רקע
ישראל אלירז
לאכול פטריות אדומות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מסדה; 1964

את מיטב מחשבותיו היה מעלה ופורם (אחת לחודש במשך שלושים דקות) שעה שהיה קוטם את צפורניו אחת לאחת בסכין הלחם הגדולה, מאגדן בפיסת נייר דק ונותנן באש. לזקנה דומה היה שהוא קולף את אצבעותיו, או ראוי אולי, לומר, פושט את עורו. היתה משתעשעת, אך לא באכזריות, בידיעה שזו שעת מחשבותיו והיא נוכחת לצידן. אמנם, אמרה, אין זה הרבה, אך עוד אמרה, האחרים אינם מרבים ממנו. והוא היה מביט באישוניה המתרופפים והבלויים כוילונות צהובים במלון נמוך דרגה. (היא מתדהה כבגדיה, מתבקעת כדשי מעילי, הרהר. היתה זו דרכו לראותה כפיסת בד שהלכה ונשתחקה. לפני שנים היה נותן אצבע בבשרה ואומר לה, את יפה). היא נתכערה. הוא לא ידע לקבוע בנפשו אם סיבת הדבר בעצמותיה שהחלו לצאת אל האור, או בפריחת אבעבועות זערוריות שתפחו על אפה וצדי אזניה. אחר באה הארוחה שבה היתה אומרת, אכול לאט והוא היה אומר, עוד מלח, בבקשה. ואז, כמובן, מקומה של כל השיחה הבאה: הרופא אסר – אני יודע – את המלח – מזה עשרים שנה – מלח – הוא בזק לעצמו. אין כל סיבה מדוע תהיה השיחה אחרת. היש נימוק אחד מדוע ישתמשו השניים במלים אחרות שעה שעשר אלה אומרות הכל. ברדיו אמרו תנ"ך.

בחמישה עשר ביולי היתה השיחה ארוכה יותר.

בספטמבר נצא למלון רימון.

הזקנה היתה אסירת תודה – כן, בונים – על אף שידעה בבשורה זו שעמדה להיאמר. הוא יאמר לה, מזג האויר יהיה יפה והיא לא תמנע עצמה מלומר, טוב יהיה להשתזף, לקבור את הרגליים בחול, בערבים לאכול פטריות אדומות, ללחוץ ידייים, לומר נחמד לראות אתכם ולהתכוון לכך.

מזג האויר יהיה יפה, אמר.

השנה לא אכנס למים, בונים.

בצהריים יהיו המים חמים. יוטב לבשרך במים החמים.

היא מחתה את השולחן. את צלוחית המלח נעלה באחת המגירות. את המפתח נתנה בסינרה, מחווה שלא עורר ויכוחים, הן ידע שאלה הם אחרוני הגינונים שנותרו לה למושג עקרת־־בית. מדי שנה פחתו הגינונים ומנוחה, האופיינית לעצמים, החלה מופיעה בה ויוצרת בגופה זוויות מתות. הוא היה עד שקט ושקדני לתהליך שנתבשר באשה, וסופו אף לבוא בו.

מדי שנה הוא ניסה להטביעה. נתקשה ביותר להסביר לעצמו יצר זה שתכף עליו עם כניסתם למים. עונת הרחצה היתה העונה האחרונה שהוציאתם זה לקראת זה לאחר עונות של היסגרות הדדית.

הוא היה מדגדג את אצבעות רגליה והיא צוחקת ומבקשת לשכוח את השנה הקודמת, ואחר – כבשנה הקודמת – היה מושך ברגליה עד שהיתה תופחת ומכחילה. הילדים היו צוהלים למעשה הקונדס והאמהות היו מביטות בעינים רעות בזוג הזקנים המשתטה במים. המציל היה מופיע בזמן, גוהר על גופה הכמוש המתדלדל בבגדיה הארוכים. הרופא היה מגביה כתפיים ואומר, יש להיזהר בגיל זה ומר בונים היה אומר, עליך ללמוד לשחות, עליך ללמוד לשחות. הוא נתכוון למה שאמר.

את השעות שלאחר מכן היו מבלים זה בעיני זה בלוא לגלות דבר, עובדה שלא הביאה בהם ריגשה לא־נוחה. את הימים שנותרו במלון שהו על החוף. משתזפים, קוברים את רגליהם בחול. בערבים אכלו פטריות אדומות, לחצו ידיים, אמרו נחמד לראות אתכם והתכוונו לכך. אז היו מצטרפים אל אחד השולחנות שטרפו עליהם קלפים. גברים ארוכים ומנומסים פינו מקום לאשה שטבעה. במחצית אוקטובר נשכח המאורע לחלוטין.

עכשיו שאמרה, השנה לא אכנס למים, בונים, הוא תלה בה את עיניו המרושתות בכחול־אדום ואמר, כרצונך, וודאי.

אשב על החוף, אקבור את רגלי בחול. אתה תהיה במים, אמרה.

וודאי, יקירה. לחש מובס כמעט.

אסתכל בך. אסתכל בך –

את רשאית לעשות כל שעולה בדעתך, איזק ידיו אלו באלו.

זאת עולה בדעתי, צחקה והוא הביט בה. אתה יפה במים, אוריאל.

למחרת, בשעת ארוחת הבוקר נתכוון לשאול מדוע היא לא תרד אל המים ממש ואז היא אמרה לו, אכול לאט והוא הרים את הסכין והמזלג ואמר עוד מלח וכו'.

ברדיו סיימו לומר תנ"ך. אחר היו החדשות. לסוף עלה הקונצרט השבועי. בשעה אחת עשרה נפנה אל הרמינגטון, הסיר את כיסויה והחל חובט שש שורות ףךלחףךלח ושש שורות שדגכףךלח ותרגילי אימון נוספים. ביקש לשנן את השיעור הראשון שעליו להציע מחר בפני הכיתה הראשונה של המחזור החדש. עליו לעשות כל שבידו כדי לא להכשל על אף שהכל מכירים בכושרו של המורה הוותיק אוריאל בונים. אפשר, דווקא משום שהכל מכירים את כושרו של המורה הוותיק אוריאל בונים. אין לומר מתי היה מגלה את האיבה בפנים הקטנים או באצבעות הדקות שממולו. היה נכפף אל התלמידים ואפו היה מנטף שלא לצורך. היה מפטיר חידוד אודות הנזלת הנצחית שדבקה בו והכל נפתחים נגדו בצחוק ושוב אין לאוספם אל המכונות. בסיומו של המחזור היו משליכים בו חפצים שנזדמנו לידיהם. הוא היה מרים את קולו ובמשך יומיים היה מתהלך בין מכונות הכתיבה כאדם שכול. ביום השלישי היה עומד מעל הזקנה ומכריז בחגיגיות מרובה, מחר יבוא מחזור נוסף. היא היתה מעבירה ארבע אצבעות על מעילו, בלא להפשיל את עפעפיה אליו, והוא נפנה אל הרמינגטון לחבוט בו את תרגילי האימון הראשונים. היא היתה מתכופפת כמנורת שולחן להביט בידיו הזריזות ובמכונה הנענית לציוויו. יכולה היתה לשבת שעה ארוכה מאוד ולעקוב אחר ההבנה ההדדית והמוחשית כל כך שהיתה מתפתחת בקצב סמוי בין השניים. חושיה נתחדדו לקלוט את עצמתן השונה של הנקישות, את מירווחי השהויות ביניהן וללמוד מתוכן על הרהוריו של הזקן. פעמים היתה נוטלת עתון, או ספר ומקריאה לו. ממקצבי הנקישות היו מתבהרים לה סתומות שבכתוב. בשעות שנשתיירה עם המכונה בבית היתה מעבירה עליה מטלית כמי שמעבירה בד רך על זגוגיות משקפיים יקרים. לא העזה לנקש במכונה הגדולה והשחורה שמילאה את השולחן שבמרכז החדר, אלא נותנת היתה את כף ידה עליה כמי שמניח את מחזור דמו על מצחו של איש ישן.

מזג האויר יהיה יפה. לא יתכן אחרת, אמר. אחר נפנה להרהר במחזור החדש, לנחש את מספר התלמידים, את מראיהם ואת שמותיהם. הוא החל משנן לעצמו את דברי הפתיחה (איזו חשיבות יש לשיעור הראשון!): המכונה שלפניכם היא נפש חיה. המכונה שלפניכם היא עוף החול הנולדת עם כל מחזור נוסף המצליח לדובב אותה. עם השנים הוא למד לסיים את הפתיחה במהירות מתקבלת על הדעת בטרם יימצא מי שיצליח לשלח בו חידוד. שים בידך השמאלית את גליון הנייר על משענת הנייר באופן שהקצה התחתון של הגליון יימצא מתחת לגליל ובידך הימנית…

כל הבוקר טרח בפירוקה של הרמינגטון בשקט, בהתרכזות, כמצפה להפתעה שיש לקדמה בכובד ראש. חלקיה של המכונה נשרו תחילה במים רותחים ואחר בשמן ומששבו להיות מכונת רמינגטון משנת 1917, ישב לצדה והביט בה שעה ארוכה. אחר החל רץ על המנענעים הלוך ושוב ומטביע אותיות על גליון נייר ללא סדר, ללא כוונה. לסוף בלש אחר עוצמתן של הנקישות על פי חומרתה או דהייתה של ההדפסה (כשהוא נותן את הגליון מול האור) כדי לגלות קפיץ רפוף, אות שקצותיה קהו, תג שנתחדד למעלה מן הראוי לו. ריח השמן עיבה את החלל ולא עלה בדעתו לפתוח את החלונות לרוח. פעולה זו נמשכה כמה שנמשכה ומילאה את הבוקר עניין.

נקשו על הדלת והוא מיהר לפותחה (בפרוזדור פגש בזקנה שאצבעותיה נטפו דם, שהלוא ניתחה עוף צעיר לארוחת הצהריים. הוא רמז לה, בניענוע אגודל, לחזור למטבח) לנערה שאמרה, כאן ביתו של האדון אוריאל בונים. נכנסה ובאה עד לרמינגטון שהבהיקה במרכז השולחן.

את צריכה להיות…

אינני צריכה להיות כלום. לא 'תכן שאתה מכיר אותי. פיזרה לו את שערותיה.

אתן כולכן דומות כל כך.

אין זו מחמאה, אני רשאית לשבת (וודאי, הו, אנא!). משכה באחד מכסאות העץ החומים ושמטה את רגליה לפנים.

לא נתכוונתי. יש לדעת להבחין ביניכן. אין זה מלאכה קלה. הגברת…

נחמד יהיה אם תקרא לי לנה… סתם…

מוזר יהיה לקבוע שמעולם לא ראיתיך לפני כן ונדמה לי שאת מזכירה לי…

אין בי דבר המזכיר אחרת בעולם. 'ני שונאת גינוני־טכס, מר בונים, נוכל 'גשת לעניין, אם לו’כפת לך.

לא ציפיתי לך, אך התשתי תה?

האם זה הנוהג המקובל?

איני בטוח שמבין אני ארבע מלים אלה.

לו’כפת לי ש’תה לא מבין את ארבע המלים (לכל הרוחות מדוע הוא סופר את המילים). צביה רוזן המליצה עליך ואין כל סיבה שלא נתחיל.

עתה התיר לעצמו להצית סיגריה ולהביט בבגדיה האדומים של הנערה ובכף רגלה שנעה על פי התפעמותה של מנגינה סמויה. הוא ביקש להיזכר בצביה רוזן וידע שאין כל סיכוי שדבר זה יעלה בידו.

אני נורא מצטער שאין צביה רוזן אומרת לי הרבה.

מר בונים! לא נתאפקה לנה לשלח בו את קולה. לא היה בו זעם. צוארה היה ארוך וחלק.

אם תעזרי לי להיזכר בה…

הי' זאת של האנדרווד מספר ארבע שלך.

הו, וודאי. כל כך פשוט. הבלונדינית ששברה שלוש פעמים את הטבולטור.

'תה טועה, מר בונים וחוץ מזה ל’זזל עם צביה רוזן, אם לו’כפת לך!

כרצונך, אלא שזה היה מקל עלי ביותר לו ידעתי מיהי אותה אחת שאַת קראת בשמה.

'ני יכולה בשום פנים שבעולם להבין מדוע בשם אלוהים זהו נורא חשוב כל כך.

לנה נתקשתה לסלוח לעצמה שהעלתה את השם הבדוי הזה בתקווה להקל על שיחתה עם הזקן. נתנה רגל על גבי רגל ומשכה בחולצתה.

נניח שהיא לא היתה אף פעם. סתם כך…

מי, נתבלבל הזקן.

אותה בלונדינית של המספר ארבע ששברה שלוש פעמים –

מה פירוש לא היתה אף פעם?

קיימת, ביקשה לסיים.

אז כיצד יתכן –

סתם בדיחה, אדון בונים.

אַת מתכוונת לומר, טעות.

לא, בדיחה.

אין זה חשוב כלל. איני יכול לתאר לעצמי מדוע אני נתפס לפרטים שחייבים, לכאורה, לומר לי הרבה. זו דרך מוזרה למצוא עניין באנשים המזדמנים לי. הוסיף מיד, אף את זאת לא חייב הייתי לומר לך.

'תה לא חייב לומר כלום. 'תה רשאי לומר כל מה שעולה לך בראש.

עתה קבעה בלבה לאמץ את הבלונדינית של האנדרווד ולגלגל אודותיה דברים באם המורה הזקן יתעקש וימשיך בדבר.

איני זוכר באם הסכמת לשתות תה. הוא לא חייך, עשן הסיגריה עיוות את מיתווה פניו.

באמת – אז…

במשפחה של זקנים מצוי תמיד קומקום מים רותחים.

משיצא נתקרבה את התמונה הענקית שתיארה במפורט אנטומיה של מכונת כתיבה. קיוס הקטן והטיפש היה מביא בשיעורי הטבע בבית הספר תמונות פרות מנותחות, (או לב וכליות) ואצבעותיו היו מטיילות, באכזריות מפורשת בבשר החשוף. הוא היה מזכיר לה את הקצב שבשכונתם, אלא שההוא גברתן היה ממנו ומעולם לא נראה ללא סינר העור המזוהם בדם ולא היה ראוי לרחמים כקיוס. על הקירות האחרים הבחינה בתמונות אנשים היושבים אל מכונות כתיבה. התמונות היו בשחור לבן, הזכוכית לא פישטה את קמטי התמונות שהיה מי שמיעכן בטרם טרח מישהו אחר (או, אולי, אותו מישהו) לסוגרן במסגרת.

משחזר אמרה לו, שתי כפיות יספיקו.

מהיכן את מכירה את הבלונדינית, אמר.

איזו בלונדינית, שאלה.

זאת ש…

לא משום מקום שאתה יכול לדעת עליו משהו.

ניענע לה ראשו בהבנה, חושב שצודקת.

הדברים פשוטים, לא’תכן שאטעה.

יש בה רוע לב ממין מיוחד.

לא’תכן, היא הנפש הטובה ביותר שפגשתי בחיי. אם כי פסיק עליה.

ראית כיצד היא מנקשת על המכונה…

זה לא אומר כלום, בכל אופן זה לא אומר הכל… 'כפת לך שלא תתחיל ללמד אותי עם “המכונה שלפניכם היא נפש חיה” אלא…

אַת מבקשת אם כן, ללמוד, הייתי אומר.

לנה פרצה בצחוק. הוא הביט בשיניה, בשפתיים שנתמתחו והוצרו. לא יתכן שאין היא יפה. הוא נצטרף לצחוקה.

אינך רוצה אף את תולדות מכונות הכתיבה בתולדות התרבות האנושית, שאל.

כיצד זה הולך, אמרה.

מכונת הכתיבה הראשונה הופיעה בשנת…

הו, בשם אלוהים – בשם אלוהים!

שׂימי בידך השמאלית את גליון הנייר על משענת הנייר באופן שהקצה התחתון של הגליון יימצא מתחת לגליל ובידך הימנית –

זה היה השעור הראשון ובו אף סיפרה לו שאומרת היא בשם אלוהים להתחתן ותוך חודש עליה לפרנס איכשהו את עצמה ואת בעלה והמורה הזקן, שכפף עצמו עד לכתפה (והפטיר חידוד על הנזלת הנצחית שלו) אינפף, מיהו המאושר, והיא אמרה השד יודע, אחד והירבתה לטעות וצירפה בעשר האותיות שבשורה המרכזית (שעור ראשון: השורה המרכזית במכונת הכתיבה) צירופים מוזרים שהוא תמיד פגש בהם מתוך תשוקת שמחה ילדותית שלא עלה בידו מעולם לאפקה או להצניעה בפני הזרים. אלו היו ההפתעות הנפלאות ביותר שנזדמנו לו בשנים האחרונות. תלמיד מתחיל הריהו בחינת קליידוסקופ. הוא היה מתבונן בתלמידים אלה בעינים שהביאו בהם אי־נוחות מרובה. הוא היה עד לצירופים מופלאים שאין כלל לנחשם, או לשערם על פי הנחות מתימטיות או תורת הסיכויים. נתקשה שלא להיסחף בצחוק קונדסי ולנה הביטה בו בעינים צהובות.

'מזה?

איזו טעות נפלאה, לא נמנע מלהצהיר.

סליחה, אדון בונים, ל’מה, לכל השדים, 'תה מתכוון? מ’פרוש טעות נפלאה?

כיצד אפשר לטעות כך?

האם אפשר לטעות, לדעת אדוני, אחרת?

כלומר… חתך בצחוקו, תלה עיניו בתמונת מכונת הכתיבה המבותרת וחיפש אחר משקפיו – יש להשתדל לא לטעות (ניער בקולו). יש להימנע מן הטעויות. תפקידי ללמדך לתקתק ללא כל טעויות. הביטי בי, אני איני מסוגל לטעות.

'תה נשמע עצוב.

לא אינני עצוב, מיהר ודיגש מילותיו.

'תה נשמע שכזה.

אני מצטער.

מי מבקש זאת ממך. מוזר היה לוּ כתבת בשגיאות בגילך.

חושב שכן (צפרני יד שמאל נברו בצפרני יד ימין). בשגיאות הבלתי מתקבלות על הדעת יש משהו מ… ידע שלא היטיב לנסח את מחשבתו. ידע שכל נסיון לנסחו יביאו במבוכה. כתפיו נתנמכו וכפות ידיו חיפשו אחר זגוגיות משקפיו ומחו מהן ערפל סמוי.

מ’תה מפטפט, קמה ממקומה ופנתה אל החלון.

התשתי עוד תה?

חסוך זאת לשיעור השני (נושאי השיעור השני: הרווחים, הקצב, תיקון שגיאות, אותיות כפולות, חשב).

בחוץ ילדים זריזים חילקו זרי פרחים בבתי האבן. השמיים היו פרוּשׂים עד מעבר לרחוב. ביקש הזקן לחזור אל הנערה הבלונדינית שהיתה מרבה לטעות והוא היה נסחף במוזרויות שהופקו על ידי המנענעים והופך מושא־מעורר־רחמים לגיחוכם של הצעירים. היכולת לטעות שלא בכוונה תחילה. הנה בזאת הוא גילה את הילדוּת. אף פעם לא עלה בידו לנסח את דבריו במלים שיעוררו אליהן אימון מלא.

כן, נחסוך זאת לפעם אחרת. נשתהה, אחר הגביה עצמו והוסיף, אני מתכוון לתה.

'ני יודעת.

בשעור הבא ובשעורים שלאחר השעור הבא הם שתו תה ומיעטו בדברים. הוא היה מתבונן בספלי החרסינה ומכריז על אותיות כבמכירה כללית. הנקישות נתהדהדו בקצב מניח את הדעת.

מאחר ועליה היה לפרנס את עצמה ואת ארוסה לא הקפיד במודולציות ובהרמוניות המקצבים, דבר שלא היה מעז לוותר עליו בקורס הראשי במחזורי בית הספר. לעולם יימצאו המלים במכונת הכתיבה במקומן, תפקידך להעניק להן את העוצמה, היה משנן. ועוד היה מוסיף דבר שאיש מתלמידיו לא נגרר להאמין בו, שמכוחו לגלות בכתב מתוקתק את אופיו של המתקתק.

לאחר חודש אמר מר בונים לאשתו בארוחת הערב, יודעת מה שמה של הנערה?

כיצד יכולה אני לנחש זאת?

הופתע להערתה אך אמר, לנה שמה.

הו, כמובן.

בסוף אוגוסט נתמעטו השגיאות והוא החל שונאה, לא כפועל יוצא של רוע לב, אלא מתוך אדישות שלא יכול היה לאפקה. בתחילת ספטמבר (מזג האויר היה אז יפה) לא הופיעו יותר שגיאות. הבחילה עמדה בגרונו כסכין.


השמש בערה יותר מבשנים הקודמות והזקנה לא חשפה את עורה. מר בונים, ששלח את כפות רגליו השטוחות אל עבר המלון שבמרחק ואת ראשו הקרח אל תוך החול הצונן כשהוא מצפה לסרטנים שקופי־גפיים, לא האיץ בה להתערטל לאור ולריח המלוח. הזקנות החשופות האחרות שבאו אל תוך משקפיו עוררו בו דחייה. הים היה קרוב ורחב מבכל פעם אחרת. הצבעים דהו ועובדה זו היה בה כדי לעורר עניין במי שנותן לבו לעיניו שראייתן מתקצרת. ביום שכזה ניתן לאכול כמות הגונה של פטריות אדומות המלובבות בחמאה. הם יעשו זאת מדי ערב, קבעו בלבם. פטריות אלה פירנסו אותם בזכרונות, אם כי מעולם לא יכלו לגמור בלבם אם אדמומיתן טבעית או תוצר של תבלינים מחוכמים.

את המכרים הם פגשו על החוף בסדר קבוע כבשנים הקודמות.

אתם נראים טוב, היו אומרים.

כמה יפה מצדכם להיות אדיבים כל כך, היו משיבים.

קשה להכיר אתכם, היו אומרים.

האם זה פירוש הדבר כמה אתם נראים טוב, שאל הזקן וקור צבט בברכיו.

באמת קשה להכיר אתכם, היו אומרים.

נחמד, נחמד כל כך לראות אתכם – את כולם – והזקנה גחנה ולחצה את כפות הידיים המחוספסות שהוגבהו אליה. היא נאחזה בהן, ליפפה אותן וספרה את אצבעותיהן. אחר ניפנו השניים לטמון את רגליהם בחול.

כאן יכולים היו לשבת שעות ארוכות עד שכפות רגליהם היו מתחילות להתדגדג, אלא שהילדים גילו אותם ונתעגלו להתגודד סביבם וליידות בהם מילות גנאי. הדבר היה חוזר מדי שנה בלא שהשניים יכולים היו לגלות מהו שמביא זאטוטים אלה לראות בהם מטרות מיפגע נוחות לקונדסותם. משהיו חוזרים לעיר לא היו מעולם מרמזים לדבר. הזקנה שנשמטה אל החול היתה רואה את הקטנים השחומים מרקדים כנגדה בשמיים. כתמי סחרחורת המובילים אל החלומות. לולא הקליפות שהחלו להיזרק אליה יכולה היתה אף ליהנות ממחזה צבעוני זה. מר בונים גילה בפניהם איבה שזופה ורטובה. הוא לא אמר להילחם בהם, אלא טמן עצמו בחול ושייר שתי עיניים ממושקפות שסרטני־מים שקופים החלו לרוץ עליהם.

לאחר שסיימו את הפטריות, שהוגשו בסלסלות צהבהבות, קראו את עתוני הבוקר. יש שניעורה הזקנה להקריא לו פיסת חדשות ויש שהוא עשה זאת. המלצר שאל, עוד, רבותי? והם קראו, כן, עתונים. בחצות הם סיימו בקריאת כל העתונים וכתפיהם כבדו וקומתם הנמיכה.

כל אותו שבוע היו עיניה גדולות למלוא מצחה ומכילות את אגרטלי הפרחים, הכסאות הצבעוניים, האנשים המהודרים, או האנשים החשופים, את מיני השמשיות והמטפחות וגינוני המלצרים. אישוניה עקבו אחר הסובב אותה כמי שעוקב אחר התמיהות שבאקוואריום. שליחת יד אל הזר היתה מלווה תמיד הפתעה שאין היא נתקלת בקיר זכוכית.

קינחו בקירסאו שהוסיף גון חמים לבשרם.

אמר הזקן למלצר, הוסף זאת לחשבון.

כן, אדוני, נקש זה ברגליו ונעלם.

אלו מלים יפות, אמר הזקן. מלים יפות באמת.

הים שהגיע עד למרפסת העלה קולות, ריחות מלוחים ורטיבות. הזקנה ריפדה את כתפיה בצעיף נוסף ומחתה ביצבוצי זיעה שנימרו את רקותיה.

האם רשאית הייתי לומר למלצר, נחמד היה להכיר אותך?

וודאי.

האם היה זה מתקבל על הדעת.

אבל עם טיפ…

עם –

שזה ייראה הוגן.

הזקנה צחקה ונתקמטה לכיעור נורא.

על המדרגות אמר לה מר בונים, השנה ייפתחו שנים עשר מחזורים בבית הספר.

שנים עשר מחזורים אמרה ונתלתה על זרועו בהרגישה באחריות שהיא חולקת עמו.

העבודה תהיה רבה כל כך עד שראוי היה לי לבקש העלאה.

העלאה. כן, העלאה.

אני שואל אם ראוי לי לבקש העלאה.

אתה אמרת שראוי לך לבקש העלאה.

שנים עשר מחזורים…

שנים עשר מחזורים –

אתה אומר זאת יפה כל כך. קולה היה דק. גרונה רעד והיא האשימה את הקירסאו והניחה את אצבעותיה על פיה.

בית השימוש נקי ויפה כל כך, אמרה.

אני יודע.

עליך יהיה לחזור על התרגילים, בונים. שנים עשר מחזורים אינם דבר של מה בכך.

ביקש ליגע בלחייה, דבר שלא עשה מזה זמן רב, אלא שהיא כבר נרדמה מאוד.

הוא לבש את מיטב בגדיו החמים, פרש כתפיו לצדדים, ירד את שתים עשרה המדרגות והלך אל תוך הים.


המלצות קוראים
תגיות