תמיד מתגלה כי יש איזו “ריאל פוליטיק” שמתגבר יום אחד ﬠל כל הקשרים ההיסטוריים, ﬠל כל הערבויות היּדידותיות, ועל כל הבריתות הכרותות לﬠד, ועל הבטחות הנאמנות – וכשקם יום אחד צד א' אחד שהוא צד גדול יותר וחשוב יותר וגם קונה גדול יותר וגם חזק יותר, ותובﬠ כתנאי לידידות החדשה להתנער ולהתפרק מצד ב' קטן אחד, שהוא גם שותף קטן (אבל מסבך גדול בצרות) – יזרק אז צד ב' הקטן הזה לים, בלי בעיות.
ולים, ממש: הים הגדול מלא היום ספינות רﬠוﬠות וגדושות פליטים נימלטים שסמכו ﬠל ההבטחות ועל הבריתות ועל החוזים ועל הידידות המסורתית – וכﬠת אין איש רוצה בהם, ומוﬠיל יותר ונוח יותר לכל שימותו מהר וישכחו – וכך הם גם עושים: מתים מהר בטביﬠה, ברﬠב ובצמא, ונישכחים.
על מה חושבים היום לוחמי השגת השלום בכל מחיר בוייטנאם, כשהם יושבים ורואים לפניהם את פליטי הים במאות אלפיהם, וכשהם שומעים בלי־סוף על רצח ﬠם במיליונים, בקאמבודיה, בלאוס, ובשאר חלקי דרום־מזרח אסיה?
מה הם אומרים לﬠצמם כשהם יושבים ורואים את האימים האלה? האם מישהו אי־כאן אחראי במשהו לכל אלה?
גם צידקם הגדול של לוחמי השלום הגדולים, מתברר עתה, אינו אלא פשוט התוﬠלת שלהם והנוחות שלהם. התוﬠלת הפרטית של צד א' הגדול והנוחות הפרטית שלו, כשהוא שולח לﬠזאזל את צד ב' הקטן, המטריד והמיותר, וכשאומרים “תועלת” מתכוונים באמת למה שמועיל יותר, וכשאומרים “נוחות” מתכוונים באמת למה שנוח יותר. וזה הכל.
וההתחיבויות? וההסכמים? והחוזים החתומים? והידידות המסורתית? והמחוייבות המוסרית? והקשרים ההיסטוריים? לכו לטאיואן, וראו במימי האוקיינוס ההודי־סיני.
מה נישאר אפוא לﬠם קטן לﬠשות? מה יﬠשה צד ב' הקטן כדי שלא ייזרק לבסוף ﬠ"י הריאל פוליטיק של צד א׳ הגדול – ואל הים?
חובתו לﬠשות כל מה שבכוחו ויותר משיש בכוחו שלא להגיﬠ ﬠד כדי צורך להישﬠן ﬠל ידידותו של שום צד גדול, ושלא רק שזכותו היא אלא חובתו היא – לעשות הכל לשם כך. ולא להיפתות ולא להאמין ולא לסמוך בﬠניני שלום ומלחמה על שום הבטחות של שום צד א' גדול שבﬠולם.
וקודם־כל, להשתחרר ככל האפשר וככל המוקדם מן התלות בבﬠל־הברית, הידיד הגדול, ובמחיר קרבנות ברמת החיים, ובמחיר הצטמצמות קיצונית בכל התביﬠות הצרכניות להקטין, למהר ככל הניתן, את התלות בשום “ריאל־פּוליטיק” של שום מדינה גדולה, שאת ערך ידידותה ואת שווי התחייבותה, ואת תוקף זיקתה למוסר – ניתן לאסוף היום באי טאיוואן, ובספינות רﬠוﬠות וטובﬠות בים שסביבו.
ואסור לﬠמים קטנים שלא לדעת כי כשמדבר הצד הגדול מפי גדולי דובריו המוסמכים על ענינים כ“שלום” אינו מתכוון באמת אלא לתרדמת הפתי המאמין; וכשמדבר הגדול ההוא ﬠל “בטחון”, אינו מתכוון אלא לבטחון האינטרסים המיידיים של ﬠצמו; וכשהוא מדבר של “צדק” אינו מתכוון אלא לניצול הציני של תמימות הפתי הקטן שהאמין בו.
צד ב‘, הצד הקטן, ניקרא אפוא בזה להיזהר מתלות בצד א’, הצד הגדול, כדי שלא יהיה נזרק יום אחד לים, ומצפה לרחמים או לצדק.
יזהר סמילנסקי דבר 18.12.78
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.