היה־היה חייט זקן אחד.
והיה באותו זמן גם בחור אחד. (זה אני).
ופעם אחת, באמת זה היה רק פעם אחת, הביאה לביתנו הדודה שרה שמלת צמר קרועה ואמרה:
“זה צמר מלפני המלחמה. יש לעשות ממנו מכנסיים ארוכים לבחור.” (זה אני).
ובשכונה “נוה שלום” חי בבית ורוד עם תריסי תכלת חייט זקן אחד זקן. ראיתי אותו יושב ליד החלון ובידיו מספריים. מספריים גדולים כשל חייט. לא כאלה שיש אצל אמא.
עליתי במדרגות אפלות, נכנסתי לחדר קטן, ריק מאדם.
“פה גר חייט?”
אין תשובה. על השולחן מונחים המספריים הגדולים, חתיכות בד על הספסל, ועל הקיר שסויד הרבה פעמים, וכל פעם בגון אחר, נראו כתמים בצורות שונות כמו סוסים ועננים.
“בחור, הבא לי מעט מלח,” נשמע קול אדם זקן מן החדר השני.
בחור – זה אני. ירדתי, שאלתי מן השכנה קמצוץ מלח. החייט הזקן כבר עמד באמצע החדר, ובידיו ספל מהביל.
“אני מטביל לחם יבש ברותחים לארוחתי. וחסר לי מלח.”
יצק טיפות שמן על מאכלו, בחש ושאל:
“מה רצונך?”
“מכנסיים ארוכים, מזה!”
פרשתי על השולחן את השמלה הקרועה. נדמה היה לי שגם החייט ראה בה עוד את הדודה שרה. באותה שעה כאילו היינו שלושה בחדר זה.
“ארוכים?”
“ארוכים.”
“יש חורים.”
“הדודה אמרה שאפשר לאַחות אותם בחוטים אפורים.”
“דודה מדבר כך. אולם חייט־גברים אינו מאַחֶה בחוטים. תפרתי לגנראלים. לי יש מספריים.”
החייט אכל את מנת־העניים שלו. עיניו היו שמחות, עור פניו מתוח כשל תינוק. הצטחק ואמר:
:שמע נא, מה שאגיד לך. אגמור – אגזור, מכנסיים לא גרביים. גרביים מאחים בחוטים. יש חור – אין להתבייש בו. תופרים עליו טלאי גדול של בד חזק מרובע, עם תפר כפול סביב, במסגרת לשם נוי. כאילו בכוונה."
המספריים הגדולים, אלה שיש להם בית־קיבול עמוק לבוהן ושני לאצבעות, התחילו להפתח ולהסגר, השמיעו קול גזירה" אוושה נעימה ורכה. הם היו פותחים פה רחב והתקדמו בבטחון, לפי קו הגיר שהתוה החייט.
היה להם חן של אנית־קרב חותרת במים. על מה שהם עשו היה עשוי. הם גזרו כל מקום פגום, והכניסו סדר ומשטר. היה בהם חן של מוסד ציבורי, שכל מה שהוא עושה יש בו יושר, נקיון וממדים גדולים.
שמלת הדודה שרה הפכה לגזרים רבועים חתוכים יפה. למקום המושב גזר החייט שני טלאים גדולים, משולשים, כמו למכנסי־רכיבה. ליד המתניים הכין טלאי מרובע לכסות בו חור שבבד: נניח שיש לי שעון כיס.
מן הדודה שרה לא נשאר זכר. עכשיו היינו בחדר רק החייט ואני.
כשהחייט הזקן היה מרים את עיניו מעבודתו ומביט בי – היו עיניו הירוקות מאבדות את מבטו החמור, מבט עושה שפטים, ומתרככות באור רך. מה יש להגיד, באתי לידי אדם רוחש טוב.
בשעת העבודה סיפר לי החייט על גנראל אחד רוסי, שהיה מזמין את בגדיו אצלו.
גנראל 🔗
(החייט מספר)
מביא אני את הבגד החדש ואומר לו:
“לבש גנראל.”
לובש. מסתובב על עקביו, מצטחק ואומר:
“באמת טוב הוא עלי כאילו איני לובש בגד. אתה יודע, חייט, אוסיף לך, ‘רובל’ כפרס לעבודתך.”
“תוסיף שניים. כתשלום.”
“אתה חייט כארז! מצאת חן בעיני, אתן לך שלושה.”
“אני נוטל רק את שכרי: שניים.”
הגנראל מהלך בחדר בחזה בולט, הכנסתי לו שם כרים של צמר־גפן ושער־סוס הגונים, צוחק צחוק גדול, מכה בידיו על ירכיו מרוב הנאה מיופיו:
“אח! חייט, חייט! הלא אתה, פשוט, אינני־יודע־מה, אתה, פשוט, מה אתה?”
“חייט לגברים, גנראל,” אני אומר.
לאחר חדשים אחדים נופל הגנראל הזה בשבי בידי התורכים. חייל אחד חומד את בגדו, מפשיט אותו ואומר לו:
“ברח!”
בזכות הבגד זוכה הגנראל בחופש. עליו רק להמלט בשלום לארצו. אך מרגע שפשט מעליו הבגד שלו – נעשים חייו בזויים. מסתובב לו בין הכפרים בבגדים אחרים שקנה. איפה גזרה? איפה תפרים? ואיפה חזה?
לבסוף מצליח ובא חזרה לעירנו, קרא לי שאתפור לו בגד חדש:
“הישן, ־ אומר, – הלך לטייל ממני לאחר. ואני אומר לך: אין חיים בבגד שלא אתה תופר.”
“בגדים שלי, גנראל, – אני עונה לוו – עשויים ושמורים לבעליהם.”
לאחר איזה זמן, באה משלחת של תורכים לישב את הסכסוך, את “אי־ההבנה” שהיתה בגבול ושבה נלקח הגנראל בשבי.
יושבים סביב לשולחן, מקבלים הסברים, מבקשים סליחה, מתכבדים בכוס תה ועומדים לחתום על תעודה.
מסתכל הגנראל בקצין התורכי ותמיה: – מי ציפור זו? הוא מוכּר לו. פנים זרים אמנם – אולם הוא בגופו בכל זאת מוכר לו, מה העניין? בולש בעיניו, ופתאום מגלה על התורכי את שני המשולשים שעל מכנסיו מאחור. כאלה הגונים, עם מסגרות של תפרים כפולים.
חותם הגנראל שלי על התעודה, נותן אותה בידו של התורכי ומוסיף ואומר:
" אבל את המכנסיים שלי השב־תשיב!"
“חייט, חייט – היה אומר לי הגנראל, – עבודה שלך כמו חתימה שלך. מאֶלֶף אַכירֶנה. בגד שלך עושה מברנש – אדם!”
“באמת, ־ סיים החייט את סיפורו, – אוהב אני את המספריים שלי. הם תמיד ליד תיק הטלית־והתפילין שלי.”
מכנסיים ארוכים 🔗
למחרת היום הלכתי לקבל את מכנסי. כל שיירי הבד שהיו מתגוללים על הרצפה סולקו. שולחן העבודה היה מסודר. המגהץ הקר ניצב על בסיסו האחורי. היתה הרגשה של בין ניתוח לניתוח. גם הכלים רוצים לנוח.
החייט עטף את המספריים שלו במטלית לבנה, בזהירות ובחשיבות כמו שסבא עושה לאפיקומן, והניח אותם על הספסל. הם קיבלו עליהם סודיות, כמו שיש למתנה ארוזה ולמזודה של עושה־פלאים.
נכנסתי לתוך מכנסי הארוכים, החדשים, עם קמט. זוג טלאים משולשים, יפים, גלויים וגדולים היו לי מאחורי. כמו במכנסי־רכיבה. על מתני כיס הגון, נאמר שיש לי שעון־כיס גדול.
אמר החייט אלי:
“כשלובשים מכנסיים ארוכים חדשים, יש לשים יד אחת בכיס ולחיֵיך קצת. צְעַד!”
מביט אני סביבי ונדמה לי שאני גבוה כמו פֶסֶל החופש של אמריקה. הרצפה למטה – רחוקה. אני עושה צעד ומרגיש: אני חסון. עוד צעד: אלון!
מה שעשו לי המכנסיים!
אני צועד הביתה. יד בכיס וחיוך.
והנה הדודה שרה עומדת בפתח ביתה, מסתכלת בי בתמהון ואומרת:
“ראה נא, חשבתי שבא איזה בחור!”
אז ידעתי: האדם הזה, הצועד במכנסיים אלה, כבר נעשה בחור (וזה אני.)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.