א.

רק לא באך. לא הערב, אמר רפאל בונם.

אבל המיסה ה־ג־רי־גו־ר־יא־א־ני־ת…

אף לא המיסה הגריגוריאנית, אמר רפאל בונם. אנא, לא את המיסה ה…

אני אוהבת את המיסה הגריגוריאנית. לא נתכוונה לכפות עליו את הצעתה. כתפיה נשתפלו כראש חץ.

אני יודע שאת אוהבת את המיסה.

אתה יודע?

כן, אני יודע. האם זה בלתי אפשרי?

זה אפשרי. מעולם לא הנחתי שאתה יודע זאת. הגביהה כתפיה והוסיפה אור לחדר שלבש חגיגיות. כיעכע בגרונו ויצא להטיל את הכיח והיא (אמרה) – אני אוהבת אותך.

עתה הניחה את פיסות הנייר הצבעוני לצד צלחות החרסינה שסיפרו בכחול אגדות מזרחיות. היא ראתה כמה הוא העמיק הערב בכורסה וכפות ידיו גדלו תתרככו עד שחדלו להיות יפות וחזקות. אני אוהבת אותך. הנה הוא שולף סיגריה, אינו מצליח להצית את מציתו (והלוא היא אסרה עליו את העישון בחדרה והוא קיבל עליו איסור זה). כן, הוא מצליח להציתו. לתנועותיו רשלנות אדישה. ריח חריף של בנזין עולה בלהבה כחולה והוא שואב אל תוכו את האש כקוסם הודי. פורש ממחטתו ומשיר אל תוכה את האפר. הוא לא יבקש מאסרה. אני אוהבת אותך. מוזר שביקשה להשמיע מיסה גריגוריאנית. באך מעולם לא חיבר מיסה שכזאת. רפאל בונם, כך חשבה, יודע זאת. אני אוהבת אותך.

רפאל בונם הביט בפיסות הנייר הצבעוני ולא עלה בידו לפענח את תשבץ הצבעים שהונח למולו. תמיד הפתיעתהו הצבעוניות על השולחן שהרי החדר היה אפור וחום. מדוע היה עליה להמציא את המיסה הגריגוריאנית? מה היה מתרחש לו הסכים להצעתה? למתילדה דרך משלה להביך את אורחיה. מוזר היה שאין הוא יכול להרהר אודותיה במונחים רכים, לקרוא לה בשמות קטנים. מתילדה. מ־תי־ל־ל־ל־דה. כמה קשה לאהוב שם כזה. הסיגריות מצוינות הערב. מוזר, טעמן ערב לו במיוחד. טעם זה עולה בו תמיד עם גבור הקינטור. הבשלות שבאיבריה בישרה התנוולות קרובה. הוא לא ציפה להפתעות. בשרה היה חשוף לו כגוייה. פניה משתנים בקצב מחשבותיה. חיפש אחר ז’ורנל מצוייר (כמה אוילי לחפש זאת אצל מתילדה קרפ. לכל השדים, דווקא אצל מתילדה קרפ הוא מבקש לגלות ז’ורנל מצוייר). לקח לידו את האמנות הגוטית. בחוץ היתה הרוח.

הארוחה קירבה בהם את ההרהורים. הביטו זה בזו וגילו שצבעי עיניהם שונים ממה שדימו שהיו. נקבוביות העור גדולות ומתנשפות. ביקשה מתילדה לאחוז באצבעותיו, אך הן אחזו סיגריה. הביטו זה בזו לא כדי לגלות, אלא כדי לאפק את שניתן להיאמר בהזדמנות זו. אז אמרה מתילדה, אני אוהבת אותך. אתחיל בקרוב ללמוד שפה חדשה, איטלקית. זה יהיה נפלא לומר לך באיטלקית, אני אוהבת אותך. זה יהיה כמו לומר לך זאת בפעם הראשונה. שפה חדשה מעניקה לך עולם אחר. אני אוהבת אותך, רפאל בונם.

סלט הביצים מצוין, אמר.

אתה שונא אותי, טעמה מן הסלט.

כן, אמר רפאל בונם.

אתה אומר זאת יפה, רפאל בונם.

אין לזאת חשיבות. עכשיו שאמרתי את הדבר הוקל לשנינו. לא חייך, רק פניו רחבו. היא ביקשה לעצור בו, למחות על המלה שנינו. לחזור ולומר לו, אני אוהבת אותך, בכל השפות שבפיה, למלוא אורך סולם הצלילים שבגרונה. יהיה זה מצחיק לומר שלוש מלים אלה במשך כל הערב. דבר לא יתארע. רצתה לאחוז בגופו בפעם האחרונה. אצבעותיה יזרמו בו אחרת מבכל פעם קודמת. להעביר עליו לשון (גוף מחוספס ומלוח). לישוך את בדל אוזנו. לנבור בשערותיו. להתלכלך. לנאוק. 

אמרה, אשים את המרק על האש.

אמר, השעה כבר מאוחרת.

יצאה והוא חצית סיגריה. באמצע הארוחה. משחזרה אמרה, הוספתי תרד מקוצץ לסלט, הרגשת בזאת?

התרד נפלא. הטיל את אפר הסיגריה לתוך הצלחת. חליפתו החומה היתה מקומטת. מתילדה אמרה, אתה תאכל ואני אביט בך כמו בסעודה האחרונה.

זו הסעודה האחרונה.

אני יודעת, חייכה, כמעט. (עכשיו ניתן לומר דברים על ליאונרדו. אפשר גם לא לומר עליו דבר). אהבתם באה לסופה. אין צורך בגינוני טכס. מעטים היו הסימנים שניבאו על סיומה של אהבה זו, אך הם היו ברורים לה כרעידת אדמה. גופו הערום היה מזיע והגמישות לא היתה בו עוד. השפתיים יבשו והוא מיאן ללחלחן, סירב ללשונה התפוחה והרטובה. היא יכלה לנחש זאת במבחר הנושאים, בשמות הידידים שתכפו ועלו ביניהם כאד.

זמן רב תמהה שלא ביקשה תואנות־צידוק להיעלמותה של האהבה. אחר תמהה שזמן רב כל כך הרהרה בדברים. לאחר חודש היא היתה רחוקה מרפאל בונם כמו לא פגשה־בו־מעולם רק זכרה את סלט הביצים שטעמו היה נפלא.

לאליזה, אחת מידידותיה המעטות, אמרה בסוף אותה שנה, ויתרנו זה על זה כילדים המוותרים על צעצוע שנמצא להם באקראי.

אחר ישבו בעיגול אור החשמל והקשיבו למיסה. רגליה של מתילדה היו קטועות בצל, אפה חצה את פניה.

רפאל בונם דיפדף באמנות הגוטית. יכול היה לומר דברים על הארכיטקטוניקה העולה אל השמיים, כשם שאמר תמיד שעה שדפדף בספר, אך אמר… (לא, לא אמר דבר). מתילדה החלה אומרת דברים על הגשמים הקרבים, על הצורך להחליף את מצעי המיטות בחדשים העשויים צמר גפן, על התלמידים המתדפקים ללמוד נגינה על פסנתר. שיבחה את מקהלת רוברט וואגנר שמילאה את החדר ואחר פירטה לו את תפריט ארוחת הערב של מחר ועל כוונתה להכין מקצף בצלים ורוטב סלק לנתחי הבשר הצלוי. רפאל בונם אמר לה כי הוא לא יחזור מחר. היא הנמיכה את מקהלת רוברט וואגנר ואמרה, וודאי.

ביקשה לקבוע את פניו בעיניה ולשמרם ביודעה שנסיון זה הוא בלתי אפשרי. פניו החלו להיעלם.

בסוף הפרק הראשון אמרה, לא ניסינו להעלות זכרונות, בונם. תמיד עושים זאת בסוף. אני אוהבת אותך.

עם תחילת הפרק השני אמר, איני מתכוון להצטדק על כל מה שלקחתי.

נרתעה אל איזור הצל ואמרה, אתה מתכוון להיות גס, אך אינך מצליח יותר מאשר לקלקל את לשונך. אל תקלקל את הערב האחרון.

הוא הביט אל מיטת הברזל הגדולה. יש להחליפה, הרהר. למי איכפת.

היתה לך דרך מוזרה, מתילדה, לתת… נתת הכל. ביקשת להביא אותי במבוכה. משעזבתי אותך היית ריקה כמו…

לא, הייתי אז מיותרת, נאמר מתוך הצל.

את זוכרת –

הנה הגענו אל הזכרונות, ציחקקה (כך דימה לשמוע, שהרי הפרק השלישי, שבו מתעצמות מקהלות הגברים והנשים ומצטרפות למקהלות הילדים, כבר הגיע לשיאו). עכשיו בטוחה אני שאנו בסוף. אי־אפשר לחדש דבר בפרידה. הפגישות הראשונות הן המפתיעות תמיד במקוריותן.

קם והעביר כף יד על שמיכת הקטיפה שעל המיטה. מדד את החדר בפסיעותיו. בא עד לקמטר החום. הביט באבקותיה של מתילדה ובבקבוקי הבשמים הקטנים, בתמונות הזקנים הזקופים והרציניים, בראי הגדול המוביל אל אותו־חדר־אחד.

סיגריה נוספת. עמוד האור העיד כי החדר מדושן עשן. מתילדה כלאה את שיעולה ועינבלה המגורה איים להקרע. היא לא נזעפה על שהפר, לראשונה, מתוך הרגשת אדנות מחוצפת, את מנהגי האורחים. הרצפה היתה כבר מאופרת מאוד. אף היא הציתה סיגריה והוסיפה עשנה לעשן. הטילה את האפר על השטיח שסיפר בפרחים אדומים על עולם אחר.

נשחק רה־מי, שאלה.

לא, אני עייף. לא הביט בה.

תמיד שיחקנו רה־מי. אתה עייף. אתה תפסיד. חבל. אין לך חשק לצחוק?

אמרה לו לפשוט את מעילו כל עוד שוהה הוא עמה בחדר כדי שלא ילקה בריאותיו עם צאתו אל החוץ. קיבל את הצעתה ונתגלה לה בכתונת מקומטת וקצרת שרוולים. הוא לא בא במבוכה. הוורידים הכחולים שיצאו על ידיו וזיפי זרועותיו עוררו בה בחילה. היא הביטה בהם בקפידה. אושר שהיא לא ידעה לפרשו, מילא את גרונה. דומה היה עליה שהוא יכול לצאת מחדרה ולא ישאר ממנו זכר. מחשבה זו לא הפתיעתה כלל. (אין זה אומר שאיני אוהבת אותך). היא תפתח לרווחה את כל החלונות ובחצות לא יוותר אף ריח עשן. העבירה אצבעותיה על זרועותיו והחלה צוחקת ביללה דקה. ניסתה להזכר בכל גופו אך לא הצליחה. (הדבר לא הדהימה). מות אהבתה הגדולה נידמה לה עתה מתקבל על הדעת.

אמר רפאל בונם, עלי ללכת.

כן, עליך ללכת, אמרה לו.

סייעה לו בלבישת המעיל. עתה הבחינה בִמְמדי כתפיו העצומות. בונם מגושם ומטיל אימה. פישטה את קמטי מעילו. הקמטים לא נתפשטו. הוא ישן בבגדיו, חשבה. הוא אמר לה, חן חן על הערב הנפלא. תיאמה אצבעותיה אלו באלו ולחשה, להודות לי הוא כמו לבוז לי. אמר רפאל בונם, את עם הפתגמים שלך.

משעמדו על סף הדלת רעשה הרוח. כאן צריכים היו הדברים להיאמר בקיצור ובצווחה.

מה מתכוונת את לעשות?

אמרתי לך, רפאל בונם. ללמוד שפה זרה. נזדקפה ואצבעותיה היו ארוכות מאוד. אאבד עצמי לדעת.

במזג האויר הזה, צחק רפאל בונם ונעל את הדלת.

משנסתיימה המיסה הטילה עצמה בעד חלונה וריסקה את אגן יריכיה.

ב.

משהותר לה לשוב ולהלך בחדרים נדהמה להיווכח כמה ארוכים ורחבים הם החדרים שהיו מצומצמים אלו באלו בימים שרפאל בונם הלך בהם. היו ימים שהשולחן הגדול מילא את החדר וחסם את היציאות. האם הזקנה סירבה להיפרד מגוש העץ הזה. עכשיו שמתה ורפאל בונם איננו כאן עמדה מתילדה ומסרתהו לסוחר ברהיטים ישנים ולא הקפידה במחירו. כך ויתרה על תמונות הנוף וחשפה לה סביב קירות חזקים וגבוהים. 

השיבה אל ההליכה החזירה בה את ההתפעלות מן האושר המזומן לה בפרטי החיים שאין הדעת מתפנית להרהר בהם. הצעידה הצולעת, המשתנה להידוס מקוטע ולסוף ההליכה מתוך פסיעה כבדה, כל אלה עוררו בה תסיסה. בכל אותם שבועות שמוטלת היתה במיטתה בין חיים למיתה ואשה זקנה מנקה את מצעיה מקיא או מצואה, נתנה לבה לכל התהליכים הגופניים שהחלו שבים אליה אט אט. תהליכים שאין הילד יכול לעמוד עליהם והאדם הבוגר אינו מוצא חשיבות כלשהי להרהר אודותם. הבחינה כיצד איבריה שבים לתיקנם. תאי העור מתאחים, הצלקות מגלידות, הדם שב לזרום ברחישה. מששבה לשלוט בדרכי הפרשתה ידעה שעליה לשוב אל החיים.

מצעדה החדש שינה את פניה ותנוחת כתפיה שנפלו העניקה לכל דבריה רפיסות־או־כשלון. ימים רבים תמהה על עצמותיה המפוצחות המחוללות בה מנהגים חדשים ומשוות נחץ זר לדיבורה. גרונה שנתעקם עיבה את קולה ושוב לא נצטרפה אל מקהלותיו של רוברט וואגנר. נתכנסה אל תוך עולם איטי של התרחשויות זערוריות שהאושר היה קרוב בהם כאל מראות הנופים הקטנים שנותרו על צלחות הקינוח ששוב לא השתמשה בהן. בין מיטתה לשולחנה נתרחב עולמה. זרים לא נותרו בו.

או־אז, מוזר היה בעיניה שחייבה עצמה לשבור את אגן ירכיה על מנת לשכוח את רפאל בונם, או על מנת שלא להפרד ממנו עוד. אפשר שיכלה למות באותה נפילה, אלא שעתה אמרה לעצמה, בונם הוא שמת ואיננו. ביקשה לחזור אל פרטי אותו מעמד ולשחזר, כחוקרי המשטרה, את האיבוד לדעת. נטתה עתה לסבור שהיתה במעשיה בדיחות דעת לא־מעטה. מששאלוה החוקרים? אם היתה זו תגובה לאהבה נכזבת, אמרה, למה אתם מתכוונים? לאחר כמה חודשים נתקשתה להסביר את טירופה למות וכל עת שחזרה אל ערב המיסה הגריגוריאנית חשה בתיעוב אל עצמה.

עכשיו יכולה היתה להתקין עצמה למפגש חדש עם גבר זר. לוותר על המוסכמות והמסורות שתאמוה כבגדים הכבדים מוארכי השרוול. לשכוח את אמה, את אלוהים, את הרהיטים הישנים, את הפחדים. אין לומר שרעיון זה הביא בה שמחה, אם כי פירשה את אושרה כאפשרות לחשוב על רעיון שכזה.

בכל אותם חודשים הוגה היתה בחיים המצפים לה. בבקרים היתה מתייצבת למול המראה הגדולה ועומדת (באור) על השינויים הרצים בגופה. באימה לא מעטה חשה כיצד גופה מסתרבל ומתעקם ומאבד את זויותיו. מדי יום גילתה מבניות חדשה ההולכת ונטבעת בה בתוקף התרסקות העצמות. הרופא לא מיעט בהסבריו ואף טרח לציידה בחומר קריאה על נושא הריאורגניזאציה של הגוף לאחר שבירתם של מוקדים חשובים בו. היא ידעה, יעברו ימים רבים ומתילדה תהיה מפלצת.

זכרה את ליל האהבה הראשון עם רפאל בונם (על אף שנתקשתה להזכר ברפאל בונם). הכאב שניטע בתוכה הלך והבשיל בימים שלאחר מכן ופניה ואיבריה נתדשנו. שנה אחת של אהבה העניקה לה סבר חדש לחלוטין. השכנים נתקשו לזהותה כמעט.

בראשון לחודש באה אחותה, עדה ברג, עם ילדתה הקטנה.

את מבריאה.

מדוע לא נאמר, אני משתנה.

האם אנו חייבות לשחק במלים, מתילדה?

הוציאה מתילדה תיבת סוכריות ונתנה לקטנה. חטפה הקטנה את התיבה והחביאתה מתחת לשמלתה האדומה. צחקה מתילדה מלוא גרונה וביקשה לחבק את הגוף הקטן.

נדהמה עדה, אינך חייבת לצעוק על הקטנה.

פרצה הקטנה בבכי וחיפשה את כתפיה של עדה ברג. מתילדה חיפשה ראי להביט בפניה. מעולם לא צעקתי, אמרה ונסגרה על עצמה. על כל פנים לא נתכוונתי לכך.

זה יעבור, מתילדה, את עצבנית. יכולת למות אך את חיה, זה הכל. נתכופפה אל הקטנה ואמרה, אמרי תודה לדודה מתילדה. חייכי אליה, דודה מתילדה. מתילדה לא העזה להביע שריר בפניה. ענבלה צרב.

ישבו השלוש על המרפסת ואמרו דברים על מזג האויר. משביקשה לאחוז בקטנה ולומר, בואי לדודתך, חמודה, הוציאה עדה שתי ידיים והניחה ביניהן. שאלה מתילדה לשמה של הקטנה. אמרה עדה, עוד קטנה הילדה, כל אחד קורא לה בשם אחר. נתפלאה מתילדה, ואין היא מתבלבלת? אמרה עדה ברג, לא, היא משתעשעת, דודה מתילדה. ביקשה מתילדה לקרוא לה בשם נאה ולא מצאה. אמרה, הסוכריות מתוקות, או חמוצות. הקטנה השחיתה את פרחי הגירניום שבעציצי החימר ונצטהלה. 

לאחר שעה אמרה מתילדה, מכאן קפצתי.

אני יודעת, אמרה עדה ברג.

אמרה מתילדה (עדה החלה לועסת מסוכריותיה של הילדה), מהיכן ידעת?

אין טעם לחזור אל הסיפורים, אמרה עדה ברג והגביהה אל כתפי אחותה את צעיף הצמר שהחליק. העתונות כולה דשה בפרשה. גיסך לא ידע באילו תואנות לפטור את עובדי המשרד. רומאנטיקה של סוף המאה הקודמת. היא נזעמה וקמה ללכת. נוחי במקומך ואל תלווי אותנו. את עייפה.

לא, אני משתנה, עדה ברג.

תגדל הקטנה ותשחקי עמה בנדמה־לי.

לא הספיקה מתילדה להניח יד על ראש הקטנה. השתיים עמדו ברחוב ולא נופפו לה באצבעותיהן. הרחוב נימלא מכוניות והן לא נראו עוד.

בשעות אחר הצהריים ציפתה לשתיים מתלמידותיה. נגסה בכריכי השוקולד אחר אף נקשה את שופיין על עשרה מנענעים. משלא באו, האשימה את מזג האויר ונתפנתה לאבק את התמונות המעטות שנותרו. הן חסמו במסגרותיהן את סיפורי חמקרא.

כל אותו חודש לא באו תלמידים. העדרם נתקבל על דעתה. ידעה ששוב אינה יכולה להתמלא אהבה אל הפעוטות המצליחות, לראשונה בחייהן, לנגן אוקטבה אחת בלא להביט במנענעים (בלא לטעות). לא יתכן להניח ידיים גדולות ונפוחות על הראשים הקטנים, או לנשוף עליהם את האויר העכור מריאותיה שעצמו והתפיחו את החזה.

בראשון לחודש לא חזרה עדה ברג וילדתה הקטנה. אז הניחה את המיסה הגריגוריאנית על דף הפטיפון וקולות הנערות היו זכים מתמיד. צילצלה אל משרד הדואר לדעת את השעה ונענה לה קול גבר שמנה את הדקות בצלילות עמוקה. יכולה היתה לראות את פניו לולא הפרק השלישי שמילא את החדר. אמרה לעצמה, הנה עם קול כזה אפשר להתחיל מחדש, לומר דברים שמעולם לא אמרת בשפה הזרה לך לחלוטין. הוא ימשיך ויכריז על הזמן באותו קול ובאותה עדנה כל עוד לא אשיב את האפרכסת למקומה, שעה, יום, או נצח. איזו הקלה יש בזאת.

את מותר שעות הערב בילתה מתילדה קרפ בקריאת שירי אהבה יווניים מתוך ספר שנותר לה מאביה (שמת במלחמה). היא לא הבינה דבר. לומר שירי אהבה בלוא להבינם הנה זו תפיסה חדשה של האהבה. ביקשה אחר ראי להביט אל פניה שחייכו או שלא חייכו.

ג.

אך מעטים בשכונה זיהוה בסוף אותה שנה, או זכרו לצרף לה את שמה. בתחילת השנה שלאחריה, משנשאלו למתילדה קרפ, היה מי שאמר, מתילדה – הה, מתילדה קרפ… זו שנהרגה בקפיצה מן החלון – מתילדה קרפ, אמרת? רק צלילי הפסנתר שהמשיכו לעלות מדירתה הביאו במבוכה כלשהי את משיבי התשובות. לאחר זמן נמכרו הפסנתר, ארון עץ המהגוני, צלחות החרסינה שסיפרו סיפורים כחולים ושאר החפצים שהיה בהם כדי לכלכלה.

את הולכת ומתמעטת מעצמך, חשבה. את מקילה על קיומך בתוך חדרים שלא נותר בהם אלא ההכרחי ביותר. במה נוחה למשחק. באחד הימים הביטה סביבה ודימתה לראות שהרהיטים הוצאו, כבילדותה, אל החצר, והסיידים מעלים את הדירה בצבעים ריחניים וקרירים. אז אהבה לצעוק בחדרים שהפכו מרחבים מחזירי הד.

מעולם לא היו חייה של מתילדה קרפ שלווים יותר מבאותה עת. הבדידות המחלטת כמו היוותה מוליך משובח להרהוריה שנפלו מנושא לנושא, בלא להעמיק, בלא להתיימר, בלא לייחס חשיבות. היא נתנה דעתה לשינויי העונות, להיתאמות בגדי הנשים ברחוב (מבעד לחלון) לעונות, להתאכלסות הסביבה באנשים שבאו מן החוץ, בהיחלף המנהגים, הקולות, ריחות המאכלים. יכולה היתד. לעמוד על מחזוריות קבועה וסמויה במיתת האנשים ובהיוולדם, או בהיהרס המשפחות. קביעות אלה כפו עליה מחקר מדוקדק ונגיעה ממשית יותר בחיים שרחשו למטה והיא נרתעה מלוותר על בריחתה אל הקומה העליונה שלה.

ככל שמגעה הממשי עם בני אדם נתמולל, כן יכולה היתה להביט בהם בפכחון, כמו־ללא־נגיעה־אישית, ולגלות את פרטי חייהם, את מלוא סבר משמעותם, בלא שהם יעמדו על כך. הילדים בישרוה על חיי הבית הפגומים, הכבסים על הולדתם של תינוקות או מיתתם של הזקנים. הכל היה פרוש לעיניה והיא נתנה בהם סימנים שנפתחו כפרחים בלוא להביאה במבוכה. לא שמצאה עניין בסובב אותה (מעולם לא מצאה בהם מתילדה קרפ עניין) אלא שהיותה לבד (לבד ממש) איפשר לה להיפתח אל החוץ בלא שחוץ זה יוכל לחרוג מחוציותו ולבוא בה. תהליך תמוה זה של היות־לבדך, עם שכולך מצויה ב“חוץ”, השכיחה מעצמה. היא ידעה, היותה עדה לכל שינוי קטן־ככל־שיהיה בשכונה, מונע מאנשיה להיות חפשיים וגלויים, בלא שהם יעמדו על כך. היש דרך משעשעת יותר להוליך אותם שולל? היא קינטרה אותם בדרך משלה. היא לא הותירה להם את סודותיהם.

משבא חורף נוסף והיא נותרה עם מיטה־שולחן־וכסא, אמרה לעצמה, ישנם אנשים שכך מתחילים את חייהם. אמירה זו הפיחה בה חיים למשך כל אותו חורף שהיה קשה עליה מכל החורפים שקדמו לו. עתה יכולה היתה לתכנן את שיבואו, את עמידות החפצים בבית, את הממדים והגונים. מעולם לא נזדמן לה להיעשות אדון לביתה בחייה. לולא שפנתה ללמד עצמה איטלקית בספרים שהותיר לה האב שמת במלחמה (את שאר הספרים מכרה), היתה מרבה בשינה. ההרתקות למיטה הטיבה לאיבריה ומכאן יכולה היתה לחזור ולקרוא (על פי ריבועי הצבע הבהיר שבקירות) בשמות הרהיטים, התמונות, עציצי הבדולח, הספרים, מדליוני הנחושת של האב, או העציצים הוורודים של האם. קראה בשמות לא כדי להיזכר אלא כדי להיווכח בזכרונה כמי שמשמיע קולו באמצע הלילה כדי להיווכח בחייו. פעמים יכולה היתה אף לנחש בעמידותיה השונות של הקומודה בחלקי החדר השונים בתקופות השונות, שהלוא הירבו לשנות את מיקומם של הרהיטים מדי שנה לקראת פסח, או לקראת ראש השנה) ולמצוא מקום רחב ונוח יותר. דומה היה עליה כי מובילה היא תיירים בעולמה.

השפה החדשה הביאה בה חיים חדשים. לקרוא לאותו עולם המוכר לך במלים אחרות, הנה משחק מופלא. היא התמכרה לו בכל חושיה. האפשרות לקרוא לאותם עצמים בשמות שונים, המציינים אותו דבר, כשאתה הוא הבוחר בשם– הרי לך הסתברות חדשה של חופש. בסופו של אותו חורף כתבה מכתבים בלשון הזרה לעדה ולילדתה הקטנה. התשובות לא באו. מתילדה קרפ ידעה שאין הן יודעות את השפה הזרה והן אינן יכולות להשיב דבר. לאחר זמן באו המכתבים שדחקו בה לצאת את העיר אל מקומות שהאויר רך יותר והאור בהיר ולטבול במים רפואיים. היא הביטה במכתבים כבצווי גירוש או בשטרות חוב. 

אמנם ידעה כי מתילדה קרפ נסתיימה בשכונה זו וראוי לה לצאת אל מקום בו תוכל להתחיל לחיות נוף חדש. תמיד היתה עולה בסיכויים אלה איוושה מעודדת. אמרה לעצמה, לזרום עם העונות, היש דרך אחרת לחיות את המוות (למות את החיים)? מהיכן נטלה רעיון זה? היא שקעה אל תוכה כאל תוך תמיסה חמימה וקוצפת. לאחרונה, (לראשונה בחייה) מחשבותיה בלבלוה. הבלבול הביא בה עליזות ולעליזות נצטרף כאב המביא בך עונג מכלה. הירבתה לבכות באותם ימים, אחר צחקה שבכתה.

בא ונטלה איש שכינה עצמו בשם גיסה והביאה אל המוסד. חבשה את כובע החגים הכחול, רחב התיתורת, והוסיפה נוצה דקה על נוצתו. היא נשענה על זרועו ואמרה דברים בלשון הזרה. האיש חייך. לא היה בזה די, אך אדיבותו לא יכולה היתה שלא לעורר בה אלא הכרת תודה. זרועו החזקה לא הזכירה לה דבר והיא נסתייעה בה בפעם הראשונה בחייה. גם עיניו היו טובות, אך שפתו מוזרה. הוא אמר דברים על מנוחה ורפואות וחידושי המדע שדבר אינו נסתר מהם. היא נתקשתה מאוד לקשר בין דבריו. צפורניה נתארכו והיא קטמה אותן בשיניה והתנצלה בחיוך על מנהג מגונה זה. היא ידעה כי מתאמץ הוא לגרום לה אושר ובזאת הוא מבלבלה. הם הלכו דרך ארוכה זו לצד זה. ביקשה ללכת עמו אל השדות שהבוץ לא היה בהם עמוק, אך הוא הובילה והוא ידע רק דרך אחת.

משנעל בפניה את הדלת נזכרה בנעילה אחרת שהתרחשה לפני זמן כה רב, אך האיש שקרא לעצמו בשם גיסה, והיה לבוש בהידור גנדרני־אך־קפדני, כבר רחק מעבר לשדות ובידיה נותרה תיבת סוכריות שביקשה לתת לילדתה הקטנה של עדה.

ד.

איש נוסף פגשה והביאה בפני אנשים רבים נוספים והציגה כאשה־שאיבדה־עצמה־לדעת־בשל־אהבה. דומה היה לה שבהכרזה זו כמו ביקש האיש להגדיר את מקצועה ולמצות את כל חייה עד הנה. המפגש עט האנשים, שהיו להם פנים מוזרים וציוריים מאוד, לאחר בדידות ממושכת, הביא בה רחשים והתקפות שיעול כמי שעולה על הר גבוה. ההתגוררות עם שתי נשים נוספות בחדרה, שהיו מפלצות־לא־מבהילות־ולא־דוחות, הגבירה בה את השיעול שאמר לעקור את ריאותיה. הרופא אמר, השיעול ילך ויגבר. יש לחכות… לחכות… ועיניו נהרו לתגלית זו שנאמרה בפסקנות מתרוננת. מתילדה הודתה לאיבחונו.

סירבה להוציא את בגדיה מתוך המזוודות הגדולות. סירבה למצוא מקום בארונותיהן של הנשים האחרות. דומה שציפתה למסע קרוב. פעמים אף אמרה דברים על יציאה לארץ אחרת. המפלצות הזקנות צחקו, הכל אומרים זאת בימים הראשונים. היא חילקה ביניהן את סיכות הזהב ואבזמי הכסף שנותרו עמה.

האנשים הקיפוה כאגרטל יקר, נגעו בה בקצות אצבעותיהם, אמרו מלים בקולות רכים, בעיניםי כבויות. היא ישבה ביניהם (בשמש) וכמו כיוונה את משושי חושיהם. היא חשיבה לשאלותיהם בלוא לחייך, בלוא לבכות. סביבה יללו או צחקו והדבר לא הפריעה כלל. השיעול נסתבך בדבריה, אך שימש רקע נוח לאמירותיה שהיתה בהן מידה לא קטנה של חד־גוניות. האנשים עקבו בלהיטות ילדותית אחר התקפי השעולים, אחר קצבם המואץ או הנלאה. הם ביקשו לנחש את סופם של השיעולים. הם ידעו שניחוש זה הופך אותם שווי זכויות לאשה החדשה שבאה ביניהם. הם לא מצאו דרך אחרת להילחם בה ולמעט את דמותה.

השאלות חזרו, כיצד הפילה עצמה מן החלון ומדוע לא מתה והאם אינה מתכוונת לשוב ולהטיל עצמה כדי למות. הפעם, ממש. ממש. רק הפעם. היא פירטה תשובותיה בסבלנות. השתמשה בהרבה מלים, בנימת סלחנות נעימה. השיבה על כל השאלות בלוא להבליג, בלוא להתייסר, בלוא להשתמש במלים חריפות של מורת־רוח. נעזרה באצבעותיה כדי לתאר את שביקשה לתאר בדייקנות הדוחה־כל־ספק. אז נוכחה לדעת כי היא זוכרת הכל עד לפעוט שבפרטים ותקופת שתיקתה הגדולה כמו שימרה אותה נפילה במלוא בהירותה. היא הירבתה לדבר והסובבים אותה לא נתייגעו מסיפוריה וחזרו על אותן שאלות והיא חזרה על אותן תשובות במלים אחרות, בהרבה מאוד מלים אחרות. לאחר מספר ימים הכירה לדעת את שאלותיהם של האנשים השונים והיתה עונה בלוא להישאל והסתייעה אף בשמותיהם של האנשים, כמי שמכריז על מספר הפרק שמתוכו הוא קורא.

בלילות, משנותרה עם שתי המפלצות־הלא־מבהילות־והלא־דוחות, נוכחה לדעת במה יתירה היא עליהן. היא החלה חיה את האשה־שאיבדה־עצמה־לדעת. היא טרחה לחזור אל אותה מתילדה קרם שלא נותר ממנה זכר. שיחותיה היו עתה מרוכזות יותר, כמו ביקשה לדייק בכל הקשור בחיי אותה אשה מופלאה, לא לעוות דבר, לא להמציא דבר, להתגדר אך ורק במסמכים שנשתיירו. היא לא זכרה את האיש, אף שנתאמצה לעשות זאת, אך זכרה את הנפילה, את ההתחבטות בצמחים הקוצניים שבגן, את האפלולית שהפכה לרטיבות לוהטת. השיעולים קיעקעו את ההזכרויות ומנעו ממנה את השינה. העייפות החלה עולה מתוכה כזיעה או כפחד וכומשת את איבריה.

מתילדה קרפ אמרה לשתי המפלצות־הלא־מבהילות־והלא־דוחות, אני נגמרת והן אמרו, כמה שאת יודעת לומר את הדברים יפה והחלו מלטפות את צוארה עד כאב. מן החדר הסמוך עלו צווחוחי שיר (ואלס וינאי? שיר ערש ליטאי. מתילדה קיפלה בקפידה את שמלותיה במזוודות הפתוחות למסע. הרופא עקב אחריה כמהופנט והתפעל מהתממשותו המדויקת של התהליך שהוא ניבא לו. עיניו הזעירות נזדהרו והביטו דרכה אל הסוף.

עונה חדשה נתרמזה בריחות שעלו בגן. האנשים נשתתקו. הכל עקבו אחר ההתהוללות הקסומה הזאת בלוא להבינה. העינים נסערו, יראות מן ההפתעות המזומנות להן. ההרים לא נראו מחלונות המוסד ומתילדה נתקשתה לנחש את צבעיהם, או את גובה השמיים מעליהם. הקרה הקדימה להאפיר את הערבים. השעות האחרונות של היום הפכו לעוינות מתמיד והצללים מרובים וכחולים. בלילות עלתה מן הפנסיונים הרחוקים מוסיקה לריקודים, טרופית במקצביה. הכלייה עמדה בהם. קולות האנשים שבאו עד למוסד ייעלמו עם בוא הגשם הראשון.

היה מי ששאל, ירדו שלגים השנה?

היה מי שאמר, ירדו. ועוד איך שירדו שלגים.

היה מי שצחק־או־בכה לשלגים שיֵרדו או כבר ירדו.

ואז, בלוא שניתן היה לצפות לדבר, או למצוא הסבר להתארעות, באו השאלות הקנטרניות והיא נתקשתה להשיב עליהן. אחר שולחו בה השאלות המביכות והיא האשימה את זכרונה שלקה. האנשים החלו להתנער בכסאות הרכים ולהווכח שהתבטלותם בפניה הולכת ונעלמת. הם הירבו בתמיהות ולסוף אף הטילו ספק בעיקרי סיפורה. החוג שסבבה החל מתפזר. הכל נשמו לרווחה – הסכנה שבאשה החדשה נתמעטה. מתילדה קרפ ניסתה להגן על סברותיה, להאשים את התקפי שיעולה המסכסכים את קולה ואת נימת אמיתות דבריה, היה מי שכינה אותה במלה גסה, שלח בה צחוק ואחר אף שלח בה יד. כמו נשתחררה מסיוט. ההשתוללות השיבה למוסד את אורח החיים התקין. אט אט נשלחו בה ידיים שהחלו קורעות מעליה את בגדיה ושתי המפלצות־הלא־מבהילות־והלא־דוחות גילו את מקומות התורפה שבגופה.

עוד באותו שבוע הציעה מתילדה קרפ בפני הנהלת המוסד לארגן את לימודי השפה הזרה שהיא נתמחתה בה, אלא ששיעוליה מנעו ממנה לנסח את דבריה כהלכה. היא גם לא הורשתה להאזין עוד למקהלות בחדר המוסיקה, שהרי שיבשה עד מאוד את קשב המאזינים. ואז, מתה מתילדה קרפ.

א.

בבואתו עמדה בשמשה הלילית. מכוניות שעברו בהר שלחו בה את פנסיהן. היא נתבהקה כסופי החלומות, כאצבעות בשמש. הוא הביט בה.

עמידה זו, שלאחר ארוחת הערב, היתה תמיד תמהונית וחסרת כל הסבר. הוא ידע זאת. ידיעה זו עצמה גרמה לו תענוג אוילי. לו היתה האשה שואלת לסיבת עמידתו, היה מוציא קול וידיים וחוזר אל בדיקת המאזנים; אלא שהיא לא נתכוונה מעולם להביכו (מדוע?) ונסגרה, באור הוואנגוכי, על תשבציה. כקוץ צבעוני.

הוא לא היה רשאי לצאת מגדרו ולהכריז כי הלילך כבר מנץ. הוא גילה את הריחות כמעיין. וודאי אין רע באמירה – לילה נאה ועוד נכונה לנו תקופה יפה לגשמים הראשונים, אך הוא אמר, שבוע אחד של שקט ובדיקת המאזנים תסתיים.

אמירה סתמית זו אין בה כל עוול אף לא לאחר ארוחת הערב. מילותיה מעטות, ברורות ונעדרות כל סינוט. אמירה מדויקת, מקצועית־משהו. אמנם ניתן לגלות בה מידה מסוימת של הערכה עצמית מלווה משובה קלה, אך אין להעלות על הדעת שיש בה נימה קונדסית, או מעין הולכת שולל. לא תמיד עלה בידו לנסח אמירה מהוקצעת ממין זה. הוא חש עתה (בצדק) בגאוה לא־מעטה. בבואתו עמדה בשמשה הלילית. הוא הביט בה.

בחצות עלו זיקוקין די־נור מאחורי ההר כבימי החג הלאומי. הוא הביט בהם כבאותות מעולם אחר. אמר, שבוע אחד של שקט ובדיקת המאזנים תסתיים.

מדוע לא תפנה לביתה של אמא, אמרה האשה.

החדר היה מלא עשן סיגריות ופניה לא נראו לו. אמר לפתוח את החלונות לאויר והיא מיחתה מפני הרוח שתפזר את דפי התשבצים. 

לאחר שעה האירו הזיקוקין את פניה. הם (הפנים) היו חגיגיים ומבותרים. חילופי האורות הצבעוניים העניקו לה סבר של רופא אליל המכין עצמו להשבעות. בשתיים לאחר חצות שרו נערים־צופים (הגביע הוא שלנו), בקול אחר חבטו את מרצפת הרחוב בצעד קצוב.

צחוקה עלה בעשן כעפיפון צבעוני. הוא עקב אחריו בחרדת דאגה.

היא נפלה מן המדרגות לפני עשר שנים, גונן על גירסתו ואצבעותיו גיששו אל ערפה.

אף לא יותר מזה.

מה פירוש, לא יותר מזה?

איו צורך להתנפץ לרסיסים.

עשר מדרגות…

כן. עשר מדרגות, שילחה בו סנטר קנטרני. אצבעותיו גילו עורף קר, נוקשה ושרירני.

והיא היתה אז בת שמונים או יותר, אמר בלא שצירף מחאה לקולו.

עתה חיו פניה ארוכים מאוד, צהובים, שקופים עד קרקעיתם. הוא עיסה את עורפה ובא אל כתפיה המעוגלות ברכותן. היא לא מיחתה. חום דק ולוהב זמזם בקצות אצבעותיו. זיקוקי די־נור פתאום לפתע… סינן מבין שיניו.

מעולם לא ידעה לקרוא בקולו את ההיתול או את פזרון הדעת שהוא ניחן בו כנמשים שעל לחיו. היא נתקשתה לתת בו סימנים, או לגלות בו סימנים שיעידו על מעברי מזגו. היא פיזרה בו את אהבתה בלא לתת את הדעת על תגובותיו. הוא, שעמד על תכונה זו, היה מגלה עניין בעצם משחקי האהבה הקפריזיים שגירוהו בפתיעתם.

בתחילת כל חודש היה מניח את המשכורת על השולחן כגולת קסמים והשניים היו אז צופים בה, מעלים תקוות למשך חודש שלם. אהיל החשמל היה אז נמוך מעליהם וידידותי. באור החזק היו חותכים זה את זה ומגלים זה את זה, בשובבות מאופקת. מגלגלים את החלומות בין גופותיהם כפטפוטי אהבה. צובטים אצבעות אלו באלו כמו ביקשו להכריז על שייכותם. הגיפופים חיו מתונים, סולדים־משהו, והוא היה עחר עמה בפתרון התשבצים, בחיפוש עירני (באנציקלופדיות ובלקסיקונים) אחר שמות נדירים של צמחים, מנהיגים, חיות ופלאי העולם. היו מצליבים מלים, מחפשים תואמות, מניחים אות לצד אות כבתרי עוף. באותן שעות למד להכיר בחשיבותה העצומה של האות הפותחת מלה, הרומזת לעצמה, או למלה האחרת היוצאת מטבורה או מסופה. המלים נשתלחו זו מתוך זו כאיבריה של מפלצת.

מוזר שחשבתי כי אמא מתה, תיוותוו צורות על השמשה.

זה קורה.

זה לא קרה לי מעולם.

הבטחון שנתלווה למלים אלה היה בו כדי לנחמו. נחץ דיבורו הביאו לכלל אימון בעצמו. קור השמשה זרם מקצות אצבעותיו אל תוך כתפיו וחרץ בו חריץ.

שוב קרב אליה וחיפש את עיניה. האורות שמאחורי ההר העלו בהן שלהבות צבעוניות.

איני יודע היכן היא גרה עתה.

התקשר עם לשכת הכתובות בעיריה.

הודי, זה מוזר למדי. מה עלי לשאול?

היכן הבית בו נולדתי.

קרביו געו כלשמע בדיחה. כאב נתבשר לו בגעייה זו.

האשה הוסיפה, הפקידים באותה לשכה מצפים לשאלות המצחיקות ביותר שבעולם. מאומנים יפה לשרת את הלקוחות. מרבים לשאול שם לכתובותיהם של אותם שמתו, או לאלה שטרם נולדו.

אך יתכן שיצאה מאותו בית, אמר.

לא יתכן, הרי שברה את שתי רגליה כשנפלה מן המדרגות.

רבוגו של עולם, אמר. את בטוחה?

קצת קשה להדרדר בגילה בלא לרסק משהו.

ואני לא ידעתי על כך דבר.

אתה מכיר מלה בת ארבע אותיות שפירושה גבור?

הוא חזר אל הגליונות המשובצים ורץ על המספרים ושפתיו חישבו ברחישה את עשרות הפריטים שהעלו בכתב־יד ממושמע ותחום בקווקווים אדומים וירוקים. הניסוח המדוקדק, שאינו משתמע לשני פנים, החזירו מן ההיטרדות הקלה שהוטל לתוכה. הניח כפות ידיו על עמודות האקטיב והפאסיב והן טפחו כלמגע בצק חם. ביקש לסכם את הטורים ונכפפה אליו האשה ואמרה, יש לך קשרים מצויינים עם המוסד לזקנים שבשכונה היוונית.

את מתכוונת להסגיר את אמא לידיהם?

אתה מנסח זאת כפשע.

לא… אבל ביקשתי לומר –

הם יהיו אסירי תודה לעזור לאדם שעזר עמהם לתקן את המאזנים השנתיים. עליך רק לתת להם את ההזדמנות.

שלחה אצבע אל תוך אזנו וראשו נמלא רעש ים, אחר בא בו הבית הישן. שקט כהה דישנו כפוחלץ בקש. אמר לשלוף את אצבעה אלא שהאשה כבר לא עמדה לצידו וריח שצבעו חום שב להזכירו בבית אמא. משחזר אל הגליונות המשובצים גילה שגיאות שהממוהו. עליו יהיה לחזור ולסכם את החשבונות. החל מנשקה בשפתיים קרות ואומר, בשעה זו עיניך כמעט צהובות.

אתה אומר זאת יפה (בקולה לא נותרה ההתגרות).

מדוע?

הזיקוקין אינם באים לחדר זה.

כמה פשוט, הוציא קול.

ב.

המפגש היה קצר. השמש עמדה מאחורי מרפסות הברזל הקטנות שניתלו על קירות האבן שבסמטה ועציצי ההרדוף הריחניים. הם זיהו איש את רעהו בצבע עיניהם שלא דהה, באצבעותיהם שנעקמו אלו על גבי אלו. קולותיהם פשוטים ולידם תנועות מאופקות. מכאן ולהבא יבואו הימים השקטים, חשב. מול דלת העץ הישנה אכולת התולעים (כלחם), אמר, ראוי לי ליפול על כתפיה הקטנות של אמי ואולי לנשקה. משנפתחה הדלת אל אמו והרהיטים השכוחים, אמר, באתי להיעזר בספריו של אבא.

האשה הזעירה הביטה בו כאל חלון מואר בבית גדול. ליטפה את כף ידו ואמרה, הם מאובקים מזה עשרים שנה.

הוציא קול כמי שמבקש לנער מעליו את האשמה המוטחת בו. אף היא הוציאה קול כמי שאומר, אין בזה כל רע.

בפרוזדור שתקרתו מקומרת וריחות ישנים בו כסודות בבאר, אמר לה, אשתהה יומיים שלושה, זה הכל. לא אטרידך.

יומיים שלושה אינם זמן רב, או זמן קצר.

חייב הייתי להודיעך בבואי, אני יודע.

לא, אינני מופתעת עוד.

(הוא גילה שומה כהה על נחירה ושער עולה מתוכה).

את הארוחות אוכל בחוץ.

כרצונך. המאכלים לא נשתנו כאן. לא חיבבת אותם מעולם.

הייתי טפש ומפונק. הם היו נפלאים.

עכשיו יכול היה ליפול על כתפיה שנתחדדו מתחת לסודרה העבה. עכשיו יכול היה לגעות בבכי. ידע, שהייה נוספת וכל טכסי הפגישות יהיו מיותרים, בלתי אפשריים עוד. תהיה זו הזדמנות שהוחמצה למצוא מחדש את ידידותה של האשה הזקנה. הכתפיים נרעדו והוא לא העֵז להקיפן. הישישה שלחה בו ציוצי־צחוק־או־בכי. הוא הלך בעקבותיה והמסדרון היה ארוך ומתון מאד. היתה מדדה על רגליה שנתרסקו כמי שמבקש עם כל צעד להמריא אך צונח. המזוזות על הדלתות היו גדולות וממורטות והאשה הגביהה עצמה אליהן מדי פעם.

אתה תמצא הכל כשם שהשארת. לא היה מספיק זמן כדי לשנות או להשתנות. משנעלמה באחד החדרים עמד לפני תמונת אביו. חריוני זבובים ויתושים עיוותו את מיתווה פניו. הוא נראה לו רך משהיה. יכול היה להעביר אצבע על כתפו ולומר, אבא. מה שיכולים לעשות חריוני זבובים ויתושים לאבא, הרהר אל עצמו. לאחר שעה באה הישישה והעבירה מטלית על שמשת התמונה ומוציאה את פני האב מתוך צואתם של החרקים.

בארוחת הערב ישב מול הזקנה וטרח לשחזר את אמו כאתר היסטורי. ידיה הקטנות מתמיד פיררו את הלחם ושלפו בזריזות ילדותית חמאה או זיתים. בעיניה ריצדו אור ופשטות והוא נזכר בעיניה הצהובות של ת. (אשתו). וודאי פותרת תשבצים. אמא יכולה היתה לפתור תשבצים ולחיות את השנים שנותרו לה בשעשועי חידות. הביט בה ללא מבוכה וקבע כי ראשה צמק ועצמות לחייה שלופות יפה מתחת לעור פניה השקוף והוורוד. גדילי שיער לבן שמוטים מבין פריפות מטפחתה. חתולה עברה בחדר והזקנה אמרה לה דברים.

ארוחה מצוינת, לחש.

לא, מעולם לא נהגת לשבח את ארוחותיך. אל תודה.

הרגל, אמר. משהתחלתי אוכל במסעדות, בקיוסקים, אצל אשתי – התחתנת.

אני מצטער…

אני יודעת, שמה ת. המודעה נזדמנה לי בעתונים.

ארוחה מצוינת, ביקש להמלט.

אמרתי שזה מוזר לשבח.

משעה שהתחלתי אוכל במסעדות…

מדוע לא פירסמת את שמה המלא? עצמה עיניה ואחר צחקה־או־בכתה.

שב אל הספרים וידיו טבעו באבק ובעיפוש העתיק. הזקנה לא התירה לו לפתוח חלון לאור או לרוח.

שעה ארוכה סיפר לה על עבודתו בעריכת מאזני החברה והגשתם אל משרדי הממשלה על פי החוק ועל הצורך להיעזר מדי־פעם בחידושי הנהלת־ החשבונות המצויים בספריו של אבא. האם סיפרה לו על כאביה, על הכתפיים המתחדדות, על חלומותיה. על המוות לא דיברה. אתה אינך מופיע בחלומות. הוא מחה, כמו דימה לשמוע בקביעה זו קינטור. אחר שב וסיפר על אפשרות התקדמותו בחברה אם יצליח, תוך שבוע, לסיים בהצלחה את המאזנים.

שולי הדפים מלאים היו הערות והן שיבשו את מידת התרכזותו. מנהג מגונה זה של אביו עורר בו את חמתו, אם כי הוא לא ניסה למצות את כל זעמו. הוא גילה בפני אמו גבשושיות ומהמורות. כמותן מצויות על הירח כשהוא במילואו.

לאחר שעה ארוכה נינער, איכפת לך שאעשן?

לא, אמרה הזקנה, אדרבא. אף אז לא התירה לפתוח את החלון.

היא ישבה למולו ופתחה את כל נקבובי עורה לעשן ונתדשנה באיש הצעיר. היא לא רחבה, מְמדיה איבדו גמישותם. דומה שהיתה אסירת תודה לאיש שכתב לפניה מספרים וקיווקוו באדום־ירוק ודיפדף בספרי בעלה והביא אל החדר (לא הפתעה) פעילות. השורות הארוכות, שמילאו את הגליונות המשובצים, עוררו בה פליאה ונוטה היתה להתמכר לתרשימים שנצטרפו בעיניה לכלל מבוך מעורר תסיסה מסתורית. אישוניה רדפו אחר המשבצות ונתעלזו לשחק משחק חדש זה. קולות עלו ממנה, אך איבריה קפאו ללא תנועה.

לולא ריח עז ומגרה של יושן, או שתן, שעלה מהגוש המצומרר הישוב בדממה ועוקב אחר ריצת צפורניו, רשאי היה אף להיהנות מן ההנאה שהעמיקה

את קמטיה לצד שפתיה שנבלעו אל תוך פיה והותירו סנטר מעוקם וזקור.

דלקת הפרקים עדיין…

לא.

היתה זו תמיד דלקת הפרקים ש… לא הגביה קולו עם שניסה להגן על סברתו.

אגזמה חמורה שאכלה את הבשר ועכשיו את העצמות.

עיניו היו אדומות כמי שעֵד לאסון המתרחש מאחורי כותל.

אמרה לו. אתה תצחק לי, אך חשבתי שכבר מַתָּ.

נתנה כפות ידיה על לחיו והן רחשו כנייר בחום. הוא לא ניסוט ממקומו, אם כי קור עז ביקע את גרגרתו. אני לא אצחק לך.

מוזר שאינני מעוררת בך גיחוך שחשבתי כל זאת.

זה קורה.

חייב היה לקנות מנורת חשמל שאורה חזק יותר אלא שהשעה כבר היתה מאוחרת מאוד והחנויות הוגפו בכל השכונה. כאב צורב נתפשט על מצחו כרטייה. שב והצית סיגריה.

שאל, כיצד מַתִּי?

איני יכולה לזכור זאת. וודאי במלחמה.

באיזו?

איני יכולה לזכור זאת. לא זאת.

חייך לעברה והיא הוסיפה כמו ביקשה לפייסו, היו כמה.

אני יודע. צריך הייתי לשלוח לך גלויות ברכה לראש־השנה.

לא צריך היית לעשות דבר, אמרה וידה פירפרה בכיס שמלתה.

לאחר שעה ארוכה שלתה ממחטה ומחתה את אפה שרטט וסמק. נטלה ספר תפילה וחחלה קוראת בו קולות עד שנרדמה. הוא לא יכול היה להיזכר אם זה היה מנהגה כל השנים. לאחר שעה של שקט נטרד במחשבה, מה לעשות בגופתה. אז באה החתולה הצהובה וטיפסה על ברכיה ונרדמה על ספר התפילה. פתח את החלון כדי שלא תיחנק הישישה בשנתה.

הצית שני גפרורים ומצא את דרכו אל חדר השינה הקטן. ריח אטום ורע עמד בחלל. הוא מיהר ופרץ את החלון היחיד שנפנה אל שני עצי אורן הגדלים בחצר. התקרה נמוכה ובנתירה קלה יכול היה להגיע אל המקום שנתאווה להגיע אליו, בכמיהה עצומה כל כך, כל ימי ילדותו. המיטה היתה צרה וקצרה. כיסויה דל ומאובק מאוד. אל החדר, כך דומה היה עליו, נאספו הרהיטים שנפגמו, כלי מטבח שנתבקעו ותמונות אביו הרבות שמילאו תמיד את הבית.

בחצות באה רוח והביאה עמה את ריחות הגינות שבשכונה והוא יכול היה (לתדהמתו) לקרוא (לסירוגין) בשמות בעלי הגינות ובשמות הפרחים. גופו נצטמצם לממדי המיטה וכפות ידיו נשמטו אל בין פרצופי אביו שבתמונות. נתקשה להסביר לעצמו מדוע סולק אביו מן הקירות ומתי ירד מגדולתו בבית שבנה במו־ידיו. הוא לא יכול היה להיזכר עתה אם אביו גבה־קומה היה או נמוך מידות.

ג.

הבוקר נתבשר ברעשים. יצא אל הסמטה ועמד ברחוב חדש שבתיו גבוהים ומתוכם עולות צווחות נשים, ילדים, או מוסיקה לא מרוסנת של מקלטי רדיו מזרחיים. בתי ילדותו לא היו עוד והלובן המזוהם של אבני השיש סבבוהו כמעיל מטורפים. רק עתה שינן לעצמו, לעזאזל, צריך הייתי לחשוב על עשרים שנה שעברו גם כאן. הביט בזקנה שביתה נשתמר כמותה ותמה אם היא יודעת את העולם העומד מאחורי חלונותיה. הגיף את כל התריסים. אור הבוקר נחרץ והקולות נתרחקו. האטים את החריצים והדליק אור. הזקנה הביטה בו כבשומרי הסדר העירוני.

משמצא את “תורת המספרים, הסיפרה והסימן” לפרופיסור תיאופיל ריקנר, מצא שקט סמיך שאין לחצותו אלא לבוא בו ולשקוע מתוך איבוד כל הסובב אותך. מזה שנים שהוא תר אחר הספר. נתגלגל בספריות העיר ולא מצאו. אף שלח בקשות אל בתי הוצאה גדולים שבחוץ לארץ ולא נענה על ידיהם. עכשיו שנזדמן זה לידו אחזו כמי שמגביה ילד שאבד. עולמם הקוסם של צירופי מספרים, של התחברויות חשבוניות, פערו לפניו קרקס פלאים, שהרי אין לך גדול וחשוב מאותו פרופיסור לכל אדם המבקש להטיל סדר במפעלים. המאזנים, כך שנה האיש ודבריו ריפדו את קרביו במוך ריחני, הם תמונות הרנטגן של הגוף הכלכלי, הם שקופיות האמת של האורגן האינדוסטריאלי, הם…  הרחישה שהמלים עוררו בו מנעה בעדו מלרדת אל מלוא משמעותן. אמר לעצמו, יפה אם אצרף מוטו מ“תורת המספרים, הסיפרה והסימן” אל ראש המאזנים של חברת ויינשל ובניו בע"מ. החוק אינו אוסר זאת. אפשר ותקדים זה יתקבל בסבר פנים יפות.

או־אז, באו הערות אביו. קטנות, קנטרניות ומרושעות. בדיו חומה העומדת בפני הזמן והעש ביקש אביו לקעקע את כל קביעותיו של הפרופיסור שהוא (הבן) מוכן היה לכוף את ראשו למולו ולקרוא בשמו מתוך הודייה ואימון. המשפטים היפים והעמוקים קועקעו בניב גס, בהערה שחצנית, ברמז שעורר בצעיר כעס ובחילה. תחילה אמר בלבו לבטל את הזקן הממורמר שכילה ימיו בהשמטת עולמו של הפרופיסור, אלא ככל שעיין בהערות, שביקשו להעמיד שיטה נוגדת לחלוטין לשיטה המפורסמת והנערצת של תיאופיל ריקנר הדגול, נתפענחה לו אט־אט השנאה שהוא רחש לזקן, אם כי לא יכול היה להבין מדוע נטרד הזקן לעשות מה שעשה, ואם בטוח היה באמיתו מדוע לא טרח לעשות פומבי להשקפתו.

רעיון אחרון זה נראה לו מטורף מכדי שראוי היה להתעמק בו. היתכן לחלוק על אותה אישיות שהביאה את רואי החשבון אל תחומם של אנשי המדע. אל האמנות המדויקת? כל נסיון ממין זה לא רק שנידון לכשלון בתוקף צרות המוחין שבו, אלא שיש בו משום יציאה שחצנית נגד המעמד שזכו לו אנשים רבים כל כך המבקשים להביא לעולמנו סדר ומשמעת.

הגביה את עיניו אל תמונת אביו היחידה שנותרה במרכז הקיר אלא שחריוני הרמשים שהוטלו בה כל אותו לילה והאור שהצליף במאוזן על השמשה, מחו את פני האיש העיקש.

רק לפנות ערב מששב אור החשמל הכהה להכאיב לעיניו (לא סלח לעצמו שנשתכח ממנו לקנות נורת חשמל גדולה יותר) אמר לעצמו, לשנוא את אבי פירושו לפרסם את הערותיו על הפרופיסור תיאופיל ריקנר. הרעיון הביא בו צהלה כה גדולה עד שהזקנה המנומנמת פקחה עיניים חומות למלוא לחייה.

אני עומד לפרסם את שמו של אבא בעולם.

הזקנה לא ניטלטלה ממקומה ונתכוונה לעצום את פניה.

הוא קם אל ידיה וחזר על דבריו ואחר הוסיף, אבא יריבו הגדול של הפרופיסור תיאופיל ריקנר, את מבינה מה פירוש הדבר?

האם משום כך הוא יתפרסם?

אבא מבקש למצוא קשר בין המוסר החברתי והמספר.

רק משום כך?

את עייפה מכדי להצטרף לשמחתי.

האם אתה שמח?

את אדישה מכדי להאמין, או לרצות, שאבא יתפרסם בגלל הפטפוטים המחוצפים והקנטרניים שהוא פיזר במשך שנים בספר הבלוי הזה (כפות ידיו הכילו עתה את כל קומץ פניה), ספר זה יקעקע את כל עולמו של אותו תיאופיל ריקנר. האין זה נפלא לחשוב אחרת, לומר את הדברים בדרך הפחות מתקבלת על הדעת, במלים המוזרות והמוטעות ביותר, בצירופים הלא־ניתנים להסתבר, להביא בהלה בין רואי החשבון הקטנים. אין לך מחזה מגוחך בעולם, בחיי, מרואי־חשבון מבוהלים. אין לי צל של ספק כי העולם ייזעק להגן על אותו ריקנר.

הוא הגיע עד לתמונת אביו והניח שתי ידיו על מסגרת הפיתוחין הגדולח כמו ביקש להעלות את אביו ולחלצו מתוך הקיר.

הוא לא ידע מתי קולו הלגלגני והתהוי הפך מלא עוז כהימנון לאביו השנוא עליו. לאחר הכרזתו, שנתכוונה מראשיתה להטיל חרפה על אותו זקן, כמו נזדקף לעובדה שהוא בנו של האיש המעז להרוס את הפרופיסור המכובד, אצבעותיו רצו בחלל כדי לגלות היכן היה אותו מעבר שהוא לא נתן אליו את לבו.

הנה תרומתו של בעלך למדע, לקידמה האנושית… מילא את מחצית גופו אויר והיסה עצמו.

טרם אכלת את ארוחת הערב. קולה היה דק, חסר גוון.

המוסר ההברתי הוא סוג של משמעת שהמדע לא יוכל להוכיח נחיצותו לעולם. את שומעת? כך הוא מעיר! אבא!

האין זו שטות, שאלה.

איזה סיום נאצל.

יש לך דרך משלך ללגלג עליו.

אבא אמר את דבריו בדרך משלו (הוא משכה אל מיטתה כדי שלא תתנמנם על כסאה. החתולה הצהובה נשתרעה על כפות ידיה ככסיית פרווה), זוכרת, אמא, כששחקתי את האציל בתיאטרון בית הספר. אבא היה מאושר. ימים רבים דיברתי בלשון נאה־נאה ובקומה זקופה ובהגבהת יד ובפיזור אצבעות. לאחר זמן הייתי כמו־אציל שירד מנכסיו, או כמו־אציל שבניו נטשו אותו לאחר ששדדוהו, או כמו־אדם שחלם שהוא כמו־אציל. יכולתי להיות שחקן באיזה תיאטרון. אין בארץ להקה של נודדים. אין בירושלים יותר כמו־אצילים. שכאלה מתו כולם בתחילת המאה.

חזר ושקע בהערות החומות והלך אחר מראי־המקומות שסימן האב. המלים הבוטות ביקשו לעטות סבר מדעי ולהוליך שולל את המעיין. התיעוב אל האיש שאמר לנסח את הדברים המדוייקים של הפרופיסור במלים ולא במספרים גבר וביצבץ מתוכו כזיעה. התיעוב היה קרוב להערצה. העליצות היתה קרובה להפליא לזעם. זה הביא בו מבוכה והמבוכה היא שהרגיעתהו. טען עצמו במעיל הגדול ויצא למצוא תא טלפונים.

ד.

אתה?

כן, אני. מזה רבע שעה שאני מנסה להתקשר איתך.

האם אני צריכה להגיד משהו נחמד שצילצלת?

מעולם לא אמרתי לך מה שעליך לומר. הצית סיגריה והביט אל החוץ שלא נראה לו. גופו מילא את התא.

לאחר שהות שמע, טפשי לשתוק, מה! (הוא שתק) לא צילצלת כדי לשתוק.

כן, אמר. לא.

הוא שתה את קובעת כוס התרעלה מבלי להניד עפעף, אמרה.

מי?

אני שואלת.

מה פירוש?

זה חסר לי. איני יכולה לתאר לעצמי מי היה אותו פרצוף.

ה־הה! מה האות הראשונה?

השד יודע, אך היא האות האחרונה של… רגע – שלוש למטה – מידת אורך קדומה.

איני יכול להתרכז.

זה בגלל הרבע שעה שצילצלת, מה!

תמר…

דברתי עם אדריכל פנים. קולה היה קצוב ונודף סיגריות קנט. הקניטה ארבה תמיד שעה שחסכה במיליה.

עם…?

צריכה הייתי להתייעץ איתך, אני יודעת.

לא, אינני אומר זאת.

אבל ביקשתי להפתיע אותך והנה – טוב שיהיה כך לכל ה – קירות מתקלפים, הוילונות כבר מצחיקים כל כך, מעוררים אתה־יודע־מה כמו אצל… להפתיע אותך –

תמר!

איני יודעת מדוע, בשם –

אני מצטער.

אל תעשה זאת. אין זה חשוב, אמרתי. אשלח אותו לכל השדים. אני חוזרת ואומרת…

אמרתי שאני מצטער.

השד יודע מדוע ביקשתי –

אני באמת…

באמת להפתיע אותך (פנס החשמל שבתא האיר את כפות ידיו והן נראו לו עתה ענקיות וזוהרות. הוא לא ידע היכן להטמינן. האם אפשר להטמינן?) אתח מכיר את החולשה שלי.

“לתת לך הרגשה של בית”.

בדיוק. לתת לך –

“הרגשה של בית”. אתה יודע את החולשה שלי –

“לתת לך הרגשה של בית”. (עכשיו ביקש לצחוק. קשיי הקליטה הביאו בו, משום מה, הקלה. הגביה קולו) שמעת מה שאמרתי?

אל תצעק. דיברתי על החולשה המטופשת והילדותית שלי.

אמרת שהוא שתה את קובעת כוס התרעלה מבלי…

אין זה חשוב. כבר לא חשוב. 

אבל זה פשוט.

אני המצאתי את זה. אין טיפוס שכזה.

יש. תני לי רק להיזכר בו.

אמרתי שאין זה משנה. באמת.

מתחיל בסמ"ך. זה יתכן?

האם מישהו שומע אותך?

שומע? למה?

אתה מגוחך ונודף זיעה. איני רוצה שישמעו שאתה מפטפט ככה – לא – שאתה מפטפט ככה!

אני לבד. כאן לבד, בחוץ.

אז למה אתה משתטה כמו – משתטה – כמו מי שמבקש לעשות משהו בטוב לבו – מה עם הטלפון המחורבן הזה – אני אומרת. לעשות משהו עם… בטוב לבו!

רבונו של עולם, מה אמרתי?

כאילו אתה יוצא מדעתך לעזור למישהו לפתור תשבץ.

אני יכול כמו כלום לומר לך שזה עם התרעלה…

אתה מקלקל את העברית שלך.

זה משום שאני רוצה…

דבר לאט, אחרת איני מזהה אותך.

אני מדבר כרגיל. כרגיל בהחלט.

מעולם לא אמרת קודם כרגיל בהחלט.

אז עכשיו אני אומר כרגיל בהחלט וזה בהחלט –

יש לך קול שאינו מזכיר את גופך.

למה את מתכוונת?

לכלום. שאני זורקת את הוילונות המצחיקים ומכניסה משהו צבעוני־כזה אפילו אם אתה יושב על הראש.

אני מכיר את החולשה שלך.

הדלק סיגריה (הוא הצית לעצמו סיגריה נוספת) כן, כך, עכשיו לך לישון.

זה היה סוקרטס, אני בטוח כמו –

על מה אתה מדבר?

שלוש למטה מידת אורך קדומה, את אומרת…

אמרתי לך ללכת לישון. אתה חיוור. חזור אל שבוע השקט שלך. עלי עוד להתקשר עם אדריכל הפנים.

תמר, את נראית טוב (הוא שאל עצמו מהו עתה צבע צפרני רגליה).

הו, אל תתחיל בזאת, אני משביעה אותך. כן, שמעתי. כן, זאת היתה נשיקה.

כן, כן, אני צוחקת, כי זה מצחיק. לא, הטלפון הנורא – הזה – – –

בחוץ עמד האויר זקוף וגבוה כעצים. אין לכבות את אור החשמל הצהוב בתא טלפונים (מדוע?) כמו את האור בבתי השימוש הציבוריים. היה צריך לספר לה כיצד גילה את אביו ועל הדרך נח יוביל את אמו למוסד שבשכונה היוונית.

ה.

החתולה הצהובה נהמה כמו הוטלה בגשם. היא לא השלימה עם שכיבתו של הזר במיטה הסמוכה למיטת בעלת הבית. הצעיר, שלא עלה בדעתו לגהור לילה נוסף על אותה מיטה בחדר הקטן, ולשלוח כפות ידיים בין פרצופי אביו, הביט באמו שהיתה מחייכת תמיד בשבתה וגומת חן נינקבת בלחיה השמאלית. עכשיו נתקשה לכנות את עיוות קמטיה חיוך. העששית הקטנה שעל השידה הנמוכה החריבה את פניה והותירה בהם מהמורות.

שכב במיטת אביו והירהר בספרו של פרופיסור תיאופיל ריקנר ואחר הצית סיגריה והתיז את העשן בחתולה שנצטמררה למולו וחשפה לו את עיניה כסכינים קטנות. לא הירהר מה טעם לא מכרה אמו את מיטת אביו שמת לפני עשרים שנה. פטר עצמו, סתם יראה היא מן המרחב ולא הוציאה את הרהיטים. היא נלחמת באבק הממלא את הבית כמו לא עמדו סביב לו קירות. עליו היה לשאול, ליחש אל תוך עצמו, לרגליה שנתרסקו בנפילה מן המדרגות.

משמיעך את הסיגריה נתחלפה לו אמו נתמר ותמר באדריכל הפנים שהיה מעוטף בוילונות צבעוניים וראשו קרח ומחודד. השמיט את הוילונות לצדדין ונתגלה לו שלט ענק שהכריז על ויינשל ובניו בע"מ. מילא עצמו אויר ונתערבלו המראות כמו שיבר קליידוסקופ. החל מתעסק במאזנים, אלא שתוך כדי כך נתברר לו שהוא מתקן את מאזני המוסד לזקנים שבמושבה היוונית ועוזר לבעלים להוליך שולל את משרדי הממשלה. שיבר קליידוסקופ נוסף כילד שהראוהו מה שלא ביקש לראות.

ראוי היה לו להעיר את הישישה הזעירה ולגלגל עמה אודות המוסד, דייריו הנכבדים, הארוחות החמות היפות לעיכול, הרופאים המזומנים בבנין בכל עת, הצבע הלבן, החום המופיע שם מוקדם מבכל חלק אחר שבעיר. בשעה זו היא תאמין לדבריו, הם יישמעו לה פשוטים וידידותיים. אתן במזוודתך המלצה. הם ישמחו לעזור לאדם שעזר להם להוליך שולל את המשרדים הממשלתיים. עלי לתת להם רק הזדמנות. את אמו של האדם החשוב ביותר לתקציבו של המוסד. תארי לעצמך – כן, זהו בנך (נתן כפות ידיו על גרונה). שיחקתי אציל – אבל אני רואה־חשבונות מדופלם… איזו מלה מצחיקה כמו רואה־כוכבים מדופלם… וודאי שאני אוהב את תמר. היא עושה הכל כדי לתת לי הרגשה של בית. כך היא מנסחת את אהבתה. מצחיק, מדוע אני מבקש לשכנע אותך… מכאן אין רואים את הזיקוקין.

בחצות ניעורה הזקנה ופניו הסגורים והמגולחים של האיש הצעיר הזכירו לה שלולית. שעה ארוכה חלפה עד שנזכרה בבואו ובדבריו על בעלה. לא יכולה חיתה להסביר לעצמה מדוע אין היא משמיעה לו דברים יפים. מדוע אין היא מסייעת לו לחזור הביתה, אל המיטה הקטנה, אל התקרות הגבוהות. עליה לתת לו את בגדיו החמים של הזקן שאבזמיהם מבריקים והם נודפים נפתלין. למחר תארוז את כל ביתה אל תוך מזוודת העור הבלויה ותצא אל האנשים הדומים לה, אל החדרים המלאים בני אדם מונמכים וריחות שקטים. המעבר יהיה קשה כמעבר בין העונות. אז יבואו העתונים המצויירים, הקולות והצבעים העזים. ספורי הבדים יהפכו להיות חיוניים כתרופות.

מן הקומה שמעליה ירדו בה דברי זימה מאונפפים וחמימים. אמרה, מעולם אין אנשי הקומה העליונה ישנים. יודעת היתה להאזין לחבטות ההדדיות, לצחקוקים, לשתיקה האיומה. לאחר שעה ארוכה מאוד נרדמה הקומה העליונה. הצעיר, גם הוא, ישן כבתמונות הקטנות (ששוליהן זהב) שבאלבום המשפחתי.

היא משכה עצמה עד לגרונו ואצבעותיה הבחינו בטבעות הבשר הנשלפות זו מתוך זו אל תוך פניו. היא לפתתן בכל כוחותיה אך גרונו היה קשה כעורף.

רק לאחר חודשיים או שלושה חודשים חש שגופו מתמעט ופניו אינם מלאים את פיסת הראי שבחדר הרחצה כתמיד ואצבעותיו מתבקעות מלחיצות ידיהם של בני השכונה (והלוא הוא היה הטוב שבין מפצחי כפות הידיים ומי היטיב ממנו לשמוט זרועות בתחרות המרפקים). נתקשה להסביר לעצמו מה הביאו לעקוב, לפתע, אחר בשרו ומידת זקירותן של עצמות לסתותיו. תמיהה זו לא הירפתה ממנו עד שהיא עצמה (התמיהה) הפכה למבשרת סיוט. גילח את פניו. החיוורון הרעיד את לחיו והסגיל את השפתיים. העביר על פניו אבן־מלח. בערה אחזה בעורו והוא טמן את פניו במגבת חמה. נזדקף בכל כוחו וראשו לא עמד בראי.

ירד אל מסבאתו של פיאמנטה ללגום כוסית עארק, לראות עיניים ולשמוע קולות, אלא שהשעה היתה מוקדמת והכל מקופל וכנוס היה באולם הקטן כעוף לילה רדום. בלוא שיכוון לדבר הקיף את הסמטאות הקטנות שהשמש החלה פותחתן, כשם שהקיפן שעה שהיו מדים וסמלים לגופו והוא הגבוה והמצוחצח שבאנשים שנזדמנו על דרכו. לולא הילדים שיצאו להשתין ולקלל היה משלים את סיורו ושב אל חדרו בהרגשת רווחה שהנה אף הבוקר לא נתרחשו דברים באיזור הנתון לפיקוחו ואין להבהיל את הממונים. פושט היה את מדיו ומקפיד לתלותם על הקיר ולהביט בהם כאדם הרואה מראות חדשים.

על גגות העץ־או־הפח הנמוכים ישבו חתולים והעבירו לשונות עקשניות על פרוותיהם. הוא הביט בהם מהופנט, אחר שלח בהם אבן והשיבם אל מאורותיהם. הצית סיגריה וסקר את הסמטאות המעוקלות והריקות מאדם. עווית אחזה בגרונו כמו ביקש להתייפח. נחיריו רטטו ושפתיו אמרו להתבקע ברעידתן.

עזוב את הממלכה האיזורית שלך ועלה לישון בטרם יגלו אותך, שינן אל עצמו. שב לחדרו ומיהר להגיף את הדלת, להסיר את בגדיו ולהיטמן בין הכסתות. הוא לא מצא דרך אחרת להכחיש באזני בתו את יציאתו בשעת בוקר מוקדמת זו. הוא יתאונן על מיחושי גרון או עורף, יאשים את מזג האויר המשתנה אף בעיצומו של הקיץ ויעצום את עיניו. בקי לא תוסיף להטרידו, שהרי יכריז באזניה כי שעת שינה נוספת תיטיב לעצמותיו המתרופפות והיא תחבוט בו את הדלת.

הכסתות עטפוהו בחמימות שהפשירה את גפיו. הוא פשט את רגליו למלוא ארכן. עפעפיו שנעצמו חסמו אף את הרהוריו החדשים על העת שהגיעה לתת את הדעת על הבית לאחר היטרדות בלתי פוסקת בחובות הציבור. הוקל לו שהוליך שולל את עצמו וידע בגניבת דעת קלה זו וכמו נשבה מתוכו רוח קרירה.

עתה, הוא שוב לא ייחס חשיבות כלשהי ללסתותיו המרובעות שזויותיהן קהו ולבשרו המתמעט בעורו. האשים את קיבתו שאינה מיטיבה לעכל כלפני שנים ושאין הוא להוט אחר אכילה גדושה. אתאושש, זיקף עצמו. באחד הבקרים הקרובים יחזור הכל כשהיה. אתרגל לכל. אלמד למצוא שמות חדשים להתרחשויות. הבעיות תפתרנה כמאליהן. רק אל לי להעלותן, לכפות עליהן את מצב הרוח המחורבן שלי. ועם זאת חשש ליום ששוב לא יכירהו איש. אמנם, תהליך זה הוא בלתי מתקבל על הדעת ותמיד יוותרו בו מיתווים שיעמידו את מכריו על זהותו; אך עליו להודות כי אין זה בלתי אפשרי לחלוטין. מה לך אות היכר נפלא מן השפם העבות, חשב. אחר ליחשש אל תוך כפות ידיו שעלו לכסות על פניו, שאף השפם מתמרט, אמנם לא בקצב מבהיל אך בתכיפות מתמדת שסופה להקריח את פרצופו.

התריסים נפתחו אל האור, הרעש עלה מן הבתים. הוא חשף את גופו והזיעה רחשה על איבריו.

שוב אינני אחראי לכל שיתרחש כאן. הכל יכול ללכת לכל השדים ולעלות באש. הממונים אינם יכולים להאשים אותי… אמר לעצמו משפשטוהו ממדיו וצחוק גדול קרע את גרונו.

צחק שעה ארוכה ולא הוקל לו. כל אותו יום רץ בסמטאות וחילק את גזירותיו האחרונות. בערב נפל אל מיטתו וגרונו ריק.

בקי לא ידעה אם פניו צוחקות.

חרבן עליהם אבא, אמרה.

בטח. חרבן עליהם. אני סיימתי.

כן, אתה סיימת. אל תתחיל לחזור עכשיו על כך שאתה סיימת. אז אתה לא סיימת.

מלה מוזרה. אף פעם לא השתמשתי במלה זו. אדם זקן לומד מלים חדשות. תלמד לומר את הדברים אחרת, זה הכל. אכין לך בקבוק חם.

אינני חולה, מחה ולא הגביה ראשו.

אינך צריך עדיין למות. הגביהה את רגליו וחלצה את הנעליים המסומרות.

עוד באותו ערב, כשישבו אל השולחן ושיחקו בקלפים ושערו המדובלל והאפור משוח בשמן, אמר, הם לקחו ממני הכל.

לא, רק את הכבוד המדומה שלך, אמרה ושלפה לו ז’וקר שצבעיו דהו.

אור החשמל היה לבן ופניו איבדו את יופים.

הוא איבד אותה (את בתו). הטיל קלפים. לא יכול היה עתה להעלות את הגורמים לכך. השחצנות העניקה לה יופי ממין מיוחד. גילוי לבה לא הותיר להם את השקרים הקטנים, את האהבות־ללא־סיבה, את השמחות המיותרות. לא נותרו להם שיחות־סרק שבין אב לבתו. קלפיו ניצחו ועיניה היו רכות מתמיד. האין זו שעה כשרה לומר לה שמכאן ולהבא עליהם… נשך את שפתיו.

בוקר אחד הביטה בקי באביה ונתחלחלה. באותה שעה הוא דמה בעיניה לאיש שהוציאו ממנו את כל קרביו וגופו נפל. הוא דעך פתאום, ללא כל סימני אזהרה מוקדמים.

עליו לרדת ולפגוש בשוטר הצעיר הממלא את מקומו, חשב. לאחוז בכתפו ולהדריכו בתפקידו החדש (הצית סיגריה, נתדשן בעשנה ויצא אל המחשבה שהיכתה ברקותיו כאל משימה חדשה התובעת את כל חושיו). עליו לנסח לו בבהירות את עקרונות הסדר והמשמעת שאין לוותר עליהם לעולם ועל דרכי הדיווח הנאותות ועל ההערות האישיות שראוי תמיד להוסיף על מנת לעורר את תשומת לבם של הממונים. אל לו להיות פקיד ממלא טפסים (כאן עליו לרוקק, טפו!) אלא משרת ציבור ואין זה דבר קל, חביבי, כל עיקר. עליו להזמינו אל ביתו, לספר לו את תולדותיו, אולי אף להציגו בפני בקי, להשאירם לעצמם, לברכם, לוותר על אחד החדרים, לצאת את השכונה, ללכת רחוק מכולם, לשלוח להם גלויות צבעוניות מדי חג…

קבע בלבו לצאת את השכונה, לסובב בארץ, לרחוץ בחופים ולחזור עם הרבה שמש ואויר ולהיות הרחב והבריא שבין תושבי השכונה. טיול ממין זה יפרנסו בספורים ובחדשות שאיש ממבקריו של פיאמנטה לא יוכל להתחרות בו. אפשר שעליו לצאת ולחפש כל אותם שומרי־חוק ששילחום לביתם, לעקוב אחר מעשיהם, לקיים מפגשים חודשיים, שנתיים. ליזום פעולות צבוריות בעלות חשיבות לאומית, לכנס עתונאים, להכריז על מבצעים, לא ללכת לאיבוד, לא לוותר, לא להישכח. בכוחו עוד לפעול רבות, להוכיח לכל ולעצמו שלבני ששים ומעלה, ששירתו את הציבור במשך המוני שנים, נועד תפקיד ממדרגה ראשונה לעידודם של רגשי האחריות, ההגינות וכו'. יוכרז יום שומר־החוק הקשיש, ייכתבו מסכתות, יתכנסו עם ראש הממשלה, ישובו וילחצו את ידיהם ויחלקו סמלים…

המלים חנקו את גרונו, הן היו כבדות ומאיימות. ריבוי הפעלים גירה את גרונו כבכי. לו יכול היה לנסח את כל המחשבה האחרונה, הארוכה והמעודדת שפיעמה בו. במשפט אחד פשוט, כמו… (לא, הוא לא מצא), נוטה היה להאמין במימושה האפשרי.

איזה פטפוטים, ליאון תורג’מן, אמר פיאמנטה והגיש בקבוק לכוסו.

הגביה ליאון תורג’מן את אישוניו ופיאמנטה ברח מתוכם. לאחרונה לא יכלו לעמוד עוד זה בתוך עיני זה. הסודות היו גלויים ומיותרים. השניים, זקנים ככל שהיו, ידעו – כל שנותר להם הוא לפטפט, להתבדח על נשים, על שחקני כדורגל. לאחרונה, לא האמינו עוד איש ברעהו. לא נמצאה להם דרך אחרת לשמור על הידידות אלא בהולכת שולל הדדית. הם ידעו, באחד הבקרים, יפגשו זה בזה כזרים לכל דבר. האחד יבקש משקה והשני יסרב למכור לו ויטילנו אל החוץ.

הוא יצא אל המעיינות החמים ובשרו תסס במים. הרופא הממונה קרא בשמות מחלות שכבר שלחו בו סימנים. הוא ניסה למחות, להכריז על עברו, לספר משהו מעלילות שטרם באה העת להביאן ברבים, אלא שהרופא העלה אדים כמים ולא חזר בו, אם כי ניאות לנסח את אבחנותיו בפחות חומרה ובשפע גדול יותר של מלים. משחזר ליאון תורג’מן אל ביתו נוכח לדעת שגופו מתמעט ופניו אינם מלאים את פיסת הראי בחדר הרחצה ואצבעותיו מתבקעות מלחיצות הידיים.

אתה זוכר כשדפקנו את… אמר לפיאמנטה שהקריב בקבוק לכוסו.

את מי?

את הכובש הבר…

אתה מרבה לזכור, ליאון. התחל קצת לשכוח, שב והקריב בקבוק אל כוסו.

איך עושים זאת, איש? למה?

תשמור על עצמך. זה הכל, פרצוף… שום דבר לא חשוב כבר… שום דבר…

ליאון לא מצא מקום לכפות ידיו שרצו על השולחן הקטן. הרים ראשו וגילה על הקיר את פניו החומים של נשיא המדינה. בחלונות עברו ראשי אנשים וצואריהם המכוערים, המקומטים. הכל נראה לו מזויף, חסר תועלת.

בקי טרדה בו לסור אל הרופאים, לשאול בעצתם, להשליך לכל הרוחות את הגאוה האוכלת אותו כמחלה עצמה. להשליך את המדים לכל השדים ולנסות להיטהר מכל הטנופת הזאת שהוא שרוי בה וממאן לצאת מתוכה, שאחרת יפח את קרביו באחד הימים הלא־רחוקים. עיניו היו מתאפלות והוא לא יכול היה לחזור ולפרט בפניה את מעללי חייו בלוא שיעורר בה תיעוב מפורש. פטר עצמו כי אין הכאב הדק, הרופס לצד ענבלו ומעוררו מדי פעם לשיעול קל, סיבה מספקת להיפנות אל גופו. הן זו תואנה בלתי מספקת לחלוטין.

בשעת הארוחה היתה מגלה את השינויים המחריבים את אביה. הוא היה סוגר עצמו בהצלחה מעטה מדי, ואף אמרותיו המפולפלות, או הסטיות אל התרחשויות־של־מה־בכך לא מנעו בעד ההיחשפות. אם כי סנטרו עוד חזק היה ומפוצל בתקיפות, הרי הרטט שעלה מגרונו עיווהו בתנועה עצבנית ופניו הגלויים כמו הוכו בצלקת. היו יושבים ומביטים זה בזה, אוכלים זה את זה. הוא היה שולח בה, כמנהגו, את מחמאותיו הדהויות על טעמה המעולה של הארוחה והיא היתה פורמת לו חיוך. משביקשה להעלות את המדים באש עלו לחייו וירדו תפוחות שרירים, והוא רעד כל הערב כאחוז קדחת. הוא לא הצליח לסנוט בה על רעיונה, או לפרש את הרעד. רק למחרת, בארוחת הבוקר, הצדיק עצמו בשמירת המדים והברקתם המתמדת, שהרי את משרת האחראי על ההגרלות בנשף הצדקה של תזמורת המשטרה לא ייטיב לנהל איש מלבדו ואין הדעת נותנת שלא יוזמן אליה השנה. בקי הפטירה בהגבהת כתפיים, אל תתנצל, זקן. עשה כל מה שמתחשק לך, לכל הרוחות, לעשות. נשאר לי מעט כל כך לכבד בך.

משהוזמן, כמו ניעורו בו חיים סמויים שאיש לא ידע על קיומם. האיש נפרץ מחדש אל ההזדמנות שנפתחה לפניו, אולי בפעם האחרונה, וייחס חשיבות עצומה לתפקיד מפקח הגרלות. החל מתקין עצמו לאותו ערב בדקדקנות טכסית האופיינית לו. הוא ראה בהזמנה זו חיזוק עצום למעמד המכובד אליו הגיע, להכרה שאין לקיים את הנשף השנתי בהיעדרו. בקי ראתה את ההתעוררות שמילאה אותו צבע. הוא נסתפג בה עד לבלי הכר. קולו חזר לתקיפותו וידיו עשתו וביקעו את כפות הידיים שהושטו לקראתו. יכול היה עתה, ללא רתיעה, לחזור ולפרט את מקומו ומשמעות מעשיו.

הנשף היה קצר מבכל שנה אחרת. ההגרלה נכשלה שלא באשמתו. הכל הודו בחיוניותו של ליאון תורג’מן ולחצו את ידו. הוא עמד במדיו המגוהצים וחש בהתרוקנות גדולה ומאיימת. היה זה בפעם הראשונה בחייו בה חש עצמו כנהר המתדלדל אל תוך קרקעיתו. הוא נתקשה להתאושש אם כי ניפנה אל המשקאות ואף הפטיר בחוג הקטן שנזדמן אל תוכו בדיחה מפולפלת שעוררה רחישת התפעלות וטפיחות־על־שכם. הבהלה שאחזה ברקותיו כיערה את פניו. המבוכה קרעה את עורו והוא האשים בכל את השאננות שמילאתהו בימים האחרונים, את הבהילות שתפסה מקומו של הריכוז.

עד לשנה הבאה, ידע, יאומן מפקח הגרלות אחר. וודאי, הוא, ליאון תורג’מן, ייזכר, כך אישש עצמו, כמפקח ההגרלות הטוב ביותר, יקראו בשמו, יעלו משהו מהתבדחויותיו, אך שוב לא יעמוד במדיו על הבמה הזעירה ויכריז על הפתיחה ועל מספרי הזוכים ולא יביא בהמונים שנתכנסו את הצפייה להצלחה בגורל.

הוא הביט בכתלים שראוי לצבעם מחדש ובתעודות ההצטיינות החתומות במסגרות ובזכוכיות. ירד ממיטתו והניח עליהן את כפות ידיו כעל אבנים קרות ונתקשה לא מעט לחזור אל המאורעות, אל האנשים. הצבעוניות שבהן, האותיות המשורטטות יפה, ושמו המפוזר בחשיבות מובלטת, הצביעו על עולם רחוק.

ושוב ישבו השניים לארוחת בוקר. היו אלה השעות היחידות בהן הם נתנו דין וחשבון איש לרעהו בשיח או בשתיקה. בשאר שעות היום הם חיו את חייהם לעצמם כשני קווים מקבילים. ליאון לא היה מצר בעובדה זו שנתקבלה על דעתו, אם כי בשום־פנים לא ידע לקרוא בסיבות ההתרחשות (מה גם שמעולם לא טרח לעשות זאת). הוא חי את החוק והיא חייתה את החטא, היו אומרים השכנים. הוא היה מביט בדבריהם, למרות ההכללה המטעה שבהם, בלא זעם. הוא בגד באשתו (שמתה לפני שנים) ובקי בגדה בו והם חיו זה לצד זה בשקט, בלא קינטור, בלא רוע לב. היצרים פיעפעו בהם כעורקי ברזל באדמה, סמויים אך מחשלים. הוא היה אומר לה, שעה שהצעירים החליקו מחדרה לאחר חצות, רשאי הייתי לבקש שתכבדי אותי, בשם אלוהים. והיא היתה אומרת, אל תתחיל בזאת, איש. אל תתחיל בזאת, אבא. הא לא היה מוסיף דבר, אף לא נתכוון לפצח את פניהם של הצעירים.

יש להחליף את הוילונות, אמר ובצע את הלחם. אין מספיק אור בחדרים.

הסתיו קרב. זה הכל.

יש להחליף, אני אומר. הם מלאים אבק כמו… קיר. דיגש את המלה האחרונה על אף שזו נזדמנה לו בלוא שכיוון אליה כלל.

אם רצונך בכך.

אין זה נראה לך?

לא איכפת לי, אתה יודע. התרגלתי. גם אתה רוצה לצאת מהכלים. צא. עשה זאת עם הוילונות, או עם כל מה שעולה לך בראש ואל תחסוך בחמאה, בן־אדם.

את אומרת בדיוק מה שעולה לך בראש, אמר לא־במרירות.

אתה יודע שכן. וזה טוב. ויש לי ראש קטן. לא חייכה.

יכולת לומר את זה בדיוק אחרת, כמעט רטן.

איך אפשר, בחיי, לומר בדיוק אחרת? אתה מצחיק ויודע שאתה מצחיק.

אני יודע שאפשר. שאת יכולה. שאת (לעס לחם בחמאה ועיניו עמדו בריבה האדומה)… את תבחרי את הצבעים, הוסיף.

אתה נסוג בדרך לא מכובדת. לעסה לחם בחמאה.

יש לך טעם טוב, אני יודע, אף אם לא אמרתי לך זאת אף פעם. קולו שהודק הביא בה רתיעה. ליעלעה בגרונה.

תמיד אמרת זאת, אך מעולם לא התכוונת, לעזאזל, לכך. עזוב את זה. הנח לכל, בשם אלוהים.

היתה שהייה. הארוחה התקדמה בקצב מניח את הדעת. אחר אמר, הוילונות אינם רעיון טוב?

הוילונות רעיון מצוין. למה לא. ומה אחר כך?

איני יודע. אמצא משהו. אני יודע… יש לי מחשבות… הן באות… אני צריך לזמן כדי לברור מהן את ההגונות ביותר.

מעולם לא היית זהיר כל כך, לא נמנעה להעיר (שלא כהרגלה).

החלה מכנסת את הכלים אל הכיור הקטן.

לסוף אמר, הארוחה שלך מצוינת.

מתי תשכח לדבר? (הוא גיעגע צחוק כילד שצבטו בלחיו) אני מתכוונת למה שאני אומרת. קולה היה שקט.

את אחר־הצהרים בילה בהאזנה לשידור משחק הכדורגל ברדיו. הוא לא נתכוון להחמיץ את ההרפתקה הזאת שהיה שוצף עמה בכל דמו. היה עוצם עיניו, נסחף עם מקצבי המלים המהפנטות של הקריין ולא נמנע אף לקרוא קריאות עידוד או מחאה. אחר, במסבאתו של פיאמנטה, נרעש היה על אזלת היד (לעזאזל! לעזאזל, אני אומר לכם!) והעדר הקומב־בי־נ־צ־י־י־ה של הנבחרת המחור־ר־ר־… הוא קרא בשמותיהם של הבחורים והעיר הערות בפסקנות, ללא רחמים. נתקשה לסלוח להפסד שנראה לו אמנם כבלתי־נמנע אך לא כמוצדק. איש מבאי המסבאה הקטנה לא הסכים עמו הפעם וגילו לו, בשמחה חשופה, כי עירבב כמה משמות השחקנים ולא נטה לייחס חשיבות ראויה למבצעים הנפלאים במחצית הראשונה. ניסה ליאון להגן על סברותיו, להניח לפניהם את המגרש על השולחן הקטן ולהצביע על הכשלונות, על מקומות התורפה, אך חוג המאזינים ניפנה מעליו והוא עמד מול עיניו הטרוטות של פיאמנטה שאמר, הנח להם, ימח שמם. בטח, אמר ליאון. לשון הרע עולה כאן כמו עשן, הרכילות חשובה כאן כמו עארק… אמר פיאמנטה. אתה חושב, אמר ליאון ולא ידע למה כיוון האיש שמזג לו כוסית נוספת ומדוע נעזר, שלא כדרכו, בדימויים.

נפנה אל עתוני הערב וחיפש בהם ידיעות (שריר טורדני הקפיץ את כתפו השמאלית, כמו נשא משא כבד בדרך ארוכה מאוד והוא חבט בו מדי פעם). אף היום לא הוזכרה בהם פרישתו והוא נתקשה לתלות את הדבר ברשלנות, בתככים שניעורו נגדו, או בכפיית טובה. חימה לא עלתה בו. רעש בולדוזר שמוטט את החורבות מסביב הקל למחנק שאחז בגרונו ואיפשר לו לחזור אל משחק הכדורגל ולהגות בטעויותיו (עשן הסיגריה חדר אל ריאותיו ועורר בו שיעול מעיק). ידיעה בעתון היתה מהווה סיום מכובד. האנשים היו מצביעים עליו ואומרים, ליאון תורג’מן היה בעתון. גמרו איתו בכבוד, כמו משהו, באמת. אז היה מזמינם לכוסית, מצהיל עצמו ומשנה כל מנהגיו.

משניסה לרדת אל תוך אישוניהם גילה לתדהמתו שלא נותר בהם הפחד, או יראת הכבוד מפניו. עיניהם היו גדולות כשל סוסים ואיבריהם מושלכים ברישול. הוא לא יכול היה לנחש אם זהו הסימן היחיד להיעלמותה של הידידות ואם יש באות זה כדי לחזק סברתו. לפתע כמו לא מצא מקום לגופו. הוא נדמה על עצמו כמגושם ומיותר.

אויר הערב היטיב לריאותיו. צעדיו היו כבדים כתמיד. הילדים שלחו בו מבטי הערצה והוא נבר בשערותיהם. ריחם היה רע אך חמים וקרוב. הסמטאות אינן משתנות ומבתי־הכנסת עלו מזמורי תהלים גרוניים שלאחר תפילת ערבית.

הוא למד כאן לאהוב את האנשים המטולאים. זה לקח זמן. הרבה זמן. הוא ידע לכבד את חייהם, את צערם, את היעדרה של האהבה, את חוסר העניין הממלא את יומם, את האדישות הממתינה להם בגופה של האשה, בפיות הילדים, בגופות המתים של האבות הזקנים. הוא ידע את תולדותיהם. הוא קרא להם בשמות פרטיים וכמו פתח את גופם לגלות את האסון הטמון בהם. הם היו מאושרים בדרך מוזרה משלהם. השירים היו מעטים, השפה מקולקלת, התאוות מאופקות, נוחות להסבר.

האפרוריות השרבית חסמה אותו והוא חיפש אחר פתחים ועובדה זו גרמה שייראה בעיני עצמו מגוחך מתמיד. פגש בשומר־החוק הצעיר שסבב את סיבובו ושאלו, איך זה, בחור? אמר לו זה, איזור נגוע. ליאון הומך, מה פירוש? אמר הצעיר, הם שולחים לכל הרוחות את כל העולם ולא איכפת להם כלום. נלווה אליו ליאון והיסה את קולו שביקש להצטווח, אתה שומר־חוק צעיר ומבקש לראות בכול פשע ולהאמין שמקצועך הוא החשוב והמועיל ביותר לחברה, לא טוען שאין זה כך – – אדרבא – בטח שאדרבא… נתבלבל, פשט זרועותיו לאחוז בצעיר שלפניו אך אמר, גם אני… נתאווה להזדמנות לחזור על סיפוריו, אלא שהוסיף, זו רק דרך מוזרה מצדם להשתעשע. יש’ך דרך משלך לקרוא לדברים בשמות, אמר הצעיר ומפנה מעליו.

לפתע נתחוור לו כי מעולם לא היה שייך לשכונות אלה, כי יחסי הפחד או האיבה, הם שהעניקו לו כאן במשך השנים מקום ארעי. עתה, משירד מכבודו, שוב לא נותר מי שייפתח לקראתו. אזניו החלו קולטות קללות קנטרניות שנשלחו בו, או בדיחות שנימת הגסות לא אופקה בהן. שיניים נחשפו לעומתו ואצבעות נשלפו באותות גנאי.

ליאון לא ויתר על הידידות. עוד ניסה לפגוש בהם, לפתוח בבדיחה, בשאלות על הילדים, על הפרנסה, על ראש הממשלה. נתאמץ שלא לשנות בחיוכיו ובקולו כדי לא להביאם במבוכה. ואז היה מי שהטיל בו אבן, אחר שלח בו אגרוף. הוא לא התגונן, אף לא איים להביא את האינצידנט לידיעת החוק. חייך בשפה שמוטה, ביקש הסבר, חבט כתפיים, אמר להעיר את הידידות בקללה.

באחת הסמטאות פגעה בו קבוצת צעירים וקינטרה אותו. ביקש להגן על כבודו, כדרכו, אלא שהפעם התנפלו עליו, שברו כמה מעצמותיו ואף איימו להורגו.

עליך לצאת מכאן, אמרה בקי וקינחה את דמו.

לצאת, שאל. שפתיו רחשו ולא הוציאו קולות.

תפתח חנות קטנה של טבק. אשלח לך חלק מן המשכורת שלי… איש לא יוותר לך כאן (אצבעותיה אחזו בפניו). הם ציפו לכך שנים רבות. אתה יודע זאת, לעזאזל, אתה יודע…

ליאון לא הבין את דבריה.

בלילות הבאים, בתוך הקדחת שטילטלה את גופו, נתוודע לבדידות שבמשך שנים כה רבות הוא הסתירה מתחת למלים אחריות וכד'. הוא היה קשוב אל תוכו. איבריו השבורים העלו בו הקלה בדרך שהוא נתקשה להסבירה, וכל הסבר היה מביאו אל הפתעת־אימה. לאחר זמן כה רב, הוא שינן לעצמו, שוב אין הוא מצווה על הסדר ועל המידות. רשאי הוא להיהפך לפורק עול מתון כמותם.

ביקש לאחוז בידיה של בקי ולומר לה דברים שלא אמר מעולם, להפתיעה, להפתיע את עצמו, אלא שאנשים זרים מילאו את הבית, שתו משקאות, רקדו, שרו שירים חדשים ואמרו מלים שהוא נתקשה להבינן. אמר לבוא בין הצעירים ולהכריז באזניהם כי ליאון תורג’מן גמר עם החוק והם רשאים לגלגל עמו הכל, לספר לו את הסודות ולא להוליכו שולל בכבוד מדומה שכיבדוהו עד עתה על מנת שיסיר עינו מן הפשעים הקטנים או הגדולים שבוצעו בסמטאות. ליאון תורג’מן פשט את המדים ופשט את עצמו. האם הם יבינו? לא תהא זו מלאכה קלה לשכנעם והוא ייטרד להעלות להם נימוקים שלא באו בפיו מזה שלושים שנה. פחד מן הלעג, מן הכשלון. הוא לא רשאי היה לוותר על הגאווה שהתאימה לגופו כאיבריו. ידע כי עליו לוותר ולא ידע כיצד מוותרים ואין הולכים לאיבוד. לו היה קורע בסכין את אחד הגרונות היו הכל מבינים ומקבלים אותו אל עדתם כאחד אובד.

רעיונות טירוף אלה הזרימו בו דם חדש. הוא כמו ניעור לאפשרות להיהפך לאחר. נסתחרר מן ההזדמנות לצאת נגד החוק ושומריו, לשחק משחקים אסורים שעה שכל הכללים והסודות ידועים לו ואינו יכול אלא לנצח. יצא אל הסמטאות וסובב ברחובות השוק ולתדהמתו לא מצא מלים לקדם בהן את מודעיו. הכל איבד את ממדיו האמיתיים ונתדהה כאנשים על רציף רכבת מתרחק. לאחר כמה ימים סגור היה בתוך עצמו כשקט. מכאן ולהבא ציפה לאותה התבקעות שתחזירו, שונה־דמות, אל הסובב אותו.

נתלה בפניה של בקי והביט בהם שעה ארוכה. היא לא מיחתה וחשה באצבעות החזקות המצלקות את פניה. הוא גילה בהם את תחילת ההתנוולות. האבקות לא הצליחו למחות את הזמן העובר בה. אמר לה כי החליט להיהפך למתווך קרקעות. הוא שידע את החוק ייטיב להוליכו שולל לטובת הלקוחות שוודאי יתרבו וילכו. כך, ביום מן הימים, יעלה בידם לעקור מן השכונה המחורבנת הזאת אל השכונות החדשות, לשנות את הרהיטים, להחליף את הבגדים, להחליף את שמם…

בקי אמרה, אתה שיכור כמו שלא היית אף פעם אחרת בחייך.

הוא תקע את פיו אל תוך פניה וחשף את מלוא שיניו הצהובות והשיעול אחז בגרונו כאויב. היא נרתעה ממנו אחוזת עווית. פיו יבש. הביטה בו וראתה שגופו הצטנם, כמו נתון היה בבעירה מתמדת, אך על פניו מונח היה חיוך טוב. אמרה לאחוז בכף ידו, אלא שאז עלו שריקות הבחורים והיא ירדה אל גופות הגברים שחיכו לה.

הרגשת רווחה מזעזעת עלתה מתוכו והוא הביט בה לא בבהלה על אף שהוא הכירה זה עתה לראשונה. חש שאיבריו מחליפים תאיהם במהירות איומה ותהליכיו הסמויים של הגוף נפרשים אל האור כתמונת רנטגן.

ליאון תורג’מן שב לחדרו וישב למול תעודות ההצטיינות שיבשו לפתע כזרי פרחים.

הבוקר נפרדתי מאמי ואמרתי לה, את נראית טוב יותר. האם יכולתי לנחש שזו תהיה השיחה האחרונה בינינו. שכך נסיים את כל המלים. בצהרים הזעיקו אותי אל הגוויה. את עיניה לא ראיתי עוד. היו לה עיניים שקופות כשאמרתי את נראית טוב יותר. (טוב יותר, ממה?) אני עמדתי בהן כמו ולד ברחם רירי. יכולתי לומר דברים מדויקים יותר לו ידעתי שזו שיחתנו האחרונה. אמרתי לאבי, שכבר היה לבוש בשחורים מגוהצים, אמא נראית טוב יותר מתמיד והוא אישר את הדבר ללא פליאה, ללא ריטון. לא חשד שמבקש אני להוליכו (להוליך עצמי) שולל. האם הוא ליגלג עלי? נדמה היה שאף זו דרך נאותה לנחמו. באותו ערב ידעתי כי שיחתי האחרונה עם אמי היתה המיותרת ביותר והטפשית ביותר שבחיי. מוטב היה לו הגשתי לה תרופה. אפשר שהיה בידי להצילה. לאחרונה, בחיפושי אחר עבודה, לא עקבתי אחר תרופותיה הרבות. עלול הייתי להרעילה. פגשתי שם אנשים רבים. אבא הציגני בפניהם ונזדקף. קרובים וקרובים־רחוקים ורחוקים־רחוקים. התפאר בי בקול חזק ושח להם שהוטלה עלי עבודה חשובה (מכדי לגלותה) ואחר חש עצמו נבוך וצפוד ומכוער כמעט. הכל אמרו לו, אמא אשה יקרה היתה והוא לא ויתר על הרעד עד שכתפיו נשברו ונתאחו כמין צפור־צעצוע. אני לחצתי ידיים יותר מבכל חיי. קרות, מלאות השתתפות בצער, טפשיות. בערב, בחדר הריק, שהפך עלי לפתע אולם, רציתי להיזכר באמא כשאני עוד ילד. תמיד כשרציתי בזאת היו עולות תמונות מליאות גשם. את אמי אבדתי, עכשיו יכול אני להכריז, בלוא שהיא תדע על כך. אבא אינו מבין הכרזה זו ומוחה על מבחר המלים ואני עייף מכדי לשכנעו, אם כי יפה לעשות זאת בשעה נמוכה זו שעל גבי הרצפה. לסוף אמרתי לאבי שכתפיו נשברו ולעולם שוב לא יוכל להתעופף מכאן. מוזר, אני אומר את הדברים והם נדמים להרבה יותר עצובים משהם באמת. מי אשם בדבר?

התשובות באות רק לאחר שבוע, הוא אמר.

אני הבטתי בו לראשונה בחיי כבקוסם גדול היודע הכל.

איני זוכר אם אמא נתבשרה לפני מותה בשליחות שקיבלתי על עצמי. איני יודע אם שמחה היתה לעבודה הנפלאה שהוטלה עלי. הייתי מחליק על פניה הרופסים בסמים שפיטמו את גופה ולוחש לה את המקצועות שנתאוויתי לעסוק בהם כמי שמעלה חלומות שלעולם לא יחלום. הייתי ילד לא לא־מוכשר, משום כך אי־היקלטותי בעבודות הרבות שנפניתי אליהן עורר דאגה בלבה. אני לא יכולתי אלא לשמוח לעובדה שעדיין לא נקבעה דרכי למשך כל חיי, אם כי לא אחת, בעיקר לאחר שירותי הצבאי, נתגנבה אף על לבי אותה דאגה שהקדירה את מראיה של אמה. אף אז הייתי פוטר עצמי בשנינה ואבא היה מכריז על אמונתו המליאה בכשרוני.

בימים שאצבעותיה עוד רקמו ציפות ומפיות לחלות־של־שבת, בחוטי תכלת וזהב, היתה מכסה אותי בעיניה ואומרת מלים שאיש לא ידע לאומרן כמותה. באותו בוקר שאמרתי לאמי, את נראית טוב יותר, אמרתי, נזדמנה לי מודעה בעתון. תכונותי כתכונות המבוקשות מן המועמד. וודאי לי שאקבל את התפקיד. אין כל סיבה שלא אצטיין בו. יכול הייתי להיות גאה באמירה זו שהיתה בה תודעה עצמית מפתיעה. אמא לא שינתה את פניה. אמא לא שינתה את פניה עוד לעולם. יכולתי לספר לה פרטים נוספים על המודעה הקטנה שפורסמה במדור שונות והייתי גורם לה לשיחה האחרונה להיות החשובה שבשיחות חיינו, אלא שהמוות כבר עמד מכל נקבוביותיה וחסמה בפני ואני דימיתי לראותה כאשה שנתאבקה בתכשירי יופי. היא נראתה טוב יותר מבכל פעם אחרת.

התבוננתי בתמונת פניו של האיש שצוויתי לעקוב אחריו. אבא הביט בפרופיל פני. גיליתי שאבא החליף את פניו והפך להיות זקן בהתאם לגילו ולצערו. הוא הביט בפני וניחש את מחשבותי ונשען על מקל אביו שהיה טמון בתחפושת הפורים שלי. מכאן ואילך נכנס אבא לכת האלמנים הזקנים ההולכים אל המוות באותה תחושת הקלה כאל בית השימוש. הייתי גונבו בעיני ואומר לעצמי, איפה הלך אבי החזק, איפה הלך אבי הגדול.

שבוע ימים הבטנו זה בפני זה. כמה יכולים לספר פניו השותקים של אדם מעל גבי נייר מבריק. ניחשתי את חייו ואת מעשיו על אף שלא נרמזתי בהם כלל. הבוס, אמר, למד את פניו ואני ירדתי אל תוכם כמי שיורד אל מערה שרק השתהות ממושכת פוקחת את עיניך אל כל הצפון בה. כמה שתיקתו של האיש סיפרה לי ואני חשפתי את המתקמץ בשפתיו והמתכווץ בעפעפי העינים הקטנות. מצחו היה פרוץ לפני כגוויה שלאחר המוות ואני מיציתי את כל מחשבותיו האפילות. בסופו של אותו שבוע גיליתי נקודת־חן מעל לגבי עינו הימנית שנתחמקה ממני במשך שעות רבות. אז ידעתי, מיפגש חי עם קרבני לא יהיה בו כדי להפתיעני כלל. אפגוש בו כאדם שפשטו את עורו ואת שקריו. אשב למולו ואכלא אותו במבטי.

אבא אמר לי, אתה משתעשע.

אני אמרתי לאבא, אתה מצחיק. יש משהו חשוב מזה?

אבא הכין ארוחות. אני כיבסתי את בגדינו. אבא החל מקטע את מודעות־ההשתתפות־בצער מן העתונים ומדביקן באחת ממחברותי הישנות ואני השבתי בגלויות תודה לרחוקים שלא עלו אלינו. עיסוק זה הביא לרגיעה לא־מעטה בינינו.

פיזרתי את תמונותיו של האיש שאת שמו לא ידעתי בכל החדרים. פגעתי בו עם כל הזזת ראש. פני עמדו בפניו וכולי בכולו. הוא מילא את הבית כריח פשתן התכריכים של אמא שלא הוברח בבשמיהן של כל הנשים שבאו לנחמנו. לאחר כמה ימים שוחחנו עליו כעל אחד מידידי הבית. ידענו לקרוא לבני משפחתו ולהכריז על דאגותיו. באחד הערבים אמרתי לעצמי, כך למדתי את פניה של אמי שמתה. עכשיו אני מכיל אותם בקרבי כמו חמצן בדמי. הנה מדוע השתיקות הארוכות בינינו, בערבי החורף, לא היו מביכות. ניטענו זה מזה כמצבורים של חשמל. אבא טוען שמחשבה זו היא נכונה והוא מעיד כי אמא קיימת למענו כבחייה ואין בעובדת מותה אלא לשנות פרט פורמאלי בביוגרפיה החברתית שלה. אז שאלתיו אם אין בדעתו לשוב ולשאת אשה שתכין את ארוחותיו ותכבס את בגדיו, והוא השיבנו בשלילה כמי שמוותר על עצמו.

דימיתי בנעורי לראות את העומד בינינו כבדידות, עתה יודע אני שלא היו שעות יפות לכולנו מאותן שעות שנשתקפנו זה בתוך זה. אמנם היינו עצובים, אך רק עתה מתחוור לי שלא היתה זו אלא התואנה היפה ביותר כדי לא לוותר על השעות הללו.

תחילה לא גיליתי קווי־ייחוד בפניו של בעל־התמונה עד שתמהתי באזניו של הבוס על הצורך לעקוב אחר פרצוף סתמי ממין זה. הוא הזהירנו מחולשת דעת זו. לסוף, גיליתי בדיוקן האפור את האשמה הגדולה שאם כי לא ידעתי עדיין לקרוא בשמה, הנה נתנה היא טעם להתעניינותי העצומה בתווי פניו ובגורל האנשים הנתונים בסכנה. ידעתי כי שליחותי היא לגלות את מלוא אשמתו, כי איני מקבל את משכורתי אלא כדי להרשיעו ועם ניסוח סעיפי האישום להביאו בפני השופט שיחרוץ את דינו לחובה.

הכרה זו מצאה את ראשית סימוכיה באפו התפוח, בנקבים שבלחייו ובברק אישוניו שלא יכלו להתפרש אלא כאותות זדוניים. עלי להודות כי עד שבאתי אל מחשבה זו עברו עלי השעות הקשות ביותר של חיי. לתדהמתי התחלתי מחבבו. אבי אמר, לאחר שבוע יתבהרו מחשבותיך. ואני אמרתי לאבי, הוא פרצוף סימפאטי. מעולם לא שנאתי אדם. אבי אמר לי, אינך מתבקש לשונאו אלא להרשיעו. אתה אדם טוב, אין כל צורך שתהפוך לאיש רע. נתקשיתי לסמוך על הבטחה זו. גיליתי במורד מצחו ובתנוחת אוזניו עדינות גברית שהזכירה לי כמה מידידי המעטים. על אף שפתיו החתומות נמצא לי בהן חיוך מרומז עד שביקשתי להניח עליו את שתי ידי. או־אז היה עלי לשנן לעצמי כי תכונתו המהותית של העוקב־הנבון היא החשדנות. הטלת הספק היא ראשית הדרך לגילויו של האשם. משמילאה אותי ההכרה שאין בעל התמונה מבקש אלא להוליך אותי שולל נפתח הפתח אל השנאה. אותו ערב לא יכולתי שלא להשתעשע למחשבה שאני משתנה, שאני הוא השליט בתכונותי, שבכוחי לעשות את עצמי בדרך שתפתיע את מכרי. אין כל בטחון שתהליך זה היה מפתיע את אמי. איני מבקש אלא להצטיין, שהרי אסור לי לאבד את האימון שרכשתי עם קבלת השליחות. איני יכול לעשות עתה כל שעולה בדעתי, אלא כל שניתן לצפות ממני כמוכשר שבין העוקבים. דומה שעלי לוותר על חולשותי ולהיתאם אל המסגרת שהותוותה לפני, וזו הועמדה סביבי בדייקנות מדהימה על־ידי הבוס שעיניו היו סמויות כמעט מאחורי זגוגיות עבות וכהות.

כל זאת הכרזתי באזני מינה שהופיעה בסוף אותו שבוע. היא (כמו) בדקה את המלים באצבעותיה הארוכות וציינה בסיפוק כי כושר ניסוחי משתפר לאין־ ערוך. היא צחקה את הצחוק המוציא תמיד את כל גופי לקראתה ואני הייתי המאושר בגברים העומדים לשאת את מינה לאשה ולהעמיד מתוכה שני בנים לעולם. אף אני נתתי לבי כי עיני מיטיבות להביט ומגלות בשיגרה ייחודים מפתיעים. הבטה חדשה זוֹ היה בה כדי לסחרר את ראשי. ברגעים אלה דומה שעמדתי מחדש על העולם. דומה שעמדתי על עולם חדש. אלמלא מינה שנכנעה לכל תאוותי הייתי נתקף בחולשת ההפתעה שכה יראתי ממנה.

בעיני, שהתאימו עצמן לתפקידו־של־עוקב, גיליתי את אבא שאיבריו רפו. הכל עובר דרכו ומפוררו כאבן־חול והרהיטים העתיקים שוב לא הסתירו את מחילות התולעים שבתוכם. מינה אמרה שעלי לשמור על עיני. היא שיננה אמת זו לאחר נישואינו כמי שמכריזה על אהבתה. אחר באו הילדים ואמרו לאבא שישמור על עיניו. או־אז הבחנתי בזרימת הצבעים הסמויה, בהתפרטות המתמדת של אלפי בני־גוונים ובמיליוני פירורי אור. עם עינים כאלה אתה רשאי להיות משורר, או מחבר של כתב האשמה המדויק ביותר. כך רואות החיות את הסכנה הקריבה אליהן, אמרתי. מינה הרצינה ואמרה, שאל לי להשתמש במשפטים שאיש מלבדי אינו מבינם. כך מאבדים אנשים את האימון אפשר לתת בהם. מינה צדקה. קבעתי בלבי לדבר במלים הנכונות ביותר וההכרחיות ביותר, שאז לא אתבלבל ואעורר יראת כבוד אל ההגיון העומד בכל מעשי. מינה ידעה שלא לבזבז את לשונה. ואני, עם עיני, עשיתי הכל כדי ללכת בדרכה ולצד גופה.

אני שיניתי את מינה מדי שבוע. כמה מיני מינה יש לי. המון. לא היא האשמה בדבר. אף לא העמדתיה על כך. לומר לה, אני אוהב אותך משמעו היה לעצור בהתפרטויותיה. לאחר תקופה מסוימת לא יכולתי לומר לה דברים אלא לגשש על בשרה כחשוּך־אור.

בחום הקיץ הנורא הזה היו פניו רוקדים אך הוא לא יכול היה להתחמק ממני. זו השנה החמישית שאנו יושבים כאן, בבית קפה קטן זה, איש בפינתו, ומביטים זה בזה. בשנים הקודמות לא רקדו פניו בחום, או, אולי, לא גיליתי ריקוד זה; עתה יכול אני אף להבחין במחזור דמו. אם אומר, אני שונא את הברנש הקטן הזה, שאיש מבאי בית־הקפה אינו חושד בו, לא אמרתי אלא ששליחותי סופה להצליח, ואם איעזר בחוות דעתו של הבוס ההולך ונסמא מאחורי זגוגיות משקפיו, הרי שתוך זמן קצר אצליח להעמיד לרשות הממונים את הנתונים ההכרחיים למשפטו. מפינתי הייתי טווה את כליאתו ומתמלא חירות שלא הכרתיה מעולם. לגמתי מן הקפה־בשמנת. ידעתי כמה איש זה תלוי בי. מוזר שלא באתי במבוכה עם הכרה זו. לגמתי תה־בחלב ואמרתי לעצמי, ראה, אין הוא יכול להסתיר מפניך דבר. לעזאזל, זה משהו. הכלבים המתולתלים עברו בינינו ואנו הנחנו ידיים על אותן פרוות.

אמא שמתה פינתה בי מקומה לברנש העומד למות. היא היתה עולה בי עם ידיה הקטנות והיתה מבריקה יותר מבכל פעם אחרת בילדותי. אבא נשאר לחיות בדירה הגדולה על קיצבה ממשלתית. אני הרביתי לשתות קפה בחמש השנים האחרונות ומוחי נצטלל נורא. בלילות רשמתי ביומני את פניו של האיש, את הליכותיו ואת בגדיו. היומנים נתערמו זה מעל זה ואני ציפיתי לעונת הסיכום שבוא תבוא. או־אז אביא אל הבוס את ספר־האשמה שאינו ניתן להיסתר אף על־ידי המושחת־או־המוכשר שבפרקליטים. כתיבה זו בשעת לילה מאוחרת, כשמינה וילדי האחד שולחים בי את נשימותיהם הישנות, היתה מתסיסה בי הרגשת אדנות שלא האמנתי מעולם כי היא מצויה בי. הדו"חות היומיים לממונים היו מדויקים ודומני אף מועילים.

אהבה מוזרה היתה לו לברנש הקטן לעניבות וכבר מניתי עשרות, מהן עשויות בד, מהן עשויות רפייה, או נייר משוח שעווה. עניבות צבעוניות, עניבות הנושאות תדפיסי נופים, או אף כתובות בלשונות זרות. אהבה תמהונית זו קיבלה את מלוא משמעותה על רקע שתי חליפות בלויות־כמעט שלא סרו מעל גופו. לאחר זמן גיליתי את אהבתו השנייה – נעליים בצבעים שונים. מהן רכוסות ומהן מכופתרות. עשויות עור, בד או פלסטיק. מקצתן מחודדות חרטום, ורובן מוגבהות עקב. הממונים הינחוני להעניק לפרטים אלה תשומת לב רבה ולגלות את סיבת השתנותן, או את חוקיות התחלפותן.

אז באה עונת השיגרה שמפניה כה הוזהרתי, שהרי באדישות מתקפלות כל אותות הבלייה של הכשלונות. ידענו כי צפייה מתמדת במטרה שאינה מרבה להתנועע מביאה לגיבושם של הרגלים מסוכנים ביותר לעוקב והיה עלינו לקדם עונה זו, שהיה בה כדי להרוס את כל הישגי שכבר זכו להערכה לא־מעטה. צלצולי הכנסיה הרוסית, או כותרות העתונים שהזהירו מפני שואה גרעינית, לא שינו את פני באי בית־הקפה. רקדניותיו המחוקות כמעט של דֶגא המשיכו להשתחוות מעל הקיר ונערת השירות פתרה תשבצים. בסוף אותו חודש, בשעת קבלת המשכורת, הופיעו רמזי־כאב בגבי ואני, מופתע עד לכלל שמחה מטורפת, ניסיתי להקשיב למשק החדש שאחז בריאתי השמאלית. מכאן ולהבא הייתי שב אל כאבי זה כאל התפכחות.

באחד הבקרים הצוננים של נובמבר שתינו קפה בהרבה חלב ואכלנו לחמניות חמות ומתוקות המנוקדות בכמון ריחני. הוא לא ניסה עוד להתחמק מעיני, כשם שהעז לא־אחת בשנות העיקוב הראשונות. הוא היה מאושר. לא יכולתי למצוא את מקורה של הווייה זו והייתי המום עד לעורר רחמים. נכון הוא שהלחמניות והשמנת בקפה היו טעימות מתמיד והזכירו לשנינו את הנופים המוארים שבילינו בהם בקיץ האחרון, אך לא יכולתי להשלות עצמי שהברנש הקטן מסוגל לגלות בטעמים קטנים אלה הנאה כה גדולה. אז אף הרהרתי, לעזאזל, אין הוא מפחד מפני.

עתה צריך הייתי להילחם על משרתי ולהבטיח בכל המלים המדויקות שנמצאו בי כי לא אתרשל יותר בשליחותי (וכי מעולם לא עשיתי זאת) ואל להם להוציא את המקרה הנידון מרשותי. נלחמתי על זכותי להאשימו ולהביא את כל השנים הללו לכלל סיום הולם את כבודי ואת תקוותיה של מינה. לא הטלנו ספק כי הצלחתי הראשונה הזאת סופה להעלותני בדרגות המקצועיות הרצויות, לקדם את מעמדי הכלכלי והיערכותי הציבורית. מינה לא הסתירה את התרגשותה בפני סיכויים אלה ושני הילדים לא פסקו מלראות בי את האדם החשוב ביותר בעולם. אבי אמר לי, בהתפעלות שהביאתהו עד לדמעות, כי מעולם לא נראיתי טוב יותר וכי הוא תמיד ידע שאגיע לאן שהגעתי ולאן עתיד אני להגיע. אבי, בדמעותיו, היה כה זקן עד שלא יכולתי לכעוס או לשמוח על הכרזותיו. הוא סיפר, בהרגשת הקלה שלא ידעתי לפרשה, כי לאחרונה שוב אינו מדבר עם אמא.

בלילות הגברתי את קצב כתיבת יומני והסקת המסקנות. מלחמותי עם הבוס נתרבו ולי לא נותרו נימוקים כדי להצדיק את המשכת פעולתי. ומשהיבטתי בעיניו של הברנש הקטן, ואז ישבנו כמעט סמוכים זה לזה באולם הקטן (בגן כבר ירדו גשמים), גיליתי בהן סיפוק לגלגני.

באותו ערב אמרתי למינה, מוזר אך נדמה לי שאני שוכח את מטרת תפקידי. היא צחקה לדברי כלבדיחה ואני נצרבתי לצחוקה זה. היא שיננה לי כל אותו ערב את מהות אשמותיו של האיש, את דרך פעולתי עד הנה ואת הצורך לכתוב בסוף־שבוע־זה את כתב האישום שהרי היומנים כבר מלאים את הארון. היא הבטיחה לעזור לי בכול ולא לבלבל אותי יותר באהבתה.

בחצות אמרתי למינה, בואי נצא. היא הביטה בי כבחיה זרה, שהרי מאז נישואינו לא הזמנתיה לצאת בחצות. היא נתחמקה בהזכירה את הילדים הישנים. אמרתי למינה, אבא ישמור עליהם. היא אחזה בידי ואמרה, הם שומרים על אבא.

הרחוב היה שקט ומבריק בגשם. גופה הרך הלך לצדי. לאור הפנסים הלבנים ראיתי את מיתווה פניה שהיה הערב יפה וריחני. שפתיה הכהות נפשקו מדי פעם כמו אמרה דברים או מילאה עצמה באויר הצונן. שערה השמוט האריך את פניה. זמן רב כל כך שלא הסתכלתי בה. אמנם, מדי פעם הבחנתי כי צבעים עוברים בשערותיה המשנות מדי פעם את תנוחתן. באחד הימים אף שינתה את צבע ציפורני רגליה, אך לא ידעתי לייחס לתמורות אלה חשיבות כשם שמינה לא ניסתה לפרש את מעברי לסיגריות זולות יותר. ייסרתי עצמי כי צריך הייתי להניח הכל ולצאת עמה לטיול ממושך, להוליכה בעקבות נסיעותיו של הברנש הקטן, שניסה לצאת אל נופי הארץ השונים, אך לא הצליח מעולם להתחמק בתוך היופי שהיה חוסם את עיני וגרוני.

גשם דק ירד. גשם ירושלמי דק וקפוא־כמעט.

התחלתי, מינה אני אוהב אותך, אך היא עיכבה בעדי ופניה נסגרו על פני. היא שאלה, מה מעיק עליך ואני לא ביקשתי להתחמק מתשובות. לפתע מצאנו זמן לשאלות ותשובות. ישבנו על ספסל רטוב. מינה ביקשה שאזדרז. אולי אבא נתעורר וזקוק לתרופות. גופה היה רך ודבריה היו קשים.

אמרתי למינה, כי יש בה דבר־מה שהיה מצוי אף באמי וידעתי שאין בדברי כל אמת. אחר הוספתי דברים על מזג האויר, על הכאב הרופס בגבי שסופו לגבור באחד הימים עד שיהיה הכרח לעקור את ריאתי.

היא נתקשתה להבין מדוע אני נזקק להקדמה כה ארוכה להכרזה שנראתה בעיני כה חשובה עד ליציאה־אל־החוץ במזג האויר שהחל סוער. אמרתי למינה, שזה טפשי, שיכולתי לומר לה הכל בבית, במיטה.

לא איכפת לך שהילדים ישמעו?

בטח שלא איכפת לי שהילדים ישמעו.

במיטה אמרתי למינה, לאחרונה נדמה לי, מותק, כי הוא עוקב אחרי. כי הוא נצטווה לעקוב אחרי על־ידי אותו משרד.

מינה אמרה, אתה מטורף. עליך לצאת לנופש ממושך.

אחזתי בשדיה החמים ולחשתי, אף הוא כותב וודאי את יומניו ושולח דו"חות על דרכי התנהגותי.

מינה נשתחררה מכל אצבעותי ואמרה, אבל מדוע? אתה אינך אשם.

וודאי שלא. מה לך סיבה טובה מזו.

כמה אתה טפש וזאת עליך לגלות לי בחצות.

ידעתי שמינה לא תבין לדברי. היא כה צחקה עד שנתעורר אבי ואמר, שחקו בשקט, ילדים. אתה תעוררו את הילדים. אז, לראשונה, גיליתי בעיניו של הברנש הקטן את השנאה אלי. אז התחלתי להשקיע מאמצים גדולים יותר בפיענוח התנהגויותיו על מנת להקדימו במסירת כתב־האישום. מלחמתי בו, שלקתה לאחרונה באדישות־מה, למרות הכאב שנתעצם, הפכה, לתדהמתי, להתגוננות עצמית מלווה פחדים. עתה שוב לא ידעתי בביטחה אם אני כולאו בעיקובי, או הברנש הקטן כולא אותי בשנאתו. לא יכולתי לפרש לעצמי מדוע אין הוא נמלט מפני, או מדוע אין הוא ניגש אלי ומביך אותי בשאלותיו או בהצעת סיגריה. או־אז הייתי מזדקף ומוותר על כל אותן שנים ומגלה לו את אסונו ומוצא בו את האדם היחיד שיכול להבין למצוקתי. מיפגש ממין זה יכול היה להקנות לי את ידידי־הטוב־שבחיי, או להביא אותי לכלל טירוף. לא חסתי עתה להוקיעו כמושחת שביצורים. שוב לא טרחתי לאמת את כל קביעותי, אלא להגיסן ולנסחן במלים הבוטות ביותר ובסגנון המדויק ביותר שטיפחתי. מינה שהציצה ברשימות הסיכום אמרה, אתה מתעב אותו. אין צורך להכריז על כך. היא ניסחה מספר קטעים מחדש והביאה בהם שקט רשמי. על גבי היא הניחה בקבוקים חמים ואת הילדים היא שלחה אל אמה שבעיר האחרת.

משהבוס שאל לחיוורון פני אמרתי לו, אבי מת. הוא תמה שלא קרא על כך בעתונים, שאחרת היה טורח לנחם אותי ולהשתתף בצערי. אני הבטחתיו כי ביקשנו לקיים קבורה משפחתית שקטה כדי להימנע מכל צער מיותר. הבוס (אמר שהוא מבין אותי יפה, שאף הוא היה נוהג כך לגבי אביו לו הכירו) העניק לי שבוע חופש. שבוע זה חייב היה להיות תקופת־סיכום לכל הפרטים שמיציתי ממיפגשי ומעיקובי. אבי אז רק חלה, אלא שידענו כי מותו קרוב. הוא לא יצא מחדרו ולא היתה כל סיבה שהשקר יבוא ברבים. אבי לא רגז על דברי לבוס. משסיפרתי לו על כך, נראה היה לו כי אני מתחיל לטפח בי את התכונות הרצויות לעוקב מוכשר המבקש לעלות בדרגות המקצועיות. לא אדע אם הבטתי אז באבי בעיניים שבהכרת תודה, או בעינים כעוסות. לא יכולתי להבין מדוע אין אבי מופתע מהתנהגות בנו. מינה אמרה, אין מה להיות מופתע. אתה שכזה. בערבים הוא קרא בדו"חות ואף הציע מספר הצעות שהפתיעוני בצלילותן.

לאחר החגים שינו בבית הקפה את צבעי הסיד והעלו ריפוד חדש ועליז על המושבים. נדמה היה בעיני כי מתרבים כאן הלקוחות ובעלי הבית החדשים מביטים עלינו בעין רעה. אפשר שהזכרנו להם את הבעלים הקודמים, או אפשר שבגדינו היו מרופטים מדי. שערו של הברנש הקטן החל מאפיר ומתמרט ופניו בישרו את השנים החולפות. נערת השירות החדשה לא מיהרה למלא את בקשותינו והקפה היה פושר ותפל. לא נקראנו אל הטלפונים שיועדו לנו והכלבים המתולתלים לא הותרו לגשת אלינו. יכולתי, אמנם, לסור אל בעל המקום הקרח ולהעמידו על מלוא חשיבותי ולאלצו לסייעני בשם החוק, מעשה ממין זה אף היה משעשעני לא מעט ומשיב לי את כבודי, אך מן הנמנע היה לעשות פומבי לשליחותי. עם זאת ידעתי כי לא נותרו לי אלא ימים ספורים ושליחותי הראשונה תסתיים.

אתה מוציאו להורג, אמר לי אבי.

אתה עם ההומור שלך, אמרתי לאבי. משיצאה מינה את החדר הוספתי, היתה זו הפעם הראשונה בחיי שהוטל עלי לגרום לדבר־מה.

כולנו הולכים כך שולל.

ביקשתי למחות על דבריו והוא נתחזק ואמר, ואתה מסוחרר מן האחריות. קולו היה רחוק כמו לא מן העולם הזה.

מה זאת אחריות? ומה אעשה משיוצא להורג?

כל אותו ערב השקיתי את אבי בתרופות. גופו התמעט והוקל כגופו של ילד. אמא היתה עד שעתה האחרונה כבדה ומליאה ואמיתית יותר. זקני שלא גולח העניק לי סבר מבוגר ומבהיל.

מינה החלה מדפיסה את כתב האשמה במכונת כתיבה. הילדים שלחו גלויות מצוירות. בעיר נתרבו התיירים ותזמורת הנוער העירונית ניגנה בגנים הציבוריים. הכל החלו מכינים עצמם ליום העצמאות שיהיה הפעם מלא בלונים צבעוניים וסרטים של־כחול־לבן.

כבר ניתלו דגלים על עמודי החשמל. כבר נמתחו פיסות נייר צבעוניות בזיגזגים מעל לרחובות. גאוה לאומית עמדה כדם בפניהם של העוברים ושבים. אז ירד הברנש הקטן, שנתהדר היום בלבושו מתמיד, מן המדרכה ונדרס. לעולם לא אדע אם היתה זו תוצאה של חוסר זהירות שאנו כה מצווים להילחם נגדה, או ביצועו של צוו בית־הדין. אמנם, מחשבה אחרונה זו היה בה כדי להפוך את הממונים עלי כאחראים אף על הכח המבצע ואני נתקשיתי מאוד במציאת סימוכין לדבר.

מינה אמרה, מדוע לא לראות בזאת סוף באנאלי כמו בסרט גרוע, או בסיפור שלא נמצא לו פתרון. לא יכולתי להסתייג מהנחתה. הוא נמחץ למוות ואני ראיתי את מעיו.

שאלתי את מינה, מי מהתל במי? והיא לא הבינה אל שאלתי וארזה את מזוודותינו. ואולי הבינה ואני לא הבנתי את תשובתה, לך תתקלח, חם היום.

שקעתי באמבטית קצף ריחנית והכאב ששב ונעור בגבי הועם כאור שנותנים עליו אהיל. הברנש הקטן היה עתה זערורי ורחוק כבתמונות־מחזור של בית־ספר. באֵד, שנצטבר בחלל, עמד גופה האדום. אמרה, ניסע אל הילדים ונבלה יחד את יום העצמאות על שפת הים.

רק למחרת נפתחה רחל הורן אל הנוף כמי שהוצנח אל ארץ קסמים. סרבה להילוות אל הטיולים המאורגנים של הפנסיון ויצאה יחידה אל חורשות האורנים הדקים. כאן, לראשונה בחייה, מלאה עד לשכרון בריח המחטים הירוקים או בשלכת המחטים שפרשה לרגליה שטיח רקוב, עמוק וחום. ההשתהות בתוך הדממה כשעיניה מוצפות בכחול ובירוק מילאה אותה בבדידות צבעונית שהיא לא ידעה על קיומה מעולם. לאחר ימים מספר כבר הבחינה בקשת הגוונים המתפרטים בצבעי הכחול והירוק שבחורשות. חשבה, כמה החורשות צבעוניות ועליזות ואיש אינו יודע.

לפקיד הקבלה אמרה, מזג האויר מבשר עונה טובה.

אמר הפקיד, כן, מזג האויר מבשר וכו'.

אני מצפה להרבה מעונה זו.

אם אני מבין את גברתי…

אתה רשאי לומר, הכל מצפים להרבה מעונה זו. זה מספיק בהחלט.

אמר הפקיד, ללא חיוך, הכל מצפים להרבה מעונה זו, גברתי.

שלפה סיגריה והפקיד הגיש לה אש. לא הבינה מדוע על הפקיד פנים עצובים ומדוע נוטה הוא לקרוע אותם מעליו. מה היו נעשות עיניו לו סיפרה לו על בריחתה, על נסיעת־חמש־שעות ברכבת, על הבחילה. פקידי הקבלה אינם יצורים רומאנטיים. אין הם מצווים אלא להניע ראשם בהבנה מדומה, על מנת להקל על פטפטנותם של הטרחנים, או על הנשים שבורות הלב הממלאות את הפנסיונים המרוחקים.

משהוגש לה קפה, מילאה עצמה בריח התוסס והביטה באנשים ששתו (האם מילאו עצמם בריח התוסס?) קפה. העייפות (או הבחילה) שליוותה אותה בכל הדרך הארוכה מירושלים עד הנה לא פגה. האיש עוד עמד בה ולא הוא היה אשם בדבר.

באי הפנסיון לא סלחו לטיוליה ולהתעלמותה המודעת מחברתם. הרינון היה בן לוויתו הטבעי של התיעוב שעלה בהם אל אשה זו שמדי יום הופיעה בבגדים חדשים אותם קנתה בכפרי הסביבה. דומה שביקשה להדמות אל תושבי האיזור בסנדליה כבפריפות צוארה. האורחים, ששמרו בקפדנות הראויה לתשומת לב, על הגינונים העירוניים ועל נימוסי־הבית והמשפחה שהביאו עמם, כמו הושפלו על ידי ירידתה של האורחת אל בני המקום. הם נתנו יפה את דעתם על חילופי קולותיה ועל תנועותיה שרפו. גופה הוקל ונתעלז. הם לא יכלו שלא לפרש מעברים אלה אלא כנפילתה המוסרית של האורחת שיש לתת עליה את הדעת ולתבוע את סילוקה מן המקום המכובד הזה. הנשים הכבדות והחיוורות הבחינו בהיתחלף גון פניה אל גוונים שיזפניים. מחשופי שמלותיה עמקו ואף שמעוה באחד הלילות שרה בחדרה. עם זאת, דומה שאורחי הפנסיון היו אסירי תודה על שהפכה מוקד־רכילות־מעורר־עניין ההכרחי באוירה הקיצית של בטלה אדישה.

התעייה בשדות העומדים במלוא פריחתם היתה רווית פעילות. ילדים שכבר הכירוה שלחו לה מרחוק מטפחות לבנות והיא שלחה להם צעיפים ירקרקים שלצוארה. היא צחקה. צחוק שלא יצא מעולם מגרונה. הם לא שמעוה. אף הם צחקו. היא ניחשה את צחוקם.

מתי יורדים כאן הגשמים הראשונים, שאלה את פקיד הקבלה.

הפקיד השיבה, אך היא כבר לא עמדה לצדו.

רחל הורן, שחייתה לעצמה, ללא נגיעה באחרים, בהתעלמה מכל הסובבים אותה אף בשעות האוכל, או בערבי הריקודים, לא נתנה דעתה על יחסה של חברת האורחים אליה. אמנם, גילתה רמזי סלידה בהתנהגויותיהן של הנשים אלא שהיא לא טרחה כלל לתרצם. באחד הימים (ולא נמצא לה אירוע שגרם לדבר) כמו גילתה את תיעובם השטני של האורחים מפני קיומה. היא לא יכולה היתה שלא למצות בהנאה את הגילוי החדש הזה. עתה הופיעה בה בדידות שלא היתה מצופה. היות לבד בתוך פנסיון מלא אורחים.

ההתרחקות מן הציבור הרעשני והפטפטני ריכזתה אל תוך עולם חדש שהיא ניסתה לבנות בתוך עצמה. פרצופי הפימה, או קרחות השעווה, כמו לא נגעו בה וחייה קיבלו תנופה נפלאה אל עבר ההתהוות העצמית.

או־אז יש ולא היתה שבה בלילות אל הפנסיון ושעה ארוכה היתה עומדת על אחת הגבעות ושוקעת בתצפית הקסמים של שקיעה. אז ראתה (לראשונה) את דעיכת האופקים החונקת את גרונך ביופיה, את התבקעות הפרחים מנרתיקיהם, או את נשירת העלים מפרחים שפרחו עד תום. כמו הקשיבה לאלפי הקולות שרחשו סביב ושמעולם לא ידעה על קיומם.

היא ניסתה להעביר לאמה הזקנה, במכתבים, משהו מההתפעמות שאחזה בה. האם השיבה – את מתארת נופים כמו היו שלך בלבד. במכתב נוסף טרחה להסביר לאם, במלים רבות, מדוע היא מתארת נופים כמו היו שלה בלבד. יש לי ארץ כל כך גדולה. יש לי כל כך הרבה בני אדם. רחל הורן ידעה, רק ראייה ממין זה מבטלת את כולם והיא נשארת לעצמה. היא כתבה ולא ידעה מה כתבה באומרה כי מצויה היא בבדידות מאוכלסת, שופעת כל כך. איך אפשר לחזור אל החיים מעולם זה? לא אוכל לעזוב את ההר.

קיצצה את שערה כשער נערות האכרים ושוב לא הכירה את עצמה בראי הגדול והיקר שבחדרה. שעה ארוכה עמדה והסתכלה בבבואתה ולמדה את מעברי דמותה, את תהליך ההישתנות, כמי שרוצה לשמור על אותות־זהות מסוימים עם הזולת על מנת שלא לאבדו. שפעת האור, המרחבים שאינם נחסמים אלא משום מיגבלות הראייה האנושית, הפריחה הנצחית והמליאה (שתיקה), העדר האדם ומות היצרים, כל אלה שינו את גופה עד שהכריזה, כמה האהבה מיותרת בתוך הנופים האלה.

היא ציפתה בסקרנות ילדותית כמעט, מה תיעשה דמותה למחר. דומה היה עליה שהיא נולדת חדשה לבקרים וההפתעה מזומנת לה כיינות שכרון. כאן, לראשונה, בתוך הכוליות הצבעונית והריחנית היא היתה אחת ביותר. ולבדיות זו היא אשר היפנטה אותה כסוד גורלי שסופו אינו ידוע לבעל הסוד. במיטתה הרחבה היא מצאה ילדות חדשה. שדיה צמקו והתשוקות נעלמו כצפרים היוצאות לארץ אחרת. בין הכסתות הצוננות, שלא ידעו ריח גופו של גבר, היא מצאה ידידות שבשעות הלילה המאוחרות נצטרף אליה פחד דק של אושר.

את מרבית שעות היום של החודש השני בילתה על החוף. שם פשטה את צוארה אל השמש ועקביה עמקו אל הלחלוחית שבחול. הצינה שעלתה אל ירכיה סילקה אט אט את הפחדים ואת העייפות. עצומת עיניים יכולה היתה לנחש את מיתווה גופות הגברים הגמישים שהשתכשכו במים וקולות הילדים העמידו מעליה את עיגולי פניהם כעל טבלת דאמקה אדומה. שעות הקיץ החמות קפחו עליה והתשישות שהמיתה את איבריה עוררה בה הנאה של כלייה. החום הלוהט והאור המסנוור עד סמיות־עיניים ביטלו בה את כל רצונותיה עד שאיוויי הדעיכה־מתוך־אין־אונים לא היה בהם כדי להפתיעה או להכחיש את הימים היפים בהם היא שוהה.

האנשים הלכו ורחקו ממנה ככל שהיא היטיבה לשחות במים הקרים או להעמיק אל החורשות או היערות שעל הרכסים במרחק. מאהבתה הנכזבת לאיש שבגד בה בעיר לא נותר אלא כתם שהלך ודהה. מדי פעם עלה בה אותו גבר והוא היה עלוב ומיותר. לא יכולה היתה שלא לפרוץ בעווית־צחוק־מייסרת לזכרון אותו ברנש שהצליח לעוררה עד כדי להופכה אומללה באהבתה. היא המיתה אותו מדי ערב בהנאה שהפיקה משכיבתה העירומה בין הכסתות הצוננות.

הזקנה שעלתה מדי ערב אל חדרה לעסות את איבריה היתה שולחת בה מחמאות בשריות ורחל הורן צחקה אל תוך הסדינים.

יש לך ידיים חזקות, אמרה לזקנה.

הזקנה הוסיפה משחת שומן לאצבעותיה.

בערב אחר אמרה, את מזכירה לי את כל שעלי לשכוח. את מזרימה בי את הדם כמו תחנת שאיבה בדרך לירושלים.

באחד הלילות שוב לא קם בה הגבר לתחיה. היא ידעה, אף היא מתה עמו. אותה אשה אוהבת של אותם ימים מוצאת כאן על ידה להורג. הכרה זו סיפקה יפה את רצון ההתאבדות שמילאה עם בריחתה מן העיר. הים היה מעוררה מהרהוריה. ידעה כי אפה יחליף את עורו ופניה יתקלפו וגבה יתחדש. עם החגים היא תעלה פנים אחרים.

מכתבי האם נצטברו על האצטבה והיא לא פתחה מהם את דברי האשה, שכן ניחשה את קריאותיה של הזקנה לשיבת הבת. דומה היה עליה שאף אמה הולכת ומשתכחת ממנה. תחילה נתחלחלה לרעיון איבוד האם, אחר נתרגלה להווייה החדשה. כל שהיה בה פינה מקומו, כבשעת אסון טבע, ליבשת חדשה העולה וצפה מתוכה. לאחר שהאם כמעט נשכחה (היא הורתה לפקיד הקבלה לא למסור לידיה את המכתבים) בא בה שקט כשקט האוחז את האדם לאחר שואה גדולה.

עם בוא הערפילים הראשונים כבה בכל המחוז האור הסמוי שהזהיב את החודשים האחרונים. הכל כמו־הוצר והנמיך. נתמעטו האורחים בפנסיון. קמו רעשים חדשים שהיא לא יכולה היתה לעמוד בהם. הפנסיון הכין עצמו לקראת השנה החדשה. קירות סוידו, נבנו חדרים, נוספו מרפסות־שמש מחופות זכוכית. החורף הכתיב את החישובים הכלכליים. היא חששה, כל שהצליחה לבנות בימות האור והפריחה ימוט.

הלילות נפלו פתאום. הפנסיון לא נתעטה במלוא אורותיו לכבוד האורחים המעטים. לא נערכו ערבי ריקודים. הפסנתרן הקטן, שידיו עקומות וחיוכו קבוע בפניו כעיניים, נעלם.

לא עברו ימים רבים וגשם החל יורד וחוסם בפניה את הליכותיה הארוכות אל גינות הכפריים. ימים אלה לא הביאו בה, כבכל שנה אחרת, עצב. אדרבא, נוטה היתה להאמין כי בשלה היא לקראת ההסתגרות החורפית, אל נמנום ממושך בתוך עצמה. עתה ציפתה בתשומת לב לפרידה מן המראות שנפתחו לקראתה בחודשים האחרונים. פרידה זו היא הפותחת את עונת ההתכנסות.

בארוחת הצהריים הצטרף אל שולחנה גבר הדור־לבוש שידיו חזקות ועיניו שלוות־עד־להרגיע. הוא שאל רשות להצטרפותו והיא, למלוא הפתעתה, נתנה לו את הסכמתה. ריח דק ועדין עלה ממנו. היא לא זכרה את ריחות הגברים. הוא סיפר לה על חייו. הוא היה עורך־דין שנתפנה מעיסוקיו על מנת להתייחד בפינה רחוקה זו עם מספר תיקים בעלי חשיבות מיוחדת. היא נרתעה והוקסמה כאחד מגילוי לבו. היו בו פשטות ותום והעדר כל תכססנות גברית שכוונתה פיתוי יצרי.

עלי להספיק הרבה. אני אוהב לעבוד. לא השארתי לבבות שבורים, אמר.

אתה אומר הכל, אמרה.

אני אומר את דברי בדייקנות, זה הכל.

הציע סיגריה והיא – אינני מעשנת. רק לפעמים, לא עכשיו.

היא בלשה אחר התכווצויות שרירי פניו ומשחקי האור בעיניו הכחולות ובמירבצי שְׂער ראשו המבריק. נשמה אל תוכה, לאחר זמן רב כל כך, את עשנן של סיגריות ריחניות וזרות וגילתה בהן טעמי־הנאה שגירו את ענבלה עד לדמעות. היא נבהלה מפני רצונה להריח את בגדיו ומפני הסחרחורת הקלה שתקפתה בסוף אותה ארוחה.

על המרפסת הסגורה הוא העלה בפניה, בקול רך ועמוק, את מאורעות העולם בעת האחרונה. דבריו היו מתונים, מנומקים ולא הותירו תמיהות. המאורעות הפוליטיים נסתברו באוזניה כסיפור דמיוני, רב קסם. אחר אף סיפר על אשתו ועל הריבות המתמידים ביניהם וכי אין הוא מטיל על עצמו אשמה פחותה מזו שהוא מטיל על כתפיה.

בימים שלאחר מכן, משנתיבשו השבילים בשמש הקרה, היא הובילתהו באותן דרכים שרק היא ידעה למוצאן והצביעה על מקומות שראוי לתת עליהם את הדעת. הוא אמר לה, נפלא להיות מודרך על ידי אשה רגישה כל כך וכי חסכון רב יש בעובדה שאתה מבקר במשך ימים מעטים באתרים שאדם נצרך לחודשים רבים על מנת לגלותם.

אמרה לו, איני מבינה כאן את המלה חסכון.

הוא חייך. הוא לא היה יפהפה.

שעה ששתו תה בחדרה, והוא מעונב בעניבתו המבריקה ביותר ושביל חד ולבן חותך בשפעת שערו, שיננה לעצמה כי עליה לשונאו. כי אסור לה להתיר לו לפרוץ אל חייה לאחר שכה היטיבה לסוגרם ולהיות מאושרת בהתכנסות זו. לא ידעה כיצד הצליח לרכוש את אהדתה, שהרי לא כיוון כלל להקסימה או להדהימה בדבריו. ידענותו היתה מאופקת וגילוייו נאים, אך לא יותר מכך. דומה שבכל שיחותיהם דיבר וכמו לא נתכוון אליה, אלא נשא דברים אל חבורה של ידידים המגלים ענין נאות בנושאיו.

בסוף אותו שבוע החלו השניים להרוג את אשתו והיא נתנה לו את גופה. הוא הפיק את הנאותיו הקצרות ללא שהיא תתאמץ להעניק לו דבר, כשם שהיא הפיקה את תאוות גופה ללא שהוא יעזור לה בכך. הוא היה מודה לה ברשמיות רצויה. היא לא היתה קושרת את עניבתו שנפרמה. לא נמצאה להם דרך אחרת שלא לייחס חשיבות זה לזה.

באפלולית הפכו נופי גוגן הרחוקים שעל הקיר כתם שחור מלא נשים שחורות, ששדיהן על צלחות מהגוני שחור.

קשובה היתה בחרדה אל ההנאה החושית המתלבה מעצמה ומגיעה בגופה אל השיא המפרק את שרירי כל גפיה. האימה מפני ההנאה הגופנית הזאת, ששוב לא יכולה היתה לשלוט בה, הביאה אותה אל התבוסה המשפילה. ביקשה למעט את גופה, להתבטל, לעורר את הבחילה, אלא שנכפתה לבוא אל מחוזות טירוף היצרים שהאושר סמוך בהם אל הכאב.

ברגיעה המהפנטת שהשמיטה את גפיה וגילתה, כהתבקעות־פתע, את כל העייפות שנצטברה בה כל אותו יום, כל אותן שנים, שנאה את האדון עורך־הדין. היא נתרפקה על שנאה זו כעל בשורה. בתוך האפלולית הריחנית יכולה היתה לעוות את דמותו ולהופכה לאחת מאותן מפלצות מבחילות־אך־לא־אימתניות שבספרים המצוירים שהירבתה לקרוא בביתה.

לאחר שנים, משסיפרה פרשה זו לאמה, ניסתה להבין מהו שכפה עליה להתנהג עמו כשם שהתנהגה. סברות משכנעות לא נמצאו לה לעולם. באחד הימים חשבה, על אף הכל לא יצאנו מבדידותנו. הוא שנא נשים באותה מידה שאני שנאתי גברים. זו היתה הדרך להמשיך להישאר לבד. הוא לצד תיקיו החשובים לו מעולם ומלואו, ואני לצד עצמי.

באחת מאותן שעות של שתיית תה (תה נעשה על ידי רחל הורן בכשרון רב של כתישת תבלינים נוגדים ונדירים) היא אמרה לו, לפעמים זה נורא, חדרי הופך עולם שלם. הוא הביט בה בעיניים חדשות. היא התחרטה על דבריה שחרגו מן הנימה שהשגירו עצמם בה. הוא שיבח את התה וסיפר על מלחמותיהן של המדינות האפריקניות לשחרור מעול המשטרים הקולוניאליסטיים.

לארוחת הבוקר הוא לא הופיע. תחילה נבהלה, אחר נדהמה שנבהלה, אחר שבה אל השקט. הוא לא הוסיף להיראות בפנסיון והיא לא שאלה את פקיד הקבלה אם האדון עורך־הדין ישוב לכאן באחד הימים הקרובים. הבוץ היה עמוק מכדי להעֵז לצאת מפתח הפנסיון. אחת לכמה ימים הופיעה מכונית משא ובה מצרכים.

האורחים הספורים הופקרו לעצמם. רוב עובדי הפנסיון פוטרו. הגשמים נתעצמו עד שלא נותר נוף. חדרה היה חסום בעננים נמוכים. ריח עצי השרף היה חריף־עד־צריבה. אחד משמשי המקום ניסה להתאנות אליה. אז החליטה רחל הורן לצאת את הפנסיון.

את חודשי החורף בילתה בעיר הנמל. מחלון ביתה עמדה על האניות שהיו מגיחות מדי פעם מתוך הערפל. היה זה חורף קשה מכל החורפים שהיא ידעה בחייה. החלה מלמדת חשבון למספר תלמידות וצופה אל הקיץ שיביא עמו את הפנסיון. פעמים היתה מסרקת את צמותיהן של הילדות הקטנות הבאות אליה. פעמים ביקשה מהן לחדול מלבוא. אז גילתה באחת החנויות סידרה חדשה של ספרי־זוועה צבעוניים המספרים על מפלצות כוכבי־הלכת הכובשות את כדור הארץ. האם אף אמה הזקנה גילתה סידרה מרתקת זו? כתבה לה מכתב. הצער הנדוש שב אליה כטחב. היא נבהלה מעצמה כמפני הסוף.

עם הקיץ חזרה אל הפנסיון, אלא ששוב לא הכירה אותו. מבנהו שופץ ובחדריו נפרצו חלונות רבים. סלילת כביש חדש הביאה אליו את ההמונים העייפים. חלק מן החורשות הסמוכות גודעו לבנייה. היא עשתה מאמצים נואשים לחזור אל אותו קיץ, כאדם שהיה על פסגתו של הר קסמים ושוב אינו יכול לחזור ולטפס עדיה. (כך יקרה לנו, לא אחת, בחלומותינו). בבּר, על אף שעת היום המוארת, בתוך מנגינות לא־מוכרות לה, רקדו, צחקו. היא ניסתה לאבחן את ייחודו של אותו קיץ ולא עלה הדבר בידה. ביקשה להיעזר בבעלי הפנסיון, בפקיד הקבלה, אלא שאלה נתחלפו כמו העונות.

*

הרהיטים הישנים והכבדים חזרו אל תוכה עם המוני צנצנות ותמונות רקמה. מלאכות הבית הקיפוה כאז. השכנים שילחו זה בזה אותן קללות. עברו ימים מעטים ודומה היה עליה שמעולם לא יצאה מן הבית. הנסיון מת כוולד שעדיין לא עשה פנים. הבריחה היתה שכוחה, בלתי אפשרית.

עם שובה היא בישרה את הזקנה על סידרת ספרי האימה החדשים וזו לא משה ממקומה עד שבלעה את המפלצות הבין־כוכביות. רחל הביטה בה כבחורבה. נתקשתה להכיר את אמה. משנפלו זו על גבי זו בפתח היו כתפיה של האשה הקטנה מעוצמות ומחודדות.

הארוחות תפלות מתמיד על אף שהשתיים טרחו בכתישת תבלינים חדשים. הן ידעו כמה גדולה חשיבותן של שעות הארוחה בהן הן עומדות זו על זו. את כל כשרון ההבנה ההדדית היה עליהן לפרנס בהכנת המנות, בקישוט הצלחות, בקליית הלחם, בתסיסת החמאה, בקינוחים צבעוניים ומגרים. הביטו זו בעד זו והשינה היתה מאחרת מאוד.

זה הוא זה, מה? אמרה האם.

זהו זה, סיימה רחל הורן.

החורף השנה יהי קשה מבכל –

רחל לא פתחה לה מעולם את נושא מזג האויר וציוותה עליה לשבת ליד התנור, או להיכנס למיטתה, או להבריק את כלי הכסף. האם העֵזה לחזור ולספר על ימיו האחרונים של האב והבת חזרה לספר בבגידותיו. השתיים לא יכלו להרחיק לכת בקרבות קצרים אלה שהתישו את כוחותיהן.

האם ניסתה ימים רבים לחפש באשה הסובבת בחדרים את בתה. כתפיה נפלו כמי ששברו את עורפו והיא דמתה לעוף העומד לנחות. פניה שהיו יפות החלו למות בכיעור מעורר דחייה ורחל ציפתה בעניין לראות מה יעשו פניה של אמה. דומה היה עליה שעם איבוד צלמה תוכל היא לחדש כאן את חייה. התיעוב יסגור אותה בפני הנפש האחרונה שנתדפקה עליה. אז יבוא הויתור המוחלט שהיה בו טעם של נקמה.

החורף הטמין את הזקנה במיטתה. דלקת ריאות קשה ומסוכנת מיעכה את גופה. הבת הביטה בפנים הכחושים כבארץ זרה והאם גילתה בפני רחל עצבות שלא הוסתרה על ידי תווי שפתיה שהחריפו. הרופא אסר עליה לדבר ולפתע, בהקלה לא־משוערת, נסתבר לשתיים שהמלים מיותרות והן בשלות, כסוג נדיר של חרקים, לתקופת האלם. לאחר חודש תמהה רחל הורן על מה דיברו השתיים במשך כל השנים.

באחד הלילות נדמה היה לה שהזקנה עומדת למות וגופה נעלם כמעט בכסתות המעומלנות. אמרה, אני אוהבת אותך.

(אמרה כמי שחייב להחזיר מטבע שהולוותה לו).

נשקי לי, אמר הפה המקומט.

רחל קרבה אל עצמות הלחיים והבחינה, לראשונה, בריח דק של בשר.

האם לא מתה באותו לילה ולא בחמש השנים שלאחריו.

אז הופיע מיכאל אל תוך חייהן של השתיים. גבר מגודל גוף שפניו מחוקים כמעט וחלקים כפני נער. הוא הכריז בפניהן כי הינו אחד הסוכנים של החברה להפצת כלבים גזעיים בארץ הקודש. הן איכסנוהו בחדרו של האב והוא נתחייב לטפח את הגינה, להביא מצרכים מן השוק ולתקן בבית את הטעון תיקון.

ליד השולחן הוא סיפר לנשים על תכונותיהם המופלאות של כלבים גזעיים, שאך פשע אווילי הוא להשוותם אל בני התערובת שבין כלבי־חוצות. פירט בדייקנות מעוררת אימון את סוגי הכלבים הגזעיים לארצותיהם ואת המייחדם לקבוצותיהם. אמר, משפחת הכלבים מתחלקת לשש קבוצות עיקריות, מהם כלבי עבודה, כלבי ספורט, כלבי שעשועים וכו‘. במערות הפריהיסטוריות כבר נמצאו רישומים של ה־ Canis familiaris אלא שאז קרוב היה, דבר שקשה להטיל בו ספק, ל־Canis lupus הפראי, אביו הרחוק, הלא מאולף וכו’.

עיניו השקועות מתחת למצחו ברחו למרחקים ומדי פעם העביר לשון, מעשה כלבים, על שפתיו הדקות. עשן מקטרתו היה מבחיל.

הן הביאוהו אל תוך ספרי־המדע־הדמיוני והוא היה צוחק בשעת קריאתו תוך גלגולי שפה וניפוח לחיים. הן שאלו שאלות על גזעי הבוקסר, הטרייארים למיניהם, או הדוכסהונדס הנמוכים־ארוכים והוא פתח לקראתן כצעצוע נדיר. אז נתמלאה הדירה הקטנה קולות שמזה זמן רב לא עלו בה. הירבה לצחוק בשימוט סנטר לפנים, פורש לפניהן גליונות נייר ומצייר כלבים, או חלקי כלבים, או קרבי כלבים, במיתווים גסים וילדותיים.

גהירתו על רצפת החדר ברגליו הגדולות ובקולו הרך היתה משעשעת ומבשרת תיעוב בעיניה של רחל הורן. היא צדה את שריריו העצומים והצבעוניים ואת ריח הזיעה שהכאיב לנחיריה. היתה בו בהמיות נוחה, מעין גבריות פלגמאטית, כך ניסחה לעצמה והמלים, להפתעתה, לא הבריחוה ממנו.

רחל הביטה בו כבגוש עפר. פעמים אף נגעה בזרועו והוא לא זע. משהיה יוצא אל סיבובי המכירות בעיר היתה עולה אל חדרו וטומנת עצמה בין הכסתות שריחות עזים היו ספוגים בהן. ריח עורות כלבים, או פרוותיהם השעירות, או הפרשותיהם. לא היה זה ריח גופו של גבר. באשת חיות זו היטיבה לגופה והיא לא נטרדה לשאול עצמה מדוע. דומה שהקשיבה כי היא גדלה עתה אחרת בתוך תוכה, אם כי, כמובן, היא לא יכולה היתה להבחין בשינויים אורגניים כלשהם. פעמים היתה פורצת בשיר, או צוחקת בהטלת ראש שובבנית לאחוריה. לאחר חודשים אף ציחצחה את נעליו הכבדות ובאותו ערב אף הודה לה על כך וצחוק גס־אך־קצר גילה את שיניו הרקובות מטבק.

בשעת הארוחה הוא לא מצא עצמו בין גינוני השולחן שהזקנה סירבה להיפרד מהם. אצבעותיו הגדולות וכתפיו המסובלות בשר לא נתרגלו לכלי הכסף ולישיבה הזקופה. אמנם, ניכר בעליל כי עשה מאמצים לא־מעטים לעדן עצמו, אך אותה שעה הוא היה מעורר גיחוך. ההמוניות התאימה לגופו כעורו החלק והכהה.

אינך חסר דבר, אמרה רחל הורן.

הו, לא.

אתה –

אתן טובות אלי, מיהר להוסיף.

יש לך פנים חלקות כל כך, אמרה רחל הורן וביקשה לגעת בהם.

אז סיפר במבוכה על כלביה של אירלנד המודרנית שפיתחו צואר ארוך יותר משל אבותיהם.

באחד הלילות הוא לא חזר ורחל ישבה על סף חדרו עד הבוקר.

עליו לעבוד והוא מתרשל, זעמה באזני הזקנה. זו תלתה בה עינים ללא צבעים. לגבר יש הרבה מה לעשות בבית זה.

האם את מאמינה שהוא סוכן החברה להפצת כלבים בארץ הקודש?

הזקנה לא השיבה.

אין הוא מודה לנו על כלום.

לארוחת־הערב אכין סלט חצילים בשום, אמרה הזקנה.

בימים שלאחר־מכן הוא הפך את הגן והתקינו לסתיו הקרוב. אף הגג תוקן וצירי הדלתות שומנו. פעמים היה מתהלך וחצי גופו העליון ערום. ילדי הסביבה נתקהלו להביט בענק המבריק. הוא הרימם לשמיים, סיפר להם על כלבלבים והבטיח להעניק לכל אחד מהם יצור־פלאים־חלק־עור־שכזה. שיחק עמם בצרורות האבנים. הוא היה אז מאושר. רחל הביטה במחזה מן המרפסת הקטנה ודימתה לראות קטע מתוך תמונותיו של ברויגל.

אי־מי מנערות השכנים באו לנגוע בעורו ולהזמינו לעבוד בגינותיהן. ההורנים אמרו, הוא לא למכירה, אף לא לשימוש קצר. מיכאל הנהן בראשו וצחק. אף אז לא פסקו הנערות להציץ בו ולהראות לו ידיים או את עיגולי ברכיהן. שתי הנשים הכניסוהו לביתן כמין נכס מוברח שלא ניכו את מסיו. חשו עצמן אשמות, אך מאושרות באושר שלא היה מוּכר להן עד הנה.

שמך מיכאל, אמרה לו רחל הורן שעה שהסיע אבנים אל הגדר ונתנה אצבעותיה בחזהו הקרח.

את יכולה לקרוא לי כך, אם את רוצה.

אכין לך מקטרת, שאלה.

אם את רוצה אשב ואעשן לכבודך. חייך חיוך תינוקי ופיו צהוב.

נעים לך כשאני עושה כך. אצבעותיה עלו וירדו על חזהו בסימן צלב או בזיגזג שנסתיים בטבורו.

איך?

באצבעותי –

יש לך ידיים יפות.

לא זאת שאלתי, הידקה את שיניה.

בחפץ לב אעשן עכשיו.

לך ופטם לעצמך, נפנתה ממנו.

בטח. נתעלז ודהר אל חדרו.

אהבה להביט בעבודתו. מפורר היה את רגבי העפר אט־אט באצבעות חזקות ושוטחם בכף ידו התפוחה. או־אז קרוב היה לאדמה כאחד הצמחים שגזעו עבה ושרשיו מפותלים. לא הבינה מדוע אצבעותיו מייחסות כובד ראש כה גדול לעבודת גננות זו. פעמים ראתהו כילד המעמיק ידיו בארגז חול.

צחנת הכלבים כבר מילאה את כל הבית. החלונות הפתוחים לא הביאו עמם רוח. מיכאל הביא תמונות כלבים ותלה על כל כתלי הדירה והיה מגלגל מדי פעם בייחוסם של התלויים. לאחר זמן הביא עמו שלושה פוחלצי כלבים והעמידם זקופים ועירנים. אחד לצד הדלת, אחר בתחתית סולם המדריגות ואחד לצד חדרן של הנשים. הן לא ידעו לפרש מחווה זו, אף לא מיחו על מעשהו. מדי יום היה מעביר עליהם מטלית, נכפף לצד צוארם ונושף מפיו על עיניהם ומושך בזרבוביתם לאות חיבה.

בחודש מאי נשלחו אל רחל הורן עלוני הסברה מן הפנסיון. היא הביטה בתמונות הצבעוניות ותמהה לסיבת משלוחן. היא העלתה אותן באש. עתה, שוב לא יכולה היתה להיזכר בחורשות, בבתי האכרים או בהאדון עורך־הדין בלא שרמזי בחילה יאיימו לסחררה. הכל היה רחוק, מיותר, חסר חשיבות.

בערב אמרה למיכאל שתקרצף לו את גופו ותנסה לסלק את ריח הכלבים שבו. הוא מחה והסביר בכל קולו שפעולה זו כשלונה חזוי מראש. לסוף, הסכים.

כוח, שהיא לא הכירה בתוכה, הוצק אל ידיה. הן הונחו על כתפיו והוא הביט בה במבט כחול. דומה שהיתה אסירת תודה להסכמתו הלא־מצופה וראוי היה שייאמרו לו דברים שלא הורגל בהם בביתם עד הנה.

שמעת על המלחמות נגד הקולוניאליזם האירופי ב –

יפה שאת אומרת לי כל זאת.

– אפריקה.

אין כלבים גזעיים באפריקה.

דיברתי על מלחמות באפריקה.

הכרזה זו הודפסה במפורש באחד מפירסומי החברה להפצת כלבים גזעיים בארץ הקודש.

אינך שומע –

הו. כן. שמעתי. את יודעת כל כך… הכל.

אינך מבין, החזירה כפות ידיה ביאוש.

אני – ניסה לומר דברים, אך היא כבר לא עמדה לצדו.

ידיה גדלו פרא שעה שהעבירה עליו את מברשת הקרצוף וכמו־אמרה לפשוט את עורו. דמה שעט בה והיא חבטה בו בכל כוחה. הוא לא השמיע קול. אחר החלה כותשת את איבריו והוא ילל ככלב מוכה. עיניו נעלמו בתוך לחייו והיא יצקה על פניו המחוקות מים רותחים וסרטה את גבו בכל צפורניה. הוא בכה, שמוט זרועות, והיא לא הירפתה ממאמציה לעוררו, לסלק ממנו את הכלבים הממלאים את גופו, הנובחים מכל נקבוביותיו, השולחים לה לשונות וזנבות. גופו היה חלק ורירי והיא נשכה את שרירי ידיו וירכיו וצווחה קולות. גופו הגדול היה שרוע על הרצפה הרטובה והיא חבטה בו בשוט־רחצה ומנתה מלקותיה כמוציאה גזר דין לפועל. פניו היו עצובים. כך הם לא נראו לה עד הנה.

באותו לילה שרפה את כל תמונות הכלבים שעל הכתלים וריטשה את שלושת הפוחלצים. בבוקר ארז מיכאל את חפציו המעטים ויצא בעד הגן, שהחל פורח, בלא לומר דבר.

מוזר, אין בי כל גאוה, אמרה רחל הורן לזקנה שעיניה היו אדומות. כמה איוולת יש באהבת הגאוה, הוסיפה לאחר ימים וצוארה נלפת בעינוי עדין.

את הימים המעטים הבאים שנותרו לה הקדישה רחל הורן לניקוי החדר שהיה חדרו של אביה, עקיבא הורן.

א.

שני חתולים במלכודת, זאקי!

צווח מיקו באחד הבקרים וקרע מעל הזקן את שמיכת החורף המטולאה. זאקי דימה שעמן נפשטו אף שנותיו ועורו והוא פרוץ אל השמחה הטירופית שעלתה מן הילד. עיניו הליאות שהסכינו לאפלולית שבחדר כמו־נסמאו לקריאות וריאותיו החלו מפרפרות כאדם שהניחו בו בשורה או אסון.

נכפף, מיקו, שני חתולים במלכודת. בשדה, ליד בית הכנסת. שניים. אני נשבע.

עכשיו היה האור חזק כמו נפתחו השמיים והזקן החל ממלמל תפילה. הילד ראה על הפנים המקומטים דמעות אך לא מיעט מצעקותיו. משך את הרגליים המעוצמות מעל המיטה והעלה עליהן גרביים עם שאינו חדל להזהיר את הזקן שסוף החיות להמלט.

אז חזר זאקי אל איבריו החזקים והגביה את בן־השכן אל שפתיו וזה חבט בו באגרופים דקים וזירזו לצאת אל המנוולים שאיימו לפרוץ את מלכודת הנצרים שהוטמנה מזה כמה שבועות. זאקי לא האיץ בברכיו שקשו ושפת מים להשהות בהם את הידיים הכבדות. אחר ברר לו מן הסכינים כשהוא בוחן את חדות להבן על צפרני אגודליו.

אתה לא תשחט אותם, זאקי, כמו בפעם הקודמת, צעק הילד.

לא, קטן.

ימח שמך אם תשחט, קיפץ לעומתו ושלח בו אצבעות.

נביא אותם לאדון שימנסקי השמן שלמים כמו לחם. יפים כמו… (נשתהה. נתבלבל. הוסיף) תינוקות.

אמא יש לה תינוק בבטן, לא פסק מקפיצותיו. זאקי החל רועד בכתפיו.

אתה בוכה, אמר מיקו.

אמר לו הזקן, לא, רק קר ואני קצת חולה.

אמר לו מיקו, עוד לא קר, זאקי.

קר מאוד. יהיה חורף מזופת בחיי הפעם. מאוד מזופת.

סבתא אוכלת לחם במים חמים. סבתא לפני שהולכת לישון שמה את הרגלים במים חמים. בטח שסבתא תמות. אבא אומר, מוכרחים. השד יודע מה זה מוכרחים. בשמחת תורה אבא שר מוכרחים להיות שמח… יום אחד שפכה את המים החמים בנענע ושרפה אותם. היה כל היום ריח של נענע בבית. כל השבוע…

המלל הצייצני, המלווה המוני ידיים מתנועעות, היטיב להרהוריו של הזקן והוא לא נצרך לשנות את צבע אישוניו כדי להוליך שולל את הנער שאהבו.

אתה לא תחתוך אותם הפעם, נתפעל מיקו וזאקי היה גדול בעיניו מכל האנשים שהוא הכיר בעולם.

לא, לא הפעם. אבי מבטיח, אישש אף את עצמו והבטחון (שהיה בו תמיד משהו מביך) שב וניצוק אל גרונו. הבטחון הפתיעו כבריאות־לא־מצופה. צוארו רחב כמו ביקש לשיר.

הקטן קלט את הגברות שהחלה מעשתת את גידי עורפו השרוף ומחדדת את עיניו של הזקן. הוא זכר את הלכידות האחרונות בהן נעזר הזקן בסכיניו כדי להילחם בחתולים שמיאנו להיטמן בשקו. היה זה תמיד מאבק קצר, מלא יללות ורטיבות. מיקו היה פורץ בבכי. מיקו מאושר היה בדרך משלו. רוקע ברגליו, חופן בידיו את הדם ומשפשף בהן את לחיו ומצחו (רמזו לו זאת לסגולה). הוא היה מביט ביללות הניצודים כשם שהביט בתרנגולים שנשחטו לכפרות על התל שמחוץ לשכונה. אותו שוחט, שזקנו מדובלל ואפו קטום, היה מכוער מזאקי ובגדיו שחורים ומזוהמים בכתמים אדומים שהפכו שחורים. השניים היו חוזרים אל השכונה בלא צחוק, יראים לפגוש אדם. היו מסתתרים בחדרו הצר של זאקי סגורים על תבוסתם. יש והיה אז מיקו שר לו את השירים שאמו שרה בלילה והזקן מנהם בכייה דקה עם מלים קדושות. קריאותיה של האם עקרו את הילד מתוך האפלולית הדמומה.

בחר זאקי שלוש סכינים שקתותיהן עשויות עץ בוק מעושתות בדם שרוו. שלף את האבן המשחזת ומיקו החל מטיף עליה שמן ומים לסירוגין.

תנועת ידיו המתנדנדות הובילתהו אל השנה האחרונה שבה מיעט לצוד על אף הביקוש הרב לחתולי מעבדה. אף עתה ניסה להצדיק את כשלונותיו, את התמעטות תחבולותיו, את הידיים ההולכות וכבדות, את המחלה האוכלת בצידי גופו. אמנם, כתמיד בשעת הרהורי־תבוסה, היה שב ונזכר בימים שהיה החזק שבין גברי השכונה וראש לכל לוכדי החתולים שבעיר והנערץ על כל פוחחי הרבעים הצעירים. לאחרונה, הזכרונות שתכפו עליו לא הביאו בו נחמה או שכחה. הוא עמד מול הזכרונות כמי שעומד מול מכרים שהחליפו את פניהם. אותן שהויות־של־הרף־עין היו קשות ומבשרות שואה.

ישבו זה מול זה והקטן סיפר לו עם הרבה קולות ומלים, שאת רובם נתקשה הזקן לפענח, כמה ארב בימים האחרונים לצד המלכודת וכמה ידע שהחתולים יבואו אל הבשר שהחל כבר מצחין. הגשם הראשון סילק את הריח הרע והוציא את החיות מתוך כוכיהן. הגשם הביא את הריח הטוב ואת התיאבון. עמדו דמעות שמחה בעיניו של הילד והזקן נשקף בהן קטן ומבריק.

עוד אמר לזקן, אין להטמין את המלכודת ליד בית הכנסת. האנשים שרים כל הלילה והחיות ימח־שמן לא באות.

הזקן אמר, אתה צודק, מיקו. בחיי שאתה צודק. אך ליד בית הכנסת יש הרבה חתולים. אתה יודע. בטח.

הניח הקטן את ראשו על השולחן. התלתלים האדומים דמו בעיניו של הזקן לחופן של כלניות.

עתה הם מתכוננים לבקע את היפה במלכודות שהוא ראה בימיו.

אני ראיתי אותם ראשון, התריס הקטן, כמו ביקש להעמיד את חלקו בציד.

הזקן אמר לו, בטח, אני אזכור זאת, מיקו.

הוא לא האיץ בתנועותיו. לאחר שטמן את הסכינים בתערי עור שרה את כפות ידיו במים חמים לגמש את עורו הצפוד והפצוע. החום זירזף בעד פרצות הבשר אל מבואות הדם. תסיסה זו נעמה לו על אף הצריבה הכואבת שנתלוותה אליהן. עצם עיניו כבשעת תפילה וראה הרים רחוקים מלאי חתולי־בר וקריאות של לוכדים שפלשו אל תחומים המיועדים אך לו. בתוך החמימות המפוגגת מיצה כל תנועה וכל הגייה הקשורה בלכידה זו. דומה שידע שהוא יוצא ללכידה אחרונה.

מארביו היו ריקים, אף הכריז בפומבי כי אין הוא אלא שבר־כלי ואל להם (למכריו) לזכור, לעזאזל, את העבר. בלילות, בין הקמיעות שעל קירות חדרו המקומרים, היה שב ורואה את החיות המאוסות השולחות לו לשון. בחלומותיו הן הופיעו ללא ראש. עובדה זו נתחוורה לו רק שעה שביקש לחונקן. השכנים אמרו כי הוא מיילל כחתול. פעמים היה מלקלק מן התה במקום ללוגמו.

באחד הימים נתחוור לו (כיצד עמד על תחושת־אימה טירופית זו?) שהחל מפחד מן החיות הקטנות. ביקש לצווח כמי שנקצצו זרועותיו. אותה עת הוא בער בחומו והכל ידעו כי מותו קרוב. לאחר ימים מספר נתאושש, קם והיה לאחר. דומה היה למי שחוזר מארץ שבה נשרף. גופו נתדלדל וידיו כחשו. רק עיניו וצחוקו הקודמים נשארו עמו והוא הירבה להשתמש בהם כדי לא לאבד את ידידיו המעטים, או את ידידותו של מיקו.

לאחר זמן נדהם להבין כי החיות הקטנות והאכזריות גילו את פחדו מהן. המיפגשים עם הניצודים היו אז סיוט מעורר חלחלה. מוחו ביקש להתבקע ואצבעותיו נפערו כפירות רקובים. הוא נזדיין בסכינים והיה חובט בחתולים שעה שעלו על ידיו לאכול את בשרו. איש לא רכש את החתולים הנקובים. שמו נתמעט עד שכחה. משהיה חוזר לטהר את הסכינים ולתיתן בשמן היו השכנים מתריסים כנגדו, בפעם הבאה הם יטרפו אותך כמו נבלה, זאקי. הוא לא ידע לשמוע בקולם אם אמרו להצילו או לפגוע בו.

עכשיו אמר לקטן, אין מה למהר. הם יחכו לנו. כן, הם יחכו לנו באבי אביהם. מיקו אמנם ניסה למחות על הנחתו של הזקן, אך החיוך שפגש למולו הזכירו בצייד הגדול ביותר שבחייו והוא הביט בתנועותיו ובכפות ידיו התופחות. אז סיפר לו הזקן את החלומות שעלו בו בשבועות החולי. על החתולים הצבעוניים שהיו מחוסרי שיניים, או מחוסרי איברים אחרים. החלומות היו מסתיימים במסע הגדול להרי יהודה. אתמול ירד גשם במסע והחתולים היו מטונפים ימח שמם ושם זכרם לעולם ועד אמן סלה. נפלתי לתוך בור שהוביל לירושלים.

אמר לו מיקו, אני לא חולם. אולי חולם ושוכח. אבא מרביץ לי כשאני מספר לו את החלומות שאני לא חולם. אמא צועקת שכך עושים כל הילדים. אבל אני לא משקר. מצחיק, למרות שלא ראיתי כלום אני לא משקר…

אתה צודק, מיקו. איששו הזקן והניח יד על כתפו ועיניו לצד עיני הילד.

אף פעם לא נפלתי לתוך בור שהוביל לירושלים.

זאקי הניח על ראש הקטן עשר אצבעות מפושקות ככפות הידיים העשויות נחושת וחרוזים כחולים התלויות על הכותל. אמר, לאחר החגים תבוא הקבוצה ונצא להרי יהודה לצוד את חתולי הבר היפים. בובה־של־חתולים. מבוקשים מאוד. מאוד מאוד. לאחר החגים יבואו כולם. אלוהים, הלוואי שלא ירד גשם. אז ההרים מלאים בוץ ואין כלום חתולי־בר־יפים. כן, הם יבואו ואני אצא כמו תמיד. בר־ר־ר־ר הם יבואו. אני יודע – כנופיה של ממזרים מצוינים, למי איכפת…

הוא חרד למיפגש המחודש עם שני החתולים. הוא חרד לנוכחותו של הילד למיפגש זה. ניסה (לתדהמתו) להתחמק מן הקטן, להעלות תואנות. הלוא אין לצאת ללכוד אותם בשעות היום לצד בית הכנסת. עכשיו שהימים הנוראים באים, מתפללים שם כולם־כולם. או, אולי, (מה אולי? בטח!) יבואו האנשים לתכנן את המסע ולא ימצאוהו ויחשבו שכבר מת הזקן בכלל.

גשם החל יורד. רבונו של עולם, כל כך מוקדם השנה, ציעק הזקן ויצא אל החלון. ביקש למחות אך (מוזר) באה רוח קרה והביאה בו הקלה, כמו פתחו את בטנו להוציא את כאביו.

הם נסתתרו מתחת לאחד מגגות הפח וגמרו בלבם לתת לחתולים לכרוע בעייפותם, כך שצפייתם ללכידה תתאפק או תימוג. היטמטמות חושי החיות תקל על מלאכתם ולא יהיה כל חשש של התנגשות שרירים. הוא טרח להצדיק הרבה את תחבולתו בפני הצעיר מחשש שסלידתו מן המיפגש תתפרש כמוגות־לב. מיקו שב וסיפר על אמו ועל הילד שבבטנה ועל סבתא שעומדת למות.

בא הערב ולא פסק הגשם. השניים עקבו אחר עייפותם של החתולים הרעבים. היו אלה שני גושי בשר רפויי שריר שכל מרצם נסחט בהשתוללות. הם כרעו על קרקעית המלכודת, שמוטי גפיים, מדובללי שפם ורטובי פרווה. סדקי העיניים הכבויות גילו אדישות או השלמה.

מבית הכנסת עלו קולות של זקנים וילדים. בקולות הזמרה עמדה חמימות משעממת־משהו וזאקי עשוי היה להרדם בתוך הקולות הללו שחזרו על עצמם במעגליות מונוטונית, לולא דמו של מיקו שרעש בשקיקה לצד גופו. הוא זימר יחד עמהם, ה' רועי לא אחסר, ובכה כמעט. מיקו חשב, תמיד הזקנים בוכים בשעת תפילה. אבל יש ללכוד את הממזרים האלה כמו־שהם. את הממזרים הנחמדים האלה… יש להוכיח להם שזאקי זה זאקי ויש לו שם ויופי של שם…

אמר לו זאקי, אתה צריך לזמר במקהלתו של עזרא גבאי. לשיר לאלוהים.

יש לתפוס את הממזרים הנרדמים, אמר לו מיקו.

זחל הזקן אל המלכודת וידיו רעדו. ניסה לכלוא את ריאותיו אך נשימתו הבהולה העירה את החיות מתרדמתן. עתה עמדו עיניו מול העיניים הצהובות־בוערות ביותר שראה בימיו. אישוני החיות התסיסו את כל קרביו וקולות עלו מגרונו. לפתע חש (כמו־הבין פתאום) שאי־אפשר לנצח. שהכשלון מצוי בגופו כדם או כמוגלה והוא חסר כל טעם. הסקרנות לראות כיצד יתנהגו עמו החיות הפעם, או התקווה שההצלחה איננה ממנו והלאה, פינו מקומם לעייפות שלא היתה אלא פרצופה האחר של התבוסה. הגשם שירד היה חם ומקציף.

המיפגש היה קצר ומלא שרירים. משהכניס את כף ידו נתקעו בה מאה שיניים מלובנות. הוא שלח בהן את כל הסכינים החדים (כמו אור) שהיו באזורו. המלכודת הקטנה מלאה באפלולית בשר רטוב ושמנוני והוא לא יכול היה לשלוף את ידיו מתוך החמימות הדביקה. מיקו משכו בכל כוחותיו אל חצר בית הכנסת וגעה בבכי.

הזקן קם, נתן ידיו מעל דלי הנחושת והנער יצק מים עליהן והבטיח לסלק את הגוויות. זאקי נטל את מגבת הכהנים הארוכה, עטף את ידיו והלך לביתו.

ב.

עוד באותו ערב נתפשטה השמועה בשכונות כמגיפה. היו שהכריזו, נקרעו כפות ידיו של זאקי. אמרו אחרים, הושחתו כל זרועותיו של הזקן. ילדים צבאו על חלונות חדרו וחבטו בתריסים המוגפים וקראו לו בשמות, אחר אף לגלגו בשירים שנתחברו תוך היסטריה קונדסית שאחזה בהם. מיקו שכרע לצד הזקן וסיפג את הדם שזירזף מבין האצבעות גילה לזקן את השמועות המתהלכות ועל פנייתם של התושבים אל המשטרה על מנת לסלק את זאקי הנגוע במחלה מידבקת.

לסתו של הזקן רעדה והנער לחש, אינך צריך, לעזאזל, להצטדק.

לאחר שעה פיתח את התחבושות והקפיד שלא לקרוע את העור שניקשה. באשה עלתה ממנו וזבובים עטו עליה. כפות הידיים היו מעוותות ככפותיהם של עופות דורסניים. האצבעות פעורות כגרונות קטנים. הציפורניים גדלו פרא והבשר שכחש נחרץ עד לחוליות העצם המעוקמות. אור החשמל הכהה העניק להן סבר קדמוני. רק הדם, הירהר מיקו, מעניק לאיברים אלה משהו אנושי. מעולם לא קרב כל כך אליהם עד שתמה שאלה ידי זאקי. הלא גופו צנום ורגליו קטנות ופניו נקיים. רק סופי הידיים עשתו מאוד וכערו כל כך. הזקן נאק אך לסוף שב אל סברו הילדותי ונרדם. ככל שהעמיק בשינה ריח גופו נעשה עז ודוחה. חזר מיקו וחבש את כפות ידיו של האיש שנרדם והן היו עתה עצומות ושטוחות כמחבטי טניס לבנים.

הזאטוטים שנתגודדו על החלונות לא הניחו לשניים עד שניאות הנער להכניסם אל החדר ולהעבירם על פני הגוויה. כך הם ראו את הזקן לראשונה בימיהם והם הניחו כפות ידיים קטנות על בשרו הקר. אף עתה שלחו בו חידודי דברים, או הציצו מתחת לשמיכה כמו ביקשו לגלות את הסמוי מהם. קיפצו בחדר וקינאו במיקו שהורשה להישאר עם המפלצת האיומה כל הלילה. שלחו בו לשונות קנטרניות והנער נצרך לאגרופיו על מנת לטורדם מן המקום.

בחצות ניעור הזקן וריח של קיא נדף ממנו. הוא לא זכר מתי הקיא ומי קינחו מזוהמתו. פניו של הצעיר עמדו מעליו כפתח ארובה מליאת רוח. אמר, אתה לא תסלח לי שקרעתי אותם.

לא, אבל שכח את זה.

אני מחוסל, מיקו.

אנ' יודע. אבל למי זה’כפת. מדוע 'נך ישן?

חשבתי שהפעם – הפעם…

זו היתה יכולה להיות 'זדמנות. 'חמצת אותה. חרבון.

ידעתי שזה עלול לקרות –

מקרה לא מוצלח. זה הכל. אנ' נשבע לך שאתה צריך לישון בשקט יותר משאתה זקוק לחתולים.

לא – ניסה הזקן למחות ולהגביה את עיניו.

מיקו ביקש לפרוץ בצחוק אלא שהבכי היה תקוע בגרונו.

לאחר שהות לא־ארוכה נפרמו שפתיו של האיש ומשמיקו ליחלחן במים יכול היה לומר, חשבתי שנביא אותם לאדון שימנסקי השמן שלמים – כמו – לחם…

יפים כמו… תינוקות… הוסיף מיקו בהעוויית לגלוג.

לראשונה בחייו חש הנאה גלויה (שהוא כה נתקשה להבינה) בכשלונו של הזקן. דומה היה עליו כי נוקם הוא בו על כל ציפיותיו שנכזבו. האם לא כך יחוש האדם שעה שעולמו מתמוטט ולפתע מתברר לו שהוא ציפה כל ימיו להתמוטטות זו? החורבן אין חיוניותו פחותה משלימותו של הדבר הנחרב. עתה יכול היה הקטן להצטרף לחידודי־הבוז שהושלכו בזקן. גופו החל רועד והוא חיפש את מעילו.

ציפה הזקן לשינה כמי שמצפה בחלומותיו ליום. ידיו שכבדו מאוד משכוהו אל מעמקים לוהטים שעוררוהו מדי פעם בטלטלה קדחתנית. אחר אמר אל עצמו שעליו לתת את דעתו על שינויי העונות, על עוצמת הרוחות, על צבעי השמיים ועל ריחות האקליפטוסים היבשים שבסימטה. או־אז ידע לפתע שמזה זמן רב לא שמע שירתן של נערות המקפצות על חבל וקללותיהם של נערים המשחקים בבנדורות או מטיסים קיפקות־עשויות־נייר־עתונים. חוליות צוארו שחתכו עד לגרונו בישרו חורף מאיים. כאן, במיטתו, יכול היה לנחש את התמורות בכל הסובב אותו. גנח אל עצמו. התמורות באות לאיטן כמו אור, כמו כאב המופיע ומתפשט בך ככתם־בלא־קול.

עיניו נפקחו אל האפלולית והבדידות היתה ברורה לו אותה שעה כאושר. השקט סביב היה רך ומסמרר כפרוות חיה דורסנית. זה היה השקט שלו, שלו בלבד. עתה יכול היה לשחזר את הכשלון בלא לטרוח אף להצדיקו. האימה שהשמיטה את כתפיו לצד בית הכנסת נתחלפה בו לזעם ממותן שהיה בו כדי לגרותו ולהעיד על צלילות חושיו בלא להרתיחו או להביא בו מרה שחורה. ידיו הפצועות היו כעונש מתקבל על הדעת. עונש, על מה? עונש?… האם זו המלה ששלח בו מיקו, או הילדים שעברו לצידו כלפרידה?

בבוקר הקירות לא יהיו עוינים וברחוב הקטן לא יעמדו רעשים מסוכנים ואין להניח שהוא יוסגר לידי השלטונות הממונים על בריאות הציבור. התבוסה תישכח שהרי שוב לא יעז לבצע נסיון חדש. ראשו (האדמוני) השחור של מיקו כיסה את אור המנורה כבשעת ליקוי לבנה.

אמר הנער אל עיניו הפעורות של הזקן, אבא יכין לך כפות ידיים מעץ. יופי של כפות ידיים. עם כפות ידיים שכאלה אפשר להתחיל הכל. כך אומר אבא שלי. אבא יודע לבחור עץ כמו סוגים מצוינים של בד. הוא עשה רגל־של־עץ לחכם נסים. איש לא יודע מה יש לו לחכם נסים בתוך השרוול של המכנסיים. הוא מכובד כמו כלום.

אבא שלך איש מצוין.

שלא תהיה טפש כזה, מחה הקטן ולא זע ממקומו.

אמרתי שאבא שלך נגר מצוין.

מדוע אתה לא רוצה? ידעתי שלא תרצה. מצחיק שרציתי לעזור לך.

לא, לא מצחיק.

בטח שמצחיק.

אמרתי שלגמרי לא מצחיק…

אתה לא יודע כלום, זאקי. אבא אמר שמצחיק יהיה לראות את זאקי עם כפות ידיים של עץ. אפשר לעשות כף יד סגורה וכף יד פתוחה, אמרתי. או ההיפך. כך אמרתי לו. או ששתיהן סגורות או ששתיהן פתוחות, כך אמרתי. לצבוע בכל הצבעים שעולים לך בראש. גם זה אפשר. גם זה אמרתי.

מיקו סר מעל המנורה ואורה סימא את עיניו של הזקן. החדר הפך אדום וצלליתו של מיקו צפה בו לקולן המנסר של סכינים משתחזים.

הנער ביקש להתנמנם, אחר ביקש לנפץ את כל הרהיטים הרקובים ואחר ביקש לבכות בכי טוב שיוכיח לעצמו על אהבתו לזקן. תר בחדר אחר הנקודה הסמויה שבה יוכל להיתלות, לשוב ולייחס חשיבות לאדם הזקן שהלך ממנו כספינה זרה מן החוף. הוא נתקשה להסביר לעצמו מהו שהביא להתרחקות זו שהלוא הוא מבקש בכל לבו לחזור אל הזקן והלוא כבר היה עד, לא־אחת, ללכידות לא־מוצלחות. שחה אל הפנים היבשים והמעוצמים ולא גילה בהם את זאקי. הוא גישש אחר הצלקות שהותירו בו התכתשויות שונות, ביקש להיזכר בסיפורים שנתלו בכל צלקת, בכל פצע שנגלד ולשוב אל הזקן דרך האשליות וסיפורי־השוא שהוא כה אהב להיסחף עמם. השקט הביא בו את המרחק. ולפתע דומה היה עליו שהוא חש באושר שאין להסבירו. הוא יכול לצאת מחדר זה ולטרוק את הדלת ולהצטרף לכנופיית הזאטוטים שעמדה מאחורי התריסים בלא שייטרד בצורך לחפש אחר הסברים. הוא רץ על גופו הצנום של האיש, על בגדיו, בא אל תוך הריחות הרעים שעמדו סביב המיטה כסם מרדים, נתן את ידיו הקטנות על הקמיעות, על הסכינים, על החבלים המזוהמים, על נסרי המלכודות שמילאו את אחת הפינות. אז דומה היה עליו שהוא חונק את כל הצפרים הקטנות שקיננו בידיו.

בבוקר אמר זאקי, ידעתי שיהיה חורף מזופת הפעם. מאוד מזופת. איך אוכל להתגבר, בשם אלוהים, על חורף מזופת שכזה.

הצית מיקו סיגריה לזקן ותקעה בין השפתיים שיבשו. מעת לעת השיר את האפר והזקן לא פקח את עיניו. האור היה עצוב ולבן עד מאוד.

שבוע ימים לא קם זאקי ממיטתו והיה קרוב וקשוב אל איבריו. החום שטילטלו בימים אלה חשף בו מחדש את הפגימות הקשות שנחתמו בגופו. צלקות שהגלידו שבו להכחיל בחום הצמרי ונפערו מחדש עד לעצמות. השנים לא הוסיפו תאים לגופו ועורו שיבש הוליכהו שולל. כאב נשכח ועמוק עלה מתוך חבטות שפצחו אי־פעם כמה מעצמותיו ועטפוהו בעיגולים שחורים. הוא דמה בעיני עצמו ל“שיוויתי” על פי נוסח הקבלה התלוי מעל למושבו של החכם בבית הכנסת של החלבים.

אז יצא אל מסבאתו של רחמים בכר וישב אל העארק ואל סיפורי הציד בהרי יהודה ואל הסיכויים הנפלאים ללכוד חתולים ממין מיוחד שיעלו השנה מן הערבה. הוא נזכר אף בשני בניו שבאמריקה ואמר לרחמים בכר כי ראוי לו לכתוב מכתב אליהם אלא שבעל המסבאה הוסיף עארק לכוסיתו והשיב לו את החמימות המהפנטת, את הכוח לשכוח ואת היכולת לוותר.

סיפר לו את סיפור חייו שהסתיים עתה בצמד המלים אני אדם־מרופט. רחמים בכר היטיב לדעת את הסיפור בכל שעה של שכרות מליאה, אלא שעתה כמו הקשיב לו לראשונה והוא לא ידע מדוע. הגביה כתפיו ואמר, אתה בהחלט אדם מרופט ועוד איך ש אתה שכזה!

השיכרות לא השיבה את אמונו בעצמו. עובדה זו עוררה אותו לגלות עניין בתהליך החדש האוחז בחושיו. מבעד לרגיעה המתוקה עמד הסוף כמאחורי זגוגית לא שקופה. כך נראות דמויות המשתינים בבתי־השימוש הציבוריים. לא מעט מאמצים השקיע הזקן בהבהרת זגוגית מופלאה זו. לא שציפה לגלות את סוד חייו, אלא שנסתקרן לעצם האפשרות שיש עמו סוד המחכה לפתרונו והוא מיעט כל כך לתת עליו דעתו. אפשר שמיקו היה עוזרו בכך, אלא שהנער לא שב להיראות עוד והוא לא יצא לחפש אחריו. לראות את העולם ואת עצמו בעיניו של מיקו, הנה לזאת קרא עזרה.

הוא ציפה לכנופיית הלוכדים שתחזור אליו ותמה לא מעט להתמהמהותה, שהרי יש להקדים את היציאה ככל האפשר. אז חלם כי הזגוגית נתנפצה על ידי חתול גדול ככבש או כשועל והוא רואה את הסוף כדרך שאבות רואים את בניהם בתוך אימותם.

הביט בעד החלון אל הסמטאות העמוקות והן עמדו למולו אנכית כתשבץ סיוטים, כפקעת רחובות של עיר גדולה על מפה המונחת במאוזן. הצבעים היו עתה שרירותיים ונתחלפו בקצב בלתי קבוע. פעמים נתדהו הצבעים (כשם שהדבר יתרחש על בד הקולנוע כשבמכונת ההסרטה מתמעטת עצמת האור).

בחצר עלו צמחי יאסמין ופטרוזיליה בפחיות של חלב־אנגלי־יבש.

ג.

בלילה באו ולקחוהו אנשים זרים אל אחד הבתים שבאחת השכונות המרוחקות שבירושלים. הוא לא מיחה אלא ניסה לסייע בידם, לחזור על סיפוריו ולתבלם במלים שיהיו ברורות אף למטילים ספק בכושר זכרונם או מהימנותם של זקנים. ההליכה היתה קלה לו מתמיד והנופים יפים ורחוצים. ההרים היו כחולים ועגולים מאוד. סיפר להם את החלומות שתכפוהו עתה אף בהקיץ. האנשים הניעו את ראשיהם ואחר הניעו ידיים גדולות מאוד והכאב עלה מתוכו כשלהבת נר התמיד שעל דוכן החזן. גופותיהם החזקים והקולות הצלולים והנכריים שעמדו סביבו עוררו בו איזו עזות ריחנית שהוא נתקשה לפענחה, אך תמיד ידע להעריכה כראוי.

לאחר החגים יבוא המסע. המסע יבוא. השד יודע כמה חתולי־בר נשארו לנו. אולי הערבים צדו את כל החתולים. מכרו אותם במחיר מועט. לתיירים. אין החוק אוסר זאת. ימח שמו של החוק. כל כך הרבה חגים יש לנו. יופי של חגים והמסע מתאחר והגשם מקדים והרוח… מיקו, אני אומר לך…

האנשים שאלוהו מיהו מיקו והוא רק הרעיד את לסתותיו ומחץ את שפתיו בין השיניים הרקובות. לאחר שעה ארוכה אמר, איש צעיר. פניו נגהו כאדם הלוחש סודות־קונדס על אוזנו של ילד.

הרוח הקרה הזכירה לו את החורף. הוא שאל אם יורד גשם ומה ניבא חזאי מזג האויר.

אמרו לו, אל תיילל, אדון זאקי.

שאל במה מאשימים אותו (ובה־בעת תמה מדוע דימה לראות עצמו מובל לבית־דין).

נפלו עליו פרצופים כעופות או כטייארות צבעוניות ואמרו, אתה עלול להפיץ מגיפות באיזור המאוכלס שלנו. זה הכל.

אמר הזקן, עדיין לא חתכתי את מקום הנשיכות ולא הוצאתי את הדם המורעל.

אמרו לו, זה בסדר, אדון זאקי. אין בזה עוד כל מועיל.

לעזאזל אתם עם המלים היפות שלכם, נתרעם הזקן וקימט את שפתיו, אך לא יכול היה לשנות מתנוחת גופו.

עד שנגיע לאן שנגיע אתה יכול לספר לנו על המסע לציד חתולי הבר. זאקי נשתתק ונצטנם כפרוסת לחם בחום. רק עתה החל למצות, ללא מרירות, ללא זעם, כמעט ללא נגיעה, את כל משמעותה של התבוסה. נוחות מייגעת נתפזרה בגופו כנוחות העולה באדם שנסחטה מוגלה ממורסתו והשינה תוכפת בו מיד לכאביו. הירהר, לשַמֵר את הכשלון, זה כל שנותר לו. למצות אותו כאדם השומר על זכרון יקר של מת במיצויו המתמיד של יגון האבל. לפתע הופך הכשלון עדות חיה לרצון שמילאהו תמיד לנַצֵח. מוזר, אז תתלווה לכשלון מתיקות שאין להסבירה.

הוא שמע את רחש העצים בגשם ושאל, אם הם הולכים רחוק רחוק ביער. ראה צמרות עגולות ושקטות כמי שרואה כוכבים ואמר אל עצמו, יפה שאינני מתנגד לאנשים אלה והלוא יכולתי לעשות זאת. עלי להכריז באזניהם שאני מוותר. לכל הרוחות, על מה?

משעלו במדרגות, אמר הזקן, אתם עולים גבוה כל כך. ונישלוו כמו טמנוהו בארון רפוד במוך חמים ומואר. בהעדר הטילטולים הוא לא ידע על המשך המסע או על סופו.

החלון הפתוח הכיל ערב של שעה שמונה וטיפות אור הרודפות זו את זו בכבישים. בתשע יבואו רוחות סוף העונה ויגלו עצים כבויים בגן והריחות ימלאו את החדר. בעשר צלצול הטלפון עם קולו של הבוס השואל, הכל בסדר, ואני כורע אל תוכו, כן, בוס. אם כך, ממשיך הקול, מה רציתי לומר… אני אוחז באפרכסת כאחוז בידו של מכר הפוגש בך ואינו יודע לקרוא בשמך. כל שתרצה, בוס, כל שתרצה, אני אומר והוא (קם ממקומו וממלא את החדר) מסיים, לילה טוב. הוא מנסה להיות נחמד, אך אנשים שמנים מסוגו אינם יכולים להיעשות שכאלה בלוא להיהפך למגוחכים. אין להיות ידידותי עם מאה ועשרים קילו בשר המפוזרים על גובה של מאה שמונים ושלושה. מעולם לא יכולתי להבין מדוע עליו לחייך לעברנו ולקרוא לנו בשמות יפים ולהיות, משום כך, המכוער שבמנהלי הארץ; הרי רשאי היה לעוף אל הקומה העליונה במעלית הפרטית ולנהל את המשרדים מחדרו. קולו היה אז רץ ברמי־הקול שבחדרים והופך חשמל ואנו היינו רואים את דבריו וקוראים בשמו. משחילק את המשכורות היו פניו פתוחים בחיוך (כמורסה). אני שלא ביקשתי לפרש את מחוות התנהגותו לא נצרכתי לומר, כאחרים, שאין זו ידידות אלא נוכחות מתמדת שיש בה הולכת שולל. נתקשיתי לקבל את סברת אשתי שצלצולי הטלפון אינם מבקשים אלא לעקוב אחר יציאותי בערבים.

האם היתה סיבה כלשהי להכריז באזני ל. (אשתי) שהארוחה מצוינת על אף שהיא אמנם היתה שכזאת? היא עטפה את צוארה בשערותיה ואמרה, אתה מדבר בלי סוף הערב.

אני?… הרי את קוראת כל הזמן את אפלטון. איני קם ממקומי וממשיך לינוק מבין שיני את טעם הקפה.

האם זו צריכה להיות בדיחה?

אלוהים שבשמים, כל מה שביקשתי לומר הוא שהארוחה…

“אלוהים שבשמים” צחקה כמעט בזעם.

את לא תאמיני לי, אני יודע.

מדוע לא? אך אינך צריך לומר זאת כל ערב. אחזה באפלטון כמי שאוחז בפודל שצבע פרוותו נדיר.

לומר מה, לא יכולתי שלא לנאוק.

אלוהים שבשמים (הוציאה קול כקולי), אינך רוצה שאחזור שנית על כל הערב.

הנחתי לקפה ושאלתי, על מה דיברנו כל הערב?

נואל היה להאמין שהיא תיאות לחזור על כל הדברים שבטוח הייתי שלא דיברנו בהם. עתה יפה היה לשלוח בה את המחמאה אודות הארוחה, אפשר שהיתה מתרופפת ובאה אל ברכי ושפתי היו מבקשות אחר כתפיה והלילה היה מקדים את המבוכה, אלא שהיא נפנתה אל חדר הרחצה להביא עצמה אל תוך צבעי הלילה.

החלון הפתוח הכיל ערב של שעה תשע. נותרה לי שעה שלימה עד לבוא קולו של הבוס. זמן זה יאפשר לי, אם אתרכז, לנסות ולנסח מספר סיסמאות לסבון השקדים החדש. איזו הפתעה איומה תתרחש מעבר לטלפון משאברכו בסיסמאות שסופן להזעיק את השוק אל המוצר החדש. קולו ילחץ את ידי ופימתו תפעפע מלים שלא כהרגלו. למחרת יכנס אל אולם הפקידים ויאחז בשתי כתפי ויכריז על שמי הפרטי ועל שם משפחתי ואני אהיה הגבוה בכל האנשים. מאז אתהלך זקוף יותר. כל שאר ממציאי הסיסמאות יביטו זעופים בגבי כבעיטור הצטיינות.

ירדתי אל הכורסה שהיתה חמה ותופחת, אחר שיקעתי עצמי אל תוך ריח סבון השקדים שאחז בנחירי ובגרוני. שיננתי לעצמי את כל הסיסמאות המחורזות שיצרתי (ושלא נתקבלו מעולם) וקיוויתי שצלילי המיקצבים יהפנטוני אל התגלית החדשה. ציפיתי לאותו רגע בו ההתערבלות החושיית תתנסח במלים ותונצח על ידי. ידעתי (לא אדע מדוע) שלעולם לא אוכל לממש איווי זה על אף שתי זרועותיו של הבוס הפתוחות לקראתי באולם הפקידים. עליתי מתוך ריח השקדים נקי אך מזועזע מצלצול הטלפון ומקולו של הבוס השואל, הכל בסדר ואני כורע אל תוכו, כן, בוס. אם כן, ממשיך הקול, מה רציתי לומר לך… ואני ממהר ומוסיף כל שתרצה, בוס, כל שתרצה והוא חותך, לילה טוב. הכשלון היה מוחלט. נמלים בעלי־כנף נחתו על כפות ידי ואחר התעופפו אל האור.

לאשה אמרתי, הבוס דורש בשלומך והיא אמרה, נחמד מצידו ואני הפטרתי אדם נפלא האיש, את יודעת. כן, אני יודעת, אמרה, איש דגול. ואני שיננתי כן, איש דגול באמת.

הסיגריות שעישנתי היו זולות־אך־חמימות והופצו מהן בארץ כשני מיליון קופסאות לשנה. מומחי החברה שלנו מנבאים לסיגריות זולות־אך־חמימות אלה בשנת ששים ואחת עליה של כארבעה ורבע אחוזים (שהיא עלייה בשליש לעומת רבע השנה הראשונה הקודמת) והם תולים את התופעה החד־פעמית הזאת בסיסמה האחת השנונה החוזרת על עצמה מזה שנתיים מעל גבי העתונות. קלטתי את העשן המגרה ענבל גרוני מתוך גאוה והכרת ערך המוסד בו אני משרת עשר שנים כמחבר סיסמאות בשלב א' דרגה ג'. החרוזים והפזמונים עוברים היו אז לטיפולם של חדי־אמצאה ומבריקי־ניסוח ממני. יש והייתי מגלה משהו מניסוחי בסיסמאות המוגמרות והייתי עומד מולן המום מעדנה ומאושר, מביט באישוני האנשים המביטים בהן כמביטים בי וכורע מתודה.

עלי להרבות בקריאת סיסמאות לשננן בלבי, לחזור ולנסחן, להיסחת אל תוך הולכת השולל. להעמיד פנים במלים המדויקות ביותר, לעמוד תמיד מעברו של קהל הצרכנים, ללמוד על חולשות ההמון ולשלוח להם פתיונות קצב והתחרזויות נוחות לקליטה ומהממות. עלי להיפנות ולשוב אל ספרי החוקרים הדנים בכל זאת. מדי שנה רבו הספרים והמרחקים גדלו. ביום שסיסמה משלי תואר בניאון, או תודפס בצבעים, אהפך להיות עיר שלימה. משכתי אל קרבי את עשן הסיגריות הזולות־אך־החמימות שהופצו מהן בארץ כשני…

אין צל של ספק כי ל. יודעת במה אני מהרהר עתה. היא פיתחה לה מערכת עיקוב יעילה ועיניה כמשושות מגלות אותי מדי פעם ונחשפות לחיוך כלשהו. לאחרונה איני מצליח לכסות ממנה דבר ויש בתחושה זו משום הקלה לא־מעטה שהרי איני צריך לגלגל עמה בכל דבר. בהבנה המליאה הזאת הובאה השתיקה אל הבית כרהיטים החדשים (שתפוצתם בארץ עלתה בשלוש השנים האחרונות בתלילות לא־מצופה וראויה עובדה זו שתחקר על רקע עליית רמת המחייה ורצון הממשלה לספוג את רווחיו של האזרח). היא מעשנת סיגריות יקרות וקרירות שהחברה נלחמת בתפוצתן הממאירה. היא שולחת עתה את סילוני העשן באפלטון ובתקרה. שמלת הלילה הוורודה וגופה השקוף אינם קוראים לי והיא יודעת בכך ומפיקה הנאה גלויה מהרהורי אודות בשרה החסום.

סבון השקדים יביא את הטבע אל תוך גופך, אמרתי.

היא צחקה. יפה היתה מכדי שאכעס על כשלון הסיסמה שנראתה לי מקורית כל כך. קרבתי אל כתפיה ואחזתי בבשרה. אמרתי, סבון השקדים, גברתי, יעניק לך ברק ירוק. קולי היה פשוט והיא גילתה בו קינטור דק. אמרה, רחצתי עצמי בסבון שזיפים. אני אוהבת ברק סגול. ידעתי, גופה לא יהיה גופי הלילה. עצי השזיפים מלאו בעיני קוצים.

נטלתי את עתון הבוקר וביקשתי אחר המקום המכובד והמתאים ביותר ל“סבון השקדים יביא את הטבע אל תוך גופך”. בעזרת עפרון וסרגל נמצא לי הריבוע הנאה ביותר שראיתי בחיי. מששבתי לעיין במילים, תיקנתי “סבון השקדים יעניק לגופך את הטבע”, או, “הטבע יעניק לגופך את השקדים”. אפשרות מקסימה זו נמחקה מיד שהרי “סבון” חסרה מתוכה, אם כי, כמובן, ניתן היה להשלימה בעתון על ידי ציור או צילום צבעוני.

העמדתי את האשה על העובדה כי קבלת הצעתי על ידי מומחי החברה תעניק לי אחוז אחד מהכנסות המוצר במשך עשר השנים הבאות ואין זה דבר של מה בכך באקלים הארץ ובהתפתחות המתמדת של תודעת היגיינה מעודנת יותר בשכבות אוכלוסיה רחבות והולכות. והיא אמרה, אני יודעת זאת מזה עשר שנים. ניסיתי להעמידה על ההתקדמות העצומה שחלה בענף הפירסומת בארץ ובעולם כולו ושעד עתה נתבקשתי לתת את הדעת רק על תרופות, תכשירים להדברת חרקים ופנסיונים להבראה ושיש בהזדמנות חדשה זו להוכיח על התקדמותי בחברה, על האימון שהנהלתה רוחשת לכשרונותי ועל הסיכוי הסביר להעלות לשלב ב' דרגה א'. אמנם, חזרתי והדגשתי ונכפפתי אל גרונה שריח סגול מריר עלה ממנו, אין בכל הפרטים הללו כדי להביא שינוי יסודי במעמדנו, אך – ובזאת עליך להודות – הם רומזים לאפשרויות בלתי מוגבלות של התקדמות מתקבלת על הדעת בכל…

לא סיימתי את המשפט. הוא נראה לי ארוך, מסורבל, בלתי משכנע, אינו נוגע לעניין ומותיר מקום לשאלות שאין להיות בטוחים מראש בחיוניות התשובות המיועדות להן. משפטים ממין זה הביאו בי את התבוסה, שהרי הם הוכיחו לי בעליל שטרם נגמלתי מן הפטפוט, מהעדר ריכוז המחשבה ומהרצון להיות משורר.

מסופקני אם אהבה אותי בשעה זו, אך היא העניקה לי נשיקה ואמרה, שאין היא מצפה ממני לגדולות ושאל לי לבקש להפתיעה בתכנון העתיד. דבריה נסתיימו תמיד בנקודה סופית.

החמימות בחדר רפתה ואני התכרבלתי במושבי. בחוץ נתמעטו הקולות (משמע, החלונות נאטמים). בקומה העליונה נקשה השכנה־השנואה־עלי־מכל על הפסנתר השטני שלה.

החורף קרב, אמרתי.

מה אתה אומר!

אמרתי החורף קרב, לא הגבהתי קולי.

אנו בעיצומו של יולי.

כן, אמרתי בלוא להיות נבוך. יהיה חורף מוזר. שלחתי את רגלי הקצרות לפנים.

מספר המעלות בחצות שווה למספר המעלות ביום חורף רגיל והוא המטעה אותך, אמרה ולא העלתה בי את עיניה.

כן, אמרתי, זה הסבר מניח את הדעת.

מששבתי אל העתון נמצאה לי מודעה זעירה בה מבקשת המשטרה את עזרת הצבור בחיפושיה אחרי. משהערתי את תשומת לבה של אשתי אמרה, מזה עשר שנים שלא קרה לנו דבר ממין זה.

אמרתי, זה לא קרה לנו מעולם.

אין לצפות לגדולות ממודעה ממין זה.

ודאי שלא. יש לשמור על דעה צלולה, אמרתי.

מי מהתל בנו הפעם, שאלה וקרבה אל כתפי. הרמתי את ידי אל כתפה.

חזרנו אל המודעה שקראה לי באותיות פטיט לבוא אל בית אבי כדי לדון בסדרי הירושה. אמרתי, אלוהים שבשמים, משמע שאבי מת לפחות לפני כחודש.

אין כל סיבה מדוע נפקפק במותו, אמרה. אך מדוע לפני חודש?

העתון הוא ממחצית יוני, אמרתי.

אשתי חזרה אל הדיאלוג האפלטוני לאחר שהציעה כי נתפנה מחר לסור אל בית אבי. אני מצאתי הזדמנות נדירה להסביר לה מדוע שמרתי על גליון זה שנתגלתה לי בו מודעה נפלאה על לבני גברות המשלבת במקוריות הראויה לציון את הטקסט עם מיתווים גראפיים מופשטים שיש לתת את הדעת על פיתוחם בעתיד. כן הוספתי שאיני יכול עוד להטיל ספק שקווים מסוגננים, צורות הנדסיות וספרות יתפסו את מקומן של המלים ובזאת יביאו למהפכה עצומה (ומועילה) בדרכי הפירסומת ובעידוד תפוצתו של המוצר בין ציבור הצרכנים.

במשרד קמו הפקידים ולחצו את ידי בזה אחר זה (כך היינו עומדים רק בערבי חגים ומחליפים ברכות), פניהם שגיששו אלי שונו ואף כפות ידיהם היו רכות מתמיד. התחמקתי וגמגמתי כי טרם נמצאה לי הסיסמה הקולעת ביותר לסבון, אם כי כמה הצעות הראויות לעידוד רצות בי ואיני יכול אלא להודות להם על העניין שהם מגלים בתהליכי האמצאה שלי. אמרו, אביך מת וירושה גדולה מצפה לך. אמרתי, כן אבי מת. פניהם שבו להיות מאובקים ורחוקים. מששאלו, אתה עוזב אותנו, העליתי חפתי השרוולים השחורים על זרועותי, נפלתי אל תוך כסאי וכלאתי עצמי בשולחן הפלדה. כיצד העזו לחשוב כי לאחר עשר שנים אעזוב מוסד זה רק משום שאבי מת לפחות לפני חודש. עוד עלי להמציא את הסיסמה. עלי לצחוק לאיווייהם. וודאי, צחקתי. בקול (שלא כמנהגי).

הבטתי בעשרים המשוררים־לשעבר שציפו עתה בבהייה מעוררת רחמים להשראה וכיססו את צפרניהם. נראה שבשורת המוות הביאה בהם הטרדות והכרזתי חסמה בהם את הפתחים שנתהוו. היה מי שליחש כי סגנון המודעה היה מן הגרועים שנזדמנו לו. האחר אמר, הרי לך אמצעי נפלא לעורר תשומת לב וראוי להביא את הדבר לישיבת מועצת הסגנון. אחר נתדהו הקולות כמו נפרש עליהם סדין.

בַשקט ראיתי את השנאה האחוזה בהם כבגדים ואני שנוטה הייתי תמיד לראות שנאה זו כרצינות כאובה הנכפית על המשוררים־לשעבר, לא יכולתי שלא להשקיע כל מאמץ על מנת להמציא את הנפלאה והקוסמת שבסיסמאותי עד הנה. נלחמנו זה בזה באמצאותינו הקטנות וציפינו בחרדת איבה להצלחות הזולת. מעולם לא נזדמנו יחד ללגום קפה. הדרך בין המסדרון, בו נשתהינו לתלות את מעילינו, אל שולחן העבודה, היתה קצרה ולא הותירה שהות לידידות. טיפוחה של האיבה (אף לדעת הבוֹס) היתה דרך נאותה לטייב את ההיאבקות המילולית, לחדד את כושר האמצאה. עבודה משותפת של עשר שנים רוקנה בנו כל רצון למצוא עניין או חן איש ברעהו.

שלפתי את גליון העתון שהצהיב ומתוכו עלו אלי (מקומטים) לבני גברות ואבי שמת. לא נתפניתי להרהר בירושה שהותיר לי אלא ביקשתי למצות אל תוכי את המבנים הגיאומטריים שאחזו בצוארו של המתבונן. לא גופה העירום של האישה היווה מוקד התעניינות אלא פרטי הלבוש המוצעים למכירה. הישג הראוי לכל שבח בפריודיקה המקצועית. המלים היו מיותרות.

אף אני האמנתי, עד להתגלותה של מודעה זו, שחיזקה את סברותי עד הנה, כי מקום חיותה האמיתי של השירה במאתנו היא בסיסמה המרוכזת שמילותיה מבקשות לרמוז, לשכנע. כאן המקום היחיד שחיוניותה של ההתחרזות נשמרת ומוצדקת. עכשיו ניסיתי לקעקע את מחשבותי שגדלו בי עם השנים כאיברי ובטוח הייתי שאוכל אף לנסח את הנימוקים בדרך מתקבלת על הדעת.

רבשלום, המשורר עתיר הזכויות, שמעיניו נותרו רק מבטים עצובים, שלח לי את פניו ושאל מה דעתי על סידרת הניסויים הגרעיניים האחרונה, כלומר, מה יחסי לברבריזם הלא־אחראי המתבצע זה כמה עונות… אמרתי לו כי דעתי היא כדעת החוגים המתקדמים וכיצד יתכן אחרת. כל אפשרות אחרת מעיבה על עתידה של האנושות שאנו חלק בלתי נפרד ממנה… רבשלום שאל למי קורא אני בשם חוגים מתקדמים ומדוע לא יתכן אחרת. אמרתי, לכל אותם המבקשים לצאת נגד ולשאת ברמה את. העצבות נעלמה עם עיניו. לא יכולתי שלא לשונאו.

משנכנסתי אל הבוס, הרים זה את ראשו ואמר, אתה. אני עסוק אך אתה יכול לשבת. אחר שאל אם לא אוכל לפרט לו את דברי בטלפון של עשר בערב שאז יהיה הוא אחר האמבט החם, שתיית הקפה ועישון הסיגר. אמרתי לו שהדברים ארוכים והוא שאל, אם לא חבל על הזמן ואני אמרתי, כן אדוני ואז פירטתי לפניו את חיוניותם של הקוים הגראפיים ששוב לא יצריכו השראה אלא ידיעה מופשטת של חישובי פרופורציות, יחסי שטחים ומבנים הנדסיים. הקווים אומרים ברורות את מה שהנך מתכוון להכריז. אין כל אפשרות שתובן על ידי הצרכן שלא בדרך הרצויה ליצרן. המילים…

ידעתי שאני גוזר את גורלם של כל המשוררים־לשעבר ושהכל יתלו את מקור הצעתי בשנאה אליהם ולא בתפיסה חדשה ומתקדמת של המקצוע. מעולם לא עמדתי, כבשעה זו, פנים אל פנים עם תסיסה סמויה שבתוכי, אף לא בשעה שעמדתי עירום מול עירומה של ל. עֵר הייתי להכרה שהבשילה בי כי לא נותר לי אלא לצאת נגד עשרים האנשים שבחדר הסמוך ולנסות להגן על דרכי המהפכניות בנאום הארוך ביותר שהשמעתי מעודי.

פניו של הבוס הוצרו ולא יכולתי שלא להצטער על כל טירחתי. ניסיתי לחזור אל דברי ולגלות בהם את הפגימה. משלא מצאתיה תליתי את הדבר בצליל קולי או בסברי פני שנתחלפו ככל שהארכתי בהרצאתי. לאחר שעה ארוכה קם וקרא בשמי והעמידני מול הספרים שכריכותיהם יקרות והכריז כי משתתף הוא בצערי על מות אבי וכי מאחל הוא לי ירושה קלה. ביקשתי למחות אלא שהוא ננעל בפני ואותה ידידות שתמיד כה גאה הייתי להתפאר בקיומה הותירה פרצוף דשן מאוד הנופל אל תוך צואר פימה ענקי.

החום כיסה את הרחובות ובישר לילה שרבי. תמיד נראה לי כי שרב חשוך הוא תופעה בלתי מתקבלת על הדעת (פארדוכסאלית). ריחות שקדים הקציפו את קרבי במרירות דקה וחמימה.

רבשלום נזדמן עמי למעלית. עיניו היו אפילות וראשו כבד. ביקשתי לומר לו שאני מצטער, שבאמת אני…

אתה צר אפקים.

כן, המקצוע דורש זאת, אמרתי.

הירידה החופזת והחלקלקה שילחה את ריאותי אל תוך גרוני.

האם תסור לביתי לשתות קפה, אמר ולא גילגל בעיניו.

לביתך, מר רבשלום, נצטעקתי נדהם. האנשים סביבי נרעמו עלי.

זו תהיה הדרך המנומסת ביותר להרעיל אותך, הוסיף וכתפיו המלוכסנות היתוו ראש חץ.

זה ניסוח מבריק, לא נתאפקתי מלהכריז.

משיצאנו אל הערב הוא אמר בקול יבש, דרוש בשלום אשתך.

אמרתי לו (וודאי)… הוא כבר לא עמד לצידי.

הלילה היה בהיר ומלבני הנוף שרצו בחלונות המונית נשקפו והחליפו צבעים בעיניה של ל. הבטתי בהן כנהג שהביט בראי העגול שלפניו ופיענחתי מתוכן את האמור באורות הפרסומת. אהבתי את פרופיל פניה המעודן של אשתי שהואר עתה וכהה בפנסי הרחוב באיתות מופלא. משנצא את העיר היא תיעלם במושב העור ואני אוחז בבשרה שחומו פושר ואומר לה דברים.

כשאתה עצוב אתה מכוער אמרה.

אמרתי לה שאיני עצוב והאפלולית היא שעושה שמות בפני.

אינך חייב להשתמש במליצות.

אמרתי לה שאני מצטער ולא נתכוונתי שלא לדבר לעניין.

זה בסדר, אמרה אני יודעת.

לפני שנים מלים קטנות ממין זה מקימות היו בינינו ריב. טוען הייתי כנגדה שאין היא מבינה אותי (איני זוכר את מה? מדוע?) והיא היתה רוטנת שאני משוקע כולי בסיסמאות ושאיני יודע להעריך את קרבנותיה למעני (למה התכוונה?) היא צדקה תמיד. נחיריה היו רועדים ואני לא ידעתי להתנצל, לקרוא לה בשמות, לומר לה מלים יפות. מאז, תגובותיה הוקהו, קולה הפך סתמי והמלים מסויגות, נעדרות חשיבות. היה עלינו לומר זה לזה דברים חשובים במידת האפשר, אלא שאמרנו את הדברים הפשוטים ביותר והם היו מעטים כל כך עד שנידמו לנו כחשובים ביותר. עתה, אין לדעת מתי כעוסים אנו איש על רעהו. לא נותרו לנו סימנים לכך. אנו אומרים דברים אך מתכוונים למעט מאוד. מעין נוחות מאופקת עוטפת את יחסינו. בלילות אנו חוזרים מדי פעם למצוא עניין האחד בגופו של השני, אך אותה שעה אינה יכולה להיות ארוכה כי העייפות כבדה מבגדי החורף שלנו. האם קביעות אלה מכריזות שאיני אוהב את אשתי, או שהיא בזה לי? נוטה אני בצלילות דעת מוחלטת לענות על כך בשלילה.

העיר נסתיימה אל תוך שדות ואני חיפשתי בהם עצי שקדים שלא נמצאו שם אף בימי ילדותי. חומת בית אבי חסמה את שביל העפר שהתפתל ונפרד מן הכביש הראשי. הנהג פתח לקראתנו את הדלתות השחורות ונכפף אל הכסף. משנותרנו לעצמנו אמרתי, בטוח אני שבשקט הזה תימצא לי הסיסמה ואצבעותי ננעצו בחומה שהיתה חלקה וקרה כתמיד.

מעולם לא היית משורר, אמרה.

האבנים כאן קרות גם בימי השרב הכבדים ביותר. הנחתי ראשי על החומה כמי שמבקש להקשיב למעיין סמוי.

אני יודע, לחשתי, אני יודע. האין זו סיבה מספקת?

למה אתה מתכוון, שאלה.

כלומר… אינני מחפש השראה (אחזתי במותניה, הם היו גבוהים וחזקים), אני מחפש ריחות. זה זמן רב שלא הייתי בבית ישן מאוד שרהיטיו עתיקים כאבי או סבי, שהאור מסתנן רק בעד וילונות כבדים בכמות מחושבת מראש.

אל תהיה מגוחך.

בבתים גדולים וסגורים ממין זה…

אם כך, מה על כל תאוריית הקווים הגיאומטריים, שאלה והעלתה פיסת ראי למצוא בה את פניה.

כל מה שרציתי לומר, מילאתי עצמי אויר ונשפתיו בחיוך נבוך, שנדמה לי כי יש בי עניין כלשהו לחזור אל אבי.

הרי שיכולת לומר זאת, אמרה.

אמרתי זאת, מכל פנים, הנה נאמרו הדברים.

איזה הישג, לא הסתירה את שיניה שבהקו באפלולית.

אין להימנע מלהודות בכך, חנחנתי, על אף כל הרצון הרע שלנו.

הורדתי ידי אל כיסי מכנסי כדי להעלות את המפתח, אלא שהיא לחשה, מעולם לא היה לך מפתח לבית הזה. מכל מקום לא מיום שאבא מת.

את יודעת הכל.

הרי גם אתה ידעת זאת, נצטווחה.

לא הכרזתי על כך, ממילא נוטה הייתי לשער שאיני יודע.

הו אלוהים אדירים! מיהרה להוסיף בחריקת שן. אני מתכוונת אלוהים אדירים שלך!

את השער ניתן לפתוח רק מבפנים, ניסיתי להגן על עצמי. מעטים הם השערים ממין זה שנותרו בארץ. בבית אבי תמיד נשאר אדם. ברגע שהכל ייצאו מתוכו ויינעל השער, איש לא יוכל להיכנס אל תוכו בלוא להחריבו.

לא ידעתי להסביר לה את כוונותיו של אבי שנראו לי עכשיו תמוהות ביותר, אך הצעתי לה שניטיב לעשות אם נעשן, שהרי אין לדעת מעולם באם סוכנת הבית תתיר למלא את החדרים ריחות זרים. ניסיתי לתאר לפניה את הגברת ברים ואת מידת אדנותה בבית זה, אך אשתי תמהה מדוע אין באים לקראתנו ואני אמרתי שאין איש היכול לתאר לעצמו שאנו באים הלילה ומלבד זאת אין להניח כי הגברת ברים, או כלביה, נוהגים בשעה זו (או בכל שעה אחרת) להיפנות לאורחים. הבית דורש טיפול רב.

בשער עמדה אשה מלבנית, עצומת ממדים שעיניה היו פעורות כפיה. מבטה חשדני ורוטן כמבטו של הכלב שעמד לצדה וראשו לצד מותניה. לקרוא “הגברת ברים אני הוא האדון הצעיר” פירושו היה לפורר אותה. שאלתי, באם רשאים אנו, אני ואשתי, לבקר באוספי תשמישי הקדושה הנדירים של מר פֶסְט. עיניה נעצמו והיא הפכה לחלק מן החומה. אמרתי, השעה אמנם בלתי מקובלת לחלוטין, אך איננו יכולים להישאר אדישים להישגיו הנדירים…

מה כל המשחק הזה, לעזאזל, אמרה אשתי.

דומה שהגיעה העת להתוודע אל אחד האוצרות…

את הגברת ברים, קראה אשתי.

הסוכנת נכפפה משהו אל שפתי ל. והכלב יצא לקראת אשתי. מיהרתי להוסיף, חלק מאוספיו הועברו ב־17 ליולי ארבעים ושתיים למוזיאון הלאומי וטרם זכו וכו' למרבה הצער, לתצוגה מתמדת על מנת לעמוד על מלוא העושר שכונס על ידי מר פסט המנוח.

רק עתה הכירה אותי הגברת ברים והניחה את מחצית גופי העליון על חזה כשם שעשתה זאת עם אבי. אשתי פשטה לה את כף ידה אך זו היתה קטנה מכדי שהגברת ברים תפנה אליה.

אדון פסט הצעיר, אדון פסט הצעיר, הוציאה קולות והכלב כבר העביר עלי את לשונו.

גרוני לוחלח ברטיבות מלוחה. אשתי אחזה בידי ואמרה בתקיפות, אינך מתכוון לפרוץ בבכי. לא, אמרתי, וודאי שלא וסילקתי עצמי מעל גופה של האשה.

הארוחה הוגשה בשעה הקבועה והכלבים ציפו בפינתם לעצמות הבשר שהושלכו אליהם, בקצבים קבועים, על ידי הגברת ברים. חזרתי אל גינוני הסעודה המשפחתיים מתוך היתול שבהיזכרות, אך עם המנה האחרונה כבר הייתי אדון פסט הצעיר והמנומס עד שלא יכולתי שלא לתעב את דרך אכילתה הבארבארית של ל. ואת קלות הראש בה התייחסה אל דקדוקי הסעודה של הגברת ברים. תיעוב הדדי סמוי אך מאיים זרם בין שתי הנשים והשקט המכובד היווה לו מוביל משובח.

אני נפתחתי אל הסובב אותי כפרי שנשרה בתמיסה חמה עד שרחבתי לקבל מחדש את התמונות ופמוטי הנרות והקירות הצבועים בחמימות אפלה. ידעתי שלולא אשתי יכולתי לומר עתה דברים שלא אמרתי מעולם. נוכחותה תצביע תמיד שאני גולש אל המליצות והרגשנות ושאל לי לדבר דברים מיותרים.

אז אמרה הסוכנת, לא השתנית כלל.

את שומעת, פניתי נרעש אל ל. וזו לחשה אל תוך הסיגריה שהציתה, לא כל אחד יכול לעשות זאת.

רזית. אך הבשר אינו משנה דבר. בגדיך קלים מאוד. חם כל כך שם בחוץ?

רק עתה הבחנתי בבגדיה החמים שלא תאמו את העונה ובכיפת הצמר הגדולה שעטפה את ראשה. סיפרתי לה על העיר, על תהליכי הפרסומת המסחרית, על הידע והמאמץ המושקעים בכל התאמה של מלים לסיסמה. ישנן אותיות שגובהן כקומת אדם, אמרתי, ואני הוגה בשיטות חדשות, שהלוא ההתפתחות היא כורח בלתי נמנע בתנאי המיסחור בארץ, בהגברת קצב היבוא והענקת מילגות או סובסידיות לחרושת הפנימית. מן הנמנע שלא נצעד עם העולם כולו אל אותה מטרה אחת ברורה, אשר אזרחיה של כל ארץ נושאים אליה את עצמם.

אשתי הביטה בי בצער גלוי. ההכרזה מוכרת לה. לעזאזל, היש צורך להמציא הכרזות חדשות לאותו עניין? היא רשאית היתה לבוז לי במעגל החום שעמד מעל השולחן. היא נתקשתה להבליג על אפשרות זו שנזדמנה לה.

הזקנה שלחה לקראתי חלק מגופה הגדול ודומה עלי שהיא הבינה את דברי, או דימתה להבינם. שפתיה לא גילו זאת. הן לא גילו דבר מעולם. אין לדעת באם היתה גאה באדון פסט הקטן, מכל מקום מבחר המלים היה מכובד ויכול היה להוליכה שולל. לא נתכונתי לגרום לה אושר, אך גם לא ביקשתי לאכזבה.

היא דמתה לאבי ואני לא יכולתי לגלות את הפריטים שעוררו אותי לדמיון מתמיה זה. אפשר שהישתהות ממושכת במחיצתו של אדם, כך אומרים, מאצילה עליך משהו מדמותו. אם זו עובדה פיסיקאלית ודאית לגבי מתכות מגנטיות מדוע אין להניח את קיומה אף לגבי בני־אדם. ההכרה שתהליך ממין זה הולך ומתבצע ביני לבין ל. עורר בי זעם מוזר. הבטתי באשה שהיתה עתיקה כרהיטים שבחדר וכבדה כמותם ושאין בדעתה למות עם מות אבי.

כשהוגשה המנה האחרונה קמה ל. ופנתה אל החדר הסמוך בטענה שבטנה מליאה ואין היא רואה כל טעם מדוע על ארוחה זו לפגום בגיזרתה. אמרתי להצדיק את טיעונה באוזניה של הגברת ברים ולהגביה את קולי ולהעיד שאני אוהב את אשתי מזה עשר שנים ואין עובדה זו דבר של מה־בכך בבית זה ובכל בית אחר בארץ זו, אלא שלא יכולתי לסלוח לנימוסין הפגומים שלה (של ל.). נדהמתי שלא עמדתי עד הנה על חוסר העניין שהיא מגלה בסדר הוגן של מנהגי שולחן. הזקנה הביטה בי בעינים ילדותיות.

אחר פנינו אל משחק הריץ־רץ הצבעוני. לא עלה בדעתה לוותר על בילוי זה משנזדמן לה יריב. המשחק מילאה עניין והכלבים שרבצו לרגליה רווחו עם הנצחון שמילא את עיניה צבע צהוב. הכובד פינה מקומו לזריזות אצבעות, למהירות החלטה. מעת לעת עלו מתוכה צחוק, או הגיים שמן הנמנע לפענחם.

אדון פסט הקטן, שכחת לשחק, קינטרה בחביבות.

לא נותר זמן רב לכך.

לאחר שעה קלה נצחונה היה מוחלט והוא העלה בי עליצות שהביכה אותי. רוצה הייתי לומר לה, הגברת ברים, אני מאושר (כן, זו המילה, הפעם!) שניצחת אותי. תמיד כשניצחת אותי היו אלו שעותיך הגדולות ביותר. יכולת אז להעֵז ולהביט בעיני אבי בגאווה סמויה ומוצדקת; אם כך, לא נשתנה דבר. אפשר שיכולתי לנצחה, אם מרכז הייתי את מחשבותי, הלוא תחבולותיה היו דלות, אף לא מחוכמות ביותר. ביקשתי לבכות אלא שהיא שאלה, כיצד היית ממליץ על משחק הריץ־רץ בסיסמה, אדון פסט הצעיר?

ביקשתי אחר אויר קר, אך אמרתי מיד – רוצו על הריץ־רץ ותגיעו אל…

אל מה?

כאן רשאית את לקבוע על מלה הנראית לך – האושר, הבילוי, ההתרכזות, הידידות וכן הלאה (היא צחקה ונתקמטה לגוש של בוץ). כמובן, זו הצעה אחת, מקרית. תיתכנה הצעות בלי סוף. אין זה פשוט כלל ועיקר. יש לחשוב. יש להעביר את ההצעה לניסוח בשלב ב' דרגה ג'. שם ייטיבו לגלות את הקוסם, או את ההמוני שבסיסמה זו, להשיל את המיותר. שם ייטיבו להקציעה. ואיני נוטה לפקפק, וזאת עלי להדגיש בכל לשון של הדגשה, שאם צאתה ממועצת הסגנון נעמוד לפני אחת ההכרזות המקוריות והמרתקות ביותר.

מן החוץ לא עלה רחש עצים, או רמשי לילה. היינו רחוקים מן הכביש הראשי ולא נותרו לאבי בנים ישעלו לבוא בשביל העפר להתדיין על ירושתו. לכאן לא הגיעו הים, הרכבות, או המוסכים שמילאו את העיר המתרחבת במרחק עשרים ומשהו קילומטרים.

אשתי חשופה היתה בין כסתותיה הלבנות של אמי והחדר נמלא עשן סיגריות. נתתי בה את שפתי והיא לא הופתעה. בשרה היה מר ומגרה כפרי מארץ רחוקה. השקט הקריר התאים לגופה כשמלת הפרחים האדומים. היה עלי לחפון את כתפיה ולספר לה מה התרחש מאז עזבתי מקום זה. דברים רבים, וודאי. ניתן לאומרם לאט, ללא זעם, ללא התפארות. הדברים יכולים היו להיות אחרת. יכולים היו שלא להיות.

שכבתי במיטתו של אבי וגבי נזדקף כגבו ולא נותר בי מקום לאחרים. שמיכת הפוך הקיפה את הקור שהחל מקפיא את גפי וריח של שקדים מילא את החדר שבו מת אבי. ידעתי, לו יכולתי לקום ולכתוב עתה במפורט את תיאוריית הקווים הגיאומטריים לפירסומת מסחרית הייתי מחולל את המיפנה הגדול ביותר בהפצת תצרוכת בשווקים ומשכורתי היתה משתפרת בצורה מניחה את הדעת. התחלתי בוכה. אשתי אמרה, חדל להיות תינוק.

את מיטב מחשבותיו היה מעלה ופורם (אחת לחודש במשך שלושים דקות) שעה שהיה קוטם את צפורניו אחת לאחת בסכין הלחם הגדולה, מאגדן בפיסת נייר דק ונותנן באש. לזקנה דומה היה שהוא קולף את אצבעותיו, או ראוי אולי, לומר, פושט את עורו. היתה משתעשעת, אך לא באכזריות, בידיעה שזו שעת מחשבותיו והיא נוכחת לצידן. אמנם, אמרה, אין זה הרבה, אך עוד אמרה, האחרים אינם מרבים ממנו. והוא היה מביט באישוניה המתרופפים והבלויים כוילונות צהובים במלון נמוך דרגה. (היא מתדהה כבגדיה, מתבקעת כדשי מעילי, הרהר. היתה זו דרכו לראותה כפיסת בד שהלכה ונשתחקה. לפני שנים היה נותן אצבע בבשרה ואומר לה, את יפה). היא נתכערה. הוא לא ידע לקבוע בנפשו אם סיבת הדבר בעצמותיה שהחלו לצאת אל האור, או בפריחת אבעבועות זערוריות שתפחו על אפה וצדי אזניה. אחר באה הארוחה שבה היתה אומרת, אכול לאט והוא היה אומר, עוד מלח, בבקשה. ואז, כמובן, מקומה של כל השיחה הבאה: הרופא אסר – אני יודע – את המלח – מזה עשרים שנה – מלח – הוא בזק לעצמו. אין כל סיבה מדוע תהיה השיחה אחרת. היש נימוק אחד מדוע ישתמשו השניים במלים אחרות שעה שעשר אלה אומרות הכל. ברדיו אמרו תנ"ך.

בחמישה עשר ביולי היתה השיחה ארוכה יותר.

בספטמבר נצא למלון רימון.

הזקנה היתה אסירת תודה – כן, בונים – על אף שידעה בבשורה זו שעמדה להיאמר. הוא יאמר לה, מזג האויר יהיה יפה והיא לא תמנע עצמה מלומר, טוב יהיה להשתזף, לקבור את הרגליים בחול, בערבים לאכול פטריות אדומות, ללחוץ ידייים, לומר נחמד לראות אתכם ולהתכוון לכך.

מזג האויר יהיה יפה, אמר.

השנה לא אכנס למים, בונים.

בצהריים יהיו המים חמים. יוטב לבשרך במים החמים.

היא מחתה את השולחן. את צלוחית המלח נעלה באחת המגירות. את המפתח נתנה בסינרה, מחווה שלא עורר ויכוחים, הן ידע שאלה הם אחרוני הגינונים שנותרו לה למושג עקרת־־בית. מדי שנה פחתו הגינונים ומנוחה, האופיינית לעצמים, החלה מופיעה בה ויוצרת בגופה זוויות מתות. הוא היה עד שקט ושקדני לתהליך שנתבשר באשה, וסופו אף לבוא בו.

מדי שנה הוא ניסה להטביעה. נתקשה ביותר להסביר לעצמו יצר זה שתכף עליו עם כניסתם למים. עונת הרחצה היתה העונה האחרונה שהוציאתם זה לקראת זה לאחר עונות של היסגרות הדדית.

הוא היה מדגדג את אצבעות רגליה והיא צוחקת ומבקשת לשכוח את השנה הקודמת, ואחר – כבשנה הקודמת – היה מושך ברגליה עד שהיתה תופחת ומכחילה. הילדים היו צוהלים למעשה הקונדס והאמהות היו מביטות בעינים רעות בזוג הזקנים המשתטה במים. המציל היה מופיע בזמן, גוהר על גופה הכמוש המתדלדל בבגדיה הארוכים. הרופא היה מגביה כתפיים ואומר, יש להיזהר בגיל זה ומר בונים היה אומר, עליך ללמוד לשחות, עליך ללמוד לשחות. הוא נתכוון למה שאמר.

את השעות שלאחר מכן היו מבלים זה בעיני זה בלוא לגלות דבר, עובדה שלא הביאה בהם ריגשה לא־נוחה. את הימים שנותרו במלון שהו על החוף. משתזפים, קוברים את רגליהם בחול. בערבים אכלו פטריות אדומות, לחצו ידיים, אמרו נחמד לראות אתכם והתכוונו לכך. אז היו מצטרפים אל אחד השולחנות שטרפו עליהם קלפים. גברים ארוכים ומנומסים פינו מקום לאשה שטבעה. במחצית אוקטובר נשכח המאורע לחלוטין.

עכשיו שאמרה, השנה לא אכנס למים, בונים, הוא תלה בה את עיניו המרושתות בכחול־אדום ואמר, כרצונך, וודאי.

אשב על החוף, אקבור את רגלי בחול. אתה תהיה במים, אמרה.

וודאי, יקירה. לחש מובס כמעט.

אסתכל בך. אסתכל בך –

את רשאית לעשות כל שעולה בדעתך, איזק ידיו אלו באלו.

זאת עולה בדעתי, צחקה והוא הביט בה. אתה יפה במים, אוריאל.

למחרת, בשעת ארוחת הבוקר נתכוון לשאול מדוע היא לא תרד אל המים ממש ואז היא אמרה לו, אכול לאט והוא הרים את הסכין והמזלג ואמר עוד מלח וכו'.

ברדיו סיימו לומר תנ"ך. אחר היו החדשות. לסוף עלה הקונצרט השבועי. בשעה אחת עשרה נפנה אל הרמינגטון, הסיר את כיסויה והחל חובט שש שורות ףךלחףךלח ושש שורות שדגכףךלח ותרגילי אימון נוספים. ביקש לשנן את השיעור הראשון שעליו להציע מחר בפני הכיתה הראשונה של המחזור החדש. עליו לעשות כל שבידו כדי לא להכשל על אף שהכל מכירים בכושרו של המורה הוותיק אוריאל בונים. אפשר, דווקא משום שהכל מכירים את כושרו של המורה הוותיק אוריאל בונים. אין לומר מתי היה מגלה את האיבה בפנים הקטנים או באצבעות הדקות שממולו. היה נכפף אל התלמידים ואפו היה מנטף שלא לצורך. היה מפטיר חידוד אודות הנזלת הנצחית שדבקה בו והכל נפתחים נגדו בצחוק ושוב אין לאוספם אל המכונות. בסיומו של המחזור היו משליכים בו חפצים שנזדמנו לידיהם. הוא היה מרים את קולו ובמשך יומיים היה מתהלך בין מכונות הכתיבה כאדם שכול. ביום השלישי היה עומד מעל הזקנה ומכריז בחגיגיות מרובה, מחר יבוא מחזור נוסף. היא היתה מעבירה ארבע אצבעות על מעילו, בלא להפשיל את עפעפיה אליו, והוא נפנה אל הרמינגטון לחבוט בו את תרגילי האימון הראשונים. היא היתה מתכופפת כמנורת שולחן להביט בידיו הזריזות ובמכונה הנענית לציוויו. יכולה היתה לשבת שעה ארוכה מאוד ולעקוב אחר ההבנה ההדדית והמוחשית כל כך שהיתה מתפתחת בקצב סמוי בין השניים. חושיה נתחדדו לקלוט את עצמתן השונה של הנקישות, את מירווחי השהויות ביניהן וללמוד מתוכן על הרהוריו של הזקן. פעמים היתה נוטלת עתון, או ספר ומקריאה לו. ממקצבי הנקישות היו מתבהרים לה סתומות שבכתוב. בשעות שנשתיירה עם המכונה בבית היתה מעבירה עליה מטלית כמי שמעבירה בד רך על זגוגיות משקפיים יקרים. לא העזה לנקש במכונה הגדולה והשחורה שמילאה את השולחן שבמרכז החדר, אלא נותנת היתה את כף ידה עליה כמי שמניח את מחזור דמו על מצחו של איש ישן.

מזג האויר יהיה יפה. לא יתכן אחרת, אמר. אחר נפנה להרהר במחזור החדש, לנחש את מספר התלמידים, את מראיהם ואת שמותיהם. הוא החל משנן לעצמו את דברי הפתיחה (איזו חשיבות יש לשיעור הראשון!): המכונה שלפניכם היא נפש חיה. המכונה שלפניכם היא עוף החול הנולדת עם כל מחזור נוסף המצליח לדובב אותה. עם השנים הוא למד לסיים את הפתיחה במהירות מתקבלת על הדעת בטרם יימצא מי שיצליח לשלח בו חידוד. שים בידך השמאלית את גליון הנייר על משענת הנייר באופן שהקצה התחתון של הגליון יימצא מתחת לגליל ובידך הימנית…

כל הבוקר טרח בפירוקה של הרמינגטון בשקט, בהתרכזות, כמצפה להפתעה שיש לקדמה בכובד ראש. חלקיה של המכונה נשרו תחילה במים רותחים ואחר בשמן ומששבו להיות מכונת רמינגטון משנת 1917, ישב לצדה והביט בה שעה ארוכה. אחר החל רץ על המנענעים הלוך ושוב ומטביע אותיות על גליון נייר ללא סדר, ללא כוונה. לסוף בלש אחר עוצמתן של הנקישות על פי חומרתה או דהייתה של ההדפסה (כשהוא נותן את הגליון מול האור) כדי לגלות קפיץ רפוף, אות שקצותיה קהו, תג שנתחדד למעלה מן הראוי לו. ריח השמן עיבה את החלל ולא עלה בדעתו לפתוח את החלונות לרוח. פעולה זו נמשכה כמה שנמשכה ומילאה את הבוקר עניין.

נקשו על הדלת והוא מיהר לפותחה (בפרוזדור פגש בזקנה שאצבעותיה נטפו דם, שהלוא ניתחה עוף צעיר לארוחת הצהריים. הוא רמז לה, בניענוע אגודל, לחזור למטבח) לנערה שאמרה, כאן ביתו של האדון אוריאל בונים. נכנסה ובאה עד לרמינגטון שהבהיקה במרכז השולחן.

את צריכה להיות…

אינני צריכה להיות כלום. לא 'תכן שאתה מכיר אותי. פיזרה לו את שערותיה.

אתן כולכן דומות כל כך.

אין זו מחמאה, אני רשאית לשבת (וודאי, הו, אנא!). משכה באחד מכסאות העץ החומים ושמטה את רגליה לפנים.

לא נתכוונתי. יש לדעת להבחין ביניכן. אין זה מלאכה קלה. הגברת…

נחמד יהיה אם תקרא לי לנה… סתם…

מוזר יהיה לקבוע שמעולם לא ראיתיך לפני כן ונדמה לי שאת מזכירה לי…

אין בי דבר המזכיר אחרת בעולם. 'ני שונאת גינוני־טכס, מר בונים, נוכל 'גשת לעניין, אם לו’כפת לך.

לא ציפיתי לך, אך התשתי תה?

האם זה הנוהג המקובל?

איני בטוח שמבין אני ארבע מלים אלה.

לו’כפת לי ש’תה לא מבין את ארבע המלים (לכל הרוחות מדוע הוא סופר את המילים). צביה רוזן המליצה עליך ואין כל סיבה שלא נתחיל.

עתה התיר לעצמו להצית סיגריה ולהביט בבגדיה האדומים של הנערה ובכף רגלה שנעה על פי התפעמותה של מנגינה סמויה. הוא ביקש להיזכר בצביה רוזן וידע שאין כל סיכוי שדבר זה יעלה בידו.

אני נורא מצטער שאין צביה רוזן אומרת לי הרבה.

מר בונים! לא נתאפקה לנה לשלח בו את קולה. לא היה בו זעם. צוארה היה ארוך וחלק.

אם תעזרי לי להיזכר בה…

הי' זאת של האנדרווד מספר ארבע שלך.

הו, וודאי. כל כך פשוט. הבלונדינית ששברה שלוש פעמים את הטבולטור.

'תה טועה, מר בונים וחוץ מזה ל’זזל עם צביה רוזן, אם לו’כפת לך!

כרצונך, אלא שזה היה מקל עלי ביותר לו ידעתי מיהי אותה אחת שאַת קראת בשמה.

'ני יכולה בשום פנים שבעולם להבין מדוע בשם אלוהים זהו נורא חשוב כל כך.

לנה נתקשתה לסלוח לעצמה שהעלתה את השם הבדוי הזה בתקווה להקל על שיחתה עם הזקן. נתנה רגל על גבי רגל ומשכה בחולצתה.

נניח שהיא לא היתה אף פעם. סתם כך…

מי, נתבלבל הזקן.

אותה בלונדינית של המספר ארבע ששברה שלוש פעמים –

מה פירוש לא היתה אף פעם?

קיימת, ביקשה לסיים.

אז כיצד יתכן –

סתם בדיחה, אדון בונים.

אַת מתכוונת לומר, טעות.

לא, בדיחה.

אין זה חשוב כלל. איני יכול לתאר לעצמי מדוע אני נתפס לפרטים שחייבים, לכאורה, לומר לי הרבה. זו דרך מוזרה למצוא עניין באנשים המזדמנים לי. הוסיף מיד, אף את זאת לא חייב הייתי לומר לך.

'תה לא חייב לומר כלום. 'תה רשאי לומר כל מה שעולה לך בראש.

עתה קבעה בלבה לאמץ את הבלונדינית של האנדרווד ולגלגל אודותיה דברים באם המורה הזקן יתעקש וימשיך בדבר.

איני זוכר באם הסכמת לשתות תה. הוא לא חייך, עשן הסיגריה עיוות את מיתווה פניו.

באמת – אז…

במשפחה של זקנים מצוי תמיד קומקום מים רותחים.

משיצא נתקרבה את התמונה הענקית שתיארה במפורט אנטומיה של מכונת כתיבה. קיוס הקטן והטיפש היה מביא בשיעורי הטבע בבית הספר תמונות פרות מנותחות, (או לב וכליות) ואצבעותיו היו מטיילות, באכזריות מפורשת בבשר החשוף. הוא היה מזכיר לה את הקצב שבשכונתם, אלא שההוא גברתן היה ממנו ומעולם לא נראה ללא סינר העור המזוהם בדם ולא היה ראוי לרחמים כקיוס. על הקירות האחרים הבחינה בתמונות אנשים היושבים אל מכונות כתיבה. התמונות היו בשחור לבן, הזכוכית לא פישטה את קמטי התמונות שהיה מי שמיעכן בטרם טרח מישהו אחר (או, אולי, אותו מישהו) לסוגרן במסגרת.

משחזר אמרה לו, שתי כפיות יספיקו.

מהיכן את מכירה את הבלונדינית, אמר.

איזו בלונדינית, שאלה.

זאת ש…

לא משום מקום שאתה יכול לדעת עליו משהו.

ניענע לה ראשו בהבנה, חושב שצודקת.

הדברים פשוטים, לא’תכן שאטעה.

יש בה רוע לב ממין מיוחד.

לא’תכן, היא הנפש הטובה ביותר שפגשתי בחיי. אם כי פסיק עליה.

ראית כיצד היא מנקשת על המכונה…

זה לא אומר כלום, בכל אופן זה לא אומר הכל… 'כפת לך שלא תתחיל ללמד אותי עם “המכונה שלפניכם היא נפש חיה” אלא…

אַת מבקשת אם כן, ללמוד, הייתי אומר.

לנה פרצה בצחוק. הוא הביט בשיניה, בשפתיים שנתמתחו והוצרו. לא יתכן שאין היא יפה. הוא נצטרף לצחוקה.

אינך רוצה אף את תולדות מכונות הכתיבה בתולדות התרבות האנושית, שאל.

כיצד זה הולך, אמרה.

מכונת הכתיבה הראשונה הופיעה בשנת…

הו, בשם אלוהים – בשם אלוהים!

שׂימי בידך השמאלית את גליון הנייר על משענת הנייר באופן שהקצה התחתון של הגליון יימצא מתחת לגליל ובידך הימנית –

זה היה השעור הראשון ובו אף סיפרה לו שאומרת היא בשם אלוהים להתחתן ותוך חודש עליה לפרנס איכשהו את עצמה ואת בעלה והמורה הזקן, שכפף עצמו עד לכתפה (והפטיר חידוד על הנזלת הנצחית שלו) אינפף, מיהו המאושר, והיא אמרה השד יודע, אחד והירבתה לטעות וצירפה בעשר האותיות שבשורה המרכזית (שעור ראשון: השורה המרכזית במכונת הכתיבה) צירופים מוזרים שהוא תמיד פגש בהם מתוך תשוקת שמחה ילדותית שלא עלה בידו מעולם לאפקה או להצניעה בפני הזרים. אלו היו ההפתעות הנפלאות ביותר שנזדמנו לו בשנים האחרונות. תלמיד מתחיל הריהו בחינת קליידוסקופ. הוא היה מתבונן בתלמידים אלה בעינים שהביאו בהם אי־נוחות מרובה. הוא היה עד לצירופים מופלאים שאין כלל לנחשם, או לשערם על פי הנחות מתימטיות או תורת הסיכויים. נתקשה שלא להיסחף בצחוק קונדסי ולנה הביטה בו בעינים צהובות.

'מזה?

איזו טעות נפלאה, לא נמנע מלהצהיר.

סליחה, אדון בונים, ל’מה, לכל השדים, 'תה מתכוון? מ’פרוש טעות נפלאה?

כיצד אפשר לטעות כך?

האם אפשר לטעות, לדעת אדוני, אחרת?

כלומר… חתך בצחוקו, תלה עיניו בתמונת מכונת הכתיבה המבותרת וחיפש אחר משקפיו – יש להשתדל לא לטעות (ניער בקולו). יש להימנע מן הטעויות. תפקידי ללמדך לתקתק ללא כל טעויות. הביטי בי, אני איני מסוגל לטעות.

'תה נשמע עצוב.

לא אינני עצוב, מיהר ודיגש מילותיו.

'תה נשמע שכזה.

אני מצטער.

מי מבקש זאת ממך. מוזר היה לוּ כתבת בשגיאות בגילך.

חושב שכן (צפרני יד שמאל נברו בצפרני יד ימין). בשגיאות הבלתי מתקבלות על הדעת יש משהו מ… ידע שלא היטיב לנסח את מחשבתו. ידע שכל נסיון לנסחו יביאו במבוכה. כתפיו נתנמכו וכפות ידיו חיפשו אחר זגוגיות משקפיו ומחו מהן ערפל סמוי.

מ’תה מפטפט, קמה ממקומה ופנתה אל החלון.

התשתי עוד תה?

חסוך זאת לשיעור השני (נושאי השיעור השני: הרווחים, הקצב, תיקון שגיאות, אותיות כפולות, חשב).

בחוץ ילדים זריזים חילקו זרי פרחים בבתי האבן. השמיים היו פרוּשׂים עד מעבר לרחוב. ביקש הזקן לחזור אל הנערה הבלונדינית שהיתה מרבה לטעות והוא היה נסחף במוזרויות שהופקו על ידי המנענעים והופך מושא־מעורר־רחמים לגיחוכם של הצעירים. היכולת לטעות שלא בכוונה תחילה. הנה בזאת הוא גילה את הילדוּת. אף פעם לא עלה בידו לנסח את דבריו במלים שיעוררו אליהן אימון מלא.

כן, נחסוך זאת לפעם אחרת. נשתהה, אחר הגביה עצמו והוסיף, אני מתכוון לתה.

'ני יודעת.

בשעור הבא ובשעורים שלאחר השעור הבא הם שתו תה ומיעטו בדברים. הוא היה מתבונן בספלי החרסינה ומכריז על אותיות כבמכירה כללית. הנקישות נתהדהדו בקצב מניח את הדעת.

מאחר ועליה היה לפרנס את עצמה ואת ארוסה לא הקפיד במודולציות ובהרמוניות המקצבים, דבר שלא היה מעז לוותר עליו בקורס הראשי במחזורי בית הספר. לעולם יימצאו המלים במכונת הכתיבה במקומן, תפקידך להעניק להן את העוצמה, היה משנן. ועוד היה מוסיף דבר שאיש מתלמידיו לא נגרר להאמין בו, שמכוחו לגלות בכתב מתוקתק את אופיו של המתקתק.

לאחר חודש אמר מר בונים לאשתו בארוחת הערב, יודעת מה שמה של הנערה?

כיצד יכולה אני לנחש זאת?

הופתע להערתה אך אמר, לנה שמה.

הו, כמובן.

בסוף אוגוסט נתמעטו השגיאות והוא החל שונאה, לא כפועל יוצא של רוע לב, אלא מתוך אדישות שלא יכול היה לאפקה. בתחילת ספטמבר (מזג האויר היה אז יפה) לא הופיעו יותר שגיאות. הבחילה עמדה בגרונו כסכין.

השמש בערה יותר מבשנים הקודמות והזקנה לא חשפה את עורה. מר בונים, ששלח את כפות רגליו השטוחות אל עבר המלון שבמרחק ואת ראשו הקרח אל תוך החול הצונן כשהוא מצפה לסרטנים שקופי־גפיים, לא האיץ בה להתערטל לאור ולריח המלוח. הזקנות החשופות האחרות שבאו אל תוך משקפיו עוררו בו דחייה. הים היה קרוב ורחב מבכל פעם אחרת. הצבעים דהו ועובדה זו היה בה כדי לעורר עניין במי שנותן לבו לעיניו שראייתן מתקצרת. ביום שכזה ניתן לאכול כמות הגונה של פטריות אדומות המלובבות בחמאה. הם יעשו זאת מדי ערב, קבעו בלבם. פטריות אלה פירנסו אותם בזכרונות, אם כי מעולם לא יכלו לגמור בלבם אם אדמומיתן טבעית או תוצר של תבלינים מחוכמים.

את המכרים הם פגשו על החוף בסדר קבוע כבשנים הקודמות.

אתם נראים טוב, היו אומרים.

כמה יפה מצדכם להיות אדיבים כל כך, היו משיבים.

קשה להכיר אתכם, היו אומרים.

האם זה פירוש הדבר כמה אתם נראים טוב, שאל הזקן וקור צבט בברכיו.

באמת קשה להכיר אתכם, היו אומרים.

נחמד, נחמד כל כך לראות אתכם – את כולם – והזקנה גחנה ולחצה את כפות הידיים המחוספסות שהוגבהו אליה. היא נאחזה בהן, ליפפה אותן וספרה את אצבעותיהן. אחר ניפנו השניים לטמון את רגליהם בחול.

כאן יכולים היו לשבת שעות ארוכות עד שכפות רגליהם היו מתחילות להתדגדג, אלא שהילדים גילו אותם ונתעגלו להתגודד סביבם וליידות בהם מילות גנאי. הדבר היה חוזר מדי שנה בלא שהשניים יכולים היו לגלות מהו שמביא זאטוטים אלה לראות בהם מטרות מיפגע נוחות לקונדסותם. משהיו חוזרים לעיר לא היו מעולם מרמזים לדבר. הזקנה שנשמטה אל החול היתה רואה את הקטנים השחומים מרקדים כנגדה בשמיים. כתמי סחרחורת המובילים אל החלומות. לולא הקליפות שהחלו להיזרק אליה יכולה היתה אף ליהנות ממחזה צבעוני זה. מר בונים גילה בפניהם איבה שזופה ורטובה. הוא לא אמר להילחם בהם, אלא טמן עצמו בחול ושייר שתי עיניים ממושקפות שסרטני־מים שקופים החלו לרוץ עליהם.

לאחר שסיימו את הפטריות, שהוגשו בסלסלות צהבהבות, קראו את עתוני הבוקר. יש שניעורה הזקנה להקריא לו פיסת חדשות ויש שהוא עשה זאת. המלצר שאל, עוד, רבותי? והם קראו, כן, עתונים. בחצות הם סיימו בקריאת כל העתונים וכתפיהם כבדו וקומתם הנמיכה.

כל אותו שבוע היו עיניה גדולות למלוא מצחה ומכילות את אגרטלי הפרחים, הכסאות הצבעוניים, האנשים המהודרים, או האנשים החשופים, את מיני השמשיות והמטפחות וגינוני המלצרים. אישוניה עקבו אחר הסובב אותה כמי שעוקב אחר התמיהות שבאקוואריום. שליחת יד אל הזר היתה מלווה תמיד הפתעה שאין היא נתקלת בקיר זכוכית.

קינחו בקירסאו שהוסיף גון חמים לבשרם.

אמר הזקן למלצר, הוסף זאת לחשבון.

כן, אדוני, נקש זה ברגליו ונעלם.

אלו מלים יפות, אמר הזקן. מלים יפות באמת.

הים שהגיע עד למרפסת העלה קולות, ריחות מלוחים ורטיבות. הזקנה ריפדה את כתפיה בצעיף נוסף ומחתה ביצבוצי זיעה שנימרו את רקותיה.

האם רשאית הייתי לומר למלצר, נחמד היה להכיר אותך?

וודאי.

האם היה זה מתקבל על הדעת.

אבל עם טיפ…

עם –

שזה ייראה הוגן.

הזקנה צחקה ונתקמטה לכיעור נורא.

על המדרגות אמר לה מר בונים, השנה ייפתחו שנים עשר מחזורים בבית הספר.

שנים עשר מחזורים אמרה ונתלתה על זרועו בהרגישה באחריות שהיא חולקת עמו.

העבודה תהיה רבה כל כך עד שראוי היה לי לבקש העלאה.

העלאה. כן, העלאה.

אני שואל אם ראוי לי לבקש העלאה.

אתה אמרת שראוי לך לבקש העלאה.

שנים עשר מחזורים…

שנים עשר מחזורים –

אתה אומר זאת יפה כל כך. קולה היה דק. גרונה רעד והיא האשימה את הקירסאו והניחה את אצבעותיה על פיה.

בית השימוש נקי ויפה כל כך, אמרה.

אני יודע.

עליך יהיה לחזור על התרגילים, בונים. שנים עשר מחזורים אינם דבר של מה בכך.

ביקש ליגע בלחייה, דבר שלא עשה מזה זמן רב, אלא שהיא כבר נרדמה מאוד.

הוא לבש את מיטב בגדיו החמים, פרש כתפיו לצדדים, ירד את שתים עשרה המדרגות והלך אל תוך הים.

א.

הכתמים שרחשו על המזח הקטן שלחו לו מטפחות לברכה וקריאות. בלוך לא קם ממקומו, לא הרים את ידו, לא הסיר את כובעו. קשוב היה אל הצבעוניות השרירותית שנמהלה זו בזו אל תוך הספינה ודמתה בעיניו לסופו של סיוט. יירד הערפל ותיעלם היבשת שבאופק והים החסום יתבשר באלפי קולותיו. עלו שירים מקבוצת האנשים הקטנה. בלוך לא גילה בהם שמחה או פרידה. הבאים אל האי שרים כמו באו אל ארץ אחרת. הוא לא ניסה ללמוד את שיריהם, או להביט בגרונותיהם המלאים. כאן הותרו האיסורים כולם. עיניהם היו גדלות וגופם מבקש להכיל את צחיחותו הפלאית של האי וידיהם מתארכות למשש את חזזית הסלעים, את צוקי המערות, את אבניו העתיקות של המגדלור. בלילות היתה הזימה יפה ביניהם כמדורות הריחניות. משיורדים היו אל המזח היו מצטמקים אל ממדיהם האנושיים והכיעור היה שב אליהם כנימוסים המעודנים שהם חוקת היבשת. הספינה התרחקה עם הקולות האחרונים לעונה זו אל תוך השמש שצבעיה מאבדים את חומם.

הסופות יקדימו השנה יותר מבכל שנה אחרת, יאמר לנלה.

אין כל סיבה מדוע שלא תצדק, תשיב.

כמה קשה להתבדות.

כמה קשה להיות מופתע, תוסיף. לא תתקן.

אז יישבו השניים וייחלקו ביניהם את המחשבות ואת השתיקות. אחר ישובו אל המלאכות הקטנות המליאות את החורף המתמשך כאן כתקופת חיים שלימה. האביב יתבשר בתיירים הסקרנים והקיץ בהמוני בני־אדם התרים אחר חופים חדשים. בלוך יובילם בשבילים המתפתלים ובמערות הקרות ויאמר (יחזור ויאמר) דברים.

עם צאת הזרים היו השניים סורקים את האי ומבערים בקפידה רבה כל חפץ חדש. לאחר שבוע עמד האי חשוף וריק לקראת הגשמים והזקנים יכולים היו, בשקט שהורגלו בו, לחזור אל חלוקת המחשבות ואל פטפוטי החורף.

הספינה הקטנה נעלמה אל תוך האור הרחוק. הים שלפניו נתקפל אף נפרש למניפה והעיד כי עברו בו. בצהריים ישובו המים ויירקעו לשקט. זמן רב יחלוף עד עבור ספינה נוספת לבד מספינת השלטונות הפוקדת את האי במחזור חודשים קבוע.

רק עתה ניעורה בבלוך העייפות שנצטברה בו בחודשי הקיץ. אמנם ידע יפה כי זו תופיע, אך משהופיעה נזדקף כחיה שהקיפוה ציידים. לפתע כמו הכריזו איבריו על בשריותם הנגועה, על הדם שאינו שוטף בהם במרוצה הראויה להם. אתה אף יכול להרהר ברגליו שאיימו לקפוא בחורף הקודם, ברגליו שיקפאו בחורף הקרב. אז יבואו הישיבות הנצחיות במגדלור, משחקי הקוביה ומשחקי הקלפים והשיחות על המוות והמוות. תמך עצמו באחד הסלעים והחל מקיא. מרירות והרבה צבעי תכלת עלו אל גרונו ועיניו. דומה היה כי נבקעו ריאותיו אל האויר הקר שנתבשר מצפון־מערב.

לאחר שעה ארוכה נתאושש הזקן והביט במורד התלול. חורף שלם ישוב האי לבעלותם הבלעדית. הים יעלה, יציף את הסלעים ויקיף את המגדלור, או הים ישתפל ויגלה אדמת אי חדשה ושלדי חיות קדומים. הוא יודיע לשלטונות, הבאים בסירת המוטור הירוקה, על תנודותיו של הים, על היחשפותם או בליעתם של חלקים מן האי והם יותירו לו דלק להארת המגדלור ומיים לשתייה. אמנם הם שבו והזהירום כי אנשי המדע מכריזים על שקיעתו הקרובה של האי הנמצא בתהליך של שקיעה מאז גילויו במאה האחת עשרה, אלא שהשניים היו אז נכפפים, כמו חשו בגורלם החרוץ וטוענים, במליציות יתר, כי כל כוונתם היא לשרת את היבשת בידיעות מועילות ובשמירת מסלול האניות בעונת הערפל. כמו כן אין להעלות על הדעת לוותר על מקור הכנסה של מטבע קשה. הקצינים לא היו צוחקים. הקצינים היו חוזרים ומכריזים על אזהרתם ומותירים באויר השקט פקעיות רשלניות של עשן קיטור.

באחד מאותם לילות הוא אמר לנלה, את אינך חייבת לשקוע עם האי. את יכולה לחזור ליבשת שלעולם לא תשקע…

היבשות כולן הולכות ושוקעות, בלוך.

את רוצה להפחיד אותנו.

מן השקיעה?

לא, מן השקיעה המשותפת.

אלפי איים שוקעים כל יום, יקירי, כמו הכוכבים הנופלים בלילה.

אַת מטורפת.

אלפי איים צצים כל לילה. יש רק לגלות אותם.

אַת יודעת שקיימות מפות. שכחת.

מי מאמין עוד במפות.

הידיעה כי איש לא נותר באי מלבדם הביאה בו הקלה מרובה. עוד הערב ייצא עם רובה הציד לתור את האי ולראות אם לא הותיר קיץ־מלא־זרים זה מיני חיות בית, אם לא הופיעו להקות צפרים. בקפדנות מטורפת היה בלוך מכלה את החיות הקטנות שאיבדו את דרכן אל הספינה. על האי להיות שומם, חסר חיים. הוא שמר בחירוף נפש על השממה הסלעית שהוא היה אדונה האחד. דומה שהעופות הכירו את בעל האי ולא הוסיפו לבוא. אותם שנתעו אל הגבעות נורו ונצטברו במחסן המגדלור ובלוך היה הופכם פוחלצי־מזכרת לתיירים.

עיסוק זה גזל את כל שעות הפנאי. אצבעותיו פשטו את קמטי הגופות וצפורניו שנתעקמו שלוּ את איבריהם הפנימיים. משהושלכו אלה אל המים, קרבו הדגים ונלכדו ברשתות שפרש. אף הם הפכו, כל אותו חורף, לפוחלצים. מקעקע היה על פוחלציו את שם האי ואת השנה ושימעם יצא בין מבקשי איים או הרפתקאות. מי לימד יהודי זה לפשוט עורותיהם של חיות ביד מאומנה כל כך? מי יידע. אותם שקנו את החיות שהבריקו במותן יותר מבחייהן היו חוששים ללחוץ את כפות ידיו הגרומות של בלוך. הכריזו על אמנותו ושילחו בו קללה בלשונם.

עוד נפש חיה היתה באי, לולו. כלואה היתה הכלבה במשך כל עונת התיירים במעמקי אחת המערות. מדי ערב היה חומק הזקן מן הזרים ומקריב לה את ארוחותיה. מביט בעיניה שכבו כאן באפילה, בגפיה שנתרבצו בשר ועצלות. חרטומה המעוקם עצוב וזנבה מיותר. הלוא מן הנמנע היה להתיר לה לשוטט בין הכלבים הזרים שהובאו אל האי ולהבעיר בה את יצריה שמתו. הכלבים היו טורפים את תומתה והיא היתה נרטשת באושר הבשרים המהמם. לפני חמש שנים או שש או שבע שנים נמצאה להם לולו על האי, גור יונק חלב. לעולם לא ידע הזקן להסביר מדוע לא נתפחלצה על ידו. יכולה היתה להיות היפה שבין פוחלציו. עובדה זו עצמה היה בה כדי לקרבה אליו. היא לא ראתה מעולם כלב בן מינה. לעולם היא לא תעמיד וולדות אף לא תדע שהיא מסוגלת לכך. משצמחו דדיה וצבו הוא עטפה בבדים רטובים. יללה עד שמתו תשוקותיה וגווה הנטוי נפל.

עתה פרץ בלוך את כלובה וקרא בשמה ושלח בה את כל ידיו לחבקה. לולו באה על הזקן ונתנה לו את לשונה. הוא נבר בפרוותה ועיסה את השרירים הרדומים. ביקש להכריז על חירותו של החורף, על האי הפתוח, על אפשרויות הציד. לולו עמדה כמי שחתכו את חוט שדרתו. העלה אש וסירק את פרוותה בצפורניו הקשות והחיה יללה עד שקמה לרוץ אל המגדלור.

חמשת הימים עד לבוא ספינת הקיטור הירוקה היו גדושי פעילות. השניים טרחו על הכספים וצברום בחבילות מנויות כאמור בחוק־העזר העירוני שנצטוו לנהוג על פיו. אל חבילות הכספים צורפו דפי חשבונות הכתובים בירוק ובאדום. נלה הכינה את רשימת מצרכי החורף ואת חשבון כמויות הדלק שנשרפו בקיץ האחרון.

עבודות חובה אלה ואחרות נעשו בדממה שגורה. ידעו, בעיסוקים אחרונים אלה, הם נפרדים מכל היבשת למשך חודשי הסופות הגשומים. תפליג ספינת הקיטור הירוקה מן האי והם יעמדו לעצמם בבדידות שאין למעלה ממנה.

בימים אלה נזדמנו לאי ספינות דייגים שפרשו רשתותיהם לצד איי הסלעים הזערוריים המזדקרים, לא־הרחק, מתוך הים. בסיסי־דייגים אלה שימשו את האנשים הגרומים, הבודדים והשרופים הללו בחודשי הקיץ האחרונים. החורף קובר את האיים במים רבים והם נמלטים ליבשת, אל משפחותיהם. באו להיפרד מן הזקנים ולאחל להם חורף לא־אכזר. יש מי שהיה עולה עד לכנסיה החרבה ומדליק נר לצד פניה המנופצים של איזו מדונה מחוקה שנותרו על פיסת טיח שטרם נפל. המלחמה השאירה מראי־מקומות והאנשים המעטים שבו אליהם מדי פעם. הכל אמרו שאין אלוהים במקום זה. המעלים נרות מאירים לשטן ולשדיו. אחרים אמרו שראוי להקים את הגג ולהוסיף צלבים. פעמים אף הביאו עמם מיני בגדים צבעוניים וצעיפים (מתנת נשים מן היבשת). האנשים היו עניים מכדי להביא זהב והצעירים שוב לא האמינו בפרצופה המעוּות של המדונה. הזרים קטפו את הטיח אל כליהם והוסיפו שמותיהם לשמות שעל האבנים. הזקן לא מחה.

באחת השנים צפו אל האי קונכיות מבריקות. נלה אמרה לבלוך לצייר מדונה. בלוך צייר את המדונה היפה ביותר שאשה זו ראתה בחייה. מאז טורח היה היהודי הזקן ללקט קונכיות, להעמיד בהן מדונות יפהפיות ולמוכרן לזרים. קציני ספינת המוטור הירוקה סיפרו כי המדונות הללו נמכרות יפה, אף נחשבות למקודשות למדי. רק בלוך ידע כי צייר את האנשים שמילאו את חייו והמלחמה איבדה אותם. הוא לא מצא דרך אחרת להביאם אל בין החיים, או להביא את עצמו אל בין המתים.

הגישו יין לדייגים המרופטים ואלה העלו על השולחן דגים שנאפו על גבי קוצים. אמרו ברכות והביטו בזקנו של בלוך. זה הביט בצלקותיהם ובכתפיהם החזקות ולא אכל מן הדגים ולא שתה מן היין. גילגלו בדגה המזומנת לעונה הבאה, במלחמה העתידה לפרוץ, בבנים העוזבים את הים, בים העולה מדי שנה גבוה יותר. ההגינות נעדרת־הנימוסין העניקה להם סבר של טובי־לב. הקללות שטבלו בהן את השיחה עסיסיות היו כתפילותיהם והעצב לא היה מועט בעיניהם מן התקווה. משנתארכה הישיבה ליד השולחן באו השעמום והעייפות. עלו על ספינותיהם והיו מתרחקים כמיני חלומות שאתה יודע שסופם לחזור.

שני הזקנים עוד הוסיפו לדבר בדייגים, להצביע על השינויים בפניהם ובאורח דיבורם. הם עקבו אחר האנשים הבאים מן הים, אף הקפידו לשמוע על מיתותיהם. שש עשרה שנה על אי זה וחוג האנשים שסבבם, בעונות קבועות, הלך ונצטמצם מדי שנה. הדייגים מתמעטים, או נמצאו איים חדשים, אמרה נלה ואור השמש השוקעת מוורידה את פניה ושערותיה הופכים סגול.

ב.

בחוברת הידיעות שחולקה לאנשים בספינות התיירים לא נתכנה האי בשם. פעמים כינוהו כאי־המערות על שום ריבוי המערות באדמה זו שכולה סלע רב־רבדים, או כאי המדונה המחוקה. כינויים נוספים, כאי־השבויים או אי־המגדלור (ואחרים) יוכיחו כי השלטונות הממונים על עידודה של תנועת התיירות הימית לא מצאו פנאי או רצון לקבוע שם אחד, מסיבות שאינן יכולות להיות נהירות לאזרח שאין לו מהלכים באותם משרדים.

המעיין באותן חוברות דקות ילמד לדעת כי מצויה כאן כנסיה עתיקה מן המאה השמינית (?) וכי עיקר חשיבותו של האי במגדלור המואר שבו. על שני הזקנים לא נאמר דבר, שהרי אין לדעת מתי ימותו השניים ויבואו במקומם אחרים ואל לה לחוברת הממשלתית להיות בטלה משום חשש סביר.

שאול בלוך נולד בשיינבורג הקטנה שקייטנים מילאוה בכל חודשי השנה. היתה היא אחת מאותן ערים קטנות החיות על גביהן של הערים הגדולות. כל שנעשה בה לא לעצמה נעשה, אלא לשירותם של האורחים. ארבע מסילות ברזל נכנסות אל העיר מארבע רוחות העולם ומביאות בהמוני קרונות רבואות של בני אדם. הרכבות הקוצבות את חייה של העיר יומם ולילה, הן אף שקצבו חייהם של אנשיה במלחמה.

בחורף היתה שיינבורג מעונם של מחליקי קרח. הריה מושלגים יפה ועטופי יערות ומלונות קטנים מחודדי גגות מפוזרים בהם לנוחיותם של הבאים. באביב היו מעיינות המרפא והנהר הרחב קוראים לטיילים. לא פחותות בחשיבותן שכיות החמדה ששרדו בה ממאות קודמות. המלחמה שעברה כאן דומה שחסה על שיינבורג החביבה ולא נטלה אלא את יהודיה. אומרים שאף בשעת ההרג הגדול לא מעטו בה המטיילים ולא חדלו להגיש שוקו חם או קצפת וינאית בפירות. הצבעים נאחזו בה בשיינבורג אף בשעת ליקוי מאורות.

שאול בלוך מנהלו של המוזיאון העירוני היה. נוסע בלוך בכל עריה של אירופה ומלקט אל תוך האולמות הקטנים אמנות קודש יהודית. לא עברו שנים מרובות והמוזיאון הוציא שמעה של שיינבורג כהריה המושלגים הנוחים להחלקה, או כלהקת מנגני המיתרים במלון “ויינבאום”. אף ספרו של בלוך על מוטיב כתרי־התורה באמנות היהודית השמושית דומה שעורר עניין בחוגי האמנות בארצות שונות. אותם ימים היה שאול בלוך זקוף ולחייו מגולחות ולשונו מקובלת על אבות העיר ונימוסיו יפים בעיני כל הבאים עד שבאו ולקחוהו לשריפה ללא כתר וללא תורה. בלוך לא ידע לקדם את הרעה. משבאה היה משוקע בה עד לאפו. מכאן ולהבא היה גופו מיותר כספרו שנפסל ברבים והוטלו בו מומים על ידי כל מבקריה החשובים של אותה ארץ.

האם ראוי לספר את גלגוליו של האיש עד בואו אל האי? גלגולים שעבר נתגלגלו בהם אף רוב אנשיה של שיינבורג וכל יהודיה של כל עיר הדומה לשיינבורג. אנו, שלא חייו של האיש חשובים בעינינו אלא מותו, לא נעלה כלום מפרשיותיו אלה. תמיד תמה בלוך מדוע נותר הוא מכל אותה עיר חמודה שלא נותר בה יהודי. היו ימים שמחשבה זו היתה מצערת אותו עד טירוף, עכשיו שהביט בנלה שנותרו עליה עקבותיו של יופי והזיקנה פורמת אותם כבגד שבדו נשחק וצבעיו מתדהים, שוב לא היה קרוב אל עצמו או אל אותן מחשבות. השקיעה היתה צלולה כקרקעיתו של הים במפרציו הרבים של האי.

יש והיה נזכר בנברשת הזכוכית הגדולה התלויה בתקרת חדר האורחים. בערבי חגים הוא עצמו היה מטפס אליה ומאבקה אף מזהיב את נחושתה. בניו עלו בו בשש עשרה השנים האחרונות כחום באדם ההולך ומבריא מקדחת. הוא לא ירא מן השכחה כי אין לך טוב מן השנאה כדי לשוב אל הצער.

בלוך לא זכר את בואה של נלה לאי ואת סיבת הישארותה. לאחר כמה שנים שאלות אלה היו מיותרות לחלוטין, לא אחת פתחה לספר בתולדותיה והוא חסמה.

אין צורך להזדהות נלה, אמר וידו על פניה.

יש לך יד רכה.

אקרא לך נלה, ידו רעדה.

אני אוהבת משחקי ילדים שכאלה.

מיחסם של הדייגים אל האשה יכול היה בלוך להכריז על מעמדה המכובד. אפשר שהכירוה בימים שהיו טובים לכולם. בלוך לא רצה לדעתם, אף לא טרח לנחש את אסונה. עיניה השקטות וקומתה הזקופה, שהיו שייכים לחיים אחרים, העניקו לאי יופי שאין הוא ראוי לו.

המלחמה הביאה אנשים אל המערות. המלחמה איבדה את כל אותם אנשים. בלוך ונלה היו מאותם אנשים שהובאו. במערות הקרות נשתמרו הגופות ימים רבים. בא השלום ובלוך נתחייב לקוברם במערות ונלה להכין את ארוחותיו ולשמור על המגדלור שיאיר. משבאו התיירים היה בלוך מכריז על מספרי המתים בכל מערה והגופות הלבנים והשׂבעים היו אומרים, אתה יודע הרבה, זקן, מדוע אתה רוצה להפחיד אותנו. מדריך התיירים היה אומר, אחרי, רבותי. היזהרו מן הזיזים.

באחד הימים עלה בו ריח מתוק־רקוב של צימוקים ושקדים. נלה אמרה לו כי הסיוטים המתבשרים בריחות יעברו בריח המלח החריף הנושב כאן בחודשי החורף. אז מצאו גוויתו של נער באחד המפרצים הקטנים. עיניו היו פתוחות אל תוך הים אך בטנו אוכלה על־ידי המים. תפרו את בשרו ואחר תפרו לו בגדים חדשים וסרקו את שערו שלא נסרק עוד. לקחוהו בסירתם הקטנה והשליכוהו אל מעמקי הים. בלוך אמר תפילות. נלה הביטה בתפילותיו בעינים ריקות. מאז לא עמדו ריחות מתוקים באי.

ידיו גדלו מאוד וכתפיו תפחו ועיניו החליפו צבעים. נלה עקבה אחר איבריו המתפרעים ואחר העייפות הקשה המליאה אותו בלילות. משנעלמו המתים הלך בלוך ונתכּווץ. הוא לא חזר אל מְמדיו הראשונים. הוא היה גבוה אך מעוקם כמין ענף שהבריכוהו להרכבה ונתייבש. זיפי פניו הפכו זקן דל, קרוח. עיניו משוקעות אך מבריקות מדי פעם.

בימים שהיה יוצא לסייר באי הקטן, עם רובה הצייד, כדי לבער כל חי, היתה איזו גברות סמויה מעשתת את צוארו וזרועותיו והבעה של שביעות רצון לפניו. היה שב ופורט לפניה את העופות שהומתו, או את החיות הקטנות שהצליחו להתרבות בדרכים נסתרות באי. קולו היה חטוף, טרוף נשימה כמו רץ כל הדרך.

עם התמדת בואה של ספינת הקיטור הירוקה נתברר להם כי נתמנו לפקידיו של השלטון כאחראים למגדלור הממשלתי. השניים לא נתקוממו נגד המינוי.

דומה היה עליהם שאין דבר מתקבל על הדעת מאשר חובה זו שהוטלה עליהם. לנה היתה טורחת הרבה על הבהקת מראותיה של המנורה הגדולה ובלוך מיטיב את פתילותיה ויוצק בה את הדלק. בעיצומן של סופות היה בלוך עולה אל המדור העליון במגדלור, מתקפל בין המרישים ומצלצל בפעמון האזעקה החלוד. זו היתה לו שעה של קורת רוח שאין להסבירה. מחריש היה את דמו בדינדונים ממותנים או מטורפים. אמנם ידע כי אין קול הפעמון הולך רחוק בימי ערפל כבד ואף אין בכוונתו להזהיר את האניות מלעלות על איי הסלעים המאיימים מתחת לקצף הגלים, אך – כאן – יכול היה להכות בידיו וברגליו ואף לצחוק בצואר פתוח. בירידתו היו ריאותיו סחוטות וחזהו מעוך ועיניו כבויות לחלוטין. נלה היתה מניחה מטלית שמן בפלפל על חזהו והוא היה נרדם.

במשך השנים למדה נלה להביט בבלוך ולעמוד על מנהגיו ולנחש את אווייו הכמוסים. אז יכולים היו לשבת שעות רבות ולא לומר דבר (ולומר הכל) ולהקשיב אל הרוח המשתוללת ברבוא קולות. היא ידעה כי המלחמה נשארה בגופו כנגע ממאיר, או כוולד מת שצבה, ואין לסלקו בלא שימות. היא ניסתה לעקוב אחר דבריו בתארו לפניה כלי קודש יהודיים ותמהה מדוע לא קיבל את הצעת השלטונות לחזור אל עבודתו המוזיאונית ואל מחקריו הראויים לגיבוי רשמי מקובל. הוא האשים את זכרונו שלקה ואת הפגימות בכח ריכוזו. לנלה אמר, איני יכול לחזור אל היופי ואל הקדושה. הפעם לא הבינה אותו, אך לא שאלה דבר.

שיינבורג קראה לו בגלויות־צבעוניות־להפליא לחזור. הוא נתקשה לכלוא את צחוקו־או־בכיו. משלא השיב על הקריאות באו מילות גנאי. לסוף לא הטרידוהו עוד, רק תמהו שאין האיש מכבד את דרישותיו של עולם המדע והאשימוהו בביזויה של עיר מולדתו. שיינבורג מחליפה פנים כנשותיה החשוקות. כמה הן ידעו להציע יפה את מיטותיהן לאוהבי הגלידה הווינאית המבחילה במתיקותה.

נשים עמדו שם בחלונות כחנוכיות של כסף. הן הלכו ונתרבו בעונות הבוערות. הן היו רכות מכדי לכעוס עליהן.

אתה זוכר אותן, קינטרה בחיוך.

וודאי נסתרבלו במלחמה. שיינבורג נסתרבלה, אני בטוח, כמו גזע של עגלים העומדים לשחיטה ואין שוחט.

אז סיפר לה על הנערות שנעשו נשים בחלונות שלפני המוזיאון ואמרו משיריו של רילקה. שמלותיהן היו שקופות כשפתים שנשלפו אל האורחים.

היתה בו גאוה שלא יכלה עוד לזקף את גופו, אך זיקפה עד־תמיהה את דבריו. הוא לא ויתר על המילים היפות, על הניסוח המהוקצע, על השימוש במונחים מדויקים. לא נשתבש בלשונם של הדייגים, אם כי לבש את בגדיהם ולשונו למדה לטעום את מאכליהם התפלים. בדברו, היה הוא שייך לאיזו כנסייה אחרת. הרי לנו אחת הסיבות שהבאים לא יכלו להתקרב אליו ואף מצאו ביחסו קינטור מכוּון. נלה למדה לכבד בו את ההסתייגות ואת ההסתגרות.

השנים יצקו את שניהם אל תוך תבניות דומות. הצער התפיחם כפרי שהבשיל למעלה מן הראוי לו. השעמום הקיפם כידיד מתועב אך לא הבהילם מעולם. שגרת המעשים, השגיאות המשותפות והרוח הקרה דומה שאף העניקה להם סבר אחד. הדייגים שחזרו מדי שנה עמדו (בתמהון) מול תהליך זה והאשימו את הזיקנה או את מעשי העגבים. ככל שהסכינו בעשיות הקטנות, בקבלת הזרים ובתיעובם, במסחר הפוחלצים ובשמירת האור במגדל, כן נמצאו להם הידיים המשותפות וההבנה האילמת.

משנתנה לו פוזמקאות חדשים שסרגה, אמר לה, רגלי קופאות, פוזמקאות חמים לא יועילו עוד.

נלה היתה אז מעסה כפות רגליו הקשות באצבעות קרות.

רגלי יקפאו ולא אוכל לצאת לצייד. האי יתמלא חיות. החיות יטרפו אותנו.

אתה יודע שאינך צודק.

בלוך היה אז אוחז בצוארה.

יש לך דרך מוזרה לשעשע את עצמך – אתה מפחיד אותנו.

בלוך העביר אצבעותיו בפרוותה של לולו. הויכוחים נתמעטו ונתרכזו בענייני מאכל־או־מלבוש. הוא האשים את קיבתו והיא טענה שהוא בז למאכליה. היא כיבדה בו את ישרותו ואת תחושת ההשלמה.

שוב לא זכרה מתי נפגשו לראשונה ומי שיכנם במדור הגדול שבמגדלור. הצבעים השבים במחזוריות קבועה, הזרים שאינם משנים מעולם את נימוסיהם, הדייגים שאין להם אלא נשים ודגה בשיחותיהם, השמים הנמוכים ומקצב ההזדקנות שהיא גילתה בו הומור לא־מעט, כל אלה הכהו את ההתחלות. ההתרחשויות באי אינן מתחילות אלא מתמשכות במעגליות נוחה ומנמנמת. פוחלציו של בלוך או עדרי־דגים מתים הצפים כריקועי כסף ענקיים, שיחי הקוצן המעטים, העניקו למות סבר רך של יופי ומותרות.

אותם חמישה ימים היו בהירים עד כי ניתן לזקנים להבחין במיני העשן שעלו ביבשת. היתה זו שהות לא־ארוכה למשחקי ניחושים ולהקנטות הדדיות על העיניים הבוגדניות ועל האישונים המוחקים בהתמדה את העולם.

הגוֹנים היו חדים ולא נמהלו זה בזה. הנוף היה רחוק ומדויק כאקווארל נדיר. עם שקיעה הוצף הכל בפסטל שעינו מאופק, מחוספס ומתעתע. הם למדו לאהוב את השקיעות ולנבא על פיהן את יום המחרת. חוקיות הצורות נתבטלה בשרירותיות מתמיהה. הסתיו הקרב נתבשר בשקיעה חטופה ובלילה ששמיו ירדו עד לאיי הדייגים.

ג.

ספינת הקיטור הירוקה הותירה אחריה זנב קצף שנתפרס ואת ויקי גוגנהיים וכלבו. הזקנים הביטו במניפה שנתמוללה ובאיש ששלף להם תעודה ממשלתית המעידה כי שליחותו חיונית ומאושרת על ידי השלטונות ביבשת. בלוך אחז בתעודה ואחר אחז בידו החזקה של ויקי גוגנהיים ואמר, אין ניתן למצוא באי זה דבר, וודאי שלא עופות נדירים.

אנפיזות, הפטיר האיש.

מעולם לא שמעתי את שמעם. ברשות השלטונות אתה רשאי לפשפש בכל חלקי האי.

במערות, הֶר בלוך, סינן מבין שפתיו.

המערות קרות מכדי להכיל חיים. החורף הקרב יהפכם למרתפי קפאון ענקיים.

בספרי המדע נאמר, כי אי זה הוא האחרון שבו מצויים עדיין האנפיזות, ניסה ויקי להגן על סברתו בעיניים שאינן נפערות למול בורותו של בן־השיח.

האם ספרי המדע אומרים דברים רבים על האי שלי, גישש הזקן.

הארוחה מוכנה, הכריזה נלה.

הרי שהושמד כל גזע האנפיזות מן העולם, אמר בלוך ולולא כיבה את האור בו נתגלו פניו היו הכל עומדים על השמחה שאחזה בזקן לאחר זמן כה רב. נלה עטפה את ידו כמו ביקשה להשתיקו או להרגיעו. אצבעותיה הסחוסיות שלחו בו חמימות מעודדת.

רק עתה הביט בו הזקן בויקי גוגנהיים ואמר, לא שמעתי את שמעך אך תזכה בכל ההקלות המזומנות לאורחי השלטונות באי.

קורת רוח נשתפכה על פניו של הזר שהוא נמנה עם כת האנשים הבאים בחסותו של החוק. עובדה זו תמנע אי־הבנות ותפטור אותו משימוש במתת־כסף. שפתו התחתונה נשתפלה והזקן גילה את מלוא בשריותה.

צבעי בגדיו היו בהירים ומבשרי רעה. ריח חריף וחדש עלה ממנו. הכלב זיקף ראשו כדרך בעליו וצואר שניהם היה מעושת ונצוק בבטחון מעורר התפעלות אל תוך כתפיים רחבות ומעוגלות. עיניהם הכחולות־או־האפורות וגון עורם הצהוב הפכום לבהרת סהוייה על האי השרוף בשמשו של אוקטובר.

כשהחלו עולים בשביל החצץ אל עבר המגדלור שאלו הזר לגזעה של הכלבה. הביט בו בלוך כמי שקרעו את ריאותיו. ביקש להעלות את תכונותיה של לולו אלא ששריר חד היכה בלחיו וגרונו כיעכע. עמד ויקי ופירט את מעלותיה המשוערות של לולו והבין הזקן כי האיש ריגל אחר כל הידיעות שעליו לדעת ואין להפתיעו בכלום.

הביט ויקי גוגנהיים בכתפיהם הנמוכות של הזקנים שנשתרכו בעקבותיו ואמר, באלוהים, קארל יבלה חורף משעשע. חשף את שיניו בצחוקו ומשך ברצועה כדי לאפק את החיה. קארל נענה לו בהמייה רוטנת שבשביעות רצון. רגליו ההרפתקניות זיקפו שרירים וכל גופו נעשה אוזניים וחוטם נטויים בבלישה. רגליו של ויקי החלו מקפצות על הסלעים עד שדמה לילד שהוטל אל בין ציפיותיו המופלאות ביותר. השמיע קולות ופרש ידיים וראשו הקרח מבריק ואדום בשמי הערב.

בלוך הקיף את כתפיה של לנה. כמה קטנות הכתפיים, הרהר. היא הולכת וצרה מדי עונה. אין לדעת מדוע היא מצטמקת אל תוך גופה ומתי תהליך ההתקפלות הזה ייעצר. המחלות פקדוה בקצב ממותן, מתמיד, אך לא מפתיע.

השניים ידעו כי חורף זה יהיה להם הקשה שבחורפי השנים האחרונות. הזר ימלא את האי וכלבו ירטש את לולו. צריכים היו לעכב את בואו של קארל בשם החוק, או בשם אלוהים, שהלוא אין להכניס חיות אל האי. יכולים היו לומר כי פיזרו רעלים נגד עכברי מגיפות, אלא שויקי וחייתו עמדו כבר על הגבעה כעננים נמוכים וספינת הקיטור הירוקה נעלמה אל תוך האדים הכחלחלים במרחק.

ויקי וקארל ניסו להתגושש עם לולו וזו לא נענתה להם. הביטה בבשרו המתוח והרוטט באדישות שהביאה את גוגנהיים לידי צחוק גדול. קארל החליף מבטים עם אדונו, כמו לא האמין לתגובתה של הנקבה, או אולי אין זו אלא טמינת פח שהוא לא ידעה עד הנה. העביר עליה לשונות, אחר חבט בה בכפות רגליו, לסוף ריחרח במבושיה ונשכה. לולו שלחה לשון יבשה ולא קמה מפינתה.

ויקי גוגנהיים, אמר הזקן, בשעה שלולו איננה כלואה במרתף על קארל להיות חסום־פה וקשור.

פני הזר נתקשחו. ביקש לרטון או אף להתווכח, אולם פניו הסגורות של הזקן, שהחלו רועדות, מנעוהו מנסיון זה.

נלה ערכה את השולחן בקפידה טכסית. בתוך חדר זה, שקירותיו אבן לא־מסותתת ורצפתו עפר כבוש ורהיטיו המעטים עשויים עץ גס ומחוספס, דמתה מערכת צלחות החרסינה הכחולות לאיבר זר, מיותר ומעורר גיחוך. מכל עולמה לא נותרו אלא צלחותיה של נלה שאי־מי מן הדייגים הבריח מן היבשת. היא לא ויתרה על שעה זו של טכס אלילי כמעט. עכשיו שנזדמן אורח באה העת לשלוף את מרביתה של המערכת הטמונה בקש באחת מתיבות הברזל הנעולות. הביטה בחרסינה כאל תוך באר שהיו בה מים ועכשיו נותרו בה סודות בלבד. היא לא גילגלה בתולדותיהן. ויקי גוגנהיים לא שאל דבר. כמו בחוש מחודד של חיה למד שאין לפתוח עם אנשים אלה בנושאים שהם עצמם מתאווים לשמוע עליהם. השתיקה תמיד הביכה אותו וגופו הגדול היה אז מסתרבל ורגליו כמו מילאו את החדר.

בלוך ישב בראש השולחן זקוף ורציני. עד שלא הוגש המרק שריחו כבר מילא את הקיטון נמוך־התקרה, לא הוציא הגה ועיניו נטויות היו אל נקודה סמויה שבחלל. משהוגש המרק והוא חילקו אל הצלחות העמוקות בתנועת אדנות שוויקי גוגנהיים לא יכול היה שלא להבחין בה, באו השיחות הקטנות והמשהו־טפשיות על עונת החום ההולכת וכלה ועל החורף המאיים כאן בגשמי סחף וקור.

צמחי קוצים יודעים למות ולקום באי לתחייה בלא לשנות את מקומם, אמר הזקן.

המרק מצויין, גברתי, אמר גוגנהיים.

לשונו המהוקצעת של החוקר זיקפה את בלוך כמו השיבה לו ימים אבודים. יכול היה לשאת את נאום הפתיחה החגיגי למוזיאון, שבו עמד על חיוניותה של התרבות היהודית בתוך הפולקלור העממי של המיעוטים באירופה, אלא שלפתע חש עצמו מיותר ונרדף.

עם הגשת הקפה, שגוגנהיים לא פסק להכריז על טעמו המשובח, ונלה לא חדלה מלתאר את התבלינים הנדירים הנכתשים אל תוך קומקום הנחושת, סיפר האיש על הדרכים החדשות הנסללות אל שיינבורג, על שדה־התעופה הרחב שנסלל בעמק ועל המזכרות החדשות הניתלות בדשיהם של האורחים. המוזיאון הפך למועדון לילה שרמתו אינה נופלת מהטוב שבמועדוני הלילה בבירות אירופה. בלוך לא שאל וגוגנהיים ענה על כל שאלותיו בסיפורו. הכל ידעו, זו השיחה האחרונה על עיר שלא חרבה במלחמה.

הסיגר הריחני (בלוך סירב להתכבד בסיגר) העלה אתו את נושא האנפיזות. כאן כמו נתעורר גוגנהיים ועשה כנפיים לדמיונותיו. הכריז במלוא גרונו על התרומה העצומה שמחקריו יעלו לידיעה האנושית על העופות הנדירים ההולכים ונעלמים מעולמנו. אין הוא מטיל ספק שמחקר זה יביאו אל בין גדולי חוקרי הטבע של תקופתנו. אותות של כבוד יוענקו לו על ידי היודעים משמעותם של מחקרים אלה.

הזקן קם ובתנועה חטופה תלש בצל ממחרוזת בצלים שהיתה תלויה על הקיר והחל לועסה בזעם. הזקנה נתקפלה אל תוך עצמה וציפתה לנצחונו של האיש. לא זכרה מתי יצא להגן על סברותיו ובחריגה זו מתוך השיגרה היה יופי מהפנט, אם כי הוא איים על השקט שהורגלו בו. הזעם החזיר לבלוך את פניו המחודדים וזקנו המדובלל נדמה עכשיו בעיניה למסכה קרנבלית.

אדון ויקי גוגנהיים, אתה רשאי לצפות לקבל את כל עזרתי בחיפוש אחר האנפיזות שלך. אשרת את השלטונות בנאמנות האופיינית לזקן שכמותי, אמר הזקן, וגוגנהיים ידע כי זה משפטו האחרון לערב. אסף את ניירותיו אל תיקו ופנה אל החדר הסמוך שייוחד לו ובעקבותיו הלך, ללא רצון, קארל.

לולו קמה ועורה רטט ברעידה שהזקנים לא הבחינו בה מעולם. בלוך הניח את כפות ידיו על גבה ובטנה ושמע את השרירים רצים בה כדם. הם נתקשו להאמין שיצריה גואים לבואו של הכלב לאחר ששנים לא ידעה תעורה. עיניה, שהיו תמיד בשעה מאוחרת זו מזוגגות, שלחו בהם ניצוץ זר. הזקנה גילתה בהן שנאה דקה. השניים כרעו לצידה והביטו בה בהתרגשות גלויה. אין לתת לכלבה להייחם שאז מן הנמנע לעכבה ממציאת הדרך אל קארל. ומה יהיה אז?

הוא עקב במשך הארוחה, אחר חיזוריו הפרחחיים של הכלב על אף שפיו חסום היה ורצועתו לא העניקה לו מרחב. עזות יפה עמדה באיבריו והוא, שידע בקיומה, עשה הכל כדי לעורר את עיניה של הכלבה אליו. לולו שביישנותה הופגנה ברשמיות הראויה לכל שבח, נוטה היתה להתפתות אל רמזיו של מחזרה. בסופה של הארוחה, גילה הזקן כי לולו שואבת הנאה מפעילותו של קארל. לשונה שהיתה רשלנית וחסרת זקיפה, תססה עד שגבשושיותיה נעשו אדומות ורוחשות.

גוגנהיים שאף הוא עקב בגניבת־עין אחרי שלביו של המיפגש (ואחר מבטיו של הזקן) לא הסתיר את גאוותו בקארל. הכלב יידע לסכל, כך חשב, את הוראתו האווילית והאכזרית של הזקן.

נתנוה השניים אל תוך גיגית מים ונשתהו לידה כמו ציפו שתתפח או תשנה צבעיה. ריחו של קארל קרא לה. השעות שחלפו לא הביאו לה את השקט. עורה נמתח, בשרה ביקש לפרוץ. הזקנים שהשינה לא באה אליהם, ציפו ביראה לתהליך ליבוי היצרים. בלוך העביר ידו על שערותיה של הזקנה ואמר, היית יפה הערב.

נלה חייכה ופניה הרכּים נשתקפו מתוך כלי הנחושת הבוהקים שעל האצטבות המקיפות את הקירות.

הארוחה היתה מצוינת, הוסיף.

לאחר שעה נתן בלוך את חרטומה של החיה בדבש, אלא שאז נתעצמו יללותיה. קולה לא היה כקולן של כלבות. עצם את עיניו והיו אלה קולות נשותיה של שיינבורג החשופות לזרים בסמטאות הקרנבליות של סוף הקיץ. יללה שערגה ושנאה מעורבבות בה במנות ההולכות ומשתנות.

הזקן הוציאה אל החוץ והצליף בה בשוט העור עד שרגליה נפלו. הוא גחן לצידה והאזין לאבריה. צריך היה לפחלצה, הרהר. עורק צוארו איים לחונקו. צריך היה לפחלצה נהם. הניח קערה לצידה ובה מזון המתובל בתמיסת סמי שינה.

נתאווה להרוג את לולו. הוא תיעב את החיה שלא איבדה את תאוות הבשרים בחיים. כמה האמין כי לולו יכולה ללמד לעולם התיירים טעמו של ויתור. האין ההשלמה אפשרית ביצורי הטבע? האם השממון שבנזירות, שהעניק לכלבה סבר של אדם שכול, לא היה אלא העמדת פנים? בעט בה בכל כוחותיו כמו אמר לכסח את עצמותיה, או למעט את טירופו. הרוח הקרה איבנה את רגליו והוא נפל לצידה. נלה משכתהו אל החדר והחלה מעסה את ברכיו. הוא הפקיר את כל רצונותיו לחמימות השמנונית שנסתפגה בו כתמים כתמים.

בחצות נתעורר כאחוז קדחת. דומה היה עליו כי שמע פסיעותיו של כלב. נלה אחזה בעורפו, אחר הדליקה אור ואמרה מלים רכות. האור הרפה מחה את חלקי פניו או העמיק את גזרת הלחיים לסירוגין. הוא לחש, השינה לא תבוא יותר הלילה. הקריב את פניה עד שהיו עיניו בתוך עיניה ואפילה ביניהן. את יודעת כי עלי לעשות זאת, עוד הלילה.

אינך אדם רע ואינך מטורף, אמרה, כמו ביקשה לאששו או לגדור בעדו את מעשה הטירוף.

את יודעת שמלים אינן אומרות כלום.

הטעין עצמו במעיל החיילים הכבד והיא עטפתהו בצעיפים הרכים שסרגה. פשפשה אחר כובע הצמר בעל אוזניות הכותן ואחר שכמיית העור. לעולם אין לדעת מתי יירד הגשם הראשון.

קרב בלוך אל מיטתו של ויקי גוגנהיים שישן בפישוק ידיים ורגליים והוא חיוור, כבד ובהיר מאוד. זמן רב שלא ראה איש המתמכר ברגיעה גדולה כל כך לשינה. נזדקף הזקן ומשך אחריו את הכלב המנומנם אל אחת המערות.

מששב עם הנץ החמה, הביטה בו נלה וראתה שפניו אחרים.

כל יום המחרת השתולל ויקי גוגנהיים על האי בחיפושיו אחר הכלב. הזקנים ביקשוהו לצפות יום או יומיים שמן־הסתם הרעב ישיבו אל המגדלור. ההרפתקנות, הכריזו על שבחיו של קארל, וודאי היתה גדולה בו מכדי שיישן לילה שלם. וודאי ציפה לפגוש בלהק מיוחם של כלבות. בלוך לא יכול היה לחסום את צחוקו. נלה הביטה בו בפליאה דקה ואחזה בזרועו שנתעשתה פתאום.

לאחר יומיים הופיע קארל. גוגנהיים כרע לצידו והבחין – כבהנף קרדום חד – מה שנעשה בכלב. חושיה המטומטמים של החיה ובשרה שנלוש והושתק העניקו לה סבר של עייפות ודעיכה כאחד. חרטומה שנתעקם הוסיף לה גיחוך (או אירוניה) מעורר סלידה.

ויקי קפץ לאחוריו לחנוק את הזקן, אלא שזה עמד במקומו ורובה הצייד על מותניו הגבוהים.

צר לי על הכלב. לולו לא רשאית היתה להשתנות. יהיה לך זמן רב להרהר בזאת במשך החורף. אתה תבין הכל.

המלחמה עברה, הר בלוך!… המלחמה עברה מזה שש עשרה שנה, זקן ארור!

אתה מאבד את שווי משקלך, אמר ולא הביט בו. הבט יום או יומיים בים ותחזור אל השקט.

מטורף!

זוכר את כלבי הקרקס בשיינבורג… כלבים עייפים מאוד שלא שבעו מעולם… בלעו את הבשר או את הממתקים שהושלכו אל גרונם על ידי הילדים. אלה היו הכבדים שבין כלבי העולם. קארל יביא תועלת מעוררת פליאה בקרקסו של פון־קריס, הר ויקי גוגנהיים.

לולו קרבה אל הכלב, ליקקה את רגליו. שתיקתו עוררה בה זעם. היא נשכה את יריכיו עד דם וצפורניה חפרו תחתיה ועפרוהו. ציפיותיה נכזבו. היא סטתה מעליו. עוד ניסתה ליקרב אליו בימים הבאים, אלא חושיו שנפגמו והלכו דחוה. שבה ונתכנסה אל תוכה וגילתה את ריח גופה הראשון. אין לדעת מתי שכחה את קארל. שממון ותמימות עלו בה. לא היה בכוחה להתגלגל גלגול כלבי נוסף.

באחד הימים צנח קארל אל תוך התהום. הערפל הטעהו או הים קרא לו.

ד.

כבר בימים הראשונים באה ההפתעה. ויקי גוגנהיים שלף מתוך תרמילו מפה מקומטת והכריז עליה כמפת האי. בלוך ירד עליה ועיין בה כאדם המביט בתמונת קסמים של פנים גופו. מעולם לא האמין שקדמוהו אנשים באי זה וכי אין הוא היחיד בעולם היודע את סתריו. אמנם חורבת הכנסייה והמגדלור היה בהם כדי לטפוח על סברתו, אך שני מבנים אלה ומימצאים ארכיאולוגיים נוספים שהוכיחו על קיומם של חיים באי (ואשר הוא כה טרח לאבדם), לא היה בהם כדי לרפות את אמונתו זו. עכשיו שאצבעותיו רצו על המפה דומה היה עליו כי ירד מגדולתו. כזאת יתארע עם בעלי האחוזות שלפתע יצוץ לפניהם סוכן מרושע ויוכיח במסמכי חוק נסתרים, שאינם ניתנים לסתירה, כי הם מרוששים ושקועים בחובות.

גוגנהיים שיבח את המפה ואמר דברים חמים על ציירה ההרפתקן שחי באי זה, או בקבוצת האיים באיזור, לפני מאות שנים. בלוך שמע את הקינטור בקולו, אך נתנחם בהכרזתו כי מכיר הוא מספר גדול יותר של מערות מאלה המסומנות על גבי פיסת הנייר הזוכה להערצה אווילית. אז הכריז גוגנהיים כי ראוי להם לעדכן את נתוני המפה ולהפיצה בעולם המדע. יימצאו אנפיזות או לא יימצאו הרי בימים אחרים יופיעו חוקרים והמפה תובילם אל כל מסתורי האי שהלוא אין הֶר בלוך מתכוון לחיות עד עולם.

שנים של שהייה באי חשפו לפני הזקן את כל אגפיו. אין האי מתגלה לזרים פתאום. עטוי הוא קליפות הנושרות רק לפני התבוננות מתמדת של אנשים הנידמים, בסופה של אותה התבוננות, לסלעיו המסוקסים של האי. אם אומר שאי זה חי את חייו, פנה באחד הימים לויקי גוגנהיים, לא נתכוונתי לומר אלא שאי זה דמוי ברייה, בעל תאוות ותביעות. האוהבים אותו יגלו בו עולם מפורט של חושים פעילים עד מאוד. הו, אי זה חי את חייו בלא נגיעה בנו, השומרים עליו, המתים בו במלחמה, או הבאים לגלותו כתיירים. המכיר את האי אינו מבחין במחזוריות עונתית הקבועה עד סלידה – זו המחזוריות המסומנת בספרי אנשי המדע – אלא עונה עונה ומערכת נשימותיה.

אתה עייף, הר בלוך, השיבו גוגנהיים.

אני עייף, אך אין זה סותר גם אחת מהנחותי.

אינך יכול לראות את העולם אלא בעיניים משלך. כולנו עושים כך. לאיש המדע עיניים משלו. נדבר על כך בפעם אחרת. אם תמצא עניין בשיחה ממין זה.

הוא למד להכיר בעומקן של המערות על פי עוצמת האוויר הקר הפוגש באדם הנכנס בהן. ידע לזהות מחילות מסוכנות כצייד שמתווה פניה של חיה, או נחירתה, מכריזים על פראיותה או תומתה. יש נשמה למערות, היה אומר. יש בהן שלווה ויש בהן סופות רוגז. דומה היה עליו שגילה אף את הקפריזות המפתיעות של הצבעים המתערבלים בהן בשעות היום השונות בעונות המתחלפות. וחיות זו של סמיות־או־אור, העניקו ליצורי אבן חלולים אלה תנועתיות של חי. יושב היה שעות מרובות בין הצוקים המחוספסים ומתבונן בתחריטים המופלאים ובחיתוכי הסלע, כפוף ואילם מול סיפוריהם הבלתי מפוענחים.

בימים הראשונים סרקו השניים את המפרציות הנמוכות המליאות בעונה זו דגה ירוקה שתקוותה להתפרנס מנדבת ידם של התיירים לא תמיד נכזבה. דגים אלה נתכנו על ידי בלוך, הטפיליים. נוטה היה לסבור שעם תום עונת הטיילים ובוא הסופות, מתים דגי בטלה עצלניים אלה ובדרך נס הם שבים להתרבות אל מתת היד המזומנת להם עם האביב המוקדם. עיניהם מלאו את ראשם ופיהם גדול, פעור תמיד לזלילה. לא אחת סיגלו לעצמם שהייה ארוכה על הסלעים החלקלקים על מנת להקדים את הנזרק אליהם.

סריקה זו בשלוחותיו המחודדות של האי היתה בהולה משהו ולא קפדנית ביותר שהרי הגשמים כבר היו קרובים מאוד והים איים לעלות ולהציפן. כן לא ציפה גוגנהיים לאנפיזות באיזור נמוך זה שהקינון בו בלתי אפשרי במשך חודשי החורף המרובים. עם זאת אין לוותר על החיפוש. אפשר שיזדמנו לו פגרי אנפיזות, ביצי אנפיזות, או, אולי, גוזלים שניתעו אל חופי החצץ הדוקרניים ויהיה במציאות אלה משום תועלת מרובה למחקריו.

נוטה היה להאמין כי הזקן מבקש את כשלונו מסיבה שטרם נתחוורה לו. דומה, גילויין של האנפיזות ישמיט חלק מעולמו, או יחשוף את אחד מסודותיו הכמוסים. אלא שעם רבות הימים סלידתו מן הזקן, שנתעצמה עם מותו של קארל, נתפוגגה, שכן בלוך עצמו כמו החל מגלה עניין במציאותם של העופות הנדירים.

פעמים יצאו עם שחר. האי היה אז שחור כמפלצת והגבשושיות עמוקות כמהמורות של גיהינום. הזקן הובילו ביניהן בבטחון שֵדי מעורר סקרנות ומבוכה. אז הם היו עדים להתבהרות הים ולעלייתם הקסומה של אדים אפורים ההופכים ברקיע ללבנים וטרוּפים כמלמלת תחרה. הצורות שנימחו או נתעוותו היו שבות ומעניקות לעולם את פניו. בלוך היה מתבונן בהתגלותה של הרכות הנשית המאפיינת את עֵין המים למול עוצמתו של האי הזקוף, המשונן והמסולע.

פעמים ערכו סיוריהם בלילות הצוננים כשהם מצויידים בבקבוקי יין ובמנות מזון שהרי אין לדעת אם הגשם לא יכלא אותם באחת המערות. בסעודות קטנות אלה שבין סיקור לסיקור, לא היו מחליפים דברים רק מביטים זה בזה ומתעטפים בשנאה הדדית ומתונה שהבוז היה קרוב בה וחיוני.

משבאו הגשמים ועמהם ערפל שסגר על האי, לא הירפה הזר מחיפושיו. הים העולה איים לבטל את תצפיותיו והוא נלחם בו בחירוף נפש. פיסות החול שבין הסלעים הפכו בוץ טובעני ובמערות עמד הקפאון המכלה כל חיים. גוגנהיים האמין כי האנפיות פיתחו בהם תכונות התגוננות מפני הקרה הזאת. הוא בישר לזקנים כי מחזור דמם של עופות אלה זורם במהירות גדולה פי עשרה מזו של הדם הזורם בזקנים וכי נוצותיהם פלומיות ויפות לעונת הקור.

לחזור ולהכריז כי יהיה זה חורף מת עבור מחקריך, אמר בלוך, הרי זה להכריז על עיקשותך האווילית.

העובדה שלא נותרו אנפיזות באי זה תהיה תגלית לא פחותה מאשר מציאותם, החמיר גוגנהיים ושב אל ניירותיו.

הים שניגלה מדי פעם בין קרעי הערפל המחניק, היה לבן כלויתן פרא וקולותיו טורפניים. גוגנהיים אף חשש לרגליו של הזקן שלא ייפגעו בהליכה הקשה. בערבים נשרו הרגליים בשומן שנתפעפע אל תוך פרקיו, כן הוסיף גוגנהיים ומשחו במשחה שצילקה את השרירים הכואבים, דקי העור, אבל היטיבה לבשרו שלא ייהפך ספוגי.

הזקן נתקמט בכפות ידיו החלקות והגדולות של הזר המחשקות את בשרו בעוצמה נוראה. עשר אצבעות ענקיות תרו במומחיות הראויה לשבח אחר ורידים מעוכי דפנות שברגליו. אותה שעה היה הזקן מספר את החלומות שתכפוהו לאחרונה. איש לא פתרם.

אמר גוגנהיים, זמן רב שלא חלמתי חלום.

אתה ירא לחלום, לחשה נלה ועיניה סדקים צייצניים.

גוגנהיים צחק. הזקנה נראתה לו זעירה וסימפאטית כדמויות הסגולות על צלחות החרסינה. הוא גילה בדרך חיוכה ובהנעות ראשה ילדות מכובדת אולי אף גוון של אריסטוקראטיה. השקט ותנועותיה המעטות, ההכרחיות, הצביעו על חינוך מעולה והוא לא העֵז להטרידה בשאלות. (הכל מוביל אל המלחמה. יש לברוח מן המלחמה). אהב את חיוכה ולא־אחת עזר עמה בהוספת הדלק אל מנורת המגדלור, או אף במחיית האדים והחול שנצטברו על שמשות הכרכוב העליון. הוא למד לשתוק מול התמיהות. ישנה שעה, האמין, שאלה מתפענחות מעצמן.

הו, כן, זמן רב שלא חלמתי – בהיותי ילד… לא, איני זוכר חלומות. מין כשרון שכזה…

בערבים היו מעלים אש באח, ויקי גוגנהיים כותב בגליונות המשובצים ובלוך מפטם פוחלצים בחול. השנה יהיו אלה פוּחלצי ארנבות שהובאו בספינת הקיטור הירוקה וקפודי ים שמילאו את שוניות האי שהוצפו מים.

החוקר הזר לא יכול היה להשתחרר, לאחר ימים רבים של סיורים ותצפיות באי, מן ההכרה כי יש יושן במקום זה אך לא עתיקות. אי זה, אמור היה להיות, במשך תולדותיו, על פי הספרים, בשלטונן של מעצמות גדולות והנה לא נשארו בו זכרי תרבות. אף הכנסיה הוכיחה על עצלות מחשבה אמנותית. אבניה המגושמות, סיתותן לא העיד על תבונה, אהבה או יראת שמיים. במשך השנים נתערטלה מכל חמודות שאפשר שהיו בה. שושנת המבוא, כרכובי הגג, מסגרות החלונות (וכו') נשדדו. בטוח היה שאם יבוקע גוש סלעים זה לא יתגלו בו כל עקבות חיים. אי בראשיתי שאינו מסביר פנים למחשבה האנושית ולאפשרויותיה.

לא היתה זו רק הפתעה אלא התייסרות. באיים רבים ביקר וכולם עמדו בסימן האדם. תמיד עקב, בהתרוננות, אחרי גילויי הכשרון האנושי, אחר המאבק הסמוי־או־הנגלה בגלמיות. באיים אלה דמה בעיני עצמו לנציגם של המנצחים ויכול היה לסקור את תופעות הטבע ולצאת לקראתן שווה־מעמד־וכוחות. וכאן, באי הקרוב כל כך ליבשת, נדמה היה עליו שאמונתו בפעילות התבונית נסתרת או מתבקעת בספיקות חמורים. גאוותו נפגעה והוא תהה לא־מעט על רגש זה שלא ניעור בו מעולם, אף לא בימות המלחמה או בשיינבורג של אותם ימים.

עתה נתמסר בקדחתנות יתר למחקריו. הוא יביא, כך שינן לעצמו כנער המבקש לנגח מבוגרים, את אמת האי ברבים, שהרי אין לך דרך אחרת להילחם בזקן. בימים הבאים יכול היה לסקור שפע זה של התרגשות בביטול סלחני כמעט ולהתנחם באותה בגרות (או מקריות) שגרמה לו לא להביע באוזני הזקנים את הרהוריו המרדניים. לא שחזר בו מכל ההגייה שהביאה בו רפיון רב, אלא הכיר – והדבר נתחוור לו אט אט ؘ– כי האי לש את יושביו בתקיפות סמויה שאין לגלותה.

כן, יש יושן אך לא קדמוניות, כתב ביומנו. לאחר ימים, חש בעליל כי עבודתו המדעית הופכת – לתדהמתו – למעין סכולסטיקה מפוקפקת, שאפשר אמנם לגלות בה יופי ארכיטקטוני לא מבוטל וכושר ניסוח שהוא תמיד נתגאה בו, אך התרומה המדעית שבה בטלה בששים.

ישבו ושיחקו קלפים על שולחן העץ הלא־מהוקצע וגילגלו בסיכויי עונת התיירים הבאה, בדרכים הנוחות ביותר להוליך שולל את העגלים המדושנים רעבי ההרפתקאות. הו, כאן ידע בלוך להתבדח בלא לצחוק, בלא לצאת מגדרו. הזקנה הביטה בו בעיניים יפות וגוגנהיים לא הסתיר את רתיעתו מן הנימה הגסה שנתלוותה אל עקיצותיו.

אך דווקא בשעות ארוכות אלה (הרוח איים ולא אחת אף הצליח במשך ימי הסופה, לקרוע את תריסי העץ) גילו השלושה איזו חוקיות מופלאה במחזורי נצחון־כשלון במשחק. ברבות הערבים דומה שניחשו איש את קלפי רעהו ובעיצומו של החורף (אז כבר עמדה נלה במלוא כאביה והמים הגיעו עד למערות העליונות) שוב לא מצאו במשחק כל עניין. גוגנהיים שנאחז בבידור ממותן זה לא ויתר. שטח לפניהם תחבולות קסמים בקלפי הקרטון המילנזי והשניים יצאו לקראתו כאל פתח סמוי המוביל אל פליאות. נשתעשעו לא מעט בעובדה כי איש מדע חשוב כגוגנהיים בקי אף בגניבות־דעת האופייניות לחיילי מסבאה. הוא הכריז באוזניהם, כי החברה המעודנת ביותר שבארצות היבשת מאמנת עצמה להרוג זמנה בדרך זו. אז מתו גם התחבולות. ההתנמנמות איימה לשתקם.

גוגנהיים ביקש להביא משחקים חדשים, אלא שהשניים הביטו בו בסלחנות ילדותית. הוא ביקש לצאת מגדרו על מנת להתקרב אל השניים, אך הגיחוך מיעט את דמותו.

לא נשב ונביט זה בזה כל החורף, אמר ולא פיזר ידיו, אף לא הגביה קולו.

לא, וודאי שלא, ויקי. צייצה נלה.

מה עושים עופות הישנים כל החורף, שאל בלוך.

אתה אינך מבין אותי, הֶר בלוך…

כמה אתה יכול לשעשע, הפטיר בלוך. אתה נפלא במבוכתך.

אני עייף ואיני עוקב אחר פטפוטיך, הֶר…

אתה מגזע מיוחד ובלתי אפשרי לאנשי מדע.

הזקן הניח כף ידו על אצבעותיו המתנפחות של גוגנהיים וזה לא יכול היה לגלות בדברים האחרונים קול מחמאה או קינדוס מקנטר. אמנם הבחין, כי החיפושים המתמשכים אחר האנפיזות עוררו בבלוך איזו הווייה רדומה. קשה היה לקרוא לכך הרפתקנות שהרי למענו כל המבצע המחקרי היה חסר כל שחר. עם זאת, העניין שהוא גילה לא יכול היה להיות נידון כהעמדת פנים. היו ימים שצערו של הזקן לא היה פחות מפורש מצערו שלו על העדרן של הצפרים. האם – על אף הכל – ביקש לסתור את הנחתו כי האי חסר חיים? גם על תמיהה זו חייב היה גוגנהיים לענות בשלילה, שכן השיחות הקצרות־אך־הקבועות על העדר חיות־הטבע באי זה לא הותירו ספק, כי הזקן רואה בה את תכונתו המאפיינת והמופלאה ביותר של האי.

מדוע לא נקבל כהנחה אקסיומטית, אמר הזקן ולא בחצי־קול, כי הטבע פסח על אי זה, ויתר עליו? אין חלל ריק, אומרים כולם. מאימתי? מימי אריסטו? אך ישנן פסיחות, איני אומר שרירותיות (אם כי אני כשלעצמי יכול להשתעשע לא־מעט לקיומה של קפריזיות חריפה בטבע, הרי לך עניין העומד לעצמו ומי יידע אם יזדמן לנו לדון בכך). פסיחות אלה קיימות ואמיתיות אלא שכוונתן סתומה (עדיין) אף בפני אנשי המדע. אני כשלעצמי הייתי קורא להן טעויות, אתה – כדי שתיטיב לישון – רשאי לקרוא להן עובדות בלתי מפוענחות הראויות למחקר. הזקן היווני אמר, הטבע מפחד מפני הריקנות, למה נתכוון? אין איש יודע, כי הרי כוחו לא היה פחות באירוניה סופיסטית מאשר באמיתות מדומות או בחצאי אמיתות. אך גם הוא לא היה נבהל מפני ההנחה, כי הטבע יודע לוותר על עצמו במקומות מסויימים, או, אולי, בניסוח אחר, כי הטבע מכיר יפה במגבלותיו…

גוגנהיים צחק במלוא ריאותיו ועם זאת ידע, כי אין בלוך מתכוון לבדחו. יכול היה לומר לו, אתה מנסח את הבדותות בדרך מבריקה של ציניקנים, אך ידע בה־בעת, כי הזקן רחוק מכל חידוד שאינו מאמין בו.

אגב הוסיף בלוך, העובדה שהטבע הניח פינות בעולם ללא הווייה של הזדווגות והתרבות מוכיחה על הלך רוח שתלטני למדי. אתה מכיר את מלכי המזרח שהיו מעקרים את נשותיהן האהובות ביותר כדי שלא תיבולנה בהריונות. נמצאנו, אם כן, מניחים, כי דווקא בוויתור זה הטבע מכריז על מלוא עוצמתו. ועוד, לא הירפה הזקן, ונתפלא משפיעותו הפתאומית וכבר החל חש בגרונו את ליחת הבחילה, המכיר יפה את האי מגלה חיוּת ממין חדש בעולם הדומם. חילופי האור מעניקים לו גדילה ושינויי סבר. די, אני גמרתי!

יש לך כוח להעמיד דיסרטאציה מדומה לעולם, אמר גוגנהיים ונתחרט שאמר, שהרי כל אותם ימים נזהר מלהעלות את בלוך אל מעמדו המכובד בעבר, נסיון שהיה מביא בהכרח להתדיינות מתמדת ושטחית־עד־סלידה בנושאים מופשטים, או בשיבה אל הראוי להישכח מן המלחמה.

אני רשאי להצטער על התפרצותי, אמר הזקן וכמו־דעך. שנים שלא נתרברבתי בדרך זו. נשבעתי לא להיות פטפטן יותר. והנה – כאן הגביה את כתפיו – כובד הראש ורוע הלב וזכרונות האוניברסיטה המטומטמת ו“על הנפש” של אותו קרח…

דמה אותה שעה לזמר שהכריז ברבים על אובדן קולו והנה – מסיבות שאין הוא יכול להבינן – נתגרה להשמיע את קולו הכסוח.

היה זה באחת משעות בין־הערביים כשעלה אליהם רחש מהפנט. מעין פטפוט המלווה צלצלי ענבלים דקים־עד־שקיפות. הזקן קפא על מקומו, קשוב אל ההמייה הרחוקה שבמעמקי המערה. גוגנהיים הביט בפניו שנתאבנו ומתו בצללים.

אתה שומע, גוגנהיים?

קולו שרטיטה ותיעוב עמדו בהם, שלף מגרונו את השאלה – אנפיזות?

אינך שומע אלא את עצמך.

מה יש לך זקן?

לאחר כמה דקות עמדו ערדליהם במים. הים החל פורץ ממחילות סתר את תוך המערות.

בחצות עוד היה מתהפך על דרגש העץ, שמזרונו קשה, מנסה, אין־אונים, לבנות את דמותו של הֶר שאול בלוך. מתייסר היה כילד שאין עולה בידו לחבר חלקי תמונות הפסיפס ליחידה שלימה. פעמים חשב, כי אי־יכולת זו אינה נעוצה בהעדר כשרון הקומבינציה שבו, אלא בעובדה המביכה כי ניתן לצרף, באותו פסיפס, מספר רב של תמונות מושלמות בלא שיש בידך לשפוט מהי התמונה הנכונה, או אם כל התמונות המתקבלות נכונות הן.

הביט בתקרה המקומרת שנתנמכה אל פינות החדר בקשתות כבדות ומאיימות ושאל עצמו, האין הרהוריו נושאים אופי של סיוט, או אף של חלום. הגביה עצמו בתוך שמיכת הצמר (שהביא עמו מן היבשת) וראה בחדר הסמוך, המלא אור צהוב־דוחה, את ידיה של נלה הקולעות בשערה צמות ואחר שבות ופורמות אותן לגל של שיער ארוך ומפליא בשפעתו. את ידיו של בלוך הוא לא ראה, אף לא שמע את נשימותיו.

לאחר חודש חודשיים שאל עצמו למעשיו באי זה. הוא לא היה ירא ללעגם של הזקנים או לקינטור שיסובבו עם שובו אל היבשת, הרי שהות זו – עם האנפיזות או בלעדיהן – תעמיד ספר חשוב לעולם. כבר חשב על הדלקת המשואה הצריכה לשמש אות לשלטונות היבשת להופיע על האי ולהוציאו. בלא שידע מה גרם להרהוריו, אמר לעצמו, כי אם אין חושיו מוליכים אותו שולל במזג האויר הממזרי הזה, הרי שהוא, ויקי גוגנהיים, מתחיל, בדרכים שראוי לו לחקרם יפה יפה, להידמות לזקנים.

לתדהמתו הוא לא גילה כל פעילות על מנת לחרוג מתהליך היפנוטי זה וכל נסיון של כוונת השתחררות מתחושה בלתי־ברורה זו, נראתה בעיניו כהודייה מפורשת בתהליך ההידמות עצמו. אמנם, אישש עצמו, כאיש מדע ראוי לשמו, עליו לשקול את העובדות למלוא אמיתן, להתרחק מכל שיתוף אנרכי של רגשנות, ולהסיק – אם ניתן יהיה להסיק – את המסקנות המדויקות.

שלג, לא כשלגי שיינבורג הלבנים, השקטים המרבדיים, החל יורד. רוטב, קרחי ומחבל בצליפותיו – זהו שלגו של האי. הקולות, שמילאו את העונות בריבואות של צלילים הפכו לצריחות אנפיזות באזניו. השקט נגזל ממנו בלא שיהיה בידו למחות. קירות המגדלור העבים לא חסמו את החוץ.

ה.

נלה ציפתה לימות השמש ואלה הופיעו – כחיות חולות המפגרות אחר העדר – מדי פעם, בתוך הקרה הצווחת, ללא התראה, ללא גינוני טכס. היתה אז עולה אל כרכוב העץ הרקוב הסובב לכיפת המגדלור ומתענגת על טעם שנאת היבשת. עוף שחור, שכול, דורסני. כאן היתה, בדרך סמויה, מנסה להתמודד עם המרחקים, בלא שביקשה לגלות בהם את התשובות לשאלות שהילכו בה כמקרשי דם המאיימים על שסתומי החיות שבבשרה. בחלל עמדה אלימות למרות האור הרב שהכסיף עד סינוור את הים שנרגע.

יש שמשות רבות וזו לא שמש־של־היחשפות אל החיים. שמש של רמייה, אחד ממשחקיו הקנטרניים של החורף. הערפל שנמוג מכריז על קיומה של היבשת. טרם נולדו איים חדשים, אך אלה השייכים לדייגים כבר נבלעו במצולה. חסומים בכפריהם הלבנים והמשפחתיים, אין הם מנחשים את האובדן. עיניה החדות גילו עדרי דגים שחורים הטסים במים אל השמש ככתם פחדים בסופו של חלום ההולך וגדל תוך התעוררות מוארת. צפורים משונני מקור, חגו מעל לבהרות הכהות, לפתע צנחו עליהן, נשתהו ונזרקו אל השמיים עם שלל או בלעדיו. מחזות טרף אלה שיעשעוה לא־מעט: סבלנותם המטורפת של עופות היורדים מדי־פעם אל הסכנה. יכולה היתה לנחש על פי המראתם הבזוקה או העייפה את מידת הצלחתם. לאחר שעה של ציד גופם היה מצטמק וכנפיהם מקופלות כמעט עד שראשם הזעיר נתקשה למושכם אל הגובה. לא ידעה לקבוע אם עדה היא למשחק או לדו־קרב של כבוד שאין להימנע ממנו.

האכזריות היתה כה קרובה, בחזיונות צבעוניים ושריריים אלה, אל האסתטיות שכמותה היא גילתה רק בדמויות הגבור־הרע בבאלטים של דיאגילב. אינך נד למשתתפים במחול המוות, אתה צווח: “כמה יפה!” הנה כך רצתה למות, להסתיים יפה (ומחשבות אלה תכפוה לאחרונה).

שמש שגילתה מזון שופע כל כך ריתקה את העופות המוקסמים הללו עד אובדן הכוחות. בשעות הצהריים צפו פגרי עופות על הגלים הקטנים והחגיגיים. עם ערב הם יושלכו אל החוף ולאחר שבוע יפוחלצו למזכרות ויצמחו אל חיים ממין חדש. אז תעמוד לפניהם ותגלה כמה דקים השרירים שהוצאו משַׂק עורם ותעופתם הטורפנית לא היתה אלא חזיון שוא שעיניהם המזוגגות מודות עכשיו בהתיימרותה. עתה הם העידו, באומץ לב של פגרים, כמה בדותה יש במרץ האימים שהם השקיעו בציד.

מהו העולם שבו היא חיה מזה שש עשרה שנים? לא הירבתה לחשוב על כך, שהרי הגייה זו היתה מובילתה אל הכאב. פעמים היתה אומרת לעצמה שכבר מיצתה את כל עולמה, כי לא נשארה עמה אלא הווייה מופשטת לחלוטין אשר שיגרת המעשים והשיחות מעניקה לה מסיכה של אמת. כי היא, כבלוך, חיים צורות־לא־מוגדרות של חיים הנעדרות כל איפיון מייחד.

לא העזה להעמיד את בלוך על הרהוריה.

האם יש דרך אחרת לחיות חיים אחרים, אמר לה בלוך באחת מאותן פעמים שאפשר ואף הוא עצמו נתייסר במחשבות כמחשבותיה.

איני מבינה זאת, בלוך, וכמה רציתי להבין.

יש לנו כה הרבה זמן לחשוב על כך, נלה. רצונך, הרי אנו חיים את הזמן המאפשר לנו לחשוב על כך.

שוב אינני עוקבת אחריך, אמרה ביאוש.

איבדנו את הכשרון לחיות, אמר בלא להגביה כתפיים, בלא לשנות קולו.

אם כך, מה אנו עושים?

אנו חיים את האובדן הזה.

ואלה אינם חיים?

לא, משום שאיננו מאושרים.

הוא היטיב לנסח את תשובותיו שלא הותירו מוצא. הספק לא נמצא מעולם בשיחותיהם. הם ניסו ליקרב זה לזה שהרי המשותף בגורלם העמידם על כוכב לכת אחד, אך הם נתקשו להתפתות אל האהבה. דומה שלא־מעט ממעשיהם נעשה כדי להחריף, או לדגש, את אי־אפשרותה של ההתקרבות. בלוך גילה בנלה יופי ואצילות, נלה גילתה בו גאווה־של־כבוד, אך השניים נעדרים היו שעה של התגלות. פעמים ניעורו בהם תאוות בשרים אכזריות. אלה הלכו ונתמתנו עם השנים. ההיכלאות במגדלור לא יכולה היתה שלא להפגישם זה וזה, אלא שהמיפגש לא הוליד חיות שלה חיכו ושניהם כאחד נתחלחלו, ביום מן הימים, כשגילו את אושרם בהעדר זה.

הביטה עתה באצבעותיה שנתעקמו במזג האויר התוקפני של האי. כפות ידיה של אמה היו היפות שבכפות הידיים שראתה מעולם. גופה היה גדול אך ידיה כמו באו מארץ אחרת. הגברים שנשקו את האצבעות באו בסוד מופלא. תובן, אם כן, תאוותה של אמה לכפפות שהפכה לנושא קבוע ברכילויותיהן של נשי החברה. עבודות הבית נעשו כשלידיה כפפות עור גסות למדי שאצבעותיהן הוכלבו בחוט גמיש. אלה לא היו כפפות העור היחידות של אמא. כפפות עור ברדלס שריח של אהבה אסורה נדף מהן (או נלה דימתה להריחו בהן), עור רך כקטיפה מוטבע בבהרות כהות. אלה היו כפפות למסיבות מכובדות בעיצומו של חורף. לא דרך לבישתן של כפפות העור הגסות כדרך לבישתן או אריזתן ובשימתן של כפפות הברדלס. כפפות תחרה ארוכות־עד־מרפק לטיול בגן הלאומי עם בוסי (הפודל).

אמה שמרה על ידיה כעל חפץ נדיר. מה נעשו אצבעותיה של אותה אשה יפה? מיעטה לתת אותן על ראשה של נלה, או לתוך ידיו העבות של האב.

נלה ראתה את ידי אמה בשמים. בלוך סיפר לה על ידיים כוהניות בכלי קודש יהודיים.

באחד הימים רכשה אמה כפפות שקצות אצבעותיהן קצוצות ומתירות הן לצפרניים להזדקר אל החוץ. על כפפות סגולות אלה, שפרחי יסמין לבנבנים נארגו בהן, היתה גאותה של האשה. יכולה היתה להתכבד בממתקים שהוגשו לה בלא לשלפן מעל ידיה. אז דמתה לזאב הסגול שנלה גילתה בספר ילדים צבעוני.

משבאה המלחמה ארזה אמה את כפפותיה מפחד הכובשים ומפחדו של האב שהחל מוכר את חפצי הבית כדי לקנות בהם מזון. המלחמה נתארכה מכדי שלא להגיע אל הכפפות, אם כי לא היו אלה כלים מבוקשים ביותר ואף מחירן היה מביש. אין לומר שאמה לא נלחמה על כפפותיה ולא ניסתה להעמיד את בני־הבית וידידי המשפחה על העובדה שמלחמה זו סופה להגיע אל קיצה ומה תעשה אז ללא כפפותיה. קולותיה נתמעטו עד שמתה.

כפפות המשי הצבעוניות עלו על ידיה, לסירוגין, באביב. שישה זוגות, זוג ליום, במחזוריות קבועה, אם כי לא תמיד ניתן היה להאמין שאמא לא תפתיע את הסקרנים. אם החלה בסגולות הרי ביום השני לבשה את הלבנות וביום השלישי את הירוקות וכו'. כלומר, ההפתעה אפשרית היתה בזוג הכפפות הפותח את השבוע, אך משניגלו אלה, ניתן היה למנות בביטחה את סדר חמשת הזוגות הבאים.

נלה חזרה מדי פעם אל כפפות האם. דומה שכל עולם זכרונותיה נתרכז במחזוריות מופלאה ותמהונית־משהו של צבעים ומיני בד נדירים אלה. עכשיו, מעל המגדלור, יותר מבכל פעם אחרת בחייה, הצדיקה את האם בהתנגדותה למכירת הכפפות. וודאי שהיה בתאוותה טירוף הקרוב למשחקי הילדים (מדוע היה עליהם לגזול מן האשה, שידיה היו כה יפות, היפות שהכירה בימי חייה, גם את הטירוף וגם את משחק הילדים האחרון שנותר לה?).

במרחק קיפץ ויקי גוגנהיים עמוס חצובת המשקפת, כחגב זקור משושות, על רקע השמיים הכחולים. הוא שלח לה ברכה שרצה יפה בתוך החלל הדמום והיא לא השיבה לו, רק הביטה בתנועותיו הנמרצות ובהילוכו המאושש. אף הוא אחוז תאווה מוזרה, שיננה לעצמה. אין הוא יכול לוותר על יום זה שפתח את החוץ לקראתו לאחר ימים ריקים כה רבים. הוא שכור פעילות. בערב, עם התחדש הסופה, חריצותו האכזרית תגווע. הוא לא יתאושש מפני הכשלון. למדה לדעת, כי אין האיש, ששלף להם תעודה ממשלתית המעידה כי שליחותו חיונית ומאושרת על ידי השלטונות, מיטיב להבליג על התבוסה, שהרי אף אותה יידע לתרץ כהצלחה הראויה לתמורה של כבוד.

איש צעיר היה גוגנהיים ונשא על בשרו את אותות גזעו ככתובת קעקע. חיוניות שזרמה באיבריו הוסיפה לו אדמומית ותעוזה בתוך האדישות המאופקת שעמדה בזקנים. לומדת היתה את מבעי פניו שהילדות החצופה הטבועה בהם סופה להיהפך, עם הכשלון, לכעס שכול או שחצני. נתקשתה להסביר מדוע מדמה היתה שהוא רץ בתוך עצמו ומייחס לזמן חשיבות שיש בה להטריף חברה שלימה של בני־אדם.

נשמה מן האויר הקר (אין יום שמש אחד מפשר את האויר שנתקרר עד קפאון בימים האחרונים) וחשה בכאב חד שהגביה את ריאותיה אל עצמות הכתפיים. גרונה נתעוות כאצבעותיה שנאחזו, פתולות, במעקה הרקוב והמלוח. ברגע זה – ששהייתו היתה קצרה, מוארת ומאיימת מברק – ידעה כי מותה קרוב. לא יכולה היתה, לאחר שהכאב הניחה, להסביר את הגילוי. לפעמים אנו מתבשרים בדברים בלא שנהיה ראויים להנמקת הבשורות. עוד ישבה שעה ארוכה מאד בבגדיה השחורים ונסתפגה בידיעה זו. לא עלה בה כאב, צער, או אכזבה. רק נתלבטה כיצד תגלה לבלוך את סופה. כל אותו יום מצאה אף עניין לא מבוטל בתהליך המוזר שאחז באיבריה והיה קרוב לדיגדוג המביא ילדים אל צחוק־של־עוית.

בלוך מצא את היום המואר הזה יפה לשליפת פגרי הארנבות הטמונות בחביות הסיד. פעילות זו, ששיגרה לא־מעטה נתלוותה אליה, שבה ועוררה בו את החושים שקהו או נתרפו בימי הכליאה. הדם שב לזרום בכתפיו ולזוקפו מכפיפותו המתמדת. ועם שחש הנאה לא־מבוטלת בהתעוררות בשרים זו, ידע כי לאחר השתהות קצרה בעבודת הפיחלוץ תשוב העייפות והסלידה. הן משום כך שש על התעוררות זו שהיתה בה תמיד, בשנים האחרונות, חיוניות מפתיעה.

שאיבת המים המלוחים לשטיפת הפגרים והמאמץ בהעלאת המים הביאו בו להט שהפשיר מעט את קפאון רגליו. ניתוחי הגופות ומהילת המים לניקוי העור, חיסונן מפני התולע וסינון החול (שיעמיד פגרים אלה על רגליהם המתות), ביטלו באחת את ההתנמנמות והאדישות.

הארנבות הטוסקאניות הזעירות שהועלו מן הסיד דמו לדמויות סיוט העשויות בשחור לבן, מכווצות בקיפולי־קונדס העשויים להתפרס בצווחה, כמיני צעצועים קטלניים, עם נגיעה לא זהירה באיבריהם. אוזניהן הקטופות כמו המשיכו לרמוז להפתעה שאחזה בהן עם לכידתן. סכינו החד והכבד ואצבעותיו המאומנות ומגודלות הצפורניים, פרצו את בטניהן הקשות ושלוּ מתוכן את איבריהן הפנימיים שצבעם היה שחור.

חתך לא ראה דם. איברים נוקשים וקפואים שלא העניקו לו את החמימות הבשרית מעלת האדים. דש באיברים כמו ביקש להחיותם ופעולה זו הביאתהו לידי זעם. ידיו כאבו והוא לא הירפה מן היצורים ששלחו בו לשון מתה וקוצנית. לולו הביטה בזקן העשוי כולו תנועה, גווה רדום, עד שדומה כי המתרחש לפניה אינו אלא חלום שהיא עדה לו בהנאה מטמטמת.

החום שבחדר הקטן איים להרקיב במהירות מפתיעה את האיברים שנשלפו והוא נטרד לאסוף את הבשר ולהשליכו אל אחת המפרציות הקטנות. נתערבלו המים ומלאו דגים שהתנפלו על ההפתעה הבשרית. עד מהרה גילו בה בחילה והאיברים צפו על המים כאותות של מגיפה. לאחר ימים, משיגיעו לחוף דגים עצומי כרס יותר ייעלמו זכרי הארנבות הטוסקאניות ויותירו בחלל ריח מגרה של חלודה מתפוררת.

בערב שב גוגנהיים מיוגע וריק, אך הכריז כי ראוי לשתות לחיי היום היפה שהיה ואיננו. השניים הביטו בתנועותיו הקוצפות ובחיוך שנתלה על שפתיו. מזג מן הברנדי שהביא עמו ושלח קולות והעיר בדקלומיו את כל שטני השאול הדנטאי. לסוף היו עיניו ריקות כעיניהן של הארנבות הטוסקאניות הפשוטות על הקרקע. העוצמה שמילאה תמיד את גופו הגדול פינתה מקום להתרופפות ולבכי דק שנתחלף כמה פעמים, בכמה גוונים, למיני צחוק שליוו את סיפורו על הצלחות מדומות בעולם המדע ובעולם הנשים. קולו בגד בו והוא שב להיות ילד שאיבריו נתעצמו בטרם הבשיל שכלו. הוא כרע אל לולו והעביר לשון, מעשה כלב, על פרוותה. הכלבה נהמה בעונג והוא נשכה בלא שזו תחרוג מנימוסי התכנסותה המחודדים. סיפר לזקנים כי חלם על קארל וכי הוא עצמו היה כלב ממורט פרווה שכל מכירה כללית היתה מתכבדת בו ואמנם נמכר באחת המכירות מעל במת יום־שוק בשיינבורג לאחד בשם הר שאול בלוך.

התחלת חולם, אמרה הזקנה.

הביט בה ויקי נבוך וחשוף שיניים. ביקש לצחוק והחל מקיא. הזקנים שמטוהו אל מיטתו.

השניים ידעו כי חיפושיו באו אל סופם. הרוח שהחלה לרעום בישרה על סיומו של היום היפה ועל ההיסגרות העקרה והממושכת. מכאן ולהבא יתנסחו הבדותות במיטב גינוני המדע ובמליצות המעידות על רגישותו הרצויה של החוקר. הם קראו בפיו המעוות את התיעוב המהול בלא־מעט אירוניה עצמית. כך היה חרטומו של קארל מעוות עד שהחליק אל הים.

לאחר חצות החלה נלה נואקת. בלוך שקם אליה גילה פנים כחולים ושפתיים מכווצות. הניח מטלית על פניה וחרחוריה אמרו גסיסה. הוא נתקשה להסביר לעצמו כיצד נתפענחה לו – כבהתזת ראש – האימה הזאת. העיר את ויקי גוגנהיים וזה, לאחר שגילה סימנים ברורים, אישר את סברתו של הזקן שרעד.

הזר עיסה את איבריה בשמנים ובתרופות שיועדו להצלת אנפיזות הבאות במעופן עד לאפיסת כוחות. השניים ציפו, כרופאי אליל, להצלחתו של עיסוי זה. נלה פקחה מדי פעם את עיניה וראתה כתמי אוֹר החורגים בפראות מתוך הצורות ומשבשים את הראייה הסדורה. ביקשה למחות על מלחמתם של השניים אלא שלא מצאה כבר קולות בגרונה, אם כי היתה מליאה בהם כפוחלציו של בלוך בחול מסונן.

גוגנהיים שלח חידודי לשון ומילא את החדר בשיחות חולין על התפתחויות פוליטיות באגן הים התיכון וסיכויי בריתות השלום בחלקי העולם השונים ושאר פטפוטי הבל שאינם באים אלא להטריד את האדם מן הבהלה. רק עתה חש כמה ידיה קטנות ולא נותר בגופה אלא שלדה. זו היתה הזדמנות יוצאת מן הכלל להרצאה על עצמותיהם של זקנים ועל המצאות מדעיות שונות הטורחות לחדש בשלדים אלה חיות של סידן. עיניה היו עצומות אך פניה היו פתוחים לרווחה. עתה אף נצטער שלא גילגל בכל הימים ששהה כאן על חייה ביבשת, אם כי ידע – אין לשאול על עברה בלא להיהפך לנאשם המעמד לדין.

וודאי, אין לדעת הרהוריהם של אנשים העומדים בתוך מיתתם ואין הדעת נותנת כי הרהורים אלה יהיו, על פי היותם האחרונים, מן החשובים ביותר והנעלים ביותר שאותו אדם הירהר בחייו. אם נאמר, כי נלה ראתה את כפפותיה של האם נהיה קרובים לאמת. עד לבוקר סיפר הזקן על כפפותיה של אותה אשה שמעולם לא הירבה לשאול אודותיה. כפפות מרובות צבעים לשעות היום השונות, לימים השונים.

נתקשה להסביר לצעיר את מידת חיוניותן והיכן הקפריזה הנשיית מתחילה לגבול עם ההשתטות הנלווית לאופנה, אם כי העלה את העובדה כי גברים רבים, שפקחונם אינו מוטל בספק, מסוחררים בפני האפשרות להרבות את מספר עניבותיהם. הרי לך מאניה אנושית שיש בה פליאה אך וודאי אין לדורשה כגנאי מוסרי, או חברתי. הוא עצמו, כן חזר והדגיש, גאה היה במבחר הנדיר של עניבות שחורות שמידת הכהות שבהן ריתקתהו לא פחות מאשר רכותם של אריגי המשי והאטלס, או נוקשותה של הביטנה.

נלה ראתה את הכפפות בגוונים כהים ובגדלים פראיים. כפפות מליאות ידיים וכפפות ריקות או מליאות עץ כידיהם של השבים מן המלחמה.

נלה עוד נשתהתה עמהם כמה ימים. לא אחת הישלו השניים את עצמם כי היא תקום ממחלתה ותצחק – מעשה קונדס – לכל דאגתם. ויקי חזר וסיפר על עופות כסוחי גפיים עם צניחה ממסע ארוך היכולים להתנער ולקום לאחר טיפול איטי וממושך. פניה נתחדדו כמין עוף המתכווץ באש. כל אותה שעה העידו לחייה על יופיה שמת לפני כמה שנים. זו היתה הדרך היחידה לשמור על מעמדה ולהכריז על עברה.

משמתה נתמעט בלוך כמו חתכו את קצות רגליו. זקנו נתדלדל ועורו הצפוד לא הסתיר יותר את עצמות פניו. ויקי, ששב אל עבודתו (וכבר שבו לגאות הסופות והים) ראה בהימעט דמותו של בעל המוזיאון והמומחה למוטיב כתרי התורה באמנות הקודש היהודית. עיניו הלכו אל ארץ רחוקה. הארנבות הטוסקניות נחו אלו על גבי אלו כמפלצות דו־ממדיות המיועדות למסחר הכשפים. בלוך לא העז להעניק להן חיי נצח. הוא ציפה, בקשב מעורר עדנה, לחלחול הקפאון המטפס מתוך רגליו. לאחר ימים מספר השליך ויקי גוגנהיים את העורות הבואשים, שהחלו לעלות רימה, אל הים הקרוב.

ו.

אז באו הסיכומים. ויקי שקע אל תוך המוני הנתונים שאסף והחל צר את העולם שביקש להכריז על קיומו. קב לקב העלה, בעזרתם של רישומים ודיאגרמות, את כל מסתוריו של האי, אף צירף עקומות ועמודי מספרים ארוכים להוכחת כל טענותיו.

התגליות, לא רימה ויקי את עצמו, היו מעטות, נטולות חשיבות ואויביו הלא־מעטים יגלו בהן את העשוי לפירכה, אם כי ויקי היטיב לצרף לדבריו את כל סימני הכתיבה המדעית שיש בהם בלבד משום הישג לא מבוטל. אם בראשית העבודה אחזה בו בחילה (ראויה להוקרה) כי הוא מעמיד יצירה הנטענת על נתונים ריקים, הרי לאחר זמן יכול היה, ובצדק, למצוא במעשה זה עצמו את גדולתו האופיינית של איש המדע. עם זאת קבע בלבו, כי עליו לצאת אל איי המזרח הרחוקים ששם עוד שרדו גזעים נדירים וטהורים של יצורים הראויים למחקר. הוא יפתח לפני אירופה המטומטמת וגדולת הכרס את האיים הרחוקים, הוא ישיב לציביליזאציה איים שהטבע ויתר עליהם (נתקשה לעצור בצחוקו).

לאחר ימים לא רבים הניח את שתי ידיו הגדולות על עבודתו, סגר את פניו בכל כוחו וצווח. בלוך ראה דם רב־צבעים הרץ בבשרו של ויקי כמי שרואה מראות תעתועים. הוא הביט בו בימים האחרונים (לא נותר במה להביט) וראה כיצד הוא הולך ומכריז על עצמו כעל אישיות חשובה ביותר.

בלוך שלא סר ממקומו ידע כי האי נפל ושוב אין צורך לאיש במדריך־התיירים. ספרו של ויקי גוגנהיים מחלק את האי, כסרסור טוב־לב, לכל המבקש. כל מערה צוינה בשם או במספר. ממדיה ניתנו בדייקנות. השבילים צויינו במתווים גראפיים שונים שהכריזו על גובהיהם מעל פני הים. הזר שוב לא יטעה כאן לעולם. באחד הלילות דימה הזקן לראות עצמו מבותר, כמערות, בתוך נצחונו של הצעיר שפימתו רחבה וקולו נתעבה.

אמר בלוך אל עצמו, דבר לא נמצא והנה הכל בידו. אמר לצעיר שהחל מכסח את רהיטי העץ הגס, הבהירות מוליכה שולל.

האם יש לך דרך אחרת שלא לבגוד במדע?

יש לך דרך משלך ללעוג לויקי גוגנהיים.

נשב לאכול, הר בלוך.

לאחר הארוחה מיעך הצעיר את השולחן והערים את כרעיו לצד שני השרפרפים שפורקו קודם לכן. יש להעלות את המשואה ולהזעיק את ספינת המוטור הירוקה. גוגנהיים ציפה להתבהרות על מנת להדליק את הרהיטים שרוסקו לגדעי עץ. נסיונות קודמים להדלקה נכשלו וכלאום כמספר הימים הדרוש לייבוש כיסוחי העץ. לא הותירו אלא את שני דרגשי־המיטה, שהרי אין לדעת כמה ימים עוד אסורים יהיו במגדל. הגשמים לא פסקו והמערות מלאו כולן במים הגואים. ויקי שעלה באחד הימים להזין את מנורת המגדלור בדלק נוכח לדעת שצירי פעמון האזעקה נחלדו ואין להזעיק איש. הים שקרב היה מלא בצבעי אפור שונים ובצמחים מפלצתיים. משתעלה המשואה הגדולה יוטלו בה אף הדרגשים ושאר חפצים הראויים לבעירה.

ידיו של גוגנהיים היו כבדות כקרדומים, כתפיו מרובעות וראשו מונה את המכות. רוק תסס בפיו. עיניו הבהיקו כילד הממעך את צעצועיו לגלות מנגנונים נסתרים. אז, דומה שמאושר היה בלוך בקפאונן של רגליו וכי פטור הוא, כבעל המגדלור והאי, מלמחות על המעשים.

לולו, אף שחושיה טומטמו באדי הרעל שעלו מן האח המבוערת ומהעדר כל פעילות, חשה שאסונה קרב. בלוך, שלא פסק לשלוח את אצבעותיו אל תוך פרוותה, גילה את פחדה הסמוי. רעדים חטופים עיוותו את שריריה בקצב שהוא לא הכיר בה עד הנה, כמו נוגעו איבריה בהצטננות קשה והיא עושה הכל כדי לכסות עליה מפני זרים. עור ראשה שהיה רב מכדי לכסות את עצמות קודקודה נפל לצד לסתותיו והעניק לה סבר מבדח של ליצן שמסכתו גדולה מממדי פניו. היו אלה ימים שקרב אל הכלבה. עיניה גילו את כל תוכה כאותם אשנבים זעירים בדלתות אולמות המוזיאון.

היא גילתה, וגוגנהיים לא הסתיר את כוונותיו, כי סופה להישאר כאן לעצמה. יושארו לה מזונות למכביר שיאפשרו לה לחיות עד לעונת האביב ואף לקדם פניהם של תיירים. אז יבואו הכלבים. אם תמות, יבואו עופות טרופי־סופה ויקרעו, בהתכתשות נוראה, את נבלתה והמגדל ימלא בהם. העופות שוב לא יניחו לאי. גוגנהיים צריך יהיה לשוב ולעדכן מדי שנה את המחקר המעמיק. אולי, אז, יופיעו האנפיזות.

לולו, כך חשב בלוך, מסתירה את אסונה באדישות. כמה למדה לוותר. הוא סיפר לצעיר את תולדותיה של החיה, אחר נתברר לו כי סיפר תולדותיה של נלה והדבר לא הבהילו שהרי אז נתעסק שעות רבות בקיפול בגדיה השחורים שיעלו במשואה. בבקרים, משקם מתוך חלומותיו, היה מביט בפיסת הראי שאותה אשה הביטה בה וגילתה את דרך בריחתו של היופי. בלוך עקב אחר לסתותיו המתחדדות ואחר הבעת־הטמטום שהחלה מקיפה את פניו. באחד הימים גילה כי קולו בגד בו. ויקי גילה בקול זה נימתם של זקנים המלגלגים על עצמם כדי להביא שקט אל המון מחשבותיהם האחרונות.

השלטונות חייבים לך שתי רגליים שלימות, אמר גוגנהיים. הם ישלמו לך יפה.

אני יודע, הֶר ויקי גוגנהיים.

תעריף הפיצויים הוא קבוע. הבה נודה שאין לך כל אפשרות להוכיח שהיו לך רגליים יפות מאלה המתוארות בחוק. אוכל להעיד על מסירותך הבלתי־נלאית לתפקידך.

כן, הֶר ויקי גוגנהיים. תוכל להעיד על כך.

עורכי הדין ינסו להוכיח שהיתה מצדך הזנחה מכוונת…

אין זה חשוב, ויקי גוגנהיים, ביקש בלוך לשים קץ לשיחה תפלה זו שהופיעה לפתע ותפחה כאבר מוכה.

… על מנת לקצץ במענק הפיצויים. אין להאשים אותם שהרי זה תפקידם.

אינני מאשים איש.

אתה יודע כי רבים חיבלו בגופם בסוף המלחמה כדי…

באותו ערב הוסיף, אפשר ויהפכו אותך לסמל הנאמנות לשלטונות. אתה יודע כמה הם זקוקים לסמלים. ילבישו אותך במחלצות צבעוניות. זקן ללא רגליים עם הרבה אותות הצטיינות וסיפורים. עליך להודות שיש בזה משהו מעורר לחינוך בני הנעורים… יבודדו אותך כמין אתר היסטורי – יבואו לחזות בך כבאמן נדיר. רק היזהר, הר שאול בלוך, שלא תיהפך לקדוש שאז… (ויקי לא יכול היה לכלוא את געייתו) יתנפל עליך ההמון לזכות בשרידיך…

בלוך לא מיחה והפיק הנאה תמוהה מקונדסות רעת לב זו. הצעיר וודאי ציפה לגערתו של בעל הבית שהיתה מביאה בו התעוררות לא־מעטה (וכך יכול היה לחרוג מן הזמן ומן השעמום), אלא שהזקן גילה אושר לא־מבוטל בהכרה שהוא יורד מכל נכסיו. ויקי גוגנהיים לא חזר אל נושא הרגליים או אל סיברה המטומטם של לולו. לולא הבחילה שפיקקה את גרונו היה מתאנה לזקן, אף זו דרך מקובלת של שעשוע.

עכשיו שנסתיים המחקר והזמן קיבל את כל ממדיו והשקט שנתעטף בו בלוך היה עבה ועויין, עלתה בין השניים כל האיבה שנתפרטה, ופעמים אף נעלמה, בתוך מבוך הימים הקודמים גדושי הריצות. ויקי כבר למד את כל קימורי הקירות ואת דרך מסע הנמלים הזעירות שהיו מופיעות מדי פעם ונעלמות בחור שבתקרה. נתן לבו כי חישוקי הארד הסובבים את שפתי כלי הנחושת, החלו מוריקים עם מותה של נלה. האור הצהוב היכהה את עין החלל ושני החדרים היו צרים מקבר משפחתי. מלאי טבק המקטרת נתדלדל והרוחות טרם בישרו הפוגה. מי יידע, לכשתופיע הפוגה, אם יהיה הים, המוביל ליבשת, נוח למסעה של ספינת הקיטור הירוקה. המחשבה, כי עליו לשהות כאן, בכסיסת צפורניים, עד לבוא האביב, הביאתהו לידי טירוף. הסהרוריות נתנה בו את אותותיה והוא היה חדל אונים להילחם בה.

עטוף באחד מסגיני העור הצבאיים המהוהים בורח היה אל החוץ ועומד בתוך הסערה. הסלעים הגבנוניים שנזדקרו מעל לפני המים היו לבנים כעיר בקתות העומדת בשרב. נצחון מחקרו לא הובילו אל המרגוע. זעם צליפותיו של הגשם הקר והים המתאמר להוסיף ולגאות תאמו יפה את חרונו שלו. הוא נתקשה לסלוח לשלווה האמיתית או המדומה שבבלוך ולא נתנחם שהיא המאפיינת את כל המוּכּים בשיתוק. לא יכול היה לפרש את קיומה אלא כמֶחווה ראוותנית של כוח שאין הוא יכול, על אף כוחו, צעירותו ומלאי תקוותיו, להילחם בו. נחיתותו היתה ברורה ומכאיבה. הוא לא מצא תירוצים למַתְנה, או לבטל את חשיבותה.

ויקי שתה והשתכר מדי פעם. הזקן סירב להצטרף לחינגאות קצרות אלה על אף איומיו של הצעיר. הקיא, דימדם ושר לו אותם שירים עלגים שהיו עולים בשיינבורג אל הנערות הבשרניות שבחלונות המוארים. לא נמצא מי שיחסום אותו או יושיעו. לולו היתה נעורה אל הריח המשכר, שולחת חרטום אל פניו, אחר שבה אל מקומה – מתחת לשרפרף מיטתו של הזקן.

שמעתי קול, אמר ויקי.

אתה משמיע קול אחר מתפלא לשמוע קול.

נתעטף בשמיכתו וחיפש אחר חמימות שלא ימצאנה עוד לעולם. היכה באצבע ואמר, עכשיו וודאי ששמעתי –

סגר בלוך את עיניו ואמר, למה דמה הקול.

למשחק הכדורת – ללטפיהם של סוסים –

עליך לישון או להתפלל.

מיעך ויקי את שמיכתו ולא מצא בה פינה והלוא היתה זו שמיכה גדולה הראויה להיעשות אהל. הוציא ידיו כאדם שגופו נקטף ואמר, אם היו פרחים באי הייתי אוספם לזר… אמור דברים, זקן!…

התנדבנו לתפקיד זה, לאחר מספר שנים נתברר לנו שאנו נידונים בו. אינך יכול להיות אשם בכלום, אך נוכחותך היא בבחינת גזירה…

ויקי גוגנהיים צחק ואמר, יופי זקן ונתנמנם. אולי אף נרדם.

בשעות הלילה המאוחרות – האור כבר דעך, הרוח רחוקה וסובבת ללא ישע – היה שב בלוך אל נלה. זו היתה מחליפה על ידיה, כקוסם בקרקס, את כל כפפותיה של אמה. הוא מחייך בהנאה גלויה ואומר לה דברי בשרים ותוך כדי כך יודע שאין הוא אלא זקן מטורף וחולם. פוקח את עיניו ורואה עצמו מתפלל בחברה של זקנים שחורים שלא יכול היה לזהותם ואף אז ידע שלא פתח את כל עיניו.

עכשיו יכול היה הוא לערוך את סיכומיו.

מה הביאם (את התיירים) אל האי? ההרפתקאה המופלאה שיש בכל ביקור על אדמה זרה? בלוך נוטה היה להשיב על כך בשלילה, שהרי התיירים נתעכבו במערות שעה מעטה מכדי לצלול אל פליאותיהן. אף דבריו הקצרים נידמו בעיניהם לסיפורי בדים שאם כי מן הדין כי ילוו את התיירים במקומות ממין אלה ויעניקו להם, על ידי כך, את החשיבות הראויה להם, הרי שהם מיותרים ולא נועדו אלא להצדיק את המשכורת המוענקת לזקן השוטה שוודאי ממציא את בדותותיו בדרך המביאה אותו לעונג אווילי לא פחות מפרצופו המעורר גיחוך וכו'. סקירת האי החפוזה, (עד שדימה כמו כפאום לסיור זה), ואחר שעות של שיזוף, רחיצה והתפרצות אוויי הבשרים – הנה סדר יומם. קיצר בסיור־האי ועיקף אתרים הראויים לתשומת־לב, על מנת להיתאם לקוצר רוחם, ולא עבר אלא במערות הגדולות שקירותיהן פרוצים אל השמים והאור מעניק להם אשנבי זוהר חלומיים.

אנשים מיותרים, חשב. אנשים שנותרו מן המלחמה.

תחילה חשב (כלומר, צוּוה על ידי בא־כוח השלטונות) לפתוח ספר אורחים בו יתבקשו המבקרים להניח את שמותיהם ואף לציין את רשמיהם, מה שיבטיח היענות לדרישות הזרים, ישפר את השירותים ויביא לזרימה גוברת והולכת של אורחים. אחר חשב בלוך (ולסוף אף בא־כוח השלטונות לא מיחה) אין טעם להעלות את האי על מפת התיירות השגרתית, אלא יש לתת לו לחיות את חייו הפראיים. דווקא בהעדרם של גינוני־טכס, או רשומי־משרד, יחושו הבאים באותו חופש־של־התפרקות שהם תרים אחריו.

החוק מצווה על רישום, נשף בא־כוח השלטונות וכרסו הכבדה לא הניחה לו לסיים את משפטיו.

ההכנסה חשובה מן החוק, ניסח בלוך את דבריו בנימה המשכנעת באי־כוח משרדים למיניהם.

היעדרו של ספר אורחים מטופש, נפוח ומיותר, איפשר לבלוך להיכנס אט־אט אל תוך תהליך ההתעלמות מפני הבאים.

ניתן היה, כמובן, לסכם סיכומים אחרים. כל נקודת מוצא של אמירה או מחשבה מובילה היתה אל סיכום אחר. לעזאזל, סינן מבין שיניו ונתן ידיו על צדעיו. סיכומים למה? מיעך את אפו להוציא קול על מנת לברוח מנביכותו ולא עלה לו אלא להכאיב לפניו, אפו החל זב דם. ההתעסקות במטלות ובמים הוליכתהו מן הזרים אל גופו ומגופו אל נלה ומשם לא ידע להיכן נותר לו ללכת. אולי אל בית־המרפא שעליו דיבר ויקי גוגנהיים בימים האחרונים.

אז היה חוזר אל הקיץ האחרון, או אל כל קיץ אחר, מלא תיירים והתפרקות. צעירים שבהם היו יורדים אל המפרציות השקטות ומתרחצים ערומים. היה עומד ומביט בנשים המעורטלות במים וידע שאלו הם החיים. והוא, שאול בלוך, לא יכול היה להיסגר מפניהם. אף לאחר שנים, כשטיפח בתוכו את האדישות האכזרית ליפי הבשרים, ועם הישנותם של מראות אלה, שבשיגרתם שוב לא היה בהם כדי לגרותו, גם אז ידע שהתפרקות זו, שהיתה קרובה אל ההפקר כאל יפי תמונותיו של סזאן או מאנה, היא היא החיים. תחילה נתכוון לאסור את הרחצה במפרציות. לתלות שלטים המזהירים את הבאים מפני מחלה האורבת במים, על אף שיש במעשה זה משום יציאה מפורשת נגד החוק. אחר גילה בעלומים אלה עצמם את הכשרון לוותר עליהם. היו אלה קיצים לוהטים, מלאי שמש לבנה־עד־סינווּר, ושקשוק כחול של נערות. הן היו צוללות אל סרטני התהום האדומים ורגליהן ארוכות ומפושקות כאותות הנצחון הבוערים שעמדו על היבשת, בסוף המלחמה. המים צלולים במפרציות. הגופות לא איבדו את צורותיהן. משחקי האור הכניסו אותן אל החלומות. החום היה אז רב ונפלא כבחזיונות השאול. ביקש לצווח ואמר לו הבחור, זקן, אנחנו מניחים את האי לכל השדים. פשט גרונו למחות ונפקחו עיניו.

בעד מסגרת הדלת ראה את המשואה ואת צלליתו הקטנה והחופזנית של ויקי גוגנהיים, (האיש ששלף להם תעודה ממשלתית המעידה כי שליחותו חיונית ומאושרת על ידי שלטונות היבשת), השומטת אל תוכה, בכרכורים זריזים, את כל רהיטי החדר שכוסחו. ויקי, להטוטר מנוסה, קפץ אל האש כשהוא משלח לצדדין את רגליו כזנבות ואחר נבלע אל תוך הלילה. רוח לא נשבה והשמיים הגלויים היו מכוכבים ונמוכים מאוד.

ז.

בלוך לא שאל לשמו של בית־המרפא ואם כי זה חקוק על חזותיהם הלבנים של האחיות ועל צוארוניהם המעומלנים של האחים ועל שולי כיסיהם של הרופאים ועל דשי מעיליהם של הפרופיסורים כחותם־זיהוי לבַקָר, הרי בלוך לא שאל לשמו של בית־המרפא. לא הותיר מעיניו אלא סדקים ואל תוכם בא קצותיהן של תמונות שמן גדולות, רעשים למיניהם (לא רעש ים), פטפוטי הבל של אנשים חשובים שאיבדו את איבריהם והמדינה מעניקה להם כסאות על גלגלים ואחיות וורודות וגמישות. הרבה ישישים, בגדלים שונים, בצבעי לבן שונים. היה כאן כה הרבה אור וכה מעט הראוי להיות נגלה באור.

בגדי הפסים שהולבש בהם חסמוהו והוא היה חתום בתוך עצמו כפמוט יקר בפלנליט. החורף כאן אחר, שינן לעצמו ונתפלא שנתן לבו לכך. מתון הרבה יותר. ולולא שביקש מדי פעם לשלח חידוד אל עצמו, אומר היה, תרבותי הרבה יותר. על המרפסות הארוכות קקטוסים מחוסרי עוקצים, בשורות דקות ובסדר המשליו את עיני האנשים הפגומים.

הגשמים ירדו אי־שם מאחורי וילונות כבדים שבדיהם העמידו ג’ונגלי פרא של פרחים אימתניים או מחזות ציד שצבעוניותם היכהתה את המוות שעמד בהם והעניקה לו רכות קטיפתית. אומרים כי יורדים שלגים. בלוך, כאחרים, שלא הורשו לצאת אל החוץ, נוטים היו לקבל הכרזות אלה ללא כל פקפוק, ללא הכרת תודה.

בתוך האולמות הקטנים, שביקשו להעניק, בדאגה מטורפת, חמימות, צבעים עמוקים וידידות, התנהלו חיים ממין מיוחד שבלוך לא נתן עליהם את דעתו. פרוש לעצמו, צפה באחרים ועמד על החוקיות הבלתי נפגמת שבמחזור הפעלים והאירועים. משגילית את מועדי הארוחות, ההתנמנמויות, השינה, ביקורי האורחים ומיפגשי הבידור – גילית את כל העולם הרגוע, המשותק, הכופה־ידידות. כתשבץ נוח היה הכל מתפענח לפניך ללא סתירות, ללא מחוות תמיהה. אין להמלט מן השיגרה המהמהמת הזאת. אף לארוחות קצב וצליל משלהן. לחישה עמומה עולה מן הפיות המקומטים השואבים אל תוכם דייסות פושרות ומיני תרופות צמחיות.

בלוך, כמוכה התערבלות מטמטמת, המוליכה אותו אל מעגלים שלא הכירם מעולם, מצא שקט. נסיונות שונים של ישישים או ישישות למצוא את קרבתו של הזר נדחו בתוקפנות מפתיעה. הסלידה תפחה סביבו והוא היה קשוב לבואה ואף נוטה היה לנחש מתי יוותר לעצמו בתוך כל ההווייה הישישית הזאת.

התיאבון לא חזר אליו על אף סמים שהוערו אל תוכו. נתפלאו שאין הוא מתאווה למאכלים שהכל מצפים להם בלהיטות כה גדולה ומשהוגשו הריהם עטים עליהם כילדים גרגרנים לכל־דבר. הרופא שצוארו מעוקם היה, כמי שמבקש תמיד לשהק ואינו מצליח, הזהירו בתוצאותיה של התנהגות זו. לאחות הצעירה שהובילה את כסאו אמר, אין יודעים לבשל כאן דגים. אמרה, דגים אינם מוגשים כאן לעולם. הרים ידו כמו הצביע אל המפרציות המליאות דגים ואמר, מוזר שאין דגים מוגשים כאן לעולם. צחקה האחות הצעירה ובלוך תמה לצחוקה. אמרה לו, אתה עוד שומע את הים. בלוך לא הרים את ראשו אך הרים את עיניו לדברים אלה וזו הוסיפה, זוהי הדיאגנוזה בתיק החולה. שאל בלוך, מיהו הנסיך בבגדים הכחולים העומד בתוך הוילונות על חזיר הבר המת. האחות לא איפקה את צחוקה ואף שלחה בו מחמאה.

באחד הימים הופיעו אנשים ושאלו שאלות על נלה. מתכיפות בקוריהם וממיני השאלות רשאי היה לקבוע כי קרובים הם לנלה. ישבו והביטו בו (כך מביטים בעוף נדיר או בהפתעה) והוא לא הסגיר את האשה שידע עליה לא־הרבה אך הרבה יותר מכל שאר בני־האדם שהכירוה. הביאו לו תיבות של סוכריות וספרים שלא ידע לקרוא בהם. ביקש לגלות את מידת קירבתם לנלה בצבע עיניהם, בתנועות ידיהם. מוזר, הגה בינו לבין עצמו, שלא נשאר בנלה דבר המזכיר את האנשים האלה. ילדים שבקרוהו נגעו בידיו, או נשקו לזקנו, אף הביאו פרחים שלא ראה מעולם. לאחר זמן לא רב – והוא לא נטרד לסבר תופעה זו – הם שאלוהו שאלות אודות אשה שהוא נתקשה, על אף כל מאמציו, להיזכר בה. שוב לא היה מסוגל לספק את סקרנותם. הביט באנשים אלה, שוודאי היו אנשים טובים ומהוגנים מאוד, ודימה לראות יונים פורחות מפיהם כמעשה הקוסמים ביריד. הידק את שיניו, ביקש למחות על מהתלותיהם, אלא שאז כפות־ידיו החלו רועדות. כפפות הצמר לא עצרו את הרעד והוא הביט, לא בזעם ואף לא בפחד, בידיים ששוב אינו יכול לצווֹת עליהן.

האם הודיעו על שקיעתו של אי, שאל את האחות הצעירה.

לעולם אין לדעת אם אתה מדבר ברצינות או מתבדח.

אני רק שאלתי אם אנשי המדע…

אני יכולה להשבע כי פרפרת השוקולד היתה טעימה לך ביותר. גומות חן ננעצו בלחייה.

אם כך, לא הודיעו על שקיעתו של אי. שתק. הצעירה לא ידעה אם רווח לו. מרפקיו חיפשו את גופו ונתקעו אל בין צלעותיו ככנפי עוף המתקפלות יפה לנמנום.

באחד השבועות הבאים אמר לאחות הצעירה, עדיין לא גילית לי מיהו הנסיך בבגדים הכחולים העומד בתוך הוילונות על חזיר הבר המת.

קיפלה את השמיכה האדומה שעל רגליו ושתקה, או אמרה דברים על האביב ועל הסיכויים לנפוש בחופים.

הוא לא שאלה יותר על הנסיך הכחול שבפניו לא היה נצחון. נתקשה, משום־מה, להטיל את האשמה באמן האלמוני.

בסוף אותו אביב, או בסוף אותו קיץ (וודאי לא היה זה בתחילת החורף) בא ד“ר ויקי גוגנהיים עם ספרו והודיעוהו כי הֶר שאול בלוך מת. הגביה ד”ר ויקי גוגנהיים את כתפיו וחבש את כובעו. ירד אל המזללה. קנה נקניק מעושן לקארל השני ונקניק מפולפל לעצמו ואמר לנערת הדוכן, נמשים יפים לפניך. נגע בלחייה ולא ביקש עודף. אמרה לו, יום יפה, ד“ר ויקי גוגנהיים וזה הגביה את כובעו כאל מחמאה. קארל השני עשה את צרכיו וד”ר ויקי גוגנהיים הרהר כי ראוי לתת את דעתו על נערת הדוכן המנומשת.