לאחרונה התפרסם כי משרד החינוך מתכוון להקים “מינהל לחינוך ערכי”, שמטרתו "להעביר למחנכים, להורים ולתלמידים את המסר החינוכי שלפיו “החינוך לערכים קודם להרבה דברים” ושהם מתכוונים ל״התמקדות בהעברת מסרים של חינוך יהודי וציוני״.
“ערכים” ו״מסרים" בלשון רבים ובלי לפרט, ו“חינוך יהודי וציוני” בלי לפרט, הולכים לבוא “קודם להרבה דברים”, וגם “דברים” בלשון רבים בלי לפרט.
וצריך אפוא להבין כי במקום ה״הרבה דברים" חסרי הערך שעשה המשרד עד עתה יתחילו מעתה “להעביר” "ערכים ומסרים״ טובים יותר של “חינוך יהודי וציוני” טוב יותר. קשה להתווכח עם מלים גדולות וסתמיות כל כך, אבל נרמז כאן כאילו הנה הולכת להתחולל מהפכה גדולה בשדה החינוך.
על פירוש המושג “ציוני” למשל, נטוש כידוע ריב גדול, לא רק בין הפוסט־ציונים ובין העדיין־ציונים, אלא בעיקר בין מופת “הציונות” של “גוש אמונים”, למשל, ובין אלה שרואים ב“גוש אמונים” מופת אבל שלילי, הן במחשבתם והן במעשיהם, מופת לאי מוסריות ולעיוות היהדות. איך “יעבירו” אפוא את המופת “הציוני” הזה, לאלה שרואים בו דוגמא לאטימות אנושית ולנסיון פוליטי לשיבוש הסיכוי להסכם עם הפלשתינים? ומה יעשו אלה שהפירוש הימני של תכני הציונות של הימין, והימין הדתי בעיקר, מעורר בהם התנגדות נחרצת ודחייה? למי ישמעו הילדים וההורים והמורים? ל“מעבירי המסרים”, או לדוחים אותם?
או ערכי “זכויות האדם”, שעדיין לא נשכח מי היו מתנגדי החוק ושהם הם עצמם שהולכים עתה “להעביר” את ה“ערכים” וה“מסרים” שלהם, במקום ה“דברים” המיותרים, כגון זכויות המיעוטים, כגון זכויות הנשים, זכויות הזוגיות, זכויות המחשבה החופשית, וזכויות הביטוי החופשי – וצריך לשים לב לביטוי “להעביר” כפועל המתאר את הפצת הערכים – שאינו מתכוון לסבלים, כמובן, אלא לקומיסרים ולשומרי כשרות.
כי “החינוך”, המקובל על דעת מכווני החינוך הדתי על כל דרגות חרדותם, משמעו האמיתי הוא: קבלת תכנים מוחלטים שאין רשות לאדם להתווכח עליהם, קבלת מושגים גדולים מיכולת האדם להטיל בהם ספק, ובודאי לא להתנגד להם, כך, שמה שנקרא בפיהם “החינוך” משמעו פשוט, שטיפת מוח, כפייה חד צדדית של אמונות ודיעות, פסילה של ערכים שונים משלהם, סגירת המחשבה הבקורתית, צנזורה צדקנית מכאן ותעמולה שיטתית מכאן. ייתכן שחוגים אחדים סבורים כי אלה הם באמת ערכי היהדות, אבל חוגים אחרים כופרים בבלעדיות הערכים האלה, או מפרשים אותם אחרת, ולא עוד אלא שרואים בשיטות ההשפעה האלה לא חינוך, אלא החשכת דעתו של האדם, ולא יהדות אלא הפצת נבערות.
כל גישה לאדם הכופפת אותו לאיזו אידיאה מוכנה מראש, רוממה ככל שתהיה, בלי לשאול להסכמתו, בלי לתת בידיו כלים לבדיקת תקפות האידיאה ולראיית צדדיה השונים, ובלי חופש להטיל ספק – לא רק שאינה חינוך, אלא היא קץ החינוך, והיא פשוט נסיון לאילוץ רעיוני ולסתימת המחשבה החופשית. והפצה בלעדית של כמה דעות ואמונות כאילו הן כל היהדות או כל הציונות, כשאינך אלא פלג שולי שאין לו שום זכויות מיוחדות לא על היהדות ולא על הציונות, אלא, אדרבא, מחשבותיו ומעשיו כפי שהתבטאו לאחרונה מעוררים רק דחייה עמוקה. וייתכן שיעוררו גם התנגדות בקרב תלמידיהם שלהם, למרות כל טכסיסי הבידוד, וייתכן מאד שראשונות תהיינה הבנות דווקא, שמרד השיחרור שלהן כבר בפתח, ושנידוי נשיותן וההתקשחות כנגד שוויון ערכן אי אפשר שיחזיקו מעמד.
השר ואנשיו אינם דתיים קנאים, הם דתיים בינוניים, הם אינם מן המקפצים על ההרים אבל הם כאבן כבדה המונחת באמצע הדרך, מדברים ליברלית, חושבים לאומנות ועושים קרנפות.
יש ענינים שאין לציבור אלא לקבל ולחכות עד ליום השינוי. ויש ענינים שיהיו נדחים מייד, מפני שהם עקרונות יסוד, ותקצר יד “המעבירים” לעשות משהו כנגד הכרתו של מי שלא רוצה לא במסרים שלהם ולא בערכים שלהם ולא ביהדות שלהם ולא בציונות שלהם. כאן הויכוח בכל חומרתו ובכל המתח. זה כנגד זה.
מה שהשר ואנשיו קוראים לו חינוך, נראה כעריצות דוגמתית, ומה שבעיניהם הם ערכים לא בהכרח הם ערכים בעלי ערך, ויש ביניהם גם ערכים שליליים, כגון שלילת ערכי האדם וזכויותיו. אילו הובאו מחשבותיהם הלא חדשות רק כהצעה לדיון, היו בודאי נשמעות דעות שונות – אבל כשהם הולכים לגזור עלינו מינהל של מעבירי מסרים וערכים, יש מקום לדאגה. שוב, אלמלא ידענו עד כמה הבטחות המשרד אינן מדאיגות. וכרגיל, כלום שם לא משתנה. הבירוקרטיה הנצחית והבלגן המשרדי יתישו וינצחו גם את מהפכת הנבערות.
יזהר סמילנסקי, טיוטה, 1997 (בערך)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.