חברי הבית. על אף ארבעת טעמיו של חבר־הכנסת חזן, ועל אף מטרותיה של חברת־הכנסת רזיאל־נאור באמיתות החוק, חוששני שגם טעמיהם וגם נוסח דבריהם לא חידשו בוויכוח הישן הזה: הכל היה צפוי. טוב יותר שנבדוק את החוק לגופו ולתכליתו.

אם נסיר מן העיקר את כל מה שנטפל אליו בימים האחרונים, בין מה ששייך ובין שלא, לא נמצא לפנינו חידוש אחד בהצעת החוק שלפנינו, אלא בנסיון ובהזדמנות לעצב אדם עובד בן־חורין על־ידי חוק חינוך לכל בתי־הספר במדינה, לכל הילדים, לכל המורים, לכל האומה – וזוהי משמעותו המובהקת.

כי חינוך אינו תעמולה – זה נשכח לעתים בסערת הוויכוח, וערבוב תחומים רחוקים כאלה הוא לא רק בעוכרי הציבור, אלא בעיקר בנפש הילד. המורה העושה את החינוך המסור לרשותו למכשיר בידי קבוצות מבוגרים לתכסיסיהם – משחית במו־ידיו אוצר, ובסופו־של־דבר אינו משרת אפילו את צרכי ציבורו.

היש שפה משותפת בינינו בענין החינוך? המסכימים אנו, שנפש הילד אינה ענין למיקוח של נצחנות או מקור לרווחים פוליטיים או אחרים? האם מסכימים כולנו לכך, שאזרח העתיד יהא בריא יותר, בן־חורין יותר, ישר־לב, עז החלטה, רחב־לב, נכון למעשה: הנסכים לכך, שאין אנשים אומללים וחברה נפסדת מאלה שבניהם גדלו משועבדים־לדעת, רפי־רצון וחסידים מראש למי שהשעה משחקת לו?

הנסכים לכך, שלעולם אין בטחון, שמה שזרעת בלב חניכך מתוך כוונה בת־שעה – לא יקצור דווקא יריבך בשעה הבאה? אם יש בינינו הסכמה על כך – נהיה פתוחים יותר להבין את יסודות החינוך. כי מי שמאמין בפיטום דעות – אינו מאמין בחינוך. ובאותה מידה, מי שטוען לחינוך ואינו מתכוון לכך שבית־הספר יהיה המכשיר היסודי והיעיל ביותר למען קידמת החברה, למען תיקון החברה, ושדגלו המונף עליו יסמל את השאיפה המפורשת בהצעת החוק שלנו: הכשרה חלוצית וחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות – אינו יודע מה הוא סח, על־כל־פנים, לא על בית־הספר ולא על עתיד הילד הוא דן, כי אם על עצמו, על נוחיותו, ועל הדרכים לרכוש לעצמו ההשפעה.

כי החינוך הוא למען הילד, זה החי לפנינו בהווה, כפי טיבו שלו, כפי עולמו שלו. לא דרך הטלת רעיונות ואמונות ודעות מושלמות ומוחלטות, ולא על־ידי אילוף למנהגים קבועים מסויימים, אלא על־ידי השפעות על הילד כך, שיהא בכוחו להגיב כראוי על השפעות אלה גופן, ועל השפעות אחרות, מתוך עמידה על רגלי עצמו.

מי ייפה את כוחנו להגביל עתידו של הילד רק לנושא מסויים דווקא? מי ייפה את כוחנו להשריש בו דעה מוקדמת על ענינים שלא נולדו? – למה לא נניח לו, לאזרח של כעבור עשרים־שלושים שנה, להכריע מתוך שיקוליו החופשיים, בלא שיינקו דווקא מסכסוכים ותכסיסים בני רגע? למה לא לעודדו לפתח בהדרגה כוחות, שבסיועם יעמוד בבוא היום על משמעות החיים ויגיב עליהם מעשה אזרח חופשי בעמו, ולא כאנוס לעמדות שכפו עליו בקטנותו מתוך שעקמו נפשו והירגילוה רק לנעלים בנות־מידה אחת?

תפקידנו לשתף את הילד ככל אוצרות המורשה שברשותנו, ולא רק בחלק מן המורשה, הנוח לנו והטוב בעינינו.

הוא לא יודה לנו על היותנו בוררים לו במקומו. אם יש צדק בדרכנו – יפעל עליו הצדק בבוא הזמן. אל נכווץ אותו ככה, שימצא חן בעינינו ושיחייב באין מנוס ללכת בעקבותינו. בין כך ובין כך לא יועיל הדבר ולא יעלה בידינו.

בית־הספר שאני מדבר עליו הוא בית־הספר הפתוח. פתוח לכל ילד, לכל עדה ולכל מעמד. אבל פתוח גם לרוחות מחשבה, לזרמים זורמים, לחיים כפי שהם בתסיסתם ובחיוניותם. בית־ספר פתוח לשאלות ולא רק לתשובות, שחובתו לא רק לפרש ולמצות את הדין ולדעת הכל, אלא – ואין זה מעט – גם להקשיב לשאלות, לתת מקום לשאלה, לעודד חיפוש, להראות דעות שונות; כי לכל מטבע שתי פנים. לא להיחפז בהכרעות, לא לפסוק בהלכות דעות ואמונות, לא לירא גם מפני כפירה, ולא מפני מינות, לא לחשוש להודות בשאיננו יודעים, לא למהר לפרוש לפניו שולחנות ערוכים מכל וכל, שהכל כבר נמצא בהם, מפורש ומסויים וגמור ומוגמר, גם לא לחמוק מפני כך, שיש מציאות שאור וחושך משמשים בה בערבוביה. – בקצרה: לתת לו לנער, המאמין בנו וסומך עלינו בתום־לבב שלא נוליכנו שולל, – לתת לו להכיר את עצמו, את מקומו בעולם מתוך הפעלת כוחותיו, כל כוחותיו.

לכן אין לנו להיתלות בשום סיסמה אחת ואחידה. לא בשום “רק־כך” שהוא, לא אדום ולא שחור ולא כחול־לבן. לא להיות אפוטרופסים יחידים לכבשונו של עולם. אין בית־ספר חממה סגורה, ששום רוח שאינה מצויה לא תחדור אליו, ואם תחדור – תגורש מתוכו. כל הבא להפוך את העולם בתוך ביתו – רק את ביתו שלו הוא הופך. והדוגמאות ידועות.

משום כך מושם עלינו להרגיל את הילד לבדוק קליפות אם יש בהן תוך, ולדעת מהו בדיוק תוך זה, ושאין קדושה שאסור להרהר אחריה, לא אל, לא מלך ולא גיבור, לא שום אדם יחיד, לא שום מנהיג – ויהא גבוה משכמו ומעלה כמה שיהיה. יהא אזרח בן־חורין גדל לפנינו.

מותר לנער להביט למקום שנפשו מבקשת; ואסור שיהא רשאי להתבונן רק במה שהורשה. אין הוא כפרד סכוך עיניים, הרואה רק את שבעליו מניח לו לראות. זכות גדולה לו – הזכות להביט ולהפנות מבטו ולבו כרצונו. שום אורתודוכסיה בבית־הספר, שום דפוסים קבועים מראש לא אמונות ודעות. בית־הספר אל יפברק לנו טופסי אדם. לא עוד בתי־ספר של קטנות־מוחין, בתי־ספר יבשים ומיובשים, בתי־ספר של שממון. לא עוד חניכים ככלים ריקים, שכל החפץ בהם ימלא אותם במה שהוא חפץ, ובלבד שייחפז ויקדים את יריבו. אין הצימוק מחנך, ולו גם שבע תיף עטיפתו. בתי־הספר לא ייהפכו למנזרים רוחניים, כיתתיים, מיוחסים פחות או יותר, וסגורים מכל מקום לכל החשוד שאינו משל אנשי־שלומנו.

ועם זה על בית־הספר להיות בן מאוויי דורו. כל דורו. מבטא תקוות ורצונות הדור. פרי התקופה ויונק מקרקעה הממשי. לא רק שאיננו פטור מהסבר לחניכו את מה שהוא שואל, מהעיר תשומת־לבו לבעיות שלא נתן דעתו עליהן מאליו, אלא עליו גם להניח תמיד מקום לשאלות נוספות ולהרהורים נוספים ולספקות לא משוערים מראש. אין עליו לאוץ ולסלק מבוכות. אסור לו להשתיק בבית־הספר מה שהחיים צועקים בחוץ. אבל ממש כך אסור לו לכוון את הנפש הרכה שרק צעקות החוץ יגיעו אליה, אלא גם – ואולי ביתר תוקף – להפנות שימת־לב הצעיר באמצעי החינוך שבידו אל קולות חרישיים, אל קול ענות חלושה. וגם אל קול דממה דקה. בית־הספר יהא פתוח למתרחש בחיי הדור, ער וקשור ונותן דעתו על הכוחות הפועלים ועל המגמות המסתמנות לפני הדור בנפשו הוא.

ואין לדור שלנו, אם נרצה ואם נמאן, לא מגמה אחרת ולא כוח פועל אחר אלא: העם העובד. תהא דעתנו חלוקה על מעשיו ועל מידותיו, על מפלגותיו ותכסיסיו למעשה ולהלכה – לא נוכל להכחיש את עובדת היותו הכוח והאידיאה, תנועה יחידה במינה, ולא רק כאן אלא אולי יחידה בעולם.

כל תוכן אחר שננסה להציג בפני בית־הספר – ישתדף מאליו. וכי מה אפשר להביא זולתו? ברל כצנלסון אמר: “לא ביגיעתם של אחרים ולא בעמידה על גבם של אחרים ייגאל עם. ולא תרבות פלנטאטורית תקים תרבות־עם”. והדברים כוחם נתעצם היום פי־כמה, וזה יסוד מוסד. והוא מוסיף ואומר: “הזרע אשר נזרע בבילו נבט וצץ בפועל החלוצי”. והפועל החלוצי הלא הוא האדם היהודי בן־החורין, החי מיגיע־כפיו.

וכי על איזה ערך אחר אפשר להראות? מה גדול מזה, מה חיוני מזה, מה אנושי מזה, איזו תכלית של הדור ושל הדורות נעלה ממנו? מצווה ראשונה היא וחובה ראשונה: שכל אדם בישראל יעבוד בידיו שלו, הוא ובני ביתו. ההכרה שעבודת־כפים הפשוטה ביותר, המבטיחה רק מעט ותובעת הרבה, היחס הנכון, הטבעי, הישר לעבודה, לטבע, לאדם ולחברת־האדם, יסודות העזרה ההדדית, אי־ניצול אדם את אדם, דרישת הצדק, פריחת התרבות – כל אלה מסתכמים באחת: לך ועבוד!

לא עבודה היוצרת את הפרוטה, גם לא עבודה העושה לנו תקציב טוב, אלא עבודה כביטוי האנושי העמוק ביותר, כהתחדשות החיים, חיי הפרט כחיי העם כולו, בחינת הכרת החיים, בחינת חזון וסולם מוצב ארצה, עבודה בחינת אחריות, אחריות לאושר או לאבדון, לעבדות או לחירות, ליצירה או לניוון. ואין תחיה לאומית בלי עקירה מיסוד של פאראזיטיות. כי לא בפרקי לימוד בהיסטוריה או בתנ"ך או בחשבון ייבחן בית־הספר, אלא ביציאת חניכיו־בוגריו והליכתם להגשמת תורתו. עדות להצלחת בית־הספר הממלכתי: התמעטות בני הנוער מתל־אביב: הפיכת גבם לחיי תל־אביב: בחירתם החופשית במרחב גדול, שיש בו כדי השבעת תיאבון־יצירה: שנאתם הלוהטת לריקנות; רצונם העז להילחם בשלוש השממות הארורות: שממת־אדמה, שממת־עם ושממת־תרבות: להשליט רצונם מתוך עבודת יום־יום על ההיולי ולהפכו בכוח מסירות ואהבה ומאמצים מרובים לנוף־אדם חדש.

חוק זה צריך לחסל בכוח מורים מחוננים את בתי־הספר מעוטי הדם, המצויים אצלנו פה ושם, הגונחים מלבם, היראים מכל משב רוח איתנה. היראים את ההעזה והחומדים את השאננות – אלה שרק אנשי־שלומגו יושבים בהם ומחככים את רכרוכיותם זה בזה; בית־ספר שאולי הוא אך טיפת חיים קטנה אחת, אבל כזו, שהשמים משתקפים בה.

טיבה של הצעת חוק זו הוא איפוא: הפיכת כל בתי־הספר במדינה לבתי־ספר להכשרת עם עובד – ובנו תלוי הדבר ובאמונתנו, ביכלתנו לעשות. נסיונות החינוך הפנימיים של העובדים יוצאים היום למרחב העם. אולי נוח יותר לגדל משתלה צפופה; קל יותר להקיפה, לשמרה, לטפל בה; אך יבוא היום והשתילים יצטרכו לצאת אל השדה, כי רק שם, בשדה הגדול – מול חמסין ורוחות – ובצמיחה באדמה כפי שהיא, יגדילו את נופם ויעשו פרי.

יש להתגבר על פחד השתילים מן המרחב, ולצאת ולכבוש.

יזהר סמילנסקי (מפא"י), דברי הכנסת, כז, מושב שני, 22–24 יוני 1953. עמ' 1668–1669