבר זה חייב להגשים קו־המפלגה — כלפי עצמו וכלפי חבריו — כל עוד קו זה הוא מוסמך ומאושר על־ידי המפלגה ומוסדותיה המוסמכים.

לא הקו הנקוט במקרה על־ידי החברים בתא ארגוני ומשקי — אלא הקו הנקוט במפלגה הוא המחייב את כל חברי המפלגה ושליחיה באשר הם.

חיסול הסיעות והקמת שלמותה, אחידותה, מלוא־סמכותה של המפלגה לא יובטחו על־ידי קבלת החלטות ותקנות מתאימות ומספיקות בוועידת המפלגה. הועידה יכולה רק להתוות הדרך בה נלך מעכשיו. ביצוע הקו המותווה ייתכן רק למחרת הוועידה — בחיי יום־יום של המפלגה, ההסתדרות, הישוב.

במרכז חיינו עומדת עכשיו ההתגייסות וההתגוננות. ביצור עמדותינו בכפר ובעיר הוא חלק אורגני של התגייסות זו. בצבא בלבד לא מנצחים. האדרת המשק — החקלאי והחרשתי, היבשתי והימי, היא צורך חיוני של המאמץ המלחמתי. והתכונה לבאות אינה חשובה פחות מההתגוננות בשעה זו. כל אלה דורשים כוחות מתנדבים שיזרמו כמעין מתגבר.

אולם גם קיום המפלגה, הבראתה והאדרתה מחייבים עכשיו התנדבות והתגייסות, והדיונים וההחלטות היפים ביותר בוועידה יצאו לבטלה — אם למחרת הוועידה (או תוך כדי כינוסה) לא יקומו עשרות חברים וחברות בכפר ובעיר להחלץ לחידוש המפלגה והגברתה. בשלבי ערכינו התנועתיים, אני רואה את ההסתדרות חשובה לאין־ערוך מהמפלגה, אולם בשעה זו שומה על טובי חברינו להתנדב ולהתגייס לעבודת המפלגה עד שיחושל מחדש הכוח הראשוני, המאחד והמכוון, המדריך והמאיר את כוח המחשבה והרצון והמעשה הקולקטיבי של חלוצי ההגשמה הציונית־הסוציאליסטית שאנו קוראים לו בשם מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

כלי המפלגה, בטאונה הספרותי, סניפיה טעונים חידוש, תיקון וביצור. ההתגייסות שאנו נתבעים אליה אינה פיסית בלבד. החזית היא לא בחפירות ובשדה ובבית־החרושת בלבד, אלא גם בלב ובמוח. אנו נתבעים למאמץ מחשבתי מחודש. אין כרגע ביטוי מספיק לתוסס בתוכנו, למאוויים העזים, לחששות המחרידים, לחוויות העמוקות. כשם שארגוננו נתפצל ונתפורר, כך נתפצל ונתפורר — ומשום כך נתקלש ונסתלף — הניב שלנו. נחוץ לנו כלי־מבטא מרכזי שישקף — מתוך השתתפות חברים בכל פינות הארץ ומכל ענפי פעולתנו בכפר ובעיר, בעבודה ובצבא — את פרצופנו האמיתי, את הגיגינו הברורים והסתומים, שיבהיר את הבעיות המתרבות ויביע את ההרהורים והמאוויים, התוחלות והחששות, הספיקות והחיפושים, הממלאים עכשיו לב כולנו או לבבות בודדים. יש לנו צורך — ואני מאמין שאין זה מעבר יכולתנו — בכלי־מבטא שכל החברים והציבור הרחב יצפו לו בכיסופין מדי שבוע בשבוע, וישמש ארשת נאמנה למתרחש ולתוסס — ועל־ידי כך לכוח מלכד ומאַחה.

יש צורך לא רק בביטוי אלא בלימוד ובדיון רציני ומתמיד. אנו חיים בעולם משתנה, לעולם אין ההיסטוריה קופאת על שמריה. אולם מעטות היו התקופות הדינאמיות, רבות־החליפות־והתמורות, הרות־שינויים־והפכות שאין לראות את קצן, היקפן ושיאן, כאשר בימים אלה.

האמיתיות של המתמטיקה הצרופה אינן תלויות בזמן ובמקום ואינן משתנות לעולם. שתים כפול שתים היו ארבעה לפני נצח־נצחים ולאחר קץ כל הדורות. ההיסטוריה האנושית משתנית בלי־הפסק. ולא מפני שההיסטוריה חפשית מכל עול של חוק וגרם — אלא מפני שצירופי הכוחות והגרמים הם כל כך מרובים ועתירים, וצירופי־צירופיהם הם כל כך משתנים ומתחלפים, ותנאי־הזמן והמקום לעולם אינם עומדים בעינם אף שעה אחת ואף בשעל אדמה אחד, ולא תיתכן למעשה הישנותו של מאורע היסטורי בנסיבות דומות. ואם כי יש קבע בהיסטוריה כשם שיש קבע בטבע, אין לראות מראש השתלשלות היסטורית באותה ודאות ובאותו דיוק כמו שיש לחזות מראש השתלשלות חזיונות טבע.

תקופתנו מציגה לפנינו בעיות חדשות — וללמוד אותן אנו צריכים. המפלגה חייבת לקיים סמינר לעיון ובירור רציני בסוגיות והלכות ובעיות — גם ישנות שנתחדשו פניהן, וגם חדשות שלא נתבהרו עדיין כלל וכלל.

בריב הסיעות שהיה אצלנו היתה גם מחלוקת לשם שמים. אולם הוויכוח נסתלף ונעכר באווירה המשחיתה של הסיעות והקנוניות. יש צורך בבירור רציני של השאלות והבעיות. יש צורך במסיבה תרבותית לדיון ולוויכוח. ורק סמינר מפלגתי בשיתוף מיטב הכוחות מכל הגילים והשכבות אשר בתוכנו — ירים מחדש את רמת הוויכוח והבירור בתוכנו לגובה התרבותי והחברי והשכלי הראוי לתנועתנו.

ועל הכל יש חובה להסתער במלוא יכלתנו המאוחדת על הנוער. תנועתנו במשך שלושים וחמש שנה ולמעלה כבשה כיבושים גדולים, בארץ ובגולה, בישוב ובציונות, בעבודה ובחברה, בשפה ובתרבות, בארגון מקצועי וביצירה משקית. אולם משום מה קצרה ידנו עד היום באחד משדי־הפעולה החיוניים ביותר — בשדה הנוער. מי יעריך גודל החטא אשר חטאנו לנוער הגדל בארץ — בכפר ובעיר, נוער עובד ולומד, אשר לא ידענו עד היום להקנות לו את הערכים הגדולים של תנועתנו והפקרנו אותו לרחוב ולאפס מחשבה ומעשה.

רבים וקשים היו הנזקים והפגעים שאנו אחראים להם מאז קמה תנועתנו — באשר היינו מפולגים ומפורדים ולא דאגנו עם ראשוני הצעדים שלנו בארץ להקים את אחדותנו ולשמור עליה. ואל נחמיץ עוד את השעה!

וכשתוקם מחדש המפלגה — באחדותה הארגונית וטהרתה המוסרית — נצטרך לגשת בכוחות מחודשים לבדק בית ההסתדרות. עלינו להקים מיד ועדת־תמיד, כדוגמת ועדת הששה שיסדנו לאחר מועצת ירושלים, מהנאמנים והמוכשרים ביותר בתוכנו, לערוך בחינה יסודית של כל תאי ההסתדרות ופעולות מוסדותיה, הארגוניים והמשקיים, לבדוק בלא מורך את מומיה ופגעיה, לשמוע ולאסוף טענות־חברים, השגותיהם והצעות תיקונים ולהביא מזמן לזמן למפלגה תכניות לשכלולים ולתיקונים, אשר יוגשו לאחר דיון ובירור למוסדות המוסמכים של ההסתדרות לעיון והחלטה.

הייתכן חידוש המפלגה, התיתכן התעלותה והיטהרותה והאדרת־כוחה?

גם עיוור אינו יכול עוד להתעלם מההרס הארגוני והמוסרי שמישטר־הסיעות המיט עלינו. והנגע אינו מצטמצם בקיום סיעות בלבד. מי שאינו רואה שכמה וכמה דברים בחיינו — בחיי ההסתדרות, הישוב והציונות — טעונים תיקון — אינו רואה את המצב לאמיתו. משטר־הסיעות הוא גם תוצאה וגם סיבה של כמה וכמה קלקולים. אבל מי שאינו רואה גם עכשיו שבלי עקירת הסיעות וחיסול מוחלט של מישטר־סיעות אין שום תקווה ואפשרות לתיקון כל־שהוא — אין לו תקנה עולמית.

אם נוסדה סיעה למען הילחם ברע — אמיתי או מדומה — במצוי פה ושם, הרי היא לא הפחיתה ולא ביטלה את הרע, אלא הגדילה אותו. ואם נוסדה סיעה שניה למען הגן על המפלגה או על עצמה מפני סיעה ראשונה — השיגה את ההיפך ממבוקשה.

בחיסול הסיעות מיד, תלוי גורל המפלגה. אם במפלגה יש רגש־כבוד ורצון קיום, יחוסלו הסיעות — ויהא המחיר אשר נשלם מה שיהיה!

עם הקמת סיעות הגיעו הרעות עד נפש — ואם כי אני רואה את המצב הקיים בתכלית השחור, אני מאמין ביכולתנו להתנער מחדש. תנועה שעמדה במיבחן אכזרי בימי המהומות ובשעת המלחמה ובתוך סכנות איומות ונתנה לבנין ולמלחמה ולהגנה כוחות ואישים שהם לגאון ולתפארת לפועל ולעם — איש ואשה, נער וזקן, אב ובנו — תנועה זו לא נס ליחה ויש לאֵל־ידה — כשתעמוד במלוא הכרתה על הסכנה — לגדור גם הפרצים הפנימיים והלחזיר, בכוח־עלומים, עטרת אחדותנו ושלימותנו ליושנה.

תל־אביב, 7 ביאנואר 1943

בכינוס הארצי של באי־כוח תאי מפא"י בוועדי־העובדים בתעשיה ובחרושת

מכל המאמצים הנדרשים מאתנו בתקופה אכזרית זו, המאמץ הדחוף ביותר אולי הוא זה שממנו תוצאות לכל המאמצים האחרים, והוא בדק־הבית. בדק־הבית לא רק במובן השלילי בלבד: עמידה בפני התפוררות, אדישות, התנכרות, השתמטות ברגע שכל אחד חייב להיות מגויס, אלא במובן חיובי: הרחבת היקפה של תנועתנו, העמקת תכנה והגברת כוח־תנופתה. שנים הם כלי תנועתנו — ההסתדרות והמפלגה, ושניהם טעונים תיקון וחיזוק והתנערות.

עודני מאמין, כאשר האמנתי לפני הרבה שנים — ואני מקווה שהרבה חברים, שותפים לאמונה זו — שתנועת־הפועלים בארץ די לה ודרוש לה כלי אחד בלבד — הסתדרות אחת כללית וכוללת, שתאחד את כל הפועלים ואת כל הפועלות, אולם לא ניתן לנו עדיין דבר זה. ולא מתוך זדון של אלמנטים נחשלים וטועים, אלא מפני הטבע של תנועתנו הצומחת ונבנית מתוך העליה. לא בבת־אחת ולא בקלות משתחררת העליה מהמסורת הנפסדת של הגולה ומהעבר הבלתי־פועלי. וכשעומדת לפנינו השאלה מאכסימום של פועלים או מאכסימום של פעולות, מאכסימום של פועלים עדיף. ומשום כך ראינו צורך להקים שני כלים למעמד הפועלים: הסתדרות ומפלגה. אולם בהקמת שני הכלים לא ויתרנו על רעיון אחדות המעמד גם בהיקפו וגם בתכנו, כי עמלנו וגם הצלחנו להקים מפלגת־מעמד מכוונת, שעמדה על מישמר אחדותה של תנועת־הפועלים ושלמותה, והצליחה באשר היתה פתוחה לכל המעמד, אחראית בפניו, עושה את שליחותו ומקיימת את הכלל הגדול: לא רק למען המעמד אלא על־ידי המעמד.

מתוך נאמנות לשליחות של מעמד הפועלים אנו חייבים לציין ששני הכלים של התנועה — ההסתדרות והמפלגה — נפגמו. אולי חלק מהפגימות כרוך בגידול התנועה וקשיי הקליטה של החברים החדשים, אולם כל השלמה עם ליקויים ופגעים פנימיים היא בנפשנו.

ההסתדרות חדלה להיות למעשה ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל. כשלושים או ארבעים אחוז של פועלי ארץ־ישראל הם מחוץ להסתדרות, או שהם לא מאורגנים לגמרי או נמצאים בארגונים נפרדים. אין שם ההסתדרות הכללית הולם את תכנה. פגם חמור זה אין להמתיק בציון סיבות אובייקטיביות שאין לנו שליטה עליהן. לא היינו מגיעים לידי כך — וּודאי לא במידה מדאיגה כזו, אלמלא נחלש בתוך תנועתנו, גם בהסתדרות וגם במפלגה — ולא היה נחלש בהסתדרות אלמלא נחלש במפלגה — הפאתוס לאחדות הפועלים. כאילו אנו שקועים יותר מדי בחלוקת השלל הקיים, ורבים על החררה הקטנה המצויה בעין, והסתלקנו מהמאמץ הכללי לכיבושים בשביל התנועה כולה ומפקירים לרוח את כל העומד מחוצה לנו. המפלגה חייבת בשורה הראשונה לחדש ולהגביר את רצון ההסתדרות לההסתערות על הפועלים הבלתי־מאורגנים בארץ; פחות מאשר באיזה זמן אחר מותר לנו עכשיו להניח אף פועל אחד מחוץ למסגרת הארגונית של המעמד העובד.

וגם זאת: כל זמן שיש ארגוני־פועלים נפרדים, אנחנו חייבים בקביעת יחסים חבריים אתם, אשר ישכנעו אותם, שלא לשוא נושאת ההסתדרות את שם כלל־העובדים, ושיש ברצונה וביכולתה להיות הבית הכללי והמשותף של כל פועל, ללא הבדל השקפה, זרם, מפלגה ומוצא, ותהיינה אשר תהיינה הדעות של הפועל בשאלות עבודה, בשאלות ציוניות ובשאלות סוציאליות ובשאלות דת ואמונה, — יכירהו מקומו בהסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל. ואין לשכנע את ארגוני המיעוטים על־ידי סיסמה והבטחה בלבד — אלא על־ידי טיפוח יחסי־חברוּת אמיתיים אתם, ושמירה על כלליותה, טהרתה ונאמנותה של ההסתדרות גם בעניני כלל העובדים וגם בעניניו של כל עובד יחיד. בזאת, ורק בזאת, נכשיר הצטרפות המיעוטים להסתדרות.

עלינו לחרוד על כך שההסתדרות לא תיהפך מתנועה למוסד, ולו גם מוסד מסודר ויעיל. הסתדרותנו אנו לא תמלא את שליחותה גם לפועלים שישנם בארץ וגם לאלה שיבואו, אם היא רק תרשום ותארגן את חבריה, תחלק ביניהם את העבודה כהוגן, ותתפקד כמכונה מסודרת, ולא תוסיף להיות תנועה בעלת יעוד היסטורי, ולא תקשר אליה את החברים מחוץ לזיקת האינטרס גם בזיקת הרעיון והיעוד.

ההסתדרות חייבת לפעול לא רק למען ציבור הפועלים אלא על־ידי ציבור הפועלים. אנחנו חייבים לקיים בתוכנו דימוקראטיה חיה, פעילה וערה, ולא רק פורמאלית בלבד, זו המתחילה בבחירות ומסתיימת בבחירות, אפילו אם הבחירות תתקיימנה לא אחת לשמונה שנים, אלא מדי שנה בשנה. דימוקראטיה לא תיתכן בלי בחירות, אבל בבחירות בלבד אין מקיימים דימוקראטיה פועלת ויוצרת. בחירות נעשות רק ביום אחד ואילו הדימוקראטיה צריכה להתקיים יום־יום והיא קיימת רק כשנוצרת זיקת־גומלין אקטיבית ומתמדת בין הציבור ובין שליחיו, וכשהפעולה נעשית לא רק למען הציבור אלא על־ידי הציבור, בידיעתו, בהשתתפותו, בהכרעתו.

הייתי יכול להוכיח שכל הפגימות שנתגלו בציבוריות המפלגתית שלנו והקשיים העיקריים המונעים לפי שעה את האיחוד המלא של תנועת־הפועלים בארץ — מקורם בחילוקי־דעות נגלים ונסתרים בשטח הדימוקראטיה. בשעה שאנו מאמינים הלכה למעשה שלא די לעשות למען המעמד ולמען העם — אלא על ידי המעמד ועל־ידי העם — ישנם חברים שאינם סומכים בלבם (אם כי לא תמיד הם מגלים זאת אפילו לעצמם) על המעמד ועל העם, ובמקום להיעגן לכלל כולו הריהם בוחרים לעבוד על־ידי כת נבחרים הבוחרת את עצמה מתוך “אנשי שלומנו” הנאמנים ובמקום כלל הם דואגים ל“כלליות”.

תנועתנו אנו נבנתה על יסוד אמונה בציבור, על יסוד אמון לכלל, על פעולה בתוך הכלל, לשם הכלל ובכוח הכלל. תנועתנו לא בטחה בחלוציות ואוואנגרדיות של כת מיוחסים — אם כי תבעה חלוציות מאכסימאלית וחתרה להגמוניה חלוצית בעם ובתנועת הפועלים וגם ביצעה הגמוניה זו. תנועתנו שוללת “חלוציות פרופסיונאלית” המתנשאת על “המון” בלתי־חלוצי וחסר־הכרה. אנו רוצים שכל ציבורנו יהיה חלוצי; החלוץ היחיד, האישי לא יועיל אם הכלל ומסגרת הכלל לא יהיו חלוציים. אנו שוללים מפני זה את המחיצות הנפרדות והמתפרדות של אוואנגרדים ומובחרים — ואנו פועלים בתוך הציבור הרחב ועל ידו. מתוך אמונה בכלל, מתוך זיקה לכלל, מתוך היחלצות הכלל כולו ביצענו את האיחודים המפלגתיים בארץ ובגולה והקימונו את ההסתדרות הכללית. מתוך החלשת אמונה זו ושלילתה נתגלו פירודים וקרעים בתוכנו, במפלגה ובהסתדרות, העלולים למוטט אחדותה של תנועת־הפועלים בארץ. ואם לא נעמוד בפרץ במלוא כוחנו המוסרי בעוד מועד — עלול כל מיפעל העבודה בארץ, והישגיו הציוניים והסוציאליים להתערער ולהיחרב.

ועל בדק־הבית אנו מצוּוים קודם כל במפלגה, כי מכאן תוצאות לבדק בית ההסתדרות. רק מתוך התאוששות מפלגת פועלי ארץ־ישראל. תגבורת אחדותה הפנימית, יזמתה החלוצית, הרחבת היקפה הארגוני וכושר הסתערותה — תרום גם קרנה של ההסתדרות ויעלה ערכו של הפועל בישוב ובציונות.

בדק־הבית לא יסתיים במפלגה. שום דבר לא יתוקן, אם לא יתוקן בהסתדרות. לא נסתפק בהסתדרות בשמירת הקיים. לכלי זה נתכנו עלילות גדולות ונצורות — אם יקום בנו הכוח המאוחד והמאחד, המכוון והיוזם, הנועז והמעפיל אשר יחדש פני ההסתדרות.

אנו אחראים גם לליקויים ולחולשות של שאר הסיעות והמפלגות בהסתדרות. יש ליקויים וחולשות שהם פרי חבלי הקליטה וקשייה, נגעי מעבר וצמיחה וילדות. לא קלה מלאכת הקליטה הנפשית והרעיונית במסכת המורכבת של הווייתנו היחידה במינה; אולם יש ליקויים ונגעים שאינם אלא פרי חולשתנו, ואחריותם עלינו. החולשה של ההסתדרות והחולשה של המפלגה היא בעוכרי סיעות אחרות. ולנו לא אחת היא, איזו דמות תהיה לפועלי־ציון־שמאל ולהשומר הצעיר ולהעובד הציוני. החברים הנמצאים במסגרות אלו — הם חברינו, הם חברי ההסתדרות, בוני המעמד והעם. מחר גם יהיו חברי המפלגה, איננו נאמנים ליעודי המפלגה אם איננו רואים כל פועל בארץ כחבר־המחר של המפלגה. רק על־ידי נאמנותנו ליעוד הציוני־הסוציאליסטי שלנו ועל־ידי כוחנו ורצוננו לקיים יעוד זה, נכשיר את בוא המחר שלא ירחיק חוק. ולשם כך אנחנו מתחילים את בדק־הבית במפלגה.

ומלים אחדות על שום מה כינוס של פועלי־החרושת. בהקמת משקנו היהודי בארץ באה החקלאות תחילה, והפועל החקלאי היה ראש־פינה. אם חיינו בארץ שונים מחיינו בגולה, אם כאן אנו משתחררים ממארת־התלות ומניחים יסוד לעצמאות יהודית — הרי זה בשורה הראשונה באשר הצלחנו להכות שורש בקרקע המולדת ולחזור לעבודת האדמה. הנמנע קם ויהי: בני־העיר היו לבני־הכפר. המהפכה הגדולה שחוללנוּ בחיינו — היתה בהתערותנו החקלאית, והפועל החקלאי היה למייסד, למדריך ולמחנך של תנועתנו.

ההרפתקה המשקית השניה שלנו היתה כיבוש הבניה והסלילה. ואם במלחמה שותקה הבניה, ורוב פועלי הבנין נאלצו להיכנס למקצועות־עבודה חדשים — הרי עוד תגיע שעתו של הבנין עם תום המלחמה, ועם פרוץ העליה הצפויה יתחדש ביתר־שאת מיפעל הבנין, ופועלי הבנין יתפסו שוב מקומם החשוב במערכת חיינו.

בתקופת־המלחמה זרחה שמשה של החרושת. מאות מיפעלי תעשיה ומלאכה הוקמו בן־לילה. פליטי־ישראל עשו גדולות ונצורות — ויצרו כמעט “יש מאין”, חרושת מסועפת לסיפוק צרכי הצבא והתושבים האזרחיים המתרחבת והולכת. אין זו יצירה קיקיונית — אם כי הקוניונקטורה המלחמתית שימשה גורם מכריע בהתרחבותה הפתאומית. החרושת שקמה בשעת המלחמה, כן זו שנוסדה לפני המלחמה, — עלינו לדאוג שתתקיים ותתרחב גם לאחר גמר המלחמה. פועלי החרושת הם כבר עכשיו כרבע מכלל הפועלים היהודים בארץ — וגם כרבע מחברי ההסתדרות. וגורל החרושת כגורל פועלי החרושת נעשה עכשיו מהשאלות המרכזיות של תנועתנו, גם של הציונות וגם של ההסתדרות. החרושת נעשתה עכשיו עמוד־התווך של מאמץ־המלחמה היהודי בארץ. החרושת תשמש בסיס לקליטת עליה עם בוא השלום, ותעודה כפולה זו של החרושת מחייבת אותנו לדאגה שקולה, כפולה ומכופלת.

אולם לא תיתכן שום דאגה לחרושת היהודית — בלי דאגה לפועלי החרושת. זוהי קודם כל הדאגה לתנאי־עבודה הוגנים ורמת־חיים מדריגה ועולה ולשיתוף הפועל ברווחה בגלל המלחמה. אולם אין להסתפק רק באלה. שומה עלינו לשתף את הפועל בגורל החרושת. דרוש שהפועל יהיה ביודעים ובהכרת האחריות שותף למאמץ־המלחמה החרשתי, ולא פחות מזה — שותף לתפקיד החרושת כמכשיר עיקרי בקליטת העליה.

הצלחנו להקים בחקלאות פועל אשר איננו נופל בידיעתו המקצועית, בכושר־עבודתו וטיבה, בפריונו בחושיו המשקיים, מהפועלים המשובחים שבארצות החקלאות המפותחת ביותר בעולם. מדוע ייבצר מאתנו להקים פועל־חרושת אשר ידע את מלאכתו כחברו בשדה, ואשר לא יפול מפועל החרושת באמריקה?

בשעה זו חרשתנו נתונה בתנאי מונופולין לרגל מצב המלחמה וסגירת הארץ — אולם עם בוא השלום נצטרך לקיים ולהרחיב את החרושת בתנאי התחרות עם חרושת־חוץ. ואנחנו לא נבטיח כשרון התחרותנו על־ידי זול העבודה — אלא על־ידי טיב העבודה ופריונה הגבוה. הפועל העברי מסוגל להשתוות בחריצותו, מומחיותו ותוצרתו לפועלים המובחרים בעולם; מה שעשינו בחקלאות, אם כי היינו מאות בשנים גמולים מאדמה, נוכל לעשות גם בחרושת, שבה עסקנו גם בגולה. והחרושת שלפני המלחמה תוכיח.

אולם גם דאגה זו אינה מספיקה. פועלי החרושת אינם בונים רק חרושת ומשק. הם גם בונים חברה. הם נדבך של חברת העובדים ושל האומה העברית הקמה בארץ. ועליהם לתפוס בחברה זו מקומם כגורם אקטיבי, המעצב בהכרת ערכו, כוחו ושליחותו את דמות המעמד והעם, שכם אחד את חבריו בחקלאות, בבנין, בים ובשאר ענפי המשק היהודי.

החרושת כחקלאות היא מקום ההתישבות הקבועה של העובד היהודי. החלוקה בין החרושת והחקלאות אינה מוכרחה להזדהות עם החלוקה בין הכפר והעיר. אין כל יסוד משקי וחברתי להרחיק את החרושת מהכפר, להיפך. ואין זה כלל מהנמנע שנקיף את העיר ישובי־שדה של פועלי חרושת ובנין. אולם פועל־החרושת יהווה את חוט־השדרה של העובד העירוני, ודמותו התרבותית והחברתית של פועל החרושת תקבע במידה רבה את דמותה של העיר העובדת.

העבודה בחרושת לא נשאבה כולה אף לא רובה ממקור חלוצי. רבים הלכו לעבוד בחרושת בלי כל דחיפה רעיונית ותנועתית, אלא מתוך הכרח כלכלי בלבד, ואין אנו צריכים להצטער על כך. אדרבא. כשם שאין אנו מצטערים על כך שלארץ עלו יהודים לא רק מתוך זיקה לאידיאל הציוני — אלא מתוך מצוקה, כך אין אנו מצטערים על כך שיהודים חוזרים לעבודה ומוצאים להם מיקלט בעבודה — גם בלי מניע רעיוני. אולם שומה על תנועתנו לצרף להכרח את רעיון העבודה ויעודה. פועלי החרושת צריכים להיות לא רק בוני משק אלא בוני־תנועה. והיחלצות פועלי החרושת היא עכשיו אחד מתפקידיה של תנועתנו. אין אני מתכוון לכך שנבוא לפועלי החרושת ונגיד להם שיעזבו את התעשיה ויעברו לחקלאות — אלא שייהפכו לכוח חלוצי בחרושת. תנועתנו ככוח חלוצי ומחנך עומדת כמעט רק על רגל אחת — על רגל החקלאות. זוהי עמידה צולעת, שלא תיכון לאורך ימים. אותו הכוח שמוסיפה החרושת למשקנו הלאומי בארץ — על פועלי החרושת להוסיף גם למשק העובדים, לאוצר המוסרי והתנועתי, במפלגה ובהסתדרות.

תל־אביב, 2 בפברואר 1943

בישיבת סיעת המפלגה במועצת פועלי תל־אביב.

— — — בשנים עשה הפועל היהודי בארץ את החיל עד היום: בכוח אחדותו הפנימית ובכוח הכרת יעודו ההיסטורי, הלאומי והסוציאלי כאחד. שניהם דרשו מאמץ גדול וקשה, ושניהם היו בניגוד למסורת היהודית בכלל, ולמסורת תנועת־הפועלים היהודית בפרט. ידענו, כאשר לא ידע הפועל היהודי בשום מקום, להקים ולקיים אחדות כלל־העובדים. לא בנקל עלה הדבר בידינו, ולא אחת נכשלנו באשר לא עמד בנו הכוח להתאחד במועד הדרוש. היה כדאי לכתוב פעם את ההיסטוריה של הכשלונות שלנו, אשר באו מפני שלא ידענו להקים במלוא התנופה את האחדות בתוכנו בשעה הדרושה. אבל אם גם אחרנו ופיגרנו לפעמים, שקדנו על האיחוד יותר מאחרים, ועשינו זאת בתקופת ההרס והפילוג בעולם, בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם שבה היתה תנועת־הפועלים בעולם פרועה וקרועה. ועשינו זאת באשר פיעמה בלבנו ההכרה של היעוד ההיסטורי הגדול המוטל על הפועל היהודי — יעוד גאולת העם ושחרור העבודה. על שני הערכים המרכזיים האלה עובר עכשיו בתוכנו משבר קשה. אפילו הארגון המקצועי של העובדים אינו שלם. חלק גדול של פועלי ארץ־ישראל הוא מחוץ להסתדרות. וגם אותו חלק המרוכז בהסתדרות, אינו מאוחד בתוכה. ההסתדרות יותר משהיא הסתדרות המעמד הריהי פדרציה של מפלגות, — וגם במפלגת פועלי ארץ־ישראל נתערער האיחוד. עובר משבר קשה גם על הכרת הייעוד של ציבור הפועלים. אין בתוכנו האמונה הלוהטת והמדבקת שכולנו יעודים לאותו הדבר הגדול שנעשה תפקיד־חיינו. השליחות ההיסטורית שהוטלה על מעמד הפועלים — לא כולנו רואים אותה כשליחות של מעמד הפועלים כולו; כמה חברים רואים אותה כתפקיד של מיעוט נבחר העושה למען המעמד, אבל לא על־ידי המעמד.

לפי הכרתי, זהו המקור של המשבר העובר עלינו, ומכאן נובעת החולשה של תנועתנו. אני יודע שיש בתוכנו גם ויכוחים אחרים, והם לא משוללי חשיבות. יש עכשיו ויכוח ציוני רציני בתנועת־הפועלים, יש ויכוח פוליטי ויש ויכוח הסתדרותי. וגם כשאלה יחדלו, יהיו ויכוחים אחרים בתוכנו, — אבל לא באלה טמון שורש הפירוד. עם כל חילוקי־הדעות בשאלות ההסתדרותיות והציוניות, היינו יכולים כולנו — לא רק אלה היושבים פה, אלא גם השומר הצעיר, גם פועלי־ציון־שמאל, גם העובד הציוני, גם הפועל המזרחי וגם אלפי הפועלים הנמצאים מחוץ להסתדרות — היינו יכולים כולנו להוות את הכוח המאוחד של העבודה העברית — גם לבנין וגם למלחמה, כי אנו צריכים גם לבנות הרבה וגם להיאבק הרבה. ולא מפני זה אין אנו מאוחדים, באשר יש לנו תפיסות שונות בחיי ההסתדרות, בחיי הציונות ובשאלות המלחמה. חילוקי־דעות אלה ישנם בתוך השומר הצעיר ובתוך הפועל המזרחי גופם. אנו תנועה של בני־חורין וכל זמן שהחירות האנושית לא תדוכא בתוכנו, לא יחדלו חילוקי־דעות מקרבנו. באלה אין כל רע. הרע הוא שנתערערו בקרב הטובים שבתוכנו שני ערכי־היסוד: איחוד־הכלל וייעוד־הכלל.

אנו נתבעים עכשיו למאמץ גדול. כל הקשיים והסכנות שנתקלנו בהם במשך 40—35 שנים האחרונות, הם כאין כאפס לעומת הקשיים שאנו עומדים בפניהם עכשיו. ועלינו לחדש בתוכנו, כולנו — גם בתוך אלה שאינם נמצאים כאן אתנו, גם אלה שאינם אתנו במפלגה, גם אלה שאינם אתנו בהסתדרות, וגם שאינם אתנו בארץ, את הכרת השליחות הגדולה המוטלת עלינו, על כולנו יחד. עלינו להחיות בתנופה גדולה את הערכים היסודיים של תנועתנו. תנופה זו תצליח, אם היא תיעשה קודם כל בתוך לבנו אנו.

יש שבאים ואומרים לנו: — במקום חידוש השלימות הפנימית, האחדות הפנימית והחברות הפנימית במפלגה — נאחד את הכל — את השומר הצעיר, הפועל המזרחי, פועלי־ציון־שמאל והעובד הציוני. חוששני שיש כאן מיפלט קל בתפיסת המרובה בפה, כשאין כוח לבצע את המועט. אני אחד מהתמימים העומד עדיין באמונתו הישנה, שהביאה לידי יצירת “אחדות העבודה” והסתדרות העובדים. מעולם לא עמקה הכרתי כבשנים האחרונות, שלא פלג אחד של ציבור הפועלים, אלא מעמד הפועלים כולו קרוי לגדולות. אני מאמין שעוד נבצע איחודים גדולים מאלה אשר עשינו. ואיחוד התנועה הקבוצתית בוא יבוא. ולא רק בין חבר־הקבוצות והקיבוץ המאוחד, אלא בין חבר־הקבוצות, הקיבוץ־המאוחד, הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, קיבוצי הפועל המזרחי, וכל שאר הקיבוצים הבודדים הנמצאים בארץ. אני מאמין באיחוד־נוער גדול יותר מאשר איחוד הנוער של מחנות־העולים וגורדוניה, ואיחוד זה אולי לא כל כך רחוק. ואני מאמין באיחוד פוליטי של כל הגופים בהסתדרות. לא נתיאשתי גם מארגוני־פועלים העומדים כיום מחוץ להסתדרות, גם לא מהפועלים שעומדים מחוץ לכל ארגון. ואני אחשוב את היום הזה שבו יכבה בתוכנו הלהט הזה לקראת איחוד מאכסימלי ליום השחור ביותר בתולדותינו. אבל כל דבר טוב מתחיל מן הבית. נגלה את יכולת האחדות ורצון האחדות בתוכנו. לא כציבור מפולג נבוא לאחד את תנועת־הפועלים, אלא כציבור מאוחד, שיש לו לא רק תשוקה אלא גם כשרון לאחדות; ואם אנו רוצים להדביק עכשיו רבבות הפועלים בארץ, שבאו לעבודה בלי שום אידיאה, כמו שבאו לעבודה מיליוני פועלים בארצות אחרות — אם אנו רוצים להדביק אותם באמונה ביעוד הפועלים ובהכרת הצורך של אחדות הפועלים, צריך שיודלק בתוכנו להט האיחוד, ולבנו יפעם בהכרת יעודנו הכללי. אם יאבד לנו האֵמון ביעוד שלנו, באשר כל אחד יאמין שרק הוא נושא יעוד, וכל זולתו פסול, — לא נדביק אמונה זאת לאחרים; אם לא נגלה את כשרון האחדות במפלגה, לא נגלה אותו בשום מקום אחר. שילמנו ביוקר בעד כל משבר שעבר עלינו. אבל מכל משבר יצאנו מצורפים ומחוזקים. כל משבר הביא לנו לא רק אסון אלא גם כיבוש חדש. אם נצליח להתגבר על המשבר הגדול העובר עלינו (ואנו עוד איננו יודעים את מלוא־שעורו), ויהא במחיר הגדול ביותר, אני מאמין שהוא יביא לנו גם שילומים. טהרתנו, אחדותנו והתלכדותנו הפנימית יחדשו את פני כל התנועה ויגבירוה.

לתוך הבט ואל תפן לקליפה: במועצת המיפעלים של מחנות העולים

נשמעה כאן בקורת על מצע האחוד של גורדוניה. אני יכול להצטרף לכמה מדברי הבקורת. אולם גורדוניה אינה קוראת אתכם להיכנס לגורדוניה על יסוד המצע שלה, אלא להתאחד אתה. גם אתם לא קראתם את גורדוניה להיכנס למחנות העולים אלא להתאחד אתכם. המצע של גורדוניה הוא מצע של גורדוניה ומשקף את דמותה, במידה שמצע כתוב משקף דמות תנועה, כשם שהמצע שאתם חיברתם במועצת נען משקף את דמותכם. אולם גם מצעכם אתם אינו מניח את דעתי. אני יכול להתאחד בלי כל מצע, אני מוכן לאיחוד כללי של פועלי ארץ־ישראל בלי כל מצע, על מנת שההסתדרות הכללית, לאחר שנתבטלו כל המפלגות והסיעות בתוכה, תחליט מזמן לזמן על כל השאלות העומדות על הפרק. אולם אם דרוש מצע לאיחוד בין גורדוניה־המכבי הצעיר ובין מחנות העולים, הייתי רוצה שהוא יהיה יותר מלחמתי, יותר ציוני ויותר סוציאליסטי מזה שניסחתם במועצת נען.

הח' י. איננו בטוח בכנותה של עמדת גורדוניה וחושש לפח שטומנים המאחדים. יתכן שגם מישהו בגורדוניה לא היה בטוח בכנותו של י. בשעה שהוא תבע איחוד מגורדוניה. אך מישהו שאל שאלת תם: מדוע שינתה גורדוניה פתאום את טעמה, ולאחר שבמשך הרבה שנים סירבה להתאחד, נתנה פתאום את הסכמתה. אני מחזיר שאלה זו לשואליה: אתם שתבעתם איחוד מגורדוניה — מה הייתם סבורים: שגורדוניה תיענה לכך והאיחוד יקום, או שהייתם בטוחים שגורדוניה תעמוד בסירובה, ותכונת האיחוד שלכם לא היתה אלא תמרון מחוכם, מתוך הנחה שהוא לא יקום בין כך ובין כך? איני מאמין בו שמצדכם היה זה תמרון. איני סבור שקראתם לאחוד בלי להאמין בו ובלי לרצות בו, ואם האמנתם — הנחתם שיבוא יום וגורדוניה תתן ידה לאיחוד. הנחתכם נתקיימה — גורדוניה מושיטה יד לאיחוד. יש להצטער אולי על שהיא לא עשתה זאת קודם, אבל האיחוד שעתו תמיד, וזכות גדולה היא לגורדוניה שבשעה זו מצאה את הכוח הפנימי והנכונות לאיחוד. והזכות הגדולה היא לא במצע שניסחה — במצע זה אין כל חידוש לגבי גורדוניה, אלא בהחלטה החיובית על האיחוד; החלטה זו היא המחייבת אתכם ולא המצע.

מישהו נתלה במשבר במפלגת פועלי ארץ־ישראל. על משבר זה נתגבר כאשר התגברנו על משברים שקדמו לו. אבל נתגבר לא במפוזר ובמפורד — אלא בתגבורת התלכדות ובאיחודים נוספים. אם לא נדע להתגבר — לא יצטמצם המשבר בתחומי המפלגה. כל תנועתנו תיפגע. המשבר יפגע בהסתדרות, בחבר הקבוצות, בקיבוץ המאוחד, בנוער. כי מקורו של המשבר אינו רעיוני — אלא מוסרי. היו בתוכנו חילוקי־דעות רציניים יותר מאשר אלה שנתגלעו עכשיו. מקור המשבר החדש הוא בהתערערות הרצון והחרדה לאחדות פועלים בקרב מספר חברים. חוסר־הכשרון להישמע לדעת הרוב, כשהרוב סבור לא כמותו, חותר תחת היסוד המוסרי של אחדות הפועלים. אין אדם יכול להיות מאוחד עם חבריו בתנאי שהם יקבלו תמיד את דעתו. מי שרוצה באחדות פועלים צריך לדעת להיות גם במיעוט. רק במישטר טוטאליטארי מובטח רוב בכל השאלות ובכל המקרים — לאלה שבידם השלטון. רק במישטר טוטאליטארי “מסכים” הצבור במאה אחוזים לדעת השליט. רק במישטר טוטאליטארי נחשבת כל סטיה קלה וחמורה מהקו הרשמי — ככפירה בעיקר, וכל הסוטה אחת דינו להיעקר. בתוכנו תיתכן אחדות פועלים רק על יסוד של חירות המחשבה ושוויון מוסרי של כל חבר. לשום איש ולשום קבוצה לא תינתן הזכות להטיל ויטו על הכרעת הרוב. איני להוט גם אחרי שלטון־רוב. יש תמיד לעשות מאמץ מחשבתי ומוסרי להגיע לידי הבנה והסכמה כללית בתוך התנועה, ולא אחת נעשו מאמצים אלה בשאלות חיוניות וחמורות ביותר, ותמיד היו המאמצים לברכה. אבל כשיש הכרח בהכרעה — יכריע הרוב, ועל המיעוט לקבל את הכרעת הרוב ברצון ובאהבה.

אם מי שהוא יפרוש מהמפלגה באשר אין מבטיחים לו מראש רוב בכל שאלה וענין — מן הדין הוא שיפרוש. סטאטוס כזה לא ינתן לשום איש בתוכנו. למעשה אין אף חבר אחד בתוכנו שלא היה במיעוט במקרה זה או אחר. יש מעט מאוד חברים בקרבנו שמסכימים זה לזה במאה אחוז. אולם אין גם בתוכנו חברים שהם תמיד במיעוט. המצע שנתקבל בוועידת כפר ויתקין הוא לא מצע של “הרוב” — זהו מצע של החברים אשר לא פרשו. ה“פורשים” הם מיעוט לפי מספרם כפורשים — אבל אינם מיעוט מבחינת השאלות העיקריות של תנועתנו. להיפך, הדעות שהם דוגלים בהן — הן דעות הרוב המכריע של המפלגה, ומשום כך אין פרישת החברים האלה משנה במשהו את אופיה של המפלגה; עמדת המפלגה בשאלות היסוד של התנועה לא תשתנה במשהו, בין שהחברים האלה יעמדו בפרישתם ובין שיחזרו. כמובן שפרישת מספר חברים מחלישה את כושר פעולתה של המפלגה, וכל המשכה של הפרישה היא אבידה קשה לתנועה, ואבידה שאינה חוזרת. אבל לא היה ואין כל יסוד מוסרי וחברי לפרישה זו, ואין להסביר אותה אלא במצב של תוהו־ובוהו ששרר זמן רב בתנועה. עם הבראת המצב אני מקווה שכל הפורשים ישובו ויתנו יד למאמץ המשותף, וכמקודם נקיים את העקרונות אשר עליהם בנויה הציבוריות שלנו: שוויון־חברים בזכויות ובחובות, חירות המחשבה, משמעת פעולה, מרות הכלל על כל חלקיו.

הח' ש. סיפר לכם שאחרי כפר־ויתקין¹ חל במפלגה מיפנה בעניני עליה, הגנה ומלחמה על זכויותינו. איני יודע מנין קיבל ש. את ה“אינפורמציה” שלו. תמה אני שטרם מצא שאחרי ועידת כפר ויתקין אנו שותים דם ילדים. קטרוגים ממין זה מראים מה עמוקה התהום הפעורה לרגל פירוד.

אם מי שהוא רוצה להדביק לעמדתי בשאלות שהזכיר הח' ש. תו־ימין, לא אעכב בעדו. לא אקבל שום דעה נפסדת גם אם תתגדר בשמאליות, ולא ארתע משום דעה נכונה אם מי שהוא יכנה אותה בשם ימין. אם הדעות שאני מחזיק בהן כל חיי הן ימין — הריני מודיע לכם שבכל הטראקטורים של משקיכם לא תזיזו אותי שמאלה אף כחוט השערה — כי משמאלי יש רק פ.ק.פ.

י. מתנגד לאיחוד מפני שאין זה איחוד הסתדרותי אלא איחוד מפלגתי. לא פחות מי. הייתי רוצה באיחוד כל הנוער הלומד בתחום ההסתדרות, ובמסגרת הסתדרותית בלבד. ולא רק של הנוער. אני מחייב גם איחוד כללי של כל הפועלים הבוגרים במסגרת ההסתדרות כמסגרת כללית ויחידה, אבל איני יכול ואיני רוצה לכוף דעתי זו על כל הפועלים, ולא אַתנה חברות בהסתדרות בביטול מסגרות המפלגות. אם השומר הצעיר והנוער הציוני ופועלי־ציון־שמאל אינם יכולים לוותר על מסגרתם המפלגתית הנפרדת ולקבל על עצמם את דין מעמד הפועלים ומסגרתו הכללית בכל הענינים בלי יוצא מן הכלל — לא אוציא אותם בגלל זה מן ההסתדרות; ומתוך ראיית מציאות זו אנו מקיימים שתי מסגרות — מסגרת ההסתדרות ומסגרת המפלגה. ואם הנוער של השומר הצעיר אינו רוצה עדיין באיחוד כל הנוער ההסתדרותי במסגרת כללית ויחידה, לא אוציא אותם בכלל זה מההסתדרות, ובוודאי לא אמנע בגלל זה את האיחוד בין מחנות־העולים ובין גורדוניה והמכבי הצעיר. אני מאמין באיחודים יותר גדולים. פרשת האיחוד לא תסתיים באיחוד גורדוניה ומחנות־העולים. יבוא יום וגם הנוער של השומר הצעיר וגם הנוער של הפועל המזרחי, כנוער של פועלי־ציון־שמאל והנוער של העובד הציוני, יתאחדו. אולם למרות הטענה שהנוער הוא עצמאי, אין הנוער של השומר הצעיר — והוא הדין בכל נוער אחר — עצמאי ועומד ברשות עצמו, אלא תלוי בדעת הקשישים וכפוף למרוּת מפלגת השומר הצעיר. גם י. עצמו, חוששני, אינו מתכוון לקיים באמת ובפועל את עצמאות הנוער, ואינו מוכן לתת לנוער שבמחנות העולים להכריע בעצמם, אלא הוא רוצה — יחד עם עוד חברים בוגרים וקשישים — להחזיק במרות על הנוער, אחרת לא היה מנהל כאן את המלחמה נגד האיחוד — כי מסיבה זו ודאי שהיא מסיבה של בוגרים. גם הנוער של השומר הצעיר מצפה למוצא פיה של מפלגת הבוגרים, ובלא החלטת מפלגת השומר הצעיר לא יתאחד אתכם הנוער של השומר הצעיר. השומר הצעיר אינו מוכן להתאחד בשעה זו ולא יתן לנוער שלו להתאחד — אבל סירובו של השומר הצעיר אינו צריך לעכב את האיחוד של שני ארגוני־הנוער שהם כבר מאוחדים במפלגתנו ורוצים להתאחד בתנועת־נוער אחת.

יש מעמידים את האיחוד במפלגה כאילו הוא עומד בסתירה לאיחוד בהסתדרות. אולם סתירה זו אינה אלא פרי אי־הבנה. איחוד הסתדרותי אינו מוכרח להיות דווקא איחוד מפלגתי, כי מסגרת ההסתדרות רחבה מזו של המפלגה, ואנחנו מאוחדים עם פועלי־ציון־שמאל והעובד הציוני בהסתדרות, אם כי אין אנו מאוחדים אתם במפלגה. אבל כל איחוד מפלגתי הוא ממילא איחוד הסתדרותי, כי המפלגה עומדת במאה אחוז בתוך תחומי ההסתדרות; וכשמחנות העולים וגורדוניה מתאחדות במפלגה ופועלות יחד כתנועת־נוער אחת — הן ממילא מאוחדות בהסתדרות ופועלות בהסתדרות כתנועת־נוער אחת ומאוחדת, אם כי לא כתנועת נוער יחידה בהסתדרות. כל זמן שבהסתדרות קיימות תנועות־נוער אחרות, כנוער של השומר הצעיר או של העובד הציוני, שאינן רוצות להתמזג בתנועת־נוער אחידה של ההסתדרות ולוותר על קיומן הנפרד ודוגל בשם ההסתדרות כדי להמשיך את הקרע בין מחנות־העולים ובין גורדוניה — נושא את שם ההסתדרות לשוא. וכשם שאין צורך במגיני עליה בתוכנו — כך אין צורך במגיני ההסתדרות בתוך מפלגתנו.

הח' א. מתנגד לאיחוד מפני שהוא מארכסיסט, וגורדוניה אינה מארכסיסטית, והוא סבור שלא תיתכן תנועת־נוער מאוחדת אלא על בסיס חינוך מארכסיסטי. כששאלתיו איך ייתכן קיום הסתדרות הנוער העובד, שאינה מושבעת על מארכסיזם, ענני שהנוער העובד שאני, מפני שזהו ארגון מקצועי, וזרם אחד, הקיבוץ המאוחד, מטפל בו. לא ידעתי שיש לגוף מסוים קונצסיה על הנוער העובד. עד כמה שידוע לי אין למארכסיסטים קונצסיה על הקיבוץ. אולם לפי תפיסת הח' א. — איך ייתכן קיום מחנות־העולים כשהם לעצמם, עד כמה שידוע לי, לא נשבעו עדיין למארכסיזם? אם האיחוד עם גורדוניה לא ייתכן מפני שגורדוניה אינה מארכסיסטית, מסופקני אם תתקיים גם האחדות הפנימית במחנות־העולים, כי התפיסה ה“מארכסיסטית” של הח' א. לא רק מונעת איחודים בין אלה שעוד לא נתאחדו אלא גם מחייבת פילוגים בין אלה שהם מזמן מאוחדים.

תנועתנו היתה תמיד מחייבת איחודים, ומארכסיסט כלא־מארכסיסט היו שניהם כשרים לאיחוד, אבל אם הקו החותך בבשרנו יהיה לפי קו המרכסיזם — איני יודע איפה יסתיים הפילוג, כי יתפלגו לא רק מארכסיסטים ולא מארכסיסטים, אלא יהיו פילוגים בין המינים השונים של מארכסיזם; כי יש מארכסיזם של קאוּטסקי ויש מארכסיזם של לנין; יש מארכסיזם של טרוצקי ויש מארכסיזם של סטאלין. האין המפלגים האלה נושאים לשוא את שמו של מארכס?

הדבר הגדול ביותר שנשמע, לדעתי, מפי מארכס היה הצו ה“מארכסיסטי”: “פועלי כל הארצות התאחדו”. מארכס לא אמר: “מרכסיסטי כל הארצות התאחדו”, כמו שאומר הח' א., מארכס לא ביסס אחדות הפועלים על שותפות ההשקפה הפילוסופית — אלא על שותפות עבודה וגורל־חיים. שלילת איחודן של שתי תנועות־נוער הקשורות למיפעל החלוצי של פועלי ארץ־ישראל בשם מארכס כביכול — אינה אלא התנכרות גם למארכס וגם לפועלי ארץ־ישראל.

מאז היותנו מתרוצצות בתוכנו שתי מגמות: מגמת־הפּירוד ומגמת־האיחוד. מחיי הגולה ומעברנו הבלתי־פועלי והבלתי־ממלכתי ירשנו הרגלי־אנארכיה ויצרי־פּירוד. ואם כי רצון מהפכני אחד העלה אותנו ארצה, אין אנו משתחררים בנקל מהנטיות הנפסדות ששלטו בחיינו הגלותיים. אולם יעודנו ההיסטורי מצווה עלינו את האיחוד. והחיִִל אשר עשתה תנועת־הפועלים בא לה מתוך יכולתה להגביר את יצר האיחוד על יצר הפירוד. יצירת ההסתדרות החקלאית לפני מלחמת העולם הראשונה, הקמת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית לאחריה, איחוד המפלגות בארץ ובגולה, איחוד “החלוץ” ותנועת הנוער בתקופה שבין שתי מלחמות העולם — כל אלה מהווים שלבים בסולם העליה המתמדת של הפועל היהודי בארץ, ועדיין אנו מטפסים במעלה־ההר הגבוה, ועוד רבה הדרך וקשה.

מהו הכוח המאחד אותנו? לא השקפה מופשטת, לא פילוסופיה ערטילאית, אף לא פרוגרמה מנוסחת. תפקיד־חיים משותף העלה אותנו ארצה, חיי־הגשמה משותפים הפכו את יסודות קיומנו והקימו מציאות עובדת יהודית חדשה, המשמשת סדן למהפכת־גאולה ציונית־סוציאליסטית שאנו מבצעים במולדת. שתי עובדות־יסוד קובעות ומעצבות את אורח־חיינו ודרך־מחשבתנו: ארץ־ישראל ועבודה. אחדותנו הפנימית וכל הוויתנו יונקת משני רצונות אלה: להעביר את עם ישראל למולדת ולהשריש אותו כאן בחיי עבודה בת־חורין. זוהי כל התורה כולה, ואידך אינו אלא פירוש ומסקנה. משני רצונות אלה משתלשלים כל ערכי תנועתנו: סוציאליזם, עצמאות יהודית, עליה, התישבות, קבוצה, מושב, קואופרציה, חקלאות, ים, חרושת, הסתדרות, איגוד מקצועי, תרבות עברית, הגנה, מלחמה ויצירה מעמדית, ליכוד ציוני, מהפכה, חלוציות.

פועל יחיד וגם פלג של פועלים יהודים בארץ עלול להתנכר ולהתכחש לפעמים לערכים אלה לחלקם או לרובם, ואנו נתקלים מזמן לזמן בהתכחשות זו פה ושם. אולם אחדות הפועלים, מסגרת כלל־העובדים, כל כמה שתגדל ותרחב, כל כמה שתהיה יותר מלאה ושלימה, כל כמה שתקיף יותר פועלים ועובדים — מן ההכרח שתהיה נאמנה ביותר ליעוד ההיסטורי של המעמד העובד, באשר יעוד זה טבוע בעצם קיומו של העובד היהודי. הערכים שחוששים לקיומם מכלל העובדים, הם ערכים נפסדים — או שהפחד הוא פחד שוא.

מה מפריד בין הנוער שבמחנות־העולים ובגורדוניה? מה מפריד בין הבוגרים המכוונים את מחנות־העולים ובין הבוגרים המכוונים את גורודוניה? צבע השערות, צליל הקול, הבדלי סגנון, הפרשי ניבים — כן. בחיים, במציאות, בעבודה, בהתישבות, בהגנה, בעליה, בהסתדרות, בחלוציות, — בנכונות לחיות ולמות לשם חזון הגאולה והתקומה, כיהודים וכעובדים, כציונים וסוציאליסטים — אין דבר מפריד.

מה אתם מחטטים בפיסת־נייר שלפניכם שבה נוסח מצע? האם מפי פיסות־נייר וניסוחים אתם חיים? האם מפי פיסות־נייר חיים נערי גורדוניה? אתם רוצים לדעת מהו הרצון המפעם בלבם, מהו החזון הדולק בנפשם, מהי השאיפה המדריכה את מעשיהם? לכו למשקים הקרובים למעוז, בעמק זה של בית־שאן, לכו לקבוצות שעל גדות הירדן, לכו לצבא ולהגנה, לכו לכל מקור יצירה ומלחמה שבהם חברים אלה משקיעים חייהם יום יום כמוכם — ותדעו אם אתם מאוחדים או לא. האם לא עלו ארצה כמוכם, האם לא הלכו לעבודה כמוכם, האם לא הכשירו עצמם לחקלאות כמוכם, האם לא בנו קבוצה כמוכם, האם לא התאמנו להגנה כמוכם, האם לא למדו עברית כמוכם, האם לא יעמדו יחד אתכם שכם אחד בכל זמן ובכל מקום שיש לפעול למען הצלת ישראל, למען הקמת המולדת, למען מיפעל העבודה, למען חירות העם, למען שחרור העובד, למען גאולת העם והאנושות?

ולא רק אלה בלבד, האחוד לא יסתיים באיחוד שבין מחנות־העולים וגורדוניה ומכבי הצעיר. אני רואה את האיחוד כפרוצס מתמיד וגובר, אשר יקיף גם את השומר הצעיר וגם את הפועל המזרחי, וגם את פועלי ציון וגם העובד הציוני — ולא יסתיים גם באלה, כי יבואו גלי עליה חדשים ואִתם שמות וסגנונים ונוסחאות ומסגרות — ושוב נעמוד בפני ויכוחים מעין אלה, וכל עוד נהיה נאמנים ליעודנו ההיסטורי — נתגבר על הקליפות הנפרדות ונגלה את התוך המשותף והמאחד.

אילת־השחר, 13 ביולי 1943

כתנועה צעירה, הדרך אשר לפנינו היא עוד רבה וארוכה, והמאוויים שלנו דרוכים לקראת המחר, לקראת העתיד. אבל יש רגעים וקיים צורך להסתכל קצת לאחורינו. נדמה לי כי ברגע זה, כאשר הועמדנו לפני קשיים שלא יכולנו לראותם גם בחזות השחורה ביותר, כשרבה המבוכה בעולם ובתוכנו, כשזרים מלגלגים בנו ואומרים: “מה האֲמֵלָלִים האלה עושים?” ונראה כאילו כל העולם התיצב נגדנו, גם בגולה וגם כאן — ברגע זה כדאי וראוי להסתכל קצת בדרך אשר עברנו.

הציבור שהתכנס כאן לא זכה להיות מהראשונים, אנחנו בני הדור השני. בערב הזה אנו חוגגים חג כפול: 30 שנה להתחלתו של מיפעל עצמאי פועלי — קפא"י, ו־25 שנה להתחלת ההתישבות הפועלית בגליל. אולי רק מי שנזדמן לקונגרסים הציוניים הראשונים ונפגש שם בפעם הראשונה עם חברים ועם שליחי ישראל מכל קצווי העולם היתה לו אותה הרגשה שהיתה לי — ובוודאי לרבים אתי — היום פה, בפגשי אחרי הרבה שנים חברים אשר שערותיהם כבר הלבינו בארץ, ובנים לאמהות ולאבות, אשר אתם יחד עבדתי כשהיו נערים כמוני אז. אפוף אני זכרונות רבים, ועלי לעצור ברוחי ולא להביא לפניכם מה שהנני מרגיש, בחזרי שוב לתקופה שלפני 25 שנה ולפני 30 שנה.

מתוך מאמץ גדול להבליג על הרבה זכרונות יקרים, ואולי גם מענינים, אספר מה היתה ההתחלה של מיפעל הפועלים העצמאי. מיספר הפועלים בכל הארץ היה אז אולי פחות מאשר מיספר המסובים כאן. הייתי יכול לקרוא כמעט בשם כל אחד ואחד מפועלי ארץ־ישראל בימים ההם: הייתי יכול לתאר לכם את צבע שערותיו ואת צביון קולו ואת אופן הילוכו של כל אחד מהם. ומה הוא כרגע היקף המיפעל שיש לנו, היהודים המעטים ועוד יותר — הפועלים המעטים? אם לגיוס, הרינו אומרים — 30 אלף, אם להתישבות עובדת — ארבעים אלף, אם לחברות בהסתדרות — 120 אלף. לגבי הימים, ההם, הרי אלה הם מיספרים פאנטאסטיים.

הוועידה הכללית הראשונה שהשתתפתי בה בארץ לא היתה ועידת צירים: באו אליה כל חברי המפלגה פועלי־ציון, וכמובן, שבאו ברגל. אם אינני טועה, הגיע מספרם עד 150. אמנם לא היתה זאת המפלגה היחידה בארץ. היתה גם עוד מפלגה — הפועל הצעיר. לא השתתפתי בוועידותיה. אבל אינני יודע, אם מיספר חבריה עלה הרבה על 150. ועל מיטבח הפועלים הראשון היו ויכוחים ולא מעט מריבות בתוכנו, — אם הוא יהיה של המפלגה או של הציבור כולו. וגם על מיפעל זה, קופת פועלי ארץ־ישראל, היה ריב גדול בתוך הציבור שלנו, בקרב אותם שלוש מאות או ארבע מאות הפועלים שהיו בארץ — אם כשר הוא, אם לא, ואם אין בו שמץ של פילאנטרופיה וצדקה. והיה ויכוח שני בין היוזמים של קפא“י גופם לביניהם: בין פועלי־ציון שבארץ ולבין פועלי־ציון שבגולה. כשנפגשנו, בן־צבי ואנוכי, לפני 32 שנה, כמדומני, בפעם הראשונה, עם שליחי הגולה של הברית העולמית של פועלי־ציון — שמנתה אז, אני מניח, כמה אלפי פועלים בכל העולם — היה ויכוח גדול בינינו לביניהם. אנחנו אמרנו שמיפעל פועלים בארץ צריך להיות ברשותם של פועלי ארץ־ישראל, וחברינו בגולה אמרו: ברשות הברית העולמית של פועלי־ציון. ובוועידה ההיא קיבלו החלטת נזיפה בשליחי פועלי ציון בארץ־ישראל על דרישתם, שהמיפעל יימסר לפועלי ארץ־ישראל כולם ולא יתנהל על־ידי ה”ברית" בלבד.

גם על לשכת־העבודה היה, למעשה, ויכוח כזה. כמדומני שבמפלגה המתנגדת נמצא רק חבר אחד של הפועל הצעיר, הח' הירשפלד — אני מקוה שהוא פה — שנתן יד ללשכת העבודה של פועלי־ציון.

אולם, היו גם התחלות אחרות: היתה התחלה של קבוצה קבלנית. היום יש לנו מוסד קבלני הגדול בארץ, ואולי — בתור מוסד קבלני של פועלים — הגדול בעולם, חוץ כמובן מברוסיה הסובייטית. והוא אחד מהגדולים במזרח הקרוב כולו, וממלא כאן תפקיד חשוב במלחמה ובחזית. עכשיו, כשיש לנו מוסד כזה, הרי כל ההתחלה ההיא נראית כנלעגת. כמדומני שהיתה אז קבוצה קבלנית של פועלי החולות, קואופרטיב של ששה או שמונה פועלים, באחוזת־בית, הנקראת כיום תל־אביב.

וגם הרעיון הזה, שבגללו זכינו לנזיפה באותה ועידה — כי קופת פועלי ארץ־ישראל צריכה להתנהל על־ידי ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל, פירושה אז היה — מאתים או שלוש מאות פועלים חקלאים ביהודה ועשרות פועלים חקלאים בגליל. זכורני ועידה כללית של פועלי הגליל, לפני ייסוד החווה הלאומית בכנרת, שהתאספה אז ביבנאל, לדון על יחסנו לנסיון זה, ומספר המשתתפים בה הגיע, כמדומני, לארבעים או ארבעים וחמשה איש. ורק בסוף המלחמה הקודמת, בשנת 1919, הגענו בפתח־תקוה לוועידה כללית של כל הפועלים החקלאים, אשר מספרם הגיע למעלה מאלף איש.

כשאנחנו מביטים על הגרעינים הקטנים הללו, שהיו בימים ההם נלעגים לא רק בעיני זר, לא רק בעיני העולם היהודי הבלתי־ציוני ולא רק בעיני הישוב הבעל־ביתי בארץ, אלא גם בתוך חלקים של הפועלים עצמם, אם בתוך חלקי פועלי־ציון בגולה, אם בתוך חלק של הפועלים בארץ־ישראל; כשאנו מעלים בזכרוננו, שהנסיון שנעשה אז, ב־1906, לשתף את כל פועלי פתח־תקוה בהחזקת מטבח פועלים אחד כללי לא הצליח בגלל סכסוכי המפלגות, באשר המפלגה שהיתה היוזמת של המיפעל הזה חשבה כי אם יעבור המיטבח לרשות כל הפועלים תתרוקן המפלגה מתכנה, — נדע להעריך את הכיבושים שלנו בדרך אשר עברנו, כשהגענו מהמעט הזה להסתדרות של רבבות, ונראה את הישגינו כמו שהם, על פגימותיהם, בלי תרועת נצחון. גם עכשיו, לאחר יותר משלושים שנה, לא הגענו עדיין להסתדרות כללית של פועלי ארץ־ישראל אלא להסתדרות של 60% בלבד מציבור הפועלים.

אינני יודע אם המלה “גליל” אומרת כיום דבר־מה ללב הציבור שלנו בארץ. אני אחד מאלה, שהגיעו פעמיים לארץ. בפעם הראשונה הגעתי לארץ, כשהצגתי רגלי על אדמתה. לא אספר עתה על הלמות הלב בכל ימי הנסיעה, שארכה כשבועים, ואת ההרגשות שהרגשתי אני ושהרגישו כל הצעירים היהודים, בבואם לארץ ובראותם את היהודים הראשונים בתוכה. אבל היתה לנו עליה שניה לארץ־ישראל, כשעלינו לגליל. כי קסם לנו הגליל, כמו שקסם למהגרים הראשונים לאמריקה ה“וסט”, המערב הרחוק, מלא המסתורין, השומם והמסוכן, המאוכלס אינדיאנים הפושטים את העור מהלבנים, ויחד עם זה מושך את הלב. וקסמה הקרקע. לנו, הפועלים שבאו אז לפתח־תקוה, נראה הגליל כמרכז היחידי של העבודה העברית. איזו ארץ רחוקה, ארץ שהחיים אינם בטוחים בה, מלאה תקלות, אבל גם קוסמת, ארץ שצפויה לנו שם הרפתקה גדולה. ובאותו הרטט שיצאנו מהגולה והגענו לארץ, באותו הרטט יצאנו פעם מפתח־תקוה — ברגל — והלכנו לגליל.

בגליל התחתון היו אז ארבע מושבות זעירות. לא העזנו עדיין להעפיל עד קצה הגליל העליון.

ובעצם ימי המלחמה, בעצם ימי המצור על הארץ, ימי הרעב והדכאון, ימי הרדיפות על הציונות, הגירושים והעינויים, הלכה קבוצה קטנה, בלי אמצעים לאומיים, בפרוטות מועטות, והניחה יסוד לקבוצה הראשונה בגליל העליון.

לאילת־השחר קדמה דגניה, לדגניה קדמה קבוצת ההתישבות אשר נקראה בשם “קולקטיב” בסג’רה, ולקולקטיב זה קדמו הקומונות הקטנות של הפועלים במושבות וגם בירושלים, וגם לקומונות האלה קדמה אולי הקומונה הראשונה של מייסדי ראש־פינה, לפני כ־60 שנה — ובכלל, קשה מאוד למצוא את ההתחלה.

ההתחלות תמיד מוצנעות בחביון היצירה, באותו מעבר הפלאים בין האין ובין היש. בשעה שמתהווה התחלת־בראשית — עין לא תשזפנה. אבל זו, אילת־השחר, היתה אחת ההתחלות. ולימין המעפילים־המתישבים, עמד אחד יקר, קאלוואריסקי, אשר אני שמח לראותו גם הוא יושב כאן בתוכנו, והוא אחד האנשים המופלאים. קשר לו לאיש הדגול בדורנו אשר קראו לו — ולא בלי צדק — “אבי ההתישבות היהודית”. כוונתי לבארון רוטשילד בפאריס. אך לאבי ההתישבות קרה אסון גדול: הוא נכשל בכל שליחיו, אשר לא ידעו לעשות את שליחותו באמונה ובאהבה ובמסירות. מלבד אחד — האדמיניסטראטור של הגליל העליון: קאלוואריסקי.

מסופקני אם עמד אז לרשותו כסף רב, אבל הוא וקומץ האנשים שלנו והאדמה שעמדה ברשות יהודים, אך היתה שוממה הרבה שנים, והחזון שבלב — חָברו יחד והיו לגורם מחדש פני הגליל העליון. צירוף משונה של בא־כוח הבארון רוטשילד ובאי־כוח הברית הפועלית של פועלי־ציון! מתוך צירוף משונה זה קמה אחת היצירות המופלאות, שאנחנו — למרות היותנו בתוכה ולמרות שהפכנו אותה למעין מפכה כוח — חוששני, עוד לא עמדנו על המאור הגדול שבה.

הנה עברו 25 שנים על אותו הגליל המסתורי, הרחוק, הפרוע, השומם והממאיר בקדחתו; אותו גליל, אשר הברכה הגדולה ביותר שנתברך בה — שפע המים — הפכה בו לקללה, מחמת העזובה, והאדמה הפוריה שבו הפכה שממה ומאֵרה, והמושבות הראשונות עמדו בניוונן הרבה שנים, והמייסדים הראשונים התיאשו עד שבאו מעפילי־העבודה המעטים ותקעו ארבע יתדות: במחניים, באילת־השחר, בתל־חי ובכפר־גלעדי.

איני יודע אם הרבה אנשים זכו לשילומים על חזונם והעפלתם כאנשים האלה. השילומים אינם בישובים אשר בנו אותם ועזבו אותם, ואשר חזרו אליהם, ואשר נלחמו עליהם, ואשר נפלו בהם חללים וחללות, ואשר מחדש שבו אליהם והם עכשיו ישובים פורחים. לא זו ההצלחה. הצלחתם וזכותם הגדולה היא, שאותה המארה שהיתה שפוכה על הגליל העליון, המארה שבאה מתוך שפעת המים, הולכת ונעלמת, והוא הולך ונעשה בימיהם לגן פורח, — כפי שנועד להיות מן הטבע — ונקודות חדשות של ישובים עובדים צצו פה ושם כמעט בכל עמק החולה.

אמרתי: אנחנו עומדים בראשית דרכנו, והדרך שלנו רבה וארוכה, אבל דווקא משום כך כדאי לדעת, שהמעט אשר ניתן לנו לא ניתן לנו מאליו. חוששני שהחברים הצעירים, אלה שנולדו בארץ ואלה שעלו אליה, אשר נכנסים להסתדרות במלאות להם 18 שנה ומקבלים פנקס חבר, נדמה להם שההסתדרות והמיפעל שלה קיימים ונתונים מאליהם, מששת ימי בראשית, ואין דבר טבעי מאשר היותם. לא כן הדבר. אין דבר משונה מאשר היותם של אלה. כל עברנו, כל הרגלינו ונטיותינו — והם עדיין לא נעקרו מתוך לבנו — היו נגד כל אשר עשינו בארץ, נגד ההתישבות הזאת ונגד האחדות הזאת אשר הקימונו. אם רוצים אתם לדעת לפני איזה קשיים עמד מיפעל זה בראשיתו — אולי בערב זה לא כדאי לדבר על כך — הסתכלו־נא באותם הפירודים ובאותו שטן־הסכסוכים המרקד עוד בתוכנו, בתוך המחנה של המאוחדים והמלוכדים. מזה תלמדו מה היה אז, טרם קמה ההסתדרות, טרם קם המיפעל, טרם קמה האחדות הפוליטית של הפועל הארץ־ישראלי. והדבר קם. והוא קם לא מתוך תכנית מחושבת מראש. לא היה בארץ אדם אשר חשב את מחשבת הקבוצה. לא היתה תכנית אשר התוותה את דבר המעשה הזה. הקבוצה הראשונה אשר הוקמה בדגניה — היתה מושתתת זמן רב על עבודה שכירה: חברי הקבוצה קיבלו משכורת חדשית. אף כמה מבניניה הוקמו על־ידי פועלים שכירים, ולא תמיד יהודים. לא היתה מחשבה, שזוהי צורת־חיים קבועה ויציבה. מתוך לחץ המציאות, מתוך פגעים ומכשולים שונים, מתוך הקושי שנתקלנו בדרכנו לחיי עבודה — כי לא היה בארץ הזו מקום לאדם יהודי לחיות מהעבודה, באשר היו אז פועלים זולים יותר ונוחים יותר לשעבוד ולניצול — ומתוך התיאשות מאפשרות של עבודה שכירה בתנאים הקיימים, נדחף הפועל להתישבות העובדת. ומתוך קשיי חיינו נדחפנו בזו אחר זו לקראת צורות משוכללות יותר של חיים חברתיים. רק מתוך נאמנותנו לחזון חיינו, להקים כך או אחרת אומה עברית עובדת, חפשית, נדחפנו להקים אחת היצירות הסוציאליות הגדולות שבעולם, אשר ערכה המחדש הוא לא רק לנו ולנוער היהודי באשר הוא, אלא, אני מאמין, גם לעולם כולו, המתבוסס בניגודיו ובסתירותיו, המחפש עשרות בשנים דרך לגאולתו ואינו מוצאה. מי יודע, אם לא הפועל העברי, דווקא הוא, מתוך מצוקתו ללא־דוגמה, — כבן אומה משועבדת ומדוכאה, אשר מעולם לא רצתה להיכנע ולוותר, לא על עברה ולא על עתידה — הוא המיועד להראות לעולם כולו את הדרך לגאולתו.

המעשה אשר עשינו בעשרות השנים האלו אינו אלא ראשית מיפעל התקומה היהודית וראשית המיפעל לתקומה סוציאלית. אולם בשנים מעטות אלו ביצענו יותר מאשר ביצע הקיבוץ היהודי בעולם כולו, בתנאים הרבה יותר נוחים ובכוחות הרבה יותר גדולים. והמעשה הפועלי שלנו — לא ביצעו כמותו מעמדי־פועלים אדירים, אשר היה ויש בידם שלטון.

אנו בראשית הדרך, אבל המשמעות הגדולה של הדרך אשר עברנו היא, כי אותו החזון הגדול, חזון התקומה היהודית והאנושית, חזון התקומה הציונית והסוציאליסטית — אינו חלום בלבד; הוא טרם קם, אבל משהו ממנו קם. הארץ הזאת עוד עומדת ברובה הגדול בשוממותה, אבל חלקים חשובים של הארץ הופרחו על־ידינו. זוהי עובדה קיימת.

עודנו חיים במישטר מלא ניגודים וסכסוכים פנימיים, אבל אנחנו ביצענו — לפי שעה בגיזרה קטנה של חיינו — מישטר חדש שאין דוגמתו בעולם כולו, מישטר של פועלים חפשיים, יוצרים, מקיימים שוויון מלא, אחווה מלאה, אחריות הדדית, עזרה הדדית מאכסימלית שאין דוגמתה בעולם; וכל זה — לא מתוך כפיה ולא בתוקף שלטון, אלא בכוח חזון ובכוח אמונה ביכולתו הגדולה של האדם העובד, בן־החורין, היוזם והמגשים.

ביצענו בזעיר־אנפין את האידיאל הכפול אשר הביא אותנו הנה. אין בכל העולם היהודי ישוב כזה, עצמאות כזאת — כלכלית, תרבותית, מוסרית ופוליטית — למרות השלטון הזר והעוין. אין בעולם חברה עובדת כזו, הבנויה על אותם היסודות, עליהם בנויה ההתישבות העובדת, על חירות־היצירה ועל שוויון מלא ועל עזרה הדדית. דבר זה עוד לא קם בעולם. ובעמדנו עכשיו לפני קשיים, שלא היו כמותם, ולפני מכשולים אשר כאילו אין להתגבר עליהם — תעודד הכרה זאת גם את הצעירים שבתוכנו, אשר עלו אך זה, לפני מיספר שנים, וגם את הוותיקים שבתוכנו, שעלו לפני עשרים או ארבעים שנה. החלום הגדול יקום במלואו, אם תפעם בנוער היהודי בארץ ובגולה אותה הרוח, אשר הביאה לעולם את דגניה ואת אילת־השחר, את הקואופרציה ואת ההסתדרות על כל מיפעליה המשקיים והתרבותיים, ואותה אמונה בכוחו של האדם בן־החורין, אשר איננו נכנע, ולו גם יעמוד לפני האויב הגדול ביותר, אשר החליט להילחם וליצור, כאשר לחמו ויצרו ראשוני תנועת הפועלים בארץ, אשר הביאו אותנו עד הלום!

רמת־דוד, 5 בנובמבר 1943

אני מקווה, שלא כולכם תתאכזבו אם לא אשמיע דברים, אשר אולי חלק מכם היה רוצה שאשמיעם. ברם, אינני בטוח אם הדברים שאדבר ינעמו לכולכם.

החבר שושני אמר בשם ברץ¹, שהמיבחן לחברה הקבוצה הוא, כשהיא נעשית לאֵם, בשעה שעליה להוכיח אם היא יכולה לעמוד בנסיון לשתף גם את הילד ולמסור אותו לטיפולה של החברה. נדמה לי, שגם החבר בקבוצה עומד במיבחן לא־קל. סוף־סוף לא היינו רגילים לפני שבאנו לארץ להינזר מנכס עצמי, מרכוש עצמי. בכמה ארצות נעשו נסיונות לייסד קומונות, מתוך מניעים דתיים, ובשום מקום לא הצליחו. נעשה נסיון ברוסיה ב־1917 בכוח מהפכה אדירה ובכוח שלטון ללא־חת, וגם שם לא הצליח הדבר. כאן הדבר הולך ונעשה למעלה משלושים שנה. ולא בקבוצה יחידה או במיספר קטן של קבוצות, אלא בקבוצות מתרבות והולכות, המקיפות רבבות אנשים. מחוץ לכל חשבון התישבותי־יהודי־ציוני — מבחינה אנושית בלבד — הרי זוהי אולי אחת התופעות המופלאות ביותר בהיסטוריה האנושית, בכל אופן בהיסטוריה של זמננו. ובקבוצות יש אנשים ונשים רבי־יכולת־וכשרון, שהיו בנקל מסתדרים לבדם וברווחה הרבה יותר גדולה. הם היו גם יכולים לבנות משקים לעצמם — והם חיים עשרות בשנים בתנאים שווים את החברים הצעירים שבאו מקרוב, ואת מעוטי־היכולת־והכשרון. זוהי תופעה חברתית מופלאה בגילוי הרוחני והאנושי שבה. זהו אולי הגילוי העליון של היכולת המוסרית של האדם והציבור, ותנועתנו כולה, אשר טיפחה בתוכה יצירה עילאית זו, יכולה להתגאות במעשה־ידיה. ואף־על־פי־כן, כאשר מתבוננים היטב למתרחש בתוך הציבור הזה, אי־אפשר שלא להתמלא גם חרדה ודאגה. ואני רוצה להשיח את חרדתי ודאגתי דווקא כאן, בפני חברי הקבוצה.

אמנם, כל אחד בציבור הזה מסוגל לוותר על קנין פרטי. אפילו האם מסוגלת למסור את הילד שלה לבית־התינוקות המשותף מתוך שסומכת היא על חברתה, שתטפל בילד שלה בחרדה ואהבה ודאגה כמו היא עצמה. ואנשים ונשים מסוגלים לוותר על הפרטי שלהם ולמצוא סיפוקם המלא בתוך הכלל. הם אינם מוותרים על אישיותם. לא זכיתי לחיות בקבוצה, אבל אני משער שאנשים כברץ ותנחום² ודומיהם, לא ביטלו כלל וכלל את ה“אני” שלהם, והעצמאות שלהם לא התנדפה. ואולי להיפך. אבל הם הסתלקו מכל נכס פרטי במובן המקובל בכל העולם, ומצאו את עולמם בתוך משק־הכלל. ועולמם זה נעם להם, כי מתוך בחירה חפשית, ללא כל כפיה והכרח חיצוני, סידרו לעצמם חיים שיתופיים אלה. ולא לשעה ולא לשנה אלא לכל ימי חייהם. אני מכיר חברים, החיים במישטר זה שלושים שנה ומעלה. והם יוצרים נכסים ברשות הכלל מתוך סיפוק עצמי מלא, אולי גדול מהסיפוק שיש לאלה היוצרים נכסים רק לעצמם.

אולם הצל מלווה גם יצירה מאירה זו. ההרגשה של קנין הפרט הולכת ומתגלגלת מן היחיד אל הכלל. הולך ונוצר אגואיזם חדש במינו, לא של יחיד אלא של קולקטיב, של מספר שותפים — מאתיים, אלפיים, שמונת אלפים — כמספר חברי חבר־הקבוצות, הקיבוץ־המאוחד, הקיבוץ־הארצי. בתוך העדה הזאת אמנם אין היחיד זקוק לנכס פרטי. הוא עובד רק בשביל הכלל, ודי לו ברכוש הכלל. הרוב המכריע, ואולי הכל, עובדים באמונה ובמסירות, ויש הזדהות גמורה בין הפרט ובין הכלל — הזדהות גדולה יותר מאשר בכל גוף מאורגן אחר — אגודה מקצועית, קואופרטיב, מפלגה, הסתדרות, עיריה, מדינה. הזדהות כזאת של היחיד עם הכלל כמו שיש בקבוצה, מכל הארגונים הקיבוציים הארציים, אין בשום ארגון אחר בעולם. אך נדמה לי, שההזדהות הולכת ומסתיימת בחיק הגוף הקולקטיבי הזה. כלל קבוצתי זה כאילו ינק לתוכו את כל האגואיזמים של חבריו וקיפלם לאגואיזם קולקטיבי, שעולה לפעמים בתקפו ובחוסר ריסונו גם על פני אגואיזם של יחיד. כי היחיד יש והוא מתבייש, מעלים את יצריו האגואיסטיים, והוא בעצמו יודע לרסנם. אולם האגואיזם הקולקטיבי, האנונימי, האַלטרואיסט (משום שאינו פרטי, אינדיבידואלי) יכול שלא להתבייש ולא להתרסן, והוא מסוגל במקרים רבים לפגוע באינטרס של הכלל השלם, — שבתוכו קולקטיב זה אינו אלא פרט אחד — ללא כל מעצור פנימי וללא כל מוסר־כליות. ולהיפך: הוא מתהלך בראש מורם ובזרוע נטויה ובהרגשה נחושה — “אני ואפסי עוד”.

גילויי האגואיזם הקולקטיבי מדאיגים ביחוד בשעה זו. נוסף על חומר המצב האובייקטיבי, עובר עלינו משבר קשה. היו לנו כמה משברים בתנועת הפועלים וגם אלה לא תמיד היו קלים. אולם משבר זה, המזעזע את תנועתנו בשנים האחרונות, לא היו כמותו. ואני שואל את עצמי — מהו מקור המקורות של המשבר. החיפוש אחרי סיבה אחת יש בו תמיד מן ההטעיה, כי החיים הם מורכבים, ואפילו אדם בודד — יצור מורכב מאוד. כל אדם הוא עולם שלם. מתרוצצים בו מאוויים ורצונות סותרים זה את זה. בחברה אנושית הסבך גדול פי כמה. אבל יש למצוא את סיבת הסיבות. ונדמה לי, שמקור המקורות של המשבר הוא בהתפקעות הזיקה לכלל.

רפתה אצלנו הזיקה לכלל, הכרת הכלל, החרדה לכלל, המסירות והאחריות לכלל. כל הזיקה וכל החרדה וכל המסירות נתרכזו בתוך כלל חלקי זה הנקרא קבוצה וחבר־הקבוצות והקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי.

הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר. שם אין זו סטיה מקרית וזמנית אלא אידיאולוגיה, פרוגרמה, דגל. הקיבוץ הארצי הוא המטרה, הוא קנה־המידה, טובתו מקדשת כל האמצעים. וכל מי שנמצא מחוץ לגוף הזה — הנהו אויב וצר שיש להילחם בו עד חרמה או אובייקט שיש להשתלט עליו. ולמען השלטון, כשרים כל האמצעים. מכאן המוסר הכפול, השבטי: כלפי־פנים — יחסי חברוּת ותרבות למופת; כלפי־חוץ — שחצנות והתגרות וזלזול. בפנים — משמעת חמוּרה, והמיעוט חייב לבטל דעתו מפני דעת הרוב. בחוץ — כלומר בהסתדרות — בעיטה בהחלטות הרוב, פריצת־גדר, פילוג, הוצאת עתון יומי מתחרה בעתון ההסתדרות, הופעה נפרדת בבחירות בכפר־סבא, למרות החלטת המועצה. אלה הם סימנים ראשונים של פילוג התנועה. אין השומר הצעיר רואה עצמו כחלק של התנועה אלא כמיועד להשתלט עליה, ואם נדמה לו שהפילוג מוביל לידי שלטון — מדוע לא לפלג? כי השלטון של השומר הצעיר הוא המיצוה העליונה והראשית; כי רק שלטונו יגשים את “הציונות הגדולה” ויפתור את השאלה הערבית ויבצע את “הסוציאליזם המהפכני”. ובשביל מטרה גדולה כזאת כל האמצעים כשרים. כל מה שאיננו קיבוץ־ארצי ולא נשמע להשומר הצעיר, עומד בניגוד למטרה גדולה זו ויש להילחם בו בכל האמצעים. מה ערך להחלטות ההסתדרות, שאינן כדעת “השומר הצעיר”? דעת רוב פועלי ארץ־ישראל אינה מחייבת, אם רוב זה תומך בעמדת מפלגת פועלי ארץ־ישראל. מה ערך להחלטות ההסתדרות הציונית³ — אם החלטות אלה סותרות את האחדות היהודית שבין “אמריקן ג’ואיש קומיטי” ובין השומר הצעיר. פורמנסקי, שליח הקיבוץ הארצי, ופרוסקאַוּאָר, נשיא ה“אמריקן ג’ואיש קומיטי” אינם מקבלים דעת יהודי אמריקה כשזו מתנגדת לדעתם.

גם בקיבוץ הגדול ביותר, בקיבוץ־המאוחד, אני רואה גילויים בולטים של אגואיזם קולקטיבי זה המתנגש באינטרס הכללי. אין בקיבוץ־המאוחד אותה פסקנות, החלטיות וצרוּת של הקיבוץ הארצי. שם יש עוד מסורת גדולה — אם כי מתערערת — של רעיון האחדות והזיקה לכלל האומה ולכלל המעמד וחברוּת מפלגתית. אין קולקטיביות רעיונית, — בכל אופן לא מחייבת, — ומגמות ההתבדלות עוד רב בהן ההיסוס, אבל הן קיימות. ונדמה, שהן גדלות והולכות. עוד דוגלים בכלליות — ואין להקל גם בערך הדגל — אבל גם פה, יותר ויותר, עליה פירושה עליה לקיבוץ, ונוער פירושו נוער לקיבוץ. ועליה ונוער וקיבוץ הם לא מהדברים הקלים, לא לקיבוץ בלבד אלא לתנועה כולה. כי הקיבוץ הוא נכס תנועתי יקר ורב־ערך, וגידולו וביצורו הם צורך כללי של התנועה. אבל מתחילים לשכוח, שעליה ונוער ושאר צרכי הקיבוץ הם רק צורך חלקי של התנועה, וצרכי העליה היהודית והחלוצית וצרכי הנוער בארץ ובגולה אינם מתמַצים בצרכי הקיבוץ, ואינם מזדהים אתם לא בהיקף ולא בתוכן; וארץ־ישראל היהודית, ואפילו זו העובדת בלבד, רחבה פי כמה. וראיית התנאים והנסיבות של חיי הקיבוץ בלבד אינה מספיקה, כי הקיבוץ אינו אלא חלק בלבד — חלק יקר וחשוב — בתוך הציונות, הישוב וההסתדרות, וצרכי הישוב וההסתדרות והציונות קובעים.

נדמה לי, שגם בתוך חבר הקבוצות מסתמן הפרוצס המדאיג הזה. הוא לא הגיע עדיין למַה שהגיע בהשומר הצעיר; ואולי גם לא למה שהגיע בקיבוץ המאוחד. אולי מפני שהוא יותר צעיר ויותר קטן. לברץ יש עוד הרגלים ישנים, מלפני היותו חבר בקבוצה, והוא עדיין נושא בעול של כלל־החיילים, בין שהם חברי הקבוצות ובין שהם מפועלי העיר. אבל רבים מאלה, אשר הורתם ולידתם היתה על טהרת הקבוצה, רואים בחבר־הקבוצות עולם ומלואו, לפחות קנה־מידה מכריע בשאלות רבות.

ודוגמה בולטת — הפעולה בנוער. תנועתנו בארץ היו לה כיבושים רבים וגדולים. היו לה כמה כשלונות. אינני יודע כשלון גדול יותר של תנועתנו מאשר כשלונה בנוער. אין כמדומני בימינו הרבה תנועות, אשר גילו כוח יצירה וכיבוש כתנועת־הפועלים בארץ־ישראל. הפועל היהודי שינה את פני הישוב, הטביע חותמו על המיפעל הציוני, ריכז סביבו המונים ונעשה לכוח המדריך בעם. והדבר הגדול ביותר שעשה הפועל היהודי בעם הוא הקמת התנועה החלוצית, התנועה המופלאת והמהפכנית ביותר שקמה בעם היהודי ובדורנו, ועוד לא מיצינו כל תכנה. רבבות ומאות אלפים של בני־הנעורים בכל התפוצות מכל שכבות העם נתרכזו סביב תנועתנו והרימו את דגל העבודה וההגשמה העצמית. עשינו גדולות לא רק בקרב הנוער היהודי במזרח אירופה, אלא גם במערבה: בגרמניה (שלפני היטלר), באנגליה ואף באמריקה. המקום היחידי, שבו נכשלנו בטיפולנו בנוער הוא ארץ־ישראל. פה בארץ חיותנו, כוחנו, יצירתנו וכיבושינו — לא ידענו לכבוש את הנוער ולהפכו לגורם חלוצי. פה ושם כבשנו גרעינים, יחידים, קבוצות, אבל הנוער באלפיו וברבבותיו איננו שלנו. זהו הכשלון הגדול של תנועתנו.

יש לכך הרבה סיבות, ואולי גם סיבה אחת חיובית: הסתערנו במלוא יכולתנו על הגולה. אבל שכחנו בינתיים, שגם בארץ־ישראל יש יהודים וגם פה גדל נוער. שלחנו שליחים לפולין ולאמריקה, לרומניה ולגרמניה, אבל שכחנו לשלוח שליחים לארץ־ישראל. והיה ויש צורך בשליחים אלה. אולי בדגניה ובעין־חרוד ובמשמר־העמק (ומי יודע — אולי גם שם?), לא היה צורך בהם, אבל ודאי שבירושלים, בתל־אביב־יפו ובטבריה וגם בפתח־תקוה וברחובות ובחדרה היה צורך גדול בהם.

עכשיו הגולה סגורה ומסוגרת. בחלקה באירופה הנאצית — היא נחנקת; חלקה ברוסיה הסובייטית — מנותק מאתנו; וגם לשאר הארצות אין יוצא ואין בא כל עוד נמשכת המלחמה. ובארץ ישנו נוער רב, ומרכז כוחנו — כאן. כאן חיים מרימי דגל העבודה, השמירה, ההגנה, הדיבור העברי, יוצרי הקבוצה, המושב, מניחי היסוד להסתדרות העובדים, מנהלי מלחמתנו הפוליטית, מעצבי דמות האומה המתחדשת והמולדת הנבנית. ואלה לא יכלו לכבוש הנוער. ויש כבר רבבות נוער בארץ. חלקו לומד, רובו עובד, ולא מעט מופקר לרחוב. יש כבר “רחוב” פרוע בארץ, רחוב של גנבים, משחקי־קלפים, סוחרי־נשים. ואלפי נוער אין להם אלא רחוב זה, ביחוד בתל־אביב וירושלים. ויש עדיין קרעי העדות גם בקרב הנוער. יש נוער פרסי ותימני ובוכארי וכורדי, החי בדלות מנוולת ומרודה. וארץ זו צפויה לכל מיני פורענויות, לסכסוכים, התנגשויות, מאורעות; לפעמים — בפנים, בתוך היהודים. אך מה שיותר חמור — בינינו לבין שכנינו. איננו בטוחים שתור ההתנגשויות האלה כבר עבר. ואינני יודע מה יהיה גורל הנוער הזה, ואם לא יהיה אחד הגורמים והקרבנות הראשונים בהתנגשויות. אפשר לשסות אותו בנקל, כי הוא פרוע לשימצה. הוא עלול להיות בנקל טרף לתעמולה קומוניסטית, שוביניסטית ולכל דימגוגיה עדתית. יש אלפים של נוער בתל־אביב, ויש אומרים שלאחר שהם גומרים את חוק לימודיהם בנוער העובד הריהם מבלים את זמנם במשחק בקלפים ובזימה, ורבים מהם אינם מצטרפים כלל להסתדרות. ומיספרם — אלפים. יודע אני שכל גוף קיבוצי דואג לנוער. לחבר־הקבוצות יש נוער שלו — משוריין ונאמן. לקיבוץ המאוחד יש נוער שלו — נאמן ולוהט. להשומר הצעיר יש נוער שלו — מובטח ומשומר. אולם כל אלה הם רק רסיסי הנוער, רסיסים חשובים ויקרים, — חיל־מילואים להתישבות הקבוצתית, אבל מה גורלו של הנוער “סתם” — רוב מנינו ורוב־בנינו של הנוער העובד בארץ? ומעסיק אותי לא רק הנוער העובד. האמנתי תמיד ואני מאמין גם עכשיו, שלנו, — לפועלי ארץ־ישראל — יש ענין לא רק בילדים שלנו, — ילדי עובדים וילדים עובדים. מסופקני אם רוב פועלי ארץ־ישראל הם ילדי עובדים. יש לנו ענין בנוער היהודי — בכל הנוער, מכל השכבות ומכל המעמדות. הנוער היהודי בארץ אין לו גואל. יש נוער שלא ילך לדגניה, ולא לעין חרוד ולא לנהלל ולא למשמר־העמק, ואף הוא טעון טיפול וראוי לטיפול באהבה, בנאמנות, בחרדה, במסירות, באשר הוא יבנה את העם בציון או ייפרע באין חזון. וחבר־הקבוצות והקיבוץ־המאוחד והשומר הצעיר מקימים נכסים חשובים, אבל שלשתם יחד אין הם אלא חלק של נכסי הכלל, נכסי האומה והמעמד. ולנכסי הכלל ולצרכי הכלל אין דואג וגואל בגופים חלוציים אלה, ומשלוש תנועות־הנוער שהקימו גופים אלה — לא ניבנה ולא ייבנה הנוער היהודי בארץ

בפעולה בנוער מתגלה בצורה הבולטת ביותר הצרוּת של הגופים החלוציים שלנו. אבל אין זה הגילוי היחיד של האגואיזם הקולקטיבי.

יש לנו הסתדרות עובדים, שלא רבות כמותה בעולם במיבנה, תפקידיה וכיבושיה. אין אנו נופלים מכל תנועת־פועלים בעולם. אבל המספיקה ההסתדרות גם מבחינת צרכינו אנו? קראנו להסתדרותנו שם מחייב: הסתדרות כללית של העובדים העברים בארץ־ישראל. ואין אנו חולים ומרגישים שאין השם הגא הזה הולם עוד את הרכבה של ההסתדרות. אין זו עוד ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל. היא רק אחת ההסתדרויות, אם כי הגדולה בכולן. מעמד־הפועלים בארץ מפוצל, ומשנה לשנה מתרבים ארגוני־העובדים. ואנו מסתפקים בשם — והלהט לאיחוד העובדים, שבכוחו ידענו להרוס מחיצות בין עובדים ולחסל פירודים בני מסורת ארוכה, הולך ודועך. פירודים צעירים מרימים ראש, ומחיצות חדשות לבקרים הולכות ומתווספות, ואנו קופאים על שמרינו. האומנם נתבדה דבר האחדות העובדת?

מעולם לא היו פועלי ארץ־ישראל כל כך מאוחדים להלכה ולמעשה בכל ענין קובע ועיקרי ויסודי בחיינו: ביחס לעליה, להתישבות, לעבודה, להגנה, לעברית, לתנאי־עבודה, למלחמה פוליטית על זכויותינו. ומה פשר ההתפצלות וההתפוררות? נהפך בתוכנו סולם־הערכים. העיקר נעשה לטפל, והטפל — לעיקר, מתוך שנתערערה הזיקה לכלל. והחשבון הגדול, החשבון של הכלל, מוכרח לראות תחילה את העיקר, את המרכזי. אולם חשבון הפרט — ואפילו פרט קולקטיבי — הרואה רק את חשבונו הקטן, מסלף את דמות התנועה, והטפל נראה לו כעיקר, באשר הטפל נוגע לו בלבד, והעיקר נוגע לכלל שהוא אינו מזדהה אתו. משום כך מפצלים את הסתדרות המעמד. משום כך עומדים לפצל את מפלגת־המעמד. משום כך מפצלים ומכשילים את הנוער, ויד ההתבדלות והפיצול עודנה נטויה.

האם אין לנו כוחות חלוציים? האם כל כך רע ציבורנו בארץ? כלום ציבור זה דואג רק לנפשו? כלום לוביאניקר, ציזלינג ויערי אין להם אלא אינטרסים פרטיים שלהם? חלילה־וחס! כל מעייניהם ומאווייהם הם לכלל — אבל רק לכלל החלקי והפרטי שלהם.

אילו היו שואלים אותי מהו הצורך הבוער והמרכזי של תנועתנו, הייתי אומר: הרמת דגל הכלל — הרמת דגל כלל־האומה, כלל־הפועלים, כלל־הקבוצה, כלל־הנוער: הסתדרות עובדים אחת, מפלגת־פועלים אחת, נוער חלוצי אחד, תנועה קבוצתית מאוחדת!

נאמר, שהאשה בקבוצה נבחנת בילד שלה. אני אומר: התנועה הקבוצתית תיבחן בנוער ובאחדותה הכוללת. היפרד הנוער בדגניה מהנוער בכנרת? והנוער בעין־חרוד מהנוער בגבע? היפרד הבן של יוסף ברץ מהבן של שמואל דיין והבן של שלמה לביא מהבן של יעקב אורי? הייגזר על כל תינוק בהשומר הצעיר, שלא יבוא בקהל הקיבוץ־המאוחד, ועל תינוק בחבר־הקבוצות שלא יבוא בקהל הנוער העובד? ומה יהיה הדין כשתתחתן בחורה מהקיבוץ המאוחד עם בחור מה“חבר”, ונער ממושב — עם נערה מהשומר הצעיר? מה יהיה גורל ילדיהם? האין גורל מנושלי בית־אלפא⁴ משמש לנו אזהרה חמורה ומאלפת? עד היכן תביא אותנו ההתגודדות וההתפוררות? דרושה ריזרבה לחבר הקבוצות — אבל למה מוגבלת ומשוריינת היא הריזרבה? מדוע לא תוכל כל ההתישבות הקבוצתית והמושבית לשאוב ממקור כללי חלוצי משותף? ודרוש מקור משותף לא רק בנוער! הציונות, הישוב, ההסתדרות, המפלגה — כולם זקוקים עכשיו לרצון כללי משותף, לשירות כללי נאמן, לזיקה מחודשת לכלל, להתחדשות של אחדות.

אני רואה בשעה זו את יעוד המפלגה בהרמת דגל הכלל, בחישול החישוקים המלכדים את הציבור, בהפסקת תהליכי ההתפוררות וההתפצלות! ההתפוררות מתוך התבדלות קולקטיבית נראית בעיני חמורה ומסוכנת הרבה יותר מהתפוררות אינדיבידואלית, כי מאחרי התבדלות קולקטיבית זו של הקיבוץ הארצי, חבר־הקבוצות והקיבוץ המאוחד, עומד כוח חלוצי מלוכד, אידיאליזם עצום של היחיד ואגואיזם אנונימי של הקיבוץ. לא קלה תהיה העמידה בפני התפוררות זו המתלבשת מחלצות של התלכדות קיבוצית, כי אינך יודע איפה סיים השטן ואיפה התחיל האלוהים. ואף־על־פי־כן — אל נירתע. נרים דגל הכלל!

להסתדרות אחת, מפלגה אחת ונוער חלוצי מאוחד! ובנוער ניבחן! אין זו שאלה של מחנות־העולים ושל גורודניה. כל נער יהודי, אנו אחראים לו. עלינו להכשיר ולחנך את הנוער במסגרת הכלל ולשם הכלל. לא רק הקבוצה זקוקה לריזרבה. גם למושבים יש צורך בריזרבה. ודרוש נוער חלוצי לא רק לכפר. גם העיר, גם בית החרושת והמלאכה, ואפילו המשרד, צריכים לנוער חלוצי. וגם הרכבת והנמל זקוקים לנוער חלוצי, והים — אולי יותר מכולם. אנו רוצים כפר עובד. אנו רוצים גם עיר עובדת וגם ימאות עובדת. בכל ענפי העבודה — אחד הוא החזון. ולתנועת־הפועלים יש צורך ב“בית־תינוקות” משותף, שבו יתחנך הנוער שלנו למלוא יעודו בהקמת המולדת וחברת־העובדים.

ובזה תיבחנו כולכם, החברים בקיבוץ, בקבוצה ובמושב: אם תתנו לכלל־התנועה את הנוער שלכם, ואם תתנו לו מחנכים ומדריכים.

ייחדתי דברי על הנוער רק בדרך דוגמה. ומכאן גזירה־שווה למפלגה, להסתדרות, לישוב, לציונות. עבודה במסגרת הכלל, למען הכלל, מתוך זיקה לכלל, שכולכם — גם חבר־הקבוצות, הקיבוץ־המאוחד, הקיבוץ־הארצי, ארגון המושבים — אינכם אלא פרטים ויחידים בתוכו. הכלל עשה את כולכם, וחובת כולכם — לכלל!

תל־אביב, 23 ביוני 1944

(בכינוס הארצי של פועלי הבנין מטעם מפא"י)

מקצוע הבנין שונה הוא ממקצועות אחרים: 1) הוא פרוץ יותר מכל מקצוע אחר. לפי טבעו אין בו קביעות לא בזמן ולא במקום! 2( היקפו תלוי, יותר מאשר מקצוע אחר, בעליה לארץ: כשהעליה מתרחבת מתרחב אף הוא, וכשהיא מצטמצמת – גם הוא מצטמצם והולך. 3) הוא אינו נפגע מהתחרות חוץ־לארץ. אפשר להביא חמאה מאוסטרליה המתחרה בחמאה שלנו, אפשר להביא אריגים מאנגליה. אבל אי־אפשר להביא בתים או כבישים מחוץ־לארץ. לעומת זאת סובל מקצוע הבנין מהתחרות של עבודה זולה בתוך הארץ. זהו, איפוא, מקצוע הנתון לתנודות קוניונקטורליות יותר מכל מקצוע אחר. והוא דורש יותר ממקצועות אחרים שמירה ארגונית. אינו יכול פועל בנין לעבוד במקום אחד ובקביעות כמו פועל בחרושת. משנגמר בנינו של בית, על הפועל לחכות שיהיה בית אחר ובמקום אחר, ומשום כך יש צורך בארגון ובאמצעי־שמירה על פועל הבנין יותר מאשר על פועל במקצוע אחר, שבאופן אובייקטיבי הוא מובטח יותר, ויש לקיים, קודם־כל לגבי פועלי הבנין, ארגון ארצי.

השבוע נתקיימה ישיבה משותפת של חברי מרכז המפלגה וחברי הועדה הארצית של ועדת הבלתי־מפלגתיים העומדת להתכנס, וזה היה בירור ראשון של שאלת ההסתדרויות הארציות. נשמעו הרבה טענות, שאין לבטל אותן, נגד הסתדרויות ארציות. ואף־על־פי־כן אני מציע ייסוד הסתדרויות ארציות.

לפני 25 שנים הקימונו את ההסתדרות הכללית, ואחד הרעיונות שהונח ביסודה היה כי אין עדיין אצלנו פועל קבוע במקצוע: היום עובד הפועל בבנין, ומחר – בחרושת, ומחרתים – בעבודה אחרת, ואם יוצרים הסתדרויות ארציות, טענו, הרי יוצרים מחיצות מלאכותיות, שיקשו את המעבר ממקצוע למקצוע. כן נאמר שהסתדרות ארצית עלולה להביא לידי סגירת הדרך למקצוע בפני עולים חדשים. כל הסתדרות ארצית תדאג רק לחבריה היא ולא תרצה לקבל עולים, ובכלל יש חשש להסתדרות צאָכיסטית. ואם תהיה הסתדרות ארצית, היא תדאג רק לענינים המקצועיים, ולא לענין הכללי, ויש סכנה שהיא תפרוק את המרות הכללית. כן יש סכנה שתפרוצנה שביתות פראיות, ללא התחשבות עם מצב המשק – דבר אשר יזיק לפועלים עצמם, למשק ולהסתדרות. אני שולל את כל הטענות האלה.

כבר קיים בארץ פועל קבוע, אמנם לא כל אחד מ־150,000 הפועלים כבר קבוע במקומו ובמקצועו, אבל הרוב הגדול של הפועלים העובדים בחרושת, ישארו לעבוד בחרושת, והפועלים העובדים בחקלאות יוסיפו לעבוד בחקלאות. אמנם אין זה חל כרגע על עבודת הבניה, שפחתה מאוד. אבל פועלי המחנות, ואלה שעדיין שמרו על קשריהם עם הבנין, צריכים לדעת שאנחנו עומדים לפני גיאות של עבודת־בנין גדולה. והמקצוע ימשוך פועלים שעבדו בו 10־5 שנים. זה נכס אנושי גדול ואסור לתנועה לזלזל בו.

העבודה במקצועות קבועים מחייבת גם מסגרות קבועות, כמובן בתוך ההסתדרות הכללית ובמרותה. ובבנין, דרוש הדבר יותר מאשר במקום אחר, אם כי גם בחרושת אין לוותר עליו. גם בימים שלא היתה תביעה להסתדרות ארצית של פועלי חרושת, היתה תביעה להסתדרות ארצית של פועלי הבנין. ואני זוכר שהח' רמז תבע את הענין הזה לפני הרבה שנים.

עוד דבר, שהוא הכרחי, ונדמה לי שגם אותו היה הח' רמז תובע כל השנים – הקניית זכויות של קביעות לפועלי הבנין, לפי התור. די לנו בהפקרות האובייקטיבית, שאין קביעות בעבודת הבניה בזמן ובמקום; מן ההכרח, שההסתדרות תקנה זכויות של קביעות לפועל העובד שנים אחדות בבנין, לפי ותק ולפי המצב המשפחתי, שזכויותיו תהיינה גדולות משל אותו פועל שעבודתו זו היא רק ארעית.

בתקנה הזאת אין שום פגיעה בעליה, כשם שאין פגיעה בעליה כשפועל נשלח לעבוד בבית־חרושת, והוא נשאר לעבוד בו. והרי אנו נלחמים על קביעותו של הפועל בבית־החרושת. כמובן, אם יהיה חוסר־עבודה, נתבע חלוקת־עבודה, והפועל הקבוע יעבוד 4־3 ימים בשבוע. אנו נתבע זאת גם מפועל חרושת. אבל לא ייתכן שפועל הבנין יהיה מופקר לגמרי למקרה, לאחר שהקדיש את עצמו למקצוע הזה והוא רוצה להישאר בו.

יש הכרח, אף כי יש חברים המתרעמים כאשר מדברים על כך, בדאגה להרמת פריון העבודה. אנו נתקלים בהתחרותה של העבודה הזולה. והואיל ולא נוכל להתחרות עם פועלים ע"י הורדת שכר־העבודה, ולהיפך – עלינו להעלותו ולהבטיח לפועל היהודי רמת־חיים הוגנת, עלינו להרים את פריון העבודה. הוועד הפועל של ההסתדרות והנהלת סולל־בונה לבדם אינם יכולים להיות נושאי האידיאה של פריון העבודה, אם רעיון זה לא יהיה נישא על־ידי הציבור, ואם בקרב הציבור לא יבינו שבכך כרוך גורלו.

אבל פריון־העבודה בלבד – איננו מספיק. יש לשכלל את העבודה, וצריך שיהיו לנו כלים ודאגה מתמדת ללמד כל פועל מקצוע, ולהעלותו במקצועו. אנחנו נשענים תמיד על כוח היצירה שישנו בתוכנו. אנחנו רוצים ללמוד וליצור, ולפועל היהודי יש נכס – המוח שלו. מוח, דבר נחוץ הוא – גם בעבודה גופנית, ועלינו להשתמש בנכס הזה. אפשר לעשות כל עובד יהודי לפועל ממדרגה ראשונה. זאת צריכה להיות השאיפה של תנועתנו.

בעבודה הקבלנית שלנו יש לארגן גרעינים־למופת בטיב העבודה שלהם, בגובה השכר שלהם וברמתם התרבותית. אילו, למשל, במחנה בלוד, בו עובדים 1000־800 פועלים, היה מתארגן גרעין שחבריו מצטיינים בטיב העבודה, בשכר־עבודה גבוה וברמתם התרבותית – היו אלה לברכה לכל העבודה ולכל הציבור. ואין חשש שתיווצר ע"י כך שינאה בין הפועלים. משקי־המופת שהקימונו בעין־חרוד, במשמר העמק, בדגניה ובנהלל לא גרמו לשינאה כזאת. אני יודע מה עשו הגרעינים־למופת בחקלאות. ויש גרעינים למופת גם בחרושת. הנה דוגמת המיפעל החרשתי באפיקים. את יוזמו – את מיטיה – ראיתי ברוסיה כשהיה ילד, והוא הקים מיפעל חרשתי למופת. ואת אשר עשו גרעינים חלוציים בדגניה ובאפיקים, ־ שם עובד הפועל בשביל עצמו וברשות עצמו, ־ אפשר לעשות גם בבנין ובכל מקום שיש קבלנות של ההסתדרות, גם אפיקים אינה עדיין לא במדינה יהודית ולא במדינה סוציאליסטית. אבל יצרנו שם, בתנאים של שלטון בריטי ומשטר קאפיטאליסטי, אי קטן של משק־פועלים עצמאי, שבו הפועל הוא גם בעל־הבית וגם העובד, הוא המקבל את הערך העודף, והוא המקבל את שכר־העבודה הוא הקונה את מכשירי הייצור ואת חמרי הגלם והוא המוכר את התוצרת, ודבר כזה אפשרי גם במשק הקבלני של ההסתדרות.

אני מציע זאת כחומר למחשבה. יתכן שזה רעיון פסול. אבל, חברים, נתרגל לשמוע גם דברים שאינם מתקבלים בנקל על דעתנו. אם הציבור ידחה זאת – לא אברח מהציבור. ואם יוכיחו לי שזה פסול – אקבל את ההוכחה. אבל טוב שנתרגל לשמוע גם דברים הנראים משונים במבט ראשון.

*

וכמה מלים על סולל־בונה. סולל־בונה איננו יכול, לדעתי, להיות מוסד של הסתדרות פועלי הבנין, כי סולל־בונה איננו עוסק עוד ולא יעסוק רק בבנין ובעבודות ציבורית. הוא עוסק גם בחרושת. הוא יהיה מוכרח לעסוק גם בחקלאות. הוא גם עוסק בעבודה מדינית – מקצוע שיש לו כאילו שליחים אחרים. אבל כזה המצב. עבודה מדינית איננה דוקא זו הנעשית במשרדים.

בעבודה המשקית שלנו אנחנו הולכים לקראת אינטגראציה, ־ לקראת שילוב הענפים המשקיים השונים. אינני רואה שתנובה, המשביר המרכזי, סולל־בונה והקואופרטיבים לתחבורה יוכלו עוד הרבה שנים להיות נפרדים ולעבוד כל אחד לחוד. ולא מקרה הוא שסולל־בונה נעשה בעל בתי־חרושת. ולא יהיה משום מקרה אם סולל־בונה ישלח פועלים גם לחקלאות. ולכן סולל־בונה, מוכרח להיות מוסד של חברת־העובדים, של ההסתדרות כולה. אבל במידה שסולל־בונה עוסק בעבודות ציבוריות ובבנין, הוא עומד לפיקוחה ולביקורתה העליונה של הסתדרות פועלי הבנין. והסתדרות זו תקבע את תנאי העבודה של פועלי הבנין גם אצל סולל־בונה.

יתכן שמסולל־בונה נדרוש את התנאים הקיימים אצל הקבלן הטוב ביותר בארץ. אם כי אינני סבור שצריך לדרוש מסולל־בונה מה שהאגודה המקצועית איננה דורשת בשום מקום אחר. אבל הואיל ואצלנו כל אחד תובע מההסתדרות יותר מאשר הוא תובע מעצמו, והוא שוכח כי כדי שההסתדרות תהיה כל־יכולה הוא עצמו צריך להיות כל־יכול; הרי יש סכנה שאם נדרוש מהמוסד ההסתדרותי מה שאיננו דורשים ממשק אחר, לא יוכל מוסדנו לעמוד בתנאים אלה. סולל־בונה מוכרח להתחרות בשוק הפרטי. כך הדבר במישטר שבו אנו חיים. סולל־בונה צריך לתת את התנאים הטובים ביותר שההסתדרות המקצועית דורשת אותם.

פועלי הבנין כגורם תנועתי. הענינים בהסתדרות פועלי הבנין לא יהיו בסדר אם לא יהיה בתוכה גרעין של חברים, גרעין רב כמות ורב־איכות אשר יראה את הבנין ואת פועלי הבנין לא רק כענין מקצועי בלבד, אלא ראיה כללית יותר, וישקוד על העלאתם המתמדת של פועלי הבנין. כי שוב לא יהיו לנו פועלי בנין כאשר היו בעליה השלישית. בעוד שנה שנתיים, כאשר יבוא השלום ותהיה עבודת־בניה גדולה, יזרמו למקצוע הבנין המוני פועלים מחוסרי כל הכרה, ואולי גם מחוסרי ארגון. זוכר אני את פועלי הבנין מיד לאחר המלחמה הקודמת. היתה זו תפארת הנוער היהודי, שייסדו את גדוד־העבודה, את קיבוצי “השומר־הצעיר”. בעתיד לא יהיה כך. אבל עוד יש כוחות חלוציים בקרב פועלי הבנין. ולמען שמור על המקצוע הזה, העתיד למלא תפקיד גדול גם בבנין הארץ וגם בבנין הציבור שלנו, יש הכרח לשמור על קאדר חלוצי בעל הכרה במקצוע זה. שהוא יראה את הבניה לא רק כאחד המקצועות, אלא מתוך הבחינה הכללית של ציבור הפועלים ושל תנועתנו בכללה, והוא שיכוון את הפועל בתוך הארגון של פועלי הבנין ובתוך העבודה של הבנין, ולא שהכיוון יבוא על־ידי מוסד. אינני גורס מוסד בניגוד לציבור. אבל המוסד יהיה לברכה בין אם ייקרא ועד־פועל או שם אחר, רק אם הוא יהיה נישא על כתפי ציבור בעל־הכרה. השאלה של קאדר חלוצי בעל הכרה, המהווה כוח מקצועי ותרבותי בבנין – שאלת חיים היא. כי מקצוע הבניה יתרחב לפתע, ויזרמו לתוכו גם אנשים שלא היו בעבודה כלל. ולמען השתלט על הסטיכיה הזאת ולכוון אותה גם במסלול של העלאת העבודה וגם במסלול של העלאת הציבור – מן ההכרח לגבש גרעין חלוצי בקרב ציבור פועלי הבנין.

יש להקים הסתדרויות ארציות. פועלי החרושת יכולים לנהל בעצמם את עניניהם, בדיוק כמו שידע הועה“פ של ההסתדרות לנהל לפני 25 שנים את כל עניני ההסתדרות. הועה”פ אז לא היה אלא ועד אגודה, שהיה לו סניף אחד: כל פועלי א“י. והוא ידע לנהל את הענינים. 40 אלף פועלי חרושת – יש בהם כוחות מוסריים ואינטלקטואליים וחלוציים לנהל את עניניהם בתוך מסגרת הכלל ובמדות הכלל. ההסתדרות הכללית – בוועידותיה, במועצותיה, ובועה”פ – תדון על הפוליטיקה המקצועית של ההסתדרות ותקבע כללים, ובגדר התנאים האלה, שהתנועה כולה תקבע, ־ כשם שתקבע כללים גם לגבי הפעולה המשקית, וההתישבות – ינהלו ההסתדרויות הארציות את הפעולה היום־יומית.

ההסתדרות הארצית של פועלי הבנין תהיה אמנם עמוסה פרובלימטיקה יותר מכל הסתדרות ארצית אחרת, והיא תיזקק לעזרתה של ההסתדרות הכללית יותר מאשר כל הסתדרות אחרת. כי היא תהיה הקולטת העיקרית של העליה. לא כל אדם מסוגל להיות מורה או להתקבל לאיזה בית חרושת. אבל לעבודה פשוטה בבנין – מסוגל כל אחד. ואני מקוה שתהיה עליה, עליה גדולה. וההסתדרות הזאת תיזקק יותר לעזרת ההסתדרות הכללית מכל הסתדרות ארצית אחרת. ואף על פי כן, אל פחד! אל פחד מהמוני פועלים! יש להעמיד את הפועל לפני תפקידים גדולים, אבל לא ביחידות. שום איש ביחידות – איננו נאמן, כי בכל אדם יש יצר רע, ולא צריך לסמוך רק על היצר הטוב של היחיד – אף על פי שלא חסרים צדיקים בודדים. אבל פועל במסגרת מאורגנת – אין לפחד מפניו! אם הפועל נמצא במסגרת ארצית של 20 אלף פועלי בנין, והם נמצאים בתוך מסגרת של הסתדרות כללית של 150 אלף פועלים – אין פחד. יעשו מישגה? – יעשו וילמדו מהמישגה.

תל־אביב, 4 באבגוסט 1944

בפתיחת מועצת המפלגה בפתח־תקוה בסוף מאי ש"ז הצגתי שורה של שאלות כאובות ומרות שנישאו אז כמדומני על שפתי רוב פועלי ארץ־ישראל: המתחילה תנועת־הפועלים הארצישראלית להתפורר? העומדת ההסתדרות ליהפך לזירת־התגוששות של מיעוטים מחוסרי־אונים ומחוסרי־אחריות? היתמוטט מעמדו של הפועל העברי בישוב ובציונות?

תשובה ראשונה לשאלה זו ניתנה על־ידי שבעה־עשר אלף פועלים ועובדים בלתי מפלגתיים – מהקיבוץ, הקבוצה, המושב, המושבה, מפועלי בתי־החרושת, הובלה, בנין, עבודות ציבוריות, נמל וצי, פקידים ומורים, עובדי־מדע וסופרים, אשר נזעקו לקריאת מפלגת פועלי ארץ־ישראל לעמוד בפרץ אשר נתגלע במחנה – נזעקו בכוח, במידות ובנאמנות אשר הפליאו גם את קוראי הקריאה. בתנועתנו כבר ראינו כמה מעשים של התעלות והתרוממות ציבורית ברגעים קשים ומסוכנים, אבל מעשה כביר כזה עוד לא ראתה אפילו תנועתנו. זה היה מיפעל־האיחוד רב־הכמות ורב התנופה ביותר שקם בארץ לאחר היווסד הסתדרותנו הכללית. הנסיונות העלובים והנלעגים שנעשו פה ושם להטיל דופי ולעז בהתעוררות המונית זו, התעוררות של חרדה ואחריות לאחדותנו המעמדית ושליחותנו הציונית – אינם מעידים על רמה שכלית מוסרית גבוהה של המנסים.

המעמד הגדול של שבעה־עשר אלף פועלים מהכפר ומהעיר שנצטרפו למפלגת פועלי ארץ־ישראל “למען שאת את נס היצירה והמלחמה של הפועל העברי לעם דווּי ומעונה” – לא היה הפגנה חד־פעמית, ועוד נתכנו לו עלילות ונצורות בחידוש פני התנועה בארץ לאחר גמר פרשת הבחירות.

השבוע ניתנה התשובה השניה¹. עוד לא ידועים הפרטים על מיפקד־הכוחות הגדול שנתקיים בימים האלה בישוב, אבל הפרטים אינם קובעים. למרות השתוללות פרועה של יצרי הפילוג בתוך מחנה הפועלים ומחוצה לו, למרות השותפות המוזרה שקמה למעשה בין “משמר”² מצד אחד ובין “המשקיף”³ ו“הבוקר” מצד שני בהטלת שיקוצים ועלילות־זיופים על הבחירות עוד בטרם נתקיימו, ולמרות ההפרעות שבאו מצד תקיפים מקומיים בעריכת הבחירות – נהרו אלפים ורבבות למלא חובתם האזרחית והציונית בישוב, והפועל היהודי שוב לא הכזיב; שוב הלך בראש הישוב. מאמצי תעמולה והסתה ושיסוי במטרה לפורר ולפצל את הכוח ההיסטורי המלוכד ההולך בראש תנועת־הפועלים מאז היותה ועד היום הזה עלו בתוהו – ציבור הפועלים הרחב שמר אמונים למפלגתו.

לפני שנתיים, לפני הקרע, הכריז אחד מראשי סיעה ב'⁴ על התגאותו במפלגת פועלי ארץ ישראל, ש“היא מפלגת הרוב, אשר כיוונה ובנתה והיא האחראית יותר ממישהו על היש בארץ, על הקרקע הזה שבידינו ועל הרכוש הזה שבידינו, ־ שיש לפועלי ארץ־ישראל בתקופה הזאת. מפלגה שששים ותשעה אחוז מהפועלים מצביעים יחד בעדה, נותנים לה אמון וכוח ויפוי־כח – ומפני זה הוא גאה על מקומה בישוב, על מקומה בציונות, על מקומה כלפי הממשלה”. מה היה צריך אותו מנהיג להגיד עכשיו לאחר שבמשך שבועות וחדשים הושקעו כל כך הרבה עמל וכוחות ואמצעים לשסות, להלעיז ולהטיל דופי במפלגה למען פרק וערער את “האמון והכוח והיפוי־כח” – ופועלי ארץ־ישראל לא נרתעו ועמדו שוב כסלע איתן סביב מפלגתם, והתשובה אשר נתנו רבבות הפועלים בבחירות לאסיפת הנבחרים – גם המלעיגים והמעלילים לא יהינו עוד לסלפה.

מעין־חרוד ומתל־אביב יצא הקיטרוג הגדול על מפלגת פועלי ארץ־ישראל. – פה ושם נמנו וגמרו החולשים על סיעה ב' לבצע את מהפכת־החצר ולהפוך את מפלגת הרוב למפלגת־מיעוט. למען הוות כף־המאזנים אשר תחזיק את ההכרעה והשלטון בהסתדרות. ופועלי עין־חרוד ותל־אביב – יחד עם פועלי ירושלים וחיפה, פועלי המושבות ומשקי הפועלים לכל צורות התישבותם, הוציאו את משפטם. בשני המקומות גם יחד, כמו בכל שאר המקומות בארץ, הביעו לא פחות מששים אחוז של הבוחרים את אי־אמונם למקטרגים ולמפלגים, והתרכזו סביב מפלגתם של פועלי ארץ־ישראל.

רק עיוור אינו רואה את משמעותה העמוקה של הצבעת החברים במקומות כעין־חרוד ותל־יוסף – ישובים מרכזיים בקיבוץ המאוחד, לאחר שסיעה ב' ניסתה בכל האמצעים הכשרים ושאינם־כשרים להוכיח לציבור הפועלים כאילו סיעה ב' והקיבוץ־המאוחד הם היינו הך.

עין־חרוד ותל־יוסף, כפר גלעדי ואשדות־יעקב הזימו את הבדותה הזאת, ופועלי תל־אביב וחיפה, המושבות והמשקים ברבבותיהם עשו לאל את הנסיון לערער את הכוח המאוחד והמדריך של פועלי ארץ־ישראל – – ובתוך הישוב מופיע שוב הפועל העברי לא מפורר ומפוצל, חסר־אונים וחסר־ישע, אלא כשהוא מלוכד ומרוכז במפלגת־מעמד גדולה הנשענת על רבבות פועלים בחקלאות ובחרושת, בבנין, בהובלה, ביבשה ובים, בעבודה שכירה ובמשק־פועלים עצמאי, ביגיע־כפיים ובעבודת־רוח, בוותיקי העליה השניה ובצעירי המשמרת החלוצית מכל העדות וקיבוצי הגלויות, מפלגה אשר לא היתה כמותה בתנועת־הפועלים היהודית ואשר מאז היות תנועת־הפועלים הארצישראלית – היא עומדת בראשה.

ובשבוע הבא ייתבעו שוב פועלי ארץ־ישראל לתת תשובה – תשובה אחרונה פוסקת: לא על דמות המפלגה, כבכינוס הפועלים הבלתי־מפלגתיים; לא על דמות הישוב וכנסת־ישראל, כבבחירות לאסיפת־הנבחרים, אלא על דמות הסתדרות העובדים עצמה, בית־היוצר של כנסת העבודה העברית, סדן המהפכה והיצירה של בוני־המולדת ומייסדי־מדינה.

הסתדרות העובדים הוקמה לפני עשרים וחמש שנה, בחנוכה תרפ“א. היא לא נבראה יש מאין. לפני הקמת ההסתדרות פעלו ועשו בארץ “אחדות העבודה” ו”הפועל הצעיר" – שמילאו גם תפקידים מפלגתיים וגם תפקידים הסתדרותיים, והניחו יסוד לכל יצירות הפועל העברי וערכיו המוסריים והחברתיים בארץ: עבודה עברית, שמירה והגנה, לשון ותרבות עברית, התישבות עובדת, קבוצה ומושב, מוסדות לעזרה הדדית וקואופרציה יצרנית וקבלנית, שיוויון האשה ושיתופה המלא ביצירתו ומלחמתו של הפועל, איחוי קרעי העדות והשבטים וקיבוץ גלויות, מלחמה פוליטית ומקצועית, מלחמה על זכויות הפועל והעם, יצירת הון מעמדי ולאומי, טיפוח תנועה חלוצית והקמת עתונות וספרות פועלית.

גם לפני היווסד ההסתדרות נתקיימו הסתדרויות מקצועיות: הסתדרות חקלאית, הסתדרות פקידים, הסתדרות פועלי רכבת, דואר וטלגרף, אגודות מקצועיות מקומיות ומועצות פועלים עירוניות.

עם היווסד ההסתדרות הוקמה המסגרת הכללית, שליכדה בכלי רב־אונים אחד את כל המיפעל והיצירות והמרץ והכוח, היוצר והלוחם של ציבור הפועלים בארץ.

חנוכה תרפ"א תישאר מפני כך תאריך גדול בתולדות תנועתנו, ־ אך כשם שאין זה תאריך־בראשית, אין זה גם תאריך של סיום. הדפוס שהוצק אז אינו דפוס סופי ואחרון. ההסתדרות היא יצירה חיה, מתפתחת וגדלה וחלות בה – כבכל דבר חי ומתפתח – חליפות ותמורות בלתי־פוסקות; דרכים חדשים ונסיבות חדשות מצריכים כלים ודרכי־פעולה שונים, ויש להתיך מדי פעם בפעם את הדפוסים ולצקת אותם מחדש למען יתאימו לתנאים ולתפקידים החדשים – וביחוד בשעה זו כשאנו עומדים על סף תקופה חדשה, על סף הכרעות חמורות, על סף פרשת דרכים היסטורית עם גמר המלחמה באירופה.

מאז נוסדה ההסתדרות גדלנו פי שלושים ויותר. מארבעת אלפים וחמש־מאות חברי ההסתדרות הגענו למאה וחמישים אלף. הסתעף והתגוון הרכבנו המקצועי. במקום שנים־שלושה מקצועות – אנו עסוקים עכשיו בענפי־עבודה שונים ומרובים בחקלאות ובחרושת, מלאכה ובנין, הובלה ותחבורה ביבשה ובים; הסתעף והתגוון גם הרכבנו החברתי והתרבותי.

בימיה הראשונים של ההסתדרות היה ציבורנו מורכב ברובו הגדול מיוצאי “החלוץ” ותנועות ציוניות סוציאליסטיות ומצויד ברכוש תרבותי ורעיוני לא־קטן. במשך הזמן קלטנו המוני פועלים שבאו לארץ ולעבודה מתוך אונס ומצוק בלבד, והם יוצאי שכבות ועדות וארצות ללא חינוך ותרבות וחיי תנועה, ובציבורנו נוצרו מרחקים תרבותיים המסכנים את שלימותו ואחדותו וקשרי תרבותו. זרות לשונית ורעיונית, נכר תרבותי וחברתי דנים מאות ואלפים בתוכנו לחברות פיקטיבית בהסתדרות.

פועלים אלה עלולים להיות טרף לכל דימאגוגיה “ימנית” או “שמאלית” וברגע משבר וזעזוע – כאלה שמזומנים לנו מזמן לזמן, אם מתוך סיבות כלכליות או פוליטיות, ייהפכו לגורמי חולשה וכשלון במקום מרכזי כוח ומישען.

מאז היווסד ההסתדרות הוטל על ציבור הפועלים עול משפחה וצער גידול־בנים. פועלי ארץ־ישראל בזמן היווסד ההסתדרות היו כמעט תנועת־נוער, ומעטים ביניהם היו בעלי־משפחה. מאז גדל דור שני ושלישי, ושאלת ההמשך ומקומו של הדור השני בתנועה נעשתה חיונית; בכפר העובד נפתרה שאלה זו כמעט מאליה, באופן הטבעי ביותר; הבנים והבנות ממשיכים מיפעל הוריהם גם בקבוצה וגם במושב, ולא עוד אלא שהם נראים מושרשים יותר בכפר. הם ינקו את העבודה והחקלאות עם חלב אמם. לא כן בעיר. השאלה של ההמשך היא קשה, ואין זו רק שאלת ההורים בלבד. זוהי שאלת התנועה. בני הפועלים היהודים בארצות אחרות עוזבים את העבודה. והאב, גם כשהוא חבר במפלגה סוציאליסטית, אינו מצטער על כך, ואינו רואה בזאת כל פגם. אם כדבר הזה יקרה בתוכנו, אין זה רק דילדול כוחה של התנועה, אלא ערעור יסודותיה.

עכשיו, כשקיבוצי־היהדות הגדולים באירופה המזרחית נשמדו, החריפה במיוחד שאלת הריזירבה החלוצית שלנו – ובעיית הדור השני בתוכנו נעשתה משום כך עוד יותר חיונית.

לבסוף – מאז היווסד ההסתדרות הוטלה עלינו אחריות ציונית כבדה. לפני עשרים וחמש שנים היה ציבור הפועלים דחוק בפינה בלי כל מעמד בישוב ובציונות. לא היה אף ועד מושבה אחד ולא ועד קהילה בעיר שהיה בה פועל. גם במוסדות התנועה הציונית לא היתה כמעט דריסת־רגל לבאי־כוח הפועלים מאז הוטלה על תנועתנו אחריות כבדה גם בישוב וגם בציונות.

ואילו היו ימים אלה ימים כתיקונם היינו, לרגל כל התמורות והחליפות, חייבים בבדיקה יסודית של דפוסי תנועתנו ודרכי פעולתה – אם הם הולמים את המציאות החדשה וצרכיה המשתנים. אולם אנו עומדים עכשיו על פרשת־דרכים היסטורית; לגבי העולם – אנו מתקרבים לקץ המלחמה; לגבי עצמנו, ־ אנו עומדים ערב המערכה של העם היהודי.

גורלו של כל יחיד בתוכנו – לא פחות מגורלו של הכלל כולו – הכלל המעמדי והכלל הלאומי – יוכרע בשנים הקרובות. המעבר ממשק מלחמה למשק שלום יהא כרוך בזעזועים כלכליים קשים. אלפי פועלים העובדים עכשיו במחנות־צבא ובבתי־חרושת המייצרים מיצרכים צבאיים, בהכרח יופנו למשק ציווילי. לעומת צמצומם או הפסקתם של ענפי עבודה מלחמתיים יתרבו ויתחדשו ענפי־עבודה של ימי שלום, ובשורה הראשונה בנין ועבודות ציבוריות. בעקבות העליה תבוא התישבות חדשה, הרחבת החרושת וההובלה ועבודות ימיות. אולם המעבר מעבודה אחת לשניה לא יהיה פשוט וקל. באיזו מידה תוכל ההסתדרות לעמוד בפרץ ולשמש מישען, מגן ועזר להמוני הפועלים הנמצאים כבר בארץ – ולבאים?

אנו צפויים לא לזעזועים כלכליים בלבד. אנו חיים עכשיו במישטר של הספר הלבן, ואין אנו מעלים על הדעת הישארותו של מישטר זה. אולם לא באפס־יד ומאליו יבוטל הספר הלבן. ייתכנו זעזועים מדיניים חמורים, ונצטרך לעמוד במיבחנים קשים. ושוב מתעוררת השאלה: התוכל ההסתדרות לעמוד בפרץ ולשמש מישען, מגן ועזר לישוב כולו ולעם? ההסתדרות תיתבע להכרעות חמורות ורבות־אחריות, גם בענינים חיוניים של המוני חבריה וגם בענינים גורליים של העם כולו. היא תידרש לעמוד במערכות כלכליות ומדיניות. כל אשר עשתה ההסתדרות עד עכשיו, כל האמצעים והכוח והנסיון אשר צברה, והמיפעלים והכלים אשר הקימה, אינם אולי אלא הכנה והקדמה למה שעתידה ומצווה ההסתדרות לעשות בשנות־ההכרעה הקרובות כלפי־פנים וכלפי־חוץ.

והדמות אשר תיקבע להסתדרות לשלוש השנים הקרובות – שנות הכרעה בעולם כולו, ועוד יותר בעולמנו אנו – הכוח אשר יינתן בידה, הדרך שיותווה לפעולתה – יכריעו, יותר מכל גורם יהודי בודד אחר, את הכף במאבק הגדול שבו יעמוד העם העברי לאחר גמר המלחמה. התוכל ההסתדרות, בשנות מיבחן אלו, לשמש חומת־מגן לרבבות חבריה במלחמת קיומם הקשה מצד אחד, ומנוף־הצלה ופדות לעם ישראל בהיאבקותו ההיסטורית מצד שני? זוהי השאלה הגדולה, המרכזית שהועמדה לפני 150,000 חברי ההסתדרות ביום הבחירות. והתשובה תלויה בהכרעת הציבור בשתי השאלות הגדולות השנויות במחלוקת בתוך ציבורנו: שאלת אחדותנו הפועלית והיהודית ושאלת מדיניותנו הציונית.

ייתכן שלצרכי תעמולת בחירות מועיל לסיעה זו או אחרת להמציא ניגוד בין אלה שדוגלים בהתישבות חקלאית ובין אלה ששוללים אותה, כביכול; בין אלה שאדוקים בערכים החלוציים של עבודה, הגנה, הגשמה עצמית ובין אלה שמתכחשים לה כביכול; בין אלה שהם בעד עצמאותם המעמדית של פועלי ארץ־ישראל ובין אלה שרוצים בשם העם “לשעבד” את פועלי ארץ־ישראל. ייתכן שיש בציבורנו גם פועלים שאין להם מושג על ההסתדרות, מייסדיה בוניה ומקיימיה, והם מוכנים לקלוט הסברה זו שמפלגתו של א. הרצפלד מתכחשת להתישבות חקלאית, וחבריו של ב. כצנלסון התפרקו מערכים חלוציים, ואנשים כשאול מאירוב מתנכרים לעליית־מעפילים, וגולדה מאירסון מסייעת בידי הממשלה לגזול מהפועלים זכות השביתה, וסירני מגבעת־ברנר ומאות ממייסדי ההתישבות הקיבוצית וראשוניה – רוצים לפרק את הקיבוץ המאוחד, ויבנאלי הוא אויב וצר לעדה התימנית, ושכל מפלגת פועלי ארץ־ישראל אינה אלא כנופיה של פקידים המתפרנסים על חשבון הציבור ומשתלטים בכוח ובמרמה על ציבור הפועלים.

ייתכן שיש מאות ואלפי חברי ההסתדרות שדברי הבל והבאי כאלה יתקבלו על לבם. אולם הוויכוח שנחלקו בו גם הפועלים בעין־חרוד וגם הפועלים בתל־אביב אינו אלא בשתי שאלות אלו:

א) איחוד או פיצול – בהסתדרות, במפלגה, ב“החלוץ”. בבית־הספר, בתנועה הקיבוצית, בנוער, בישוב, בציונות, בכוחות הבטחון, בעליה. הנתאחד על ערכי־היסוד המשותפים לכולנו – או נתפצל ונתבדל ונתחלק לפי גווני־גוונים והלכי־רוח ושינויי־סגנון וחילוקי־דעות שוטפים? הנקיים הסתדרות כללית אחת לכל פועלי ארץ־ישראל בלי הבדל דעה, עדה, מוצא, יחס לדת השקפה מדינית ותפיסה אידיאולוגית – או כמיספר הדעות והאידיאולוגיות יהיה גם מיספר הסתדרויותינו? הנקיים מפלגה ציונית־סוציאליסטית אחת המאחדת בתוכה את כל חברי ההסתדרות, שיש להם זיקה רעיונית ומעשית לחזון הציוני־הסוציאליסטי על יסוד חירות ויכוח ובירור וכושר הכרעה וביצוע – או שכל צורת התישבות, תפיסה פילוסופית, גישה פוליטית וגוון אידיאולוגי יתבצרו במסגרות נפרדות ומתחרות, ולא תשעים האחוזים המשותפים לכולם, אלא עשרת האחוזים הנפרדים יהוו את היסוד של הסיעות המפלגתיות, והעיקר ייהפך לטפל והטפל לעיקר?

הנטפח תנועה חלוצית מאוחדת על יסוד הערכים המשותפים והכלליים של פועלי ארץ־ישראל, כפי שנתגלמו בדגניה, בכפר־גלעדי, בעין־חרוד, בנהלל, בכפר־ויתקין, בטירת־צבי ובמשמר־העמק – או נפצל ונפורר את הנוער לפי צורות ההתיישבות, הסיעות המפלגתיות והזרמים הפוליטיים שבתוך ארץ־ישראל העובדת?

היהיה בית־ספר מאוחד לכל ילדי הפועלים בכפר ובעיר אשר יחנך ויכשיר אותם לחיים חלוציים בהתישבות, בהתגוננות, ולשליחות חלוצית במעמד ובעם – או כפי שנהוג עכשיו בעמק שילדי קבוצה אחת אינם יכולים ללמוד בבית אחד עם ילדי קבוצה שניה המשתייכת לגוש התישבותי אחר, ועוד מעט יגזרו על נשואי־תערובת בין קיבוצים שונים ובין צורות־התישבות שונות.

בבחירות לאסיפה־הנבחרים הופיעו למעלה מעשרים וחמש רשימות בישוב של קצת למעלה מחצי מיליון נפש. בארצות־הברית של אמריקה הצפונית מופיעות רק שתי רשימות, באנגליה רק שלוש. פועלי ארץ־ישראל רצו להיות לדוגמה לישוב באחדותם ובשלימותם הפנימית, ואת אשר עשו בארץ ובעם – עשו בכוח אחדותם. בלי הסתדרות כללית לא היו הפועלים היהודים כובשים לעצמם יכולת־עבודה ותנאי־עבודה והישגים מקצועיים שאין דוגמתם בכל הארצות השכנות ובקרב שכנינו; ובלי איחודנו הפוליטי לא היינו מגיעים למעמדנו האחראי בישוב ובציונות. אולם אין אחדות מוקמת פעם ולעולמים. בלי מאמצים מתמידים וגוברים, אין האחדות מתקיימת גם בארץ של ציבור־פועלים יציב ומגובש, ולא כל שכן בארץ של עליה, בארץ של התהוות וצמיחה וגידול בלתי־פוסקים.

איחוד כפילוג אינו אקט חד־פעמי, אלא מגמה וכיוון, ושתי המגמות מתרוצצות בהסתדרות ובציבור כל השנים – ואין פלא שבשעת־מיבחן זו נתחדד הריב ביניהן. בוויכוח שנתקיים בועד־הפועל של ההסתדרות⁵ ובמועצה על הוראות למשלחת לקונגרס־הפועלים הבינלאומי, בא לידי גילוי בהיר הריב בין שתי המגמות.

מפלגת פועלי ארץ־ישראל אמרה לדרוש בקונגרס אחדות־פועלים עולמית, אשר תכלול פועלי כל הארצות בלי יוצא מן הכלל, והאחדות אשר תקום תהיה גם פוליטית וגם מקצועית; דבּּרי השומר הצעיר דרשו אחדות מקצועית בלבד, כי בשטח הפוליטי הם מוסיפים להחזיק בתורת הפלגנות של הקומאינטרן אשר בינתיים שבק חיים לכל חי. השומר הצעיר נוקט בעמדה זו לא רק כלפי־חוץ אלא גם כלפי־פנים, ומשום כך הוא דורש צמצום סמכותה של ההסתדרות לפעול רק בענינים מוסמכים, ואין הוא מקבל מרות מעמד־הפועלים בכמה וכמה ענינים. הוא מקיים בכל מקום שזה ניתן לו “החלוץ” מיוחד משלו, בית־ספר נפרד לנוער שלו, מתבדל מציבור הפועלים בענינים מוניציפאליים, ואינו מקבל מרות סיעת־הפועלים בקונגרסים הציוניים בשאלות העיקריות, גם כשהוא משתתף בתוכה. אולם להשומר הצעיר יש יתרון אחד: הוא מחייב פילוג ופירוד – ואינו מסתיר זאת. אולם יש סיעה אחת בתוכנו העושה מעשי פילוג ומבקשת שכר כמאחד. חלומה של סיעה זו בבחירות לוועידת ההסתדרות היא הפיכת ההסתדרות לסיעות סיעות של מיעוטים, אשר אף אחת מהן אין בכוחה לכוון את ההסתדרות, להתוות את דרכה. משטר זה של מיעוטים, המתפרנסים מפיוסים וסחיטות הדדיים על חשבון ערכים ועקרונות ידון את ההסתדרות לחוסר־אונים, ישתק את התנופה החלוצית, יחבל את פעולתה המקצועית, יערער כושר יצירתה ומלחמתה – דוקא בשנות־הכרעה חמורות אלו הצפויות לנו. כשגם לפרט הפועלי, לכל יחיד ויחיד בתוכנו, ועוד יותר לכלל, לכלל המעמד וכלל העם, דרוש הכוח המלוכד והאחראי והחלוצי של ציבור הפועלים, אשר יעמוד כחומה חיה סביב כל יחיד במלחמת־קיומו ויאציל את מלוא כוחו ויכלתו לעם היהודי המתבוסס ביסורים ונאבק על הצלתו וגאולתו.

נובמבר 1944…

(במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל)

תנועתנו אולי יותר מהרבה תנועות־פועלים אחרות ניזונה ממקורות רעיוניים וחזוניים. הרעיון והחזון הביאו אותנו לארץ ולעבודה. מעטות התנועות שיש בהן דריכות מחשבתית ומוסדית כמו בתנועתנו. ואעפ"כ אין תנועתנו עשירה בעבודה מחשבתית מסודרת ושיטתית. אין זה אומר שלא היו ואין אצלנו חיים מחשבתיים. להיפך, טבע תנועתנו, טבע האדם שלנו, והאופי של עבודתנו, מחייבים מאמץ מחשבתי כביר, אבל המאמצים המחשבתיים שלנו, שלא כמו בתנועות־פועלים גדולות ונורמאליות, באים לידי ביטוי כמעט אך ורק תוך כדי העבודה, המאבק והמלחמה, שאנו נתונים בהם, לרוב בתורה שבעל־פה.

כל זמן שהיינו מעטים, ציבור קטן, אולי לא היה צורך בתורה־שבכתב. במגעם של חברינו בזיקה ההדדית שלהם, אפילו לא בשיחה פומבית, אלא בפגישה במטבח, אחרי העבודה, היה משום בירור רעיוני. ואני בטוח שאוצרות מחשבה רבים הלכו לאיבוד בימים הראשונים לקיום תנועתנו, משום שלא היתה דאגה לכינוסם, ואף האנשים שהגו וחשבו לא דאגו לכך, שדבריהם יישארו ויישמרו. אבל תנועתנו בינתיים גדלה, והיא מתרחבת ומסתעפת, ובאים אלינו רבים בלי המיטען הרעיוני המוסרי, שניתן למועטים ששרדו מן הראשונים. באמרי זאת מתכוון אני ללגנדה הנפוצה בדבר העליה השניה, כאילו היתה מורכבת כולה מבני־עליה, מאנשי־סגולה, לא מניה ולא מקצתיה, לפי השערתי, לפחות 90% מאנשי העליה השניה לא עצרו כוח להישאר בארץ אפילו חצי שנה – מקורה של הלגנדה הזאת היא בכך שנשארו שרידים מעטים, ובדרך־הטבע נשארו אלה שהיה להם יותר אומץ ויותר נאמנות ויותר כוחות נפשיים ומוסריים. אבל בדרך־כלל לא היתה העליה השניה טובה מן השלישית והרביעית ומהעליה של עכשיו. נכון אמנם דבר אחד: מאחרי המלחמה העולמית הראשונה נהרסו במרכזים יהודיים גדולים אפשרויות לחינוך הדור הצעיר. מצב החינוך היהודי לאחר המלחמה הקודמת הורע. יחד עם הרעת המצב החומרי, יחד עם הפרעות שהיו בשלהי המלחמה הקודמת, יחד עם נישולם של היהודים ועם הירידה התרבותית הגדולה בעולם בכלל, ־ ירד בכלל הניבו הרוחני. אבל לא נכון שהחומר האנושי היה מקודם מעולה יותר, והחומר של עכשיו הוא גרוע. עובדה היא שעכשיו באים רבים, וכמעט כולם נשארים. וזה היתרון לעומת העליה השניה. אז באו רבים ונשארו מעטים מאוד. ועכשיו באים רבים, אך בלי שום מיטען רוחני, בלי שום חינוך, בלי ידיעה על היהדות ועל העם היהודי, על הציונות ועל תנועת־הפועלים ועל הסוציאליזם, והם באים בהמונים ביחס למספרנו. והם נכנסים לעבודה וממלאים את שורותינו. ומשום כך ירוד הניבו הכללי של הציבור, יש לנו עתה עסק עם ציבורים גדולים וגדלים, ואנו עומדים לפני מצבים מסובכים וקשיים שלא היו לנו בתקופות הקודמות.

לפיכך מצווים אנו עתה לדאוג דאגה מיוחדת להעלאת הרמה החינוכית והרעיונית של הציבור. איננו יכולים לסמוך שוב על הנס שקרה לנו, שאגב העבודה, אגב הארגון, אגב העליה להתישבות ואגב הפעולה שלנו ליוו אותנו המחשבות והרעיונות כאילו מאליהם. יש צורך לייחד מאמץ לחיים המחשבתיים שלנו. ורבים החברים אשר הגו בכך, וביחוד נשא ברל בשנים האחרונות, את החלום הזה בלבו: להקים בית־מדרש בשביל ציבור הפועלים, בשביל הנוער, בשביל מדריכים, מחנכים, פעילים, חברי ועדים, בו ישבו וילמדו תורה. ולא רק ילמדו, אלא ישבו ויבררו שאלות, ייחקרו, יעיינו, ובדרך זו יקום מוסד מרכזי לעניני הרוח של תנועת־הפועלים.

והנה ברל לא זכה, ואנו לא זכינו שהוא יקים את המוסד הזה. הוא, שבעצמו היה בית־מדרש חי, ועשרות ומאות חברים ונוער בארץ היו באים אליו לשם שיחה, לשמוע תורה מפיו, או לברר אתו ספקות ושאלות, ללמוד ולעיין, ־ האיש הזה נעקר מאתנו. וכשקרה לנו האסון הזה, הרגשנו כולנו ששומה עלינו למלא בהקדם האפשרי את אחת הצוואות העיקריות של חייו, ולהקים בית־מדרש כזה.

לא אגיד שיש לנו כבר תמונה ברורה ומסוימת על צורתו ותוכנו של המוסד. היינו יכולים לתאר לעצמנו תמונה כזאת, אילו רצינו לעשות העתקה ממוסד אחר שקיים בארץ אחרת, ־ וקיימים מוסדות כאלה באנגליה ובארצות אחרות. אולם כשם שלא ניתן לנו ואין אנו רוצים לעשות מתוך חיקוי עיוור מה שעושים פועלים בארצות אחרות, משום שאנו נתונים במצב אחר, במציאות אחרת ובנסיבות אחרות, כך גם בשטח זה לא נוכל לקחת לנו דוגמה מן המוכן ולומר: “כזה ראה וקדש”. אני מניח שגם לאחר שנקים את המוסד הזה, עוד נתלבט הרבה עד שימצא את דרכו המובילה לצורך המיוחד של תנועתנו ולטבע המיוחד של האדם שלנו.

אבל אנו מקווים שאותם החושים והמאוויים והנאמנות העמוקה ליעודנו המדריכים אותנו תמיד, ידריכו אותנו גם פה. ותוך כדי הקמת המיפעל ושכלולו, תעוצב צורתו ההולמת את תנועתנו. עכשיו עלינו להכשיר את התנאים להקמתו – זוהי חובת התנועה.

הדבר הזה תובע אמצעים רבים. אין אנו מתכוונים להקמת סמינר לחדשים אחדים, אלא להקים מוסד קבוע, באחד המשקים; אולי לא גדול בתחילתו, שיש בו ספריה חשובה, מכשירי עזר, ואטמוספירה תנועתית מתאימה, אטמוספירה של עבודה ושל משקי עובדים מסביבן וגם תנאים חמריים ללימוד ולמחקר – שיהיו בו חברים שיוכלו להקדיש את כל חייהם למחקר ולעיון ולהדרכה; ומורים יהיו בו שיעבדו בקביעות, ותלמידים – נוער ופועלים מבתי־חרושת, בנין ונמל, מקבוצה ומושב וקיבוץ – יוכלו לשבת שם שלושה ־ ששה חדשים, על מנת ללמוד, לברר ולעיין. דבר זה ידרוש אמצעים רבים, מאות אלפים לירות. זה ידרוש מאמץ רוחני גדול מצד טובי כוחות הרוח שישנם בתנועתנו וסביבה, בארץ ובחוץ־לארץ. וכבר פנינו לחברים אחדים בחו"ל שיבואו הנה.

החשיבות שבדבר והקשר שלו למחשבת חברנו הגדול שהלך מאתנו, מחייבים שנחליט על כך, ונבצע את המיפעל בהקדם. אם החברים כאן יחליטו, פירוש הדבר שהם מתחייבים בשם אלפי חברים לאפשר את הקמת המוסד הזה בזמן הקצר ביותר.