תמיד מתגלה כי יש איזו “ריאל פוליטיק” שמתגבר יום אחד על כל הקשרים ההיסטוריים, על כל הערבויות היּדידותיות, ועל כל הבריתות הכרותות לעד, ועל הבטחות הנאמנות – וכשקם יום אחד צד א' אחד שהוא צד גדול יותר וחשוב יותר וגם קונה גדול יותר וגם חזק יותר, ותובע כתנאי לידידות החדשה להתנער ולהתפרק מצד ב' קטן אחד, שהוא גם שותף קטן (אבל מסבך גדול בצרות) – יזרק אז צד ב' הקטן הזה לים, בלי בעיות.
ולים, ממש: הים הגדול מלא היום ספינות רעועות וגדושות פליטים נימלטים שסמכו על ההבטחות ועל הבריתות ועל החוזים ועל הידידות המסורתית – וכעת אין איש רוצה בהם, ומועיל יותר ונוח יותר לכל שימותו מהר וישכחו – וכך הם גם עושים: מתים מהר בטביעה, ברעב ובצמא, ונישכחים.
על מה חושבים היום לוחמי השגת השלום בכל מחיר בוייטנאם, כשהם יושבים ורואים לפניהם את פליטי הים במאות אלפיהם, וכשהם שומעים בלי־סוף על רצח עם במיליונים, בקאמבודיה, בלאוס, ובשאר חלקי דרום־מזרח אסיה?
מה הם אומרים לעצמם כשהם יושבים ורואים את האימים האלה? האם מישהו אי־כאן אחראי במשהו לכל אלה?
גם צידקם הגדול של לוחמי השלום הגדולים, מתברר עתה, אינו אלא פשוט התועלת שלהם והנוחות שלהם. התועלת הפרטית של צד א' הגדול והנוחות הפרטית שלו, כשהוא שולח לעזאזל את צד ב' הקטן, המטריד והמיותר, וכשאומרים “תועלת” מתכוונים באמת למה שמועיל יותר, וכשאומרים “נוחות” מתכוונים באמת למה שנוח יותר. וזה הכל.
וההתחיבויות? וההסכמים? והחוזים החתומים? והידידות המסורתית? והמחוייבות המוסרית? והקשרים ההיסטוריים? לכו לטאיואן, וראו במימי האוקיינוס ההודי־סיני.
מה נישאר אפוא לעם קטן לעשות? מה יעשה צד ב' הקטן כדי שלא ייזרק לבסוף ע"י הריאל פוליטיק של צד א׳ הגדול – ואל הים?
חובתו לעשות כל מה שבכוחו ויותר משיש בכוחו שלא להגיע עד כדי צורך להישען על ידידותו של שום צד גדול, ושלא רק שזכותו היא אלא חובתו היא – לעשות הכל לשם כך. ולא להיפתות ולא להאמין ולא לסמוך בעניני שלום ומלחמה על שום הבטחות של שום צד א' גדול שבעולם.
וקודם־כל, להשתחרר ככל האפשר וככל המוקדם מן התלות בבעל־הברית, הידיד הגדול, ובמחיר קרבנות ברמת החיים, ובמחיר הצטמצמות קיצונית בכל התביעות הצרכניות להקטין, למהר ככל הניתן, את התלות בשום “ריאל־פּוליטיק” של שום מדינה גדולה, שאת ערך ידידותה ואת שווי התחייבותה, ואת תוקף זיקתה למוסר – ניתן לאסוף היום באי טאיוואן, ובספינות רעועות וטובעות בים שסביבו.
ואסור לעמים קטנים שלא לדעת כי כשמדבר הצד הגדול מפי גדולי דובריו המוסמכים על ענינים כ“שלום” אינו מתכוון באמת אלא לתרדמת הפתי המאמין; וכשמדבר הגדול ההוא על “בטחון”, אינו מתכוון אלא לבטחון האינטרסים המיידיים של עצמו; וכשהוא מדבר של “צדק” אינו מתכוון אלא לניצול הציני של תמימות הפתי הקטן שהאמין בו.
צד ב‘, הצד הקטן, ניקרא אפוא בזה להיזהר מתלות בצד א’, הצד הגדול, כדי שלא יהיה נזרק יום אחד לים, ומצפה לרחמים או לצדק.
יזהר סמילנסקי דבר 18.12.78
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.