מרדף המתחיל בשבלול ומספר על הדוֹטוֹרֶה שמחפש את החלק השני

והוא סיפור מיוחד ממלחמת העצמאות

קצין־התרבות בֶּנִי נעץ בי עיניים ירוקות וזריזות, הבליט שפתים קמוצות, שהרבה קמטים מובילים אליהן, מדד אותי בעיניו, מסנדלי המאובקים ועד הפיטמה שבקצה הכומתה שלי, ואמר:

– אותך אמסור למחסן.

כיונתי צעדי ישר בכיוון אצבעו המושטת והגעתי לקצה המסדרון – אל פתח חסום בשולחן קטן, זה היה המחסן. מעברו השני של השולחן עמד נער כבן שמונה־עשרה.

– באתי לצייר, – אמרתי לו.

הנער כיווץ מצחו, לקח מן האצטבה שתי שמיכות ואמר:

– טוב. בוא אחרי.

הוביל אותי לחדר שעמדו בו כמה מיטות, הטיל את השמיכות על אחת מהן ואמר:

– זו שלך.

כשעמד לצאת, מיצמץ בעיניו ושאל:

– אתה הוא הצייר נחום, מ“דבר לילדים”? – לא חיכה לתשובתי, חייך אלי חיוך טוב, שכל אלפי הציורים שטרחתי ועשיתי נראו לי כדאיים ובלבד שאקבל שחקה שכזאת.

– אני שמי עמי, – אמר, – עמי החַמש.

הנה כך נמסרתי למחסן ונוצרה הידידות ביני ובין עמי החמש; ידידות שנמשכה כל ימי חייו, שארכו לדאבון הלב רק שלושה־עשר ימים מאותו יום. אך למה להקדים ולספר את הסוף?

 

ההפוגה הראשונה    🔗

ימים אלה, אשר עליהם אני מספר היו בתקופת ההפוגה הראשונה, שהוטלה עלינו מטעם האומות המאוחדות, בעת מלחמת־השחרור שלנו עם קום המדינה.

ההפוגה נמשכה עשרים ושמונה ימים. הפוגה קצרה זו שימשה לאומות המאוחדות כימי דיון גורליים על מדינתנו, ולנו – לעשיית סיכומים של נצחונות ואי־הצלחות, ובעיקר כוננות לימי היערכות מחודשת ומחוזקת לסיום שחרור הארץ. ימי הפוגה אלה היו לנו ימים חטופים של מעשים מהירים וביצוע שינויים ניכרים. כל יום הפוגה שעבר היה צליפת שוט על גבות סוסים דוהרים: יש להספיק! עוד יספרו אגדות על מה שהספיקו לעשות בימים מועטים אלה.

בדרכי למחנה זכיתי לראות במו עיני את הנשק שלא היה בידינו קודם: טנקים, תותחים; אמנם, במספר קטן ודגמים מיושנים – ראיתי אותם עומדים מוסווים בין עצים, תחת גגות פח. הטנקים עמדו כשפתחיהם פעורים – ובחורים שלנו הרכינו עצמם בתוכם עד למותניהם, וחיטטו בתוך מעי הטנקים, כשבידיהם פחיות שמן. ציירתי כמה ישבנים כאלה. כשהזדקפו הבחורים, ראיתי את פניהם מרוחים בשמן־מכונות ועיניהם דולקות:

– תודה לאל, כבר יש לנו גם כמה טנקים. – אמרו וליטפו את מכסי מפלצות־הפלדה ברכות, כאילו היו ספות קטיפה, או עגלים שנולדו.

כל יום הפוגה היה יום מתנה לכוננות. הצבא הצעיר שלנו דמה לחיה שהפסיקה קרב חם. היא מלקקת בלשון מהבילה את פצעיה הזבים דם – ואותה שעה עיניה בולשות סביבה במבט צונן, מקפיד ומחשב. היא מחשבת באיזו דקה להפסיק את ההפוגה, ויחד עם זאת מנצלת כל רגע את נועם ההפוגה; מרפה את שערותיה הסמורות, מסדירה את נשימתה הקטועה – אך בינתיים, בהסתר, מכינה את שריריה ושיניה לקרב מחודש. עמי העמיד בשבילי שולחן קטן במחסן, אשר עליו הייתי עושה מלאכתי. הוא עסק בשימון רובים, מיון כלי־נשק וסידורם באיצטבאות – ומדי פעם שולח היה מבטים סקרניים למעשי. ציירתי גם אותו, כשהוא משחיל את חוט־הניקוי לתוך קנה־הרובה. הוא היה עושה זאת – איך להגיד – ברשלנות של זריז; אחר־כך היה עוצם עין שמאל ומציץ לתוך הרובה, כשעור פניו הצעירים מתקמט סביב עיניו, כאילו היה אדם מבוגר.

על מדפי הארונות היו מוטלים צרורות עטופים נייר – אלה היו חבילות שנשלחו מן ההורים. אך הבנים נפלו בקרבות, ועתה מחכות החבילות שיקבלון חזרה.

– כל האמהות משוגעות לסוודרים. – אמר עמי, כדרכו מבלי להפנות את פניו אלי, – סורגות ושולחות לכל אחד, עם השבעות שישתמשו בהם. אז 'תה־כבר־יודע? אנו “משלבים” את השרוולים של הסוודר על המתניים והוא מכסה לנו את הישבנים, – אמר עמי, – אבל אני אומר לך שטוב ללטף את הסוודר של דודה או של אמא, כשלא טוב על הלב, אפילו ביום חמסין.

– כן, – עניתי, כשאני מביא בחשבון גם את דבריו שאמר לי קודם, כי הוא גדל וחי אצל דודתו בגליל העליון.

עמי הראה לי קסדת־קרב תלויה על הקיר ואמר:

– קסדה זו היא של מפקד הכוחות הערביים באזור ירושלים שנהרג בקרב על הקסטל.

על המדפים העליונים ראיתי סוודרים מקופלים, תפוחים, עם פתקאות של כתובות נעוצות בהם. אלה היו סוודרים של לוחמים שנפלו בקרבות; סוודרים בעלי מרפקים שחוקים ובולטים, שעדיין שומרים על צורת האברים שהיו בתוכם.

בנין המשטרה, ששימש מיפקדה, המה מאנשים שהיו מהלכים בערנות ובשמחה כשיכורים מהרגשת רפיון מתח־הקרבות, ומיופיו של הנוף הסובב אותם. בחורים שהצליחו לבקר בבית, חזרו משם בחולצות לבנות מבהיקות, שאמא גיהצה אותן, ותחת זרועותיהם חבילות לאלה שנשארו במקום. כולם היו שמחים וערים, כאילו עסקו בהכנות לטיול משותף.

היו אלה נערים מתבגרים, שקולותיהם קולות נערים, אלא שלפעמים היה קולם נסדק והעלה צליל של קול גבר, העובר ושוקע שוב לקול נער. הנערות שביניהם ביטאו את האות רי“ש כאילו היתה חי”ת; הן צעדו בזריזות, בהעמדת כפות רגלים צעירות עם אצבעות מחוטבות. מתוך כובעי הגרב שלהן בצבצו הסרטים שבצמותיהן והן פלטו – “אנ’לא־יודעת”, “מפתאום”, “לויכולהיות”, או “מהאתחושבתלך”…

היה שמח. קולות צלחות וספלים, שרחצו במטבח, התמזגו עם חרחורי הג’יפים שעמדו בחצר ועם נעירות החמורים שנפלו בשבי. הם עמדו אדישים, מניעים אוזנים גדולות, וענו לנעירת חמורו הלבן של האב נקדימוס שבכנסיה למטה. כל הקולות האלה “עשו שמיניות” בחלל והתפזרו על פני העמק הנרחב, על פני בית־החולים, הכפר אבּו־גוש, על הכביש המוביל לירושלים והתמזגו לבסוף עם צלילי עוגב רגועים, שיצאו מן הכנסיה שבמורד.

הכביש הראשי המוביל לירושלים, שחצה את הנוף, היה סגור לתנועה אזרחית. רק ג’יפים חלפו ביעף שגעוני אל הכביש הריק. הם הסיעו את אנשי המשמרות המתחלפים. הכביש התפרקד בפינוק עצל בשמש־האביב. העמק נשם בשקט, מתוך רצון לשכוח. כמה טוב לשכוח!

באותם ימים ציירתי גם את עמי, בשעת עבודתו. הוא ניקה את הרובה ברשלנות של זריז

קולות הפצועים שבבית־החולים הסמוך לא הגיעו לכאן. וסיפורי הזועה על מעשי הערבים בעיר העתיקה של ירושלים – התקפלו והונחו הצידה. נדמה שהעולם נשם ולגם בתענוג את מראה השלוה שמסביב.

אנשים התהלכו בשבילים המתפתלים שבין בתי האבן של אבּו־גוש והם נראו קטנים וחגיגיים כצעצועים או בובות. עצי הזית מזגו את צבעם – אפור־כחול־סגול – על כל המדרונות, וגזעיהם הנתונים בצל היו חומים. העין משתעשעת למצוא כי, אמנם, תחת כל צמרת שכזאת יש צבע חום, – הוא הגזע.

מה אומר? הימים היו נפלאים. כיפת שמים כחולה ואדירה סגרה על הרי ירושלים. עננות קטנות “לקחו גובה” ושטו בשמחה, כאילו זה עתה שוחררו ממאסר ממושך. הבטתי בהן עד שהרגשתי סחרחורת. אי־אפשר היה שלא לחייך לכל עבר, ללא דעת למה כולנו מחייכים. אבל כשנכנסתי למיפקדה וצעדתי במסדרונות הארוכים שבין הדלתות הסגורות, שמעתי צלצולי טלפונים חריפים ועצבניים. קריאות “עבור” ומלות־מפתח מוזרות, כמו “תלם”, “חבצלת”, ו“בת־שבע”. ברור שבחדרים פנימה תוסס משהו. לפתע היתה נפתחת דלת אילמת וקבוצת בחורים נראתה יוצאת מתוכה, צועדת בשתיקה של מרץ, על פני כולם יצוקה החלטה נחושה; רוקעים בנעליהם המסומרות, פונים ויוצאים אל עבר הג’יפים שבחצר; טורקים במרץ בדלת המכונית – שריקת הדף־אויר – וכבר אינם. הג’יפ נבלע בכביש הריק הפונה מערבה, שנשאר רעב לתנועה.

ברור, כל השקט הזה שאנו עומדים בו הוא שקט שלפני הסערה. אנו עומדים על קרקע גועשת; מתוך מעגן שקט זה יתפרצו מעשים.

עברו יומיים מאז הגעתי למקום זה. הספקתי לצייר כמה ציורים מן הבחורים והבחורות. רציתי לשמר בציורים את דמויות לוחמי מלחמת־השחרור. בעזרתם של קציני התרבות הייתי עובר ממקום למקום ומצייר את הבחורים והבחורות בחזית ובמנוחה.

היש צורך להסביר מה ההבדל בין ציור לתצלום?

– התצלום מוסר הכל ובדיוק: ואילו בציור – הצייר בוחר לצייר מה שחשוב בעיניו, או יקר ללבו, בקווים ספורים בלבד. יוצא איפוא, כי הציור מביע את מחשבת האדם יותר מן התצלום.

 

איך נכבש “הקסטל”?    🔗

לא הצלחתי לדעת ברורות, מה הן סמכויותיו של קצין־התרבות בּני, זה שנמסרתי לידיו. חיוכו, שהיה מוכן תמיד על קצה סנטרו השלוח לפנים, היה בו מטוב־לבה של דודה, ובעיניו דאגה של מורה המחכה ורוצה לשמוע תמיד את התשובה הנכונה מפי תלמידיו.

היה לו רכב משלו, ומסתבר שנמצא הרבה בדרכים. בחזרו מנסיעה היה עומד במגרש הציבורי, משלח פניו בעלי הנחיריים הרגישים, ועיניו הבולשות בקהל לגלות מישהו, או מישהי, כדי למסור ד"ש מן הבית.

פתק שלו, שהיה תולש מפנקסו הקטן ומצמיד ללוח־המודעות, היה מקהיל את כולם לצריף הגדול. הבחורים אהבו להקשיב להרצאתו, שעסקה בסין הגדולה, במחסן בגדי־החורף או במצב מזג־האויר והגשמים. בהתלהבות רבה היה שולח פתאום אצבע מתוחה אל בחור זה או אחר; סימן ששמורה עמו באחד הכיסים הבולטים שבחולצתו או במכנסיו דרישת־שלום מן הבית, או תלונה של איזו אמא, שלא קיבלה “אות־חיים” מבנה.

עדיין לא עמדתי על תפקידו של בּני, קצין־התרבות. אני, שהייתי חייל בגדוד העברי של הצבא הבריטי, בעת מלחמת־העולם הראשונה, ידעתי מה הם חיי צבא ומה תפקידו של כל קצין וכל קורפורל (רב־טוראי) – לא ידעתי להגדיר את תפקידו של קצין־התרבות בּני. הוא היה “פַטֶנט” מיוחד.

עם רדת היום נכנסתי לחדר המפקדה. מצאתי שם את ממלא־מקום המפקד. הוא ישב ליד שולחנו והמזכירה ליד מכונת־הכתיבה.

הואיל והיתה זו שעת ערביים, – היתה שעה נוחה לשיחה.

השיחה נסבה על “איך היה פה” ו“איך היה שם”, ומה קרה ביום מסוים. כתשובה לשאלותי סיפר לי הקצין על ימי הקרב, איך כבשו הבחורים את הקסטל, ואיך הוא נכבש שוב על־ידי הערבים. כפר הקסטל, שנמצא בראש הר, חלש על הדרך לירושלים. הוא שימש קן לפורעים ובסיס להתקפותיהם על השיירות שלנו ועל הישובים הסמוכים. קרבות קשים ניטשו עד שכבשנוהו; צריכים היינו לכבוש אותו שלוש פעמים.

מדי פעם היתה המזכירה מוסיפה לדבריו של הקצין שמות של בחורים שנפלו בפעולות הללו. השמות שהזכירה היו בשבילם לא סתם שמות, כי אם חברים; כל שם היה ננעץ כמסמר בבשר החי:

– ואז נפל אורי.. – וגלי. גם גלי…

– ושם נפל מוליק, וגם שרוליק. – הוסיפה בקול כבוי.

אז ראיתי לפני את האצטבאות עם הסוודרים שבמחסנו של עמי. עם כל שם שהיה מעלה, נדמה לי כי פני הקצין היו מתרוקנים. מצחו היה חלק מקמטים – אך ראיתי בו מאמץ פנימי. במצח זה תעו מחשבות שאין בכוחו של צעיר להתגבר עליהן. שנותיו של הקצין, יחד עם שנות המזכירה, הגיעו, אולי, לארבעים וחמש. שניהם יחד לא הגיעו לגילי שלי. גבות עיניה של המזכירה היו מורמות כקפואות; ומתחת להן הבהבו עיניים זכות שהביטו נכחן, והיו תקועות לתוך חלל־החדר. הן הספיקו לראות בחייהן הקצרים ידידים רבים במותם – הרבה מכפי שראיתי אני.

הסיכום שהמזכירה הוסיפה לעשות, בלוותה את סיפורי הקצין, הפתיע גם אותה, את עצמה. היה זה, כנראה, סיכום מילולי ראשון שנאמר בקול באזני אדם זר.

הקצין היה מעביר את מבטיו על קירות החדר. הן חיפשו איזו אחיזה. חוץ מכתמי אור־השקיעה על הקירות הגבוהים, המסוידים, לא היה דבר, ומבטו החליק עליהם. הוא המשיך:

– לאחר שכבשנו את הקסטל, בקרב קשה וקרבנות רבים – נאלצנו לסגת שוב פעם. באבדות כבדות. הפעם נפלו שלושים ושלושה בחורים, רובם “מם־כפים”. הנחתי את התיקים שבידי על החול, והפכתי את הסוודר שהיה ספוג דם, כדי לספוג את דמו של אורי, חבר מחלקה שלי בבית־הספר. על הנסוגים חיפה מפקד הפלוגה נחום אריאלי, במקלע שבידו. הוא נותר אחרון, ולא חזר.

– אז נפל נחום…– הוסיפה המזכירה.

– ישבנו בג’יפים דחוסים, סחוטים ורצוצים. באנו הנה. הוציאו אותנו כאילו היינו שקים. רקענו ברגלינו תחתינו, כדי¹ לדעת אם אנו חיים. איר־שהוא הוציאו אותנו מתוך המכונית. החזקנו ברובים ולא הרגשנו את משקלם. החברה הקיפה אותנו – ואנחנו סיפרנו. אז קפץ בּני, קצין־התרבות – וצעק:

– חברה, זה אי־אפשר! הקסטל יהיה שלנו, ויהי מה! הדרך לירושלים צריכה להיות פתוחה!

– לא, – אמרה המזכירה, – הוא אמר רק: ‘אי־אפשר’!

– ומיד – הוסיף הקצין, – פנה בּני לאחוריו והתחיל לארגן. לא היה לנו נשק – אך בני התרוצץ בין הסלעים והעלה מאיזה מחסן מרגמת שני אינצ’ים ועוד כמה רובים ורימונים. זה היה (כך אמר) מחסנו הפרטי. אתה כבר יודע, כשהוא מתרוצץ הוא מוריד את ראשו ומבליט את לסתו התחתונה. נאספנו ששים איש. יצאנו באחת בלילה תחת פיקודו של “רעננה”. לאחר קרב נועז וקשה, שנמשך קרוב לשעתיים – צילצל ברבע לשבע בבוקר הטלפון הזה, זה שעל השולחן – וקצין־המבצעים הודיע: “הקסטל בידינו”.

– בקש מעמי החַמש, שיראה לך את הקסדה של מפקד הכוחות הערבים באזור ירושלים, עבדול־קאדר חוסייני, שנהרג בקרב על הקסטל; היא אצלו במחסן.

– את הגוויות של בחורינו אספנו רק לפנות ערב, – הוסיף הקצין לסיום השיחה.

ודאי שבדברי הקצין לא היה תיאור ממצה. חיכיתי לקולה של המזכירה, שתמנה שמות נוספים של בחורים שנפלו בקרב. בדמיוני ראיתי סוודרים שאמהות סרגו; סוודרים שנשארו מוטלים בין חפצי הנופלים – שעדיין שומרים בתוכם על צורת איברים של גופות שכבר לא יהיו בהם. סוודר שכל יד נמנעת מלגעת בו, כאילו היה גחלת. ואז שמעתי את קולו של מארחי, שהספיק לשוב לעצמו, כשהוא פונה למזכירה:

– שוש! וזו רשימת ה“חברה” למשמרת השניה.

כשיצאתי מן החדר עדיין לא נתברר לי, מה הן סמכויותיו של קצין־התרבות בּני.

יצאתי – ואת מי אני רואה? אני רואה את גבו של קצין־התרבות בּני, כשהוא מסתודד עם מישהו. גמר, התיישב לארוחת־ערב ליד אחד² השולחנות הריקים. מיד התרוממו בחורים עם צלחותיהם, עברו וישבו לידו וממולו; מוזגים ספלים, מזיזים ספסלים, ובני מוקף מכל צד. עם כל הגשת כף־מרק לפיו – קורץ בּני בעיניו הירוקות למישהו, אות וסימן שהוא מבין אותו. אני רואה את ערפו של בּני רכון לצלחתו – עורף סביל. ומיד הוא מיסב פנים מאירות לבחור אחר.

על־יד בּני נשמע תמיד קול דשדוש רגלים צעירות של בחורים ובחורות, שסובבו אותו. קול דשדוש זה, היה בו מרחש של גלים מתרפקים על חול חוף־הים.

בּני ראה גם אותי. חייך אלי:

– מה, מצייר הרבה? ראית את אבן הלגיון הרומאי?

לא הספקתי לשאול מה פירוש שאלתו – והוא כבר נסחף לשיחות אחרות, וגבו השחוח במקצת רמז שעלי להניח לו הפעם.

 

אבן הלגיון הרומאי    🔗

נכנסתי למחסן להניח את מחברת־הציורים שלי. שם מצאתי את עמי, כשהוא גחון על תיבה ובה חרסים עתיקים ושברי אבנים.

– עמי, יש לך זמן גם לדברים כאלה? – שאלתי בתמיהה.

מימי לא ראיתי חַמש של הצבא הבריטי עוסק בשברי חרס.

עמי הרים אלי פנים צעירות וענה:

– אתה יודע? לפני ימים אחדים ניסו שני אנשים לגנוב את אבן הלגיון.

– איזה לגיון?

– הרומאי. היתה כבדה מדי. באדמה נשארו עקבות נעליים צבאיות. התיזו חלק ממנה – אך לא מלפנים, כי אם מאחור; מצדה השני. וברחו. השאירו בקבוק ריק של ויסקי וחגורה צבאית אנגלית. הנה זו שמחזיקה את מכנסי. הודענו למוזיאון “בצלאל” בירושלים. אבל עכשיו זמן להתעסק עם דברים שכאלה?

– אני שאלתי אותך, עמי, שאלה זו.

– אבל זה מעניין.

– מה זה אבן־הלגיון?

– איך 'תה לא יודע דבר כזה? זו אבן של הלגיון העשירי הרומאי, שחנה במקום הזה כשצרו על ירושלים. היא עומדת במורד למטה.

– מי, אתה חושב, הם השניים האלה?

עמי עשה העוָיה, כאדם שמתחרט על שסיפר מה שסיפר והתחיל ללעוס בהתלהבות את ה“מסטיק” שבפיו; העיף מבט אל עבר החלון ואמר:

– קוראים לי. אתה רואה? מטפחת אדומה בחלון ההוא.

למחרתו יצאתי באחד הג’יפים ועלינו לקסטל.

הכפר היה הרוס; חורבות הבתים הוקפו בלוחות ברזל, וחפירות־הגנה מפותלות ועמוקות הקיפו את הכפר. עתה היה פה שקט ודממה. בחורים חמושים בסטֶנים ישבו ברישול והסתכלו בחיפושיות הכסופות, שהתעסקו ברגבי החפירות. תענוג היה להצמיד מבט אל המכוניות הבודדות, שחלפו במהירות בכביש. הנה הן במורד לידך, – והעין מלוה אותן עד להיעלמן באופק. סביב שרר שקט של חוסר מעש. הבטתי אל ההריסות והאבנים המפוזרות, ומבלי משים חיפשו עיני איזה רמז שהוא לבחורים שנפלו כאן. אזני שמעו את קולה של שוש: – ופה נפל נחום…

באותו יום ביקרתי גם בבית־החולים. העפרון לא מש מידי – אך לצייר לא יכולתי. כאשר חזרתי משם אמרתי לבקר אצל האב נקדימוס. בדרכי זו ראיתי גם את אבן הלגיון העשירי.

המשכתי ללכת בשביל, בין הסלעים, עד שהגעתי לסביבות המנזר. לא שמעתי את קול העוגב של אב בית־הנזירים, הוא נקדימוּס. קרבתי כדי להיכנס פנימה – והנה, מבין הזיתים שליד הפתח, שמעתי קול אדם שלשמעו נשארתי תקוע במקומי.

– זה בלתי־אפשרי! – אמרתי לעצמי. אבל כשנוסף לקול ראיתי גם קרחת נוצצת והריחותי גם ריח בצלים מטוגנים ובשר חרוך – ידעתי, כי הדבר אפשרי.

בין הזיתים, על ספסל־אבן, ישב בפישוק ברכיים הדוֹטוֹרה. לידו ישב אב בית־הנזירים נקדימוס. אותו כבר הכרתי קודם, באחד מטיולי עם עמי. הנזירים לא עזבו את המנזר בעת הקרבות. האב נקדימוס, אדם יפה־תואר, בעל־עיניים חומות וזקן שחור מגודל, קיבל אותנו בסבר פנים יפות ואף ניגן לכבודנו בעוגב שבמנזר.

עדיין הייתי מסופק אם זהו הדוטורה. התכופפתי והשחלתי את מבטי בין העשבים,

 

יש להיות זהיר!    🔗

אמרתי לעצמי: אם אראה לרגליו של אדם זה שני תיקי־עור – שהיה תמיד שומר עליהם כעל בבת־עינו – סימן שזה הוא. כן, שני תיקי־עור תאומים היו נשענים אל רגל הספסל. עתה ראיתי אותו ואת האב נקדימוס יושבים זה מול זה, מקישים כוסות־יין, מביטים זה בזה בעינים מבהיקות, ממריצים זה את זה, ולחייהם כתפוחים.

ישרתי את קומתי, הכינותי חיוך נרחב על פני ואני רוצה להתפרץ אליהם בין ענפי הזית ולהתגלות לפניהם. אך רגל ימיני היססה פתאום. גם שמאלי נעצרה.

– נחום, – אמרתי לעצמי, – היה זהיר! אנו עומדים בתקופת מלחמה, ימי הפוגה. הזהירות היא אֵם החכמה, בעיקר לאנשים שאינם אנשי מעש, – ואתה, כידוע, אינך שייך להם.

ריחות של בשר ובצל חרוך הרחיבו את נחירי ונכנסו עמוק לריאותי. אך עמדתי כעמוד־חשמל. זה עלה לי בעמל ובסבלנות של גמל.

– השניים האלה הסתובבו פה כמה פעמים ־־שמעתי את קולו של האב נקדימוס:

– פעם הורידו כאן ארגזי ברזל עם נשק.

– אבל – אבנים עתיקות… – ענה קולו של הדוטורה.

טילטלתי את אזני כאילו נכנסו בהם מים. מה קרה לי היום? האויר נעשה דחוס ממאורע שאין לי מושג עליו.

– נחום, – אמרתי לעצמי שוב, – היה זהיר! אינך שומע ואינך רואה. סוב על עקביך, הסתלק, התנדף!

בינתים הגיע לאזני קולו של הדוטורה, שנאמר מתוך מצמוץ־שפתים:

– יין זה עשוי מענבים קטנים שחורים, מבציר סוף־קיץ מלפני שלוש שנים. יותר מדי סמיך.

והאב עונה לו: – דוטורה, כל הכבוד!

– מה מבינים אנגלים ביין, – ענה לו קולו של הדוטורה, ובקע ואמר: – אדון גוטמן, למה אתה עומד בצל? התקרב. ראיתי אותך עוד מרחוק. בבואַתך הנעימה התצלמה בתוך הכוס שבידי. הצטרף אלינו!

הרימותי רגליים שסירבו לי והיו כמאובנות, התקדמתי וישבתי בכיוון שהראתה לי כף־ידו של האב נקדימוס שיצאה מתוך שרוול רחב ושחור – על שרפרף סמוך; מעברו השני של טס־המתכת, עליו עמדו צלחות עם נתחי בשר על שפודים וסלטים צבעוניים, טבועים ברוטב סמיך של טחינה, נוצצים בשובבות, ובדשא לרגלינו מוטלים כמה בקבוקי יין מכוסים עובש של יקב.

מאור פניו של הדוטורה, ריח הבשר החרוך, משטחי הצל של עצי הזית – זימנו אותי לשעות ארוכות של שיחה והנאה ארוכה ואכילה דשנה.

לאחר ה“מה־שלומך” ו“איך הענינים” ו“באמת מה שלומך”, ראיתי את חיוכו שכוון אלי בסקרנות אילמת, שמזמינה אותי שאפתח ראשון את פי ואספר על מעשי. שלחתי את רגלי הממאנת וקירבתי עצמי, התיישבתי במקום שהראו לי והכינותי עצמי לקראת הסעודה.

חיככתי בגרוני, הפעלתי את נחירי לריח המאכלים, לשוני נוגעת בחיך מגוֹרה ועסיסי ושלחתי את אצבעותי להרים את ידית המזלג – ובדיוק באותו רגע שמעתי שתי צפירות וחצי צפצוף. זו היתה קריאתו של עמי.

היה בינינו הסכם, כי בשמעי את הסימן הזה עלי למהר לכביש. שם יחכה ג’יפ, שיקח אותי לירושלים. כי קצין־התרבות בּני – בהתאם לבקשתי – מעביר אותי לירושלים.

עד שקמתי והסברתי למארחי כי עלי, לצערי (ועוד איזה צער!), לוַתר על המסיבה, כבר שמעתי גם את צפירת הג’יפ – ואני על הכביש.

עמי עמד שם בפישוק רגלים, קירב את כפות־ידיו אל פיו לקרוא לי במלוא הגרון, כרועה הקורא לכבשיו.

– הג’יפ כבר מחכה לך, מהר! – אמר.

כשקרבתי, הניח ידו על כתפי ושאל בלחש:

– האם הם דיברו על שני האנגלים?

– על איזה אנגלים?

– טוב, אינך יודע כלום, עלה! – ולנהג אמר: אל תשכח, שני ארגזי ברזל של נשק, 000₃.

הג’יפ ניתק ממקומו בדחף נמרץ, טס והתחלק כמו שריקה על פני הכביש הריק. עצי הזית הניעו צמרות עלים כחלחלים שהראו גם את צדם האפור; ועיני הנוסעים עפעפו בשחקת־תענוג ממשב הרוח.

הכפיות הירדניות שהיו על ראשי הבחורים רפרפו ברוח וטפחו על הפנים כאילו עדת יונים לבנות הסתבכה בינינו וליוותה אותנו. נמשכנו בקו ישר על כביש ירושלים, שזה עתה שוחרר ונפתח לפנינו, חלק ופתוח. נמשכנו כמסמר אל אבן השואבת. והלב שמח, כמה שמח! ימים רעים וקשים עברו על ירושלים עד ששוחררה – ועתה אנו עומדים בהפוגה בלבד – יש עוד לעשות בימים הקרובים לשחרורה המלא, והנה ניתנת לי ההזדמנות לבקר את ירושלים. אצבעותי מתחככות מרוב רצון לצייר אותה, ואת הווי המלחמה שעברה עליה.

 

אני מציג את הדוטורה    🔗

בינתיים אני מעלה בזכרוני איר ומתי היכרתי לראשונה את הדוטורה. היה זה בלונדון, לאחר ביקור במוזיאון הבריטי. יצאתי החוצה וראיתי על הספסל הראשון שבגן אדם אחד, קירח ומסורבל. לידו נחו שני תיקי עור שחורים. משקפיו נדדו בפיזור־נפש של מצב־רוח טוב. בין רגליו היו פזורים גפרורים כבויים³, באי־סדר מתמיה של חידת־יתדות. הוא טרח להדליק את מקטרתו: מדליק גפרור – והוא כבה. מדליק גפרור שני – והוא כבה. חשבתי כי הוא אחד מאותם אנשים נחמדים בלונדון, שמביאים פתותי לחם לגן הציבורי ומפזרים אותם לצפורים.

הגשתי לו את המצית שלי ואמרתי באנגלית:

– אדוני מעשן גפרורים?

הוא הצטחק, זרק מבט חטוף אל העתון העברי שהציץ מתוך כיס מעילי ואמר בעברית שוטפת:

– אדוני הצעיר, זה עוד לא הכל.

שמחתי לפגוש בעיר זרה אדם דובר עברית, ומובן שנכנסנו לשיחה; כשנודע לי מפיו כי הוא חוקר עתיקות, נוכחתי מיד לדעת, כי הוא אדם מענין, או כמו שהוא אמר: זה עוד לא הכל. הוא דוקטור לארכיאולוגיה (חקר עתיקות); חי בירושלים, מעונו בתל־אביב, מתגורר בעין־חרוד, אך על־פי־רוב הוא נמצא ברמת־גן. משום שרמת־גן קרובה לגבעת־נפוליון, ובגבעת־נפוליון נערכו חפירות המענינות אותו.

נדברנו להיפגש למחרתו, על אותו הספסל, אם לא יהיה מקום במטוס, כי עליו להגיע לאיטליה.

למחרת באתי בשעה היעודה לספסל, אך, לצערי, הוא לא היה שם. נראה שהשיג מקום במטוס.

כעבור שנתיים נפגשתי בו, לשמחתי, באניה שהובילה אותנו מן הארץ לאיטליה. נשענו יחד על מעקה האניה, לאחר ארוחה ריחנית וטובה. רוח צחה נפנפה את בלוריתי ואת שלוש השערות שעל ראשו של הדוטורה. הוא הרבה לספר על הרפתקאותיהם של חוקרי עתיקות, שהיו מעניינות ומפיו הם יצאו גם מבדחות מאוד. אני חייב לו תודה על שסיפר לי אותן וגם על שבזכותו הוזמנתי להסב על שולחנו של רב־החובל, בחדר־האוכל של המחלקה הראשונה. אנו שנינו נסענו במחלקה השלישית. לאחר מכן היינו שלושה, כי גם רב־החובל נתקשר לסיפור הדוטורה.

עמדנו נשענים על מעקה האניה והקשבנו לדבריו של הדוטורה. פני רב־החובל היו שזופים, בעלי הבעה חמורה – ואילו הדוטורה פניו היו עגולים וורודים מחמת שיזוף פתאומי. על קצה חוטמו הקטן ולחייו הגדולות בוהקים זהרורי אור, כמו על כדור־פורח. דמותו הכדורית הרכה, עושה תנועות גמישות של השתחוויות וגינוני־חן. הוא היה נחמד לא לשמיעה בלבד, כי אם גם לראיה.

כדי לממש לקורא את דברי אני מביא כאן ציורים שנשתמרו אצלי מאותה נסיעה מדמותו החביבה.

מטרת נסיעתו של הדוטורה הפעם: לבקר בספרית הותיקן ברומא, שם יש ספרים ותעודות שיכולים לשפוך אור על שאלות שהוא עסק בהן.

זו לא היתה נסיעתו הראשונה לשם. הכמרים בקרית הותיקן כבר מכירים אותו יפה, והוא אחד הטפסנים הזריזים והחנניים ביותר על סולמות הניצבים ליד ארונות הספרים. באתי פעם לבקרו שם ולפי חיוכי הכמרים למולו הבינותי כי הוא נתחבב עליהם מאוד. ממרומי הסולמות היה זורק משם, בקול שקט ורוה, הלצות שמעלות חיוך ומשחיל את ראשו בזריזות בין הנברשות היורדות מן התקרה לראות את השפעת הלצותיו על פניהם החמורים⁴ של הכמרים. הם למדוהו להכיר את המסעדות הטובות ביותר שיש ברומא ובסביבתה (לאו דוקא היקרות הן הטובות). מהם הוא למד ונדבק בסגולה להבחין בין יין ליין ולקבוע את גילו. לעומת זאת למדו הם ממנו כמה דברים על חקר השפה העברית. והוסיף ולמד מהם לשבת ליד שולחן האוכל בהבעת פנים של דבקות וצניעות, כמנותק מן העולם החיצוני. לטעום ולאכול בעדינות, בלי סימני רעבתנות, כשהאצבע הקטנה, הזרת, מורמת במקצת מתוך רגישות עדינה – מכל מה שמוגש לשולחן בצלחות מתכת, חימר וחרס. לא להשעין את המרפקים על השולחן ובגמר הסעודה לזקוף את הקומה ולהחזיר את הכסא שישב עליו – במקומו הנכון אל מתחת לשולחן.

מאותם ימים נשאר לו הכינוי “הדוטורה”, עם תוספת ה"א הידיעה, שנאמר מתוך חיבה אך גם מתוך כבוד.

הדוטורה עסק בחקר השפות הקדומות, אלה שעוד לפני כתיבה על מגילות־קלף, אלה שנחקקו באבן, או נחתמו בלוחות חימר רך. בתיקים שהוא נושא עמדו תמיד יש תצלומי הכתובות, או שברי חרסים ולוחות חימר. הוא מכיר את הארץ לרוחבה ולארכה. בכל כפר, מושבה, קיבוץ או עיר מכירים אותו ומקבלים אותו בסבר פנים יפות.

בפגישה פתאומית זו, שהיתה לי עמו הפעם באבו־גוש, לא הצלחתי לדעת מה מעסיק אותו בשעה זו – והצטערתי לא רק על הארוחה והחברה האבודים, כי אם בעיקר על שהפסדתי, ללא ספק, סיפור מעניין. 

 

במבואות ירושלים    🔗

התקרבנו למבואות ירושלים. הנהג האיט את מהירות הג’יפ, והכפיות חדלו להתנפנף. מפנים ראש ימינה, מביטים שמאלה, מגלים סימני הרס ומלחמה. בקיעי פצצות בכבישים, גגות הרוסים. ההולכים ברחוב צועדים ליד קירות הבתים ובחסות גדרות האבן.

מדי פעם נשמעו קולות נפץ מצד העיר העתיקה. על אף פקודת הפסקת־האש והתחלת ההפוגה, עדיין יורים משם הערבים. אך קולות הנפץ והיריות נמוגים ונמסים בתוך כיפת השמים. העוברים והשבים ברחוב לא הפנו את ראשם לעבר הקולות. התרגלו.

הג’יפ נעצר ליד תחנת־הבנזין, לקחת דלק. יצאנו מן הרכב כדי לחלץ עצמותינו – והסתכלנו סביבנו.

ראינו בתי אבן קטנים, עם חלונות כפולים, עם פמוטי־שבת מבעד לוילונות, גגות רעפים, ורחוב עלוב המתעקם ימינה. מגרשים ריקים מכוסים סלעים אפורים, שמתוך הבקעים והשקערוריות שבהם מציצים צמחים בעלי פרחים זערורים.

הבטנו סביבנו. נחום, חשבתי, אתה מתרגש הרבה.

ומה פלא: הכרתי את ירושלים זה ארבעים שנה וידעתי בה כל בית, כל סלע ושביל. ועתה לאחר כל תלאות מלחמת־השחרור, אני רואה בה תורים ארוכים של אנשים ונשים רגועים וסגורים, אשר ידעו זמנים קשים של רעב וחוסר מים. כשהמזונות מועטים, ידעתי מנסיוני, סגורות דלתות המזוה בקפדנות, ויש – אפילו להן – הבעה מחושבת וקרה.

היתה דממה מסביב, הבתים נראו כשקועים באדמה, וההרים מסביב היו כהים.

לא תמיד טוב לשתוק כשמתרגשים. בחור אחד, זה שישב לידי בג’יפ, עמד לצדי והביט כמוני סביבו. הוא שלח לפניו רגל ימין, נשען יפה על שמאלו, נתן את כף ידו בין כפתורי חולצתו, על חזהו – כמתעתד לשאת נאום. כדי להפיג את התרגשותי שאלתי אותו:

– מה, אתה רוצה לנאום?

נאום, בבקשה!

– כן, אבל זה לא קל, – אמר כמהסס; מילא חזהו אויר ואמר: – ואתה מבטיח לי, שלא תגלה לעולם את שמי?

– כן, – עניתי – דבר!

– בתי־אבן עלובים, גגות־רעפים, רחובות לא מטופלים. אנשיך, ירושלים, מהלכים כאנשים שדואגים לקיום יום־יום. מהלכים יחידים, דחוקים אל קירות הבתים, כאילו משפשפים כתפיהם בבתים. אנ’לא־יודע־למה, אני יכול להכיר ירושלמי לפי מהלכו… אבל, ירושלים, את מקסימה לא רק בלילות ירח וימי חמסין מטושטשים. לא רק בגלל חומותיך העתיקות, המשוננות, סימטאותיך המקומרות, מסגדים, כנסיות, הרים וסלעים…

– ירושלים – אַת לא עיר ולא מקום בלבד. אַת רעיון. (שתיקה של רגע). אַת רעיון שיעמוד לעד. אלהים בחר במקום זה. כל מה שבנו עליך – נהרס, וירושלים חדשה נבנית עליך יום־יום. תמיד יחפרו במעמקי רגביך ויגלו עתיקות; ממך תמיד יובאו ממצאים עתיקים למוזיאונים חדשים שבכל העולם. אַת תמיד תהיי מקסימה, כל זמן שכדור־הארץ ישנו ואנשים חיים עליו… 

הבחור עשה הפסקה קצרה. אפילו לא הביט אלי, לראות איך אני מקבל את נאומו. לפעמים היה נדמה לי, כי הוא מוציא מלים מלבי. רציתי לנחש במה ימשיך, אם ימשיך, אך שתקתי. חפצתי מאד שיוסיף. לא כל פעם קורה כך. הוא מילא מחדש את ריאותיו באויר, החליף רגל, נשען על שמאלו וקידם את רגל ימינו – והמשיך:

– כל עמוד או קורה שתוקעים באדמתך – עמוד או קורה מהפשוטים ביותר, מאלה שאתה פוגש בכל מקום שהוא – באדמתך הם נראים אחרת מאשר בכל מקום אחר בעולם. הם מקבלים ערך של סמל. על רקע שמיך – הכל מקבל משמעות נצחית. להלך בלילות תשעה באב על חומותיך… עמק־יהושפט בליל ירח… ימי חמסין הממיסים אותך לשטיח אחד שצבעיו דהו – האָח! לו ידעתי לצייר, לפחות כמו זה האיש שעומד לידי ושותק כמו דג ממולא. בבקשה – אל תפסיק אותי…

לא הפסקתי והוא המשיך:    🔗

– איני יכול להיזכר בשמות כל העמים שהיו במקום הזה: היבוסים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומים, הממלוכים, נוסעי־הצלב, התורכים, הבריטים… ירושלים! אַת לא מקום, – אני אומר לך– אַת רעיון! יש לי חשק לצעוק, לדבר וגם לשתוק בקול רם, אבל… אנ’לא יודע איך עושים זאת.

אך אני מפסיק, משום שנהג הג’יפ שלנו כבר חזר למושבו.

הבחור הביט בי, לראות אם איני מלגלג לנאומו. כשראה את פני הנרגשות – חייך רגוע, נכנס לג’יפ, התישב לידי, הוציא מכיסו חפיסת מסטיק, פתח ונתן לי אחד, ואחד לקח לעצמו.

המכונית המשיכה דרכה, נכנסנו לתוך העיר.

 

ירושלים לפני הכיבוש הבריטי    🔗

כל מקום שעברנו בו, היה מוכר לי, לא רק כפי שהוא נראה כיום. הנה חלפנו על פני חצר ששני אריות־אבן מצחיקים יושבים על עמודי השער. דרכו הייתי מקצר את דרכי לבית־הספר; עובר ליד המרתף, שלפתחו היה מדי בוקר חכם־יוסף חולב את שתי עזיו המזוקנות: הן היו מפנות אלי את ראשיהן בעוברי, כאילו הכירו אותי.

וכאן, לרוחבו של הרחוב, היו מפוזרות כמה אבנים גדולות. בימי גשמים ושטפונות היינו מדלגים עליהן, מאבן אל אבן, כדי לא לטבוע בבוץ. היינו משהים עצמנו ומביטים באיזה חן וזריזות היה מנהל המדרשה למורים, דויד ילין, מציב עליהן את נעליו המחוטבות והמצוחצחות, ועובר בבוץ ביבשה. כאן היינו רואים את יקירי ירושלים החדשה, אלה שנתנו דמות וחידשו את רוחה ומנהגיה של ירושלים. כאן היתה המספרה, שבה ראינו את אליעזר בן־יהודה, מחַיה השפה העברית, בא לטיפול בזקנו הקטן. הוא היה אדם מצומק, שתקן ורציני, שגילם בהופעתו את חיי ירושלים החדשה, לא רק בתחום חידושיו בלשון העברית החיה. הוא הוציא עתון יומי ראשון בירושלים.

וכאן היה בית־קפה ערבי, שהעמיד כסאותיו לרוחבו של הכביש. החמורים והגמלים היו עוברים בזריזות מוקיונית בין היושבים על השרפרפים, כשהם מניעים ראשיהם ועיניהם היפות ימינה ושמאלה, כאומרים תודה. המלצר היה הולך אחריהם, כדי לשרתם לפי הצורך.

כאן היה עובר הפרופיסור שץ, מייסד “בצלאל”, הראשון שבא לגאול את רוחה של ירושלים באומנות ובמלאכת אמנות. איש לפניו לא חשב (אצלנו), כי דרך אהבת אמנות נשוב לאהבת הארץ הזאת. מורי הפרופיסור שץ צעד – מבליט חזה רחב, משלח לפניו זקן סמיך עטור סודר־משי, שהיה מגדיל את נפחו פי כמה, חרב דמשקאית בחגורתו ותרבוש אדום או כובע־פקק אנגלי לראשו. למראהו היו הערבים קמים משרפרפיהם, מזיזים את הנרגילות, מזדקפים⁵ ומפנים לו מעבר ביראת כבוד. ואני הייתי צועד אחריו לבטח בשביל שנתפנה. הייתי התלמיד היחיד ב“בצלאל” שידע ערבית, ולפעמים שימשתי לו מתורגמן במשרד הממשלה. למראה דמותו, השופעת טוב־לב ובטחון עצמי, היו פני היהודים מאירים; ידעו כי הוא גם מגינם ודוברם.

בצד ימין היתה מאפיה. העוברים־ושבים היו נעצרים ונושמים בהנאה את ריח הפיתות הטריות. הרעב היה בארץ. חיילים תורכים, יחפים, בלויים, מזי־רעב, היו עומדים כאן, מזילים ריר ומעוררים רחמים. מאחורי המאפיה, רבצו סלעים אפורים על פני כל המגרש הגדול והמגודר. דשא ירוק סמיך ריפד אותם. במקום שהיו שבילים, היה הדשא סמיך כשטיח עתיק. השבילים והשמים היו נפלאים, גדושים, מעלים בזכרון שברי פסוקים מן התנ"ך. אני יודע שאין דברי אלה מתחברים; אני רואה שאינם מתחברים – אך זאת היא ירושלים.

משם ימינה, עמד צריף, בו גר כומר שדיבר רוסית, גרמנית ועברית. הוא הבטיח לנו תמיד כי הציונות תצליח – כל עוד יהיו בינינו צמחונים רבים, נלך יחפים בתוך סנדלינו ונשמור על נקיון־הגוף־והנשמה. הוא היה עודר בזריזות בין שתילי תפוחי־אדמה שגידל ליד חלונו – בקצב מתאים לצלילי גרמופון שהשמיע את ה“אגדה” של ויניאבסקי. והצלילים התפשטו ונכנסו אל בין רגבי האדמה, בין עלי עצי הזית והתאחו באופן מופלא עם הנוף.

ובאותה סימטה, שהיתה מגודרת משני צדדיה בכתלים של אבנים גדולות, הייתי רואה מדי פעם את יצחק בן־צבי הגבוה והצנום, מצעיד רגלים ארוכות ולידו, מתוך הרמת ראש וגילוי פרופיל נמרץ, צועד חברו בן־גוריון הנמוך ממנו בקומתו. סימטה זו הוליכה לבית־הדפוס, שבו הדפיסו שבועון ירקרק. היו מורידים רגליהם על חודי האבנים הפזורות בדרך, הולכים במרץ, מדברים ונבלעים בנוף עצי־הזית. מי חשב אז כי שני אלה עתידים לעמוד בראש מדינת־ישראל? בסופה של אותה סימטה, במקום שיצאה לדרך הרחבה הייתי רואה את הסופר ברנר בטיולי הערב שלו: מזוקן, בעל לחיים גדולות, היה מביט ימינה, לעבר ההרים – כיום עומד עליהם בנין הכנסת – ושמאלה, לעבר “בצלאל”, ומסכם לעצמו בפעם האלף: מה יפה היא ירושלים העזובה.

עתה חלפנו על פני המנזר הארמני. במקום זה היינו יושבים, כמה תלמידים, ומציירים את שדה הקוצים, לא רחוק מפתחו של המנזר. שדה־הקוצים, שהיה זרוע סלעים שטוחים, שכאילו נמסו בחום השמש, התמשך וירד לעמק המצלבה. נזירים כבדי־משקל, לבושי שחורים וחבושים כובעים גבוהים היו צועדים בסימטאות ומתניעים במרץ את חלוקיהם הארוכים. מאותם זמנים למדנו, אנו הציירים, לצייר לא רק את סימטאות הכותל המערבי, כפי שהיה מקובל בשנים שקדמו לנו, כי אם את הנוף הסובב, הפרוע והקודר של ירושלים.

חברה משונה היינו, אנו תלמידי “בצלאל”. הפרופיסור שץ אסף אותנו מכל חלקי תבל: מערי רוסיה, מכפרים נידחים בממלכה רחבת־ידיים זו, מבולגריה, פולין, גרמניה, ליטא, יוון ואמריקה. לא היתה לנו שפה משותפת – אזי עוד לא דיברו כולם עברית. שירים שונים שהיינו שרים בשעת הציור – הם שליכדו אותנו, ומובן שמצאנו עצמנו מאוחדים אל מול נופה של ירושלים.

שעות רבות של התבודדות עברו בציור, כשאנו יושבים יחד. נפלא להתבודד בעבודה כשאתה נתון בין חברים.

כשהגיעה שעת הצהרים היינו יוצאים לשדה, אוספים עשבי־בר, שידענו כי הם טובים למאכל, וצועדים אל המטבח שלנו. במטבח המקומר היה החבר התורן מבשל מרק־ירקות בתוספת תפוחי־אדמה, ואנו היינו מקישים בכפות בצלחות־הפח, אוכלים את המרק הצמחוני בתוספת חצי ככר־לחם חם, ממשיכים בויכוח שלנו, בדיבורים או במחשבה בלבד – על הכוח הרב וההשפעה הגדולה שיש לנוף הסובב כדי לאחד אנשים לקיבוץ אחד, וכי אהבת הנוף יכולה לעשות אותנו לעם אחד, וכי אנו, המציירים אותו, יכולים בתמונותינו למלא תפקיד נכבד במשימה זו.

היינו מקישים בכפות־הפח שלנו, ומקשיבים לקולו המסתלסל והדק של שכננו, יחיה התימני, שגר בחדר הסמוך וכתב מזוזות, שבאותם זמנים קשים לא היה להן קונה.

הג’יפ שלנו הגיע לקצה הסימטה, שנסתיימה מול חומת ירושלים. הוא עצר ליד מפולת בניין גדול, מבוקע על־ידי תותחים. תקרת הבטון התמוטטה ונפלה באלכסון, והיוותה מעין כניסה מוגנת בפני יריות. עמודי הבטון השחירו מפיח. קפצנו מן הג’יפ לחלץ את עצמותינו וכל אחד מאתנו התפנה לתפקיד שלמענו בא לירושלים.

נהג הג’יפ מסר את שני הארגזים, כפי שנאמר לו, לידי המחסנאי.

– שמע־נא! – אמר המחסנאי, – בחיי, שוב הארגזים של הבריטים שנגנבו מאתנו! הנה גם המספרים: שלושה אפסים ושלוש קטנטן. אבל מתי הספיקו שני הבריטים לבוא שוב?

השתררה שתיקה ללא תשובה. הוא פתח את הארגזים. הם היו ריקים. על אחד מהם ראיתי שבלול קטן דבוק בפינה. ניתקתי אותו ממקומו ושמתי אותו בכיסי. (הקורא, שים לב!– מכאן מתחיל העניין להתפתח!)

נכנסתי לתוך הבנין. החלונות שפנו לעבר העיר העתיקה היו חסומים באבנים גדולות, השאירו בם רק פתחים ללועות מכונות־היריה. ושני חיילים עומדים נשענים עליהם, אחד במשקפת ושני באצבע על ההדק.

את הקירות שבין החדרים הרסו וגם פרצו קירות של בתים שכנים – ואפשר היה להלך, “חסויים” מפני יריות האויב, בתוך בנינים לאורך חזית ארוכה.

נמסרתי לקצין־התרבות יוסי, שקבע עמי מה המקומות שאבקר בהם; שתינו קפה שחור ואני שוב ברחוב יפו, המוביל לשער הכניסה אל העיר העתיקה.

כל צעד שאני צועד ברחוב זה מגביר את התרגשותי. כל אבן מדברת. אבל לא נאום בבקשה, ולא חצי נאום. צעד ועוד צעד; אני מפנה את ראשי ימינה ושמאלה, אני עוקף בורות שפצצות הבקיעו בכביש. פני ודאי מאירות ומחייכות למראה הבתים והאנשים שבדרכי – אך הרגלים צועדות במרץ קדימה, כעומדות ברשות עצמן. הן יודעות, כי עליהן ללכת לירושלים העתיקה.

– אני מרגיש חובה לספר איך נכבשה ירושלים על ידי הבריטים.

 

הבריטים באים לירושלים    🔗

זה ימים אחדים שמענו קולות רעמי תותחים, שהדהדו בהרי ירושלים. ואומנם, הצבא התורכי נסוג צפונה.

הכרנו היטב את הצבא התורכי: חיילים רעבים, יחפים, ללא לבוש מתאים ואחיד, חולים, מוכי־שחין, בורים, לא יודעים קרוא וכתוב, אנשים אומללים שאינם יודעים למה נלקחו מכפריהם ונשלחו לחזית זו. רק שוט הקצינים איחד אותם לצעוד בשורות.

הנה, כזה היה הצבא התורכי־העותומני, וכזה היה השלטון כולו. השופטים קיבלו שוחד, השוטרים קיבלו שוחד. השוחד ענה את כל. כל שהיה אדם חשוב יותר בתפקידו – היה עושק יותר את האזרח. על רקע זה, ובעיצומו של הרעב בארץ, הופיע הצבא הבריטי בירושלים.

תמיד חשבנו, כשעוד ישבנו על ספסלינו השרוטים בבית הספר, כי יש, ודאי שיש – אי אפשר שלא יהיה – באיזה מקום שהוא עולם צודק, עולם נאור, של אנשים יודעי קרוא וכתוב, אנשים צודקים וגם חזקים; והנה, עתה עומדים אנו משני עברי הרחוב הראשי, המוביל לעיר העתיקה של ירושלים, ורואים איך בא ומתקרב אלינו ועובר על פנינו צבאו של עולם נאור. הנה, ממש לעינינו.

ראשית כל, נבהלו עדת היונים המעטות, שעוד שרדו בירושלים הרעבה. הן עלו וירדו, נעלמו ונתגלו, כאילו נזרקו כמה חופנים של פיסות נייר צבעוני נוצץ לרום השמים. היונים התפזרו והתאספו, השיקו ברעש כנפים, התרוממו ושקעו, והיו כעין מחרוזות בשמים, אשר נעשו פתאום עמוקים וגדולים.

זה היה בשמים. ואילו כאן, ברחוב – צעד ועוד צעד, בקול הלמות תופים גדולים, בקצב אחיד – והנה הבריטים הכובשים בתוכנו. אלה היו אנשי חיל־הרגלים.

והנה באו הפרשים בקול שעטת פרסות שיירות של סוסים גדולים וכבדים, שמעולם לא ראינו כמותם. ארבעה סוסים רתומים לעגלות קטנות בנות שני גלגלים גדולים כאבני ריחיים. והסוסים גבוהים, רחבים ואדומים, ועליהם זרועים כתמים עגולים, כאילו הושלכו עליהם בועות של סבון. ראשיהם גדולים, רעמותיהם הבהירות סרוקות לצד אחד ועיניהם נבונות. מניעים הם נחיריים ורודים, כאילו מתכוננים לצחוק.

ומעל אוכפו של הסוס הראשון – הר־של־סוס – גולש חייל אוסטרלי ג’ינג’י, חיוך של בן־דוד על פניו, שולח מבטים מעיניו הירוקות, מניע כתפיים רחבות ומניף במגבעתו רחבת השוליים, שפרג אדום תקוע בה. פונה הוא אל הקהל כמשחק, השמח כי הצליח לבדח את קהל שומעיו. ואני רואה, כי אדם זה מרגיש עצמו טוב, טוב מאוד, על רקע ירושלים. ירושלים שלנו הקודרת, מתאימים לה גם אנשים כאלה. ובאו כאלה – לא אחד, לא אלף, כי אם עשרות אלפים.

ואחר כך, בריצה קלה, כשל רקדניות יחפות, הופיעו בארבעות גמלים, מחוטבי גוף כאיילות ענקיות, מרימים ראשים כאילו מתכוננים לקפיצה, מניעים עינים רכות וגדולות, ארוכות עפעפים ושפתם התחתונה רפויה בהבעת ביטול קל, הבעה שיש לגבוה⁶ אל פני הנמוך ממנו. הגמלים מציבים בשקט כפות רגליים מרופדות, כאילו שומרים לעצמם סוד של אפתעה. מניעים בחן זנבות, הדומים למברשות אבק, ובגרונם עולה ויורד חירחור של טוב־לב. על גבם יושבים אוסטרלים, מגלים שיניים שוחקות, כאילו זה עתה סיפרו הלצה מוצלחת.

ואחר־כך הגיעו שיירות גדולות של מכונות־ענק. ששה גלגלים לכל אחת, גלגלים תפוחים ככסתות של סבתא. בפתחי המכוניות יריעות ירוקות, כמסכים על במה, ומבעד להן מציצים ראשי חיילים.

ואחריהן שיירות של מכוניות הצלב האדום, ומכוניות עם אחיות אנגליות לבושות לבן, כחושות, גבוהות, ארוכות שיניים. ומכוניות אנשי הפיקוד־העליון, שסרטים אדומים בכובעיהם ושכמיות אדומות על כתפיהם, ולידם מונחים מעילי־פרוות דובים ארוכות־שיער.

בקול תרועת חצוצרות נוצצות הופיעו פלוגות החיילים, שצעדו סמוכים זה לזה, כגוש אחד. בראש כל מחלקה צעדו קצינים מהודרים המחזיקים תחת בית־שחים מקלות־סוף, אחריהם צעד חיל־רגלי, שהחזיק באפסר סוסו של הקצין. והסוס מציג פרסותיו בזהירות ובקפדנות, כאילו הלך בין בקבוקים ונשמר שלא לפגוע מהם⁷.

הקצינים התייצבו זקופי קומה לפני שורות החיילים. ברגלים צמודות, תוך הרמת ראש ואיסוף סנטר (זה חשוב מאוד!) נתנו פקודות בקולות חזקים, הרבה יותר מן הצורך, – עד כדי התנפחות העורק בצואריהם – ובהתאמצות מיותרת, כאילו מתוך הפעלת זרם חשמלי, הניעו אברים מתוחים כאילו היו בובות עץ. פנו פניות חדות, צעדו בצעדים נמרצים, רקעו כמה רקיעות חזקות בנעליהם והתיצבו בראש פלוגות החיילים, כשחזותיהם מבליטים את כל כפתוריהם הבורקים.

אז נשמע קול צעדי הגדודים על אבני הרחוב בקצב אטום, אחיד, צעד־צעד, כתקתוקו של שעון ענק.

ואנו חשבנו: הנה קול קצב התקדמותו של האדם החדש.

כל שתיארתי עד עתה היה רק הקדמה. המחזה עצמו התחיל ברגע שניתנה הפקודה לעצור. שיירות המכוניות פנו וחנו על המגרשים הריקים. גם חיל הפרשים התמקם מחוץ לעיר – ואז באה ההתפרקות. כל החיילים הסקוטים, הפרשים, האחיות, ההודים – כולם יצאו ומילאו את הרחובות, התערבו זה בזה והיו למערבולת רבגונית של עמים, גזעים ותלבושות. הם התפזרו כמו אגוזים מתוך שק שנתבקע.

היריעות של האוטובוסים התרוממו ומתוכם יצאו חיילים ללא כותונות, שהוציאו עמם קערות מים, סבון ומברשות שיניים ומגבות על זרועותיהם – ולמרות הכפור העז עמדו ושפכו זה על זה מים. האוסטרלים קפצו מעל סוסיהם, דפקו ברגליהם כדי לחלץ עצמותיהם והתערבבו בהמוני הצופים, טפחו על כתפיהם, קנו מכל הבא ליד מן החנויות ומן הרוכלים.

חייל אחד ניגש לזקנה, שמכרה עוגות וחלות לשבת, לקח בזרועותיו כל מה שהיה לה, שילם לה מבלי שיקבל ממנה את העודף – וחילק את כל שקנה למי שהסכים לקבלו מידו.

אוסטרלי אחד שאל, תוך שהביט סביבו, אם אמנם זו ירושלים. כשנענה בחיוב התקדם שני צעדים לאמצע הרחוב והשתרע על גבו בפישוט ידים ורגלים, הניע בסוליות נעליו המסומרות, חייך אל מול הרקיע. עיניו הירוקות חיטטו בכיפת השמים ואמר: – טוב לשכב פה, ירושלים!

כשנוכח, כי עצר את התנועה, קם, קד קידות של תודה לכל עבר והשיב בידו את בלוריתו הצהובה לקדקודו.

ידים רבות הושטו כדי לנער את אבק ירושלים מעל בגדיו.

ואחד אוסטרלי עצר כרכרה, עלה, פקד על העגלון להתישב בתוך הכרכרה, והזמין כמה מן המתקהלים להצטרף אליו ולשבת לידו. האוסטרלי חילק לכל כעכים ובקבוקי משקה, עלה והתישב על מושב העגלון, מצמץ בשפתיו, הרים שוט ונסע לשוטט ברחובות העיר.

ואחד עמד, ביקש מן הסובבים אותו ללמדו כמה מלים בעברית. הוא הציג שבע אצבעות ואמר: – יש לי שבעה ילדים. תנו לי שבע מלים בעברית!

הנה, כך הכירה ירושלים לראשונה חיילים שיודעים קרוא וכתוב, נועלים נעלים; שבעים; חיילים שיודעים בדיוק מה הם רוצים.

סמינריסט אחד שלנו, שעמד לידי, לא ידע אנגלית, אבל הוא רצה – ויהיה מה – לדבר עמם. פנה לחייל אחד ואמר: – שקספיר?

ענה לו החייל בחיוך:

– שקספיר!

הוסיף הסמינריסט ואמר:

– דיקנס!?

ענה לו החייל:

– דיקנס!

הוסיף הסמינריסט:

– ברנרד שאו!?

והחייל:

– ברנרד שאו!

עינינו הבהבו כבחלום: הרגשנו, כי היתה קרקע מוצקה תחת רגלינו. 

הנה, בזכרונות אלה הייתי שקוע כשרגלי הובילו אותי קדימה, אל שער יפו, דורך על הכביש המוצק. אך כשפסחתי על־פני בור של פגז שהיה בכביש, נכנסה לתוכו רגלי השמאלית; וכשיצאה משם נוכחתי, כי השארתי עקב אחד בתוך הבור. חיפושי אחרי העקב האבוד לא הועילו.

המשכתי לצעוד: גבוה־נמוך, גבוה־נמוך.

חיפשתי בסימטאות שמימין ומשמאל סנדלר, אך החנויות היו סגורות על מנעוליהם עוד מימי ההפגזות. צעדתי גבוה־נמוך, גבוה־נמוך עד שראיתי פתח אחד פתוח, וסנדלר יושב בו. הקביל הסנדלר פני בשמחה ולבש סינר עבודה.

– חכיתי לך, – אמר.

–??

– לא סגרתי כל הזמנים. סימטאות אלה מוגנות יפה מפני ההפגזות, הבאות מעבר העיר העתיקה, אך איש לא בא.

סנדלר זה נראה לי כאילו כבר ראיתי אותו, ואולי לא אני, כי⁸ אם אבות אבותי. עינים חומות עם ריסים ארוכים לו. ידיו המסורגות החזיקו בסכין החד וחתכו בעור העבה. אצבעותיו משמשו בקצותיהן את המסמרים, וימינו דפקה בפטיש בעל שני הראשים.

התקין לי את העקב. נפרדתי ממנו בברכה והמשכתי לצעוד, דופק בעקבי והולך קדימה.

כתוצאה של התרגשות מן הזכרונות שעברו עלי, ראיתי בדמיוני צלחת גדולה, כחולה, עם עגבניות אדומות, זיתים ירוקים, ופרוסות נקניק יבש. דמותה הסתובבה בראשי, ועיני התחילו מציצות לעבר החנויות, לבור לי מסעדה.

פתאום הרגשתי יד חזקה נוחתת על כתפי. לא הסיבותי ראש מיד, כי רציתי לנחש, לפי כובד היד, של מי היא. מגע־יד כזה יש לשוטר בריטי – החלטתי – והפניתי ראשי. לפני עמד שורפלד – חברי לאוהל בגדוד העברי! לא התראינו זה שנים. מרוב שאלות שצצו במוחותינו – איך, מה, ומתי – עמדנו נטולי לשון. רק עפעפינו עלו וירדו.

 

צלחת כחולה עם עגבניות אדומות    🔗

– סלט עגבניות – אמרתי, כדי להגיד משהו.

שורפלד נדלק מיד:

– בוא אלי. הסתדרתי ברפת.

שורפלד היה אמריקאי שבא לארץ לפני מלחמת־העולם הראשונה יחד עם אחיו הגדול ממנו. אחיו, ציוני נלהב שהחליט לעזוב את אמריקה ולבוא לישראל להיות עובד אדמה. עם ישראל צריך לשוב לארצו ולעבּד אדמתה, ככל העמים. אז חיסל את עסקיו בניו־יורק ובא לירושלים. בינתיים גילו כאן את מרצו וכשרונותיו בארגון תנועת הפועלים – ותבעו ממנו שישהה פרק זמן בירושלים ויעסוק בהפצתו של אותו שבועון ירקרק, שבן־צבי ובן־גוריון עסקו בירושלים בעריכתו. אך שורפלד אינו אדם המוַתר על דעותיו. לכן החליט, לעת עתה, לגדל פרות בירושלים, כתחביב, וכצעד ראשון להתקרב לעבודת האדמה. הוא לא מצא רפת בשכונתו, הגובלת עם העיר העתיקה; ואז הכניס שתי פרות לחדר ריק, תקע ווים בקיר, הצמיד אליהם שרשרות וגידל שם פרות. היה חולב אותן, מחלק ומוכר את חלבן לאנשי השכונות. היה מהלך בשכונה כששני כדי החלב בידיו, ותחת בית שחיו הימנית צרור גליונות של השבועון הירקרק, שהיה מפיץ יחד עם החלב. בערבים היה עוסק בצרכי ציבור, כפי שנדרש ממנו. הוא עקר את המרצפות שהיו בחדרו, כי טלפי הפרות אינם סובלים קרקע מוצק. אנשי השכונות התרגלו אליו וגם אהבו אותו, כי היה משלב את דבריו במלים אנגליות וסיפורי הווי מסימטאות ניו־יורק, ומוכיח תמיד, כי עלינו לשוב לעבודת האדמה ולחיות מיגיע כפיים. אנשי השכונות גם התרגלו לריח הטוב של התבן.

לאחר זמן עבר שורפלד, האח הבכור, לאחת הדגניות, והרפת נשארה ריקה.

עתה, כשאחיו, הוא ידידי, חזר לירושלים, החליט להתיישב ברפת. סילק מתוכו את זבל הפרות, ריצף מחדש את החדר הגדול והמרוּוח ופתח בו בית־מלאכה קטן לכפתורי צדף. בזאת הוא עוסק. כאשר ראה כי על אדמת הזבל שפיזר בחצר, גדלו מעצמם כמה שיחי עגבניות יפים וחזקים – טרח והביא זן מובחר ביותר של עגבניות, זרע וטיפל בשתילים באמצעים מודרניים (הוא בא מאמריקה, הלא כן?), תחת לוחות־זכוכית ומנורות־חשמל, וראה ברכה. גדלו אצלו עגבניות גדולות, רבות פלחים נפוחים שקורקבן ירוק שקוע עמוק בתוכן. אלא שהפירות, לדאבוננו, איחרו להאדים כראוי כל ימות הבידוד של ירושלים. וירושלים חסרה ירקות טריים. העגבניות נשארו על השיחים, ורק עתה האדימו יפה.

הנה לכן שמח כל־כך ידידי להזדמנות למלוק כמה מן העגבניות הבשלות, להן חיכה חודשים ארוכים – ולערוך סעודה לחבר ותיק. מה יכול להיות יפה מזה?

– נחום, היום נאכל ארוחה חגיגית, בגלל שתי סיבות.

– מה הסיבה השניה?

– אתה יודע, עקרו לי את כל שיני… אל תשאל! וכל השבועות האלה, תחת מטר הפצצות שנפלו עלינו, הייתי הולך יום־יום “כמעט” לרופא־השיניים.. והכאבים בלילה! בשעה טובה קיבלתי שיניים תותבות, המתאימות לי להפליא. אני לועס בהן, כמעט שאיני חש בהן, ונעשיתי בחור יפה יותר משהייתי.

– האם לא נשתה לחיים, לכבוד שני המאורעות? – שאלתי.

– ודאי, ודאי, – ענה בשמחה; ניגב כוסית קטנה, מזג לתוכה קוניאק, ואילו לעצמו לקח חלב קר, והוסיף ואמר:

– אני רואה, נחום, שגם אתה התקלקלת בהשפעת המנדט הבריטי והגדוד העברי. איפה הצמחונים שלנו? אתה זוכר את שולחן הצמחונים בגדוד? הוא היה השולחן הכי גדול בכל המחנות הבריטיים. הגנרל הבריטי ציין זאת בדין־וחשבון שלו. כעת עברתם כולכם לוויסקי.

– כן, אנחנו היינו להם קשים לעיכול.

– היו בינינו כל־כך הרבה הוגי דעות, אנשי ציבור, מנהיגי פועלים, מורים וציירים. 

– אבל למדנו מהם הרבה: להתגלח יום־יום, לצחצח כפתורים, להצדיע במרץ לכל קצין. כל אחד ידע את תפקידו בדיוק.

– נכון, וזה היה נורא משעמם.

בדברנו כך, עלה באזני שאון קולות של בנים שלנו כיום, כפי שראיתי אותם באבו־גוש: שולחנות ללא הבדלי דרגות. שיחות חיילים ומפקדים ללא הצדעות, פקודות תוך אמירה ולא מתוך ציווי.

– ראית? מגבעת, כפיה, כומתה; אזרחי וצבאי. פתאום אחד צועד סוף סוף בנעליים צבאיות, ואחרים בסנדלים. ואיפה סימני ההיכר לדרגות? רק לפי הבעת פני הבחור, המדבר בצמצום ובריכוז, ובמידה שאתה רואה שדבריו נקלטו באוזני החברה – אתה מבין כי מדבר מפקד. יש לו איזה כוח רוחני. – איפה יש עוד צבא כזה? כפתורים ראינו בצבא הבריטי. שולחן מיוחד לסרג’נטים, וחדר־אוכל מיוחד לקצינים. טוב, “קונץ” זה לא יימשך זמן רב. גם אצלנו יהיו מדים עם דרגות; אבל הרוח, חביבי, – זה רק אצלנו. פלמ"ח! הראל… שיחות ליד המדורה…

סיפרתי לו על קצין־התרבות בני, שאיני יודע את סמכויותיו.

– נכון! כששאלנו מפקד בריטי, שהיה ידיד שלנו, כמה כוחות צבא יש להעסיק בכיבוש צפת, אמר: שתי חטיבות! זאת אומרת – אלפיים אנשים. ואילו אנו שיחררנו את צפת בכמאתיים בחורים, כמו כלום!

על מדף־הספרים של שורפלד, גיליתי צלחת כחולה, גדולה ויפה; והוא הסכים להכין בתוכה את סלט העגבניות. יחי היופי! הוא צירף לסלט זיתים ירוקים, פלפל ירוק, צנוניות, עלי פטרוזיליה מכורכמת, בצלים ואפילו חתיכות מרובעות של נקניק יבש, ובקבוק שמן צלול, המקרין סביבו הילת אור צהוב ירקרק. כל ההכנות הלכו ונשלמו.

באמת, צלחת סלט זו היתה יפה יותר מזו שנצטיירה לי לפני שנפגשנו.

פתאום אמר שורפלד:

– מנין לך זה?

– מה? – אני שואל.

– זה, הבּרלה?

– איזה בּרלה?

הושיט את אצבעו והראה לי שבלול קטן, המטייל על דש בגדי. היה זה אותו שבלול בעל קו אדום, שמצאתי על ארגז הנשק. לא ידעתי שהוא חי. עתה הוציא זוג משושים שלו והתחיל מטייל לו להנאתו. שרתי לו את הפזמון:

בֶּרֶלֶה, בֶּרֶלֶה

צֵא הַחוּצֶה!

אִמֶּא וְדָדָה

יִקְנוּ לְךָ שוֹקוֹלָדָה!

אולם שורפלד מביט עלי בעין בודקת ואומר:

– אבל מנין הוא הגיע אליך? קטנים אלה עם הקו האדום נמצאים רק ליד שכם. ורק במזרחה של העיר. אני – הוסיף – מתעניין בצדפים ושבלולים. ראה כמה ספרים יש לי במקצוע זה, ובכמה שפות!

נכון, על מדפי הספרים היו מוטלים ועומדים ספרים בגדלים שונים, בשפות שונות, וכולם עסקו בחקר שבלולים.

– מה אתה רוצה להגיד? – שאלתי.

– אני מתפלא, – ענה שורפלד – כיצד התגלגל זה אליך? וכי באת משכם?

חייכתי ולא עניתי דבר. אך רשמתי בזכרוני: ובכן, שני החיילים הבריטים מוכרים נשק גם לשכם! זאת עלי לספר לקצין־התרבות שלי, – לבֶּנִי.

קירבנו את הכסאות לשולחן הערוך: צלחות קטנות, צנצנת לבּן וערימת פיתות חמות. הכינונו עצמנו להסתערות על הסלט. – – –

אולם גם ארוחה זו לא נועדה למעני; כי כאשר הרים ידידי את הכסא וקירבו למעני אל השולחן – פגע מרפקו בכוס המים שעמדה על אדן החלון, זו שהיתה בתוכה מערכת השיניים התותבות שלו; הכוס נפלה החוצה, אל שטח האויב, אל שטח ההפקר. בית זה, כאמור, היה על הגבול.

שורפלד פער את פיו מרוב התרגשות שהיה ריק משיניו החדשות וראיתי שם פתח מערה אפילה, עד לבית הבליעה.

שורפלד פרץ מיד החוצה ואני אחריו. הוא רץ לחפש קשר איך להגיע אל עבר שטח ההפקר.

 

בירושלים העתיקה    🔗

קצין־התרבות הירושלמי, יוסי, קבע עמדי, כי בבוקר נרד לעיר העתיקה. אותו זמן היה חלק נכבד מן הרובע היהודי שבעיר העתיקה בידינו. כעבור שבועות אחדים נפל הרובע⁹ בידי הלגיון הערבי.

עברנו בדרך־לא־דרך עד החומה העתיקה. ירדנו בסימטאות כמעט עד הכותל המערבי. כמה סימטאות היו חסומות באבנים ונכנסנו מחצר לחצר, מגג אל גג, בין בקיעים והריסות.

כן, אנחנו פוסעים בעיר העתיקה הנתונה במצור.

הסימטאות היו שוממות, ציירתי את בית־הכנסת “חורבת רבי יהודה החסיד”, ואת בית־המדרש המבוצר, שעמד כעת ריק, מוגן בחביות ברזל ממולאות עפר והחלונות חסומים בשקי־חול. מודעות הקוראות להתגייסות מודבקות על קירותיו. פגשנו תלמידי ישיבה, בעלי זקן ופיאות, חגורי רובים ופצצות. פגשנו בחנוני שעמד בבת־שחוק רגועה על פניו, ליד חנותו הסגורה. בימי הקרב היה היחידי שלא סגר את חנותו: “למען הבנים!”

כעת הסימטאות שוממות; רק אבנים גדולות מושלכות בהן, והדים תעו בפתחים ובחלונות הפרוצים, כחתולים עוורים המבקשים מוצא החוצה, סובבים וחוזרים על עצמם.

אנשי המשמר שהלכתי עמם, סיפרו לי והדגימו איך ואיפה היו הקרבות. סיפרו על נערים בני שתים־עשרה–שלוש־עשרה, שלא ידעו פחד, רצו בזריזות בין גגות, כוכים וסימטאות, דילגו על גוויות וחילקו נשק ותחמושת, תחת מטר יריות. לא היה בלבם כל מורא מוות, והמוות היה סביבם מכל צד, ומהם נפלו – אך האחרים המשיכו.

אחר־כך נכנסנו לכנסיית נוטר־דם, שם היתה עמדה שלנו. עלינו על גג הכנסיה. יוסי מלווי בחר מקום מוגן מפגיעות מעמדות הערבים. פתחתי והצבתי את כסאי המתקפל. השענתי על ברכי את קרש הציור שעליו פרוש נייר לבן ונקי, פישקתי את ברכי והבטתי סביבי, משוחרר מכל זכרונות של תלאות, תבוסות ונצחונות. על הגג ראיתי מעקה אבן לבנה־ורודה, ובהם חללים ריקים בצורת פרחים. דרך חללים אלה נראתה ירושלים העתיקה וההרים סביב לה.

 

סוד אבן הלגיון העשירי    🔗

עליתי וישבתי על הגג השטוח של בנין נוטר־דם. המעקה היה עשוי חללים, שהפילו על הרצפה צללי תכלת שקופה. מעליהם התרוממה העיר העתיקה, חומה כתַמנוּן שדומה, כי הנה יתרומם פתאום; ואילו השמים היו כחולים ועמוקים. ואני קטן, אני אפס, אני מלא הודיה, אני מרומם, טבול בנקיון. מחוץ לזמן.

אבל למה אני אומר “אני”? לא רק אני – כל אחד. גם החייל העומד לידי עם רובהו, שאני רואה את כל קומתו על רקע ירושלים ושמים – הוא כמו תמיד – אבל אחר. כל שאומר, כל שאצייר, הוא – איך אומרים? – לא כלום. איני יודע להסביר עצמי – אבל זה כך.

החייל שלנו שעמד על משמרתו קרא בקול ואמר משהו אל החייל הירדני שעמד על משמרתו ממול. הלה השיב לו משהו בחיוך, והביט סביבו בחשש, שמא מפקדו ישמע אותו. הנה, לא קשה למצוא הבנה אנושית.

כעבור שעות אחדות ירדתי מעל הגג ונכנסתי לתוך הכנסיה; שם השתכן המשמר שלנו. מפקד המשמר נתלוה אלי והשתדל להנעים לי את שהותי. הוא הציב שלוש כורסאות רפודות כרי קטיפה, שהובאו מאחד הבתים הסמוכים. הוא העמידן תחת כיפת הכנסיה הגבוהה, ממש מתחת לפרץ שבראשה, מעשה פגז ערבי שפגע בה. 

התישבנו ונהנינו מתנודת הקפיצים שבכורסאות, כשידינו מונחות ברפיון על הידיות הרפודות.

– ולמי הכורסא השלישית? – שאלתי.

– אנחנו לעולם לא יודעים. – ענה לי מישהו.

הרימותי ראשי, ראיתי דרך הפירצה שבכיפה את השמים שהסגילו, והייתי כשיכור. סיכומי היה כזה:

אנחנו יושבים במרכזה של הכנסיה, שהיא באמצע ירושלים, שהיא טבורה של עולם. כך, בכל אופן, חשבו אבותינו. סביבנו הומה רחש של בחורים השומרים על ירושלים וכובשים את ארצנו מחדש. בחורים שלא ראינו כמותם, לא אצל העותומנים ולא אצל הבריטים. מקסימים בפשטותם, בחירותם ובנכונותם – ואנחנו מקבלים כל זאת – כאילו טבעי הדבר, כאילו זה מובן מאליו. הסבים שלנו, והסבים של הסבים של הסבים, התפללו על כך מאות שנים; איך אומרים? אלפיים שנה!

ואני יושב לי על כר, שתי זרועותי נחות על ידיות הכורסה – וראשי עלי סחרחר. ירדה עלי מנוחה, שקעתי ברגיעה, רגלי פשוטות לפני ומגלות את סוליות הנעלים – רק העינים תועות ומביטות נכחן כבוחנות ערפלים… ובתוך הערפלים מתקרבות ומתרחקות, עולות ויורדות – צלחות צבעוניות, החולפות ומתארגנות בסדר שונה, ועליהן כל מיני מאכלים, דברים שיש בהם צבע וריח וטעם…

נראה שירדה עלי תנומה. כשפקחתי את עיני ראיתי לפני פנים עגולות, המשיבות עלי ריח מקטרת וסיגריות, לחיים ורודות, משקפיים נוצצים, והפנים גחונות עלי – ואני שומע את קולו, זה הקול שלשמעו אני מרותק לאדמה. לא האמנתי למראה עיני ולמשמע אזני.

– מה אתה עושה פה?

– הדוטורה?!

– מה אתה עושה פה?

– לא, באמת!

– באמת, שמאמת. האינך קולט ריח של בשר על גחלים? ומרק פטריות עם זנב פרה אתה אוהב? וצליל כוסות, עם יין־מרתף־כנסיות, אתה שומע? קום, עמוד, הכל מוכן!

אמר והתישב בכורסה השלישית.

אפילו בחלומי הטוב ביותר, לא היה עולה בדעתי כי בכורסה זו יתישב הדוטורה.

– שמע־נא, – אמר לי – אל תעשה עצמך טיפש שאינו יודע. ודאי כבר שמעת על שני האנגלים המוכרים נשק גנוב – לנו וגם לערבים. שני שיכורים אלה מסתובבים להם, אצלנו ומעבר לגבול, בלי פספורטים, כמו זבובים, ואוספים כספים. נכנס להם בראש לגנוב ולסחור גם בעתיקות. נכנס להם בראש לסחוב גם את אבן־הלגיון. היא גדולה מכדי להיכנס לארגז נשק; אז התחילו לפצל אותה בכשילים, הצליחו לפצח את חלקה האחורי (ובו דווקא אני מעונין, משום שגם עליו יש כתובת קדומה ביותר) וסחבו אותה אתם. עמי החַמש – אתה מכיר אותו? – הוא שהבריח אותם ביריות. הם ברחו. אני עובד כבר כמה שנים על פיענוח הכתובת האחורית. גיליתי בה סוד שעוד איני יודע פשרו. אבל גיליתי משהו חשוב. לכן אני נוסע לעתים קרובות לספרית הותיקן ברומא, לא רק בגלל המקרונים. אני אכנס לאנציקלופדיות, אם אצליח. אני רוצה להוכיח, כי מוצאנו עתיק יותר מכפי שהארכיאולוגים סבורים היום…

– ראית אותי אצל האב נקדימוס, – המשיך – הוא אינו מבין בעניינים אלה, אבל הוא מנגן יפה על העוגב, ומתמצא באכילה ובשתיה. חבל שלא נשארת עמנו לארוחה. אל תבכה; זה הוא שנתן לי צידה, שני תרנגולי הודו קפואים, קופסת פטריות עם זנב־פרה במיץ עגבניות, לפתן אפרסקים, דובדבנים שחורים ורסק אננס. יש לו עוד כמה קופסאות שהשאירו לו הקצינים הבריטים לפני שעזבו את הארץ.

– אבל דוטורה, למה באת הנה ולא – – –

– אתה חוקר אותי, כאילו היית בלש. עזוב שטויות. באתי הנה משום שגם במחסן הנשק הזה יש ארגזים המסומנים בשלושה אפסים ו־3 קטן. עכשיו אתה כבר חכם יותר מכפי שהיית קודם, אדוני הצייר? כשאמרו לי הבחורים שעל הגג יושב צייר בעל אף ארוך וכומתה – ידעתי שזה אתה, ורציתי לשתף אותך בפעולה – הוא השתתק לרגע, וכשראה כי לשמע דבריו האחרונים גברה סקרנותי, חייך וסיים בשקט: – בסעודה טובה!

– דוטורה! – עניתי לו, כשאני מסיט את הכומתה מעל ראשי – יש לי נסיון רע בסעודות טובות. אני חושש שגם הפעם לא יכנס כלום לפי.

אמרתי ונשמתי ברעבתנות את ריח הצלי שבא מתוך מסדרון הכנסיה. שם, בין אבני המפולת שנבקעו מתוך הקיר, הבעירו מדורה קטנה. כמה בחורים עמדו צפופים, ודרך הרווחים שביניהם, התמשכו מן המדורה קווי אור שניטשטשו באפילה המתפשטת. בתוך הכנסיה הקדים הערב לבוא.

הדוטורה זרק בי מבט של ביטול לספקותי:

– בלבול המוח! אף אדם אינו יודע מה צפוי לו בעוד דקה. מזמינים אותך – בוא.

תחת כיפת הכנסיה הועמד שולחן כבד, שהיתה לו צורת שמונה. פרשו עליו וילון צבעוני כמפה; העמידו עליו פמוט נחושת מרובה־קנים, הציבו סביבו כורסאות ושרפרפים. היינו ששה. מדי פעם היו מצטרפים אלינו אלה שיכלו להשתחרר לרגע. הארוחה התנהלה בניצוחו של הדוטורה.

אכלנו לאט, בניחותא, ושיחה ערה היתה קושרת אותנו ומעניקה רציפות לארוחה. כמה בקבוקים גדולים, מאובקים משנות עמידתם ביקב המנזר, ניצבו ליד רגלו הימנית של הדוטורה, ואילו כפות־ידיו השמנמנות זקפו במקצת אצבעות רכות, ששיוו עדינות לתנועותיו הזריזות. לסתות כולנו נעו באיטיות ובהנאה והיין האדום והחמוץ העלה את מצב הרוח.

לא השענו את המרפקים על השולחן. הם היו אסופים אל החזה, ורק כפות־ידינו עלו וירדו עם המזלגות.

 

על מה דיברנו?    🔗

כרגיל, התנהלה השיחה על ענינים שוטפים של מה בכך. שלושה חיילים שירדו ממשמרתם הצטרפו אלינו. אחר־כך שוחחנו על הבריטים: כיצד הם נהגו עמנו בערב מלחמת־העצמאות. הבחורים ידעו פרטים מדויקים.

– מי השאיר מכונית־משא עמוסה חומר־נפץ ברחוב בן־יהודה? הנהגים – החיילים האנגלים, עברו לטקסי והסתלקו. חמישים ואחת גוויות ושלוש־מאות פצועים נותרו ברחוב בן־יהודה, לאחר שהתפוצץ חומר הנפץ.

– הבריטים!

– מי לא נתן לנו לבוא לעזרת הנפגעים של שיירת רופאים ואחיות שנפגעו על־ידי כנופיות ערבים?

– הבריטים.

– ומי מסר את הפצועים היהודים, שהצליחו להגיע בזחילה לעמדות הבריטיות, לידי הערבים? כמאה מטרים ממקום הטבח, היתה עמדה אנגלית. הבריטים נשענו על שקי החול שלהם, עישנו מקטרות והסתכלו במראה.

– הם נתנו לערבים לערוך את מעלליהם בגלוי, ובאותה שעה ערכו השוטרים חיפושים תדירים – אצל מי? – אצלנו, אצל המותקפים!

– הבריטים היו מופיעים במהירות הבזק בג’יפים עם מכונות־יריה, כדי להפריד בין הניצים – רק כשראו כי ידנו על העליונה. אדוני הצדק הבריטי! וכי לא שילמנו כסף רב לשני המשוריינים הבריטים, שהביאו לנו מזון ומוקשים? אנשי צבא בריטים מכרו נשק לערבים ולנו, וניצלו את ימיהם האחרונים בארץ לעשיית הון, והיו נאמנים ל“סגנון הבריטי” ששלט בארצות המזרח: הרבו בהתכחשות חסרת־בושה על מעשיהם כלפינו.

– טוב, יש גם צד שני למטבע. יש גם בריטים טובים. הנה, שני טנקיסטים בריטיים עברו אלינו עם הטנקים שלהם – ונשארו עמנו.

– הנה, הבריטים נתנו לנו את הגדוד העברי – “הגדוד הארבעים של קלעי המלך”. נו, כן, אבל לא היה לנו מזל. עד שהגדוד אורגן – כבר נגמר כיבוש הארץ מידי התורכים. הפרוסה שלנו נפלה עם החמאה למטה.

– זהו! גם להצלחות נחוץ מזל… 

 

על גנרלים    🔗

– הייתי חייל בגדוד העברי הזה, – אמרתי, – יום אחד בא לבקר אותנו המפקד העליון של הצבא הבריטי במזרח התיכון, הגנרל אלנבי. (רחוב אלנבי – זהו). הקצין הבריטי שלנו התרה בנו שנביט ישר קדימה, כשהגנרל יעבור בין שורותינו בזמן המפקד. שלושה ימים התכוננו: צחצחנו את הרובים, את הכפתורים, צבענו את תרמילי הגב ושמנו בהם לוחות, כדי שיהיו מרובעים להפליא. הבטיח לנו חופשת יום אם הכל יעבור יפה

הסרג’נט־מייג’ר (רב־סמל) עומד כעשרה צעדים מאתנו. הוא אוסף את צוארו, פוער את פיו כמשפך ומתריע פקודות בקול אדיר, המדלג מעלינו ומגיע עד לאופק, בו רועים חמורים בשדות הקוצים. החמורים נבהלו, עמדו על רגליהם הקדמיות ובעטו באויר ברגליהם האחוריות.

חביבי, בטכסים – אין עוד כמו בצבא הבריטי: כובשי ארצות, שולטים על יבשות.

חצוצרות, הצדעות, רקיעות בקרקע – הגנרל אלנבי בא. באמת, זה הוא, גבוה כמו עמוד חשמל. בחיי!

הוא עובר בין שורותינו. איני נושם, לא מניע עפעף – אף־על־פי שעמד זבוב על אפי. הגוף – מיתר מתוח, מזיע כמו סיר נפוח. הגנרל נעצר לידי. שם כל העולם – ואני לבדי… הוא בודק אם צחצחתי כפתורי. מטיל ספק? הם נוצצו כמו זרקורים. הבטתי כנדרש – ישר לפני; בדיוק לפני. ראיתי רק את החגורה שעל מתני הגנרל. וכל השאר נכנס והתמסמס בשמים…

הרמתי מעט את עיני, והן רואות כפתור־נחושת שעל חזהו; אחד, ומעליו עוד אחד, ומעליו עוד אחד. הרמתי יותר את עיני – שלוש וחצי שורות סרטים צבעוניים של אותות הצטיינות. אני מרים פני עד שהרגשתי את עורפי נשען על גבי: מבטי חודר לתוך שני הנחיריים העמוקים והאפלים של הגנרל. גבוה יותר כבר היו השמים…

הצצה זו לתוך נחירי הגנרל עלתה לי, למחרת, בביטול חופשה. אבל תחושת הכבוד שלי אליו לא נתבטלה. חכו, עוד לא גמרתי:

לאחר חמש־עשרה שנה נסעתי לאפריקה הדרומית – אל “ארץ לובנגולו מלך זולו”. ציירתי שם את תמונתו של הגנרל יאן סמאטס, ציוני נלהב, יועץ צבאי במפקדתו של הגנרל אלנבי. כשישב הגנרל לפני, היה מדבר ומספר על עניינים שונים. פעם אמר לי:

– אתה יודע? הגנרל אלנבי – אני מכבד אותו מאד. כן, מאד. אך הוא השהה לשוא את כיבוש ארץ־ישראל מידי התורכים. שנה תמימה. ככלות הכל, על גבולה של מצרים היתה “פלשתינה”. פשוט, היסס שנה שלימה, את תכנית כיבוש ארץ־ישראל הכינותי אני.

אני מקווה שאיני מגלה סוד צבאי. ובכל זאת, תחושת הכבוד לגנרל אלנבי נשארה טבועה גם בי – גבוהה מאד.

 

על מה לחשוב כשהולכים בשדרות סמאטס    🔗

– ספר עוד על גנרל סמאטס, ראש ממשלת דרום־אפריקה, – ביקש הדוטורה.

– הגנרל סמאטס הזמין אותי פעם לארוחת צהרים באחוזתו. הוא גר בצריף. לפנים – אמר לי הגנרל – היה זה חדר־האוכל של הקצינים הבריטיים.

כשעלינו על המרפסת עמדו שם, ליד המדרגות, שני זוגות נעלי־עבודה משומשות. אמרתי לו:

– זה כמו בקיבוץ אצלנו.

– אל תיבהל – ענה לי הגנרל – כאשר תראה את אשתי. אלה הן נעליה.

מן המטבח יצאה אשה בסינר לבן, ארוך עד הרצפה, אשת חיל, נעולה נעלי־עבודה כבדות של גבר. שזופה ומסבירה פנים.

– גנרל, – אמרתי – כמו חברה בקיבוץ!

אחר הארוחה לקח אותי הגנרל במכונית ונסענו לסייר בסביבה. עברנו בקעות והרים, צוקי סלעים הבוקעים למרומי השמים, הם נראו דמיוניים ומטילי אימה. הרים רקדו כאילים, גבעות כבני צאן.

– מה שמו של הר זה? – שאלתי את מארחי, מלא התרגשות.

הוא חייך וענה:

– אדוני הצעיר, אין לו שם. גם לא להר הזה וגם לא לאלה שלאחריו ולפניו. אנחנו לא בארץ־ישראל, – שבה יש לכל אבן פֶּה, לכל הר – שנֵי שמות, ולכל ערוץ סיפור עתיק וגם חדש!

בלבי נשארה תחושת כבוד רב לגנרל סמאטס, שידע את התנ"ך בעל־פה, שרחש אהבה לציונות, ובתביעותינו מן הבריטים עמד תמיד לימיננו. אני מספר זאת כדי שיהיה לכם מה לחשוב כאשר תבקרו בקיבוץ רמת־יוחנן, הנקרא על שמו, או כשתלכו בשדרות־סמאטס בתל־אביב, עם גלידה ביד.

 

לא רק החישוב הנכון הוא הנכון    🔗

– דוטורה, – שאל מישהו, שהתרשם, כנראה יותר, דוקא מגנרל אלנבי, – גובה זה סימן של חכמה?

– איני יודע, – ענה, – אני מכיר אנשים קטני קומה, נמוכים אפילו ממני – והם חכמים, חכמים מאד. מה אתה מביט בי ככה? – פנה אלי.

– סתם, – עניתי במבוכה, – פשוט, הקרחת שלך לא גדלה מאז פגישתנו הנפלאה באניה האיטלקית.

– אַחוד לכם חידה, – אמר הדוטורה – ואשמיע רק את חצי פתרונה, כי את חציה השני אתם כבר יודעים: מה ההבדל בין צלחת־מרק לקרחת? לא יודעים? שמעו: בצלחת־מרק עוד אפשר למצוא שערות…

הוא סיים – ופרצנו בצחוק.

– אתם יודעים – אמר הבחור שישב לידי ועסק ברצינות באכילה: – שלוש שערות בצלחת – זה יותר מדי. לראש – זה פחות מדי. שוב פרצנו בצחוק גדול.

– ועכשיו, רבותי, – אמר הדוטורה, – אני רוצה גם לאמור משהו. אולם קודם תנו לי לשתות את כוסי עד תומה. לחיים! – שתה והמשיך: בהיסטוריה ובמדעים, לא רק החישוב הנכון הוא הנכון. לא תמיד אחד ועוד אחד הם שניים. יש ערך גם לתחושת העתיד ולהשראה רוחנית שאינם מבוססים על ההגיון בלבד. אמנם, במדע אין רגשות; מדע זה מדע! אבל גם במדע האדם הוא רק אדם. הפסקה קטנה; אני רוצה ללגום.

– אולם, רבותי – המשיך, – אני אומר: יש ערך לתחושה האנושית. היא נותנת הברקה פתאומית, לאו דווקא הגיונית. משהו מגרד בקצה האף – ופתאום, איני־יודע־מה, הרגשה של גורל־משונה – הופ! אמר הדוטורה ותחב חתיכת צנון עסיסי אל בין שיניו, קירב את הלסתות שהשמיעו קול פריכה, והביט בנו במבט בוחן אם דבריו הובנו.

– כי חשוב, – המשיך הדוטורה במבט נצחון – חשוב גם מה שהלב אומר. כי סגולות החכמה הן תוצאה של שילוב יצרי הלב עם מקרים מוצלחים. כל אחד מכם, רבותי, יכול להביא דוגמאות מן הקרבות שהיו פה כעת ונגמרו לטובתנו לא בגלל כוחנו, כי אם משום שיצרי הלב הם אמיתיים. לא רק החישוב ההגיוני והקר קובע את הנצחון.

זה קצת לא ברור? אבל זה נכון. המממ… אכילה טעימה, בחברותא טובה, מוסיפים משהו גם לנפש. נגיסה, טחינה בשיניים ובליעה, אינן מצטרפות עדיין לסעודה המספקת את הנפש. לא ברור? אבל זה נכון.

– יש דברים שאינם ברורים – הגורמים לנו צער ואיננו יודעים איך לפתור אותם. – אמר בחור אחד והרים ביד ימינו כרע תרנגולת.

– למשל?

– למשל, עם כל כרע תרנגולת שאני מכניס לפי – אני מרחם על התרנגולת. אני רואה את עיניה. אבל לאן נגיע עם הרחמים? ולאן נגיע בלי הרחמים?

– אתה רואה? בכל זאת חיים. ואנחנו חיים ולוחמים, תמיד בשביל משהו צודק, העתיד להיות טוב לכולנו, לכל תושב כדור־הארץ. אתה מבין את כוונתי? לא? ובכל זאת, אלה הם דברים נכונים.

– יחיו הדברים הנכונים! – אמר הבחור, הכניס את כרע התרנגולת אל בין שפתיו ועצם את עיניו (כדי לא לראות את עיני התרנגולת?).

– ואני – הוסיף חייל אחר – כשהייתי ילד גידלתי דגי־נוי. כשהיה מת דגיג אחד הייתי בוכה וחדלתי לאכול דגים. אבל היום אני אוכל דגים. מה לעשות?

הדוטורה קילף בוטן אחד, הרים אצבע ושאל:

– שמעתם את הסיפור? הקשיבו: שומר יערות אמר לאורחו: הנה, אתה רואה – גרגרי־יער שחורים?

– אבל, שמע־נא, הם אדומים! – העיר האורח בתמיהה.

– מפני שהם עדיין ירוקים. – משיב לו שומר היערות.

– ואני אומר: יש לדון על כל דבר כפי שאנו דנים על גרגרי־היער השחורים…

מובן שלא הנחנו לדוטורה שרק הוא ישתלט על השיחה; חזרנו אל הבריטים.

– הבריטים נתנו לנו את הנציב העליון הראשון – והוא היה יהודי טוב. היה מופיע בימי מועד עטוף בטלית בבית־הכנסת בירושלים. כל הלבבות היהודיים בעולם דפקו מרוב שמחה. אך למעשה היה זה פתיון בריטי, שבעזרתו חיפו על חיזוק הערבים. בינתיים “המציאו” את ממלכת עבר־הירדן והעמידו את המופתי על רגליו. לא כל שנראה טוב – הוא טוב באמת.

 

ג’יובני בלצוני ליארד וג’ורג' סמיט    🔗

– ולא כל מדע שנראה כמדע, הוא מדע באמת, – אמר הדוטורה.

– מה זאת אומרת?

– הנה מה זאת אומרת: האיטלקי ג’יובני בטיסטה בלציוני, שנולד בפדוּאה בשנת 1778, רצה להיות נזיר ברומא. גובהו היה למעלה משני מטרים, והוא היה חלוץ הארכיאולוגיה. לפני היותו ארכיאולוג היה מרים משקלות בקרקס, וקראו לו: הרקולס – אפולו – ושמשון הגבור. ביצע להטוטי מים ונעשה רקדן בקהיר. היה האירופי הראשון שהציב את כף־רגלו בפירמידה של גיזה. הצלחותיו המדעיות העצומות באו לו בזכות כוחו הגופני, שהקסים וכישף את המצרים. למעשה, דחף אותו לכל אלה רצונו להתעשר. הוא חיבר והדפיס את הספר הראשון על עתיקות מצרים. ספר מדעי, ספר קלאסי. מת בחוסר כל בכפר נידח אי־שם באפריקה.

היתה הפסקה קטנה, משום שהבחורים עסקו בנעיצת כידון לתוך קופסות השימורים של פירות שונים. לאחר שהן הורקו לתוך צלחות, ולאחר שסילקו את שיירי האוכל מעל השולחן, הסתכלנו בחמדה באפרסקים הכתומים, בדובדבנים האדומים ובריבועי האננס, והרימונו עיניים מצפות אל הדוטורה, שימשיך בסיפוריו.

קמה דממה. הבטתי אל קירות המוזאיקה והיה נדמה לי שגם דמויות הקדושים הנוצרים שעליהן הצטופפו סביבנו כדי להקשיב. שמענו את צעדיו של השומר התורן על מרצפות האבן, נמהלים בקול הדוטורה:

– אנשי המדע היו מתיחסים בביקורת אל סיפורי התנ“ך שלנו; לא יחסו לתנ”ך ערך של ספר היסטורי שיש לסמוך עליו; חשבו שזה קובץ סיפורים עממיים. עד שפתאום בא מפנה: נתגלו לוחות גילגמש, שאישרו כמה מסיפורי התנ"ך.

זהו סיפור מעניין. בשנת 1850 ערך ליארד חפירות בגילגמש, גילה כמה כלים ושלח אותם למוזיאון הבריטי. בין השאר מצא שם אלפי טבלאות־חימר; ארז אותן בארגזי עץ, בלי לדאוג לעטפן יפה, ושלחן באניה ללונדון. הארגזים האלה נשארו עשרות שנים במרתף התחתון של המוזיאון.

כמה שנים הסתובב במוזיאון אדם בשם ג’ורג' סמיט. הוא היה חרט, זה היודע לגלף קווים דקים בנחושת. יום אחד גילה החרט את הטבלאות – ועלה בדעתו לעמוד על סוד הקווים, שהיו טבועים בתוך טבלאות־החימר. טבלאות רבות נשחתו, כי הן היו עשויות חימר – ובמרתף הטחוב התנפחו והאותיות נעלמו או ניטשטשו. האדם הזה, שלא היה ארכיאולוג, כי אם בעל־מלאכה טוב, נודניק ונבון, התעקש והתחיל לפענח את הכתב המשונה ואת השפה המשונה. לאחר שנים של עבודת פרך לאור עששית נפט בלונדון הערפלית, הצליח לפענח אותה.

סמיט צירף 80 טבלאות, שסיפרו את סיפור המבול, הידוע מן התנ“ר שלנו! לראשונה נמצאה גירסה שניה על המבול. אבל חסרו לו בתוך ערימת הטבלאות עוד טבלאות שתספרנה את סוף סיפור המבול. מה יעשה מסכן זה, שבינתיים הזניח את עבודת החריטה? פנה במכתב לעתון “דיילי מייל”, וביקש שיאספו כסף להוצאות משלחת מדעית למקום שבו נמצאו לפני עשרות שנים אותן טבלאות. הקוראים נענו, הכסף נאסף וג’ורג' סמית נסע, חפר מחדש באותם תלים, שבהם חפר קודמו, ולמרבה המזל מצא עוד ארבעים טבלאות, שהיו המשך הסיפור על המבול. ומאז ראו הכל אור גדול, והעולם מביט אחרת על סיפורי התנ”ך.

המסקנה: כמה חזקה יד המקרה בכל תופעה שהיא. לא צעד צעד, כי אם גם בהפתעות; דפיקות־לב פתאומיות; שאיפות אישיות. במדע, בפוליטיקה, במלחמות ובנצחונות, בהקמת מדינות ישנות־חדשות, בגילויים מדעיים – בכל אלה בוחשת יד הגורל. והמאוויים… האין זה תענוג לשחות בתוך הבלתי נודע? אכן, זה נראה תינוקי להיות תלוי במקרה…

אבל, מה זה עומד על כתפך, נחום, מקשיב לי ומניע בקרניו? – הפסיק הדוטורה את דבריו ופנה אלי.

– מי? שאלתי.

– זה! – אמר הדוטורה ושלח אצבעו אל כתפי השמאלית.

שם עמד בּרלה.

כולם פרצו בצחוק והתחילו לשיר:

ברלה, ברלה צא החוצה!

אמא ודדה יקנו שוקולדה…

פתאום קפצתי מתוך הכורסה המרופדת שלי, כאילו התיישבתי על מגהץ חשמלי.

– מה קרה לך, נחום? – שאל הדוטורה, שהתכוון לשלוח ידו אל ספל הקפה השחור והריחני שעמד לפניו.

– דוטורה, – אמרתי בגמגום של מבוכה, תוך ספק אם יש הגיון במה שאני עומד להגיד. אך פי המשיך ואמר: – דוטורה, אולי זה יעניין אותך לדעת, מאין הגיע אלי ה’ברלה'?

– מה זה עסקי?

– אספתי אותו אלי מתוך ארגז־הנשק הריק, בעל המספר 000₃ שהשאירו שני האנגלים ליד אבן הלגיון העשירי!

רק לאחר שהוצאתי מפי את המשפט הזה, נעשה לי ברור, ברור מאד, כי אני אומר לו דבר המעניין אותו מאד.

– אז מה יש?

– אני יודע איפה היו הארגזים, לפני שהגיעו לאבו־גוש.

– איך אתה יודע?

– משום ששבלול זה, שיש לו קו אדום על גבו, נמצא אך ורק במזרחה של שכם.

– נחום, יש לך חום?

– תשאל את שורפלד. לו יש ספרים רבים על חלזונות, צדפים ושבלולים.

הדוטורה כאילו התנער; רק שפתיו נעו מהר. חוט שיחתו נקטע לגמרי. פתאום החמירו פניו, התרומם מכורסתו, פנה לקצין־התרבות יוסי ואמר:

– אנא, קח אותי מיד למפקדה. עלי להתקשר משם אל המטה הבריטי. לי יש קשרים אתם. הם עוזרים לי לפעמים בחיפושי אחרי פתרונות ארכיאולוגיים…

ואתם – פנה לכולנו – תודה לכם, רבותי, על החברותא הטובה ועל הערב הנעים. עוד נתראה! – ואתה, נחום,–הוסיף – סיפרת לי דבר חשוב. בעקבות דבריך אצליח אולי למצוא את שני האנגלים ואוכל להוציא מידם את שבר הכתובת.

– רגע, רגע, דוטורה! – מה יהיה אם באמת תצליח לקבל את שבר הכתובת?

– אם אצליח, יהיה בידי פתרון ארכיאולוגי חשוב, באותה מידת חשיבות שסיפרתי לכם עליה הערב, על ממצאים חשובים.

קד קידה נאה, התניע עצמו ובצעדים קלים וקפיציים, למרות הארוחה הנכבדה שאכל, השחיל את גופו בפתח הכנסיה ויצא עם קצין־התרבות לתוך חשכת הלילה.

כשהלך מאתנו הדרטורה, כאילו התרוקן האולם. רק עתה ראיתי כי רובו שקוע בצללים ומנורת הנפט מאירה רק את מרכזו. ישבנו כולנו, מעשנים סיגריות, והרגשת בדידות תקפה אותנו. התחלנו לבדוק עצמנו כיצד ובמה לגמור את הלילה הזה. והנה –

פתאום נשמע קול נפץ חזק, שבא מעבר העיר העתיקה. פצצה התפוצצה באויר; חלקים ממנה פגעו בכיפת הכנסיה, ומשם חדר רסיס אחד, פגע בקיר המוזאיקה שממולנו, וקרע ממנו גוש שנפל לרצפה. הגוש התגלגל שלוש פעמים ונשאר מוטל דומם בין רגלי. הרימותי אותו. הגוש, שהכיל כמה עשרות ריבועי זכוכית צבעונית, תיאר את שולי שרוולו של קדוש אחד עצוב עיניים. הצבעים הנוצצים של ריבועי הזכוכית היו מקסימים. חשבתי על יד הגורל. טוב שנפל לידי ולא בקודקדי. כל רגע יש בו הפתעות.

אזי נדרתי: אכין תמונת מוזאיקה. (אמנם, כעבור שנים קיימתי את נדרי ועשיתי קיר־מוזאיקה המתאר את ימיה הראשונים של תל־אביב ב“מגדל שלום”).

כשאני כותב שורות אלה, מונח על שולחני הגוש הזה שניתז מן הקיר: צבעיו מאירים למולי, טריים וחיים. לעולם אין לדעת דרכו של גורל.

נשארתי בירושלים עוד יומיים. מספר ציורי הלך וגדל, ורציתי להספיק ולבקר בעת ההפוגה בכמה מקומות. התחלתי מחפש דרכי קשר ותחבורה אל המקומות הללו.

 

בועז, שוֹש, עבור! יום שלוה    🔗

על המרפסת הפתוחה, בקומה העליונה, שמשרדי המפקדה פונים אליה, ישבו כמה פקידות והתחממו בשמש. למולן, מעבר להריסות בנייני בטון שהשחירו משריפה, השתרעה העיר העתיקה. הן ישבו וסרגו סוודרים. מי מהן זימזמה מנגינה; אחרות שוחחו על הא ועל דא.

למעשה זה כל מה שהיה; אך אפשר לראות זאת גם אחרת:

הן ישבו יחד, אך כל אחת ישבה עטופה בקורותיה. רק קמט קטן ועקשני שבין גבות העיניים גילה כי זוכרות הן וטומנות בחובן זכרונות על אנשים יקרים שנפלו ומקומם נשאר ריק, וחיי יום־יום עומדים לפניהן ויש לעשות למען החיים.

כאשר אותת מכשיר־הקשר על אחד משולחנות המשרד, היתה קמה מי מן הפקידות ורצה ריצה קלה על קצות האצבעות, חולפת על פני היושבות, נכנסת בפתח המשרד, פונה ומושיטה יד אל המכשיר; ואז נשמעו קריאות ההיכרות:

– בועז, שוש, – עבור!

שאלתי במפקדה אם היה כאן הדוטורה. כן הם מכירים אותו. היה פה כמה שעות. נתנו לו קשרי טלפונים. לימד אותם איך לבשל מקרונים בנוסח איטליה – ועזב את ירושלים. פגשתי כאן את ידידי שורפלד. כחייל ותיק בגדוד העברי, יש לו כאן תפקיד. הפעם אני הבחנתי בו, ניגשתי אני אליו והורדתי כף חזקה על כתפו. הפנה אלי פניו – ופיו הבהיק אלי בשיניים לבנות. ובכן גם בעיה זו נפתרה בכי טוב.

כן, ענייני בירושלים מגיעים לקצם. עוד משאלה אחת היתה לי טרם אעזבנה: לבקר בכמה בתים אשר בהם התגוררתי לפנים.

מאז לימודי בּירושלים אני אוהב חדרים עם תקרות מקומרות. תענוג הוא לעיניים לעקוב אחרי קו פינת החדר, העולה ומתקמר עד שהוא מגיע לכפתור שבראש הכיפה. קירות האבן העבים והאיתנים מעניקים תחושה של תמידות ושורשיות. על מדפי האבן, שליד החלונות המקושתים והמסורגים, היינו מציעים יצועינו לשנת־הלילה. ביקרתי כמה עקרות־בית שגרתי בביתן; כאלה החובשות שביס לבן לראשן, סינר עם תחרים למתניהן, בעלות לחיים ורודות ומבט תוהה מבעד למשקפיים עבים.

אני רוצה לשאת בזכרוני את כל היפה והמיוחד שיש בבנייני ירושלים הישנה, ואשר לדאבון הלב אין בונים היום כמותם. האדריכלים שלנו לא הספיקו עדיין להתאהב במזרח. יש לדאוג לא רק לתועלתיותו של הבנין, כי אם גם להתמזגותו עם הנוף שהוא עומד בו. אנחנו להוטים לגלות עתיקות, אך מזלזלים בשמירת אופיה המיוחד של כל עיר ועיר.

הנה, במחשבות מרות כאלה, וברצון לשכנע את הזולת, התישבתי בג’יפ שלקח אותי בחזרה לאבו־גוש.

הג’יפ ניתק ממקומו ו“עף”. הייתי הנוסע היחידי בו, ואני “מתפוצץ” למצוא אוזן, שאוכל לשפוך לתוכה את שבלבי. אך לא היה לי אל מי לדבר. כי אל הנהג אסור לדבר, כידוע, בשעת נהיגה מהירה. חסרה לי אוזן שומעת, כמו נקודה לסוף פסוק. פתאום נעצר הג’יפ באחת, עד שקיבלתי מכה באפי ועפתי קדימה.

– מה קרה?

הג’יפ נעצר ליד תחנת הדלק שביציאה מירושלים. שם עמד חייל אחד ונפנף בידו ל“טרמפ”.

יחי המקרה המחכה לנו בפינת הרחוב. אתה נתקל בו מצח אל מצח – והוא, דווקא, מתאים לך כמפתח למנעול, כמכסה לקופסה.

מי הוא אותו חייל, שעלה לג’יפ שלנו?

– אותו בחור שישב לידי ונאם נאום על ירושלים, הוא ולא אחר!

שמחתי מאוד ואמרתי לו:

– בחיי, שיש לי מזל. עתה תן לי לנאום באזניך.

אמר לי: 

– נחום – כל הכבוד! הנה, האוזן הימנית שלי לרשותך.

ישבתי, כפי שישבתי, ודיברתי לתוך אזנו הסמוכה אלי על כל מה שמציק לי:

– על מראה הרחובות והבניינים שאנו בונים – והם אינם מתאימים לנוף הסובב אותם. כל הערים השונות דומות זו לזו, כמו מטפחות־האף שלנו.

– ועל שאנו עוקרים עצי־שקמה בני מאות שנים וזיתים עתיקים; בונים אולמות עם תקרות נמוכות במקום כיפות וקשתות גבוהות.

– כל נוף נותן אופי מיוחד לתושביו ולצורת בנייניו. יש לתת לבניינים צבעים מתאימים לכחול; כי הים הוא הקיר הכחול לכל אורך ארצנו, ויש להתאים את צבעי הבתים לים הכחול. אנו באים לארצנו לא רק מטעמי תועלת חומרית בלבד. גם ליופי יש תועלת.

– ומה לעשות, תגיד, מה לעשות כדי שבחור שלנו יתגעגע לעירו משום שהיא יפה ושונה מעיר אחרת, ומשום שיש בה מגרשים, ככרות ורחובות ציבוריים שהוא רוצה להיזכר בהם באהבה ובגעגועים?

הבחור הקשיב בתשומת לב לקולי העצוב, לא הפסיק אותי. הביט בי, ישר את צוארוני, הרים קווּצת שערות שנשרה על מצחי, נתן לי “מסטיק” ולקח אחד לעצמו, ואמר:

– אתה בסדר. טוב שאינך שותק כמו דג ממולא. נחום, תן לנו לגמור את כיבוש הארץ, אז תראה!

 

חבילה נוספת על מדף הארון    🔗

כשבאתי לאבו־גוש נכנסתי למפקדה, כאדם שנכנס לביתו. הלכתי, כמובן, ישר למחסן. עמי לא היה שם. ודאי יבוא עוד מעט. מצאתי שם בחור אחד, שלא הכרתי אותו; הוא טיפל בסידור החבילות המיועדות לקרובי משפחה. ארז חבילת חפצים בנייר גדול, קשר אותו בשרוך והדביק עליה פתק עם מספר ושם. כשגמר שאלתי:

– ואיפה עמי?

– אינך יודע?

– לא.

שתק רגע ושאל שוב:

– אינך יודע? עמי… שלשום התפוצץ בידו רימון. קטעו לו יד אחת, אחר־כך גם את השניה, והבוקר מת.

גיליתי את גבו של קצין התרבות בני. הוא ישב על ספסל והיה מפנה ראשו ימינה ושמאלה, כאדם שלא נוח לו והוא מבקש לתלות את מבטו על משהו. כשראה אותי ביקש שאשב לידו.

– כן, זה נכון, – אישר בני, – עמי ארב אותו לילה ליד אבן הלגיון. סבר ששני האנגלים יבואו לקחת את הארגזים. ואז זה קרה. לא ידע שקטעו לו את הידים, כי התעורר כשכל גופו, עד צואר, היה מכוסה בסדין כשנוכח לדעת כי אין לו ידים, אמר: שלשום צייר אותי נחום עם שתי ידיים.

נשתתק. בני לגם קצת אויר ובלע אותו, כדי להירגע, נשם ואמר:

– אנחנו צריכים לתפוש את שני הבריטים.

אז סיפרתי לו את שידוע לי על ברלה ועל הדוטורה. הוא הקשיב בתשומת־לב גדולה, כשהוא מרכין ראשו לסוף כל משפט שיצא מפי, במקום שצריכה לבוא נקודה.

– בני, זה מעניין אותך מאוד?

– ודאי! מה אתה רוצה, אנחנו חיים בתקופה מעניינת ביותר. לא כל דור יש לו עניינים כשלנו. לכל צד שאתה פונה, הכל מלא ענין. וכל אדם רואה את עצמו, כאילו עמד במרכז האירועים המתרחשים יום יום.

– נכון מאד. באמת זה כך, אך… – גמגמתי, – אני הייתי חייל בצבא הבריטי. שם ראיתי, כי קצין תרבות, למשל, יש לו תפקיד מסוים – ולא יותר. לכן אני מביט עליך בסקרנות.

– תביט, תביט! כל אחד מאתנו הוא חלק של כולנו.

– אחד־אפס, בני, – אמרתי.

בני חייך והרכין את ראשו: נקודה.

עוד באותו יום עזבתי את אבו־גוש. שלחתי מבט פרידה חם אל המדפים עם החבילה החדשה ויצאתי אל הג’יפ. תמיד אין אנו יודעים איך לחבר את חיי יום־יום עם זכר אלה שנשמטו מתוך חיינו.

 

אל נצרת    🔗

באחד הימים לאחר תום ההפוגה, לאחר אמצעיתו¹⁰ של חודש יולי נזדמנתי לחיפה, מתוך כוונה להגיע לנצרת שזה עתה נכבשה, על ידינו. לא קל היה להגיע לשם. כל המכוניות עסוקות היו בפעולות צבאיות. בעצת מישהו פניתי ללשכת קצין־העיר, וזה יעץ לי לעמוד בפינת רחוב מסויים ולחכות לרכב צבאי שעתיד לעבור שם לכיוון נצרת.

קניתי עתון, אך לא הספקתי לפתוח אותו. אוטובוס צבאי לקח אותי עד סיבוב מסוים ושם הוריד אותי. גם הפעם לא יצא לי לפתוח את העתון. כי התחלתי לצעוד בכיוון שממנו אוכל להשיג קשר לנצרת.

אבל כאן היתה הדרך חסומה בחביות והחיילים לא נתנו לי לעבור.

– זה צבאי, זה אסור, זה חמור. – אמר לי אחד מהם, שלפי פניו הלוהטים, הבינותי כי היה באמצע סיפור שסיפר לחבריו על המורה שלו לספרות. הוא היה במצב־רוח עליז ופנה אלי כשהוא ממשיך לחקות את מורו ולכן שולח לפניו אצבע של הסברה.

הסברתי לו כי אני צייר, ורצוני לצייר את נצרת.

– זה צבאי, זה אסור, זה נגמר וגמור; אתה מצייר, ואני מצטער. אתן לך מסטיק, חבל שאין לי ארטיק – וחזור לחיפה.

הבטתי ימינה, הבטתי שמאלה: מאין יבוא עזרי?

שיירה של טנקים התקרבה אלינו. הם היו גדולים וכבדים ולא נעו על הכביש מחשש קלקול, כי אם לצדו. קנים מורמים, עם דגלונים קטנים ברוח. פתאום נעצר ה“שרמן” הראשון לידנו, אדיר ועצום. הקצין שישב בחרטומו פנה אלינו ושאל:

– מה העניינים?

– זה רוצה שניתן לו, זאת־אומרת, להגיע איכשהו לנצרת, ואינו רוצה אחרת, – אמר החייל שדיבר אתי בחרוזים.

קצין השריון, בחור גדל קומה, רחב־כתפיים ואדום־לחיים, חייך אלי כמו בן־דוד מבטן ומלידה, פנה ואמר לחייל:

– תן לו לעבור. ראיתי את הצל שלו משתטח על הכביש, עם האף הארוך והכומתה על הצד ומחברת הציורים בבית שחיוֹ – וחשבתי כי הוא יצא מתוך “לוֹבּנגוּלו מלך זולו אבי עם המטבּולו…”

– מה־זתומרת? – שאל החייל בתמיהה.

– זאת אומרת, שהכרתי לפי הצל מי הוא, זהו. – ענה הקצין.

הוא הזמין אותי לקפוץ אליו, לשבת ליד הכותרת. הוא עצמו נוסע לנצרת.

ממרומי הטנק כל הכביש נראה אחרת. האוזניים שלי התרגלו לקולות השרשרת – מרוב שמחה, כנראה, נדבקתי בדברת מן החייל שדיבר בחרוזים אפילו כעת.

ומי היה הקצין? זה היה מפקד החזית רמי.

אני מכיר ארז זה משורשו: את הוריו, את דודותיו ודודיו. ישבתי עמם על ספסלי בית־הספר. עתה אני יושב עמו במרומי טנק כבד, גבוה כמו פיל, שמרוב כובדו ולמען קיצור־הדרך הוא בוחר לעשות את דרכו בשדות המשתרעים ישר עד נצרת.

נעים להרגיש כי בארץ שאתה חי בה כל שנותיך, מחכים לך מכרים חייכניים גם במקומות הנדמים לך כזרים.

הטנק נעצר ליד המלון המרכזי בנצרת.

אתה נכנס פנימה, – אמר המפקד – ואני אסע להחנות את הטנק במגרש המיועד לו.

ואת מי אני פוגש במסדרון? את אמו של רמי. כן, אמו באה הנה כדי לנהל מטבח לכל הבחורים שבמלון זה. חגוּרה סינר לבן, מולכת על מטבח גדול, מבשלת מאכלים אמהיים, אופה עוגות, “כמו בבית”. אני זוכר אותה כשהיתה צועדת עם שתי צמותיה השחורות על מדרכת רחוב הרצל 5 הרחוב היחידי שהיה בתל־אביב.

בכניסה לאולם המלון נכונה לי הפתעה נוספת. ליד כוס תה ישב אדם גדול וחזק, בעל ראש ההולך ומלבין. זה היה האלוף יצחק שדה.

אמא של רמי הלכה לפני, להראות לי את חדרי ומיטתי במלון, הלכתי אחריה אל חדר קטן, מסויד תכלת, עם חלונות קטנים בקירות־אבן עבים, כאשר אהבתי.

הנה חדרך. אפשר שתהיה היחיד בו. וזו מיטתך, – אמרה והצביעה על מיטה מוצעת. מתחת למיטה עמדו שני תיקים שחורים. הם מיד קרצו אלי, ממש קרצו, עד שעצרתי נשימתי…

 

ואיפה הדוטורה?    🔗

– מה הם עושים כאן? – שאלתי.

– מי הם?

– התיקים השנים.

– אנחנו לא יודעים של מי הם, – ענתה לי, – יש בהם שברי־חרסים עתיקים – –

– אני יודע של מי הם, – אמרתי, – אבל איך הם הגיעו הנה? ואיפה הדוטורה?

– שמעת על שתי המכוניות שהותקפו היום?

– לא שמעתי.

– הלא אתה מחזיק את העתון בידך!

– נכון, – אמרתי והבטתי בעתון המקופל שבידי.

בעתון היתה ידיעה על יריות לעבר שתי מכוניות קטנות, שגרמו לשני הרוגים ופצוע אחד. ההרוגים שנשארו במקום הרצח זוהו, ואילו הפצוע נלקח על־ידי פטרול בריטי (זה היה בשטח־הפקר). אין יודעים לאן נלקח הפצוע ומה שמו. בין שברי מכונית אחת נמצאו שני תיקים. כאשר פתחו אותם וראו מה שיש בתוכם – לקח אותם רמי לנצרת, כדי להיעזר בסוחר העתיקות רנלדו. אולי על ידי כך יקל לזהות את בעל התיקים שנפצע.

– שמו דוטורה,–אמרתי למארחת, – זה הוא, כשמש בצהרים, כאחד ועוד אחד הם שנים. הוא חוקר עתיקות, ושמו המלא – דוקטור ג’י־אֵל קרנהולץ – יעקב ליב שלמי!

הוצאתי את התיקים. מנעוליהם היו פתוחים. כן היו בהם טבלאות ושברי חרס. על כמה מהם היו טבועים סימני כתיב. כשרציתי לסגור את התיקים, גיליתי שם כמה שבלולים רדומים, בעלי פס־אדום. ובכן, חשבתי, הדוטורה הצליח להגיע לשכם. אבל איפה הוא עצמו?

– רמי, – אמרה המארחת, – תאר לך: נחום מכיר את בעל התיקים. יש להתקשר עם השירות הרפואי הבריטי ולשאול אם הפצוע שמו דוטורה, ולאן הכניסו אותו. – אמרה ופנתה אל העוגות שבתנורים, שכבר התחילו לתת ריחם בכל המלון.

לאחר נסיונות שונים וכמה צלצולים נתקבלה ידיעה, כי הפצוע אמנם מכונה “דוטורה” והוא נשלח לבית־החולים השוכן במנזר אשר בשיפולי נצרת. עוד כמה צלצולים יצרו את הקשר עם סניף בית־הנזירות.

– כן, כאן שוכב הדוטורה, ואפשר לבקר אותו. רצוי לבוא מיד, כדי לא להפריע את מנוחת הצהרים שלו.

התישבנו במכונית ואנו בדרך לבית הנזירות. חלפנו על פני הרחוב הראשי; אלה היו ימים ראשונים לאחר כיבוש העיר. ברחובות הסתובבו בחורים שלנו, תוך הרגשה של התפרקות. בתי הקפה היו פתוחים, גם אזרחים ערביים התהלכו ברחובות. לא נראו כל סימני קרבות. הכנסיות והמנזרים לא נזוקו, כמובן, כלל.

בנצרת היה מרכזו של “צבא ההצלה” הערבי, שתיכנן את כיבוש עפולה, ביתור עמק־יזרעאל לשנים וניתוק צפון הארץ ממרכזה. אל “צבא־הצלה” זה הצטרפו הרפתקנים שונים, אנגלים, גרמנים ויוגוסלבים, שהיו מומחים לשריון ולחבלה. היו בידיהם כלי מלחמה רבים שלא היו לנו, או שהיו טובים משלנו.

והנה, בקרב לא ארוך נפלה נצרת בידינו. קאוקג’י, מפקד “צבא ההצלה”, הצליח לברוח, זנבו בין רגליו, דרך ערוץ בין ההרים וכעת הוא מכה על חזהו המעוטר כפתורים נוצצים ואותות הצטיינות ומשמיע ברדיו דמשק נאומי התנצלות והאשמת אחרים על מפלתו.

עתה נצרת רגועה ושוקטת, רובצת על מדרונות ההרים. הכנסיות והמנזרים מציצים בשלוה מבין עצי זית וברושים, המניעים צמרותיהם ימינה ושמאלה בקצב אחיד, כמו ילדים טובים השרים בחפץ לב מנגינה אחת.

ליד אחד הבנינים האלה, ליד פתח קטן ירוק ומקומר, השקוע בקיר אבנים גדולות, נעצרה המכונית שלנו. היתה זו הכניסה האחורית לבית־הנזירות. משכנו בידית־הברזל ופעמון בלתי־נראה השמיע צלצול שהתחבט בין קירות־האבן העבים. נשמע קול צעדים מתקרבים, ולי היה זמן לתמוה על עצמי כיצד עלה בידי, זו פעם שניה, למצוא “מפתח” למצב בלתי ברור. אמנם, היו אלה מקרים, אך בהתאם לדברי הדוטורה – המקריות והגורל הם הקובעים. אשתדל להסביר את דבריו.

הסברים שונים היו בפי הדוטורה, כיצד להשתלט על מקריות וגורל. פעם סיפר לי כיצד הוא מצליח להשתלט על מצבים קשים. הדרכים שונות ועדינות, וסבור אני, שרק הודות לכשרונותיו כשחקן (!) הן מצליחות בידיו.

פעם היה צריך הדוטורה לעבור גבול ארץ אחת, שהיתה אויבת לשכנתה. זו האחרונה לא נתנה רשות־כניסה לארצה – אם שכנתה נתנה רשיון־מעבר.

– מה לעשות?

לקח הדוטורה את האשרה שלו, שהיתה בלתי־רצויה בארץ זו, אולם הנחוצה לו בארצות אחרות, הניח אותה על כסא והתישב עליה בכל כובד גופו, כשעל פניו נסוכה בת צחוק טובת־לב, כפי שהדוטורה מוכשר לעשות. ניגש אליו השוטר ושאל לרשיונו. הדוטורה חייך כבתחילה ושאל: יש לך גפרור?

עד שהדליק את הסיגריה הנצחית הבלתי־נדלקת שלו – לא ירד מעל פניו חיוכו המלבב, שהלך והתפשט כחלמון של ביצה, שנפל לתוך המחבת.

השוטר בדק את כל האנשים, וכשסיים – רמז לדוטורה המחייך שיעבור ויצטרף אל שאר האנשים, שכבר בדק את דרכוניהם.

בזריזות מבדחת קם הדוטורה מכסאו ובתנועה חיננית הרים בשתי אצבעותיו את הרשיון שהתחמם תחת ישבנו, השחיל אותו לכיסו, כמו מכתב לתיבת־הדואר – ופסע ברגל קלה לעבר הגבול.

ועוד דוגמה:

פעם הלכתי ברחוב סואן וראיתי לפני את הדוטורה צועד וקורא בספר שבידו, מבלי לתת דעתו על הנעשה סביבו. עצר אותו עמוד־החשמל שנתקל בו, פעם שניה – שוטר שהעיר לו לנהוג זהירות, ופעם שלישית – אני.

– דוטורה! – קראתי כדי לעוררו.

הוא הביט על סביבותיו בתמהון על שמפריעים לו – אך מיד שלח אלי, ואל כל האנשים שהצטופפו על המדרכה חיוך של בעל בית חרושת המוצא כי כל העניינים הולכים כסדרם ואם כי, ודאי, יש חסרונות קטנים – הוא מאשר את כל מעשיהם של פועליו. ידיו החזיקו בעדינות את הספר הישן הפתוח, אף־על־פי שלא ידעתי מה הוא ספר זה, הייתי מוכן להסכים אתו כי הוא חשוב יותר מכל הסובב אותו.

 

הדוטורה מספר מה קרה לו    🔗

בפתח השער המקומר עמדה נזירה לבושה שחורים. היא מילאה את כל חלל הפתח. לראשה מגבעת־בד לבנה מעומלנת, רחבת שוליים המזדקרים למעלה. פניה צחים־ורודים כתפוחים במקרר ושחקה סמויה על שפתיה. היא ידעה על בואנו, הניחה לנו להיכנס והלכה דוממה לפנינו. צעדנו אחריה בתוך מסדרונות מעוקלים, מסוידים תכלת, על מרצפות אדומות, ממורקות ומבריקות.

חששתי לשאול אותה לשלום הדוטורה. כל צעד שקרב אותנו אליו, הגדיל את מתח הדאגה לשלומו.

הנזירה שלחה יד ורודה אל בריח־דלת, שנפתחה בלי רעש: על מיטה קטנה, בחדר מסויד תכלת, ישב הדוטורה ישיבה מזרחית, לבוש חלוק לבן, מגבת גדולה לראשו, וביו ברכיו המפושקות, בחסות כרס בעלת ממדים נכבדים, נח מגש שחור; עליו ניצבה קערה עמוקה עם דיסה מהבילה.

כשראה אותנו הבהיקו פניו והרים שתי כפות ידיים תפוחות, כתינוק המקבל הפתעה. מחמת הרגשת רוָחה פּקוּ ברכי, שקעתי וישבתי על הספסל שעמד ליד המיטה.

– דוטורה – מלמלתי – תודה לאל שלא נפגעת קשה.

– לא! – ענה לי – אחרי מכה ראשונה עצמתי עינים. פקחתי אותן – אני בבית־החולים. פשוט כמו להדליק גפרור: צ’יק – וזהו. בין כן ולא – הפרש קטן מאד. כמו אולר מתקפל. קודם זו חתיכת עצם חלקה; אתה לוחץ על כפתור קטן – צ’יק – והנה זהו סכין חד!

– כל־כך פשוט?

– לא! זה תלוי בחינוך עצמי. חינכתי את עצמי בענייני חיים ומוות. או שלא – או שכן. ואני תמיד בעד כן; ואם זה בכל זאת לא – אינני מוותר ונלחם עד הסוף, שיהיה "כן!', – אמר בחיוך והכניס את כף הדיסה לתוך פיו.

– ואיך החיים? – שאלתי, כשאנו נהנים למראה תיאבונו.

– חיים קשים! מאכילות אותי, כאילו הייתי תינוק בן שנה. איך הצלחת לדעת את כתובתי? – שאל והכניס כף שניה לתוך פיו.

– ברלה.

– איפה ראית אותו? – שאל כשהוא מעפעף בעיניו הבהירות מעל לכף השלישית.

– היו שלושה באחד התיקים שלך, העומדים תחת המיטה שלי. איך נפצעת?

– תודה לאל – קבלתי מהלומת נבּוּט יבש על הקדקוד, ולא באקדוח, איני זוכר כיצד הגעתי הנה. אבל לא קבלתי זעזוע־מוח. הוא יושב אצלי חזק. שני החיילים הבריטים, שעקבתי אחריהם, הצליחו להתחמק; הגיעו לחיפה ונמלטו בו ביום באניה. כשאצא מכאן ארדוף אחריהם ללונדון. עוד תשמעו ממני. תגליתי תיכנס לאינציקלופדיה. הן נחמדות מאד.

– מי?

– אינך רואה? הנזירות. – אמר והביט לעבר הנזירה. על פניה היתה בת־שחוק שרמזה, כי הדוטורה הצליח לחמם כאן את כל הלבבות. ליחס כזה זכה גם בין הנזירים בותיקן. הוא הבין את מחשבתי, כי הוסיף:

– הן מדברות איטלקית. ואתה, נחום, נולדת להיות בלש.

– לא, דוטורה. אני תלמידך ולא יותר. – אמרתי, – אתה הסברת באריכות, כי יש להקשיב גם לפעולת הלב והגורל. התיקים שלך מחכים בבית־המלון המרכזי.

– אני שומר כל־כך טוב על התיקים שלי, – הפטיר הדוטורה, – עד שהם הולכים כל פעם לאיבוד. אך יש לי מזל שהם חוזרים אלי מעצמם, כאילו הם קשורים אלי בעבותות גומי. מכל מרחק הם מזנקים לחזור אלי. אילו לא היטבתי כל כך לשמור עליהם – ודאי שהיו אובדים מזמן. אני כבר שייך להם יותר משהם שייכים לי; ולידיעתך, נחום, יש מישהו המעונין שהתיקים יאבדו לי.

הוא חייך חיוך מסויים, שרמז כי יש עוד כמה סודות שלא עמדתי עליהם. הסכמנו כי למחרת בבוקר יתקשר אתי בטלפון ויודיע מתי הוא עוזב את בית־החולים. כשיצאנו הבטתי שוב אל הפתח ותמהתי כיצד יצליח הדוטורה, לאחר ימים אחדים של טיפול ופיטום מידי הנזירות, לעבור פתח זה ולצאת מתוכו שלם.

שבנו לבית־המלון. במסדרון ריחף ריח ארוחת־צהרים, כמו בבית אמא: קישואים ממולאים ברוטב עגבניות, לפתן פירות, סעודה טיפוסית של אמא בישראל.

ליד פתח המלון עמד ג’יפ גדול ואדום, שעוד לא ראיתי כמותו.

– תראו! – קרא רמי ן – הזקן פה!

הג’יפ האדום הזה היה שייך פעם למפקד קאוקג’י. עכשיו הוא של מנצחו, אלוף יצחק שדה – “הזקן”.

 

יצחק שדה    🔗

לאחר ארוחת־הערב ישבנו מסביב לשולחן, ונתבקשתי על־ידי מארחי להראות להם את ציורי. הנחתי כמה מחברות שלי על השולחן; אחדות מהן ממועכות; כמה מהן נפלו דפים מתוכן. הרי הן היו בידי בימים טובים ובימים רעים, כי הרביתי לנדוד בדרכים.

אודה על האמת: לבי דפק בחזקה, כי האיש שישב בראש השולחן היה לא אחר מאשר יצחק שדה, “הזקן”, האיש שדמותו עלתה לפני תמיד, בראותי את הבנים והבנות שלנו. ידעתי – ממנו הם למדו להיות כפי שהנם.

קרחתו של יצחק שדה הבריקה לאור המנורה התלויה. אצבעותיו החזקות עלעלו בדפים. הפכו בניחותא ציור אחר ציור, ציור אחר ציור, כמו מונה שטרות שנפרעו. על פניו עלה חיוך רגוע, וכשסיים הרים אלי עיניים ירוקות, שלא היה בהן רוח של מליצה ולא עליונות שיש באנשי צבא. אדם שלא ציין עצמו משאר האנשים, לא בחיצוניותו ולא בדרכי דיבור, לא במנהגים ולא בלבוש. פשוט, רגיל וחפשי. הוא מצליח לעורר בכל אחד את הרצון להיות אמיתי וטוב, ולסמוך גם על חברו שיהיה כמוהו – נאמן ומסור.

יום אחד עמדתי בפינת רחוב אלנבי בתל־אביב ואכלתי פיתה עם חומוס. והנה אני רואה לידי – “הזקן”. נגסנו ודיברנו. עברה אשה לבושת שחורים – ראתה את יצחק שדה, האירו פניה. הוא ניגש אליה ושאל אותה כמה שאלות.

– זמן רב לא ראיתי אותך. התרגלת? ההצלחת למלא במה־שהוא את החלל?

היא שלחה ידה אל שערותיה שעל המצח, ישרה אותן וענתה במאור פנים. את תשובותיה לא שמעתי.

כעבור רגעים אחדים חזר שדה ועמד לידי. האשה בשחורים הלכה. כשעברה משמאלי במדרכה, שמעתי אותה דוברת, כאשה שרגילה, מתוך בדידות, לדבר לעצמה.

– האיש הזה נפלא. – אמרה.

– בנה היה בפלוגה שלי. הוא נפל לפני חודש. – הסביר לי והמשיך לנגוס בפיתה שבידו.

אדם זה לא הפריז ברגשנות. הוא חונן ביחס אישי גלוי, שכבש את לב כל מכריו.

הראיתי לו ציורים של בנים ובנות שפגשתי בסיורי, שהתרגשתי מהם, כיבדתי אותם ואהבתי אותם, בגלל אותן מעלות שיצחק שדה וחבריו ידעו לגלותן בהם; אם לאור מדורות ושיחות סביבן, ואם בפעולות הקרב. הוא הראה להם את כוחה של הנאמנות; הוא סמך על כל אחד בלב שלם, ללא כל התימרות.

הוא הביט בציורים: קצין המדבר על תכנית הפעולה – וחבריו יושבים ומקשיבים לו ללא כל מורא של הבדלי דרגות. קבוצת חיילים, עם הסוודרים של אמא על מתניהם, רובצים על שולחנות חדר־האוכל לאחר ביצוע פעולה. חייל וחיילת חוטפים כוס קפה ליד דלת המטבח. חיילת מתבודדת תחת הכילה – לקרוא את מכתבה של אמא. בחורים שוכבים בצל משאיות עמוסות מכונות יריה, קוראים ספרים מתוך צפיה לשעת האפס.

כל אלה הם דמויות שרוחו, הדרכתו ופשטותו של יצחק שדה וחבריו נתנו להם את צביונם – והם מרננים את לבות אלה שזכו להכירם.

לקחתי את תיבת הצבעים ואת כסאי המתקפל ויצאתי לצייר ברחובות נצרת. רבים מבינינו, הציירים, ניסו לצייר בנצרת – אך תמיד הפריעו לנו אנשי העיר. עתה ישבתי בסמטאותיה וציירתי בנחת. עצי ברושים, נזירות וכמרים בגלימות רחבות שוליים – היוו כתמים כבדי־משקל על רקע הצבעים הבהירים של הנוף. הפעמונים בכנסיות צלצלו והודיעו על שעות יפות שחולפות בין הרי נצרת.

לפנות ערב יצאנו, מארחי ואני, לטייל ברחובות העיר. בתי־הקפה היו פתוחים ונשמעו מתוכם קולות גרמופונים. על השרפרפים הקטנים ישבו בחורים שלנו, מפשקים ברכיהם, ומסלסלים את שפמיהם הקטנים ומנסים לעשן נרגילות צבעוניות.

תושבי העיר הסתובבו ברחובות. כשפנינו אליהם ענו לנו ברצון, אך הורגש בתנועותיהם ובקולם הסתגרות מסויימת. אנשי כמורה ונזירים עברו בקבוצות, מנפנפים גלימותיהם הארוכות. קירבנו כמה שולחנות ושתינו קפה ריחני. הבטתי סביבי; היה שלום מסביב.

 

סיפור על שלושה שיצאו לצייר או נס שש הפיתות    🔗

– איזה צרות היו לנו, הציירים, – אמרתי, – כשהיינו באים הנה לצייר: כך היה גם בסימטאות ירושלים, יפו וחברון.

– ספגתם מכות מן הערבים? – שאל אותי רמי בדאגה מוגזמת, כדי לגרות אותי לספר.

– כמו כלום! למדנו לצעוד ליד קירות הבתים, מוגנים לפחות מצד אחד. פיתחנו שורת טכסיסי זהירות: לא להיעצר, להסתכל בחופשיות, כדי לא לעורר תשומת־לב מיותרת; ויחד עם זאת – לא להראות סימני פחד. וכל זאת בערים כירושלים, יפו, חיפה ונצרת; ערים שיש בהן אלפי נזירים ואנשי כמורה – ומגדלי כנסיות ובתי־מנזר, המייצגים את אחוות האנוש. לא רצינו לצייר רק יהודים קודרים בבתי־כנסת או ליד הכותל־המערבי. רצינו לצייר את ערי הארץ וצביונן השונה. את ארץ התנ"ך.

– אז שילמתם בעד זה? – שאל רמי, כשהוא נועץ בי את אישוני עיניו הירוקים, כדי להמריץ אותי.

– לפעמים היה מתגלה, בדרך נס, ערבי טוב־לב, שהיה נושא נאום הגנה עלינו, הציירים, שאינם גורמים כל נזק. היה תענוג לשמוע אותו, בין חמורים וגמלים נדחקים, בין ערימות פירות, ירקות וזבל טרי. לסיום, לשם הגדלת הרושם, היה משמיע קול נחירה אל מול האנשים שכיתרו אותנו: “וכי לא תתביישו, אנשים?”

אנו הציירים תלמידי “בצלאל”, רצינו לשוב לארץ זו בנפשנו, להכיר אותה ולאהוב דווקא אותה. חיפשנו את התנ"ך לא בכתובות עתיקות כי אם בנופים. רואים סלעים או עצי שיקמים או תלבושות מזרחיות – מבינים יותר טוב את הנביאים שלנו.

– זה ברור, – אמר רמי, – אז ספר כבר את הסיפור.

– פעם אחת, לפני מלחמת־העולם הראשונה, החלטנו, שלושה ציירים, לצאת לימים אחדים לצייר בסביבות ירושלים. לקחנו בדים, צבעים, כד מים – והעמדנו רגלים. הגבוה בינינו היה סמיונוב, צעיר מרוסיה הלבנה, צמחוני, תלמיד נלהב של תורת הסופר הרוסי טולסטוי, שחילק אדמותיו בין האיכרים, ששאף לחזור אל הטבע ושלל כל אלימות ושלטון. סמיונוב דיבר רק רוסית והיה משכנע את כולם ללכת בעקבותיו; וכשלא הבינו אותו היה מחרף בבריטון החזק שלו ברוסית, במילות הקטנה, כשהוא מצרף לדבריו חיוך טוב־לב ומאיר־עיניים. למשל: אשבור לך את הראשצ’יק שלך. או: אתן לך בקיבונת הקטנה שלך…

השני בחבורה נקרא טבעוני, צייר בחסד עליון, כחוש ואוורירי, בן חזן מליטא. אתם יודעים כבר: “סין” במקום “שין”, “סירים” במקום “שירים”. ידע לשיר, בקול טֶנור יפה, הרבה שירים (סירים) ששכח את מילותיהם. וכולם נשמעו בפיו כצירוף ארוך של “אוי־אוי־אוי”… ושלישי, אני עבדכם, שידע לדבר איך־שהוא ערבית.

היינו ב“בצלאל” בחורים מארצות שונות: רוסיה על פלכיה השונים, בולגריה, פולין, רומניה, ליטא, אמריקה, תימן, גרמניה, אוסטריה ויון. הדבר שאיחד אותנו היה הנוף. האהבה והגעגועים לנוף המזרחי, המכיל בתוכו את כל סיפורי התנ"ך שאהבנו. היתה זו בעינינו שליחות לצייר את הנוף. שליחות זו היא שהצליחה ללכד את כולנו, הזרים, זה לזה בשפות ובהרגלים.

יצאנו לבין ההרים – וסמיונוב פקח את עיניו, היסב ראשו לכל עבר – ויצא מכליו. הוא היה כמו ביצה מתבשלת במים רותחים, שבעלת־הבית שכחה להורידה מן האש; הביצה קופצת, שוקעת, נעה ימינה ושמאלה, ואין לה מנוח.

– איזה יופי! והשבילצ’יק הזה נפלא! – קרא בקול רם.

הוא עטף סביב ראשו מגבת, כדי להיות דומה לדמות מזרחית, צעד צעדים גדולים, הניף זרועותיו, הלך לפנינו ושר במלוא גרון.

– ווֹלגֹה וֹולגַה – מאַט רוֹדנאַיה! אתה רמי, ודאי מכיר שיר זה (כל הצברים מכירים אותו).

– טבעוני הלך לידו, נתון בתוך עצמו, מביט סביבו, כאילו מציץ מתוך סדק, ושר משהו לעצמו; משהו, שכל מילותיו היו אוי־אוי־אוי, אך המנגינה היתה מתוך תפילת ימים נוראים.

לאחר שעתיים הגענו לכפר ערבי. קרבנו למלא את הכד מים מבאר בעלת שוקת נוזלת, עזים שחורות ובוץ. נשים ערביות ענודות תכשיטים, שהרונים וצמידים, שאבו מים ומילאו כדים גדולים ושחורים.

פתאום חדל סמיונוב לשיר. הוא ראה ערביה צעירה ותמירה מתכוננת להציב כד־מים על ראשה. בבת־צחוק נדיבה מהר הטולסטואי לעזור לה. הערביה הרימה קול זעקה וכיסתה את פניה בשולי שמלתה, וכל צמידיה צלצלו כמו פעמון לפני הרמת המסך.

מיד עטו עלינו כמה ערבים. סמיונוב קידם עצמו למולם בצעדים רחבים, וברוסית רהוטה, מתובלת חיוכים ותוספת תנועות־הסברה בין־לאומיות, ניסה להרגיע אותם. מאחר שלא הצליח לשכנע אותם בתום לבו, תפס בכתפי והציב אותי לפניהם: “דבר, דבר, נחום!”

הערבית שבפי הצליחה להרגיע אותם. אז הראה סמיונוב הטוב על כיסו הימני שבלט ממכנסיו ואמר: “ביבליה!”

בכיס מכנסיו היה תמיד ספר תנ“ך קטן ברוסית. כוונתו היתה להסביר, כי גם בתנ”ך יש סיפור על גבר העוזר לנערה ליד באר.

אז קרב ערבי אחד, כזה בעל־שפם, ושאל בקול מעשי:

– ומה יש לחוַג’ה (אדון) בכיס השני?

סמיונוב הוציא מצלמה קטנה, הראה אותה לערבים, ואמר:

– זה הכל, גוזלצ’יק שלי.

לאחר שהערבי נוכח לדעת, כי אין לסמיונוב אקדח, כפי שחשש קודם, קרץ בעל השפם בעין מבינה והזקיף בנחת את שפמו הימני. דוקא כשבאה ההרגעה – נכנסה בלבי הדאגה לגורלנו. דומה היה לצלצול המטבע בקופסת הטלפון הציבורי – זה האות כי הנה תיכף תתחיל שיחה שאינך יודע את תוצאותיה.

הערבים התפזרו ונעלמו. קנינו פיתות אצל האופה. סמיונוב היה עליז כתינוק ושיכור מקסם המזרח. הוא לקח את הפיתות וטמן אותן במגבת שעל ראשו; התניע מותנים, כאילו נשא כד מים כבד, ואנחנו צעדנו אחריו.

הפיתות האלו הצילו את חייו!

אך עברנו גבעה ראשונה – אני רואה כי בדרך עומדת מולנו קבוצת ערבים; תריסר במספר, עמדו דום, כאילו רצו להצטלם. כשהתקרבנו אליהם התחלקו לשתי שלוחות, ואילו אחד, שנשאר באמצע, התקדם אלינו, ועוד מרחוק התחיל לדבר אלינו בהתנעת ידים והרמת גבות עינים, כדי שנסיח דעתנו מאלה שהתפלגו בינתיים והתחילו להקיף אותנו. עוד הוא מדבר – מצאנו עצמנו מוקפים על־ידי הערבים; פתאום שמענו קול גניחה – וסמיונוב החבוב נפל לאחוריו, פשוט־ידים ורגלים, כשפניו מכוסים דם.

הערבי בעל השפם, הוא שהלם בנַבּוּט (אַלה) על ראשו של סמיונוב.

ללא תוספת של מילות הסבר, תפסו אותנו בזרועותינו, ובאיומי סכינים מול גרונותינו לקחו מאתנו את ארנקי הכסף, המצלמה, את השעונים ואת הנעליים. אנחנו בינתיים גחנו לטפל בפצוע. ידינו כוסו דם – אך סמיונוב נשם במנוחה.

שש הפיתות, שהיו על ראשו, הצילו את חייו. גולגלתו לא התנפצה, כי הפיתות ריככו את מחץ הנבוט.

בעל השפם לא הרפה מאתנו; הוא תבע גם את המכנסים שלנו. כשרון הדיבור שלי לא הצליח לשכנעו כי יוותר עליהם. שלושתנו עמדנו יחפים, מלבינים בתחתונים. טבעוני, שהיה כל הזמן כמסתכל מן הצד, נהנה מדריכה על אבני חצץ ברגליו היחפות ואמר: “אנחנו ניראה כמו רובינזון על האי”. הם החזירו לסמיונוב את התנ"ך הרוסי והסתלקו להם.

אותן שנים לבשנו תחתונים ארוכים, עם שני שרוכים בתחתיתם.

בזאת לא נגמר טיולנו.

פסענו קדימה, עד שהגענו לשלושה אהלים שחורים שעמדו ליד הדרך. סמיונוב, שהתאושש ואמונתו באדם לא נשברה (בהתאם לתורתו של טולסטוי, האומר, כי יש לקבל את החיים גם על כל מגרעותיהם), צעד ונכנס לאוהל הראשון לבקש מים.

הערבי הזקן קיבל אותנו בסבר פנים יפות, בהתאם למסורת קבלת־האורחים של אנשי המזרח, וכיבד אותנו בקפה שחור. כששמע מפי את קורותינו, יצא לחפש את המתנפלים, שלדבריו הוא מכירם, וחזר לאחר רבע שעה. הוא הצליח לשכנע אותם – לא תאמינו – והביא את המשקפים העבים של טבעוני. כי טבעוני בלי משקפים – היה כפיל בלי חדק, כאקדוח בלי הדק. גם את תיבת צבעי השמן שלי הביא, וזה היה כנס מן השמים; כי אני שמתי את המטבעות שהיו לי (עכשיו תבינו, כמה אני זהיר במעשי), בין גזרי הבד לציור שנמצאו בתיבה.

הנה כך יצא כי לא שינינו את תכניתנו. כיוון שהיה לנו כסף – נשארנו לגור ימים אחדים באוהלו של מחמוד זכור לטוב (זכרו שאמרתי ‘זכור לטוב!’), ועמדנו על טעמם של חיים בתוך הווי תנ"כי.

הכינונו תחבושת נקיה לסמיונוב, שכבנו על שטיחים עשויים צמר גמלים מעלי ריח מיוחד. באותו אהל שכבה גם עז שחורה, שהקשתה ללדת. טיפלנו בה באהבה. סמיונוב קרא לה שמות חיבה, כמו “יונתי, נשמתי”, ואילו טבעוני שר לה שירים חסידיים – “אוי אוי אוי”.

בשעות היום ציירנו את הנוף הסלעי הקשה, שהיו בו כמה עצי זית עתיקים ומעוותים, ושבילי קוצים ביניהם. טבעוני שתק, מרוב דביקות בזמן עבודתו, וצייר במכחול דק ובפירוט רב את גזעי הזית המעוקמים. ואילו סמיונוב שר בקול רם, כזמר אופירה “וולגה, וולגה”, ובמכחוליו העבים, בעזרת קצה מגבת רטובה, היה עושה כתמי צבע גדולים.

למחרת היום, כשחזרנו לאוהל, מצאנו כי העז המליטה שני גדיים, שכבר ידעו לעמוד על רגליהם הרועדות. הם היו נחמדים מאד וטבעוני יצא מכליו. הוא חיבק אותם, רקד עמם ושר: “אבינו הזקן הלך לסוק אוי אוי אוי, אוי תרי זוזי”. למחרת לא יצא אתנו לצייר. ונשאר לפנק את היולדת ובניה.

גם סמירנוב נדבק מהתלהבותו של טבעוני, כמו חסיד מרבו, וברגש רב הכריז באזני, כי העז היולדת הזאת – היא ממש כמסופר בתנ“ך. לחיזוק דבריו הוא טפח על כיסו, שהתנ”ך הרוסי בלט שוב מתוכו.

אמרתי לו כי למדתי תנ“ך בגימנסיה “הרצליה”. לא קיבלתי, אמנם, ציון משובח, אבל עד כמה שאני זוכר אין בתנ”ך סיפור על עז יולדת. הוא התרעם וענה לי, כי הגימנסיה שלי היא “בורגנית” וכי, חבובצ’יק, אם הוא אומר שיש – סימן שיש.

כעבור יומיים חזרנו לירושלים. מחמוד הושיב את סמירנוב על פרדה, שאחד מנעריו הוביל עליה ירקות העירה. סמיונוב עוד נחשב כחולה וכולנו פינקנו אותו. הוא טלטל בקצב את שתי רגליו הנתונות בתחתונים ושר: – ווֹֹלגה, וולגה! – – –

– יפה, יפה – אמר יצחק שדה בחיוך, משום שסבר כי הגעתי לסוף סיפורי.

– אבל רגע! – אמרתי – רבותי, זה עוד לא הסוף:

ברגע שנכנסנו לתחילתו של הרחוב שלנו בירושלים, רמז לנו סמיונוב ממרומי מושבו על הפרדה שנשתוק – והצביע על ערבי אחד שהלך לפנינו.

– חבּובּונים – לחש סמיונוב – אלה הנעליים שלי. אני מכיר אותן, אפילו מאחוריהן!

כאן עשיתי הפסקה בסיפורי – נהנה למראה הגבה המורמת בתמיהה מעל עינו של רמי – וגמעתי בנחת גמיעה אחרונה מספל הקפה שלי.

– אז מה היה הסוף? – שאל רמי.

– הקפנו את הערבי משלושה עברים (כמו שאתם, רבותי, את קאוקג’י). היה זה אותו ערבי שהלם בנבוט על ראשו של סמיונוב. לא אמרנו אף מלה אחת? פשוט, ניצבנו סביבו אילמים כשלושה ספינקסים.

 

סופו של מעשה בנעליים    🔗

ניצבנו סביב הערבי, אלמים כשלושה ספינקסים. והוא, בלי לומר מלה, מסר לידינו את המכנסיים, שעטפו בתוכם שני זוגות נעליים שלנו. את המצלמה, השעונים והכסף – הסביר לנו – לקחו השותפים שלו: ואגב, הוא גילה לנו, כי אותו מחמוד זכור לטוב, זה שהתארחנו באוהלו – הוא המנהיג שלהם.

בזה סיימתי את סיפורי.

רמי חייך, שלח אצבע שלו, נתן אותה תחת עינו הימנית, משך בה למטה את העפעף התחתון ואמר:

– נחום־בעיני! (תנועה ערבית שפירושה – אין אני כל כך טפש, שאאמין לדבריך; יש לי עין פקוחה).

יצחק שדה פרץ בצחוק.

– נו, – עניתי, – מה’תם’רוצים? כל סיפור המגיע לקיצו, משנים אותו בהתאם לשומעים. ואתם, רבותי, מפקדי צה"ל, משחררי נצרת, רגילים שכל מעשיכם נגמרים בנצחון הטוב על הרע.

– אבל איך הוא נגמר אצלך באמת־באמת? – שאל יצחק שדה.

– טוב, – עניתי באין ברירה – חזרנו הביתה בלי מכנסים. כשבאנו לרחוב חששנו פן נפגוש בו מכרים; התחלנו לרוץ על בהונות רגלינו היחפות, כמו רקדניות, כיסינו את ראשינו בתמונות שבידינו, וככל¹¹ שהתכופפנו יותר, חשבנו שאנו פחות נראים לעין.

סמיונוב מצא אצלי זוג מכנסיים שהגיעו עד למטה מברכיו, וטבעוני הופתע כשמצא במזוודתו שמתחת המיטה, שני זוגות מכנסים. הוא, מעולם לא ידע מה יש לו ומה אין לו.

הלכנו כולנו ימים אחדים בנעלי־בית – עד שירדנו לשוק הבגדים הישנים בירושלים העתיקה וקנינו נעליים משומשות – אך האמינו או לא,– סמיונוב מצא שם את נעליו שלו. היו גדולות שכאלה. שעונים חדשים לא קנינו. התרגלנו לחיות בלעדיהם (כמו בתנ"ך), ואילו התמונות שהבאנו מהרפתקה זו – הן היו תלויות מעל מיטותינו וגרמו לנו תענוג. ראינו בהן נופים, בלי יהודים קודרים – שנשמו אלינו ברוח תנ"כית. סמירנוב היה מצביע עליהן ומכריז בקולו:

– ביבליה!

אז הבהבו אלי משקפיו של יצחק שדה, והוא אמר:

כולנו חוזרים. לפני שכובשים את מה שהיה לנו – צריך קודם לאהוב את שהיה לנו. זה חשוב כמו דלק לטנק.

רמי קם, התמתח ואמר:

– ועכשיו, כשמדברים על דלק, נלך לאכול ארוחת־ערב. אמא מחכה לנו.

באותו רגע הרגשתי טפיחה בכתפי – חזקה אך כדאית: בזכותה הגעתי לכפרים הדרוזיים, שהקרבות בם נגמרו ועתה הם בידינו.

ובכן, זה שטפח היה ידידי רכבי, קצין המחוז. הוא יוצא מחר לביקור בן יומיים בכפרים הדרוזיים, והריני מוזמן בזאת להילוות אליו. זו הזדמנות להכיר אותם ובזכותו לא יסרבו לי זקני הדרוזים שאצייר אותם (כידוע, הדרוזים מחמירים במנהגיהם). לאחר מכן אוכל לשוב לנצרת ולהמשיך לצייר בה.

לאחר ארוחת־הערב נכנסתי לחדרי הקטן, המסויד תכלת והפונה אל סימטה שקטה בין בתי המנזר. המארחים שלי, החברותא, בית־הקפה המלא בחורים עליזים, נופי נצרת, שני התיקים המציצים אלי מתחת למיטה, ויום המחרת הצפוי לי בין הדרוזים – כל אלה נתנו בי רצון להודות על הימים הרחבים והמאירים שעמדנו בהם.

הייתי תמים. לא ידעתי על האכזבה שמחכה לי מחר.

 

בכפרים הדרוזיים    🔗

למחרת הבוקר יצאנו אל הכפרים הדרוזיים.

נכבדי העדה הדרוזית חיכו לבואו של רכבי וקיבלו אותו בכבוד ובנימוס רב. הם עמדו בשתי שורות והניחו לנו להתקדם אל עבר אחד הבניינים. אנשים נשואי פנים, קומתם זקופה, מדברים מעט, בשקט ובהטעמה. בכפרים עוד נראו סימני הקרבות שקדמו לכיבושם.

הכרתי את הדרוזים כשהיו באים לטבריה, בימי חג שלהם, לעלות לרגל אל קבר יתרו ליד קרן־חיטין. היו באים בסירות עמוסות גברים מזוקנים, עם מצנפות לראשיהם, לבושים חלוקי משי; עמדו צפופים וזקופים כפסלים. הסירות היו מחליקות על המים הצלולים, והדמויות שבהן הצטלמו בהיפוכן במים השקופים. הכל נראה לא־מציאותי, אגדתי. הם דיברו בשפה משונה, בהתקדשות של אנשים היודעים כי מוטל עליהם תפקיד מיוחד – לא רק טיול וסעודה בשדות. הייתי מכוון את ביקורי בטבריה לימי חג אלה.

– אתה יודע, – אמר לי רכבי, – אני קצת קראתי עליהם. אתה יודע, הם מאמינים כי משה רבנו הוא אחד מארבעת האנשים שאלהים התגלם בתוכם. הם מאמינים בחמש דרגות: השכל, הנפש, המילה, הכנף הימנית והכנף השמאלית.

לא התימרתי להבין מה הן הדרגות האלה; המלים יפות, דמיוניות והן התחברו בעיני עם דמויות הדרוזים הזקופות והדורות־הפנים. בהמלצתו של רכבי, הסכימו כמה מהם לעמוד לפני כדי שאצייר אותם. ונדמה לי כי אני הצייר היחיד שצייר אותם.

לעת הצהרים הגענו לכפר גדול; קהל רב חיכה במגרש הציבורי לבואו של רכבי. אחר־כך הוזמנו לאחד הבניינים, ובו חיכתה לנו סעודה חגיגית. על שולחנות מוארכים בשני אולמות היו ערוכים מגשי נחושת גדושים מאכלים מזרחיים ריחניים, פיתות, פירות ומשקאות. המסובים אכלו בנימוס רב ובטוב־טעם של אנשי שיחה נאה. מדי פעם נשאו את עיניהם האפורות אל פני האורח.

רכבי הודה להם, לאחר לגימת הקפה השחור, בדברים קצרים בשבח ההבנה והידידות הנרקמות בין שבטי הדרוזים וישראל המשתחררת. הוא הזכיר להם מה קרה כאשר הקיף גדוד דרוזי של צה"ל כפר אחד, שמתוכו ירו כפריים דרוזים לעבר אחיהם. קצין ישראלי ראה חייל דרוזי שלנו, שנורה על ידי אחיו. הקצין רץ להציל את הדרוזי הפצוע; הלה ניצל – אך הקצין הישראלי נפגע ונהרג.

– יש לשמור על ברית־הדמים שכרתנו בנאמנות וגבורה – אמר רכבי.

 

המקריות המנחה את חיינו    🔗

למחרת אחרי הצהרים יצאנו להשקיף על פני הכפרים. נכנסנו לבין שדות חרולים. רכבי ניסה להסביר לי מה הן “הכנף הימנית” ו“הכנף השמאלית”, אך פתאום נשארתי תקוע במקומי, כמסמר שקיבל מהלומת פטיש בראשו.

– מה קרה? – שאל רכבי.

הצבעתי ללא מלה על שיח חרולים שעמדנו לידו. על ענפי השיח היתה דבוקה בצפיפות משפחה גדולה של שבלולים קטנים, שכבר סיימו, עם שעות הערב המתקרבות, את יומם והיו דבוקים בצניעות זה ליד זה במחרוזות על הענפים. על כל אחד מהם היה קו אדום.

– קו אדום. – אמרתי לרכבי.

הוא הביט בי כאילו נטרפה עלי דעתי בגלל גילוי סודות הכנף הימנית והכנף השמאלית.

ובכן, לא רק במזרחה של שכם יש שבלולים עם קו אדום. עשיתי משגה שנשענתי על פרט זה – מבלי להיווכח בנכונותו. חביבי, לא פשוט להיות בלש וחוקר! ועל סמך משגה זה הנחיתי את הדוטורה; ואך הודות למקרה – פשוט מקרה, מקרה בלבד! – הנחיותי לא הזיקו לעת עתה לאיש.

לו עמד שורפלד לידי אותה שעה, בשדה החרולים הזה! כבר אי־אפשר לסמוך גם על ספר מדעי! האם המדע הוא מדע או לא מדע? חשבתי: אני מת, אני מתמוטט. והמדע איננו אמת.

אך כעבור רגע – כוחו של מקרה? – איני יודע איך, הרגשתי, כי צמחו בלבי סקרנות ואהבה לעולם החלזונות. כאילו הייתי בין שתי כנפיים באותה שעה של אחר־הצהריים ודמדומים – בין כנף ימנית לכנף שמאלית, ובאמצע סקרנות ואהבת טבע.

גחנתי ולקחתי לכיסי כמה מן השבלולים האלה. ותוך הקשבה לדברי רכבי צעדתי ובלשתי גם אחרי שבלולים ממין אחר. מצאתי שם עוד שני מינים ואספתי גם אותם. נחמדים היו בחלקלקותם, בצבעם ובצורתם. 

 

קצת על עולם הקונכיות    🔗

מאותו יום בהרי הדרוזים כבר עברו שנים. עתה, כשאני כותב דברים אלה, עומדות לצידי קופסאות שבלולים בארון הספרים שלי. הם נתונים בקופסאות בהתאם להוראות של אחזקת קונכיות באוסף (“מדריד להכרת רכיכות”, הוצאת “ספרית השדה”).

יוצא שוב, שהדוטורה צודק: המקריות מנחה אותנו בחיינו.

מאותו יום, לכל מקום בארץ, ההולכת ונכבשת על ידנו וגדלה מיום ליום, שהייתי בא לצייר בו, הייתי מתפנה לחפש בשדות גם שבלולים. ככל שאני אוסף אותם, אני אוהב אותם יותר.

נתבונן למשל בקונכיה הפשוטה והנפוצה אצלנו ביותר: פחד מעולם גדול ואכזרי הכריח את הרכרוכית הזו למאמץ עצום, לחכמה, לזהירות, לדיוק ולטעם טוב, כדי שתבנה לעצמה בית קטן, שיגן על גופה הרך, הרירי. ביתה – הוא בטחונה.

כמה יפים ומדוייקים פיתולי הקונכיה, ההולכים וגדלים, עד שהם מגיעים לפתח שלה. שימו לב: פתח היציאה הוא תמיד בצד ימין. נעים להעביר את האצבע על חלקת הקונכיה, וליהנות אותה שעה מצבעו, ברקו וחלקלקותו של החומר, ממנו היא עשויה. לא לחינם האמינו העמים הקדמונים, כי אלילת היופי יצאה מתוך קונכיה.

יש קונכיות, העושות כל שאפשר כדי להיות פשוטות ובלתי ניכרות – ויש מתגנדרות בהבלטת זיז או שניים, או שהן מאריכות את עצמן כעין מקדח. ויש כאלה, שמזדקרים מהן קוצים כחניתות, והן נראות כקיפודים שהסמירו קוצים מטילי פחד. ויש שאינן כפולות, עשויות שתי צלחות,

אלא צלחת¹² אחת בלבד. יש שבלולים, שגודלם – כשהם מבוגרים – מילימטר אחד (!), ויש שבלולים גדולים – בני שמונים וחמישה סנטימטרים, שאפשר לעשות בהם אמבטיה לתינוק… יש שבלול, שצורתו כצוללת. יש בו תא מיוחד, המכיל אויר. כשהשבלול מריק מתוכו את האויר – הוא צולל. כשהמציאו את הצוללת קראו לה “נאוטילוס” על־שם השבלול הצולל. יש שבלול, שמשורטטים עליו קוים, היוצרים אותיות עבריות: אלף, בית, שין ואותיות אחרות. ראיתי אחד, אצל אספן השבלולים התל־אביבי אריה הדר, שכתוב עליו “שדי”. שבלול זה נקרא “שבלול עברי” (Voluta Hebrea).

ישנם שבלולים בעלי צבעים וציורים יפים – כאילו היו קטעי שטיחים פרסיים.

מונים כיום בעולם 89 אלף מיני שבלולים. וכמה מהם נדירים מאוד. וערכם של אלה רב כל־כך, ששומרים אותם בכספות בבנקים!

הקונכיות המרוקנות, מונחות כפרחים מאובנים שנשרו. הן מאירות בצבעיהן וברקן – והעין נהנית לעבור מאחת לשניה ולעמוד על יחודה ויופיה של כל אחת ואחת.

 

ימים טובים בנצרת    🔗

כשחזרתי לפנות ערב למלון בנצרת, מצאתי את אמו של רמי, לבושה בבגדי־העבודה שלה, סינר לבן ארוך וחיוך נרחב על פניה. היא הביטה בי כאילו נודע לה, כי עוללתי איזה מעשה שובב. כשהעמדתי פנים תמהות סיפרה, כי הבוקר היה כאן הדוטורה. בא לקבל את התיקים. ואילו היום הוא כבר “עף” לאיטליה וללונדון.

– איש מדע נחמד ובעל הליכות יפות, – אמרה.

כמובן, ה“בנדיט” הזה, עם ה“קונצים” שלו, ידע לכבוש גם את לבה.

היא השקתה אותו תה והאכילה אותו עוגות משבעה מינים שונים, כי אותו יום היה יום־הולדת לשבעה בחורים. ולכל אחד הכינה עוגה ממין אחר. הוא נכנם בשיחה עם יצחק שדה, והסביר לו, כי בהיסטוריה מושל תמיד הגורל והמקרה – וזוכה – אמר – אותו צד, שהכשיר עצמו לנצל לטובתו את המקרים הטובים, או הנמצא בחברת אנשים, הנאמנים איש לאחיו עד הסוף. "והוא דיבר גם עליך בחיבה, שיבח את ציוריך. הוא ימליץ, שיוצגו בותיקן, ברומא – – – והביע דעתו – – – כי יש לך, כנראה, גם כשרונות בלשיים – – – ", סיימה ואמרה.

כשאמרה זאת, רציתי, כי האדמה תפצה פיה ותבלע אותי חי. כשרונותי הבלשיים! השבלול בעל הקו האדום! אפילו אזני אדמו מבושה.

– ואתה יודע? – הוסיפה מבלי להרגיש בכך – על אחד התיקים שלו עמד חלזון קטן, הניע משושים, והדוטורה פיזם לו “ברלה ברלה” ואמר, כי בזכות שבלולים כאלה אתה ידעת מאין באו שני האנגלים, ובזכותך הוא יודע היכן לחפש אותם.

שחקתי. “לא היה לי לב” לספר לה על אכזבתי.

לו היה אומר לי מי שהוא אותה שעה, כי, בכל זאת, בעזרת השבלולים אני עתיד לדעת את שמותיהם וכתובתם של שני בריטים – ודאי לא הייתי מאמין לו.

שהיתי בנצרת כמה ימים, כמתוכנן. ישבתי בסימטאות וציירתי שערי כניסה ירוקים לחצרות סגורים, שצמרות עצים עמוסי פירות גולשים ויוצאים ונתמכים על גדרות האבן שלהם. הייתי מקשיב ולא מקשיב לנעשה סביבי, ונותן את עצמי – לפי ביטויו של סמיונוב – “להתמזג עם הנוף”.

לפעמים היו נעצרים מאחורי סקרנים מתושבי העיר, הסתכלו בעבודתי, בשקט, בלי מתן עצות וחוות־דעת – והולכים בשלום, כשברכתי האילמת מלווה אותם. אפשר לחיות. כמה נשתנו הזמנים! נצרת חופשיה ופתוחה לכל, כמו חידת מבוך שנפתרה.

 

לקול שידור החדשות    🔗

באותם ימים היינו נעצרים בשמחה ובלב פועם לקול שידור החדשות מרדיו, שבקע מחלון פתוח, מבית־קפה, או מאוטובוס חולף, תוך תקווה לשמוע את ההודעות מן הקרבות ומן הנצחונות. מכונית היתה נעצרת לקול “אות־הזמן” להשמעת חדשות. סבל היה מציב עגלת־יד שלו, ומחכה תוך נעיצת עיניים בחלל שלפניו. שוטר – מרוב קשב להודעה – שכח להוריד את ידו, שהיתה שלוחה לכיוון התנועה, ואשה שיצאה למרפסת לתלות את כבסי התינוק על החבל, אצבעותיה מטפלות בכותנות הקטנות, מסיבה ראשה לעבר הדלת, כדי להיטיב לשמוע.

בכל צד, שהעין פנתה אליו, היתה הרגשה כי יהיה טוב. מלוא הלוגם. כל אדם חש, שהוא חלק מכלל. כל אחד הרגיש עצמו שותף. רק עמים משתחררים מעול זרים מרגישים כך. ואין זה קורה¹³ בכל דור.

בצעדים מאוששים, ככל ההולכים ברחוב באותם ימים, הלכתי לבית־הדפוס, שבו היו נדפסות כרזות שונות של צה"ל. ירדתי בשתי מדרגות ועמדתי ליד מכונת ההדפסה, שעסקה בהדפסת כרזה. על הגליל הגדול והשחור ראיתי את הציור שעשיתי לכרזה: חיילים שלנו יושבים בתעלה חפורה. ליד הרובים מוטלים רימוני־יד וספרים. צפורים שנבהלו מכדורי הרובים מתעופפים מעליהם; זו היתה כרזה, הקוראת לבנים שלא לקפוץ מתוך החפירות שלא לצורך.

ליד החלון עמד פועל דפוס, שחוח על שולחן עופרת. טיפל בצבת שבידו בהחלפת אותיות – בשורות האמצעיות בלבד. העליונות והתחתונות קבועות היו: הודעת אבל מטעם צה"ל, על מות. ואילו בשורות האמצעיות, שם מחטטת הצבת שבידו ומכניסה, אות אחר אות, את שורות שמות הנופלים החדשים.

מדי פעם היה שולח פועל הדפוס את ידו לכיסו, מוציא את המכתב, שקיבל לאחרונה מבנו, חוזר וקורא בו.

 

יהיה טוב    🔗

ישבנו, שני ציירים, ליד חוף הכנרת וציירנו. האביב של שנה זו זכור בשפע הפרחים שבו. עוד לא היתה שנה ברוכת פרחים כזו אחריה.

מעל הגג השטוח של בנין בית־החולים, השמיע הפטיפון מנגינות של באך. הקולות התלכדו במרחבי טבריה, והלכו והתפשטו על פני הכנרת. הם הגיעו עד לעברה השני של הכנרת, זו שהריה מצטלמים במהופך בתוך המים החלקים. רק ראשי שיירות דגים שוברים ומנציצים את פני המים.

קריאות הדייגים וקול שקשוק המים בדפנות סירותיהם היו רקע משלים לרוחב המנגינה.

מדי פעם היו מופיעים מעל גדר הגג השטוח של בית־החולים ראשי חיילים, מהם חבושי תחבושות לבנות, ומהם בעלי בלוריות. ראשים שעלו ושקעו. שם התאמנו מבריאים בשימוש ראשון בקביים.

שמענו משם קולות צחוק המבריאים לאחר קול חבטת קביים שנשמטו מידיהם הבלתי מאומנות עדיין למעשה זה.

שמענו את קולות ה“אחיות”, מתובלים ב“חיתים” וב“עיינים” גרוניים, ושיחות היתול של מחלימים השמחים להוכיח לאחיות ולעצמם, כי חוש ההיתול לא ניטל מהם. קולם נשמע כאילו הצליח לחזור מעולם אחר. תחבושותיהם, שעטפו את מקומות האברים שאינם, הבהיקו בלובנן.

שורות־שורות של מיטות־חיילים מחלימים עמדו על גג בית־החולים. המחלימים קיבלו נסיון ראשון בשיזוף בשמש של לפני הצהריים. בין המיטות התהלכו בנות, לבושות סינרי אחיות לבנים – בחיוך מבוייש, כמבקשות לכסות עצמן ולהצטדק על שהן בריאות, פורחות, עליזות, בלי תחבושות וללא קביים. הן תמכו בחיילים, שהתאמנו לראשונה בהליכה בקביים, קביים חדשים, מסורבלים, שהכין הנגר שעובד בסימטא למטה. חולים ששכבו במיטות העלו חיוכים מאולצים, ושיתפו עצמם בצחוק הכללי למראה האימונים, שלא תמיד הצליחו.

נדמה, שמסביב היו חיים חדשים ששבו לאיתנם, והם יפים שבעתיים משהיו לפנים. המנגינה של באך עברה בלטיפה על מחשבות שנתבלבלו ועל שערות שנפרעו, והרגיעה: יהיה טוב.

חזרנו למקומנו והמשכנו לצייר.

 

תחי באר־שבע    🔗

בימים ראשונים אחרי כיבוש באר־שבע הייתי מסתובב מדי בוקר במסדרונות משרדי הצבא, מנקש בדלתות ומבקש להצטרף לנסיעה לבאר־שבע. ואמנם הצלחתי. הודיעו לי, כי בבוקר הבא, בשעה שמונה, תבוא מכונית לקחתני לבאר־שבע, שאחכה ליד פתח ביתי.

בשעה היעודה, אני לפני פתח ביתי. באה מכונית, שהיתה פעם כחולה, עכשיו היא אדומה, אך לפי הסימנים שעליה, עתידה להיות בקרוב לבנה. קופצת תחתיה חסרת־סבלנות, כמו תינוקת שרוצה סוכריה. אני נכנס לתוכה. היא חולפת על־פני כמה בתים ונעצרת שוב.

– כאן נקח את קצין התרבות, – אומר הנהג.

נפתחת הדלת, משתחל דרך הפתח תיק של כנור, ואחריו מופיע בחור.

– זהו קצין התרבות, – אומר הנהג.

הבחור מתיישב ליד הנהג. המכונית חולפת על־פני כמה בתים – שוב נעצרת. מחלק המכתבים שלנו ראה אותי, ונתן סימן לנהג.

– מכתב בשבילך!

נוסעים.

– כאן תעצור, – קורא קצין התרבות.

מישהו מחכה על המדרכה. זהו שחקן התיאטרון, קובּי.

– שלום! ידעתי שאתה אתנו! – אמר לי. – אני “מת” לישון. תעיר אותי כשיהיה צורך.

עם קובי זה כבר נפגשתי בכמה מנסיעותי למחנות־הצבא. התרגלנו להבין איש את רעהו במבט בלבד. בכל קפיצה שעשתה המכונית, היה קובי פוקח עין, שהיתה שואלת אותי אם הכל בסדר, וממשיך לנמנם. לא קל לשחק בתיאטרון בלילות ולנסוע ל“הקראות” בימים.

– ובכן, הפעם – אמר הנהג, – יש לנו קצין תרבות שהוא מוסיקאי.

– כן, ענה קצין התרבות. – שמי דורֶמִי.

– לא, באמת?

– לא, בצחוק!

בחור כבן שמונה־עשרה, סוודר סרוג על מתניו, שק גב עם לבנים וכותנות נקיות, שקיבל מאמא, בין רגליו, ולידם הניח את תיק הכינור.

– ת’יודע, לא תמיד מצליחים לספק “מספרים” טובים לערבי הבידור, אז אני נעזר בכינור שלי. אנחנו נעצור בפינת אלנבי. אפשר שמחכה לנו שם אחד “הסתדרותניק”, שידבר קצת ציונות ותנ"ך, ת’יודע. אבל אם הוא לא מחכה לנו שם יש לנו אתה! – אמר לי קצין התרבות.

– אני? מ’פתאום?

– מַיֵש?! אתה מ“דבר לילדים”!

– 'שתגעת? – עניתי – שם לא ילדים, שם חיילים.

– ת’כבר תראה!

ההסתדרותניק לא חיכה לנו בפינת אלנבי.

 

מכונית שיש לה נשמה    🔗

מכונית זו שימשה לצרכי תרבות בלבד. הייתי שומע את בואה – עוד מרחוק. כאילו הוטל על הכביש מטען פחים ריקים. פני קירותיה, שהיו דפוקים ומעוקמים, נוצצו לפעמים, כאילו עוצרים בתוכם חיוך עקום וחבוי.

כששלחתי את ידי לפתוח את הדלת – ראיתי חיוך לגלגני שפוך על פני הנהג, כמו רוטב דבש על עוגה:

– זאת לא תוכל לעשות לעולם. תשחיל עצמך דרך החלון, או שתכנס בדלת השניה.

כשהתישבתי על המושב – שקעתי תחתי עד הכביש. מתחתי את צוארי, כדי שעיני תוכלנה להציץ בעד החלון.

– יש שם גם קפיצים – אמר הנהג – השתדל לא לשבת עליהם.

הוא היה טורח זמן רב, בסיבוב הידית שבחרטום המכונית. אגלי זיעה עלו על מצחו ותסרוקתו נתפרעה. אך המכונית היתה עומדת שקטה 

ואיתנה, כמו פסוק מן התנ"ך. והנה, פתאום, היא התחילה לרעוד כחושבת להתפוצץ. אז מיהר הנהג וקפץ לתוכה – כאדם הממהר להבטיח לעצמו שלא תבוא, בינתים, חרטה. – ותופש את ההגה בידיו. – ואנו היושבים בתוכה, היינו מוקפצים, כמו אגורות בקופסת הקרן־הקיימת.

– מעלתה העיקרית, – היה מסביר לי הנהג – אני בטוח שאיש לא “יסחוב” אותה ממני. אני משאיר אותה ללילה, תוך תקוה שמישהו יקח אותה. איש אינו לוקח אותה. אני מחזיר אותה רצוצה, בלי אויר בריאותיה, ללא תקוה להשתמש בה למחרת. היא עומדת מיותרת, כמו קופסת גפרורים ריקה. אך בבוקר – בבוקר היא מחייכת אלי חיוך עקום. אני לוחץ על הדוושה, מסובב בידית שבחרטומה – היא מטרטרת וממשיכה בתפקידה. במשך הלילה היא מספיקה לנוח ולשוב לאיתנה. אני חושב שיש לה נשמה. לא לחינם היא בשימוש בלבדי לקציני־תרבות!

מעלה נוספת לה: הצופר לא תמיד פועל. בכל פינת רחוב היא נעצרת, הנהג משלח את ראשו המנוסה, שעמד כבר בהרבה נסיונות, מבעד לחלון, ומביט לכל צד. ואז: הופ, הראשים שלנו ניתזים קדימה, ועוד הופ – כל הראשים נופלים אחורה – והמכונית בולעת מרחקים.

לעתים קרובות מפעיל הנהג את נחיריו בחשד: האם אין ריח בנזין עולה באפו? אך מיד מאיר חיוך את פניו: ידידות ותיקה אינה מאכזבת. נס אחד מצטרף לנס שני, וכך נוצרת השרשרת, עד שבאים אנו בשלום למקום שרצינו.

הנה כך, בזכותה של מכונית זו, הגענו למקומות שונים וראיתי את הבחורים שלנו בעמדות שונות – הרביתי לצייר ממה שראיתי, וכך נצטברו אצלי ציורים, מאותם ימים, ממלחמת השחרור. כמה מהם אני מביא בזה עם הסברים קצרים:

כשהגענו לרחובה הראשי של לוד היה הכביש ריק כמו קנה רובה כשמסתכלים¹⁴ לתוכו. בתחילתו של הכביש עמדו ארבע כורסאות עמוקות שהוצאו בודאי מחדרי הנשים של סרסורי קרקעות עשירים. עם סטן ביד, בפה פעור נחר חייל בנעימה לירית. קטעי עננים שטו בכיפת השמים כחתיכות צמר גפן על שולחנו של רופא שינים. שקט היה מסביב עד שנשמע רשרוש דפי “דבר הפועלת” אותו קרא בעיון רב חייל מזוין ברובה ציד.

בסופו של הרחוב הראשי ניצבה סוכת בד. בתוכה ישבה קבוצת קשישים שמחה מאנשי חי"ם (חיל משמר) מסורבלים, קרחים, ממושקפים, מבליטי כרס, מאלה שהיו נשלחים לשמור על העמדות לאחר שיצאו מהן כובשיהן. ביניהם מצאתי את משה, הירקן של השכונה. ציירתי אותו ברגע שאמר– “כשכבשנו את לוד…”

הגענו לאחד המשלטים שבהרים. תחת עץ עבות במחסה קיר אבנים עבה וליד כד מים קרים ישבה החבריה הצעירה. הקצין הציג את חייליו אחד אחד:

– זה המשדר (חיוך נחמד), זה החמר (הפסיק לקרוא את העתון והביט אלינו בלגלוג), זה ה“פקק” (המשיך לעיין בזעף בספרו) ואלה שני המקשרים – אמר והצביע על שני חמורים. (הם טלטלו זנבותיהם במרץ לגרש את שני הזבובים). 

כשהגענו לעמדת התותחים לחש לי ידידי קצין התרבות: – פה אוניברסיטה!…

בצד הכביש עמד אוטו משא גדול עמוס פגזים. הבחורים נצלו את צלו של האוטו (בו ותחתיו) ועיינו בספריהם. החורים הפעורים של החושות העתיקות בהו בתמיהה אל מול אוניברסיטה זו וקצין התרבות זמזם: “הבחורים שלנו יודעים הכל”.

במעלה הגבעה נשמע קול דרדור אבנים. הופיע בחור עמוס מימיות וקומקומים נוטפי מים, נוהר כולו ובחיוך מצטדק של מבוכה עמד לפנינו. – באתי מן המעין – אמר בנשימה קצרה מחמת ששתה הרבה, – רק חציו השארתי, גם לאחרים הבאתי… עמד לפנינו נוטף מים כגג לאחר גשם.

שתינו גם אנו מן המים ואף את החצי לא קפחנו.

בכל משלט, בכל מקום, אם היה עולה קול צחוק אדיר מתוך אוהל, צריף או חדר – סימן שבמרכזו יושב אחד, אחד ג’ינג’י. מספר את סיפוריו לכל עבריו, זורק תשובות בזק לכל קריאות הביניים. ג’ינג’י זה לא צבע – זה אופי. אין דבר שאינו יודע, אין חזית בעולם, שהוא, דוֹדוֹ, או בן דוֹדוֹ לא היו בו. טוברוק, רשמיה, קמצ’טקה או ראש־פינה.

כשרצינו לזוז, גילה החציל המיובש את אפיו העיקש וסרב לחלוטין לזוז ממקומו. החברה הפסיקה את למודיהם והביעו את דעתם על החציל בקולות שונים ומנקודות ראות שונות: – סבתא ולא אוטו. – שים מלח על הזנב! – שכחתם את מלת הקסמים? – תגיד לו בּובּלה!

הנהג שמע את כל העצות בחיוך של שומר סוד, הדליק סיגריה ואמר: – כשאגמור לעשן את הסיגריה יזוז האוטו! תאמינו או אל תאמינו, כשגמר הנהג לעשן את הסיגריה זז האוטו…

כשהיינו חוזרים לתל־אביב היתה כבר העיר שרויה באפלה. רק הכוכבים נוצצו בשמים בעוד שחלונות הבתים היו מכוסים וילונות כהים כדי שלא יראה האור למטוסי האויב. כשנעצר החציל המיובש בקול דרדור של מטען פחים ריקים ליד ביתי הוזזו מעט וילונות השכנים ועינים חרדות הציצו אל הרחוב. הייתי יוצא מאושר מן החציל, כשלמה המלך כשחש שמרבד הקסמים שלו השתטח בעדינות על רצפת חצרו.

בחציל מיובש זה עשינו כמה וכמה מסעות באותם הימים. הציורים המובאים בזה הם כמה פירות (מיובשים) מאותם מסעות שהרחיבו את לבי ונתנו לי אושר. אז ראיתי את הבחורים שלנו.

הציורים המובאים בזה עשויים בקוים דקים בלי רצון להתבדח. השתדלתי למסור בהם בפשטות את מה שראיתי. הרבה חן, ונעורים ופשטות ראיתי אז בבחורים. ראיתי את דני שבא לפעולות כשבילקוטו בננות, באזניו עצות של אמא ובעיניו נצנוץ החיוך שנתן לאחיו הקטן. וראיתי לעומתו את בן הקיבוץ הקשיש שבא ישר מן הרפת ועמד על הכביש לידי בעמידה של “מובן מאליו”.

לאחר זמן מה עברתי על פני מגרש הגרוטאות שבין ת"א והקריה. פתאום נצנץ ורמז לי מבין מאות האוטומובילים שעמדו שם – החציל־המיובש. פניו המכורכמים והמעוותים חייכו אלי חיוך עקום וידידותי. ולבי זע לקראתו כמחט המצפן אל הצפון.

זכר “החציל המיובש” עלה לפני, כשישבתי במכונית שהובילה אותנו לבאר־שבע הכבושה.

האוירה במכונית היתה ערה ומחוממת. השחקן קובי שאל אותי בעינו האחת שפקח, אם אפשר להמשיך לנמנם. קיבל ממני אישור, שהכל בסדר, ונכנס לנחירונת שקטה וארוכה.

נזכרתי במכתב שקיבלתי הבוקר כשהתישבנו במכונית. פתחתי אותו:

נחום – איני רוצה להכשיל אותך ושלא תהיה חמור. חטטתי בספרי השבלולים שלי – ונוכחתי, כי טעיתי: שבלולים עם קו אדום – יש בעוד כמה מקומות בארץ – אם זה חשוב לך לדעת; בוא שוב פעם לירושלים – ונגמור לאכול את סלט העגבניות שלי. במקום חתימה

– יפה מאוד, – חשבתי, – שורפלד זה הכשיל אותי, ועוד עושה ממני צחוק. אבל בכל זאת עלי לראות איזה שבלולים יש בבאר־שבע!

כדי להרגיע את עצמי הקשבתי לנשימתו הרגועה של השחקן קובי. הכביש היה חלק, והמכונית החליקה עליו כמו סירה בירקון.

 

הקראה לקול פצצות    🔗

פגשתי לאחרונה את קובי בסביבות שער־הגיא. התכנסנו, כמה בנים ובנות, בתוך בנין אבנים שעמד בשדה – לשעת בידור. הבנים והבנות ישבו סמוכים לשלושת הקירות, ואילו קובי ישב סמוך לפתח, כשפניו אל מול החבריא והקריא סיפור. אני ישבתי ליד הפתח וציירתי את אשר לפני: את גבו של השחקן. זה היה גב של אדם מבוגר, שמשתדל לסווג לעצמו דמות שקטה, עושה־רושם. ומשני עבריו ראשו¹⁵ נערים ונערות, פרועי־שער ועיניהם ערות, שהיוו כעין שני זרי פרחים רעננים למול עורפו. הם היו ערים, צעירים וקשובים. נראה היה, שהם שמחים לשבת בשקט ולהיות מקשיבים.

פתאום נשמע קול נפץ אדיר, ואחריו שני, חזק ממנו ויותר קרוב אלינו. האדמה הזדעזעה, וכמה אבנים נפלו מראש הבנין שישבנו בו, ושקעו באדמה התחוחה. החבריא נשארה לשבת ללא נוע, ואילו קובי חכך בגרונו, זרק אלי מבט שואל, הביט לפניו, נשם עמוק – והמשיך בהקראה.

נשמע קול נפץ חזק יותר וקרוב יותר, והקירות זעו, והבנים – איש לא קם ממקומו. זרק קובי מבט שואל לאחוריו, כמי שסומך עלי שלא אכשיל אותו. אני ראיתי דרך הדלת הפתוחה חייל אחד שלנו מהלך בשלווה בין הבנין לעץ הזית, מיצמצתי לקובי בימנית שלי כתשובה שימשיך. הוא המשיך. הבנים הקשיבו להקראה.

כשנגמרה קם קובי בזריזות מיוחדת. הוא היה חיוור, ער ושמח:

– אתה יודע, – אמר, – פחדתי נורא. הקראתי את ההמשך בעל־פה, מבלי שזכרתי מה שקראתי. לא רציתי להפסיק, כדי שלא אבייש עצמי בעיני הבנים. ראיתי: אף אחד מהם לא קם ולא זע. יש להם נסיון! אבל לך! – הוסיף בקריצה – לא דאגתי. אתה היית ליד הפתח, בכל אופן!

בינתים כבר נכנסנו למדבר וחול. ואני זוכר את הספסלים המקורצפים של בית־הספר. המורה לתנ"ך היה נוהג להתישב על השולחן, שמחובר לספסל, ולא על הקתדרה שלו, כדי להיות יותר קרוב אלינו. וכך הכרנו לראשונה את אברהם אבינו ואת הבאר שנתן תמורתה שבעה כבשים, ואת הגר וישמעאל המיטלטל וזורק את רגליו הקטנות מתוך בכי כשהוא שוכב תחת השיח. וזכרתי את באר־שבע של התורכים. מסכנים רעבים, אשר בנו את תחנת הרכבת בהנהגתם של חיילים גרמניים בעלי שורות כפתורים נוצצים על חזיהם. הם בנו בה כמה בתים מאבני חורבות העיר העתיקה חלוצה. ועלו בזכרוני כמה משפחות יהודיות, שגרו בבאר־שבע, והיו מגיעות ליפו לימים־נוראים בשיירות גמלים.

ואני זוכר את באר־שבע שנכבשה על־ידי הבריטים, ואת אנדרטת הגנרל אלנבי. איזו באר־שבע נראה כעת?

כבר ראינו מרחוק את הגשר הגדול שלפני הכניסה לבאר־שבע. כוחות צה"ל “העיפו” אותו, כדי לנתק את הקשר עם המצרים. קשתות הברזל המסורגות היו מוטלות באלכסון בתוך הואדי, כשלדי עצמות של דג ענק. והחולות שמסביב בוהקים בריקנותם. כמה מרחבים ריקים פה – כמו בתל־אביב בראשית ימיה!

 

קצין התרבות דו־רֶה־מִי מספר על כיבוש באר־שבע    🔗

למראה שלדי הגשר התלהב קצין־התרבות דורמי. עיניו נדלקו, והוא התחיל לספר לנו, או, יותר נכון, להציג בפנינו, תוך הנעת זרועות. מדי פעם היה מתרומם ממושבו, בהבלעת חצאי מלים ובהתלהבות של מנצח־תזמורת. הוא סיפר והדגים לפנינו את כיבושה של באר־שבע:

– וולה, אני אומר לכם, מצבם של המסתערים שלנו היה חמור באמת. אבל באמת! אתם יודעים: ארבעה זחלים שלנו עלו על מוקשים. החובשים שלנו התרוצצו כמו “סהרורים”. הם היו מלוכלכים בדם. (“אַדג’יו”) ששים לוחמים שלנו מול גדוד מצרי, שאנשיו¹⁶ מחופרים עד האף, ויושבים בעמדות מבוצרות “כמו שצריך”.

– אז בא ה“אַלֶגרוֹ”: הוזעק כוח שריון שלנו. לא היו לנו משוריינים רבים, אתם יודעים! אולם הם התקדמו ישר, לא יודעים חכמות, כבדים ובוטחים, ו“דפקו” טח־טח־טח! המצרים נסוגו, נפוצו! כמו מסמרים מקופסה שנפלה לרצפה. כל אחד קופץ, איך שהוא ולאן שהוא כאילו צרעות נכנסו להם בתוך המכנסיים. הנה פה, בין המצבות האלה, שאתם רואים פה לפניכם. בין המצבות האלה, הסדורות שורות־שורות. זהו בית־הקברות הבריטי ממלחמת־העולם הראשונה. הם דילגו וקיפצו, אני אומר לכם, כמו רקדניות של באלֶט, שאיבדו את השמלות שלהן, פוערים פה ומניעים כפות־ידים רפויות. חצו את בית־הקברות הזה והגיעו למצודת המשטרה של באר־שבע. זאת היא! שם בפנים התבצרו, העמידו עמדות. כבר הגיע לילה. ישנו טוב כל הלילה. אחר הצגה כזאת זה הגיע להם.

– ועכשיו! – העיקר! (מולטו ויואַצ’ה! קול חצוצרות!). בשמונה בבוקר, לאור השמש הזאת, הצבנו פה תותח נגד־טאנק! היחיד והאחד שהיה לצבא ישראל. הבחורים שלנו הצליחו להתניע ולהזיז אותו עד הנה. אני אומר לכם: זה היה ממש מוצג מוזיאוני! סחבנו אותו כל הדרך הזאת והעמדנו אותו, הנה פה! כערער במדבר, בודד ויחיד. מדדו, כיוונו את הלוע, אתם יודעים, כמו שצריך, אל מול מצודת המשטרה. הבחורים שלנו טיפלו בו, בתותח הנגד־טנקי, דיגדגו אותו עם פחיות שמן־מכונות, בשקט. בזהירות.

– ועכשיו, שימו לב!

רגע של שתיקה.

 

באר־שבע היא שלנו!    🔗

– התותח ירה! ווֹלָה! ווָלה! ועוד פעם, ועוד פעם;

ארבעה פגזים. אתם יודעים: בסטאַקאטוֹ! סטאַקאטו קולוראַטוּרה! פורטֶה! ואני אומר לכם: כמו בקולנוע. המצרים שבמצודה המבוצרת הזאת העלו דגל לבן.

– על המוט הזה, מוט הדגל שם למעלה. שם, מקצהו העליון, שמענו את קולו של הגלגל הקטן, זה שמסתובב ומעביר דרכו את החבל המחובר אל הדגל, משם שמענו את קולו של הקטן הזה, שמסתובב לו בתמימות של תינוק בן יומו, מסתובב לו בצליל בהיר ומעלה את הדגל עד לראש המוט. ונעצר.

– והדגל הלבן נפרש! מתנופף ועושה לנו: שלום־שלום!

– וזהו! הגענו! פינאַלֶה!

קצין התרבות שלנו התישב, כאדם שסיים סיפורו, אך הגחלת שבלבו עוד דולקת ולוחשת. הוא שינה את קולו לקול רווה יותר, מהורהר, והוסיף לדבר:

– הנה, עתה עברנו על פני בית־הקברות של החיילים הבריטיים, שנפלו במלחמת־העולם הראשונה. שורות ארוכות של מצבות יפות, שעומדות על גויות צעירים שנהרגו כאן. לשם מה?! ואני שואל אתכם, למה היו הם צריכים לתת את חייהם כאן? לא, באמת, קצת הרהורי עצבות. בהשתתפות כל כלי התזמורת. למה?

והפסקה, הפסקה קצרה.

– והנה, עוד מעט תראו את השבויים המצרים. הם עצורים בחצר המסגד.

(מוֹלטוֹ טְרִיסטֶה) לא יודעים למה הובאו הנה, למה עזבו את הנילוס, את משפחותיהם, למה הופקדו עליהם קצינים עם שוטים? כל הענין לא נחוץ להם. ליד השער שומר עליהם בחור עם תת־מקלע בידו. סוודר “מיותר” תלוי לו על מתניו: אמא שלו “הכניסה לו בראש”, כי עם רדת השמש יהיה קר. הוא יודע למה נחוצה לנו באר־שבע! הוא יודע!

– אברהם אבינו – זה כלום? ומי חפר את הבארות? ולמי פעו הכבשים מה – מֶה?

– באר־שבע! אלגרו וִיוַאצֶ’ה! קול חצוצרות, כמו משק כנפי צפורים. אני אומר לכם: יהי טוב! אני אומר לכם: כשמגישים פה, בבאר־שבע, את פית החצוצרה אל שפתיים קמוצות, והריאות לוחצות אויר אל מאחורי השפתיים, יוצא מתוך החצוצרה קול חריף וער, שמתפשט במרחבי החול האלה עד לקצה האופק. ועד… לאברהם אבינו! זה קצת רחוק – אני אומר לכם! אלֶגרוֹ מוֹלטוֹ וִיוַאצֶ’ה!

קצין התרבות שלנו דיבר בהתלהבות של נער מתבגר, שעדיין לא הרגיל לבדוק עצמו כשהוא מדבר. לכן כבשו דבריו השוטפים את לבות כולנו.

כבר מזמן פגשתי במבטי הערכה של כל נוסעי המכונית, וכולנו חכינו, שיבוא רגע שנוכל להביע את הערכתנו לדבריו. אך איש מאתנו לא רצה להפסיקו. אדרבא, שימשיך, שימשיך. עתה, לאחר ה“מולטו וִיוַאצֶ’ה” שלו, בא רגע של דממה. ואז, מבלי שנידבר בינינו, מחאנו כף, כאילו ישבנו בקונצרט. גם הנהג הפנה אלינו את פניו השוחקות.

קצין התרבות שלנו הסמיק במקצת, הקיף אותנו במבט תמוה – וחייך במבוכה, הרכין ראשו כמנצח שמודה לקהל.

השחקן שם ידו על כתפי ואמר:

– זה היה נפלא!

המכונית נעצרה ואנו יצאנו מתוכה. רקענו תחתינו, כדי לודא אם הכל אמת. הבטנו סביבנו, נשמנו את מרחב המדבר. באמת, יש דברים ויש רגעים יפים בחיים!

באר־שבע היא שלנו.

ובאמת, בבאר־שבע מצאנו הכל כפי שסיפר לנו קצין־התרבות.

ליד שער בנין המשטרה, עמד בחור עם תת־מקלע, בעל־זקן וסודר של אמא על המתניים. מחדרי המזכירות נשמע קול תקתוק מכונות כתיבה ושיחות טלפון, ובמסדרונות הארוכים צעדו, כביום חופשה, בחורים צעירים מגודלי זקן, חייכו חיוך רחב של חוסר מעשה. הם חיכו לדואר שצריך לבוא מן הבית. מכל חלון נשקפו מרחבי מדבר, חולות נקיים, שרוח הלילה השתעשע בהם ועשה בהם גלים קטנים, שווים בגודלם, וככל שהם מתקרבים לאופק הם נעלמים ומתמזגים עם השמים. שקט ריק וצלול. נדמה כי עוד מעט נשמע את הפעמונים על צוארי צאנו של אברהם אבינו. למרחבים ולזמן אין פה גבול.

מול בנין המשטרה בבנין המסגד ובחצרו, ישבו מאות שבויים מצריים, שחיכו להסעתם למחנה־שבויים. הם היו רפויים כמו ככרות לחם לפני הכנסתם לתנור.

הרחובות המעטים של באר־שבע היו שוממים מאדם. בתי־הקפה נשארו פתוחים מיום שנכבשה באר־שבע. ריקים מאדם, כסאות קטנים נטושים באי־סדר של מנוסה פתאומית ונרגילות עומדות ביניהם.

מכל צד מרחבים. בין שורות בתים עזובים אני רואה זוג מטייל. הרוח מפרפרת בתלתלי ראשו וזקנו של חיית־הנגב, ואילו לידו צועדת, קטנת־קומה ותמירה, חיילת שקטה, סגורה בתוך עצמה, שולחת לפניה בקצב אטי רגל שטובעת בחול. למרות המרחק אני שומע כל מלה שלה.

למחרת בערב קראתי על לוח המודעות שבמסדרון: תהיה מסיבה ליד המדורה. קצין־התרבות, ראיתי שהיה עסוק מאד, הלך במרץ מחדר אל חדר, כשהוא מזמזם לעצמו מנגינות בקצבים שונים, ומדי פעם זורק אלי מבט חוקר לראות מה אני עושה בפנקס הציורים שלי, שהלך והתמלא. קצין התרבות נראה כמנצח על הכל. 

 

אל מול החלון הפתוח    🔗

מרגע שדרכנו על אדמת באר־שבע לא פסקה תחושת החג שהיתה לנו. באחד המשרדים ראיתי את הממונה על מחוז באר־שבע. לך דע שהוא דווקא הממונה. גבעוני שמואל. הכרתי עוד ממלחמת־העולם הראשונה. כשישבנו בפתח־תקוה, וחכינו שהגנרל אלנבי כבר יבוא סוף־סוף ויכבוש אותה. הצבא התורכי פשוט חיכה לנסיגה – אך הבריטים התמהמהו. אותם חדשים רבים היה בארץ רעב ללחם. אכלנו שקדים ועשבים. ועתה, הנה עומדים אנו מול חלון פתוח למרחבי אין־סוף – ולפי דברי שמואל לפנינו אפשרויות בלי גבול:

– ראה, רק ראה, כמה עשרות אלפי מגרשים ריקים לכל עבר! ראה כמה כבישים ורחובות משתרעים לכל צד! כאן תהיה העיר הראשונה בישראל, שתהיה מתוכננת מראש, ושבניינים קיימים לא יפריעו להתפשטותה! כל הקשיים, שיש בערים הרוצות לגדול אך אין להן שטח להתפשטות – לא יהיו כאן. כל תסביכי הגדילה, שיש לערים אחרות שלנו, לא יהיו לנו פה. חביבי, אני אומר לך! אתה יודע, כל המילים האלה כמו “מגרשים” ו“פיקים” נראות טפלות וחסרות ערך. פה תכניות, פה ארבע רוחות השמים!

ראיתי מן החלון את הבריכה שלפני בית המשטרה. על שוליה ישב אדם אחד. עוד לפני שעתיים ראיתי אותו שם. שאלתי את שמואל גבעוני מי הוא. ואמר לי:

– טייס אנגלי שעובד אתנו. הוא מחכה לאוירון שיבוא לקחתו. אך משום מה מאחר האוירון לבוא. מדי פעם מודיעה לו המזכירה, דרך החלון הפתוח, על איחור נוסף של חצי שעה או שעה. בחור טוב. החברה קוראים לו מיסטר “זה לא כלום כותונת”. שמו מלקולם מקדונלד.

לא עלה בדעתי, כי טייס זה ימלא תפקיד כל כך חשוב בהתפתחות העניינים.

 

הטייס זה לא כלום כותונת ותעלומת 000₃    🔗

כשירדתי למטה נעצרתי לידו. הוא ישב בפנים קפואים משעמום. אפו הקטן מורם במקצת ומגלה את ראשית נחיריו. ישיבתו היתה מרושלת מתוך שממון. שאלתי אם אני יכול לצייר אותו. הרים בשעמום גבה שמאלית והסכים. אני מביא כאן את ציורו.

ראיתי שהחזיק בידו כמה שבלולים.

– אני אוהב שבלולים – אמר.

כך נתקשרה בינינו שיחה על שבלולים. כשהתרחבה שיחתנו סיפרתי לו כי הכרתי כמה מחבריו בחיל־האויר. בחורים כארזים, שלימדו את שלנו מנסיונם. הראיתי לו ציורים שעשיתי מהם כשביקרתי בשדה־התעופה הצבאי שלנו.

הוא ידע על אברהם אבינו, הגר וישמעאל. – יש מקומות, – אמר, – שלא הייתי בהם מעודי, אך כשאני נמצא בהם, אני חש, כי פעם כבר הייתי בהם. בחולות באר־שבע אני מרגיש, כי אי־פעם הייתי בהם. כשהייתי, – אמר, – על מדרגות האַקרוֹפוֹליס באתונה, ישבתי בין כותרות העמודים הגדולים, המוטלות בדשא, הסתכלתי על שורות העמודים הניצבים ונושאים עליהם את התקרה השבורה, שדרכה רואים את כיפת השמים, הבטתי על כל התפארת העתיקה הזאת והרגשתי, כי אי־פעם הייתי שם. – אמר בפנים קרות וחלקות.

פתאום קראה המזכירה מן החלון שבבית המשטרה:

– מיסטר זהלאכלום כותונת! בעוד חצי שעה!

הטייס החליף יד שמאל ביד ימין שתתמוך בראשו, לא ענה והמשיך לדבר.

– הנה בית־הקברות פה, עם השורות הרבות של מצבות יפות. ראית? חיילים בריטיים שנפלו במלחמת־העולם הראשונה. למה מתו? שם, בבית־הקברות הזה, איני מרגיש כאילו הייתי כבר פעם. למרות הכתובות באנגלית. בתי־קברות כאלה יש לנו בהרבה מקומות מיותרים, שאנו

עוזבים אותם ללא שוב אליהם. כבר ראינו מלחמות שלא היינו צריכים להן. וכשנגמרת מלחמה לא יודעים מה לעשות.

– הנה אני, – המשיך לדבר,–יושב פה, על גדר בריכה בבאר־שבע. מסביב רק חולות. ואני מרגיש שהייתי פה פעם. אם יתנו לכם ליהנות מנצחונותיכם – לכם מחכים ימים קשים אבל טובים. אחרי רגע של שתיקה הוסיף: – לא יעזור לכם כלום. תצטרכו לשכוח לבריטים הרבה עוולות שעשו לכם. אני מכיר שני חיילים בריטיים. היו בחורים טובים – והנה הצליחו לגנוב נשק, והלכו ומכרו אותו לערבים וגם לכם. אמרתי להם שזה לא טוב. מזוודה זו הם נתנו לי. מצידה השני כתוב 000_3..

למשמע דברים כאלה זקפתי אזנים כמו שברל’ה זוקר קרניים ומשושים.

– מה פירוש הכתובת 000₃? – שאלתי.

חייך וענה לי:

– מספר כזה לא קיים במחסנאות הצבאית שלנו. זה לא מספר כי אם ציור.

– כיצד? שאלתי.

הטייס הרים גפרור וצייר על החול ציור כזה:

– הבחורים האלה, – הסביר לי, – ציירו ראש כזה, ומכאן יצא להם המספר הסודי 000₃!

– האמנם אתה חושב כי אפשר לקרוא “בחורים טובים” לשני חיילים בריטיים, שגונבים נשק ממחסני הצבא הבריטי ומוכרים אותו לשני הצדדים: לערבים, שרוצים להשמיד את הישוב היהודי, וגם ליהודים שצריכים להגן עלעצמם?

באותו רגע נשמע קול המזכירה מן החלון:

– מיסטר מפתאום כתונת! אני מצטערת: בעוד חצי שעה!

הטייס הביט בי, כאילו שוקל אם כדאי להתחיל עכשיו לספר משהו לא־קצר, הדליק סיגריה, מילא ריאתו אוויר וסיפר לי סיפור שסמר את שערות ראשי. והוא:

 

סיפור על חמישה חיילים בריטיים שרק שניים מהם נשארו בחיים והוא הרפתקת גנבי מחסני נשק    🔗

– טוב. אספר לך בקיצור. הם היו לא שניים כי אם חמישה. אנחנו ידענו עליהם, התחקינו אחריהם ומסרנו על כך למשטרה הצבאית שלנו. זו עקבה אחריהם וגם הצליחה לתפוס אחד מהם בשעת מעשה, להעמידו לדין, לשפוט אותו. הוא ברח מבית־הסוהר הצבאי וחזר מעצמו. נאסר שוב ואיכשהו שוחרר. האחרים קיבלו ענשים, אך בעזרת השוחד שנתנו מיד ליד הצליחו לנקות את עצמם.

– אלה היו חיילים שעבדו בצוות־קרקע באויריה. הם רצו “לעשות כספים”, כדי שבתום שירותם בצבא יוכלו “להסתדר”. ארבעה בחורים – אחד מהם, שעמד בראשם, פושע מועד ושתיין גדול. במראהו בחור נחמד, בעל בלורית שחורה ועיניים יפות. הוא אהב צפורים, היה מחקה יפה את קולותיהם, וגידל אותן בכלובים שהחזיק במחסני האויריה. הוא היה חביב על הכל, – והוא־הוא שהסית את חבריו. תמיד היה מצליח להשתמט מעונשים שהגיעו לו. הנחמד הזה תיכנן גם את מותם של חבריו, ואמנם הצליח במעשהו: שלושה מהם נהרגו והרביעי בלבד נשאר בחיים.

– הרביעי, זה שהצליח להישאר בחיים, ואותו, זה שעמד בראש הקבוצה – אלה הם אותם השניים ששאלת עליהם. זוהי ההקדמה לסיפור, ועכשיו פרק ראשון:

 

א. “פיפטי־פיפטי”    🔗

הפושע הצליח לגנוב ממחסן הנשק חמישים מכונות יריה וכדורים. הוא וחבריו העמיסו מכונית, נסעו לחברון ומכרו את הנשק לערבים. התחלקו ביניהם בכסף, בילו כמה ימים במלון בחברון בשתיה ובמעשי ליצנות. היו ביניהם שניים שהתנגדו למכירת הנשק לערבים. לכן החליטו, כי למען הצדק יש למכור נשק גם ליהודים.

אחד מהם קנה בשוק בחברון מכנסים וחולצה וכובע טמבל – ונסע לקיבוץ אחד בסביבות טבריה. בטבריה קנה מילון אנגלי־עברי קטן, התקשר עם מי שהתקשר – ומכר ליהודים מכונית שניה עם נשק.

 

ב. עתיקות    🔗

אז נודע לנו על מעשיהם והבאנו את הענין לידיעת המשטרה הצבאית הבריטית. עוד באותו יום קיבל אחד מאתנו, שעמד ליד דלפק בית־קפה אחד בחיפה ושתה בירה, בקבוק בירה על ראשו – והובל לבית־החולים. זה שניפץ את הבקבוק היה, כמובן, אוהב הצפורים, שהיה ראש קבוצת גנבי הנשק. המשטרה הצבאית אסרה אותו. הוא הובא למשפט ונידון למאסר. אך הוא הצליח להימלט מבית־הסוהר. לבש חולצה וכובע טמבל, הסתתר בקיבוץ שקנה ממנו את הנשק. באהבת הצפורים שלו ובפניו הנחמדים רכש את לב חברי הקיבוץ.

ארבעת החיילים הבריטיים הנותרים הצליחו לשחד את מי שצריך – וחזרו למוטב. אולם כיוון שלא נשרו להם כל רווח מעסקם, התחילו לתכנן גניבות של עתיקות. זה פחות מסוכן – ונותן רווחים.

 

ג. שלושה הרוגים    🔗

הפושע הצליח לשכנע את חבריו למעשה גניבה גדול אחרון. בשלל היו גם ארגזי הנשק 000₃, שהיו בהם רימוני יד. האחרים שיתפו פעולה והגניבה והמכירה הצליחו.

אוהב הצפורים הועיד פגישה לכל המשתתפים בגניבה תחת עץ חרוב עתיק, שעמד על גדות הכנרת. יום אחד לפני כן הטמין פצצה בין שתי

שלוחות שורשי העץ. את הפתיל הרועם הכניס יפה בין סדקי הבקיעים שבקליפת העץ. התאספו כולם וישבו בצל החרוב. אז קם אוהב הצפורים. ידו האחת החזיקה בחבילת הלירות, שעמד לחלק בין חבריו, ובשניה הצביע אל צמרת העץ וקרא בקול:

– ראו איזה צפור!

הרימו כולם ראש, אך איש מהם לא ראה צפור. הוא העמיד פני נעלב:

– תיכף תראו אותה!

אמר, טיפס בעזרת חבריו, שהרימו אותו כדי שיאחז בענף הגבוה, ונכנס לתוך צמרת העץ העבותה. הדליק את הפתיל, קפץ מן העץ בזריזות ובפנים מאירות התרחק בריצה כרודף אחר צפור בשדה: כעבור כמה דקות הביט לאחוריו: עץ החרוב עף לשמים. לשם הסוָאה פוצץ באותה סביבה כמה רימוני־יד.

 

ד. אבן הלגיון הרומי    🔗

שלושה חיילים נפגעו. שניים מהם התרסקו תחת העץ. הפצוע השלישי הוטס לניתוחים ללונדון ושם מת – ואילו הרביעי, בדרך נס, לא נפגע. ועד היום הוא אינו חושד בפושע החינני. בהודעת הצבא הבריטי נוסח כל זאת כ“תאונה בתימרונים ברימונים”…

הפושע וחברו שנשאר בחיים תיכננו את גניבת אבן הלגיון הרומי. היא היתה גדולה מדי, והם הצליחו לפצלה. את החלק הקטן יותר לקחו עמם בתוך ארגז נשק. כשבאו פעם שניה ארב להם מישהו. התפוצץ רימון־יד, ובמקום מצאו אחר־כך חייל שלכם פצוע קשה.

– אלהים! – הפסקתי את סיפורו של הטייס – זה היה עמי החַמש!

– אז הצליחו, – המשיך הטייס בסיפורו, – שני החיילים לעזוב את הארץ דרך נמל חיפה. בלונדון חיכה להם שוטר צבאי והם הושמו במאסר. כעת הם חופשיים. תכתוב אליהם ויספרו לך איפה השאירו עתיקות.

הבטתי אל פני הדובר אלי – עגולים, צחים, עם אף קטן שמגלה את נחיריו, מאחורי ראשו היו שמים גדולים וריקים, שמי באר־שבע, שהגר ראתה בהם מלאכים. רגע נדמה לי, כאילו משהו רפרף בהם, בתנועות־כנפיים שנמוגו. כמובן לא רפרף שום דבר. הרגשתי, כאילו ישבתי באולם ענקי ללא קירות.

כעבור רגע נשמע זמזום אוירון, שהתקרב לנחיתה בשדה־התעופה. הטייס קם. נפרדנו. הוא צעד אל שדה־התעופה.

צריך הייתי להגיע לבאר־שבע הכבושה, כדי שיוגש לי, כמו על מגש, פתק, שנתלש מתוך פנקסו של טייס בריטי, אשר עליו רשם למעני את שמותיהם וכתובותיהם של שני הבריטים.

הדרך להצלחתו של הדוטורה – פתוחה!

 

מכתב לדוטורה    🔗

דוטורה יקר!

אף פעם לא כתבתי לך מכתב, אבל אני מרגיש שאני צריך לכתוב לך.

אני עכשיו בבאר־שבע, שלושה ימים לאחר כיבושה. להביט עליה מן החלון הפתוח בקומה העליונה של בית־המשטרה – זה נפלא. רואים את העבר הרחוק, ורואים את העתיד הקרוב.

דוטורה, אתה ודאי יודע כמה קשה לכתוב מכתב. ככל שאני רואה יותר – אני מבין יותר. ואז, כשנדמה שמבינים הרבה – יוצא שאנו מבינים פחות, ויש חשק להבין יותר ויותר. העיקר, צריך שיהיה לנו לב רגש ומוח פתוח. החיים תמיד מלאים הפתעות ופתרונות. צריך רק לדעת לפקוח היטב את העיניים, כדי להשתלט על המקריות שעוטפת אותנו.

דוטורה נכבד, אפשר שלא תבין ציור זה?

אם מכתבי זה יגיע אליך ותתן לי כתובת מדוייקת שלך, אכתוב לך את שמותיהם וכתובתם, של שני אנגלים שאתה מעונין בהם מאד.

אינני מאמין בתחושות של ראית העתיד. שטויות. אך כשראיתי את הטייס מגבו, יושב על הבריכה, הרגשתי, כי משהו יתרחש. ראיות־עתיד כאלה אני חש לעתים. רובן, כמובן, מתבדות. הן באות, כנראה, מתוך רצון וסקרנות ללכת לקראת העתיד. באורן נראים החיים יותר מעניינים. הן מחדדות את חוש הראיה. הן שטויות – אך גם בשטויות יש חן.

את הדגים הוספתי רק למען היופי. גם את הידים. הן כאילו הגישו לי על מגש את האדם, שיודע את שמות שני הבריטים. שמו מלקולם מקדונלד.

גמרתי לכתוב מכתב זה, ורשמתי על המעטפה: לכב' הדוטורה וכו', ספרית הותיקן, רומא. שלשלתי אותה לתיבת הדואר שבמסדרון, ואזי הרגשתי, כי סיימתי את תפקידי הצנוע בפיענוח הכתובת שמעברה השני של אבן הלגיון.

נעשיתי רגוע ושליו, ויצאתי במרץ לצייר את ההווי של אותם ימים בבאר־שבע. למחרת יצאתי לחטט בין שיחי הקוצים, לחפש שבלולים – פשוט מתוך סקרנות.

 

סביב המדורה    🔗

באותו יום אחרי ארוחת־הערב התקיימה השיחה ליד המדורה.

השיחה התחילה בעניינים מעשיים.

בן אחד חכך בגרונו ואמר, שהיות ואנחנו לא מעשנים, צריך שנקבל סוכריות ומסטיק. הכל הניעו ראשם לאות הסכמה, והממונה על מחסן האוכל רשם זאת לפניו (את החיוך שלי, אני מקווה, איש לא ראה).

אחר־כך קם ג’ינג’י אחד, אולי בן עשרים ואחת וחצי, ואמר, שאותם בחורים שנבחרו לחפש דרך לסדום צריך שיכינו את החפצים בקפדנות ושישתמשו בשרוכים חזקים, ובחדר מספר 8 כבר עומדות כל קופסאות המזון שיש לשים בשק־הגב. באותו חדר תלוייה גם המפה עם ציון הדרך שיש לעבור בה.

ואומנם הבוקר הזדמנתי לאותו חדר, וציירתי שם את החבר’ה האלה בשעת עבודתם. בפנים חמורים הם משמשו בחפציהם וחילקו ביניהם את הקופסאות. הג’ינג’י היו לו פנים רציניים, והוא מדד את המרחקים שבין מקום למקום. אלי הוא חייך פעם אחת משום שנזכר, כי בספר “לובנגולו מלך זולו” סיפרתי, כי שכבתי תחת הנמר, והוא, הנמר, ברח כאשר התעטשתי.

אחר־כך הציג קצין־תרבות דורמי את השחקן. קובי התישב כרגיל וגבו אלי, וקרא סיפור אחד רציני ואחד מבדח. זה היה באמת נחמד. לאחר שדורמי ניגן משהו בכינור (דווקא לא רע!) קרא השחקן עוד סיפור בחרוזים, ועוד לפני שסיים הרגשתי מבט חזק, נוקב, נשלח אלי. זה היה קצין־התרבות דורמי. הבינותי, כי עתה עומד לפרוע את מה שאמר לי עוד בתל־אביב: “אתה מ’דבר לילדים'.”

– נזכרתי, – אמר, – שיש כאן עמנו הערב צייר אחד…

– מי ביקש ממך, – אמרתי לו, – להיזכר? כולם כבר ראו שאני מצייר!

הוא לא ענה לי ושאל:

– מי קרא את “לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בולוויה”? החבר’ה מחאו כף, כמו ילדים טובים, כאלה שעוד לא מעשנים ורוצים מסטיק.

– אם כך הענין, – קרא פתאום הג’ינג’י, זה שתכנן את הסיור לסדום – אני רוצה לשאול את החבר נחום שאלה, ‘דוגרי’:

– האם הנמר ברח, או לא ברח, כשהוא, זותומרת נחום, התעטש?

הייתי חייב לענות, מה גם, שקצין־התרבות ביקש ממני לספר משהו, והזכיר בדבריו כעת, כי “עוד כשרק” נכנסתי למכונית שלו הזהיר אותי, כי אהיה שייך לבידור שלו הערב.

– טוב! – אמרתי וקמתי.

 

הנמר ברח מעטישה – או לא ברח?    🔗

התחלתי דברי כמה שאפשר יותר רחוק:

– אני אוהב מאוד חיות. לא רק צפורים ותרנגולות. הסבתא שלי סיפרה לי, כי כשהייתי תינוק והייתי בוכה, היתה אמא שלי מכניסה אותי לתוך לול התרנגולות וסוגרת אחרי את הדלת. הייתי – אמרה – משתתק מיד ומסתכל בתרנגולות. זו אהבה שכזו מצידי. כשגדלתי והתחלתי קצת לנסוע, בכל עיר זרה וגדולה שהגעתי אליה – ראשית אני מבקר בגן־החיות. כל חיה קטנה, ואפילו קטנטונת, זעירונת כתולעת, פיצפונת כשבלול, היא בעיני אישיות שמעניין לראותה ולהכירה, ואפילו להזדהות אתה. פילים, קרנפים וג’ירפות – הרביתי לצייר – אני יכול לצייר אותן בעינים עצומות.

– נסעתי לאפריקה, כדי לצייר את תמונתו של ראש הממשלה גנרל סמאטס. עורך “דבר לילדים”, יצחק יציב, לא רצה ש“דבר לילדים” יצא בלי ציורים כל ימי העדרי. לכן אמר לי: – תכתוב לנו מכתבים.

– כך היה. כתבתי מכתבים מאפריקה ועשיתי להם ציורים. האמת היא, כי קודם ציירתי ציורים, אחר־כך הוספתי להם ביאורים. נסו גם אתם לעשות כך. תראו שזה קל. (טוב, אבל… הנמר ברח מעטישה או לא ברח?) והנה כך יצא לי הספר “לובנגולו מלך זולו”…

– האנשים שהיכרתי באפריקה ושכתבתי עליהם היו אנשים באמת, והחיות חיות באמת, ושמות המקומות הם שמות נכונים, הם נמצאים על המפה. אך לסיפור יש חוקים שונים מאשר למציאות, ולכל סיפור חוקים משלו. המספר רוצה שהסיפור יהיה טוב – הוא צריך ללכת אחר הסיפור.

סיימתי, והחברה, נדמה לי, היו שבעי־רצון. רק הג’ינג’י “לקח אחורה”, ניגש אלי, טלטל תלתליו הקצרים שלו ואמר לי כך, ביני ובינך, בשקט:

– תגיד, נחום, הנמר ברח מעטישה שלך?

– אתה יכול לבחור לעצמך, – עניתי. – או מעטישה שלי, או מריח הבנזין של המכונית, שהתקרבה אלינו.

אז הרגשתי על כתפי טפיחה. זו היתה ידו של קצין־התרבות דורמי, שנהנה מתשובתי.

– נחום! אחד־אפס! פינאָלֶה! – אמר, והתחיל לנצח על שירה בציבור.

קרוב לשעה עשר, כמו ילדים טובים, קמנו כולנו, ניערנו את החול ממכנסינו ונכנסנו לבנין המשטרה לישון.

בזה אני נותן שני ציורים, שציירתי אותו יום. אחד מן הג’ינג’י וציור שני: אחת מאלה שישבו ליד המדורה.

– איפה אתם כיום?

– מה מעשיכם כיום?

 

על ימים שלא רוצים לשכוח אותם ועל הקול המיושב שמתערב ומפריע    🔗

כשהתעוררתי בבוקר הצצתי אל מיטתו של השחקן קובי. היא היתה ריקה וכל שאר המיטות היו ריקות. הרמתי ראש וראיתי את גבו של קובי מופנה אלי. תמיד “יצא לי” לצייר את גבו. אמנם פעם אחת ציירתי את פניו, אך הוא לקח ממני אותו ציור. גבו תמיד דובר אלי.

הפעם אמר לי גבו, כי בעליו חושב עכשיו משהו בשביל עצמו, כאילו מתוך מבוכה.

– ת’יודע, – אמר מבלי להפנות פניו אלי. – אנחנו שנינו נפגשים בין הבנים האלה לעתים קרובות. היה ערב נעים, ובעוד שעה אני עוזב ישר לתל־אביב. אנחנו רואים אותם רק בימי הפוגות. איך עברו עליהם אותם ימים, כשלחמו ונסוגו, והתארגנו מחדש וכבשו, ונסוגו וחזרו? איך הם היו באותם ימים – אנחנו לא ראינו. אנחנו באים רק בהפוגות. בין שורותיהם נשארו מקומות ריקים, ריקים מאלה שהיו פעם. אבל אחר־כך, הנה הם שוב יושבים זה ליד זה סביב מדורות ושרים.

– תגיד, נחום, ישנת טוב הלילה?

 

ישנת טוב הלילה?    🔗

הוא הפנה אלי את פניו, שהיה בהם חיוך שלא מרצון.

– קובי, – אמרתי, – אתה חושב שלא ראיתי אותך, בימי ביקורינו במחנות שונים, צועד עם שחר על קצות אצבעותיך, מסתכל בפני שכנינו ושכנותינו בחדר, מציג בדייקנות את נעלי הישנים המוטלות נפולות ליד המיטות ומתקן את קיפולי שמיכותיהם?

– תגיד, קובי, ישנת טוב הלילה?

גם הוא לא ענה לי על שאלתי. הוא אמר כך:

– ראיתי בבאר־שבע ימים שאיני רוצה לשכוח אותם. איני יודע איך לצייר אותם או איך לספר עליהם. ראיתי את הבנים והבנות, ראיתי את פניהם, את זרועותיהם ורגליהם, את הרגישות שיש באצבעותיהם ובעיניהם. ראיתי, כי כל אחד מהם סומך על חברו, טהורים, מבינים ונכונים. הבנים האלה, הלא אני מכיר את הוריהם, שבאו מהעיירה שלי, או שלך, או שלו. הם ודאי יהודים טובים, אך הבנים – גבוהים מהם, בעלי אצילות טבעית. ה“בַנַנַלֶה” עשתה זאת? או החינוך שקיבלו פה? איני יודע אם עשה זאת החינוך (וכי, תגיד לי, שלנו מחונכים כיאות?) אבל נראה שפה מתערבים בענין אבות־אבותינו – אני יודע? – מתקופת התנ"ך.

– אני רוצה שלא אשכח את מה שאני רואה אצלם. לא בכל שנה, לא בכל דור ולא בכל שעה רואים יופיָם של דברים ושל אנשים. אני לא רוצה להיות מגוחך, שתבין אותי.

– תגיד, נחום, ישנת טוב הלילה?

– אתה יודע, – לא עניתי לו על שאלתו, – גם אני שומע לעתים קרובות איזה קול מדבר אלי. קול מיושב שכזה. והוא אומר: ‘נחום, אל תתרגש כל־כך. ההתלהבות אינה ראי נכון. חכמים אינם מתרגשים. תהיה פעם כמותם. תתבייש להתרגש!’ אני יודע שהקול הזה צודק – אבל אני לא תמיד נשמע לו. ימים אלה שביליתי בבאר־שבע בין הבנים והבנות, אני לא רוצה לשכוח אותם. אם אני חושב כך עליהם עוד הבוקר – מה אחשוב עליהם כעבור שנים? איך לעשות שהם יהיו בזכרון כולנו תמיד?

– תגיד, נחום, ישנת טוב הלילה?

– בעוד שעה אני עוזב, ישר לתל־אביב, – הוסיף ואמר קובי, בקולו הקצוב.

עברו שנים מאותו בוקר. הרבה דברים השתנו מאז. לעתים קרובות אני נזכר בימים ההם, שאיני רוצה לשכוח אותם. אני ‘מצפצף’ על הקול המיושב. איני רוצה לשכוח את השניים המזוקנים, “חיות הנגב”, שעמדו במדרגות המשטרה וחייכו סתם ככה. לא רוצה לשכוח אותם השניים, שטיילו מרוחקים זה מזו ברחוב שמם ולא מרוצף בבאר־שבע הריקה, ולא את זו, שלא פתחה את המכתב שקיבלה, אלא לאחר שנתפנתה מעבודתה במשרד, עשתה מקלחת ונכנסה מתחת לכילה להתייחד עם מכתבה. ולא לשכוח את הג’ינג’י, שעמד יחף ליד מפת הדרך לסדום.

עשיתי מאותם אנשים ציורים. רבים מהם נדפסו בספר “כאלה היו”. הציורים שמורים במוזיאון צה"ל. כשהחיים נראים טפלים או קשים, אני שואל: האם אפשר לראות אותם בנים ובנות שוב? איך הם כיום? האם הם ממועכים, מכותשים ומפוזרים? ואולי לא? הלא יש משהו, או מישהו, ששומר על עלי הצמחים, שיהיו רעננים ופרחיהם צבעוניים. האם הוא שמר גם על הבנים והבנות ההם?

אני מפסיק. כי ברגע זה אני שומע את הקול המיושב המדבר אלי: ‘חדל כבר! מתי תהיה חכם?’

טוב, טוב! אני מפסיק.

מפות.P.E.F    🔗

השחקן קובי לא עזב אחרי שעה ולא נסע ישר לתל־אביב. כי גבעוני שמואל צריך לעשות סיבובים לקיבוצים, שהיו בידי המצרים ועתה נכבשו מחדש על ידינו. כמה מהם קרובים וכמה מהם מרוחקים יותר. יש מקומות ריקים במכונית – ואנו מוזמנים להצטרף.

הנהג, בחור גבה־קומה עם נמשים על פניו, בא לקרוא לנו והציג את עצמו: – אני ג’ירפה!

נכנסנו למכונית ואנו נוסעים. המכונית נעצרה על פרשת הדרכים. עמדה שם חיילת אחת. עוד בשעות הבוקר ראיתי אותה מחכה ל“טרמפ”, וציירתי אותה מאחוריה, עם הכפיה על צווארה, עם תרמיל על הגב, מחליפה רגל ברגל ומחכה, כשמכל צד משתרעים חולות ומדבר.

שמואל שאל אותה: – לאן? והיא עלתה והתישבה ליד הנהג. ואז נזכר שמואל ושאל את הבחור, שהיה מזכירו:

– והמפות?!

– חשבתי שאתה הכנסת אותן, – ענה לו המזכיר.

– ג’ירפה! חזור למשטרה!

חזרנו. שמואל והמזכיר חזרו מבית המשטרה כשהם מחזיקים בידיהם שפופורות של מפות.

– אתה יודע איזה מפות אלה? מפות P.E.F.?

המזכיר לא ענה, נכנס, סגר את הדלת בטריקה, ואנחנו חזרנו ויצאנו לתוך המדבר.

זו היתה ממש נסיעה לתוך מדבר. אנו עצמנו היינו כגרגר חול נישא ברוח.

– במקומות כאלה, – חשבתי, – לבנות ישובים דרוש אומץ רב. אמנם יש חורבות עתיקות, יש מסלול עתיק – אבל בכל זאת…

– תגיד, – פניתי אל שמואל, – יש תכניות?

– תן לנו לבנות את באר־שבע – אז נראה!

 

עוד על ימים רעים – שנעים להיזכר בהם או משום שלא תמיד נעים להיזכר בהם    🔗

אז שם שמואל גבעוני את ימינו על כתפי ואמר:

– בוא נדבר על הימים שעברו עלינו בפתח־תקוה. הלא שם נפגשנו בימי מלחמת־העולם הראשונה. איזה ימים קשים ורעב, חביבי! חיכינו שהבריטים יזוזו סוף־סוף ויכבשו את הארץ. אני הייתי אז רק בן חמש־עשרה, אבל נראיתי מבוגר יותר, וכבר פחדתי, שמא אתָפש על־ידי שוטרים תורכים, אלה שחיפשו משתמטים מן הצבא. הייתי רוכב על החמור הלבן שלנו בין שבילי הפרדסים, לפני ומאחורי הלכו הפועלים שלי, וכשהיו רואים חיילים, הייתי קופץ מן החמור – ומסתתר בין הפועלים.

– בטח! אלה היו ימי מלחמה ורעב קשה. ואתה זוכר איך נפלו פצצות על רחובות פתח־תקוה, ואכלנו לחם מקמח דורה? הוא היה טעים.

– כל זמן שהיה חם; ותפל כקרש כשהיה קר. והפרדסים שלנו היו עזובים. התפוזים נשארו על העצים, העלו עובש עד שנשרו ערימות־ערימות סביב העצים, החמיצו והרקיבו. הריח שנדף מהם היה נורא. אבל להשקות את העצים צריך היה. פרדסים, שעשרות שנים השקיעו בהם הורינו את זיעתם וכספם, הלכו לטמיון. פח נפט, כדי להתניע את המשאבה – עלה הון. היינו מסתירים את פחי הנפט בתוך מפל הפירות הרקובים. הייתי יורד בסולם הברזל למעמקי הבאר, עם פח הנפט היקר, מוכן כל רגע להפסיק את המשאבה מחשש השוטרים התורכים, שהתנכלו לפחי הנפט שלנו. אבל נעים להיזכר בימים הרעים, אתה יודע, אנחנו…

– כל בוקר, בשעה חמש, – נסחפתי גם אני לזכרונות הרעים, שנעים להיזכר בהם – היינו הולכים לשוק ומחכים. אולי יבוא איזה פרדסן כזה, שכבר אכל ארוחת־בוקר, רכוב על חמור לבן, ויקח אותנו לאחד הפרדסים שבגבול המושבה ליום עבודה. אבל הם היו בוחרים, כמובן, בפועל זול. 

אנחנו מספרים זכרונות ולא מטפלים בחשבונות עתיקים, – ענה לי שמואל. – עכשיו הכל אחרת!

קובי, שישב מאחורי, היה, כדרכו, מיושן. מדי פעם פקח עין בולשת – אם לא מתרחש משהו – וחזר למנוחתו. הבטתי בו וחשבתי: מדוע לא עניתי על שאלותיו החוזרות איך ישנתי הלילה? רק עתה נזכרתי, כי מנוחתי לא היתה שלמה הלילה. בשנתי ראיתי תיקים מעופפים, וחבל ארוך, שמשהו תלוי בתחתיתו. והמשהו הזה מראה פעם את פניו ופעם את גבו. שטויות! איני מאמין בחלומות. אבל מה רצו התיקים האלה? 

 

עכשיו הכל אחרת    🔗

כבר נכנסנו לשטח המדברי. באופק נראו סלעים שוממים, שהיו מוטלים ומזדקפים כמו שיירי עצמות ענקיות, גרומות לאחר סעודת ענקים שנעלמו. כמה רמות, שבלטו מן החול, היו חומות – כנראה שיירי ישובים שנהרסו, כוסו בחול במשך הדורות.

המכונית שלנו הצטרפה לעוד כמה מכוניות, והיינו כעין שיירה. כל המרחבים השוממים האלה נעשו בטוחים בשבילנו, משום שהאויב כבר היה רחוק־רחוק מעברם השני. נסענו בדרך־לא־דרך, במסלול עתיק, שהרומאים הכינו כשבאו לכבוש את ירושלים. ועתה ודאי, כדברי שמואל שהשתתק, עכשיו הכל אחרת.

– מה שמך? – שאל ג’ירפה, ששתק כל הזמן, את החיילת שישבה לידו.

– רינה.

– מראש־פינה?

– דווקא כן. איך ניחשת?

– ויש לך אח ששמו זוזיק?

– כן!

– ועוד אחות שוליה?

– כן, איך אתה יודע?

– אנחנו שכנים, בית ליד בית, עם גדר ג’רניום משותף.

– אז אתה הוא זרובי?

– כן!

– למה קוראים לך כעת ג’ירפה?

– משום שחפצתי להיות גבוה, ומשום שיש כתמים צהובים על פני. אני באמת זוכר ילדונת פצפונת זוחלת על הרצפה אצל השכנים. זו היא אותה!

– אתה לומד בבית־הספר החקלאי?

– נכון. ראיתי תמיד אצלכם כמה זחלניות על המרפסת, הגובלת בשלנו.

– מה־’תה־חושב לך? רק אתה גדלת בינתיים? הזמנים השתנו! עכשיו הכל אחרת!–ענתה רינה.

 

אני ממשיך בסיפור שהתחלתי בנצרת והקול המיושב מתערב שוב פעם    🔗

– אנחנו, – אמרתי לשמואל, – קבוצת ציירים מירושלים, באנו דווקא באותה תקופה לפתח־תקוה. זה לא היה כל־כך שמח. אבל זה היה מעניין. במטבח של “בצלאל” היינו מקבלים מרק חם וחצי ככר לחם. אפשר היה לחיות. ובערב שוב חצי ככר. אבל העניינים אצלנו היו כך: היינו תלמידים, שבאו מכל קצווי עולם. מרוסיה, מיוון, מאמריקה, מאוסטריה, מבולגריה ומ…

– נחום,– שמעתי פתאום את הקול המיושב,– אתה מין שכזה: כשנכנס לך בראש לספר משהו – אתה חייב להמשיך. אפילו כשלא שאלו אותך. הלא התחלת בסיפור זה עוד בנצרת!

– טוב, – עניתי לקול המיושב, – תיכף אגמור.

– למה הפסקת? – שאל שמואל.

 

על טבעוני וחרמונצ’יק    🔗

– אתה יודע, אנחנו הדגשנו, שרק דבר אחד יחבר אותנו יחד (אפילו עברית לא ידעו כולם) – אהבת הנוף. להבין את התנ“ך. לא לצייר את הכותל המערבי עם יהודים מסכנים, כי אם לראות יהודים כאלה, שאנו למדנו עליהם בתנ”ך. לצייר נופים בצבעים תוססים וחריפים; לכל דבר יש צורה, צריך לחוש את הצורה, ולמסור אותה. סלעים, גופות זריזים. לדעת אנטומיה – איזה שרירים יש לאדם, מה הצורות שיש לעצמות. שלא לצייר את עצמנו בתוך רגש של רחמנות. לכן החלטנו ללכת למושבות. באנו לפתח־תקוה, מפני ש…

הקול המיושב:– אם אתה כבר מדבר, ספר סיפור בלי הסברים!

– הלכנו ברגל מירושלים לתל־אביב, ומשם, נעליים על הכתפיים, כי כביש לא היה, חצינו את גבעות־החול לפתח־תקוה. נכנסנו למטבח הפועלים ושכבנו על הספסלים. הביאו ככרות לחם חם למטבח. הריח לא נתן לנו להירדם. ניגש אלינו פועל אחד ושאל מנין אנו. – טוב, אמר, – עבודה אין, אבל גם ציירים צריכים לאכול! ניגש לשולחן, הוציא מאשנב המטבח (הבחור היה חבר ועד הפועלים. שמו היה שקולניק, כיום ראש־הממשלה לוי אשכול), שני ככרות לחם, מאותם שנתנו ריח. בסכין גדול חצה אותם ונתן לכל אחד מאתנו חצי ככר.

– תאכלו אתנו. תמצאו עבודה – תשלמו.

הלחם עוד היה חם, עם תערובת של קמח דורה.

זה היה נפלא. הצלחנו להסתדר: ישנו על ספסלים, אכלנו במטבח. קיבלנו גם כמה ימי עבודה במעדר. זה לא היה קל – אחרי יום העבודה המתניים כאבו וקיבלנו יבלות בידיים – אבל היה שמח: אחד מאתנו, טבעוני שמו – ההוא ששר יפה – הראה כשרונות ניכרים בעבודת המעדר. זה מילא את כולנו גאווה. אך הוא לא הצליח להתחרות באותו שנתן לנו ככרות לחם. הוא היה פועל־המעדר הטוב ביותר.

בינתיים באו גם צרות: טבעוני התאהב בבחורה אחת. אותה בחורה אהבה כלבים, והיה לה כלבלב לבן, ששמו היה “חֵרמונצ’יק”. מובן, שטבעוני היה מרבה לשחק עמו.

טבעוני גילה בפרדס אחד מרוחק עץ־שזיף בודד. היה מתגנב לקטוף מפירותיו, ומניח שזיפים על אדן החלון של הבחורה. היא היתה מגלה את הכחולים העסיסיים האלה בקריאות הפתעה – וטבעוני היה גועה בצחוק רם מרוב הנאה. הוא היה מספר לה, ומדבר על כל מחשבותיו ותמונותיו והשקפותיו על אמנות וספרות – אך היא היתה מסתכלת בתנועותיו החינניות של חרמונצ’יק.

פעם אחת ארב בעל הפרדס לטבעוני, לאחר שירד מעץ השזיפים, ואמר לו:

– אתה יודע, שאתה פשוט גונב פירות?

אני משאיר לשיפוטו של הקורא, מי מהם הצודק? הייתי נוכח שם. נעים – זה לא היה

טבעוני הבליט זוג עיניים ירוקות שלו בתמיהה, ואמר:

– אבל זה לא בשבילי. זה בשביל רח’לה!

– מי זו רחל’ה?

– זו שיש לה כלבלב לבן.

– אז מה יש?

טבעוני צחק צחוק טפשי, ומרוב מבוכה והתרגשות נפלו לו המשקפיים העבים שלו על אבן ונשברו.

בלי משקפיו העבים לא ראה טבעוני דבר. איזה ענן עכור – וזה הכל. משקפיים חדשים לא היו בנמצא, לא בפתח־תקוה ולא ביפו. נוסף לכך, לו גם היו, לא היה לנו כסף, וטבעוני לא היה יכול לצאת לעבודה בלי המשקפיים… הוא היה יושב ושר את כל השירים שידע, כשהוא מעביר את כף ידו המיובלת בבלוריתו אדומת־השער. מובן שחדל לקרוא, והיה משתעשע עם חרמונצ’יק. חרמונצ’יק היה רץ סביבו בשמחה, מרים אליו את ראשו, מוציא לשון ורודה, מטלטל את זנבו השעיר והמתולתל, ונובח בשמחה. אחר־כך גילה חרמונצ’יק, כי טבעוני אינו רואה היטב. למען השעשוע היה השובב מפסיק את נביחתו. עומד, שותק, ומסתכל בטבעוני. אז היה טבעוני מתמלא חרדה והיה קורא בקול חזק בטנור שלו:

– חרמונצ’יק!!!

הכלבלב לא הוציא הגה, רק טילטל זנבו המתולתל, ימינה ושמאלה, וחיכה. כשראה, כי טבעוני כבר איבד את תקוותו למצוא אותו, והוא שטוח על הרצפה ומחפש אותו תחת המיטות, וכבר חיפש אותו במקלחת שבחצר, היה חרמונצ’יק קרב אל טבעוני עד לרגליו ומתחיל לנבוח שוב. השמחה היתה גדולה.

והנה פעם אחת אבד הגור. אבד ואיננו. הלך טבעוני לחפש אותו. יצא לרחוב, ידיו פשוטות לפניו, וקרא בקולו הטנורי: – חרמונצ’יק!

הוא צעד ונכנס… ישר לזרועות השוטרים התורכים, שעשו אותו יום מצור על רחובות המושבה. הם חיפשו חיילים משתמטים. חייל משתמט היה כל בחור, שעבר את גיל השמונה־עשרה.

טבעוני היה רגיש מאוד לדגדוג. הוא חשב, שאנשים מדגדגים אותו ומשטים בו. פרץ בצחוק רם והמשיך לקרוא: – חרמונצ’יק!

עמדנו מאחורי התריסים המוגפים, ראינו הכל – אך לא יכולנו לעזור לו. התורכים קשרו לטבעוני את ידיו לאחוריו בחבל, והובילו אותו, ברגל, לרמלה.

אולם בזכותו של חרמונצ’יק ניצל טבעוני: פעם אחת, כשישב בבית־הסוהר ברמלה, נדמה לו, כי שמע את קולו של חרמונצ’יק. הבחור שלח את ידיו לפניו והתחיל לקרוא, כשפניו מאירות:

– חרמונצ’יק!

מבלי לראות את דרכו, מבלי לחקור אם שוטר תורכי עומד בפתח התא, או בשער בית־הסוהר, נשא רגלים ורץ אחרי הקול. יצא מפתח בית־הסוהר – פלא! איש לא עצר בו! התחבט בסימטאות רמלה, בין שיירות גמלים, חמורים ופלחים.

– חרמונצ’יק!…

ודאי שטבעוני היה בכל רע, אבל שיחק לו מזלו. וכשהמזל משחק – הוא עושה זאת, לפעמים – רק לפעמים – טוב, ואפילו טוב מאוד. בתוך המערבולת שבסימטאות רמלה נתקל טבעוני בעגלון יהודי, שהחביא אותו בשחת שבעגלה. הוא הסיע אותו עד יפו. נתברר, שהם בני עיירה אחת ברוסיה. העגלון נתן לו זוג משקפיים עבים, שהותירה אחריה הסבתא, שמתה בשיבה טובה לפני שני ימים. המשקפיים התאימו לטבעוני.

בגלל משחקי מזל כאלה אנו חשים בקסמם של החיים.

הנה כך, יום אחד מופיע טבעוני למטבח הפועלים, מחייך, על עיניו מנצנצים משקפיים עבים, ומתיישב לידנו, לפני צלחת מרק חם – כאדם שיודע, כי מחכים לו. היינו שוב יחד. אך נוסף לטבעוני יתרון אחד: כשהיו מדברים על סוסים ועגלות הוא היה מדבר כמומחה לעגלונות. הוא הוכיח לנו, כי כשמדברים אל סוסים או מקללים אותם בקללות רוסיות – הסוסים, למרות שהם ילידי הארץ, נשמעים טוב יותר.

אחר־כך קיבל טבעוני כאב שיניים. לא ישן בלילות, הסתובב בחשכה בחצר, דרך על תפוזים שנשרו מן העצים, הפחיד את החתולים – ולא טוב לו. לבסוף למד לעקור לעצמו את השיניים: היה קושר קצה אחד של חוט אל השן הכואבת, ואת קצהו השני לידית דלת. דוחף את הדלת – וזהו!

רק לאחר הכיבוש הבריטי, בגדוד העברי, בו שירתנו כולנו, הצליח לקבל שיניים תותבות. בינתיים עברו שנים שלא צייר בהן. הוא, הכשרוני, שכל חייו היו נתונים לציור – נעשה צבע בתל־אביב. חברת־הצבעות שלו נקראת “חרמון”, לזכר הבחורה בעלת ה“חרמונצ’יק”.

הוא מוסיף לשיר את שירי בית־המדרש – וצובע משקופים.

יוצא שהימים הרעים היו טובים – ואילו הטובים לא כל־כך. זה לא כל־כך ברור – אבל כך הם העניינים.

בדף הבא אני מביא ציור שמנסה לתאר, כמה לא קל להבין, איש דברי חברו – אבל סופם של דברים שיהיו מובנים.

– אתה יודע? – אמר שמואל, – הלא אני הכרתי את טבעוני זה כשהיה בגדוד. אבל הוא היה בלי בלורית, בכלל בלי שערות.

– מה יש? הן נשרו.

– אבל הוא לא היה שר.

– נו, הוא לא הצליח עם הבחורות שלו.

– גם בגדוד הוא היה מקלל ברוסית. אבל לא את הסוסים.

– זה הכל משום שלא ‘הלך’ לו עם הבחורה שלו.

– אתה יודע שאתה מספר כל פעם משהו על חבריך?

– מה רע בזה? על חברים חושבים גם כשלא חושבים.

הקול המיושב:– אתה רואה שקשה להתווכח אתך?

אני: – וכי אני התווכחתי? – אבל, – הוספתי, – אני רוצה לספר גם על סמיונוב. אתה אמנם תמיד צודק וחכם, אך אל תפסיק אותי, בבקשה.

– אני לא מפסיק אותך, – אמר שמואל בתמיהה. – אם הדיבור גורם לך תענוג, ספר.

– סמיונוב בא אלינו מרוסיה הקטנה, – המשכתי, – הוא היה טולסטואי, וגם צמחוני. הוא ראה בכל דבר את התנ"ך (שקרא ברוסית) וצייר תמונות נוף ישראלי.

הקול המיושב: “יותר בקיצור!”

– טוב, – עניתי לו, – התורכים שלחו את סמיונוב להרי אררט ושם הוא… – המשפט נשאר תקוע בפי מרוב תמהון: ראיתי את הדוטורה – תלוי בין שמים וארץ.

לא האמנתי למראה עיני. הבהבתי ומצמצתי בעפעפי – אבל מן הענף העבה והנוטה הצידה של צאלה עתיקה ובודדה – נשתלח חבל והדוטורה היה תלוי בו!

לא הייתי צריך לבקש שיעצרו את המכונית. שמואל רמז לג’ירפה לעצור ואמר, כשהוא מרכין יפה את ראשו, כדי להיטיב לראות לגובה מבעד לחלון המכונית:

– הנה הוא שם!

הדוטורה ראה אותנו. הוא רכב על הענף העבה בנוחיות, כאילו ישב בכורסה, הרים יד רכה וחייך. עם הרמת ידו התחיל מתרומם באויר, מעל לענף שישב עליו. רק עתה ראיתי כי אל גופו המרופד היתה צמודה חגורת מתקן־חוטי־טלפון, כזו החובקת את השוקיים. הבחור שעמד למטה משך בחבל שהיה מחובר אל גלגל שבראש העץ.

 

בין שמים ובין חול    🔗

הדוטורה היה תלוי בין שמים וחול. תחילה ראינו את גבו; אחר־כך הסתובב והפנה אלינו את פניו ואת קרחתו הנוצצת. הכרס שלו בלטה יפה; פניו הרעננים היו שזופים. הוא הסתובב כמה פעמים כסביבון סוב־סוב־סוב; החבל התמשך וירד והדוטורה הגיע לענף קרוב יותר לקרקע. התישב עליו, לקח את טלפון־השדה שהיה שם ואמר לתוכו:

– שמיר, תמיר וזמיר, תרשום במפה: בקילומטר המאה ואחד – המסלול נפסק.

אז הפך פניו אל הגזע, חבק אותו בזרועות ובברכיו – והחליק למטה בזהירות של עכברון. מרוב תענוג הוציא קצה לשון מפיו, רקע ברגליו, התמתח יפה, הבליט את כרסו, וטפח באצבעותיו על האקדח הצמוד לירכו, כדי לנער מעליו חול. הוא נראה בעיני צעיר יותר וממושמע בתנועותיו.

בין השלושה – הדוטורה, שמואל והחייל החמוש (שהיה מהנדס דרכים) – התנהלה שיחה עניינית, שלא עמדתי על תוכנה. הדוטורה שמח למפות שהביא שמואל, הרכין את ראשו כדי להקשיב טוב יותר והביט בתשומת־לב אל קצות נעליו הצבאיות המאובקות. מדי פעם היה זוקף את ראשו ושולח אלי חיוך מרגיע, כדי שלא ארגיש עצמי מיותר. הוא לא הראה כל סימני תמיהה על שנפגש עמי פה. זו היתה שיחה ממושכת. משקפיו העבים צילמו בתוכם, תוך הרקדה, את כל נוף המדבר. הצלחתי לחדור בעדם וראיתי את עיניו שהיו תכולות כעיני תינוק.

– שמע נא, – אמרתי לעצמי – אל תפריע. אל תתערב. תן לעניינים ללכת. מלחמה זו מלחמה. אין גבול להפתעות.

– מתי למדת לטפס כך על עצים? מה אתה עושה פה? הלא אתה ברומא! וכי כבר קיבלת את מכתבי ששלחתי לך רק אתמול מבאר־שבע? מה זה .P.E.F? האם נואשת מאבן־הלגיון? תפסת את שני הבריטים? – שאלות אלה היו מוכנות בפי ולחצו עלי, כמו תור דחוס לאוטובוס.

התישבנו שוב במכונית – והמשכנו בנסיעה; אלא שהפעם היתה קצת צפיפות. כי הדוטורה והמהנדס הצטרפו אלינו. את קובי, שנמנם כל הדרך, כדרכו, העבירו למושב הקדמי, לצידה של רינה שהתקרבה עוד יותר אל ג’ירפה. דיברנו על הא ועל דא. את שאלותי לא שאלתי, כמובן. חיכיתי להזדמנות, שנוכל לדבר בארבע עינים.

פתאום התחיל הדוטורה מזמזם:

ברלה, ברלה צא החוצה!

הבטתי אל כתפי, מיששתי את הכומתה לראות אם אמנם עלה עלי שבלול. חשבתי שהוא רוצה להקניט אותי, אבל ניחשתי שהוא סבור עדיין כי השבלול בעל הקו האדום נמצא רק בשכם. לכן אמרתי:

– אתה יודע, דוטורה? ידידי מירושלים, חוקר השבלולים, כתב לי מכתב. קיבלתי אותו כשישבתי במכונית שהובילה אותי לבאר־שבע. המכתב שמור בין ציורי. הנה הוא – נתתי לו את המכתב, והוא קרא בו.

– אתה לא כל־כך דומה לציור של ידידך.

– תודה בעד המחמאה.

– אתה רואה? לא ההגיון והמדע, כי אם…

– המקרה הטוב ושימושו הנכון – הם המנחים – המשכתי.

– אל תצחק, זה נכון. אתה רואה בעצמך.

– יש לי עוד משהו, – אמרתי מעודד מדבריו, – וגם זה נמצא בין ציורי.

הוצאתי את הדף הקטן, שתלש הטייס מלקולם מפנקסו, עליו רשם את שתי כתובות החיילים הבריטיים בלונדון.

הדוטורה החזיק את הפתק בידיו ולא ידע “איך לאכול אותו”.

– אלה הן כתובות שני החיילים מ־000₃ – באתי לעזרתו.

– איך זה הגיע אליך?

– כשתקרא את מכתבי, ששלחתי לך לפני יומיים על־פי כתובת ספריית הותיקן ברומא – תבין.

הבטתי לתוך עיניו וקראתי בהן, כי במוחו של אדם זה חולפות מחשבות במהירות עצומה, וכי הוא שואל שאלות ועונה עליהן תשובות בחטף של מחליק על קרח, הלוך ושוב, באלכסון ובעיגול.

– את הפתק הזה אתה משאיר לי?

– ודאי… – עניתי והוספתי: – דוטורה, שאלה אחת: אתה יודע על אודות אוהב־הצפרים?

– כן. ותודה בעד הפתק… אם הכל ילך כמתוכנן, – המשיך, – אהיה בעוד ארבעה שבועות ושני ימים בלונדון.

 

קיבוצים שהופגזו    🔗

באותו יום היינו בנגבה, בגת ובבית־אשל. עברנו מדבריות, עברנו שממות והגענו אליהם.

בכניסה לנגבה (ואולי היה זה בית־אשל? ואולי בגת?) ראינו סולם מוצב אל עץ שהדף פצצות ריסק את צמרתו; עמד עליו בחור, משור בחגורתו ומזמרה בידו, והוא טיפל בענפים השבורים. לידו עמדה בחורה נושאת ראשה אל צמרת ומגישה מדי פעם לבחור אגדים שלקחה מתוך תיק עזרה ראשונה הצמוד לירכה. בשקט, בידים אמונות, גמר טיפולו בעץ אחד והעביר את הסולם לעץ שני. הוא נגע בענפים הפצועים ביד מרגעת, כידו של רופא.

נכנסנו לתוך המשק. גגות, קרשים, קירות, חביות ורעפים כיסו את כל השטח, כאילו לאחר תגרת ידיים פראית; כאילו סערת שטנים העיפה אותה ממקום למקום. הקירות שנשארו עומדים היו נקובים בפצצות. מעל לכל אלה התנוסס מגדל־המים, ששימש גם לתצפית. הוא היה נקוב ודמה לפרוסה של עוגת־אגוזים, שכל האגוזים והצימוקים הוצאו מתוכה. הוא נשאר עומד איתן על עמודיו האלכסוניים והשקיף במאות החורים שנוקבו על כל סביבותיו, כאילו התמתח ועמד על קצות אצבעותיו והסתכל על סביבותיו. חביות ריקות, מחברות וציורי ילדים התגלגלו, התעופפו וירדו ברוח המדבר. אוהלים נטו הצידה והיו מרוקנים, כבּלוֹנים מנופצים. שקים ממולאי חול ממושטרים, שהיו מוטלים בשורות, – הובילו אל הבונקרים החפורים בתור האדמה.

חלונות החפירות הציצו כעיניים פקוחות על כל המערבולת שמסביב. רוחות המדבר העלו חול על בליטות החפירות שבאדמה ושיוו להן דמות של ראשי סבתות עטופות שביסים צהובים, טובות־לב־ועין, המבטיחות מפלט מכל ההרס שמסביב.

שקי החול רבצו בכובד משאם, היו נכבדים, שקטים ודוממים כעדרי כבשים שקפאו. הרוחות העלו חול על הכל, סתמו כל חריץ וסדק, כרוצות להשכיח, להחליק ולהעלות שוב את השממה, כפי שהיתה כאן אלפי שנים. לשממה יש יופי משלה. היא למודת נסיון: הכל עובר. כל הרוצה יכול לישבה, אבל אז יש להתחיל הכל מחדש. רק המתעקש והמתמיד – הוא מנצח.

החול המכסה את הכל מפליא להשכיח את העבר. הרוח משחקת על פניו ועושה בו גלים קטנים, המשנים את מקומם, את כיוונם ואת גובהם, עד שמתקבל שטח חול חלק וטהור. כך נוצר דף חדש ונקי לקראת הימים הבאים. אפשר להתחיל הכל מחדש. החול נותן את תחושת הנצח.

בחור אחד עמד בחצר. ידיו שלובות לאחוריו, כובע־טמבל על ראשו. הוא עמד סתם ככה. לא ראיתי את פניו. שתי ידיו המיובלות – האחת בתוך השניה. נעלי־העבודה שלרגליו עמדו דוממות כפסלים. קמטי החולצה ירדו אנכית, אך גבו היה זקוף ושקט. ודאי שלא יכולתי לנחש על מה הוא חושב, או מה עבר עליו. אך עוד היום, – כבר עברו שנים רבות מאז, – כשאני רוצה להרגיע את עצמי, אני מעלה את זכרו לפני.

ראיתי אותו אחר־כך, כשפניו מופנים אל המדבר וראשו על רקע מגדל־המים הנקוב. איני יודע לתארו במלים. דאגה היתה חרושה בפניו – אך הבטחון בעתיד היה איתן, מרוכז, ושקט.

דחפור גדול נע קדימה, כשהוא דוחף לפניו חול, קרשים, מחברות, חביות, רעפים ומזודות, מפנה את כל שנערם בסביבה. מתקנים צנורות שנפגעו. ליד העצים עודרים במעדרים. קולות פרימוסים עולים מכיוון המטבח.

אוטובוס הגיע בתרועות רמות, ומתוכו נפלטו הילדים שהוחזרו. הם התחילו להתרוצץ והשאירו עקבות טריים של רגלים קטנות על פני החול המיושר.

המוכתר הזמין אותנו לשתות קפה בחדרו. מחדרו לא נותר אלא קיר אחד עם חלון, שוילונותיו נשארו עליו בדרך נס. ישבנו מול החלון. הוילונות הפרחוניים התנועעו ברוח בנחת, על השולחן הקטן עמדו ספלי הקפה הריחני. מן החלון ראיתי את פתח הבונקר. בקול שקט ועצור מספר לנו המוכתר על הימים שעברו.

הבטתי סביבי. האם אנו משתתפים באיזה הצגה?

הקיר האחד הזה – עם החלון הפתוח והוילונות המתנועעים – שעוד מעט יהיה שוב לחדר – האם אנו בתיאטרון, או שזו מציאות? האם זהו חלום? אבל בחלום פני האנשים ורודים ומחייכים, ואילו פני המוכתר וחבריו קפואים, כפני אנשים שעברו חיים רוויי־סכנות והקרבה, והם מביטים לפניהם במבטים מעשיים ויודעים את אשר לפניהם.

כך מביטים לא אנשים ששחררו אותם; כך מביטים אנשים המרגישים כי הם פתחו לעצמם במו ידיהם פתח לחיים; וצריך לצעוד לתוכם ברגל בטוחה – בזכות עצמם.

בשעה מסוימת הגיעו למקום עוד כמה ג’יפים, שבאו מכיוונים שונים. יצאו מתוכם חיילים שהיו, כנראה, “אחד אחד”. מהלכם המיושב, המפות המגולגלות בידיהם וכתפיהם הרגועות גילו כי הם אנשי מעשה מנוסים. יש להודות, כי בינתיים השתפרו המדים הצבאיים; נעשו יותר אחידים.

זה שצעד בראש הביט ימינה ושמאלה, חיפש שלד של בית שאפשר יהיה להיכנס לתוכו. הדוטורה ושמואל ידעו, כנראה, על בואו וחיכו להם. בחרו בבית אחד מחוסר גג שחלונותיו הועפו, פסעו ועברו מעל ערימת קרשים, רעפים וספרים והתמקמו איך־שהוא סביב מירווח שפונה משברים. שם תלו כמה מפות.

אני המשכתי להסתובב במשק וציירתי.

כעבור זמן ממושך הגיעו מבית המפגש קולות צחוק ושיחה חופשית. אז יצא משם שמואל והזמין גם אותי להיכנס. האוירה בפנים היתה ערה, מעין התפרקות שלאחר מתח מסוים. המפות כבר היו מגולגלות. דיברו בקול רם וטפחו זה לזה על השכם. הדוטורה היה, כמובן, במרכז הדיבורים; נראה שהצליח לבדח את דעתם.

 

יש להסתכל בחיים באורך־רוח    🔗

הדוטורה ישב במהופך על הכסא – נשען בשתי ידיו על גב הכסא, ורגליו המפושקות חובקות אותו. כרסו נשענת עליו ברכּוּת. היתה זו ישיבה חביבה עליו. חטפתי רק זנב ממשפטו האחרון:

– אני רואה אותו לפעמים על משכבי בלילות־נדודים… או לאחר סעודה טובה.

בינתיים נשמעו הקשות פחיות מיץ־תפוזים שעסקו בפתיחתן; חולקו כמה קופסאות בשר משומר, ועל קרש אחד עסקו בפריסת ככרות לחם.

– את מי? – שאל שמואל.

– את הרעיון. – ענה הדוטורה.

– איזה?

– שיש להסתכל בחיים באורך־רוח. שישחקו החיים את משחקם העיוור. להביט בהם בעין שקטה, סבלנית ומבחינה. יש לארוב להם, להביט בהם. זה לא קל. בינתיים הלב יכול להתפוצץ – והכל נגמר. ועתה אני מגיע לעיקר דברי: אין לשבת זמן רב מדי בחיבוק ידים. אתם מבינים?

– לא.

– לא? צריך שנשתף עצמנו ואת התלהבותנו ברגע המתאים. מבינים?

– לא – ענו הבחורים בפיות מלאים אוכל ובקולות מבודחים.

– טוב. נקח לדוגמא את עצמי. הביטו בי. (הבטנו בו). אני אדם כמעט בינוני בקומתי. אמנם קצת שמן (כל השומעים הסכימו בהרכנת ראש).

– אך אני – טוב שאתם מסכימים אתי – אדם שאינו מביא נזק לזולתו. יכולתי לחיות בנוחות בין הדוקטורים של האוניברסיטה בירושלים. למה אני מטלטל עצמי בדרכים זרות, כדי למצוא שבר אבן? למי זה נחוץ? וכי ישנה הדבר את מהלך האוטובוסים של “אגד”, או את טיב ה“לֶבֶּנִיָה”? אך הנה נדחפתי למצוא ולאחות שני קטעים של אבן אחת שיש עליה כתובות עתיקות. מתוך עשיה זו, ודרכה, אני רואה כעת את החיים. ויש טעם להם, ויש חישוב במעשי – דבר שאתם, המסובים עמי, אני רוצה לקוות, מוכנים להסכים לי בהרכנת ראש.

הכל הרכינו ראש ברגש רב, ולעסו בתיאבון.

– אני ממשיך: הסתכלות, התמדה, ותיאבון תמידי לראיה מחודשת של דברים מיושנים – אלה הן שלוש הסגולות שגיליתי עד כה; ואותן אני מאחל לכל המין האנושי, ולכל ידידי, בין אם הם מקשיבים לדברי ובין אם לא – סיים הדוטורה כשהוא מרים בידו את פחית מיץ התפוזים, קירב זוג שפתיים רגישות לנקב – ולגם.

ה“חברה”, דווקא, הקשיבו לו, שכן הצליח להתחבב עליהם. אותי הוא השאיר ריק מכל תשובות לשאלות שרציתי לשאול אותו. יכולה לשרות רוח טובה גם אם אין לוגמים יין.

הסתכלתי פעם אחרונה על הנוף הסובב, ששינה במהירות רבה את אפיו. דומה כאילו צייר מישהו על רקע של צבעים מרוחים על הנייר במברשת עבה, במכחול דק וביד בטוחה קווים עדינים של עצים צעירים, שענפיהם חשופים ועוד מעט יעלו מתוכם ניצנים חדשים. זהו.

שמואל נתן לי אות: עלינו לצאת כדי שנגיע בזמן הקצוב לתל־אביב.

נפרדנו מן החברה; אך ברגע האחרון הודיע ג’ירפה, כי יש לתקן משהו במכונית. אם כך, חזרתי לצריף ההתיעצות, שנשמעו מקולו קולות שחוק ושירה בציבור:

ברלה ברלה –

צא החוצה – – –

– מה פתאום שיר זה? האם הדוטורה מלגלג על “השבלולים שלי”?

 

סיפור עצוב לילדים    🔗

נכנסתי לצריף בלב חרד. הדוטורה ישב חובק את גב הכסא. הבחורים היו עליזים. כל אחד הזקיף מעל ראשו אצבעות־משושים ושר:

אִמָא וְדָדָה

יִקְנוּ לְךָ שׁוֹקוֹלָדָה

– טוב, – אמר הדוטורה – עכשיו אספר, ברשותכם, סיפור עצוב לילדים; אם כי עברתם מכבר את גיל המתאים¹⁷…

– פעם אחת החליט השבלול שיש לעשות משהו. אם עושים משהו – יש לזוז. איך זז השבלול? אתם יודעים: זוקף שתי אזנים שלו, זוקף שתי עיניים שלו, מדביק הבטן המלאה שלו אל הענף, אוסף את הישבן שלו וחובק בו את הענף – ודוחף־דוחף עד שהבטן מצטמצמת – והופ! – השבלול נדחף קדימה. הבטן שוב פעם מתפשטת קדימה אל ראש הענף, והישבן שוב פעם דוחף אותה – הופ – קדימה.

כך הגיע השבלול, בזהירות, בתיכנון, בהתמדה ובבטחון – עד לקצה הענף.

משם רואה השבלול את כל העולם. איזה עולם! עצים, הרים ושמים. מניע את זוג העיניים, מרעיד את זוג האזניים לכל הכיוונים. הוא כל־כך מתרגש, עד שכמעט התחיל לחבר שירים. הוא עומד בקצה הענף, ברומו של עולם, הלאה אין לאן ללכת. וכידוע לכם השבלול הולך תמיד קדימה. אצלו אין “אחורה”. הוא עמד בקצה הענף, עמד ועמד – עד שבא הסתיו, וחלף החורף. אבל בינתיים, הוא, השבלול, קפא, יהי זכרו ברוך.

– מה זה שייך לעניין? אל מי אתה ממשיל אותו? – שאל שמואל.

– זה… אני עצמי. ביחס לשני קטעים של אבן אחת – שאני מטפל בהם. ושמישהו, אחד מהבחורים האלה, שאל אותי, בזה הרגע, מה יהיה בסופם.

ברגע זה נכנס ג’ירפה והודיע לנו כי המכונית מוכנה. נפרדנו בחטף. עוד עמדה לנו דרך ארוכה עד תל־אביב.

נפרדתי מעל הדוטורה, כאילו אנו עתידים להיפגש מחר. לא שאלתי אף שאלה אחת מכל השאלות שהציקו לי, כאילו החזקתי בכיס מכנסי מסמרי פלדה חדים, מאלה שהם כחולים וחדים. פחדתי מאד שמא יתגרה בי ויגיד משהו על שבלולים בעלי קו־אדום. לא אמר. רק משקפיו נצנצו; מה עוד שבסיפורו על השבלול, הרגשתי בדבריו עצבות, שאיני רגיל לראות אצלו.

– אתה יודע – פנה אלי הדוטורה בשקט, כאילו ממשיך שיחה שנפסקה – לאחר שיצאתי מבית־החולים, באתי למלון המרכזי בנצרת, לקחת את התיקים שלי, שעמדו תחת מיטתך. אגב, איפה הם כעת?

– הנה הם,– אמרתי,– מתחת לספסל ההוא.

בזה ציור מאמא של רמי האופה עוגות לימי הולדת של החיילים, שמצאתי במחברת שלי.

– פגשתי במלון את יצחק שדה. איזה אמא טובה יש לרמי, וכמה מיני עוגות היא אופה! ה“זקן” שאל אותי משהו על התקופה הרומית בארץ־ישראל. אז זהו. דחיתי את הנסיעה לרומא וללונדון. אם הכל ילך כשורה, בעוד ארבעה שבועות ויומיים – אני…

– מה? – שאלתי.

לא באה תשובה. משקפים מבהיקים וחיוך.

נכנסנו למכונית, והפעם התישבנו מרוּוָחים, כי הדוטורה והמהנדס נשארו בקיבוץ. ישבנו מהורהרים, כל אחד ודאי השתדל לסכם לעצמו, מה ראה ועשה ביום זה.

הרגשתי עלי את מבטו של קובי. נדמה לי כי רצה להמשיך עמי את השיחה שהיתה בינינו השכם בבוקר זה. חיכיתי לה – עד שתפשה אותי תנומה.

התעוררתי כשכבר היינו במבואות תל־אביב. הגענו למשרד המפקדה, שם נפרדנו בחמימות זה מזה. ג’ירפה ורינה עמדו צמודים וחייכו יחד חיוך אחד. היה צורך לכבוש את באר־שבע, כדי שיפגשו שני השכנים מעבר לגדר אחת בראש־פינה. שמואל ומזכירו נכנסו למפקדה.

נשארנו רק קובי ואני. נתנו יד זה לזה ונפרדנו. צעדתי כמה צעדים, ופתאום הרגשתי כי אני חייב משהו לקובי. פניתי אליו לאחורי.

– טוב – קראתי אחריו.

באותו רגע קרא גם קובי אלי: – טוב!

שנינו נזכרנו, בבת אחת, בשאלה ששאלנו הבוקר איש את רעהו (“ישנת טוב הלילה?”) ואשר נשארה משום־מה ללא תשובה, עד עתה.

הימים חלפו וכל יום היה בו כיבוש חדש. יכולת ללכת ברחוב ולשמוע את “קול ישראל” מודיע את החדשות מתחילתן ועד סופן. כל החלונות היו פתוחים ופנים צוהלים עומדים בהם. כל החומות שהיו סביבנו נופלות. עדיין מצלצלות באזני הכרזותיו של ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן־גוריון, המודיע:

– כבשנו את תרשיחא!

– כבשנו את זיתא!

– כבשנו את – –

וכעבור יומיים שלושה, כבר נוצרה ההזדמנות לנסוע לאותם מקומות ולצייר את החיילים השוכבים בצל טרקטורים ותותחים (כבר היו לנו תותחים של ממש ומשוריינים גדולים) וקוראים בניחותא ספרים, ולהסתובב בחצרות בתי־חימר וגדרות חימר אדום סביבן – ועל השער כתובת גדולה – אוניברסיטה נודדת. ועל מרפסת בית־השיך יושבת תזמורת כלי מיתר ומנגנת את באך ורחמנינוב, והשד יודע איך – מנגינות אלה התמזגו יפה כל־כך עם הנוף והכפר הערבי, שמעולם לא נשמעו בו מנגינות אלה.

…וזכיתי לראות ולצייר את פניהם הקורנות של השבויים שלנו (ואורי ביניהם), שהוחזרו מעבר־הירדן, וקרוביהם מחבקים אותם מיד עם העמדת רגלם מעבר למחסום הגבול…

 

לאילת    🔗

יום אחד אחרי מספר שבועות זכיתי להיספח למסעו הראשון של ראש־הממשלה ושר הבטחון אל אילת לאחר שיחרורה. אותו מסע לא דמה כלל למסע שאנו עורכים היום לאילת. פני הנוסעים היו מכוסים בשכבה עבה של אבק. כל חיוך שאדם עשה – היה עליו לבקע את שכבת האבק שעל הפנים.

כשישבנו דחוסים ומאובקים במכונית שהביאה אותנו לאילת, שמעתי פרטים על מבצע “עובדה”, בו נכבשו הערבה, ומפרץ אילת. היה זה מבצע גדול, פעולה מתוכננת, משולבת למופת של כוחות צה"ל.

היתה זו תכנית שתכננו אנשי הפלמ"ח, כשישבו מסביב למדורות, פניהם מאירות באור המדורה וגופותיהם מפילים צללים בעיגול. תכניתם היתה: עוד חוף אחד למדינת־ישראל!

חטיבת־הנגב פילסה דרך בין צוקים וערוצים שאיש לא עבר בהם קודם, מצאה שם שטח מתאים והכשירה שדה־תעופה. לשדה־תעופה זה הוטסו באוירונים חיל רגלים ואספקה. זה היה חלק אחד של הפעולה. זרוע שניה נעה בדרך עתיקה, היא דרך צבאות טיטוס. הנהגים שלנו תכננו “פטנט”: איך להרכיב לרכב רשתות ברזל שתהיינה שטוחות תחת הגלגלים, תעלינה בשעת נסיעה למעלה ותרדנה שוב להשתטח לרגלי הגלגלים, כדי שלא ישקעו בחול.

המסע הקשה הזה נעשה לאור היום, במלוא השאון וההמולה. הטור הממונע עבר דרך ארוכה זו מבלי שהמצרים ידעו או יחשדו. לאחר שעתיים נשמעו קולות שמחה: הגיעו לאילת גם יחידות של חטיבת “גולָני”.

זו היתה שמחה!

בשעה שלוש אחר הצהריים ביום ט' באדר תש"ט הונף על בנין המשטרה שליד אילת “דגל־הדיו”. לא היה עמם דגל. הבחורים לקחו סדין לבן, ובדיו מעטים נובעים, שנאספו בין הבחורים, צוייר מגן־דויד כחול. דגל־הדיו הונף בקצה המוט שבבנין. דגל ישראל התנופף ופרכס על רקע נוף ים אילת, כשפני בחורינו, שזופים ומיוגעים, נשואים אליו.

אז שוגר המברק הנודע למטה הכללי של צה"ל:

"הודיעו לממשלת ישראל:

ליום ה’הגנה' י"א באדר

מגישות חטיבות פלמ"ח וחטיבת גולני

את מפרץ אילת למדינת ישראל".

לא לחינם נרשם ביצוע כיבוש זה כאחד ההישגים הצבאיים הגדולים. הוכח שוב, כי מצביאים צעירים יכולים לפעול גדולות, כי יש להם סגוּלת ההפתעה; כי צעירים אלה שומרים בתוכם את ההתלהבות, שהתעוררה בהם כשקראו בילדותם על מעשים נועזים, על גבורה והתעלמות מקשיים.

– אז מי מכם יודע מה זה מפת .P.E.F? – שמעתי את עצמי שואל. הנוסעים במכונית הביטו בי בתמהון. רק אחד מהם ענה:

– זו מפה אנגלית נדירה, שנדפסה, כמדומה לי, בשנת 1865. אבל מה לך, הצייר, מה לך ולמפות?

מה יכולתי לענות לו? הנעתי בכפי בהיתממוּת. חשתי בנוכחותו של הדוטורה, למרות שלא היה עמנו כעת. ראיתי אותו תלוי על עץ, פעם מגבו ופעם מכרסו. ראיתי אותו יושב במהופך על כסא. ראיתי אותו על ספסל לפני המוזיאון הבריטי, התיקים לידו והרבה גפרורים כבויים לרגליו. ושמעתי אותו אומר: “זה עוד לא הכל”. ונזכרתי בסוף סיפורו על ברל’ה: “וחלף החורף – אבל בינתיים הוא קפא”.

– סליחה, – שאלתי שוב, – איזה יום היום לחודש?

לאחר חישוב קטן נוכחתי: מיום שנפרדתי מן הדוטורה עברו ארבעה שבועות ושלושה ימים. – אם כך, – חשבתי, – הדוטורה ידע מתי תערך ההסתערות שלנו. זה היה תיכנון! והדוטורה היום בלונדון. ההצליח בפעלו? 

הגענו לאילת.

המראה שנתגלה לעינינו היה מרהיב: הרי עבר־הירדן האדומים, שנכנסים לשמים בחידודי הסלעים – הצטלמו במהופך בתוך חלקת המים הירקרקים של המפרץ. כרישים קפצו בקשתות מתוך המים ושברו את חלקלקותם. המראה היה נהדר. זה היה נוף, שאפילו בחלום לא ראינו אותו. עצרנו את הנשימה. החוף שעמדנו עליו הבהיק בחולו הצהוב, ונצץ באלפי נצנוצים של שבלולים מכל הגדלים.

איש לא הוציא מלה. פחדנו להפריע את ההוד.

רק בנין אבנים אחד, בית המשטרה, עמד על החוף. על תורנו התנוסס דגל תכלת־לבן שלנו. את “דגל־הדיו” הורידו כדי לשמרו במוזיאון צה"ל. שורת אוהלים גדולים עמדו מתוחים על חבליהם, יריעותיהם מקופלות, והם דמו לכלי נגינה, כעין נבלים. הרוח הניעה את מיתריהם המתוחים יפה, והם השמיעו הדי צלילים עמומים.

לכבוד ביקורו של ראש־הממשלה ושר הבטחון, טמנו בחול שתי שורות של עציצים, ובהם שתילי עצים. לידם ניצבו שתי שורות של חיילים, שהשקיעו את נעליהם הצבאיות האחידות, החדשות, בתוך החול, ונראו כאילו נשתלו אף הם. הם דיגלו את נשקם. ראש־הממשלה ושר הבטחון עבר בין השורות כשרעמתו הלבנה מתבדרת ברוח ומשחקת על פניו; הרים כף יד רפויה ונפנף בה, כמו סבא לנכדיו.

נשארנו ללינת לילה, אך השינה לא באה אלי.

 

 

מכתב שלא נשלח    🔗

באותו לילה, באוהל, לאור מנורת־שדה קטנה, ישבתי וכתבתי מכתב. כתבתי אותו לסמיונוב המת, אשר אבד ונספה בהרי האררט. אין זו פעם

ראשונה שאני כותב לחבר שאינו בחיים. גם אלה שאינם אתנו בחיים הם חלק מאתנו. לא קל לכתוב לאדם שאיננו.

סמיונוב יקר,

אני זוכר אותך. אני רואה אותך צועד לפנינו ושר “ווֹלגה, ווֹלגה”. אני שומע אותך הולך לפנינו ומסלסל בקול דק: “יה גדולה, גדולה”, שיר בנוסח תימני מובהק.

אנחנו ישנים כעת באוהלים על חוף אילת. אתה יודע, זו עיר החוף מימי מלכות יהודה, נוף תנכי, אבל לא מן הסוג ששיערנו לנו. אנו כאילו בין כוכבים, אנו עומדים על הירח.

אני זוכר אותך עומד על המיטה שלך ונואם. תלתלים נפלו וכיסו את העין הימנית שלך.

אתה צעקת:

“אנחנו לא רוצים לצייר תמונות של יהודים מסכנים, העומדים ליד הכותל המערבי! אנחנו רוצים לצייר צורות יפות! אנחנו יודעים, שיש יופי בכל מיבנה הגוף. אנחנו יודעים, שעל העצמות יש שרירים, שיש להם צורות יפות. גם ליהודים יש עצמות ושרירים ויופי – כמו שלכל פרה ועגלה יש מבנה מסובך ויפה – עד שיש חשק לשיר מרוב התרגשות. גם למראה צבעים יש חשק לשיר”.

"הנה, כשאני רואה את צמרות עצי הזית, את צבעם כשהרוח מגלה את צידם הפנימי של העלים, אני שר:

לא גשם אפרורי

מסתנן מתוך הערפל,

דמעות גיל מזיל הנער

על אפודת הקטיפה.

טה־טה־טה ט־ט־ט־ה!"

“לא חשובות המלים. חשוב הרגש, שמבטא המזמר בשעת שירה”.

“לא אפור! לא מסכן! לא מרוסק! ברור – וחזק!”

“הנוף הוא שיקשר אותנו! יחי הנוף, שמקשר אותנו לעם!”

ואז טבעוני זרק בך כר, ואמר: “רד! אתה נואם!”

ואתה ענית:

“טבעוני! זה לא נאום! זו הצהרה של כל הציירים שיהיו פה. ואני ראיתי אותך הבוקר על עץ תאנה. קטפת לעצמך את כל התאנים הבשלות, זהו!”

סמיונוב! אני לא מוצא מלים, אני רוצה לדבר אליך – ואיני יודע איך. הסלעים האדומים שבאילת – לא סלעים, כי אם פגרי עופות ענק שנמרטו מעליהם נוצותיהם. במקום זה איבד הטבע את שלטונו על החומרים. צוקים חזקים שמתפוררים לאבק זוקפים ראשים לשמים. השמים, המים והאדמה משנים צבעם כל כמה דקות. כל זה מצטלם בהיפוכו בתוך ראי המים, בדיוק – והפוך! כרישים קופצים מתוכם בחיוך, עושים קשתות באויר – כמו קריאות הפתעה.

תקע את רגליך בין הצדפים שעל החוף. הם משמיעים רחש שאין דומה לו.

וזכור: “ואָני עשה המלך שלמה בעציון־גבר אשר את אֵלות – – ויבואו אופירה. כי אני תרשיש למלך בים… נושאת זהב וכסף, שנהבים וקופים ותוכיים”.

ותשמע! חוקרי העתיקות מאשרים בחקירותיהם, כי הסיפורים על שלמה המלך נתגלו כעובדות ממשיות.

סמיונוב, איני מוצא מלים כדי להביע את רגשותי. אל תלעג לי. אני תמיד זוכר אותך.

שלך, נחום

שמתי את המכתב במעטפה, הדבקתי עליה בול של חוץ־לארץ, כתבתי את הכתובת: “מיסטר יוסף שלמון, רחוב 47 מספר 112, ניו־יורק”.

זה שמו של חברי הטוב, הצייר מ“בצלאל”, החי בניו־יורק. הוא נסע לעולם הגדול. אהבתי אותו מאוד. הוא היה חברי לחדר. שרנו יחד במקהלה. הוא טינור – אני אַלט. תמיד עמדתי לידו, כי כשהיה שר היה פותח את פיו, ומשום־מה היה מסיט הצידה את שפתו התחתונה. עיניו הנבונות היו מביטות בי בתרעומת על שאני מסתכל בו – אך פניו הערים, ומצחו הצעיר, שהיה מעלה קמטים כשהיה מרים את קולו – היו נחמדים ורציניים. המנצח על המקהלה היה מרחיק אותי מעליו – אך תמיד שבתי וצצתי לעמוד ליד חברי.

הוא נסע לעולם הגדול. לא ראיתי אותו שנים רבות. הוא מצייר במשרד לפרסום, ולאשתו יש חנות לתמרוקים. אהבתי מאוד את תמונותיו.

את המכתב לא שלחתי.

למחרת טיילנו בסביבות אילת.

בין צוקים, שנדמה כאילו זה עתה נעקרו ונפלטו מתוך לועות הרי געש, חששנו לגעת בהם, שמא הם חמים עדיין, בין שבילים לא־שבילים שררה דממה – כאילו נקלענו לכוכב לכת, מנותקים מכל שידוע לנו ומוכר לנו.

איש איש, הלך והעמיד רגליו בין צרורות האבנים, שהיו חלקות ומשופשפות משהות ארוכת־שנים בתוך המים, או שהיו מחוספסות, כאילו זה עתה נתרסקו.

כשיצאנו אותו בוקר באילת מתוך המבואות החצובים בסלע – התגלה והשתרע לפנינו בכל הדרו מפרץ אילת, כדף גדול וריק שמחכה להתחלה, למעשים.

מה לעשות שאותם ימים, אותם אנשים, אותם מעשים, לא ישקעו בעולם השכחה ולא יתמסמסו בתוך אפרוריות חיי יום־יום?

אותה שעה זכרתי, כי בראשית מלחמת השיחרור ציירתי בשדה־התעופה את ה“פרימוסים” הקטנים שהיו לנו אז. עמדה שם חיילת לבושת סינור של “אחות רחמניה”, עלתה על שרפרף וצבעה מחדש את סרגלי העץ, עליהם נמתחו כנפי הבד של אחד ה“פרימוסים” היחידים שהיו לנו.

צעד, צעד ובזכרוני העליתי את הדברים, המקומות, המאורעות והאנשים אשר ראיתי בתקופת מלחמת השחרור שלנו. אינני רוצה שיישכחו מלבי.

כעבור זמן קצר נתמזל לי להיות בשדה־התעופה הצבאי שלנו. עמדו בו שורות של אוירוני־קרב של ממש. גדולים וחזקים, רועדים מרוב עוצמה. מדחפים גדולים השיבו ברעש זרמי אויר, וטייסים צעירים, בתנועות שקטות ובטוחות, פעלו בתוף הרעש ומשבי־האויר, חגורים בחגורות. הבינו זה את זה על־ידי תנועות שעשו.

באותו יום הפילו טייסינו חמישה אוירונים בריטיים, שנכנסו לשטח האוירי שלנו. הטייסים שלנו העזו להוכיח, כי שטח אוירי שלנו סגור אפילו בפני האויריה הבריטית האדירה.

בתוך המהומה הזאת ישבתי וציירתי את שראיתי שם: את מפקד האויריה שלנו כשהוא עדיין נפעם מן הפעולה, ההעזה וההצלחה. זה היה טייס צעיר, שהשעין רגל אחת על שולחן משרד ודיווח בטלפון בקול רם, כדי להתגבר על רעש המדחפים.

זכרתי את קצין התרבות יוסי, שערך סיור באחת העמדות המרוחקות בסביבות חברון. עמדה בודדת, שתפקידה היה להשקיף יומם ולילה על הסביבה. לא קרה שם דבר, אך הרוח שרפרפה בחולצות הבחורים, המרחבים, הערוץ שממנו לקח דויד את צרורות חלוקי הנחל לכף הקלע שלו, הישיבה בצהרי יום סביב מדורה קטנה לבישול הקפה – לא קרה אז שום דבר, אך איני רוצה לשכוח זאת.

וזכור לי באותו בוקר של הכנות אחרונות להתקפה על כיס פלוג’ה. הכל סביב המה. כל אחד עשה את שהוטל עליו. בשעה עשר נועדה ההתקפה להתחיל. יצחק שדה, שפיקד עליה, נתן “בּראֵקס” לג’יפ האדום שלו, ממש לידי, ופניו היו מחייכות:

– עכשיו לא מציירים!

הנה כך, נתמזל לי, כמו לרבים אחרים, להיות עֵד למעשים שעשה הצבא שלנו על כל שלוחותיו.

הצטרפתי לנסיעה שגרתית של מכונית משטרה צבאית, שנהגה לתור בסביבות הכפרים הערביים.

הבטתי אל ידו הזריזה של הבחור, שהפעילה מכונת יריה. הבחור, שזמזם לעצמו כל המסע נעימה, אמר: “האם אנחנו רוצים במלחמה? מה עשו לנו עמים אחרים! כמה מלחמות ראו הרים אלה בדורות שעברו! מַ’תחושב לך, האם יש בנו שאיפה לנקמה?!”

איש לא ענה לו. השמים נתכהו ונתכסו מעטה סגול, וכל הכפר, על בתיו ועל גבעות הזיתים שלו, נתכסה, כאילו ירד עליו מכסה של קופסה. וזהו.

פתאום שמעתי שוב את הקול המיושב מדבר אלי:

– חדל כבר להתרגש!

הפעם, היות והייתי מרוחק מאלה שהלכו לפני בסימטא החצובה בסלע, עניתי לקול המיושב בקול רם, כאילו דיברתי אל אדם נוכח. עניתי ואמרתי לו:

– שמע נא! כל הזמן שתקתי לך. אתה מפריע לי! כל אחד בארץ רואה את עצמו עומד בתוך העניינים והמאורעות, וממילא נעשה חלק מהם. יש לפקוח עיניים ולהגיב על הסובב אותנו!

לא שמעתי תשובה מפיו, אך הרגשתי, כי הוא הולך ומתעמם ומתרחק, עד שנאלם.

מה לעשות? מה לעשות, שאותם ימים ישמרו טעמם ולא יישכחו?!

 

על סופה של אבן הלגיון העשירי    🔗

ומה שסיפרו לי: 1. שמואל גבעוני; 2. קצין התרבות בני; 3. האב נקדימוס; 4. הסבל בבית המכס; ומה שראיתי במו עיני.

הנה בזה סיימתי את סיפור הרפתקאותי בימי מלחמת השחרור. אך טרם אסיים אותו, מחובתי לספר גם על סופם של דברים, שסיפרתי בסיפורי. וכמובן – מה היה סוף הרפתקאותיו של הדוטורה.

1. שמואל גבעוני, שפגשתי אותו מיסב בבית קפה בתל־אביב, סיפר לי, כי הדוטורה נסע אמנם לחוץ־לארץ. וזהו.

2. מפי קצין התרבות בּני שמעתי ידיעות מרובות יותר. פגשתי אותו במסדרון המיפקדה בתל־אביב, מרים גבות מתוך מאמץ לראות ככל שאפשר ולדעת ככל האפשר. כיסי חולצתו היו גדושים מכתבים ופתקאות מהורים לבנים.

כן, הדוטורה כתב אליו. אך ידיעות משמחות לא היו במכתב:

הדוטורה הצליח למצוא את שני החיילים הבריטיים. אחד מהם פתח מספרה בכספים, שקיבל בעד נשק שמכר לשני הצדדים הלוחמים. הסַפּר, בחור די טוב, שמח להצלחת ישראל. עלה בידו לסדר את העניינים כך, שלא יאשימו אותו בגניבת נשק. פשוט, איכשהו “הסתדר”. לא רצה לקבל מהדוטורה תשלום בעד התספורת שעשה לו. ואשר לשבר מאבן הלגיון העשירי – הוא אינו יודע עליו דבר. לקח אותו חברו למעשים, זה שאהב ציפורים.

הדוטורה השקיע הרבה מאמצים למצוא את החייל השני. הוא לא מצא אותו לפי הכתובת שהיתה בידו, וחקר במשרדי הצבא בלונדון.

כן, הם ידעו עליו. היה שותה לשכרה, היה בבתי־חולים לחשוכי־מרפא. האשימוהו בהרבה האשמות פליליות, אך למשפט לא הגיע. הוא מת, ותיק האשמות נגדו נסגר. על אבנים עתיקות שברשותו לא ידעו דבר, ובחפציו לא מצאו כל רמז.

סך הכל: המכתב של הדוטורה לקצין התרבות בּני לא היה משמח.

3. יום אחד נכנסתי לחנות לתקליטים, לקנות תקליט של באך. אותם ימים אהבתי לשמוע את מנגינות באך. השקט החגיגי והעצוב שבמנגינותיו היה מרגיע, מעורר תחושות, שרק מוזיקה של באך יכולה לעורר. נכנסתי לחנות ומיד ראיתי את גבו הרחב ואת גלימתו השחורה, שיורדת בקיפולים ישרים לאורך כל קומתו וכובעו הגבוה של האב נקדימוס, אותו אב ממנזר אבו־גוש.

בשיחה שנתקשרה בינינו סיפר לי, כי קיבל מכתב מהדוטורה. מלונדון. לעצם ענין האבן לא כתב בו דבר, אך על לונדון הרבה לכתוב, וכמובן – הוסיף האב נקדימוס בחיוך – דברים עליזים: אדם זה מוכשר ליהנות מן החיים. את שני התיקים שלו הוא הפקיד בספרית הותיקן למשמרת, ועכשיו הוא חפשי וקל. מבקר במוזיאונים, אוכל במסעדות הדייגים שליד הגשר בלונדון או בבתי־המלון הגדולים. משום מה אנשי השגרירויות השונות מזמינים אותו לעתים קרובות לסעודות. “אתה יודע איך הוא לאחר שאכל”. במסעדות אחרות – כותב הוא – האוכל בלונדון הוא תפל מאד. פשוט בושה, לוקחים בשר טוב ומקלקלים אותו. הוא מרבה לשבת בגן העירוני הנהדר שבמרכז העיר, ב“הייד פארק”, מקשיב לנואמים שעומדים על ארגזים ומגיש פתיתי לחם לצפורים.

בלונדון הצליח הדוטורה לפענח שתי מלים בשפה השומרית, שלא ידעו קודם את פשרן. עתה ניתן לו רמז, כי הודות לפיענוח זה יקבל את התואר פרופיסור.

– אתה ודאי זוכר, – אמר האב נקדימוס, – מה שהדוטורה היה נוהג לאמור: “סקרנות, חשדנות וישבן – עושים פרופיסור”. לא. הדוטורה לא התיאש. הוא מסתובב בחנויות־העתיקות. עלה בדעתו, כי יצליח לגלות מפי החיילים המשוחררים, שהרבו להסתובב ב“הייד פארק” ולחפש עבודה, משהו נוסף על אודות החייל הבריטי שמת. הוא למד לדבר אנגלית “קוקְנִי” בניב לונדוני. לא מצא. חזר שוב לחקור את הסַפר.

“איך תוכל להוכיח”, שאל אותו, “כי אתה מדבר אמת?”

ענה לו הסּפר: “איני יכול. אך תן לי להביט לתוך עיניך ולחייך… ואתה הסתכל בי, ותראה אם אני משקר”.

“ילדים עושים כך. בסיפורי בלשים לא נהוג הדבר”, ענה לו הדוטרה¹⁸, – “אבל אני מוכן לנסות”.

הספר הסתכל בו וחייך…

הדוטורה הביט בעיני הסַפּר, שהיו מכוונות אליו, והחליט, כי אמנם דיבר אמת. הדוטורה שוכנע עד כדי כך, שאפילו לא מסר את החקירה למשטרת לונדון, כפי שחשב לעשות. כי ארגזי הנשק 000₃ אינם הוכחה. גם השבלולים לא.

– ולבסוף: הדוטורה משוכנע, כי הבירה בלונדון היא נפלאה – לא כפי שהיא מגיעה אלינו בבקבוקים או בפחיות.

– בעוד שבוע ימים, לכבוד יום העצמאות הראשון, הוא עומד לחזור ארצה.

האב נקדימוס הזמין אותי, באדיבותו הרבה, לבוא אליו ביום חג ראש השנה האזרחי לאבו־גוש. – הדוטורה ודאי יהיה שם – אמר – נשמע קצת את באך על העוגב שבמנזר, ותאכל את הסעודה הטובה שאז – בשעתו – (כמה זמן עבר מאז!) – לא הגיעה לפיך.

הודיתי לאב נקדימוס ונפרדתי מעליו.

ואמנם, באותו יום־חג הגיע הדוטורה לנמל חיפה. נראה שחזר דרך איטליה, כי התיקים היו בידיו, כרגיל. נוסף עליהם היתה לו מזוודה אחת חדשה וכבדה ועוד אחת, ישנה, שהכילה את בגדיו. את שתי אלה נשא אחריו סבל.

כשנכנסו לבית־המכס של הנמל, בדק פקיד־המכס את שתי המזוודות של הדוטורה – סימן אותם בגיר צהוב וביקש לדעת מה נמצא בשני התיקים. בתיקים היו כמה חרסים ושברי אבנים חקוקות.

– נו, זה כלום, – אמר הפקיד; ופתאום הוסיף:

– אדוני הדוקטור, אם דברים כאלה מעניינים אותך, הנה כאן השאיר פעם חייל בריטי שיכור אבן אחת. היא היתה כבדה בשבילו.

אמר הפקיד, התכופף והוציא מתחת לשולחנו שבר־אבן; צריך היה להשתמש בשתי ידיו כדי להרימו…

פני הדוטורה זהרו, כאילו עבר עליהן ברק. רגליו נצמדו לרצפה, כאילו היכו שרשים. עפעפיו עלו וירדו, ושפתיו לא יכלו למלל. היה זה הרבה יותר ממה שפילל.

זה היה שבר־האבן החסר מאבן הלגיון הרומי העשירי!

 

בביתך שלך – אתה מוצא את הכל!    🔗

הדוטורה הביט ימינה ושמאלה, כפי שעושה אדם המחפש רחוב לא ידוע; שלח פתאום את שתי זרועותיו אל עבר פקיד־המכס שעמד מעברו השני של הדלפק; תפס בידיו את פני הפקיד כאדם המחזיק אבטיח בידיו; היטה את ראשו ימינה והדביק נשיקה מצלצלת על לחיו השמאלית של הפקיד; ואחר־כך היטה ראשו שמאלה והדביק עוד נשיקה מצלצלת על לחיו הימנית. פקיד המכס היה נבוך ומרוצה. לא תמיד מזדמן לו לקוח שכזה, הלקוח כמעט השתטח על הדלפק כאילו היה מזוודה הנתונה לבדיקה. פקיד־המכס תיקן את העניבה שלו, שזזה בעת הפעולה, והניע כתפיו, כדי לשוב למנוחתו.

הנוסעים הרבים שהיו באולם־המכס, שפניהם בדרך הטבע חמורות במקום זה, תמהו למראה, נתבדחו כאילו ראו סרט מבדח, וחיכו למערכה

השניה.

אז פנה הדוטורה ימינה, אחר־כך פנה שמאלה, הזקיף בוהן וקרא:

– בן־אדם! הרחק לנדוד – כדי למצוא את מבוקשך קרוב. בביתך שלך – אתה מוצא את הכל! – הכריז ואמר. הוא חייך אל כל אדם שהיה סביבו, כאילו כל אחד מהם היה בן־דודו.

הדוטורה יצא מבית־המכס בפנים צוהלות, כשהוא מניף בימינו את שבר־האבן, שהיתה הפעם קלה בידיו. משקפיו העבים נוצצו כזרקורים. הוא שלח לפניו רגל אחר רגל, שכל אחת מהן נעולה בנעל איטלקית מודרנית, בעלת חרטום מחודד. גופו השמנמן התנועע, כאילו היה בובת־גומי. הוא היה צעיר, גמיש ומגונדר.

בזריזות ובעדינות פילס לעצמו דרך בקהל הרב, שהצטופף בנמל, כמו שעושה הירח בין עננים חולפים. האנשים שפינה בדרכו השיבו לו חיוך ומשכו בכתפיהם, כאילו סברו שהוא אדם שיצא מדעתו. אך דמותו היתה כל־כך חמודה, עד שעיניהם ליטפו אותו בחיבה. שני התיקים שלו, שהיו תלויים מכתפו ברצועת עור, התנועעו בקצב כמטוטלת. הסבל, שהלך אחריו עם המזוודות, השתדל שלא לפגר אחריו, וחייך גם הוא.

זו עובדה! הוא לא טעה. לבו ניחש נכונה. טרחתו ומסעותיו לא היו לשוא. האבן, עליה חקקו הרומאים את סמל גדודם – מעברה השני היתה חקוקה כתובת עתיקה יותר, בשפה שעדיין לא נתגלה פשרה. הוא סבור, כי חקוק בה – בכתב עברי עתיק שקדם ליציאת מצרים – סיפור מלחמת דויד וגלית.

האבן עמדה במקום שחנו קלגסי הרומאים. ועתה – אם תתאמת ההשערה, חנה באותו מקום, בקרבת בית־המשטרה באבו־גוש, התמקם מטה הגדוד החמישי – משחרר ירושלים במלחמת העצמאות שלנו.

 

יום החג בנמל חיפה    🔗

כל שסיפרתי בפרק האחרון, סופר לי, כפי שציינתי בראש הפרק, על־ידי אנשים שונים, שהיו עדי ראייה ושמיעה.

רצה הגורל, כי באותו יום, יום העצמאות, באתי לחיפה כדי לצייר בנמל. אני מרבה לצייר אניות בנמלים. אני אוהב לצייר אותן. על קירות חדרי תלויות רבות תמונות של אניות בנמלים.

בֶּנִי, קצין התרבות, זה שמסר אותי למחסן באבו־גוש, לקח אותי באותו בוקר בג’יפ שלו לחיפה. למה בא בני באותו יום לחיפה – זה סיפור מעניין מאד, אך אולי אספר עליו בפעם אחרת.

ליד שער הנמל עצר את הג’יפ ואמר לי:

– אותך אמסור לנמל! – ומיהר להסתלק לענייניו.

הסתובבתי בנמל, עם ארגז־צבעים וכסא מתקפל בידי, וחיפשתי לי מקום מתאים לשבת ולצייר אניות.

פתאום נשארתי תקוע במקומי. רגלי לא נשמעו לי. ראיתי את הדוטורה. ראיתי אותו לשניה אחת בלבד. עוד לא הייתי בטוח, אם לא טעיתי. מיד נדחקתי ופילסתי דרך לעברו בין הנוסעים הרבים, שהיו בנמל, ובין קרוביהם שבאו לקבל את פניהם – גוש אטום של אנשים.

כן, הדוטורה היה כמה צעדים לפני. ראיתי את גבו, ואחר, כשפנה, את כולו. קראתי בשמו, נפנפתי בארגז־הצבעים שלי. הוא הביט אל מול כל האנשים ונצץ מאושר – אך לא הבחין בי. הוא צעד, כאילו היה אפוף ענן.

ראיתי אותו מתרחק ממני יותר ויותר – עד שנראתה לי רק קרחתו המבהיקה, שעלתה וירדה בקצב ונתרחקה. הוא הסב את פניו ימינה ושמאלה, ושלח מבטי אושר בכל.

– – – רק אותי, אני, שעקבתי אחריו ימים רבים בלב חרד ואוהב – רק אותי לא ראה מרוב אושרו.

כל זה קרה בנמל חיפה. כיוון שבאותו יום חג הגיעו לנמל חיפה עשרים אניות, וסירות רבות התרוצצו במים מאניה לאניה, והרבה דגלים מצבעים שונים הועלו על תורני האוניות, ומחרוזת דגלים קטנים התנופפו לכל אורכן, ומשאיות עמוסות ארגזים תרעוּ ועברו ברציף, וכל דגל ודגלון שהתנופף ברוח היה ככף־יד מתנפנפת של ידיד מאיזו ארץ רחוקה, והשמים היו רחבים ללא מצרים – כיוון שכל המראה הזה היה חגיגי, רוחש טובה ומזמין אותך לראות ארצות רחוקות, ומעורר סקרנות להכיר את העולם בו אנו חיים –

התישבתי על כסאי הקטן המתקפל, בצל מעשנת אניה גדולה, שעמדה ליד הרציף – והתחלתי לצייר את הסובב אותי.

כתבתי וסיימתי את הספר הזה כמה חדשים לפני מלחמת ששת הימים. הבחורים והבחורות מימי מלחמת השחרור, אשר ציירתי אותם וסיפרתי עליהם, הם ובניהם עם רוחם הטובה – מביאים עמם את הנצחון.