חמור גרם רובץ בין המשפתיים וירא מנוחה כי טוב…

ויט שכמו לסבול

מה אתם לעזאזל יושבים ושותקים, אנשי העבודה?

למה לא רואים אתכם, למה לא שומעים אתכם בשום מקום בזמן הזה?

למה אתם כאלה אפורים מני אפור. כאלה עייפים, כאלה שפופים, כאלה לא־יוצא־להם דבר לומר כעת?

הולכת לבוא כעת עלינו התמודדות מכרעת בסיסית, שתזרוק אותנו אל יאוש מכל יפה, או תפתח לפנינו מוצא אל הסיכוי לטוב יותר –

ואתם? באפס־יד? בהמתנה שמישהו יקום ויעשה בשבילכם ואתם תחרישו? מחכים שיקראו לכם? שיגידו לכם מה לומר ולאן ללכת? צריך עוד להסביר לכם משהו? לא בוער לכם תחתיכם?

האלה, שאותם צריך להוריד כעת, ומהר ובנחרצות ולגמרי, הם מדליקים היום הכל, מדורות מדורות: מדליקים ביטחון, מדליקים כלכלה, מדליקים חברה, חינוך, רווחה. עלייה וירידה – ממשכנים את המחר, צועקים בכיכר העיר, שולטים בטלוויזיה, אינם בוררים באמצעים. בהבטחות. בהשפעות ומה לא ובכל כוחם ומאודם –

ואתם? מעולם לא היה כל־כך הרבה על כתפי מפלגה אחת, כמו שיש עליה כעת: ממש הכל או לא־כלום הצלחה או השחתה, ארץ־ישראל ראויה או בלתי נסבלת – ואיך אפשר לשבת כעת ולחכות למישהו שיעשה משהו?

איפה מפלגת העבודה? איפה קולה, איפה מעורבותה. איפה תנועתה. איפה עבודתה. איפה צידקתה, איפה ביטחונה, איפה נוכחותה? שיראו אותה בכל מקום וישמעו אותה ברחוב, ובכיכר, ובעבודה, ובכל מקום שבני־אדם שוקקים בו – לנער אותם, לא להניח להם, לשאול אותם את שאלות־היסוד. לשאול אותם לאחריותם – איפה השואלים, איפה המלהיבים, איפה המתופף, איפה התוקע בשופר?

מי קם והולך להקיש על תריסי הישנים לעוררם – קומו כעת, שלא לאחר את המועד!

התגברו כארי. קומו כעת. בזמן שעוד נותר – לנענע את לב כולם, יותר מדי יקר בסכנה, יותר מן המותר לסכן.

מפלגת העבודה השמיעי קולך. ברור, מזעיק, מלהיב. קורא לבוא. אנשי העבודה צאו מרבצכם, היו בחוץ, היו בתנועה, עשו שתהיה תנועה, היו כאלה – שהחיים ירגישו בכם, עשו שאפשר יהיה לחיות, עשו משהו, עשו יותר ממשהו – עשו שיהיה משהו בארץ הזאת.

יזהר סמילנסקי, דבר, 4.6.1981