רקע
ישראל אלירז
עופות אחרונים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מסדה; 1964

 

א.

הכתמים שרחשו על המזח הקטן שלחו לו מטפחות לברכה וקריאות. בלוך לא קם ממקומו, לא הרים את ידו, לא הסיר את כובעו. קשוב היה אל הצבעוניות השרירותית שנמהלה זו בזו אל תוך הספינה ודמתה בעיניו לסופו של סיוט. יירד הערפל ותיעלם היבשת שבאופק והים החסום יתבשר באלפי קולותיו. עלו שירים מקבוצת האנשים הקטנה. בלוך לא גילה בהם שמחה או פרידה. הבאים אל האי שרים כמו באו אל ארץ אחרת. הוא לא ניסה ללמוד את שיריהם, או להביט בגרונותיהם המלאים. כאן הותרו האיסורים כולם. עיניהם היו גדלות וגופם מבקש להכיל את צחיחותו הפלאית של האי וידיהם מתארכות למשש את חזזית הסלעים, את צוקי המערות, את אבניו העתיקות של המגדלור. בלילות היתה הזימה יפה ביניהם כמדורות הריחניות. משיורדים היו אל המזח היו מצטמקים אל ממדיהם האנושיים והכיעור היה שב אליהם כנימוסים המעודנים שהם חוקת היבשת. הספינה התרחקה עם הקולות האחרונים לעונה זו אל תוך השמש שצבעיה מאבדים את חומם.

הסופות יקדימו השנה יותר מבכל שנה אחרת, יאמר לנלה.

אין כל סיבה מדוע שלא תצדק, תשיב.

כמה קשה להתבדות.

כמה קשה להיות מופתע, תוסיף. לא תתקן.

אז יישבו השניים וייחלקו ביניהם את המחשבות ואת השתיקות. אחר ישובו אל המלאכות הקטנות המליאות את החורף המתמשך כאן כתקופת חיים שלימה. האביב יתבשר בתיירים הסקרנים והקיץ בהמוני בני־אדם התרים אחר חופים חדשים. בלוך יובילם בשבילים המתפתלים ובמערות הקרות ויאמר (יחזור ויאמר) דברים.

עם צאת הזרים היו השניים סורקים את האי ומבערים בקפידה רבה כל חפץ חדש. לאחר שבוע עמד האי חשוף וריק לקראת הגשמים והזקנים יכולים היו, בשקט שהורגלו בו, לחזור אל חלוקת המחשבות ואל פטפוטי החורף.

הספינה הקטנה נעלמה אל תוך האור הרחוק. הים שלפניו נתקפל אף נפרש למניפה והעיד כי עברו בו. בצהריים ישובו המים ויירקעו לשקט. זמן רב יחלוף עד עבור ספינה נוספת לבד מספינת השלטונות הפוקדת את האי במחזור חודשים קבוע.

רק אתה ניעורה בבלוך העייפות שנצטברה בו בחודשי הקיץ. אמנם ידע יפה כי זו תופיע, אך משהופיעה נזדקף כחיה שהקיפוה ציידים. לפתע כמו הכריזו איבריו על בשריותם הנגועה, על הדם שאינו שוטף בהם במרוצה הראויה להם. אתה אף יכול להרהר ברגליו שאיימו לקפוא בחורף הקודם, ברגליו שיקפאו בחורף הקרב. אז יבואו הישיבות הנצחיות במגדלור, משחקי הקוביה ומשחקי הקלפים והשיחות על המוות והמוות. תמך עצמו באחד הסלעים והחל מקיא. מרירות והרבה צבעי תכלת עלו אל גרונו ועיניו. דומה היה כי נבקעו ריאותיו אל האויר הקר שנתבשר מצפון־מערב.

לאחר שעה ארוכה נתאושש הזקן והביט במורד התלול. חורף שלם ישוב האי לבעלותם הבלעדית. הים יעלה, יציף את הסלעים ויקיף את המגדלור, או הים ישתפל ויגלה אדמת אי חדשה ושלדי חיות קדומים. הוא יודיע לשלטונות, הבאים בסירת המוטור הירוקה, על תנודותיו של הים, על היחשפותם או בליעתם של חלקים מן האי והם יותירו לו דלק להארת המגדלור ומיים לשתייה. אמנם הם שבו והזהירום כי אנשי המדע מכריזים על שקיעתו הקרובה של האי הנמצא בתהליך של שקיעה מאז גילויו במאה האחת עשרה, אלא שהשניים היו אז נכפפים, כמו חשו בגורלם החרוץ וטוענים, במליציות יתר, כי כל כוונתם היא לשרת את היבשת בידיעות מועילות ובשמירת מסלול האניות בעונת הערפל. כמו כן אין להעלות על הדעת לוותר על מקור הכנסה של מטבע קשה. הקצינים לא היו צוחקים. הקצינים היו חוזרים ומכריזים על אזהרתם ומותירים באויר השקט פקעיות רשלניות של עשן קיטור.

באחד מאותם לילות הוא אמר לנלה, את אינך חייבת לשקוע עם האי. את יכולה לחזור ליבשת שלעולם לא תשקע…

היבשות כולן הולכות ושוקעות, בלוך.

את רוצה להפחיד אותנו.

מן השקיעה?

לא, מן השקיעה המשותפת.

אלפי איים שוקעים כל יום, יקירי, כמו הכוכבים הנופלים בלילה.

אַת מטורפת.

אלפי איים צצים כל לילה. יש רק לגלות אותם.

אַת יודעת שקיימות מפות. שכחת.

מי מאמין עוד במפות.

הידיעה כי איש לא נותר באי מלבדם הביאה בו הקלה מרובה. עוד הערב ייצא עם רובה הציד לתור את האי ולראות אם לא הותיר קיץ־מלא־זרים זה מיני חיות בית, אם לא הופיעו להקות צפרים. בקפדנות מטורפת היה בלוך מכלה את החיות הקטנות שאיבדו את דרכן אל הספינה. על האי להיות שומם, חסר חיים. הוא שמר בחירוף נפש על השממה הסלעית שהוא היה אדונה האחד. דומה שהעופות הכירו את בעל האי ולא הוסיפו לבוא. אותם שנתעו אל הגבעות נורו ונצטברו במחסן המגדלור ובלוך היה הופכם פוחלצי־מזכרת לתיירים.

עיסוק זה גזל את כל שעות הפנאי. אצבעותיו פשטו את קמטי הגופות וצפורניו שנתעקמו שלוּ את איבריהם הפנימיים. משהושלכו אלה אל המים, קרבו הדגים ונלכדו ברשתות שפרש. אף הם הפכו, כל אותו חורף, לפוחלצים. מקעקע היה על פוחלציו את שם האי ואת השנה ושימעם יצא בין מבקשי איים או הרפתקאות. מי לימד יהודי זה לפשוט עורותיהם של חיות ביד מאומנה כל כך? מי יידע. אותם שקנו את החיות שהבריקו במותן יותר מבחייהן היו חוששים ללחוץ את כפות ידיו הגרומות של בלוך. הכריזו על אמנותו ושילחו בו קללה בלשונם.

עוד נפש חיה היתה באי, לולו. כלואה היתה הכלבה במשך כל עונת התיירים במעמקי אחת המערות. מדי ערב היה חומק הזקן מן הזרים ומקריב לה את ארוחותיה. מביט בעיניה שכבו כאן באפילה, בגפיה שנתרבצו בשר ועצלות. חרטומה המעוקם עצוב וזנבה מיותר. הלוא מן הנמנע היה להתיר לה לשוטט בין הכלבים הזרים שהובאו אל האי ולהבעיר בה את יצריה שמתו. הכלבים היו טורפים את תומתה והיא היתה נרטשת באושר הבשרים המהמם. לפני חמש שנים או שש או שבע שנים נמצאה להם לולו על האי, גור יונק חלב. לעולם לא ידע הזקן להסביר מדוע לא נתפחלצה על ידו. יכולה היתה להיות היפה שבין פוחלציו. עובדה זו עצמה היה בה כדי לקרבה אליו. היא לא ראתה מעולם כלב בן מינה. לעולם היא לא תעמיד וולדות אף לא תדע שהיא מסוגלת לכך. משצמחו דדיה וצבו הוא עטפה בבדים רטובים. יללה עד שמתו תשוקותיה וגווה הנטוי נפל.

עתה פרץ בלוך את כלובה וקרא בשמה ושלח בה את כל ידיו לחבקה. לולו באה על הזקן ונתנה לו את לשונה. הוא נבר בפרוותה ועיסה את השרירים הרדומים. ביקש להכריז על חירותו של החורף, על האי הפתוח, על אפשרויות הציד. לולו עמדה כמי שחתכו את חוט שדרתו. העלה אש וסירק את פרוותה בצפורניו הקשות והחיה יללה עד שקמה לרוץ אל המגדלור.

חמשת הימים עד לבוא ספינת הקיטור הירוקה היו גדושי פעילות. השניים טרחו על הכספים וצברום בחבילות מנויות כאמור בחוק־העזר העירוני שנצטוו לנהוג על פיו. אל חבילות הכספים צורפו דפי חשבונות הכתובים בירוק ובאדום. נלה הכינה את רשימת מצרכי החורף ואת חשבון כמויות הדלק שנשרפו בקיץ האחרון.

עבודות חובה אלה ואחרות נעשו בדממה שגורה. ידעו, בעיסוקים אחרונים אלה, הם נפרדים מכל היבשת למשך חודשי הסופות הגשומים. תפליג ספינת הקיטור הירוקה מן האי והם יעמדו לעצמם בבדידות שאין למעלה ממנה.

בימים אלה נזדמנו לאי ספינות דייגים שפרשו רשתותיהם לצד איי הסלעים הזערוריים המזדקרים, לא־הרחק, מתוך הים. בסיסי־דייגים אלה שימשו את האנשים הגרומים, הבודדים והשרופים הללו בחודשי הקיץ האחרונים. החורף קובר את האיים במים רבים והם נמלטים ליבשת, אל משפחותיהם. באו להיפרד מן הזקנים ולאחל להם חורף לא־אכזר. יש מי שהיה עולה עד לכנסיה החרבה ומדליק נר לצד פניה המנופצים של איזו מדונה מחוקה שנותרו על פיסת טיח שטרם נפל. המלחמה השאירה מראי־מקומות והאנשים המעטים שבו אליהם מדי פעם. הכל אמרו שאין אלוהים במקום זה. המעלים נרות מאירים לשטן ולשדיו. אחרים אמרו שראוי להקים את הגג ולהוסיף צלבים. פעמים אף הביאו עמם מיני בגדים צבעוניים וצעיפים (מתנת נשים מן היבשת). האנשים היו עניים מכדי להביא זהב והצעירים שוב לא האמינו בפרצופה המעוּות של המדונה. הזרים קטפו את הטיח אל כליהם והוסיפו שמותיהם לשמות שעל האבנים. הזקן לא מחה.

באחת השנים צפו אל האי קונכיות מבריקות. נלה אמרה לבלוך לצייר מדונה. בלוך צייר את המדונה היפה היותר שאשה זו ראתה בחייה. מאז טורח היה היהודי הזקן ללקט קונכיות, להעמיד בהן מדונות יפהפיות ולמוכרן לזרים. קציני ספינת המוטור הירוקה סיפרו כי המדונות הללו נמכרות יפה, אף נחשבות למקודשות למדי. רק בלוך ידע כי צייר את האנשים שמילאו את חייו והמלחמה איבדה אותם. הוא לא מצא דרך אחרת להביאם אל בין החיים, או להביא את עצמו אל בין המתים.

הגישו יין לדייגים המרופטים ואלה העלו על השולחן דגים שנאפו על גבי קוצים. אמרו ברכות והביטו בזקנו של בלוך. זה הביט בצלקותיהם ובכתפיהם החזקות ולא אכל מן הדגים ולא שתה מן היין. גילגלו בדגה המזומנת לעונה הבאה, במלחמה העתידה לפרוץ, בבנים העוזבים את הים, בים העולה מדי שנה גבוה יותר. ההגינות נעדרת־הנימוסין העניקה להם סבר של טובי־לב. הקללות שטבלו בהן את השיחה עסיסיות היו כתפילותיהם והעצב לא היה מועט בעיניהם מן התקווה. משנתארכה הישיבה ליד השולחן באו השעמום והעייפות. עלו על ספינותיהם והיו מתרחקים כמיני חלומות שאתה יודע שסופם לחזור.

שני הזקנים עוד הוסיפו לדבר בדייגים, להצביע על השינויים בפניהם ובאורח דיבורם. הם עקבו אחר האנשים הבאים מן הים, אף הקפידו לשמוע על מיתותיהם. שש עשרה שנה על אי זה וחוג האנשים שסבבם, בעונות קבועות, הלך ונצטמצם מדי שנה. הדייגים מתמעטים, או נמצאו איים חדשים, אמרה נלה ואור השמש השוקעת מוורידה את פניה ושערותיה הופכים סגול.


 

ב.

בחוברת הידיעות שחולקה לאנשים בספינות התיירים לא נתכנה האי בשם. פעמים כינוהו כאי־המערות על שום ריבוי המערות באדמה זו שכולה סלע רב־רבדים, או כאי המדונה המחוקה. כינויים נוספים, כאי־השבויים או אי־המגדלור (ואחרים) יוכיחו כי השלטונות הממונים על עידודה של תנועת התיירות הימית לא מצאו פנאי או רצון לקבוע שם אחד, מסיבות שאינן יכולות להיות נהירות לאזרח שאין לו מהלכים באותם משרדים.

המעיין באותן חוברות דקות ילמד לדעת כי מצויה כאן כנסיה עתיקה מן המאה השמינית (?) וכי עיקר חשיבותו של האי במגדלור המואר שבו. על שני הזקנים לא נאמר דבר, שהרי אין לדעת מתי ימותו השניים ויבואו במקומם אחרים ואל לה לחוברת הממשלתית להיות בטלה משום חשש סביר.

שאול בלוך נולד בשיינבורג הקטנה שקייטנים מילאוה בכל חודשי השנה. היתה היא אחת מאותן ערים קטנות החיות על גביהן של הערים הגדולות. כל שנעשה בה לא לעצמה נעשה, אלא לשירותם של האורחים. ארבע מסילות ברזל נכנסות אל העיר מארבע רוחות העולם ומביאות בהמוני קרונות רבואות של בני אדם. הרכבות הקוצבות את חייה של העיר יומם ולילה, הן אף שקצבו חייהם של אנשיה במלחמה.

בחורף היתה שיינבורג מעונם של מחליקי קרח. הריה מושלגים יפה ועטופי יערות ומלונות קטנים מחודדי גגות מפוזרים בהם לנוחיותם של הבאים. באביב היו מעיינות המרפא והנהר הרחב קוראים לטיילים. לא פחותות בחשיבותן שכיות החמדה ששרדו בה ממאות קודמות. המלחמה שעברה כאן דומה שחסה על שיינבורג החביבה ולא נטלה אלא את יהודיה. אומרים שאף בשעת ההרג הגדול לא מעטו בה המטיילים ולא חדלו להגיש שוקו חם או קצפת וינאית בפירות. הצבעים נאחזו בה בשיינבורג אף בשעת ליקוי מאורות.

שאול בלוך מנהלו של המוזיאון העירוני היה. נוסע בלוך בכל עריה של אירופה ומלקט אל תוך האולמות הקטנים אמנות קודש יהודית. לא עברו שנים מרובות והמוזיאון הוציא שמעה של שיינבורג כהריה המושלגים הנוחים להחלקה, או כלהקת מנגני המיתרים במלון “ויינבאום”. אף ספרו של בלוך על מוטיב כתרי־התורה באמנות היהודית השמושית דומה שעורר עניין בחוגי האמנות בארצות שונות. אותם ימים היה שאול בלוך זקוף ולחייו מגולחות ולשונו מקובלת על אבות העיר ונימוסיו יפים בעיני כל הבאים עד שבאו ולקחוהו לשריפה ללא כתר וללא תורה. בלוך לא ידע לקדם את הרעה. משבאה היה משוקע בה עד לאפו. מכאן ולהבא היה גופו מיותר כספרו שנפסל ברבים והוטלו בו מומים על ידי כל מבקריה החשובים של אותה ארץ.

האם ראוי לספר את גלגוליו של האיש עד בואו של האי? גלגולים שעבר נתגלגלו בהם אף רוב אנשיה של שיינבורג וכל יהודיה של כל עיר הדומה לשיינבורג. אנו, שלא חייו של האיש חשובים בעינינו אלא מותו, לא נעלה כלום מפרשיותיו אלה. תמיד תמה בלוך מדוע נותר הוא מכל אותה עיר חמודה שלא נותר בה יהודי. היו ימים שמחשבה זו היתה מצערת אותו עד טירוף, עכשיו שהביט בנלה שנותרו עליה עקבותיו של יופי והזיקנה פורמת אותם כבגד שבדו נשחק וצבעיו מתדהים, שוב לא היה קרוב אל עצמו או אל אותן מחשבות. השקיעה היתה צלולה כקרקעיתו של הים במפרציו הרבים של האי.

יש והיה נזכר בנברשת הזכוכית הגדולה התלויה בתקרת חדר האורחים. בערבי חגים הוא עצמו היה מטפס אליה ומאבקה אף מזהיב את נחושתה. בניו עלו בו בשש עשרה השנים האחרונות כחום באדם ההולך ומבריא מקדחת. הוא לא ירא מן השכחה כי אין לך טוב מן השנאה כדי לשוב אל הצער.

בלוך לא זכר את בואה של נלה לאי ואת סיבת הישארותה. לאחר כמה שנים שאלות אלה היו מיותרות לחלוטין, לא אחת פתחה לספר בתולדותיה והוא חסמה.

אין צורך להזדהות נלה, אמר וידו על פניה.

יש לך יד רכה.

אקרא לך נלה, ידו רעדה.

אני אוהבת משחקי ילדים שכאלה.

מיחסם של הדייגים אל האשה יכול היה בלוך להכריז על מעמדה המכובד. אפשר שהכירוה בימים שהיו טובים לכולם. בלוך לא רצה לדעתם, אף לא טרח לנחש את אסונה. עיניה השקטות וקומתה הזקופה, שהיו שייכים לחיים אחרים, העניקו לאי יופי שאין הוא ראוי לו.

המלחמה הביאה אנשים אל המערות. המלחמה איבדה את כל אותם אנשים. בלוך ונלה היו מאותם אנשים שהובאו. במערות הקרות נשתמרו הגופות ימים רבים. בה השלום ובלוך נתחייב לקוברם במערות ונלה להכין את ארוחותיו ולשמור על המגדלור שיאיר. משבאו התיירים היה בלוך מכריז על מספרי המתים בכל מערה והגופות הלבנים והשׂבעים היו אומרים, אתה יודע הרבה, זקן, מדוע אתה רוצה להפחיד אותנו. מדריך התיירים היה אומר, אחרי, רבותי. היזהרו מן הזיזים.

באחד הימים עלה בו ריח מתוק־רקוב של צימוקים ושקדים. נלה אמרה לו כי הסיוטים המתבשרים בריחות יעברו בריח המלח החריף הנושב כאן בחודשי החורף. אז מצאו גוויתו של נער באחד המפרצים הקטנים. עיניו היו פתוחות אל תוך הים אך בטנו אוכלה על־ידי המים. תפרו את בשרו ואחר תפרו לו בגדים חדשים וסרקו את שערו שלא נסרק עוד. לקחוהו בסירתם הקטנה והשליכוהו אל מעמקי הים. בלוך אמר תפילות. נלה הביטה בתפילותיו בעינים ריקות. מאז לא עמדו ריחות מתוקים באי.

ידיו גדלו מאוד וכתפיו תפחו ועיניו החליפו צבעים. נלה עקבה אחר איבריו המתפרעים ואחר העייפות הקשה המליאה אותו בלילות. משנעלמו המתים הלך בלוך ונתכּווץ. הוא לא חזר אל מְמדיו הראשונים. הוא היה גבוה אך מעוקם כמין ענף שהבריכוהו להרכבה ונתייבש. זיפי פניו הפכו זקן דל, קרוח. עיניו משוקעות אך מבריקות מדי פעם.

בימים שהיה יוצא לסייר באי הקטן, עם רובה הצייד, כדי לבער כל חי, היתה איזו גברות סמויה מעשתת את צוארו וזרועותיו והבעה של שביעות רצון לפניו. היה שב ופורט לפניה את העופות שהומתו, או את החיות הקטנות שהצליחו להתרבות בדרכים נסתרות באי. קולו היה חטוף, טרוף נשימה כמו רץ כל הדרך.

עם התמדת בואה של ספינת הקיטור הירוקה נתברר להם כי נתמנו לפקידיו של השלטון כאחראים למגדלור הממשלתי. השניים לא נתקוממו נגד המינוי.

דומה היה עליהם שאין דבר מתקבל על הדעת מאשר חובה זו שהוטלה עליהם. לנה היתה טורחת הרבה על הבהקת מראותיה של המנורה הגדולה ובלוך מיטיב את פתילותיה ויוצק בה את הדלק. בעיצומן של סופות היה בלוך עולה אל המדור העליון במגדלור, מתקפל בין המרישים ומצלצל בפעמון האזעקה החלוד. זו היתה לו שעה של קורת רוח שאין להסבירה. מחריש היה את דמו בדינדונים ממותנים או מטורפים. אמנם ידע כי אין קול הפעמון הולך רחוק בימי ערפל כבד ואף אין בכוונתו להזהיר את האניות מלעלות על איי הסלעים המאיימים מתחת לקצף הגלים, אך – כאן – יכול היה להכות בידיו וברגליו ואף לצחוק בצואר פתוח. בירידתו היו ריאותיו סחוטות וחזהו מעוך ועיניו כבויות לחלוטין. נלה היתה מניחה מטלית שמן בפלפל על חזהו והוא היה נרדם.

במשך השנים למדה נלה להביט בבלוך ולעמוד על מנהגיו ולנחש את אווייו הכמוסים. אז יכולים היו לשבת שעות רבות ולא לומר דבר (ולומר הכל) ולהקשיב אל הרוח המשתוללת ברבוא קולות. היא ידעה כי המלחמה נשארה בגופו כנגע ממאיר, או כוולד מת שצבה, ואין לסלקו בלא שימות. היא ניסתה לעקוב אחר דבריו בתארו לפניה כלי קודש יהודיים ותמהה מדוע לא קיבל את הצעת השלטונות לחזור אל עבודתו המוזיאונית ואל מחקריו הראויים לגיבוי רשמי מקובל. הוא האשים את זכרונו שלקה ואת הפגימות בכח ריכוזו. לנלה אמר, איני יכול לחזור אל היופי ואל הקדושה. הפעם לא הבינה אותו, אך לא שאלה דבר.

שיינבורג קראה לו בגלויות־צבעוניות־להפליא לחזור. הוא נתקשה לכלוא את צחוקו־או־בכיו. משלא השיב על הקריאות באו מילות גנאי. לסוף לא הטרידוהו עוד, רק תמהו שאין האיש מכבד את דרישותיו של עולם המדע והאשימוהו בביזויה של עיר מולדתו. שיינבורג מחליפה פנים כנשותיה החשוקות. כמה הן ידעו להציע יפה את מיטותיהן לאוהבי הגלידה הווינאית המבחילה במתיקותה.

נשים עמדו שם בחלונות כחנוכיות של כסף. הן הלכו ונתרבו בעונות הבוערות. הן היו רכות מכדי לכעוס עליהן.

אתה זוכר אותן, קינטרה בחיוך.

וודאי נסתרבלו במלחמה. שיינבורג נסתרבלה, אני בטוח, כמו גזע של עגלים העומדים לשחיטה ואין שוחט.

אז סיפר לה על הנערות שנעשו נשים בחלונות שלפני המוזיאון ואמרו משיריו של רילקה. שמלותיהן היו שקופות כשפתים שנשלפו אל האורחים.

היתה בו גאוה שלא יכלה עוד לזקף את גופו, אך זיקפה עד־תמיהה את דבריו. הוא לא ויתר על המילים היפות, על הניסוח המהוקצע, על השימוש במונחים מדויקים. לא נשתבש בלשונם של הדייגים, אם כי לבש את בגדיהם ולשונו למדה לטעום את מאכליהם התפלים. בדברו, היה הוא שייך לאיזו כנסייה אחרת. הרי לנו אחת הסיבות שהבאים לא יכלו להתקרב אליו ואף מצאו ביחסו קינטור מכוּון. נלה למדה לכבד בו את ההסתייגות ואת ההסתגרות.

השנים יצקו את שניהם אל תוך תבניות דומות. הצער התפיחם כפרי שהבשיל למעלה מן הראוי לו. השעמום הקיפם כידיד מתועב אך לא הבהילם מעולם. שגרת המעשים, השגיאות המשותפות והרוח הקרה דומה שאף העניקה להם סבר אחד. הדייגים שחזרו מדי שנה עמדו (בתמהון) מול תהליך זה והאשימו את הזיקנה או את מעשי העגבים. ככל שהסכינו בעשיות הקטנות, בקבלת הזרים ובתיעובם, במסחר הפוחלצים ובשמירת האור במגדל, כן נמצאו להם הידיים המשותפות וההבנה האילמת.

משנתנה לו פוזמקאות חדשים שסרגה, אמר לה, רגלי קופאות, פוזמקאות חמים לא יועילו עוד.

נלה היתה אז מעסה כפות רגליו הקשות באצבעות קרות.

רגלי יקפאו ולא אוכל לצאת לצייד. האי יתמלא חיות. החיות יטרפו אותנו.

אתה יודע שאינך צודק.

בלוך היה אז אוחז בצוארה.

יש לך דרך מוזרה לשעשע את עצמך – אתה מפחיד אותנו.

בלוך העביר אצבעותיו בפרוותה של לולו. הויכוחים נתמעטו ונתרכזו בענייני מאכל־או־מלבוש. הוא האשים את קיבתו והיא טענה שהוא בז למאכליה. היא כיבדה בו את ישרותו ואת תחושת ההשלמה.

שוב לא זכרה מתי נפגשו לראשונה ומי שיכנם במדור הגדול שבמגדלור. הצבעים השבים במחזוריות קבועה, הזרים שאינם משנים מעולם את נימוסיהם, הדייגים שאין להם אלא נשים ודגה בשיחותיהם, השמים הנמוכים ומקצב ההזדקנות שהיא גילתה בו הומור לא־מעט, כל אלה הכהו את ההתחלות. ההתרחשויות באי אינן מתחילות אלא מתמשכות במעגליות נוחה ומנמנמת. פוחלציו של בלוך או עדרי־דגים מתים הצפים כריקועי כסף ענקיים, שיחי הקוצן המעטים, העניקו למות סבר רך של יופי ומותרות.

אותם חמישה ימים היו בהירים עד כי ניתן לזקנים להבחין במיני העשן שעלו ביבשת. היתה זו שהות לא־ארוכה למשחקי ניחושים ולהקנטות הדדיות על העיניים הבוגדניות ועל האישונים המוחקים בהתמדה את העולם.

הגוֹנים היו חדים ולא נמהלו זה בזה. הנוף היה רחוק ומדויק כאקווארל נדיר. עם שקיעה הוצף הכל בפסטל שעינו מאופק, מחוספס ומתעתע. הם למדו לאהוב את השקיעות ולנבא על פיהן את יום המחרת. חוקיות הצורות נתבטלה בשרירותיות מתמיהה. הסתיו הקרב נתבשר בשקיעה חטופה ובלילה ששמיו ירדו עד לאיי הדייגים.


 

ג.

ספינת הקיטור הירוקה הותירה אחריה זנב קצף שנתפרס ואת ויקי גוגנהיים וכלבו. הזקנים הביטו במניפה שנתמוללה ובאיש ששלף להם תעודה ממשלתית המעידה כי שליחותו חיונית ומאושרת על ידי השלטונות ביבשת. בלוך אחז בתעודה ואחר אחז בידו החזקה של ויקי גוגנהיים ואמר, אין ניתן למצוא באי זה דבר, וודאי שלא עופות נדירים.

אנפיזות, הפטיר האיש.

מעולם לא שמעתי את שמעם. ברשות השלטונות אתה רשאי לפשפש בכל חלקי האי.

במערות, הֶר בלוך, סינן מבין שפתיו.

המערות קרות מכדי להכיל חיים. החורף הקרב יהפכם למרתפי קפאון ענקיים.

בספרי המדע נאמר, כי אי זה הוא האחרון שבו מצויים עדיין האנפיזות, ניסה ויקי להגן על סברתו בעיניים שאינן נפערות למול בורותו של בן־השיח.

האם ספרי המדע אומרים דברים רבים על האי שלי, גישש הזקן.

הארוחה מוכנה, הכריזה נלה.

הרי שהושמד כל גזע האנפיזות מן העולם, אמר בלוך ולולא כיבה את האור בו נתגלו פניו היו הכל עומדים על השמחה שאחזה בזקן לאחר זמן כה רב. נלה עטפה את ידו כמו ביקשה להשתיקו או להרגיעו. אצבעותיה הסחוסיות שלחו בו חמימות מעודדת.

רק עתה הביט בו הזקן בויקי גוגנהיים ואמר, לא שמעתי את שמעך אך תזכה בכל ההקלות המזומנות לאורחי השלטונות באי.

קורת רוח נשתפכה על פניו של הזר שהוא נמנה עם כת האנשים הבאים בחסותו של החוק. עובדה זו תמנע אי־הבנות ותפטור אותו משימוש במתת־כסף. שפתו התחתונה נשתפלה והזקן גילה את מלוא בשריותה.

צבעי בגדיו היו בהירים ומבשרי רעה. ריח חריף וחדש עלה ממנו. הכלב זיקף ראשו כדרך בעליו וצואר שניהם היה מעושת ונצוק בבטחון מעורר התפעלות אל תוך כתפיים רחבות ומעוגלות. עיניהם הכחולות־או־האפורות וגון עורם הצהוב הפכום לבהרת סהוייה על האי השרוף בשמשו של אוקטובר.

כשהחלו עולים בשביל החצץ אל עבר המגדלור שאלו הזר לגזעה של הכלבה. הביט בו בלוך כמי שקרעו את ריאותיו. ביקש להעלות את תכונותיה של לולו אלא ששריר חד היכה בלחיו וגרונו כיעכע. עמד ויקי ופירט את מעלותיה המשוערות של לולו והבין הזקן כי האיש ריגל אחר כל הידיעות שעליו לדעת ואין להפתיעו בכלום.

הביט ויקי גוגנהיים בכתפיהם הנמוכות של הזקנים שנשתרכו בעקבותיו ואמר, באלוהים, קארל יבלה חורף משעשע. חשף את שיניו בצחוקו ומשך ברצועה כדי לאפק את החיה. קארל נענה לו בהמייה רוטנת שבשביעות רצון. רגליו ההרפתקניות זיקפו שרירים וכל גופו נעשה אוזניים וחוטם נטויים בבלישה. רגליו של ויקי החלו מקפצות על הסלעים עד שדמה לילד שהוטל אל בין ציפיותיו המופלאות ביותר. השמיע קולות ופרש ידיים וראשו הקרח מבריק ואדום בשמי הערב.

בלוך הקיף את כתפיה של לנה. כמה קטנות הכתפיים, הרהר. היא הולכת וצרה מדי עונה. אין לדעת מדוע היא מצטמקת אל תוך גופה ומתי תהליך ההתקפלות הזה ייעצר. המחלות פקדוה בקצב ממותן, מתמיד, אך לא מפתיע.

השניים ידעו כי חורף זה יהיה להם הקשה שבחורפי השנים האחרונות. הזר ימלא את האי וכלבו ירטש את לולו. צריכים היו לעכב את בואו של קארל בשם החוק, או בשם אלוהים, שהלוא אין להכניס חיות אל האי. יכולים היו לומר כי פיזרו רעלים נגד עכברי מגיפות, אלא שויקי וחייתו עמדו כבר על הגבעה כעננים נמוכים וספינת הקיטור הירוקה נעלמה אל תוך האדים הכחלחלים במרחק.

ויקי וקארל ניסו להתגושש עם לולו וזו לא נענתה להם. הביטה בבשרו המתוח והרוטט באדישות שהביאה את גוגנהיים לידי צחוק גדול. קארל החליף מבטים עם אדונו, כמו לא האמין לתגובתה של הנקבה, או אולי אין זו אלא טמינת פח שהוא לא ידעה עד הנה. העביר עליה לשונות, אחר חבט בה בכפות רגליו, לסוף ריחרח במבושיה ונשכה. לולו שלחה לשון יבשה ולא קמה מפינתה.

ויקי גוגנהיים, אמר הזקן, בשעה שלולו איננה כלואה במרתף על קארל להיות חסום־פה וקשור.

פני הזר נתקשחו. ביקש לרטון או אף להתווכח, אולם פניו הסגורות של הזקן, שהחלו רועדות, מנעוהו מנסיון זה.

נלה ערכה את השולחן בקפידה טכסית. בתוך חדר זה, שקירותיו אבן לא־מסותתת ורצפתו עפר כבוש ורהיטיו המעטים עשויים עץ גס ומחוספס, דמתה מערכת צלחות החרסינה הכחולות לאיבר זר, מיותר ומעורר גיחוך. מכל עולמה לא נותרו אלא צלחותיה של נלה שאי־מי מן הדייגים הבריח מן היבשת. היא לא ויתרה על שעה זו של טכס אלילי כמעט. עכשיו שנזדמן אורח באה העת לשלוף את מרביתה של המערכת הטמונה בקש באחת מתיבות הברזל הנעולות. הביטה בחרסינה כאל תוך באר שהיו בה מים ועכשיו נותרו בה סודות בלבד. היא לא גילגלה בתולדותיהן. ויקי גוגנהיים לא שאל דבר. כמו בחוש מחודד של חיה למד שאין לפתוח עם אנשים אלה בנושאים שהם עצמם מתאווים לשמוע עליהם. השתיקה תמיד הביכה אותו וגופו הגדול היה אז מסתרבל ורגליו כמו מילאו את החדר.

בלוך ישב בראש השולחן זקוף ורציני. עד שלא הוגש המרק שריחו כבר מילא את הקיטון נמוך־התקרה, לא הוציא הגה ועיניו נטויות היו אל נקודה סמויה שבחלל. משהוגש המרק והוא חילקו אל הצלחות העמוקות בתנועת אדנות שוויקי גוגנהיים לא יכול היה שלא להבחין בה, באו השיחות הקטנות והמשהו־טפשיות על עונת החום ההולכת וכלה ועל החורף המאיים כאן בגשמי סחף וקור.

צמחי קוצים יודעים למות ולקום באי לתחייה בלא לשנות את מקומם, אמר הזקן.

המרק מצויין, גברתי, אמר גוגנהיים.

לשונו המהוקצעת של החוקר זיקפה את בלוך כמו השיבה לו ימים אבודים. יכול היה לשאת את נאום הפתיחה החגיגי למוזיאון, שבו עמד על חיוניותה של התרבות היהודית בתוך הפולקלור העממי של המיעוטים באירופה, אלא שלפתע חש עצמו מיותר ונרדף.

עם הגשת הקפה, שגוגנהיים לא פסק להכריז על טעמו המשובח, ונלה לא חדלה מלתאר את התבלינים הנדירים הנכתשים אל תוך קומקום הנחושת, סיפר האיש על הדרכים החדשות הנסללות אל שיינבורג, על שדה־התעופה הרחב שנסלל בעמק ועל המזכרות החדשות הניתלות בדשיהם של האורחים. המוזיאון הפך למועדון לילה שרמתו אינה נופלת מהטוב שבמועדוני הלילה בבירות אירופה. בלוך לא שאל וגוגנהיים ענה על כל שאלותיו בסיפורו. הכל ידעו, זו השיחה האחרונה על עיר שלא חרבה במלחמה.

הסיגר הריחני (בלוך סירב להתכבד בסיגר) העלה אתו את נושא האנפיזות. כאן כמו נתעורר גוגנהיים ועשה כנפיים לדמיונותיו. הכריז במלוא גרונו על התרומה העצומה שמחקריו יעלו לידיעה האנושית על העופות הנדירים ההולכים ונעלמים מעולמנו. אין הוא מטיל ספק שמחקר זה יביאו אל בין גדולי חוקרי הטבע של תקופתנו. אותות של כבוד יוענקו לו על ידי היודעים משמעותם של מחקרים אלה.

הזקן קם ובתנועה חטופה תלש בצל ממחרוזת בצלים שהיתה תלויה על הקיר והחל לועסה בזעם. הזקנה נתקפלה אל תוך עצמה וציפתה לנצחונו של האיש. לא זכרה מתי יצא להגן על סברותיו ובחריגה זו מתוך השיגרה היה יופי מהפנט, אם כי הוא איים על השקט שהורגלו בו. הזעם החזיר לבלוך את פניו המחודדים וזקנו המדובלל נדמה עכשיו בעיניה למסכה קרנבלית.

אדון ויקי גוגנהיים, אתה רשאי לצפות לקבל את כל עזרתי בחיפוש אחר האנפיזות שלך. אשרת את השלטונות בנאמנות האופיינית לזקן שכמותי, אמר הזקן, וגוגנהיים ידע כי זה משפטו האחרון לערב. אסף את ניירותיו אל תיקו ופנה אל החדר הסמוך שייוחד לו ובעקבותיו הלך, ללא רצון, קארל.

לולו קמה ועורה רטט ברעידה שהזקנים לא הבחינו בה מעולם. בלוך הניח את כפות ידיו על גבה ובטנה ושמע את השרירים רצים בה כדם. הם נתקשו להאמין שיצריה גואים לבואו של הכלב לאחר ששנים לא ידעה תעורה. עיניה, שהיו תמיד בשעה מאוחרת זו מזוגגות, שלחו בהם ניצוץ זר. הזקנה גילתה בהן שנאה דקה. השניים כרעו לצידה והביטו בה בהתרגשות גלויה. אין לתת לכלבה להייחם שאז מן הנמנע לעכבה ממציאת הדרך אל קארל. ומה יהיה אז?

הוא עקב במשך הארוחה, אחר חיזוריו הפרחחיים של הכלב על אף שפיו חסום היה ורצועתו לא העניקה לו מרחב. עזות יפה עמדה באיבריו והוא, שידע בקיומה, עשה הכל כדי לעורר את עיניה של הכלבה אליו. לולו שביישנותה הופגנה ברשמיות הראויה לכל שבח, נוטה היתה להתפתות אל רמזיו של מחזרה. בסופה של הארוחה, גילה הזקן כי לולו שואבת הנאה מפעילותו של קארל. לשונה שהיתה רשלנית וחסרת זקיפה, תססה עד שגבשושיותיה נעשו אדומות ורוחשות.

גוגנהיים שאף הוא עקב בגניבת־עין אחרי שלביו של המיפגש (ואחר מבטיו של הזקן) לא הסתיר את גאוותו בקארל. הכלב יידע לסכל, כך חשב, את הוראתו האווילית והאכזרית של הזקן.

נתנוה השניים אל תוך גיגית מים ונשתהו לידה כמו ציפו שתתפח או תשנה צבעיה. ריחו של קארל קרא לה. השעות שחלפו לא הביאו לה את השקט. עורה נמתח, בשרה ביקש לפרוץ. הזקנים שהשינה לא באה אליהם, ציפו ביראה לתהליך ליבוי היצרים. בלוך העביר ידו על שערותיה של הזקנה ואמר, היית יפה הערב.

נלה חייכה ופניה הרכּים נשתקפו מתוך כלי הנחושת הבוהקים שעל האצטבות המקיפות את הקירות.

הארוחה היתה מצוינת, הוסיף.

לאחר שעה נתן בלוך את חרטומה של החיה בדבש, אלא שאז נתעצמו יללותיה. קולה לא היה כקולן של כלבות. עצם את עיניו והיו אלה קולות נשותיה של שיינבורג החשופות לזרים בסמטאות הקרנבליות של סוף הקיץ. יללה שערגה ושנאה מעורבבות בה במנות ההולכות ומשתנות.

הזקן הוציאה אל החוץ והצליף בה בשוט העור עד שרגליה נפלו. הוא גחן לצידה והאזין לאבריה. צריך היה לפחלצה, הרהר. עורק צוארו איים לחונקו. צריך היה לפחלצה נהם. הניח קערה לצידה ובה מזון המתובל בתמיסת סמי שינה.

נתאווה להרוג את לולו. הוא תיעב את החיה שלא איבדה את תאוות הבשרים בחיים. כמה האמין כי לולו יכולה ללמד לעולם התיירים טעמו של ויתור. האין ההשלמה אפשרית ביצורי הטבע? האם השממון שבנזירות, שהעניק לכלבה סבר של אדם שכול, לא היה אלא העמדת פנים? בעט בה בכל כוחותיו כמו אמר לכסח את עצמותיה, או למעט את טירופו. הרוח הקרה איבנה את רגליו והוא נפל לצידה. נלה משכתהו אל החדר והחלה מעסה את ברכיו. הוא הפקיר את כל רצונותיו לחמימות השמנונית שנסתפגה בו כתמים כתמים.

בחצות נתעורר כאחוז קדחת. דומה היה עליו כי שמע פסיעותיו של כלב. נלה אחזה בעורפו, אחר הדליקה אור ואמרה מלים רכות. האור הרפה מחה את חלקי פניו או העמיק את גזרת הלחיים לסירוגין. הוא לחש, השינה לא תבוא יותר הלילה. הקריב את פניה עד שהיו עיניו בתוך עיניה ואפילה ביניהן. את יודעת כי עלי לעשות זאת, עוד הלילה.

אינך אדם רע ואינך מטורף, אמרה, כמו ביקשה לאששו או לגדור בעדו את מעשה הטירוף.

את יודעת שמלים אינן אומרות כלום.

הטעין עצמו במעיל החיילים הכבד והיא עטפתהו בצעיפים הרכים שסרגה. פשפשה אחר כובע הצמר בעל אוזניות הכותן ואחר שכמיית העור. לעולם אין לדעת מתי יירד הגשם הראשון.

קרב בלוך אל מיטתו של ויקי גוגנהיים שישן בפישוק ידיים ורגליים והוא חיוור, כבד ובהיר מאוד. זמן רב שלא ראה איש המתמכר ברגיעה גדולה כל כך לשינה. נזדקף הזקן ומשך אחריו את הכלב המנומנם אל אחת המערות.

מששב עם הנץ החמה, הביטה בו נלה וראתה שפניו אחרים.

כל יום המחרת השתולל ויקי גוגנהיים על האי בחיפושיו אחר הכלב. הזקנים ביקשוהו לצפות יום או יומיים שמן־הסתם הרעב ישיבו אל המגדלור. ההרפתקנות, הכריזו על שבחיו של קארל, וודאי היתה גדולה בו מכדי שיישן לילה שלם. וודאי ציפה לפגוש בלהק מיוחם של כלבות. בלוך לא יכול היה לחסום את צחוקו. נלה הביטה בו בפליאה דקה ואחזה בזרועו שנתעשתה פתאום.

לאחר יומיים הופיע קארל. גוגנהיים כרע לצידו והבחין – כבהנף קרדום חד – מה שנעשה בכלב. חושיה המטומטמים של החיה ובשרה שנלוש והושתק העניקו לה סבר של עייפות ודעיכה כאחד. חרטומה שנתעקם הוסיף לה גיחוך (או אירוניה) מעורר סלידה.

ויקי קפץ לאחוריו לחנוק את הזקן, אלא שזה עמד במקומו ורובה הצייד על מותניו הגבוהים.

צר לי על הכלב. לולו לא רשאית היתה להשתנות. יהיה לך זמן רב להרהר בזאת במשך החורף. אתה תבין הכל.

המלחמה עברה, הר בלוך!… המלחמה עברה מזה שש עשרה שנה, זקן ארור!

אתה מאבד את שווי משקלך, אמר ולא הביט בו. הבט יום או יומיים בים ותחזור אל השקט.

מטורף!

זוכר את כלבי הקרקס בשיינבורג… כלבים עייפים מאוד שלא שבעו מעולם… בלעו את הבשר או את הממתקים שהושלכו אל גרונם על ידי הילדים. אלה היו הכבדים שבין כלבי העולם. קארל יביא תועלת מעוררת פליאה בקרקסו של פון־קריס, הר ויקי גוגנהיים.

לולו קרבה אל הכלב, ליקקה את רגליו. שתיקתו עוררה בה זעם. היא נשכה את יריכיו עד דם וצפורניה חפרו תחתיה ועפרוהו. ציפיותיה נכזבו. היא סטתה מעליו. עוד ניסתה ליקרב אליו בימים הבאים, אלא חושיו שנפגמו והלכו דחוה. שבה ונתכנסה אל תוכה וגילתה את ריח גופה הראשון. אין לדעת מתי שכחה את קארל. שממון ותמימות עלו בה. לא היה בכוחה להתגלגל גלגול כלבי נוסף.

באחד הימים צנח קארל אל תוך התהום. הערפל הטעהו או הים קרא לו.


 

ד.

כבר בימים הראשונים באה ההפתעה. ויקי גוגנהיים שלף מתוך תרמילו מפה מקומטת והכריז עליה כמפת האי. בלוך ירד עליה ועיין בה כאדם המביט בתמונת קסמים של פנים גופו. מעולם לא האמין שקדמוהו אנשים באי זה וכי אין הוא היחיד בעולם היודע את סתריו. אמנם חורבת הכנסייה והמגדלור היה בהם כדי לטפוח על סברתו, אך שני מבנים אלה ומימצאים ארכיאולוגיים נוספים שהוכיחו על קיומם של חיים באי (ואשר הוא כה טרח לאבדם), לא היה בהם כדי לרפות את אמונתו זו. עכשיו שאצבעותיו רצו על המפה דומה היה עליו כי ירד מגדולתו. כזאת יתארע עם בעלי האחוזות שלפתע יצוץ לפניהם סוכן מרושע ויוכיח במסמכי חוק נסתרים, שאינם ניתנים לסתירה, כי הם מרוששים ושקועים בחובות.

גוגנהיים שיבח את המפה ואמר דברים חמים על ציירה ההרפתקן שחי באי זה, או בקבוצת האיים באיזור, לפני מאות שנים. בלוך שמע את הקינטור בקולו, אך נתנחם בהכרזתו כי מכיר הוא מספר גדול יותר של מערות מאלה המסומנות על גבי פיסת הנייר הזוכה להערצה אווילית. אז הכריז גוגנהיים כי ראוי להם לעדכן את נתוני המפה ולהפיצה בעולם המדע. יימצאו אנפיזות או לא יימצאו הרי בימים אחרים יופיעו חוקרים והמפה תובילם אל כל מסתורי האי שהלוא אין הֶר בלוך מתכוון לחיות עד עולם.

שנים של שהייה באי חשפו לפני הזקן את כל אגפיו. אין האי מתגלה לזרים פתאום. עטוי הוא קליפות הנושרות רק לפני התבוננות מתמדת של אנשים הנידמים, בסופה של אותה התבוננות, לסלעיו המסוקסים של האי. אם אומר שאי זה חי את חייו, פנה באחד הימים לויקי גוגנהיים, לא נתכוונתי לומר אלא שאי זה דמוי ברייה, בעל תאוות ותביעות. האוהבים אותו יגלו בו עולם מפורט של חושים פעילים עד מאוד. הו, אי זה חי את חייו בלא נגיעה בנו, השומרים עליו, המתים בו במלחמה, או הבאים לגלותו כתיירים. המכיר את האי אינו מבחין במחזוריות עונתית הקבועה עד סלידה – זו המחזוריות המסומנת בספרי אנשי המדע – אלא עונה עונה ומערכת נשימותיה.

אתה עייף, הר בלוך, השיבו גוגנהיים.

אני עייף, אך אין זה סותר גם אחת מהנחותי.

אינך יכול לראות את העולם אלא בעיניים משלך. כולנו עושים כך. לאיש המדע עיניים משלו. נדבר על כך בפעם אחרת. אם תמצא עניין בשיחה ממין זה.

הוא למד להכיר בעומקן של המערות על פי עוצמת האוויר הקר הפוגש באדם הנכנס בהן. ידע לזהות מחילות מסוכנות כצייד שמתווה פניה של חיה, או נחירתה, מכריזים על פראיותה או תומתה. יש נשמה למערות, היה אומר. יש בהן שלווה ויש בהן סופות רוגז. דומה היה עליו שגילה אף את הקפריזות המפתיעות של הצבעים המתערבלים בהן בשעות היום השונות בעונות המתחלפות. וחיות זו של סמיות־או־אור, העניקו ליצורי אבן חלולים אלה תנועתיות של חי. יושב היה שעות מרובות בין הצוקים המחוספסים ומתבונן בתחריטים המופלאים ובחיתוכי הסלע, כפוף ואילם מול סיפוריהם הבלתי מפוענחים.

בימים הראשונים סרקו השניים את המפרציות הנמוכות המליאות בעונה זו דגה ירוקה שתקוותה להתפרנס מנדבת ידם של התיירים לא תמיד נכזבה. דגים אלה נתכנו על ידי בלוך, הטפיליים. נוטה היה לסבור שעם תום עונת הטיילים ובוא הסופות, מתים דגי בטלה עצלניים אלה ובדרך נס הם שבים להתרבות אל מתת היד המזומנת להם עם האביב המוקדם. עיניהם מלאו את ראשם ופיהם גדול, פעור תמיד לזלילה. לא אחת סיגלו לעצמם שהייה ארוכה על הסלעים החלקלקים על מנת להקדים את הנזרק אליהם.

סריקה זו בשלוחותיו המחודדות של האי היתה בהולה משהו ולא קפדנית ביותר שהרי הגשמים כבר היו קרובים מאוד והים איים לעלות ולהציפן. כן לא ציפה גוגנהיים לאנפיזות באיזור נמוך זה שהקינון בו בלתי אפשרי במשך חודשי החורף המרובים. עם זאת אין לוותר על החיפוש. אפשר שיזדמנו לו פגרי אנפיזות, ביצי אנפיזות, או, אולי, גוזלים שניתעו אל חופי החצץ הדוקרניים ויהיה במציאות אלה משום תועלת מרובה למחקריו.

נוטה היה להאמין כי הזקן מבקש את כשלונו מסיבה שטרם נתחוורה לו. דומה, גילויין של האנפיזות ישמיט חלק מעולמו, או יחשוף את אחד מסודותיו הכמוסים. אלא שעם רבות הימים סלידתו מן הזקן, שנתעצמה עם מותו של קארל, נתפוגגה, שכן בלוך עצמו כמו החל מגלה עניין במציאותם של העופות הנדירים.

פעמים יצאו עם שחר. האי היה אז שחור כמפלצת והגבשושיות עמוקות כמהמורות של גיהינום. הזקן הובילו ביניהן בבטחון שֵדי מעורר סקרנות ומבוכה. אז הם היו עדים להתבהרות הים ולעלייתם הקסומה של אדים אפורים ההופכים ברקיע ללבנים וטרוּפים כמלמלת תחרה. הצורות שנימחו או נתעוותו היו שבות ומעניקות לעולם את פניו. בלוך היה מתבונן בהתגלותה של הרכות הנשית המאפיינת את עֵין המים למול עוצמתו של האי הזקוף, המשונן והמסולע.

פעמים ערכו סיוריהם בלילות הצוננים כשהם מצויידים בבקבוקי יין ובמנות מזון שהרי אין לדעת אם הגשם לא יכלא אותם באחת המערות. בסעודות קטנות אלה שבין סיקור לסיקור, לא היו מחליפים דברים רק מביטים זה בזה ומתעטפים בשנאה הדדית ומתונה שהבוז היה קרוב בה וחיוני.

כשבאו הגשמים ועמהם ערפל שסגר על האי, לא הירפה הזר מחיפושיו. הים העולה איים לבטל את תצפיותיו והוא נלחם בו בחירוף נפש. פיסות החול שבין הסלעים הפכו בוץ טובעני ובמערות עמד הקפאון המכלה כל חיים. גוגנהיים האמין כי האנפיות פיתחו בהם תכונות התגוננות מפני הקרה הזאת. הוא בישר לזקנים כי מחזור דמם של עופות אלה זורם במהירות גדולה פי עשרה מזו של הדם הזורם בזקנים וכי נוצותיהם פלומיות ויפות לעונת הקור.

לחזור ולהכריז כי יהיה זה חורף מת עבור מחקריך, אמר בלוך, הרי זה להכריז על עיקשותך האווילית.

העובדה שלא נותרו אנפיזות באי זה תהיה תגלית לא פחותה מאשר מציאותם, החמיר גוגנהיים ושב אל ניירותיו.

הים שניגלה מדי פעם בין קרעי הערפל המחניק, היה לבן כלויתן פרא וקולותיו טורפניים. גוגנהיים אף חשש לרגליו של הזקן שלא ייפגעו בהליכה הקשה. בערבים נשרו הרגליים בשומן שנתפעפע אל תוך פרקיו, כן הוסיף גוגנהיים ומשחו במשחה שצילקה את השרירים הכואבים, דקי העור, אבל היטיבה לבשרו שלא ייהפך ספוגי.

הזקן נתקמט בכפות ידיו החלקות והגדולות של הזר המחשקות את בשרו בעוצמה נוראה. עשר אצבעות ענקיות תרו במומחיות הראויה לשבח אחר ורידים מעוכי דפנות שברגליו. אותה שעה היה הזקן מספר את החלומות שתכפוהו לאחרונה. איש לא פתרם.

אמר גוגנהיים, זמן רב שלא חלמתי חלום.

אתה ירא לחלום, לחשה נלה ועיניה סדקים צייצניים.

גוגנהיים צחק. הזקנה נראתה לו זעירה וסימפאטית כדמויות הסגולות על צלחות החרסינה. הוא גילה בדרך חיוכה ובהנעות ראשה ילדות מכובדת אולי אף גוון של אריסטוקראטיה. השקט ותנועותיה המעטות, ההכרחיות, הצביעו על חינוך מעולה והוא לא העֵז להטרידה בשאלות. (הכל מוביל אל המלחמה. יש לברוח מן המלחמה). אהב את חיוכה ולא־אחת עזר עמה בהוספת הדלק אל מנורת המגדלור, או אף במחיית האדים והחול שנצטברו על שמשות הכרכוב העליון. הוא למד לשתוק מול התמיהות. ישנה שעה, האמין, שאלה מתפענחות מעצמן.

הו, כן, זמן רב שלא חלמתי – בהיותי ילד… לא, איני זוכר חלומות. מין כשרון שכזה…

בערבים היו מעלים אש באח, ויקי גוגנהיים כותב בגליונות המשובצים ובלוך מפטם פוחלצים בחול. השנה יהיו אלה פוּחלצי ארנבות שהובאו בספינת הקיטור הירוקה וקפודי ים שמילאו את שוניות האי שהוצפו מים.

החוקר הזר לא יכול היה להשתחרר, לאחר ימים רבים של סיורים ותצפיות באי, מן ההכרה כי יש יושן במקום זה אך לא עתיקות. אי זה, אמור היה להיות, במשך תולדותיו, על פי הספרים, בשלטונן של מעצמות גדולות והנה לא נשארו בו זכרי תרבות. אף הכנסיה הוכיחה על עצלות מחשבה אמנותית. אבניה המגושמות, סיתותן לא העיד על תבונה, אהבה או יראת שמיים. במשך השנים נתערטלה מכל חמודות שאפשר שהיו בה. שושנת המבוא, כרכובי הגג, מסגרות החלונות (וכו') נשדדו. בטוח היה שאם יבוקע גוש סלעים זה לא יתגלו בו כל עקבות חיים. אי בראשיתי שאינו מסביר פנים למחשבה האנושית ולאפשרויותיה.

לא היתה זו רק הפתעה אלא התייסרות. באיים רבים ביקר וכולם עמדו בסימן האדם. תמיד עקב, בהתרוננות, אחרי גילויי הכשרון האנושי, אחר המאבק הסמוי־או־הנגלה בגלמיות. באיים אלה דמה בעיני עצמו לנציגם של המנצחים ויכול היה לסקור את תופעות הטבע ולצאת לקראתן שווה־מעמד־וכוחות. וכאן, באי הקרוב כל כך ליבשת, נדמה היה עליו שאמונתו בפעילות התבונית נסתרת או מתבקעת בספיקות חמורים. גאוותו נפגעה והוא תהה לא־מעט על רגש זה שלא ניעור בו מעולם, אף לא בימות המלחמה או בשיינבורג של אותם ימים.

עתה נתמסר בקדחתנות יתר למחקריו. הוא יביא, כך שינן לעצמו כנער המבקש לנגח מבוגרים, את אמת האי ברבים, שהרי אין לך דרך אחרת להילחם בזקן. בימים הבאים יכול היה לסקור שפע זה של התרגשות בביטול סלחני כמעט ולהתנחם באותה בגרות (או מקריות) שגרמה לו לא להביע באוזני הזקנים את הרהוריו המרדניים. לא שחזר בו מכל ההגייה שהביאה בו רפיון רב, אלא הכיר – והדבר נתחוור לו אט אט ؘ– כי האי לש את יושביו בתקיפות סמויה שאין לגלותה.

כן, יש יושן אך לא קדמוניות, כתב ביומנו. לאחר ימים, חש בעליל כי עבודתו המדעית הופכת – לתדהמתו – למעין סכולסטיקה מפוקפקת, שאפשר אמנם לגלות בה יופי ארכיטקטוני לא מבוטל וכושר ניסוח שהוא תמיד נתגאה בו, אך התרומה המדעית שבה בטלה בששים.

ישבו ושיחקו קלפים על שולחן העץ הלא־מהוקצע וגילגלו בסיכויי עונת התיירים הבאה, בדרכים הנוחות ביותר להוליך שולל את העגלים המדושנים רעבי ההרפתקאות. הו, כאן ידע בלוך להתבדח בלא לצחוק, בלא לצאת מגדרו. הזקנה הביטה בו בעיניים יפות וגוגנהיים לא הסתיר את רתיעתו מן הנימה הגסה שנתלוותה אל עקיצותיו.

אך דווקא בשעות ארוכות אלה (הרוח איים ולא אחת אף הצליח במשך ימי הסופה, לקרוע את תריסי העץ) גילו השלושה איזו חוקיות מופלאה במחזורי נצחון־כשלון במשחק. ברבות הערבים דומה שניחשו איש את קלפי רעהו ובעיצומו של החורף (אז כבר עמדה נלה במלוא כאביה והמים הגיעו עד למערות העליונות) שוב לא מצאו במשחק כל עניין. גוגנהיים שנאחז בבידור ממותן זה לא ויתר. שטח לפניהם תחבולות קסמים בקלפי הקרטון המילנזי והשניים יצאו לקראתו כאל פתח סמוי המוביל אל פליאות. נשתעשעו לא מעט בעובדה כי איש מדע חשוב כגוגנהיים בקי אף בגניבות־דעת האופייניות לחיילי מסבאה. הוא הכריז באוזניהם, כי החברה המעודנת ביותר שבארצות היבשת מאמנת עצמה להרוג זמנה בדרך זו. אז מתו גם התחבולות. ההתנמנמות איימה לשתקם.

גוגנהיים ביקש להביא משחקים חדשים, אלא שהשניים הביטו בו בסלחנות ילדותית. הוא ביקש לצאת מגדרו על מנת להתקרב אל השניים, אך הגיחוך מיעט את דמותו.

לא נשב ונביט זה בזה כל החורף, אמר ולא פיזר ידיו, אף לא הגביה קולו.

לא, וודאי שלא, ויקי. צייצה נלה.

מה עושים עופות הישנים כל החורף, שאל בלוך.

אתה אינך מבין אותי, הֶר בלוך…

כמה אתה יכול לשעשע, הפטיר בלוך. אתה נפלא במבוכתך.

אני עייף ואיני עוקב אחר פטפוטיך, הֶר…

אתה מגזע מיוחד ובלתי אפשרי לאנשי מדע.

הזקן הניח כף ידו על אצבעותיו המתנפחות של גוגנהיים וזה לא יכול היה לגלות בדברים האחרונים קול מחמאה או קינדוס מקנטר. אמנם הבחין, כי החיפושים המתמשכים אחר האנפיזות עוררו בבלוך איזו הווייה רדומה. קשה היה לקרוא לכך הרפתקנות שהרי למענו כל המבצע המחקרי היה חסר כל שחר. עם זאת, העניין שהוא גילה לא יכול היה להיות נידון כהעמדת פנים. היו ימים שצערו של הזקן לא היה פחות מפורש מצערו שלו על העדרן של הצפרים. האם – על אף הכל – ביקש לסתור את הנחתו כי האי חסר חיים? גם על תמיהה זו חייב היה גוגנהיים לענות בשלילה, שכן השיחות הקצרות־אך־הקבועות על העדר חיות־הטבע באי זה לא הותירו ספק, כי הזקן רואה בה את תכונתו המאפיינת והמופלאה ביותר של האי.

מדוע לא נקבל כהנחה אקסיומטית, אמר הזקן ולא בחצי־קול, כי הטבע פסח על אי זה, ויתר עליו? אין חלל ריק, אומרים כולם. מאימתי? מימי אריסטו? אך ישנן פסיחות, איני אומר שרירותיות (אם כי אני כשלעצמי יכול להשתעשע לא־מעט לקיומה של קפריזיות חריפה בטבע, הרי לך עניין העומד לעצמו ומי יידע אם יזדמן לנו לדון בכך). פסיחות אלה קיימות ואמיתיות אלא שכוונתן סתומה (עדיין) אף בפני אנשי המדע. אני כשלעצמי הייתי קורא להן טעויות, אתה – כדי שתיטיב לישון – רשאי לקרוא להן עובדות בלתי מפוענחות הראויות למחקר. הזקן היווני אמר, הטבע מפחד מפני הריקנות, למה נתכוון? אין איש יודע, כי הרי כוחו לא היה פחות באירוניה סופיסטית מאשר באמיתות מדומות או בחצאי אמיתות. אך גם הוא לא היה נבהל מפני ההנחה, כי הטבע יודע לוותר על עצמו במקומות מסויימים, או, אולי, בניסוח אחר, כי הטבע מכיר יפה במגבלותיו…

גוגנהיים צחק במלוא ריאותיו ועם זאת ידע, כי אין בלוך מתכוון לבדחו. יכול היה לומר לו, אתה מנסח את הבדותות בדרך מבריקה של ציניקנים, אך ידע בה־בעת, כי הזקן רחוק מכל חידוד שאינו מאמין בו.

אגב הוסיף בלוך, העובדה שהטבע הניח פינות בעולם ללא הווייה של הזדווגות והתרבות מוכיחה על הלך רוח שתלטני למדי. אתה מכיר את מלכי המזרח שהיו מעקרים את נשותיהן האהובות ביותר כדי שלא תיבולנה בהריונות. נמצאנו, אם כן, מניחים, כי דווקא בוויתור זה הטבע מכריז על מלוא עוצמתו. ועוד, לא הירפה הזקן, ונתפלא משפיעותו הפתאומית וכבר החל חש בגרונו את ליחת הבחילה, המכיר יפה את האי מגלה חיוּת ממין חדש בעולם הדומם. חילופי האור מעניקים לו גדילה ושינויי סבר. די, אני גמרתי!

יש לך כוח להעמיד דיסרטאציה מדומה לעולם, אמר גוגנהיים ונתחרט שאמר, שהרי כל אותם ימים נזהר מלהעלות את בלוך אל מעמדו המכובד בעבר, נסיון שהיה מביא בהכרח להתדיינות מתמדת ושטחית־עד־סלידה בנושאים מופשטים, או בשיבה אל הראוי להישכח מן המלחמה.

אני רשאי להצטער על התפרצותי, אמר הזקן וכמו־דעך. שנים שלא נתרברבתי בדרך זו. נשבעתי לא להיות פטפטן יותר. והנה – כאן הגביה את כתפיו – כובד הראש ורוע הלב וזכרונות האוניברסיטה המטומטמת ו“על הנפש” של אותו קרח…

דמה אותה שעה לזמר שהכריז ברבים על אובדן קולו והנה – מסיבות שאין הוא יכול להבינן – נתגרה להשמיע את קולו הכסוח.

היה זה באחת משעות בין־הערביים כשעלה אליהם רחש מהפנט. מעין פטפוט המלווה צלצלי ענבלים דרים־עד־שקיפות. הזקן קפא על מקומו, קשוב אל ההמייה הרחוקה שבמעמקי המערה. גוגנהיים הביט בפניו שנתאבנו ומתו בצללים.

אתה שומע, גוגנהיים?

קולו שרטיטה ותיעוב עמדו בהם, שלף מגרונו את השאלה – אנפיזות?

אינך שומע אלא את עצמך.

מה יש לך זקן?

לאחר כמה דקות עמדו ערדליהם במים. הים החל פורץ ממחילות סתר את תוך המערות.

בחצות עוד היה מתהפך על דרגש העץ, שמזרונו קשה, מנסה, אין־אונים, לבנות את דמותו של הֶר שאול בלוך. מתייסר היה כילד שאין עולה בידו לחבר חלקי תמונות הפסיפס ליחידה שלימה. פעמים חשב, כי אי־יכולת זו אינה נעוצה בהעדר כשרון הקומבינציה שבו, אלא בעובדה המביכה כי ניתן לצרף, באותו פסיפס, מספר רב של תמונות מושלמות בלא שיש בידך לשפוט מהי התמונה הנכונה, או אם כל התמונות המתקבלות נכונות הן.

הביט בתקרה המקומרת שנתנמכה אל פינות החדר בקשתות כבדות ומאיימות ושאל עצמו, האין הרהוריו נושאים אופי של סיוט, או אף של חלום. הגביה עצמו בתוך שמיכת הצמר (שהביא עמו מן היבשת) וראה בחדר הסמוך, המלא אור צהוב־דוחה, את ידיה של נלה הקולעות בשערה צמות ואחר שבות ופורמות אותן לגל של שיער ארוך ומפליא בשפעתו. את ידיו של בלוך הוא לא ראה, אף לא שמע את נשימותיו.

לאחר חודש חודשיים שאל עצמו למעשיו באי זה. הוא לא היה ירא ללעגם של הזקנים או לקינטור שיסובבו עם שובו אל היבשת, הרי שהות זו – עם האנפזות או בלעדיהן – תעמיד ספר חשוב לעולם. כבר חשב על הדלקת המשואה הצריכה לשמש אות לשלטונות היבשת להופיע על האי ולהוציאו. בלא שידע מה גרם להרהוריו, אמר לעצמו, כי אם אין חושיו מוליכים אותו שולל במזג האויר הממזרי הזה, הרי שהוא, ויקי גוגנהיים, מתחיל, בדרכים שראוי לו לחקרם יפה יפה, להידמות לזקנים.

לתדהמתו הוא לא גילה כל פעילות על מנת לחרוג מתהליך היפנוטי זה וכל נסיון של כוונת השתחררות מתחושה בלתי־ברורה זו, נראתה בעיניו כהודייה מפורשת בתהליך ההידמות עצמו. אמנם, אישש עצמו, כאיש מדע ראוי לשמו, עליו לשקול את העובדות למלוא אמיתן, להתרחק מכל שיתוף אנרכי של רגשנות, ולהסיק – אם ניתן יהיה להסיק – את המסקנות המדויקות.

שלג, לא כשלגי שיינבורג הלבנים, השקטים המרבדיים, החל יורד. רוטב, קרחי ומחבל בצליפותיו – זהו שלגו של האי. הקולות, שמילאו את העונות בריבואות של צלילים הפכו לצריחות אנפיזות באזניו. השקט נגזל ממנו בלא שיהיה בידו למחות. קירות המגדלור העבים לא חסמו את החוץ.


 

ה.

נלה ציפתה לימות השמש ואלה הופיעו – כחיות חולות המפגרות אחר העדר – מדי פעם, בתוך הקרה הצווחת, ללא התראה, ללא גינוני טכס. היתה אז עולה אל כרכוב העץ הרקוב הסובב לכיפת המגדלור ומתענגת על טעם שנאת היבשת. עוף שחור, שכול, דורסני. כאן היתה, בדרך סמויה, מנסה להתמודד עם המרחקים, בלא שביקשה לגלות בהם את התשובות לשאלות שהילכו בה כמקרשי דם המאיימים על שסתומי החיות שבבשרה. בחלל עמדה אלימות למרות האור הרב שהכסיף עד סינוור את הים שנרגע.

יש שמשות רבות וזו לא שמש־של־היחשפות אל החיים. שמש של רמייה, אחד ממשחקיו הקנטרניים של החורף. הערפל שנמוג מכריז על קיומה של היבשת. טרם נולדו איים חדשים, אך אלה השייכים לדייגים כבר נבלעו במצולה. חסומים בכפריהם הלבנים והמשפחתיים, אין הם מנחשים את האובדן. עיניה החדות גילו עדרי דגים שחורים הטסים במים אל השמש ככתם פחדים בסופו של חלום ההולך וגדל תוך התעוררות מוארת. צפורים משונני מקור, חגו מעל לבהרות הכהות, לפתע צנחו עליהן, נשתהו ונזרקו אל השמיים עם שלל או בלעדיו. מחזות טרף אלה שיעשעוה לא־מעט: סבלנותם המטורפת של עופות היורדים מדי־פעם אל הסכנה. יכולה היתה לנחש על פי המראתם הבזוקה או העייפה את מידת הצלחתם. לאחר שעה של ציד גופם היה מצטמק וכנפיהם מקופלות כמעט עד שראשם הזעיר נתקשה למושכם אל הגובה. לא ידעה לקבוע אם עדה היא למשחק או לדו־קרב של כבוד שאין להימנע ממנו.

האכזריות היתה כה קרובה, בחזיונות צבעוניים ושריריים אלה, אל האסתטיות שכמותה היא גילתה רק בדמויות הגבור־הרע בבאלטים של דיאגילב. אינך נד למשתתפים במחול המוות, אתה צווח: “כמה יפה!” הנה כך רצתה למות, להסתיים יפה (ומחשבות אלה תכפוה לאחרונה).

שמש שגילתה מזון שופע כל כך ריתקה את העופות המוקסמים הללו עד אובדן הכוחות. בשעות הצהריים צפו פגרי עופות על הגלים הקטנים והחגיגיים. עם ערב הם יושלכו אל החוף ולאחר שבוע יפוחלצו למזכרות ויצמחו אל חיים ממין חדש. אז תעמוד לפניהם ותגלה כמה דקים השרירים שהוצאו משַׂק עורם ותעופתם הטורפנית לא היתה אלא חזיון שוא שעיניהם המזוגגות מודות עכשיו בהתיימרותה. עתה הם העידו, באומץ לב של פגרים, כמה בדותה יש במרץ האימים שהם השקיעו בציד.

מהו העולם שבו היא חיה מזה שש עשרה שנים? לא הירבתה לחשוב על כך, שהרי הגייה זו היתה מובילתה אל הכאב. פעמים היתה אומרת לעצמה שכבר מיצתה את כל עולמה, כי לא נשארה עמה אלא הווייה מופשטת לחלוטין אשר שיגרת המעשים והשיחות מעניקה לה מסיכה של אמת. כי היא, כבלוך, חיים צורות־לא־מוגדרות של חיים הנעדרות כל איפיון מייחד.

לא העזה להעמיד את בלוך על הרהוריה.

האם יש דרך אחרת לחיות חיים אחרים, אמר לה בלוך באחת מאותן פעמים שאפשר ואף הוא עצמו נתייסר במחשבות כמחשבותיה.

איני מבינה זאת, בלוך, וכמה רציתי להבין.

יש לנו כה הרבה זמן לחשוב על כך, נלה. רצונך, הרי אנו חיים את הזמן המאפשר לנו לחשוב על כך.

שוב אינני עוקבת אחריך, אמרה ביאוש.

איבדנו את הכשרון לחיות, אמר בלא להגביה כתפיים, בלא לשנות קולו.

אם כך, מה אנו עושים?

אנו חיים את האובדן הזה.

ואלה אינם חיים?

לא, משום שאיננו מאושרים.

הוא היטיב לנסח את תשובותיו שלא הותירו מוצא. הספק לא נמצא מעולם בשיחותיהם. הם ניסו ליקרב זה לזה שהרי המשותף בגורלם העמידם על כוכב לכת אחד, אך הם נתקשו להתפתות אל האהבה. דומה שלא־מעט ממעשיהם נעשה כדי להחריף, או לדגש, את אי־אפשרותה של ההתקרבות. בלוך גילה בנלה יופי ואצילות, נלה גילתה בו גאווה־של־כבוד, אך השניים נעדרים היו שעה של התגלות. פעמים ניעורו בהם תאוות בשרים אכזריות. אלה הלכו ונתמתנו עם השנים. ההיכלאות במגדלור לא יכולה היתה שלא להפגישם זה וזה, אלא שהמיפגש לא הוליד חיות שלה חיכו ושניהם כאחד נתחלחלו, ביום מן הימים, כשגילו את אושרם בהעדר זה.

הביטה עתה באצבעותיה שנתעקמו במזג האויר התוקפני של האי. כפות ידיה של אמה היו היפות שבכפות הידיים שראתה מעולם. גופה היה גדול אך ידיה כמו באו מארץ אחרת. הגברים שנשקו את האצבעות באו בסוד מופלא. תובן, אם כן, תאוותה של אמה לכפפות שהפכה לנושא קבוע ברכילויותיהן של נשי החברה. עבודות הבית נעשו כשלידיה כפפות עור גסות למדי שאצבעותיהן הוכלבו בחוט גמיש. אלה לא היו כפפות העור היחידות של אמא. כפפות עור ברדלס שריח של אהבה אסורה נדף מהן (או נלה דימתה להריחו בהן), עור רך כקטיפה מוטבע בבהרות כהות. אלה היו כפפות למסיבות מכובדות בעיצומו של חורף. לא דרך לבישתן של כפפות העור הגסות כדרך לבישתן או אריזתן ובשימתן של כפפות הברדלס. כפפות תחרה ארוכות־עד־מרפק לטיול בגן הלאומי עם בוסי (הפודל).

אמה שמרה על ידיה כעל חפץ נדיר. מה נעשו אצבעותיה של אותה אשה יפה? מיעטה לתת אותן על ראשה של נלה, או לתוך ידיו העבות של האב.

נלה ראתה את ידי אמה בשמים. בלוך סיפר לה על ידיים כוהניות בכלי קודש יהודיים.

באחד הימים רכשה אמה כפפות שקצות אצבעותיהן קצוצות ומתירות הן לצפרניים להזדקר אל החוץ. על כפפות סגולות אלה, שפרחי יסמין לבנבנים נארגו בהן, היתה גאותה של האשה. יכולה היתה להתכבד בממתקים שהוגשו לה בלא לשלפן מעל ידיה. אז דמתה לזאב הסגול שנלה גילתה בספר ילדים צבעוני.

משבאה המלחמה ארזה אמה את כפפותיה מפחד הכובשים ומפחדו של האב שהחל מוכר את חפצי הבית כדי לקנות בהם מזון. המלחמה נתארכה מכדי שלא להגיע אל הכפפות, אם כי לא היו אלה כלים מבוקשים ביותר ואף מחירן היה מביש. אין לומר שאמה לא נלחמה על כפפותיה ולא ניסתה להעמיד את בני־הבית וידידי המשפחה על העובדה שמלחמה זו סופה להגיע אל קיצה ומה תעשה אז ללא כפפותיה. קולותיה נתמעטו עד שמתה.

כפפות המשי הצבעוניות עלו על ידיה, לסירוגין, באביב. שישה זוגות, זוג ליום, במחזוריות קבועה, אם כי לא תמיד ניתן היה להאמין שאמא לא תפתיע את הסקרנים. אם החלה בסגולות הרי ביום השני לבשה את הלבנות וביום השלישי את הירוקות וכו'. כלומר, ההפתעה אפשרית היתה בזוג הכפפות הפותח את השבוע, אך משניגלו אלה, ניתן היה למנות בביטחה את סדר חמשת הזוגות הבאים.

נלה חזרה מדי פעם אל כפפות האם. דומה שכל עולם זכרונותיה נתרכז במחזוריות מופלאה ותמהונית־משהו של צבעים ומיני בד נדירים אלה. עכשיו, מעל המגדלור, יותר מבכל פעם אחרת בחייה, הצדיקה את האם בהתנגדותה למכירת הכפפות. וודאי שהיתה בתאוותה טירוף הקרוב למשחקי הילדים (מדוע היה עליהם לגזול מן האשה, שידיה היו כה יפות, היפות שהכירה בימי חייה, גם את הטירוף וגם את משחק הילדים האחרון שנותר לה?).

במרחק קיפץ ויקי גוגנהיים עמוס חצובת המשקפת, כחגב זקור משושות, על רקע השמיים הכחולים. הוא שלח לה ברכה שרצה יפה בתוך החלל הדמום והיא לא השיבה לו, רק הביטה בתנועותיו הנמרצות ובהילוכו המאושש. אף הוא אחוז תאווה מוזרה, שיננה לעצמה. אין הוא יכול לוותר על יום זה שפתח את החוץ לקראתו לאחר ימים ריקים כה רבים. הוא שכור פעילות. בערב, עם התחדש הסופה, חריצותו האכזרית תגווע. הוא לא יתאושש מפני הכשלון. למדה לדעת, כי אין האיש, ששלף להם תעודה ממשלתית המעידה כי שליחותו חיונית ומאושרת על ידי השלטונות, מיטיב להבליג על התבוסה, שהרי אף אותה יידע לתרץ כהצלחה הראויה לתמורה של כבוד.

איש צעיר היה גוגנהיים ונשא על בשרו את אותות גזעו ככתובת קעקע. חיוניות שזרמה באיבריו הוסיפה לו אדמומית ותעוזה בתוך האדישות המאופקת שעמדה בזקנים. לומדת היתה את מבעי פניו שהילדות החצופה הטבועה בהם סופה להיהפך, עם הכשלון, לכעס שכול או שחצני. נתקשתה להסביר מדוע מדמה היתה שהוא רץ בתוך עצמו ומייחס לזמן חשיבות שיש בה להטריף חברה שלימה של בני־אדם.

נשמה מן האויר הקר (אין יום שמש אחד מפשר את האויר שנתקרר עד קפאון בימים האחרונים) וחשה בכאב חד שהגביה את ריאותיה אל עצמות הכתפיים. גרונה נתעוות כאצבעותיה שנאחזו, פתולות, במעקה הרקוב והמלוח. ברגע זה – ששהייתו היתה קצרה, מוארת ומאיימת מברק – ידעה כי מותה קרוב. לא יכולה היתה, לאחר שהכאב הניחה להסביר את הגילוי. לפעמים אנו מתבשרים בדברים בלא שנהיה ראויים להנמקת הבשורות. עוד ישבה שעה ארוכה מאד בבגדיה השחורים ונסתפגה בידיעה זו. לא עלה בה כאב, צער, או אכזבה. רק נתלבטה כיצד תגלה לבלוך את סופה. כל אותו יום מצאה אף עניין לא מבוטל בתהליך המוזר שאחז באיבריה והיה קרוב לדיגדוג המביא ילדים אל צחוק־של־עוית.

בלוך מצא את היום המואר הזה יפה לשליפת פגרי הארנבות הטמונות בחביות הסיד. פעילות זו, ששיגרה לא־מעטה נתלוותה אליה, שבה ועוררה בו את החושים שקהו או נתרפו בימי הכליאה. הדם שב לזרום בכתפיו ולזוקפו מכפיפותו המתמדת. ועם שחש הנאה לא־מבוטלת בהתעוררות בשרים זו, ידע כי לאחר השתהות קצרה בעבודת הפיחלוץ תשוב העייפות והסלידה. הן משום כך שש על התעוררות זו שהיתה בה תמיד, בשנים האחרונות, חיוניות מפתיעה.

שאיבת המים המלוחים לשטיפת הפגרים והמאמץ בהעלאת המים הביאו בו להט שהפשיר מעט את קפאון רגליו. ניתוחי הגופות ומהילת המים לניקוי העור, חיסונן מפני התולע וסינון החול (שיעמיד פגרים אלה על רגליהם המתות), ביטלו באחת את ההתנמנמות והאדישות.

הארנבות הטוסקאניות הזעירות שהועלו מן הסיד דמו לדמויות סיוט העשויות בשחור לבן, מכווצות בקיפולי־קונדס העשויים להתפרס בצווחה, כמיני צעצועים קטלניים, עם נגיעה לא זהירה באיבריהם. אוזניהן הקטופות כמו המשיכו לרמוז להפתעה שאחזה בהן עם לכידתן. סכינו החד והכבד ואצבעותיו המאומנות ומגודלות הצפורניים, פרצו את בטניהן הקשות ושלוּ מתוכן את איבריהן הפנימיים שצבעם היה שחור.

חתך לא ראה דם. איברים נוקשים וקפואים שלא העניקו לו את החמימות הבשרית מעלת האדים. דש באיברים כמו ביקש להחיותם ופעולה זו הביאתהו לידי זעם. ידיו כאבו והוא לא הירפה מן היצורים ששלחו בו לשון מתה וקוצנית. לולו הביטה בזקן העשוי כולו תנועה, גווה רדום, עד שדומה כי המתרחש לפניה אינו אלא חלום שהיא עדה לא בהנאה מטמטמת.

החום שבחדר הקטן איים להרקיב במהירות מפתיעה את האיברים שנשלפו והוא נטרד לאסוף את הבשר ולהשליכו אל אחת המפרציות הקטנות. נתערבלו המים ומלאו דגים שהתנפלו על ההפתעה הבשרית. עד מהרה גילו בה בחילה והאיברים צפו על המים כאותות של מגיפה. לאחר ימים, משיגיעו לחוף דגים עצומי כרס יותר ייעלמו זכרי הארנבות הטוסקאניות ויותירו בחלל ריח מגרה של חלודה מתפוררת.

בערב שב גוגנהיים מיוגע וריק, אך הכריז כי ראוי לשתות לחיי היום היפה שהיה ואיננו. השניים הביטו בתנועותיו הקוצפות ובחיוך שנתלה על שפתיו. מזג מן הברנדי שהביא עמו ושלח קולות והעיר בדקלומיו את כל שטני השאול הדנטאי. לסוף היו עיניו ריקות כעיניהן של הארנבות הטוסקאניות הפשוטות על הקרקע. העוצמה שמילאה תמיד את גופו הגדול פינתה מקום להתרופפות ולבכי דק שנתחלף כמה פעמים, בכמה גוונים, למיני צחוק שליוו את סיפורו על הצלחות מדומות בעולם המדע ובעולם הנשים. קולו בגד בו והוא שב להיות ילד שאיבריו נתעצמו בטרם הבשיל שכלו. הוא כרע אל לולו והעביר לשון, מעשה כלב, על פרוותה. הכלבה נהמה בעונג והוא נשכה בלא שזו תחרוג מנימוסי התכנסותה המחודדים. סיפר לזקנים כי חלם על קארל וכי הוא עצמו היה כלב ממורט פרווה שכל מכירה כללית היתה מתכבדת בו ואמנם נמכר באחת המכירות מעל במת יום־שוק בשיינבורג לאחד בשם הר שאול בלוך.

התחלת חולם, אמרה הזקנה.

הביט בה ויקי נבוך וחשוף שיניים. ביקש לצחוק והחל מקיא. הזקנים שמטוהו אל מיטתו.

השניים ידעו כי חיפושיו באו אל סופם. הרוח שהחלה לרעום בישרה על סיומו של היום היפה ועל ההיסגרות העקרה והממושכת. מכאן ולהבא יתנסחו הבדותות במיטב גינוני המדע ובמליצות המעידות על רגישותו הרצויה של החוקר. הם קראו בפיו המעוות את התיעוב המהול בלא־מעט אירוניה עצמית. כך היה חרטומו של קארל מעוות עד שהחליק אל הים.

לאחר חצות החלה נלה נואקת. בלוך שקם אליה גילה פנים כחולים ושפתיים מכווצות. הניח מטלית על פניה וחרחוריה אמרו גסיסה. הוא נתקשה להסביר לעצמו כיצד נתפענחה לו – כבהתזת ראש – האימה הזאת. העיר את ויקי גוגנהיים וזה, לאחר שגילה סימנים ברורים, אישר את סברתו של הזקן שרעד.

הזר עיסה את איבריה בשמנים ובתרופות שיועדו להצלת אנפיזות הבאות במעופן עד לאפיסת כוחות. השניים ציפו, כרופאי אליל, להצלחתו של עיסוי זה. נלה פקחה מדי פעם את עיניה וראתה כתמי אוֹר החורגים בפראות מתוך הצורות ומשבשים את הראייה הסדורה. ביקשה למחות על מלחמתם של השניים אלא שלא מצאה כבר קולות בגרונה, אם כי היתה מליאה בהם כפוחלציו של בלוך בחול מסונן.

גוגנהיים שלח חידודי לשון ומילא את החדר בשיחות חולין על התפתחויות פוליטיות באגן הים התיכון וסיכויי בריתות השלום בחלקי העולם השונים ושאר פטפוטי הבל שאינם באים אלא להטריד את האדם מן הבהלה. רק עתה חש כמה ידיה קטנות ולא נותר בגופה אלא שלדה. זו היתה הזדמנות יוצאת מן הכלל להרצאה על עצמותיהם של זקנים ועל המצאות מדעיות שונות הטורחות לחדש בשלדים אלה חיות של סידן. עיניה היו עצומות אך פניה היו פתוחים לרווחה. עתה אף נצטער שלא גילגל בכל הימים ששהה כאן על חייה ביבשת, אם כי ידע – אין לשאול על עברה בלא להיהפך לנאשם המעמד לדין.

וודאי, אין לדעת הרהוריהם של אנשים העומדים בתוך מיתתם ואין הדעת נותנת כי הרהורים אלה יהיו, על פי היותם האחרונים, מן החשובים ביותר והנעלים ביותר שאותו אדם הירהר בחייו. אם נאמר, כי נלה ראתה את כפפותיה של האם נהיה קרובים לאמת. עד לבוקר סיפר הזקן על כפפותיה של אותה אשה שמעולם לא הירבה לשאול אודותיה. כפפות מרובות צבעים לשעות היום השונות, לימים השונים.

נתקשה להסביר לצעיר את מידת חיוניותן והיכן הקפריזה הנשיית מתחילה לגבול עם ההשתטות הנלווית לאופנה, אם כי העלה את העובדה כי גברים רבים, שפקחונם אינו מוטל בספק, מסוחררים בפני האפשרות להרבות את מספר עניבותיהם. הרי לך מאניה אנושית שיש בה פליאה אך וודאי אין לדורשה כגנאי מוסרי, או חברתי. הוא עצמו, כן חזר והדגיש, גאה היה במבחר הנדיר של עניבות שחורות שמידת הכהות שבהן ריתקתהו לא פחות מאשר רכותם של אריגי המשי והאטלס, או נוקשותה של הביטנה.

נלה ראתה את הכפפות בגוונים כהים ובגדלים פראיים. כפפות מליאות ידיים וכפפות ריקות או מליאות עץ כידיהם של השבים מן המלחמה.

נלה עוד נשתהתה עמהם כמה ימים. לא אחת הישלו השניים את עצמם כי היא תקום ממחלתה ותצחק – מעשה קונדס – לכל דאגתם. ויקי חזר וסיפר על עופות כסוחי גפיים עם צניחה ממסע ארוך היכולים להתנער ולקום לאחר טיפול איטי וממושך. פניה נתחדדו כמין עוף המתכווץ באש. כל אותה שעה העידו לחייה על יופיה שמת לפני כמה שנים. זו היתה הדרך היחידה לשמור על מעמדה ולהכריז על עברה.

משמתה נתמעט בלוך כמו חתכו את קצות רגליו. זקנו נתדלדל ועורו הצפוד לא הסתיר יותר את עצמות פניו. ויקי, ששב אל עבודתו (וכבר שבו לגאות הסופות והים) ראה בהימעט דמותו של בעל המוזיאון והמומחה למוטיב כתרי התורה באמנות הקודש היהודית. עיניו הלכו אל ארץ רחוקה. הארנבות הטוסקניות נחו אלו על גבי אלו כמפלצות דו־ממדיות המיועדות למסחר הכשפים. בלוך לא העז להעניק להן חיי נצח. הוא ציפה, בקשב מעורר עדנה, לחלחול הקפאון המטפס מתוך רגליו. לאחר ימים מספר השליך ויקי גוגנהיים את העורות הבואשים, שהחלו לעלות רימה, אל הים הקרוב.


 

ו.

אז באו הסיכומים. ויקי שקע אל תוך המוני הנתונים שאסף והחל צר את העולם שביקש להכריז על קיומו. קב לקב העלה, בעזרתם של רישומים ודיאגרמות, את כל מסתוריו של האי, אף צירף עקומות ועמודי מספרים ארוכים להוכחת כל טענותיו.

התגליות, לא רימה ויקי את עצמו, היו מעטות, נטולות חשיבות ואויביו הלא־מעטים יגלו בהן את העשוי לפירכה, אם כי ויקי היטיב לצרף לדבריו את כל סימני הכתיבה המדעית שיש בהם בלבד משום הישג לא מבוטל. אם בראשית העבודה אחזה בו בחילה (ראויה להוקרה) כי הוא מעמיד יצירה הנטענת על נתונים ריקים, הרי לאחר זמן יכול היה, ובצדק, למצוא במעשה זה עצמו את גדולתו האופיינית של איש המדע. עם זאת קבע בלבו, כי עליו לצאת אל איי המזרח הרחוקים ששם עוד שרדו גזעים נדירים וטהורים של יצורים הראויים למחקר. הוא יפתח לפני אירופה המטומטמת וגדולת הכרס את האיים הרחוקים, הוא ישיב לציביליזאציה איים שהטבע ויתר עליהם (נתקשה לעצור בצחוקו).

לאחר ימים לא רבים הניח את שתי ידיו הגדולות על עבודתו, סגר את פניו בכל כוחו וצווח. בלוך ראה דם רב־צבעים הרץ בבשרו של ויקי כמי שרואה מראות תעתועים. הוא הביט בו בימים האחרונים (לא נותר במה להביט) וראה כיצד הוא הולך ומכריז על עצמו כעל אישיות חשובה ביותר.

בלוך שלא סר ממקומו ידע כי האי נפל ושוב אין צורך לאיש במדריך־התיירים. ספרו של ויקי גוגנהיים מחלק את האי, כסרסור טוב־לב, לכל המבקש. כל מערה צוינה בשם או במספר. ממדיה ניתנו בדייקנות. השבילים צויינו במתווים גראפיים שונים שהכריזו על גובהיהם מעל פני הים. הזר שוב לא יטעה כאן לעולם. באחד הלילות דימה הזקן לראות עצמו מבותר, כמערות, בתוך נצחונו של הצעיר שפימתו רחבה וקולו נתעבה.

אמר בלוך אל עצמו, דבר לא נמצא והנה הכל בידו. אמר לצעיר שהחל מכסח את רהיטי העץ הגס, הבהירות מוליכה שולל.

האם יש לך דרך אחרת שלא לבגוד במדע?

יש לך דרך משלך ללעוג לויקי גוגנהיים.

נשב לאכול, הר בלוך.

לאחר הארוחה מיעך הצעיר את השולחן והערים את כרעיו לצד שני השרפרפים שפורקו קודם לכן. יש להעלות את המשואה ולהזעיק את ספינת המוטור הירוקה. גוגנהיים ציפה להתבהרות על מנת להדליק את הרהיטים שרוסקו לגדעי עץ. נסיונות קודמים להדלקה נכשלו וכלאום כמספר הימים הדרוש לייבוש כיסוחי העץ. לא הותירו אלא את שני דרגשי־המיטה, שהרי אין לדעת כמה ימים עוד אסורים יהיו במגדל. הגשמים לא פסקו והמערות מלאו כולן במים הגואים. ויקי שעלה באחד הימים להזין את מנורת המגדלור בדלק נוכח לדעת שצירי פעמון האזעקה נחלדו ואין להזעיק איש. הים שקרב היה מלא בצבעי אפור שונים ובצמחים מפלצתיים. משתעלה המשואה הגדולה יוטלו בה אף הדרגשים ושאר חפצים הראויים לבעירה.

ידיו של גוגנהיים היו כבדות כקרדומים, כתפיו מרובעות וראשו מונה את המכות. רוק תסס בפיו. עיניו הבהיקו כילד הממעך את צעצועיו לגלות מנגנונים נסתרים. אז, דומה שמאושר היה בלוך בקפאונן של רגליו וכי פטור הוא, כבעל המגדלור והאי, מלמחות על המעשים.

לולו, אף שחושיה טומטמו באדי הרעל שעלו מן האח המבוערת ומהעדר כל פעילות, חשה שאסונה קרב. בלוך, שלא פסק לשלוח את אצבעותיו אל תוך פרוותה, גילה את פחדה הסמוי. רעדים חטופים עיוותו את שריריה בקצב שהוא לא הכיר בה עד הנה, כמו נוגעו איבריה בהצטננות קשה והיא עושה הכל כדי לכסות עליה מפני זרים. עור ראשה שהיה רב מכדי לכסות את עצמות קודקודה נפל לצד לסתותיו והעניק לה סבר מבדח של ליצן שמסכתו גדולה מממדי פניו. היו אלה ימים שקרב אל הכלבה. עיניה גילו את כל תוכה כאותם אשנבים זעירים בדלתות אולמות המוזיאון.

היא גילתה, וגוגנהיים לא הסתיר את כוונותיו, כי סופה להישאר כאן לעצמה. יושארו לה מזונות למכביר שיאפשרו לה לחיות עד לעונת האביב ואף לקדם פניהם של תיירים. אז יבואו הכלבים. אם תמות, יבואו עופות טרופי־סופה ויקרעו, בהתכתשות נוראה, את נבלתה והמגדל ימלא בהם. העופות שוב לא יניחו לאי. גוגנהיים צריך יהיה לשוב ולעדכן מדי שנה את המחקר המעמיק. אולי, אז, יופיעו האנפיזות.

לולו, כך חשב בלוך, מסתירה את אסונה באדישות. כמה למדה לוותר. הוא סיפר לצעיר את תולדותיה של החיה, אחר נתברר לו כי סיפר תולדותיה של נלה והדבר לא הבהילו שהרי אז נתעסק שעות רבות בקיפול בגדיה השחורים שיעלו במשורה. בבקרים, משקם מתוך חלומותיו, היה מביט בפיסת הראי שאותה אשה הביטה בה וגילתה את דרך בריחתו של היופי. בלוך עקב אחר לסתותיו המתחדדות ואחר הבעת־הטמטום שהחלה מקיפה את פניו. באחד הימים גילה כי קולו בגד בו. ויקי גילה בקול זה נימתם של זקנים המלגלגים על עצמם כדי להביא שקט אל המון מחשבותיהם האחרונות.

השלטונות חייבים לך שתי רגליים שלימות, אמר גוגנהיים. הם ישלמו לך יפה.

אני יודע, הֶר ויקי גוגנהיים.

תעריף הפיצויים הוא קבוע. הבה נודה שאין לך כל אפשרות להוכיח שהיו לך רגליים יפות מאלה המתוארות בחוק. אוכל להעיד על מסירותך הבלתי־נלאית לתפקידך.

כן, הֶר ויקי גוגנהיים. תוכל להעיד על כך.

עורכי הדין ינסו להוכיח שהיתה מצדך הזנחה מכוונת…

אין זה חשוב, ויקי גוגנהיים, ביקש בלוך לשים קץ לשיחה תפלה זו שהופיעה לפתע ותפחה כאבר מוכה.

… על מנת לקצץ במענק הפיצויים. אין להאשים אותם שהרי זה תפקידם.

אינני מאשים איש.

אתה יודע כי רבים חיבלו בגופם בסוף המלחמה כדי…

באותו ערב הוסיף, אפשר ויהפכו אותך לסמל הנאמנות לשלטונות. אתה יודע כמה הם זקוקים לסמלים. ילבישו אותך במחלצות צבעוניות. זקן ללא רגליים עם הרבה אותות הצטיינות וסיפורים. עליך להודות שיש בזה משהו מעורר לחינוך בני הנעורים… יבודדו אותך כמין אתר היסטורי – יבואו לחזות בך כבאמן נדיר. רק היזהר, הר שאול בלוך, שלא תיהפך לקדוש שאז… (ויקי לא יכול היה לכלוא את געייתו) יתנפל עליך ההמון לזכות בשרידיך…

בלוך לא מיחה והפיק הנאה תמוהה מקונדסות רעת לב זו. הצעיר וודאי ציפה לגערתו של בעל הבית שהיתה מביאה בו התעוררות לא־מעטה (וכך יכול היה לחרוג מן הזמן ומן השעמום), אלא שהזקן גילה אושר לא־מבוטל בהכרה שהוא יורד מכל נכסיו. ויקי גוגנהיים לא חזר אל נושא הרגליים או אל סיברה המטומטם של לולו. לולא הבחילה שפיקקה את גרונו היה מתאנה לזקן, אף זו דרך מקובלת של שעשוע.

עכשיו שנסתיים המחקר והזמן קיבל את כל ממדיו והשקט שנתעטף בו בלוך היה עבה ועויין, עלתה בין השניים כל האיבה שנתפרטה, ופעמים אף נעלמה, בתוך מבוך הימים הקודמים גדושי הריצות. ויקי כבר למד את כל קימורי הקירות ואת דרך מסע הנמלים הזעירות שהיו מופיעות מדי פעם ונעלמות בחור שבתקרה. נתן לבו כי חישוקי הארד הסובבים את שפתי כלי הנחושת, החלו מוריקים עם מותה של נלה. האור הצהוב היכהה את עין החלל ושני החדרים היו צרים מקבר משפחתי. מלאי טבק המקטרת נתדלדל והרוחות טרם בישרו הפוגה. מי יידע, לכשתופיע הפוגה, אם יהיה הים, המוביל ליבשת, נוח למסעה של ספינת הקיטור הירוקה. המחשבה, כי עליו לשהות כאן, בכסיסית צפורניים, עד לבוא האביב, הביאתהו לידי טירוף. הסהרוריות נתנה בו את אותותיה והוא היה חדל אונים להילחם בה.

עטוף באחד מסגיני העור הצבאיים המהוהים בורח היה אל החוץ ועומד בתוך הסערה. הסלעים הגבנוניים שנזדקרו מעל לפני המים היו לבנים כעיר בקתות העומדת בשרב. נצחון מחקרו לא הובילו אל המרגוע. זעם צליפותיו של הגשם הקר והים המתאמר להוסיף ולגאות תאמו יפה את חרונו שלו. הוא נתקשה לסלוח לשלווה האמיתית או המדומה שבבלוך ולא נתנחם שהיא המאפיינת את כל המוּכּים בשיתוק. לא יכול היה לפרש את קיומה אלא כמֶחווה ראוותנית של כוח שאין הוא יכול, על אף כוחו, צעירותו ומלאי תקוותיו, להילחם בו. נחיתותו היתה ברורה ומכאיבה. הוא לא מצא תירוצים למַתְנה, או לבטל את חשיבותה.

ויקי שתה והשתכר מדי פעם. הזקן סירב להצטרף לחינגאות קצרות אלה על אף איומיו של הצעיר. הקיא, דימדם ושר לו אותם שירים עלגים שהיו עולים בשיינבורג אל הנערות הבשרניות שבחלונות המוארים. לא נמצא מי שיחסום אותו או יושיעו. לולו היתה נעורה אל הריח המשכר, שולחת חרטום אל פניו, אחר שבה אל מקומה – מתחת לשרפרף מיטתו של הזקן.

שמעתי קול, אמר ויקי.

אתה משמיע קול אחר מתפלא לשמוע קול.

נתעטף בשמיכתו וחיפש אחר חמימות שלא ימצאנה עוד לעולם. היכה באצבע ואמר, עכשיו וודאי ששמעתי –

סגר בלוך את עיניו ואמר, למה דמה הקול.

למשחק הכדורת – ללטפיהם של סוסים –

עליך לישון או להתפלל.

מיעך ויקי את שמיכתו ולא מצא בה פינה והלוא היתה זו שמיכה גדולה הראויה להיעשות אהל. הוציא ידיו כאדם שגופו נקטף ואמר, אם היו פרחים באי הייתי אוספם לזר… אמור דברים, זקן!…

התנדבנו לתפקיד זה, לאחר מספר שנים נתברר לנו שאנו נידונים בו. אינך יכול להיות אשם בכלום, אך נוכחותך היא בבחינת גזירה…

ויקי גוגנהיים צחק ואמר, יופי זקן ונתנמנם. אולי אף נרדם.

בשעות הלילה המאוחרות – האור כבר דעך, הרוח רחוקה וסובבת ללא ישע – היה שב בלוך אל נלה. זו היתה מחליפה על ידיה, כקוסם בקרקס, את כל כפפותיה של אמה. הוא מחייך בהנאה גלויה ואומר לה דברי בשרים ותוך כדי כך יודע שאין הוא אלא זקן מטורף וחולם. פוקח את עיניו ורואה עצמו מתפלל בחברה של זקנים שחורים שלא יכול היה לזהותם ואף אז ידע שלא פתח את כל עיניו.

עכשיו יכול היה הוא לערוך את סיכומיו.

מה הביאם (את התיירים) אל האי? ההרפתקאה המופלאה שיש בכל ביקור על אדמה זרה? בלוך נוטה היה להשיב על כך בשלילה, שהרי התיירים נתעכבו במערות שעה מעטה מכדי לצלול אל פליאותיהן. אף דבריו הקצרים נידמו בעיניהם לסיפורי בדים שאם כי מן הדין כי ילוו את התיירים במקומות ממין אלה ויעניקו להם, על ידי כך, את החשיבות הראויה להם, הרי שהם מיותרים ולא נועדו אלא להצדיק את המשכורת המוענקת לזקן השוטה שוודאי ממציא את בדותותיו בדרך המביאה אותו לעונג אווילי לא פחות מפרצופו המעורר גיחוך וכו'. סקירת האי החפוזה, (עד שדימה כמו כפאום לסיור זה), ואחר שעות של שיזוף, רחיצה והתפרצות אוויי הבשרים – הנה סדר יומם. קיצר בסיור־האי ועיקף אתרים הראויים לתשומת־לב, על מנת להיתאם לקוצר רוחם, ולא עבר אלא במערות הגדולות שקירותיהן פרוצים אל השמים והאור מעניק להם אשנבי זוהר חלומיים.

אנשים מיותרים, חשב. אנשים שנותרו מן המלחמה.

תחילה חשב (כלומר, צוּוה על ידי בא־כוח השלטונות) לפתוח ספר אורחים בו יתבקשו המבקרים להניח את שמותיהם ואף לציין את רשמיהם, מה שיבטיח היענות לדרישות הזרים, ישפר את השירותים ויביא לזרימה גוברת והולכת של אורחים. אחר חשב בלוך (ולסוף אף בא־כוח השלטונות לא מיחה) אין טעם להעלות את האי על מפת התיירות השגרתית, אלא יש לתת לו לחיות את חייו הפראיים. דווקא בהעדרם של גינוני־טכס, או רשומי־משרד, יחושו הבאים באותו חופש־של־התפרקות שהם תרים אחריו.

החוק מצווה על רישום, נשף בא־כוח השלטונות וכרסו הכבדה לא הניחה לא לסיים את משפטיו.

ההכנסה חשובה מן החוק, ניסח בלוך את דבריו בנימה המשכנעת באי־כוח משרדים למיניהם.

היעדרו של ספר אורחים מטופש, נפוח ומיותר, איפשר לבלוך להיכנס אט־אט אל תוך תהליך ההתעלמות מפני הבאים.

ניתן היה, כמובן, לסכם סיכומים אחרים. כל נקודת מוצא של אמירה או מחשבה מובילה היתה אל סיכום אחר. לעזאזל, סינן מבין שיניו ונתן ידיו על צדעיו. סיכומים למה? מיעך את אפו להוציא קול על מנת לברוח מנביכותו ולא עלה לו אלא להכאיב לפניו, אפו החל זב דם. ההתעסקות במטלות ובמים הוליכתהו מן הזרים אל גופו ומגופו אל נלה ומשם לא ידע להיכן נותר לו ללכת. אולי אל בית־המרפא שעליו דיבר ויקי גוגנהיים בימים האחרונים.

אז היה חוזר אל הקיץ האחרון, או אל כל קיץ אחר, מלא תיירים והתפרקות. צעירים שבהם היו יורדים אל המפרציות השקטות ומתרחצים ערומים. היה עומד ומביט בנשים המעורטלות במים וידע שאלו הם החיים. והוא, שאול בלוך, לא יכול היה להיסגר מפניהם. אף לאחר שנים, כשטיפח בתוכו את האדישות האכזרית ליפי הבשרים, ועם הישנותם של מראות אלה, שבשיגרתם שוב לא היה בהם כדי לגרותו, גם אז ידע שהתפרקות זו, שהיתה קרובה אל ההפקר כאל יפי תמונותיו של סזאן או מאנה, היא היא החיים. תחילה נתכוון לאסור את הרחצה במפרציות. לתלות שלטים המזהירים את הבאים מפני מחלה האורבת במים, על אף שיש במעשה זה משום יציאה מפורשת נגד החוק. אחר גילה בעלומים אלה עצמם את הכשרון לוותר עליהם. היו אלה קיצים לוהטים, מלאי שמש לבנה־עד־סינווּר, ושקשוק כחול של נערות. הן היו צוללות אל סרטני התהום האדומים ורגליהן ארוכות ומפושקות כאותות הנצחון הבוערים שעמדו על היבשת, בסוף המלחמה. המים צלולים במפרציות. הגופות לא איבדו את צורותיהן. משחקי האור הכניסו אותן אל החלומות. החום היה אז רב ונפלא כבחזיונות השאול. ביקש לצווח ואמר לו הבחור, זקן, אנחנו מניחים את האי לכל השדים. פשט גרונו למחות ונפקחו עיניו.

בעד מסגרת הדלת ראה את המשואה ואת צלליתו הקטנה והחופזנית של ויקי גוגנהיים, (האיש ששלף להם תעודה ממשלתית המעידה כי שליחותו חיונית ומאושרת על ידי שלטונות היבשת), השומטת אל תוכה, בכרכורים זריזים, את כל רהיטי החדר שכוסחו. ויקי, להטוטר מנוסה, קפץ אל האש כשהוא משלח לצדדין את רגליו כזנבות ואחר נבלע אל תוך הלילה. רוח לא נשבה והשמיים הגלויים היו מכוכבים ונמוכים מאוד.


 

ז.

בלוך לא שאל לשמו של בית־המרפא ואם כי זה חקוק על חזותיהם הלבנים של האחיות ועל צוארוניהם המעומלנים של האחים ועל שולי כיסיהם של הרופאים ועל דשי מעיליהם של הפרופיסורים כחותם־זיהוי לבַקָר, הרי בלוך לא שאל לשמו של בית־המרפא. לא הותיר מעיניו אלא סדקים ואל תוכם בא קצותיהן של תמונות שמן גדולות, רעשים למיניהם (לא רעש ים), פטפוטי הבל של אנשים חשובים שאיבדו את איבריהם והמדינה מעניקה להם כסאות על גלגלים ואחיות וורודות וגמישות. הרבה ישישים, בגדלים שונים, בצבעי לבן שונים. היה כאן כה הרבה אור וכה מעט הראוי להיות נגלה באור.

בגדי הפסים שהולבש בהם חסמוהו והוא היה חתום בתוך עצמו כפמוט יקר בפלנליט. החורף כאן אחר, שינן לעצמו ונתפלא שנתן לבו לכך. מתון הרבה יותר. ולולא שביקש מדי פעם לשלח חידוד אל עצמו, אומר היה, תרבותי הרבה יותר. על המרפסות הארוכות קקטוסים מחוסרי עוקצים, בשורות דקות ובסדר המשליו את עיני האנשים הפגומים.

הגשמים ירדו אי־שם מאחורי וילונות כבדים שבדיהם העמידו ג’ונגלי פרא של פרחים אימתניים או מחזות ציד שצבעוניותם היכהתה את המוות שעמד בהם והעניקה לו רכות קטיפתית. אומרים כי יורדים שלגים. בלוך, כאחרים, שלא הורשו לצאת אל החוץ, נוטים היו לקבל הכרזות אלה ללא כל פקפוק, ללא הכרת תודה.

בתוך האולמות הקטנים, שביקשו להעניק, בדאגה מטורפת, חמימות, צבעים עמוקים וידידות, התנהלו חיים ממין מיוחד שבלוך לא נתן עליהם את דעתו. פרוש לעצמו, צפה באחרים ועמד על החוקיות הבלתי נפגמת שבמחזור הפעלים והאירועים. משגילית את מועדי הארוחות, ההתנמנמויות, השינה, ביקורי האורחים ומיפגשי הבידור – גילת את כל העולם הרגוע, המשותק, הכופה־ידידות. כתשבץ נוח היה הכל מתפענח לפניך ללא סתירות, ללא מחוות תמיהה. אין להמלט מן השיגרה המהמהמת הזאת. אף לארוחות קצב וצליל משלהן. לחישה עמומה עולה מן הפיות המקומטים השואבים אל תוכם דייסות פושרות ומיני תרופות צמחיות.

בלוך, כמוכה התערבלות מטמטמת. המוליכה אותו אל מעגלים שלא הכירם מעולם, מצא שקט. נסיונות שונים של ישישים או ישישות למצוא את קרבתו של הזר נדחו בתוקפנות מפתיעה. הסלידה תפחה סביבו והוא היה קשוב לבואה ואף נוטה היה לנחש מתי יוותר לעצמו בתוך כל ההווייה הישישית הזאת.

התיאבון לא חזר אליו על אף סמים שהוערו אל תוכו. נתפלאו שאין הוא מתאווה למאכלים שהכל מצפים להם בלהיטות כה גדולה ומשהוגשו הריהם עטים עליהם כילדים גרגרנים לכל־דבר. הרופא שצוארו מעוקם היה, כמי שמבקש תמיד לשהק ואינו מצליח, הזהירו בתוצאותיה של התנהגות זו. לאחות הצעירה שהובילה את כסאו אמר, אין יודעים לבשל כאן דגים. אמרה, דגים אינם מוגשים כאן לעולם. הרים ידו כמו הצביע אל המפרציות המליאות דגים ואמר, מוזר שאין דגים מוגשים כאן לעולם. צחקה האחות הצעירה ובלוך תמה לצחוקה. אמרה לו, אתה עוד שומע את הים. בלוך לא הרים את ראשו אך הרים את עיניו לדברים אלה וזו הוסיפה, זוהי הדיאגנוזה בתיק החולה. שאל בלוך, מיהו הנסיך בבגדים הכחולים העומד בתוך הוילונות על חזיר הבר המת. האחות לא איפקה את צחוקה ואף שלחה בו מחמאה.

באחד הימים הופיעו אנשים ושאלו שאלות על נלה. מתכיפות בקוריהם וממיני השאלות רשאי היה לקבוע כי קרובים הם לנלה. ישבו והביטו בו (כך מביטים בעוף נדיר או בהפתעה) והוא לא הסגיר את האשה שידע עליה לא־הרבה אך הרבה יותר מכל שאר בני־האדם שהכירוה. הביאו לו תיבות של סוכריות וספרים שלא ידע לקרוא בהם. ביקש לגלות את מידת קירבתם לנלה בצבע עיניהם, בתנועות ידיהם. מוזר, הגה בינו לבין עצמו, שלא נשאר בנלה דבר המזכיר את האנשים האלה. ילדים שבקרוהו נגעו בידיו, או נשקו לזקנו, אף הביאו פרחים שלא ראה מעולם. לאחר זמן לא רב – והוא לא נטרד לסבר תופעה זו – הם שאלוהו שאלות אודות אשה שהוא נתקשה, על אף כל מאמציו, להיזכר בה. שוב לא היה מסוגל לספק את סקרנותם. הביט באנשים אלה, שוודאי היו אנשים טובים ומהוגנים מאוד, ודימה לראות יונים פורחות מפיהם כמעשה הקוסמים ביריד. הידק את שיניו, ביקש למחות על מהתלותיהם, אלא שאז כפות־ידיו החלו רועדות. כפפות הצמר לא עצרו את הרעד והוא הביט, לא בזעם ואף לא בפחד, בידיים ששוב אינו יכול לצווֹת עליהן.

האם הודיעו על שקיעתו של אי, שאל את האחות הצעירה.

לעולם אין לדעת אם אתה מדבר ברצינות או מתבדח.

אני רק שאלתי אם אנשי המדע…

אני יכולה להשבע כי פרפרת השוקולד היתה טעימה לך ביותר. גומות חן ננעצו בלחייה.

אם כך, לא הודיעו על שקיעתו של אי. שתק. הצעירה לא ידעה אם רווח לו. מרפקיו חיפשו את גופו ונתקעו אל בין צלעותיו ככנפי עוף המתקפלות יפה לנמנום.

באחד השבועות הבאים אמר לאחות הצעירה, עדיין לא גילית לי מיהו הנסיך בבגדים הכחולים העומד בתוך הוילונות על חזיר הבר המת.

קיפלה את השמיכה האדומה שעל רגליו ושתקה, או אמרה דברים על האביב ועל הסיכויים לנפוש בחופים.

הוא לא שאלה יותר על הנסיך הכחול שבפניו לא היה נצחון. נתקשה, משום־מה, להטיל את האשמה באמן האלמוני.

בסוף אותו אביב, או בסוף אותו קיץ (וודאי לא היה זה בתחילת החורף) בא ד“ר ויקי גוגנהיים עם ספרו והודיעוהו כי הֶר שאול בלוך מת. הגביה ד”ר ויקי גוגנהיים את כתפיו וחבש את כובעו. ירד אל המזללה. קנה נקניק מעושן לקארל השני ונקניק מפולפל לעצמו ואמר לנערת הדוכן, נמשים יפים לפניך. נגע בלחייה ולא ביקש עודף. אמרה לו, יום יפה, ד“ר ויקי גוגנהיים וזה הגביה את כובעו כאל מחמאה. קארל השני עשה את צרכיו וד”ר ויקי גוגנהיים הרהר כי ראוי לתת את דעתו על נערת הדוכן המנומשת.


המלצות קוראים
תגיות