רקע
ס. יזהר
חוק ועד הלשון לישראל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דברי־הכנסת, ישיבה רס"ט, 14.7.1953; 14.7.1953

חברי הכנסת. חוששני שאינני מן הנלהבים לחוק זה, לא בגלל הרכבו של הוועד; תפקידיו או סמכויותיו. אלא משום שאינני בטוח בעצם טיבו של מוסד זה, בעצם נחיצותו, ודווקא בשעה זו ובזמן רותח זה. ואולי את חששותי אציע מפי אחר, ממאמר שכתב בשעתו חיים נחמן ביאליק, בשם “חבלי לשון”, שהייתי מציע לכל חברי הבית לקרוא אותו שנית ולהתרענן מקריאתו. הוא מתכוון לענין זה, שבו אנו עוסקים עתה.

במאמר זה שאני רוצה להביא ממנו קטע, אומר ביאליק: “כבוד והדר לבלשנים, אבל במקום שהם שומעים קשקוש עצמות של השלד הדקדוקי והפילולוגי בלשוננו, היוצרים והאמנים רואים ומרגישים עדיין את רעידת הנוצה מתחת נשמת אפה החמה.” והוא מוסיף: “אינה דומה אומנת לאם, ואינה דומה בקיאות וידיעה גרידא לבקיאות וידיעה בצירוף חוש נאמן של לב קרוב ונשמה חיה ואוהבת”. ולהלן הוא אומר: “לשון חיה, בית היוצר שלה הם החיים וספרות של חיים”. וכשהוא מדבר על המילון המכנס, שלמעשה הוא דומה לעניין זה של אקדמיה ללשון, הוא קובע: “רשימת כתבי־יוחסין ולידה לכל ולדות הלשון לאחר לידתם” – וההטעמה היא על “לאחר לידתם” – “הם מתפקידיו של מוסד זה”, ולא משהו אחר שרמזו עליו היום. והוא שואל הלאה: מי צריך לעשות את המלאכה? – ומשיב: “דבר כזה לא ייעשה, כמובן, אלא בהשתתפות יוצרים אמנים שצופים בחושם הפנימי לחדרי חדרים של הלשון ומטפטפים חיים במה שחשוב כמת לגבי כל המומחים”. ותנאי אחד הוא קובע, שלא יהפכו את המילון ההוא, האקדמי, לבית־חרושת למלים חדשות.

ובכן, לא הייתה אצה לי הדרך להקים אקדמיה ללשון מתפתחת ומתהווה, שעודה בעצם התהליך של התפתחות והתהוות. עוד הכל בבחינה של צומח, עוד היום מתהווה, עוד האדמה המעובדת מתהווה, הלשון עדיין מתהווה והכל נמצא במצב התהוות.

אולם דבר אחד ותופעה אחת של ימינו אלה מחייבים אותי לבדוק את הדבר בדיקה חדשה. והוא, נסיונות פה־ושם לחייב את הציבור לשימוש מסויים במטבעות לשון, בתעתיק מסויים, לחייבם לתחביר, לפיסוק, לדוגמה של כך־ולא־אחרת, בכתב או בעל־פה, ברדיו, בעתונות, במבטא, בהגייה ובהטעמה. מכאן הצורך במוסד בעל סמכות שיהיה הוא הקובע ולא ההמלצות של איזה יחיד, ויהא מומחה כמה שיהיה. ביאליק מוסיף עוד במאמרו ואומר: “אין לך עוון פלילי מזה שייכנס מי־שהוא, אפילו מר בר רב אשי בסנדליו לתוך מקדש היצירה של כל האומה”.

אני כשלעצמי אינני נבהל משפה המונית, לא משפה גסה ולא משפה מחוספסת. במעיהן ספוגים עוברים בריאים ומרובי דם; וברבות הימים מי יידע אחריתם. אינני חושש גם לשפות זרות ולהשפעתן, אם רק קליטתן תהא מכוח קליטתה של השפה על־פי טבעה ועל־פי מהותה. עלי לומר, שלעתים קרובות בריא חוש העם יותר ועדיף מחכמתו של המדקדק.

לדעתי, תפקידה של האקדמיה הזאת אינו להיות יולדת, אלא רק מיילדת; עליה לעמוד על האבניים ולא להיות אבן־נגף; עליה לפסוק רק במה שהחיים מגישים לה לגבייה. בשאלות כגון “מוזיקה” או “מוסיקה”, “פיזיקה” או “פיסיקה” וכיוצא באלה, דברים שיש תומכים בהם ויש כופרים בהם, ויש המוחקים אותם מעיקרם.

על אקדמיה זאת להיות רגישה ביותר לכל מיני גוונים ובני־גוונים, ביחוד בתקופה זו של קיבוץ גלויות. כל עדה שבאה לארץ יש לה אימרות־לשון מיוחדת וגװני־הבעה אופיינים, וכן גם לוותיקים, ואי־אפשר שיהיה מישהו שיפסול אותם מחמת זרותם לאוזן. נניח את הדבר הזה לזמן שיעשה את העבודה, ולא אנו נהיה הרשות המוסמכת הקובעת מה טוב, מה עדיף, מה קיים, מה לא קיים, בין שכבר ישנו ובין שהוא בבחינת שאיפה.

חוק זה יהיה לברכה רק אם המוסד המוצע לא יחרוג מגבולותיו, לא יתפרץ אל אשר לא לו: אם יידע לעשות רק במקומו ולא במקום החיים עצמם, החיים בשאונם, בריתחתם, בהווייתם, בשפלם ובגאוותם, בכל המלוכלך והנשגב שבהם. אין לי אלא לקוות, שחששותי ביחס לזה יתבדו. אני רוצה לקוות שאם תקום אקדמיה – ואני בעד אקדמיה ובעד השם “אקדמיה” – היא לא תנסה לקצור ולערום ולאסוף הגורנה – בטרם הבשילה הקמה.


יזהר סמילנסקי (מפא"י), דברי־הכנסת, ישיבה רס"ט, 14.7.1953

המלצות קוראים
תגיות