רקע
ישראל אלירז
סבון שקדים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מסדה; 1964

החלון הפתוח הכיל ערב של שעה שמונה וטיפות אור הרודפות זו את זו בכבישים. בתשע יבואו רוחות סוף העונה ויגלו עצים כבויים בגן והריחות ימלאו את החדר. בעשר צלצול הטלפון עם קולו של הבוס השואל, הכל בסדר, ואני כורע אל תוכו, כן, בוס. אם כך, ממשיך הקול, מה רציתי לומר… אני אוחז באפרכסת כאחוז בידו של מכר הפוגש בך ואינו יודע לקרוא בשמך. כל שתרצה, בוס, כל שתרצה, אני אומר והוא (קם ממקומו וממלא את החדר) מסיים, לילה טוב. הוא מנסה להיות נחמד, אך אנשים שמנים מסוגו אינם יכולים להיעשות שכאלה בלוא להיהפך למגוחכים. אין להיות ידידותי עם מאה ועשרים קילו בשר המפוזרים על גובה של מאה שמונים ושלושה. מעולם לא יכולתי להבין מדוע עליו לחייך לעברנו ולקרוא לנו בשמות יפים ולהיות, משום כך, המכוער שבמנהלי הארץ; הרי רשאי היה לעוף אל הקומה העליונה במעלית הפרטית ולנהל את המשרדים מחדרו. קולו היה אז רץ ברמי־הקול שבחדרים והופך חשמל ואנו היינו רואים את דבריו וקוראים בשמו. משחילק את המשכורות היו פניו פתוחים בחיוך (כמורסה). אני שלא ביקשתי לפרש את מחוות התנהגותו לא נצרכתי לומר, כאחרים, שאין זו ידידות אלא נוכחות מתמדת שיש בה הולכת שולל. נתקשיתי לקבל את סברת אשתי שצלצולי הטלפון אינם מבקשים אלא לעקוב אחר יציאותי בערבים.

האם היתה סיבה כלשהי להכריז באזני ל. (אשתי) שהארוחה מצוינת על אף שהיא אמנם היתה שכזאת? היא עטפה את צוארה בשערותיה ואמרה, אתה מדבר בלי סוף הערב.

אני?… הרי את קוראת כל הזמן את אפלטון. איני קם ממקומי וממשיך לינוק מבין שיני את טעם הקפה.

האם זו צריכה להיות בדיחה?

אלוהים שבשמים, כל מה שביקשתי לומר הוא שהארוחה…

“אלוהים שבשמים” צחקה כמעט בזעם.

את לא תאמיני לי, אני יודע.

מדוע לא? אך אינך צריך לומר זאת כל ערב. אחזה באפלטון כמי שאוחז בפודל שצבע פרוותו נדיר.

לומר מה, לא יכולתי שלא לנאוק.

אלוהים שבשמים (הוציאה קול כקולי), אינך רוצה שאחזור שנית על כל הערב.

הנחתי לקפה ושאלתי, על מה דיברנו כל הערב?

נואל היה להאמין שהיא תיאות לחזור על כל הדברים שבטוח הייתי שלא דיברנו בהם. עתה יפה היה לשלוח בה את המחמאה אודות הארוחה, אפשר שהיתה מתרופפת ובאה אל ברכי ושפתי היו מבקשות אחר כתפיה והלילה היה מקדים את המבוכה, אלא שהיא נפנתה אל חדר הרחצה להביא עצמה אל תוך צבעי הלילה.

החלון הפתוח הכיל ערב של שעה תשע. נותרה לי שעה שלימה עד לבוא קולו של הבוס. זמן זה יאפשר לי, אם אתרכז, לנסות ולנסח מספר סיסמאות לסבון השקדים החדש. איזו הפתעה איומה תתרחש מעבר לטלפון משאברכו בסיסמאות שסופן להזעיק את השוק אל המוצר החדש. קולו ילחץ את ידי ופימתו תפעפע מלים שלא כהרגלו. למחרת יכנס אל אולם הפקידים ויאחז בשתי כתפי ויכריז על שמי הפרטי ועל שם משפחתי ואני אהיה הגבוה בכל האנשים. מאז אתהלך זקוף יותר. כל שאר ממציאי הסיסמאות יביטו זעופים בגבי כבעיטור הצטיינות.

ירדתי אל הכורסה שהיתה חמה ותופחת, אחר שיקעתי עצמי אל תוך ריח סבון השקדים שאחז בנחירי ובגרוני. שיננתי לעצמי את כל הסיסמאות המחורזות שיצרתי (ושלא נתקבלו מעולם) וקיוויתי שצלילי המיקצבים יהפנטוני אל התגלית החדשה. ציפיתי לאותו רגע בו ההתערבלות החושיית תתנסח במלים ותונצח על ידי. ידעתי (לא אדע מדוע) שלעולם לא אוכל לממש איווי זה על אף שתי זרועותיו של הבוס הפתוחות לקראתי באולם הפקידים. עליתי מתוך ריח השקדים נקי אך מזועזע מצלצול הטלפון ומקולו של הבוס השואל, הכל בסדר ואני כורע אל תוכו, כן, בוס. אם כן, ממשיך הקול, מה רציתי לומר לך… ואני ממהר ומוסיף כל שתרצה, בוס, כל שתרצה והוא חותך, לילה טוב. הכשלון היה מוחלט. נמלים בעלי־כנף נחתו על כפות ידי ואחר התעופפו אל האור.

לאשה אמרתי, הבוס דורש בשלומך והיא אמרה, נחמד מצידו ואני הפטרתי אדם נפלא האיש, את יודעת. כן, אני יודעת, אמרה, איש דגול. ואני שיננתי כן, איש דגול באמת.

הסיגריות שעישנתי היו זולות־אך־חמימות והופצו מהן בארץ כשני מיליון קופסאות לשנה. מומחי החברה שלנו מנבאים לסיגריות זולות־אך־חמימות אלה בשנת ששים ואחת עליה של כארבעה ורבע אחוזים (שהיא עלייה בשליש לעומת רבע השנה הראשונה הקודמת) והם תולים את התופעה החד־פעמית הזאת בסיסמה האחת השנונה החוזרת על עצמה מזה שנתיים מעל גבי העתונות. קלטתי את העשן המגרה ענבל גרוני מתוך גאוה והכרת ערך המוסד בו אני משרת עשר שנים כמחבר סיסמאות בשלב א' דרגה ג'. החרוזים והפזמונים עוברים היו אז לטיפולם של חדי־אמצאה ומבריקי־ניסוח ממני. יש והייתי מגלה משהו מניסוחי בסיסמאות המוגמרות והייתי עומד מולן המום מעדנה ומאושר, מביט באישוני האנשים המביטים בהן כמביטים בי וכורע מתודה.

עלי להרבות בקריאת סיסמאות לשננן בלבי, לחזור ולנסחן, להיסחת אל תוך הולכת השולל. להעמיד פנים במלים המדויקות ביותר, לעמוד תמיד מעברו של קהל הצרכנים, ללמוד על חולשות ההמון ולשלוח להם פתיונות קצב והתחרזויות נוחות לקליטה ומהממות. עלי להיפנות ולשוב אל ספרי החוקרים הדנים בכל זאת. מדי שנה רבו הספרים והמרחקים גדלו. ביום שסיסמה משלי תואר בניאון, או תודפס בצבעים, אהפך להיות עיר שלימה. משכתי אל קרבי את עשן הסיגריות הזולות־אך־החמימות שהופצו מהן בארץ כשני…

אין צל של ספק כי ל. יודעת במה אני מהרהר עתה. היא פיתחה לה מערכת עיקוב יעילה ועיניה כמשושות מגלות אותי מדי פעם ונחשפות לחיוך כלשהו. לאחרונה איני מצליח לכסות ממנה דבר ויש בתחושה זו משום הקלה לא־מעטה שהרי איני צריך לגלגל עמה בכל דבר. בהבנה המליאה הזאת הובאה השתיקה אל הבית כרהיטים החדשים (שתפוצתם בארץ עלתה בשלוש השנים האחרונות בתלילות לא־מצופה וראויה עובדה זו שתחקר על רקע עליית רמת המחייה ורצון הממשלה לספוג את רווחיו של האזרח). היא מעשנת סיגריות יקרות וקרירות שהחברה נלחמת בתפוצתן הממאירה. היא שולחת עתה את סילוני העשן באפלטון ובתקרה. שמלת הלילה הוורודה וגופה השקוף אינם קוראים לי והיא יודעת בכך ומפיקה הנאה גלויה מהרהורי אודות בשרה החסום.

סבון השקדים יביא את הטבע אל תוך גופך, אמרתי.

היא צחקה. יפה היתה מכדי שאכעס על כשלון הסיסמה שנראתה לי מקורית כל כך. קרבתי אל כתפיה ואחזתי בבשרה. אמרתי, סבון השקדים, גברתי, יעניק לך ברק ירוק. קולי היה פשוט והיא גילתה בו קינטור דק. אמרה, רחצתי עצמי בסבון שזיפים. אני אוהבת ברק סגול. ידעתי, גופה לא יהיה גופי הלילה. עצי השזיפים מלאו בעיני קוצים.

נטלתי את עתון הבוקר וביקשתי אחר המקום המכובד והמתאים ביותר ל“סבון השקדים יביא את הטבע אל תוך גופך”. בעזרת עפרון וסרגל נמצא לי הריבוע הנאה ביותר שראיתי בחיי. מששבתי לעיין במילים, תיקנתי “סבון השקדים יעניק לגופך את הטבע”, או, “הטבע יעניק לגופך את השקדים”. אפשרות מקסימה זו נמחקה מיד שהרי “סבון” חסרה מתוכה, אם כי, כמובן, ניתן היה להשלימה בעתון על ידי ציור או צילום צבעוני.

העמדתי את האשה על העובדה כי קבלת הצעתי על ידי מומחי החברה תעניק לי אחוז אחד מהכנסות המוצר במשך עשר השנים הבאות ואין זה דבר של מה בכך באקלים הארץ ובהתפתחות המתמדת של תודעת היגיינה מעודנת יותר בשכבות אוכלוסיה רחבות והולכות. והיא אמרה, אני יודעת זאת מזה עשר שנים. ניסיתי להעמידה על ההתקדמות העצומה שחלה בענף הפירסומת בארץ ובעולם כולו ושעד עתה נתבקשתי לתת את הדעת רק על תרופות, תכשירים להדברת חרקים ופנסיונים להבראה ושיש בהזדמנות חדשה זו להוכיח על התקדמותי בחברה, על האימון שהנהלתה רוחשת לכשרונותי ועל הסיכוי הסביר להעלות לשלב ב' דרגה א'. אמנם, חזרתי והדגשתי ונכפפתי אל גרונה שריח סגול מריר עלה ממנו, אין בכל הפרטים הללו כדי להביא שינוי יסודי במעמדנו, אך – ובזאת עליך להודות – הם רומזים לאפשרויות בלתי מוגבלות של התקדמות מתקבלת על הדעת בכל…

לא סיימתי את המשפט. הוא נראה לי ארוך, מסורבל, בלתי משכנע, אינו נוגע לעניין ומותיר מקום לשאלות שאין להיות בטוחים מראש בחיוניות התשובות המיועדות להן. משפטים ממין זה הביאו בי את התבוסה, שהרי הם הוכיחו לי בעליל שטרם נגמלתי מן הפטפוט, מהעדר ריכוז המחשבה ומהרצון להיות משורר.

מסופקני אם אהבה אותי בשעה זו, אך היא העניקה לי נשיקה ואמרה, שאין היא מצפה ממני לגדולות ושאל לי לבקש להפתיעה בתכנון העתיד. דבריה נסתיימו תמיד בנקודה סופית.

החמימות בחדר רפתה ואני התכרבלתי במושבי. בחוץ נתמעטו הקולות (משמע, החלונות נאטמים). בקומה העליונה נקשה השכנה־השנואה־עלי־מכל על הפסנתר השטני שלה.

החורף קרב, אמרתי.

מה אתה אומר!

אמרתי החורף קרב, לא הגבהתי קולי.

אנו בעיצומו של יולי.

כן, אמרתי בלוא להיות נבוך. יהיה חורף מוזר. שלחתי את רגלי הקצרות לפנים.

מספר המעלות בחצות שווה למספר המעלות ביום חורף רגיל והוא המטעה אותך, אמרה ולא העלתה בי את עיניה.

כן, אמרתי, זה הסבר מניח את הדעת.

מששבתי אל העתון נמצאה לי מודעה זעירה בה מבקשת המשטרה את עזרת הצבור בחיפושיה אחרי. משהערתי את תשומת לבה של אשתי אמרה, מזה עשר שנים שלא קרה לנו דבר ממין זה.

אמרתי, זה לא קרה לנו מעולם.

אין לצפות לגדולות ממודעה ממין זה.

ודאי שלא. יש לשמור על דעה צלולה, אמרתי.

מי מהתל בנו הפעם, שאלה וקרבה אל כתפי. הרמתי את ידי אל כתפה.

חזרנו אל המודעה שקראה לי באותיות פטיט לבוא אל בית אבי כדי לדון בסדרי הירושה. אמרתי, אלוהים שבשמים, משמע שאבי מת לפחות לפני כחודש.

אין כל סיבה מדוע נפקפק במותו, אמרה. אך מדוע לפני חודש?

העתון הוא ממחצית יוני, אמרתי.

אשתי חזרה אל הדיאלוג האפלטוני לאחר שהציעה כי נתפנה מחר לסור אל בית אבי. אני מצאתי הזדמנות נדירה להסביר לה מדוע שמרתי על גליון זה שנתגלתה לי בו מודעה נפלאה על לבני גברות המשלבת במקוריות הראויה לציון את הטקסט עם מיתווים גראפיים מופשטים שיש לתת את הדעת על פיתוחם בעתיד. כן הוספתי שאיני יכול עוד להטיל ספק שקווים מסוגננים, צורות הנדסיות וספרות יתפסו את מקומן של המלים ובזאת יביאו למהפכה עצומה (ומועילה) בדרכי הפירסומת ובעידוד תפוצתו של המוצר בין ציבור הצרכנים.


במשרד קמו הפקידים ולחצו את ידי בזה אחר זה (כך היינו עומדים רק בערבי חגים ומחליפים ברכות), פניהם שגיששו אלי שונו ואף כפות ידיהם היו רכות מתמיד. התחמקתי וגמגמתי כי טרם נמצאה לי הסיסמה הקולעת ביותר לסבון, אם כי כמה הצעות הראויות לעידוד רצות בי ואיני יכול אלא להודות להם על העניין שהם מגלים בתהליכי האמצאה שלי. אמרו, אביך מת וירושה גדולה מצפה לך. אמרתי, כן אבי מת. פניהם שבו להיות מאובקים ורחוקים. מששאלו, אתה עוזב אותנו, העליתי חפתי השרוולים השחורים על זרועותי, נפלתי אל תוך כסאי וכלאתי עצמי בשולחן הפלדה. כיצד העזו לחשוב כי לאחר עשר שנים אעזוב מוסד זה רק משום שאבי מת לפחות לפני חודש. עוד עלי להמציא את הסיסמה. עלי לצחוק לאיווייהם. וודאי, צחקתי. בקול (שלא כמנהגי).

הבטתי בעשרים המשוררים־לשעבר שציפו עתה בבהייה מעוררת רחמים להשראה וכיססו את צפרניהם. נראה שבשורת המוות הביאה בהם הטרדות והכרזתי חסמה בהם את הפתחים שנתהוו. היה מי שליחש כי סגנון המודעה היה מן הגרועים שנזדמנו לו. האחר אמר, הרי לך אמצעי נפלא לעורר תשומת לב וראוי להביא את הדבר לישיבת מועצת הסגנון. אחר נתדהו הקולות כמו נפרש עליהם סדין.

בַשקט ראיתי את השנאה האחוזה בהם כבגדים ואני שנוטה הייתי תמיד לראות שנאה זו כרצינות כאובה הנכפית על המשוררים־לשעבר, לא יכולתי שלא להשקיע כל מאמץ על מנת להמציא את הנפלאה והקוסמת שבסיסמאותי עד הנה. נלחמנו זה בזה באמצאותינו הקטנות וציפינו בחרדת איבה להצלחות הזולת. מעולם לא נזדמנו יחד ללגום קפה. הדרך בין המסדרון, בו נשתהינו לתלות את מעילינו, אל שולחן העבודה, היתה קצרה ולא הותירה שהות לידידות. טיפוחה של האיבה (אף לדעת הבוֹס) היתה דרך נאותה לטייב את ההיאבקות המילולית, לחדד את כושר האמצאה. עבודה משותפת של עשר שנים רוקנה בנו כל רצון למצוא עניין או חן איש ברעהו.

שלפתי את גליון העתון שהצהיב ומתוכו עלו אלי (מקומטים) לבני גברות ואבי שמת. לא נתפניתי להרהר בירושה שהותיר לי אלא ביקשתי למצות אל תוכי את המבנים הגיאומטריים שאחזו בצוארו של המתבונן. לא גופה העירום של האישה היווה מוקד התעניינות אלא פרטי הלבוש המוצעים למכירה. הישג הראוי לכל שבח בפריודיקה המקצועית. המלים היו מיותרות.

אף אני האמנתי, עד להתגלותה של מודעה זו, שחיזקה את סברותי עד הנה, כי מקום חיותה האמיתי של השירה במאתנו היא בסיסמה המרוכזת שמילותיה מבקשות לרמוז, לשכנע. כאן המקום היחיד שחיוניותה של ההתחרזות נשמרת ומוצדקת. עכשיו ניסיתי לקעקע את מחשבותי שגדלו בי עם השנים כאיברי ובטוח הייתי שאוכל אף לנסח את הנימוקים בדרך מתקבלת על הדעת.

רבשלום, המשורר עתיר הזכויות, שמעיניו נותרו רק מבטים עצובים, שלח לי את פניו ושאל מה דעתי על סידרת הניסויים הגרעיניים האחרונה, כלומר, מה יחסי לברבריזם הלא־אחראי המתבצע זה כמה עונות… אמרתי לו כי דעתי היא כדעת החוגים המתקדמים וכיצד יתכן אחרת. כל אפשרות אחרת מעיבה על עתידה של האנושות שאנו חלק בלתי נפרד ממנה… רבשלום שאל למי קורא אני בשם חוגים מתקדמים ומדוע לא יתכן אחרת. אמרתי, לכל אותם המבקשים לצאת נגד ולשאת ברמה את. העצבות נעלמה עם עיניו. לא יכולתי שלא לשונאו.

משנכנסתי אל הבוס, הרים זה את ראשו ואמר, אתה. אני עסוק אך אתה יכול לשבת. אחר שאל אם לא אוכל לפרט לו את דברי בטלפון של עשר בערב שאז יהיה הוא אחר האמבט החם, שתיית הקפה ועישון הסיגר. אמרתי לו שהדברים ארוכים והוא שאל, אם לא חבל על הזמן ואני אמרתי, כן אדוני ואז פירטתי לפניו את חיוניותם של הקוים הגראפיים ששוב לא יצריכו השראה אלא ידיעה מופשטת של חישובי פרופורציות, יחסי שטחים ומבנים הנדסיים. הקווים אומרים ברורות את מה שהנך מתכוון להכריז. אין כל אפשרות שתובן על ידי הצרכן שלא בדרך הרצויה ליצרן. המילים…

ידעתי שאני גוזר את גורלם של כל המשוררים־לשעבר ושהכל יתלו את מקור הצעתי בשנאה אליהם ולא בתפיסה חדשה ומתקדמת של המקצוע. מעולם לא עמדתי, כבשעה זו, פנים אל פנים עם תסיסה סמויה שבתוכי, אף לא בשעה שעמדתי עירום מול עירומה של ל. עֵר הייתי להכרה שהבשילה בי כי לא נותר לי אלא לצאת נגד עשרים האנשים שבחדר הסמוך ולנסות להגן על דרכי המהפכניות בנאום הארוך ביותר שהשמעתי מעודי.

פניו של הבוס הוצרו ולא יכולתי שלא להצטער על כל טירחתי. ניסיתי לחזור אל דברי ולגלות בהם את הפגימה. משלא מצאתיה תליתי את הדבר בצליל קולי או בסברי פני שנתחלפו ככל שהארכתי בהרצאתי. לאחר שעה ארוכה קם וקרא בשמי והעמידני מול הספרים שכריכותיהם יקרות והכריז כי משתתף הוא בצערי על מות אבי וכי מאחל הוא לי ירושה קלה. ביקשתי למחות אלא שהוא ננעל בפני ואותה ידידות שתמיד כה גאה הייתי להתפאר בקיומה הותירה פרצוף דשן מאוד הנופל אל תוך צואר פימה ענקי.

החום כיסה את הרחובות ובישר לילה שרבי. תמיד נראה לי כי שרב חשוך הוא תופעה בלתי מתקבלת על הדעת (פארדוכסאלית). ריחות שקדים הקציפו את קרבי במרירות דקה וחמימה.

רבשלום נזדמן עמי למעלית. עיניו היו אפילות וראשו כבד. ביקשתי לומר לו שאני מצטער, שבאמת אני…

אתה צר אפקים.

כן, המקצוע דורש זאת, אמרתי.

הירידה החופזת והחלקלקה שילחה את ריאותי אל תוך גרוני.

האם תסור לביתי לשתות קפה, אמר ולא גילגל בעיניו.

לביתך, מר רבשלום, נצטעקתי נדהם. האנשים סביבי נרעמו עלי.

זו תהיה הדרך המנומסת ביותר להרעיל אותך, הוסיף וכתפיו המלוכסנות היתוו ראש חץ.

זה ניסוח מבריק, לא נתאפקתי מלהכריז.

משיצאנו אל הערב הוא אמר בקול יבש, דרוש בשלום אשתך.

אמרתי לו (וודאי)… הוא כבר לא עמד לצידי.

הלילה היה בהיר ומלבני הנוף שרצו בחלונות המונית נשקפו והחליפו צבעים בעיניה של ל. הבטתי בהן כנהג שהביט בראי העגול שלפניו ופיענחתי מתוכן את האמור באורות הפרסומת. אהבתי את פרופיל פניה המעודן של אשתי שהואר עתה וכהה בפנסי הרחוב באיתות מופלא. משנצא את העיר היא תיעלם במושב העור ואני אוחז בבשרה שחומו פושר ואומר לה דברים.

כשאתה עצוב אתה מכוער אמרה.

אמרתי לה שאיני עצוב והאפלולית היא שעושה שמות בפני.

אינך חייב להשתמש במליצות.

אמרתי לה שאני מצטער ולא נתכוונתי שלא לדבר לעניין.

זה בסדר, אמרה אני יודעת.

לפני שנים מלים קטנות ממין זה מקימות היו בינינו ריב. טוען הייתי כנגדה שאין היא מבינה אותי (איני זוכר את מה? מדוע?) והיא היתה רוטנת שאני משוקע כולי בסיסמאות ושאיני יודע להעריך את קרבנותיה למעני (למה התכוונה?) היא צדקה תמיד. נחיריה היו רועדים ואני לא ידעתי להתנצל, לקרוא לה בשמות, לומר לה מלים יפות. מאז, תגובותיה הוקהו, קולה הפך סתמי והמלים מסויגות, נעדרות חשיבות. היה עלינו לומר זה לזה דברים חשובים במידת האפשר, אלא שאמרנו את הדברים הפשוטים ביותר והם היו מעטים כל כך עד שנידמו לנו כחשובים ביותר. עתה, אין לדעת מתי כעוסים אנו איש על רעהו. לא נותרו לנו סימנים לכך. אנו אומרים דברים אך מתכוונים למעט מאוד. מעין נוחות מאופקת עוטפת את יחסינו. בלילות אנו חוזרים מדי פעם למצוא עניין האחד בגופו של השני, אך אותה שעה אינה יכולה להיות ארוכה כי העייפות כבדה מבגדי החורף שלנו. האם קביעות אלה מכריזות שאיני אוהב את אשתי, או שהיא בזה לי? נוטה אני בצלילות דעת מוחלטת לענות על כך בשלילה.

העיר נסתיימה אל תוך שדות ואני חיפשתי בהם עצי שקדים שלא נמצאו שם אף בימי ילדותי. חומת בית אבי חסמה את שביל העפר שהתפתל ונפרד מן הכביש הראשי. הנהג פתח לקראתנו את הדלתות השחורות ונכפף אל הכסף. משנותרנו לעצמנו אמרתי, בטוח אני שבשקט הזה תימצא לי הסיסמה ואצבעותי ננעצו בחומה שהיתה חלקה וקרה כתמיד.

מעולם לא היית משורר, אמרה.

האבנים כאן קרות גם בימי השרב הכבדים ביותר. הנחתי ראשי על החומה כמי שמבקש להקשיב למעיין סמוי.

אני יודע, לחשתי, אני יודע. האין זו סיבה מספקת?

למה אתה מתכוון, שאלה.

כלומר… אינני מחפש השראה (אחזתי במותניה, הם היו גבוהים וחזקים), אני מחפש ריחות. זה זמן רב שלא הייתי בבית ישן מאוד שרהיטיו עתיקים כאבי או סבי, שהאור מסתנן רק בעד וילונות כבדים בכמות מחושבת מראש.

אל תהיה מגוחך.

בבתים גדולים וסגורים ממין זה…

אם כך, מה על כל תאוריית הקווים הגיאומטריים, שאלה והעלתה פיסת ראי למצוא בה את פניה.

כל מה שרציתי לומר, מילאתי עצמי אויר ונשפתיו בחיוך נבוך, שנדמה לי כי יש בי עניין כלשהו לחזור אל אבי.

הרי שיכולת לומר זאת, אמרה.

אמרתי זאת, מכל פנים, הנה נאמרו הדברים.

איזה הישג, לא הסתירה את שיניה שבהקו באפלולית.

אין להימנע מלהודות בכך, חנחנתי, על אף כל הרצון הרע שלנו.

הורדתי ידי אל כיסי מכנסי כדי להעלות את המפתח, אלא שהיא לחשה, מעולם לא היה לך מפתח לבית הזה. מכל מקום לא מיום שאבא מת.

את יודעת הכל.

הרי גם אתה ידעת זאת, נצטווחה.

לא הכרזתי על כך, ממילא נוטה הייתי לשער שאיני יודע.

הו אלוהים אדירים! מיהרה להוסיף בחריקת שן. אני מתכוונת אלוהים אדירים שלך!

את השער ניתן לפתוח רק מבפנים, ניסיתי להגן על עצמי. מעטים הם השערים ממין זה שנותרו בארץ. בבית אבי תמיד נשאר אדם. ברגע שהכל ייצאו מתוכו ויינעל השער, איש לא יוכל להיכנס אל תוכו בלוא להחריבו.

לא ידעתי להסביר לה את כוונותיו של אבי שנראו לי עכשיו תמוהות ביותר, אך הצעתי לה שניטיב לעשות אם נעשן, שהרי אין לדעת מעולם באם סוכנת הבית תתיר למלא את החדרים ריחות זרים. ניסיתי לתאר לפניה את הגברת ברים ואת מידת אדנותה בבית זה, אך אשתי תמהה מדוע אין באים לקראתנו ואני אמרתי שאין איש היכול לתאר לעצמו שאנו באים הלילה ומלבד זאת אין להניח כי הגברת ברים, או כלביה, נוהגים בשעה זו (או בכל שעה אחרת) להיפנות לאורחים. הבית דורש טיפול רב.

בשער עמדה אשה מלבנית, עצומת ממדים שעיניה היו פעורות כפיה. מבטה חשדני ורוטן כמבטו של הכלב שעמד לצדה וראשו לצד מותניה. לקרוא “הגברת ברים אני הוא האדון הצעיר” פירושו היה לפורר אותה. שאלתי, באם רשאים אנו, אני ואשתי, לבקר באוספי תשמישי הקדושה הנדירים של מר פֶסְט. עיניה נעצמו והיא הפכה לחלק מן החומה. אמרתי, השעה אמנם בלתי מקובלת לחלוטין, אך איננו יכולים להישאר אדישים להישגיו הנדירים…

מה כל המשחק הזה, לעזאזל, אמרה אשתי.

דומה שהגיעה העת להתוודע אל אחד האוצרות…

את הגברת ברים, קראה אשתי.

הסוכנת נכפפה משהו אל שפתי ל. והכלב יצא לקראת אשתי. מיהרתי להוסיף, חלק מאוספיו הועברו ב־17 ליולי ארבעים ושתיים למוזיאון הלאומי וטרם זכו וכו' למרבה הצער, לתצוגה מתמדת על מנת לעמוד על מלוא העושר שכונס על ידי מר פסט המנוח.

רק עתה הכירה אותי הגברת ברים והניחה את מחצית גופי העליון על חזה כשם שעשתה זאת עם אבי. אשתי פשטה לה את כף ידה אך זו היתה קטנה מכדי שהגברת ברים תפנה אליה.

אדון פסט הצעיר, אדון פסט הצעיר, הוציאה קולות והכלב כבר העביר עלי את לשונו.

גרוני לוחלח ברטיבות מלוחה. אשתי אחזה בידי ואמרה בתקיפות, אינך מתכוון לפרוץ בבכי. לא, אמרתי, וודאי שלא וסילקתי עצמי מעל גופה של האשה.

הארוחה הוגשה בשעה הקבועה והכלבים ציפו בפינתם לעצמות הבשר שהושלכו אליהם, בקצבים קבועים, על ידי הגברת ברים. חזרתי אל גינוני הסעודה המשפחתיים מתוך היתול שבהיזכרות, אך עם המנה האחרונה כבר הייתי אדון פסט הצעיר והמנומס עד שלא יכולתי שלא לתעב את דרך אכילתה הבארבארית של ל. ואת קלות הראש בה התייחסה אל דקדוקי הסעודה של הגברת ברים. תיעוב הדדי סמוי אך מאיים זרם בין שתי הנשים והשקט המכובד היווה לו מוביל משובח.

אני נפתחתי אל הסובב אותי כפרי שנשרה בתמיסה חמה עד שרחבתי לקבל מחדש את התמונות ופמוטי הנרות והקירות הצבועים בחמימות אפלה. ידעתי שלולא אשתי יכולתי לומר עתה דברים שלא אמרתי מעולם. נוכחותה תצביע תמיד שאני גולש אל המליצות והרגשנות ושאל לי לדבר דברים מיותרים.

אז אמרה הסוכנת, לא השתנית כלל.

את שומעת, פניתי נרעש אל ל. וזו לחשה אל תוך הסיגריה שהציתה, לא כל אחד יכול לעשות זאת.

רזית. אך הבשר אינו משנה דבר. בגדיך קלים מאוד. חם כל כך שם בחוץ?

רק עתה הבחנתי בבגדיה החמים שלא תאמו את העונה ובכיפת הצמר הגדולה שעטפה את ראשה. סיפרתי לה על העיר, על תהליכי הפרסומת המסחרית, על הידע והמאמץ המושקעים בכל התאמה של מלים לסיסמה. ישנן אותיות שגובהן כקומת אדם, אמרתי, ואני הוגה בשיטות חדשות, שהלוא ההתפתחות היא כורח בלתי נמנע בתנאי המיסחור בארץ, בהגברת קצב היבוא והענקת מילגות או סובסידיות לחרושת הפנימית. מן הנמנע שלא נצעד עם העולם כולו אל אותה מטרה אחת ברורה, אשר אזרחיה של כל ארץ נושאים אליה את עצמם.

אשתי הביטה בי בצער גלוי. ההכרזה מוכרת לה. לעזאזל, היש צורך להמציא הכרזות חדשות לאותו עניין? היא רשאית היתה לבוז לי במעגל החום שעמד מעל השולחן. היא נתקשתה להבליג על אפשרות זו שנזדמנה לה.

הזקנה שלחה לקראתי חלק מגופה הגדול ודומה עלי שהיא הבינה את דברי, או דימתה להבינם. שפתיה לא גילו זאת. הן לא גילו דבר מעולם. אין לדעת באם היתה גאה באדון פסט הקטן, מכל מקום מבחר המלים היה מכובד ויכול היה להוליכה שולל. לא נתכונתי לגרום לה אושר, אך גם לא ביקשתי לאכזבה.

היא דמתה לאבי ואני לא יכולתי לגלות את הפריטים שעוררו אותי לדמיון מתמיה זה. אפשר שהישתהות ממושכת במחיצתו של אדם, כך אומרים, מאצילה עליך משהו מדמותו. אם זו עובדה פיסיקאלית ודאית לגבי מתכות מגנטיות מדוע אין להניח את קיומה אף לגבי בני־אדם. ההכרה שתהליך ממין זה הולך ומתבצע ביני לבין ל. עורר בי זעם מוזר. הבטתי באשה שהיתה עתיקה כרהיטים שבחדר וכבדה כמותם ושאין בדעתה למות עם מות אבי.

כשהוגשה המנה האחרונה קמה ל. ופנתה אל החדר הסמוך בטענה שבטנה מליאה ואין היא רואה כל טעם מדוע על ארוחה זו לפגום בגיזרתה. אמרתי להצדיק את טיעונה באוזניה של הגברת ברים ולהגביה את קולי ולהעיד שאני אוהב את אשתי מזה עשר שנים ואין עובדה זו דבר של מה־בכך בבית זה ובכל בית אחר בארץ זו, אלא שלא יכולתי לסלוח לנימוסין הפגומים שלה (של ל.). נדהמתי שלא עמדתי עד הנה על חוסר העניין שהיא מגלה בסדר הוגן של מנהגי שולחן. הזקנה הביטה בי בעינים ילדותיות.

אחר פנינו אל משחק הריץ־רץ הצבעוני. לא עלה בדעתה לוותר על בילוי זה משנזדמן לה יריב. המשחק מילאה עניין והכלבים שרבצו לרגליה רווחו עם הנצחון שמילא את עיניה צבע צהוב. הכובד פינה מקומו לזריזות אצבעות, למהירות החלטה. מעת לעת עלו מתוכה צחוק, או הגיים שמן הנמנע לפענחם.

אדון פסט הקטן, שכחת לשחק, קינטרה בחביבות.

לא נותר זמן רב לכך.

לאחר שעה קלה נצחונה היה מוחלט והוא העלה בי עליצות שהביכה אותי. רוצה הייתי לומר לה, הגברת ברים, אני מאושר (כן, זו המילה, הפעם!) שניצחת אותי. תמיד כשניצחת אותי היו אלו שעותיך הגדולות ביותר. יכולת אז להעֵז ולהביט בעיני אבי בגאווה סמויה ומוצדקת; אם כך, לא נשתנה דבר. אפשר שיכולתי לנצחה, אם מרכז הייתי את מחשבותי, הלוא תחבולותיה היו דלות, אף לא מחוכמות ביותר. ביקשתי לבכות אלא שהיא שאלה, כיצד היית ממליץ על משחק הריץ־רץ בסיסמה, אדון פסט הצעיר?

ביקשתי אחר אויר קר, אך אמרתי מיד – רוצו על הריץ־רץ ותגיעו אל…

אל מה?

כאן רשאית את לקבוע על מלה הנראית לך – האושר, הבילוי, ההתרכזות, הידידות וכן הלאה (היא צחקה ונתקמטה לגוש של בוץ). כמובן, זו הצעה אחת, מקרית. תיתכנה הצעות בלי סוף. אין זה פשוט כלל ועיקר. יש לחשוב. יש להעביר את ההצעה לניסוח בשלב ב' דרגה ג'. שם ייטיבו לגלות את הקוסם, או את ההמוני שבסיסמה זו, להשיל את המיותר. שם ייטיבו להקציעה. ואיני נוטה לפקפק, וזאת עלי להדגיש בכל לשון של הדגשה, שאם צאתה ממועצת הסגנון נעמוד לפני אחת ההכרזות המקוריות והמרתקות ביותר.

מן החוץ לא עלה רחש עצים, או רמשי לילה. היינו רחוקים מן הכביש הראשי ולא נותרו לאבי בנים ישעלו לבוא בשביל העפר להתדיין על ירושתו. לכאן לא הגיעו הים, הרכבות, או המוסכים שמילאו את העיר המתרחבת במרחק עשרים ומשהו קילומטרים.

אשתי חשופה היתה בין כסתותיה הלבנות של אמי והחדר נמלא עשן סיגריות. נתתי בה את שפתי והיא לא הופתעה. בשרה היה מר ומגרה כפרי מארץ רחוקה. השקט הקריר התאים לגופה כשמלת הפרחים האדומים. היה עלי לחפון את כתפיה ולספר לה מה התרחש מאז עזבתי מקום זה. דברים רבים, וודאי. ניתן לאומרם לאט, ללא זעם, ללא התפארות. הדברים יכולים היו להיות אחרת. יכולים היו שלא להיות.

שכבתי במיטתו של אבי וגבי נזדקף כגבו ולא נותר בי מקום לאחרים. שמיכת הפוך הקיפה את הקור שהחל מקפיא את גפי וריח של שקדים מילא את החדר שבו מת אבי. ידעתי, לו יכולתי לקום ולכתוב עתה במפורט את תיאוריית הקווים הגיאומטריים לפירסומת מסחרית הייתי מחולל את המיפנה הגדול ביותר בהפצת תצרוכת בשווקים ומשכורתי היתה משתפרת בצורה מניחה את הדעת. התחלתי בוכה. אשתי אמרה, חדל להיות תינוק.


המלצות קוראים
תגיות