רקע
ישעיהו אברך
עלים מפנקס הסתיו - א. החירות והחיטים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

יש רצון לשדר שורות אחדות ליבשת ההיא. לצרף מלים אחדות של הודייה לארץ המבוזה הזאת. ארץ החמדנות החמרית, ארץ הקאפיטאל הברוטאלי – ארץ שעולם־המחר מצייר אותה בעינינו כל יום כשריד המנוון ביותר של האתמול.

ארץ הנדיבות האנושית הגדולה.

ודאי: חברות־נפט בכווית וחתרנות בצ’ילה, ואספסוף רוגם כושים בדרכם לבית הספר, ורצח באישון־יום ו־ C.I.A.. כמו תמסח רב־זרועות והשרברבים האלה בוואשינגטון אבל –

ארץ עם הנרי ג’קסון.

ארץ עם סינאטור שלדמות אחת כזאת נשאנו עינינו – לשווא – הרבה ימים גם לפני שלושים שנה. בימים של שכול ומשרפה נשאנו – ולא נגלתה. לא שם ולא בשום מקום אחר בעולם. לא לנו. לא לנשרפים.

ארץ של תמונה־קבוצתית עם נשיא שבה מסובים יחד ראש הממלכה ומדינאיו וראשי המחוקקים ומסכימים בארשת של קורת־רוח לפשרה שהשיגו בינם לבין עצמם על האופן שבו ייפדו יהודים מכלאם של אחרים.

האחרים האלה.

ארץ הטראנסאקציות שכמותן לא ברא השטן; כך־וכך יהודים תמורת כך־וכך שבולת שועל. כך־וכך חיטה תמורת מעט חירות. מרכולת בזוייה מעט, אך אין לך אמצעי בזוי מדי לקנות בו חירותם של אחרים.

מזלה של חירות שגם השטן צריך חיטים.

*

תערובת של פכחון־עסקי צונן והתפעמות אנושית חמימה. פסוקים בפי פוליטיקאים הנשמעים כמובאות מתוך מגילות־חירות או מתוך כתבות החקוקות בבסיסן של אנדרטאות: “הזכות המקודשת של כל אדם לבחור לו את המקום היאה בעיניו לחיות בו”. או “זכותו של כל אדם להגדיר בעצמו היכן היא מולדתו” – בת־קול של אמריקה צעירה. מאמינה.

ארץ המשתכרת מעט בלילה ופעמים גם נופלת לתוך הנהר – אך ננערת בבוקר ומדברת את הדברים המפוכחים ביותר, הזקופים ביותר, בהגיון יבש ביותר, בלב חם.

ארץ ההפכים הגדולים, אך גם ההיפך הטוב – הוא לפי מידות היבשת שלה. רחב כפתחו של אולם. נדיב. רב־ישועה.

*

רגע אחד של ברק ההשגחה. אך בלי אשליות. דברים שמדינאי אומרם מעבר־מזה של קו השלטון – לא הם דווקא הדברים שיאמרם אם וכאשר יגיע אל העבר ההוא. אך את עולמו קנה כבר עתה. היינו־הך (כלל לא היינו־הך!) מה יאמר כשיהיה השרביט בידו. אך גם כל אשר יינצל בין־הזמנים – בזכותו יינצל. בזכות סינאטור אחד ממוצא נורבגי שנלכד בתחושת צידקו של עם תמהוני.

ודאי: עוד לא החל הדיבור וכבר בא הגמגום. המספר ששים – מיהרו להוסיף – איננו מובטח. כנראה, יותר מדי מספרים של יציאה מעבדות אחרת, קדומה יותר. גם שם ששים. אבל גם שם לא ספרו בדיוק. כמה באמת יצאו ממצרים – אנו יודעים? אבל יצאו. עובדה. אנחנו העובדה. ואפילו המישוואות המתימטיות שערך לענין זה דוד בן־גוריון לא הבהירו את הסיפרה “שישים” של היציאה ההיא בדייקנות. ובכן: אך הים נבקע. הים – והרישעות.

*

ארץ של נורבגי אחד צדיק – אך מעל לכל: של יהודים נפלאים. מבקשים שניתן להם לשפוט בעצמם מה טוב להם, אך יודעים היטב, כמו בתחושת הראדאר, מה לא טוב, מה מסוכן, לאחיהם. תחושה של ערבות יהודית שאיננה חתומה במעטפת. רק רוטטת ככספית, פעלתנית, חסרת מרגוע, רואה עצמה נושאת באחריות לגורלם של יהודים אחרים בעולם לא פחות משרואה עצמה כך מדינת היהודים. פעמים סוככה גם עליה. כעל הדר־גאונה – האנושי, האתני, האמריקני.

יהודים זקופים שבתבונה עילאית עשו את המאבק למען ישראל לחלק מן המהות של אזרחותם האמריקנית. וכך גילו מהר מאד איך חירותם באמריקה מפרנסת כוחה של ישראל ואיך שותפותם לישראל מפרנסת זקיפות קומתם כאמריקנים.

ודאי: מידת הגאווה שנתגאו בנו כל הימים: עד יום הכיפורים, היתה גדולה ומהנה יותר מנימה מוגנבת של מידת־הרחמים שנוהגים בנו לאחר אותו יום. אלא שאף מידה זו לא באה כדי לקיים חלכאים אלא כדי להציל ממלכה. להשיב גאון־עוזבנו. שלנו ושלהם.

כטבע ההיסטוריה, מוחזרים עניני היהודים – אל היהודים. מה אמרו הגויים – כבר אנו יודעים. ולא רע אמרו. מה יעשו היהודים – עדיין לא. לא היהודים העומדים לבוא ולא העומדים לקבלם.

כך או כך – שום טענה אל העומדים לצאת. בעוד נפתח פתח – שעדיין איננו יודעים שיעורו – ליציאה מן המכלאה האנושית הגדולה נפתח מקום גם לפאראדוכס: ארץ שאפשר לצאת אותה – אולי אין עוד כל כך טעם לברוח ממנה? הרהור יוצא דופן מעט. אך איננו זר כל כך לא לאופי האדם, ובוודאי לא לרוח היהודי. מדינת היהודים – האנטיפוד המושלם ביותר למרדות היהודים בברית המועצות – היא החירות הטבעית, הננשמת כאוויר. אך היא חירות – עם עול גדול. עול יום־יומי של קיום החירות שאיננו נופל בנסיבות ימינו מן העול של המאבק להשגתה. מי שנשא ימים רבים כל כך עול־בלי־חירות – וזו, כידוע, איננה דווקא במדינת היהודים, לא נדין גם אותו. לא הגענו למקומו.

עשרים אחוזים, אומרים לנו, שקלו, כנראה, וכך נשארו בווינה. נניח למרודים אלה ונשאל לא מה עושים הם בווינה, בבריסל או בלונדון. רק מה עושים אנחנו למען שמונים אחוזים שיבואו. ומה יעשו הם אתנו ביחד בבואם.

הפעם אנו חייבים תשובה לא רק ליהודים, גם לפרקליטיהם. גם למצפים לאיד.

*

הסוציאליסטים – וביחוד: המהפכנים שבהם – יודעים כידוע להסביר על דרך הדיאלקטיקה כל התפתחות, בין פנתה לכיוון ששיערו, בין הפתיעה אותם ופנתה אל הכיוון המנוגד. העובדות, כידוע, תועות לפעמים התורות – לא. מי שמצוייד בנוסחת חיים כזאת – לא יימוט לעולם. וקיומה, גם החצוף מעט, של המהפכנות הזאת בישראל, על אף המהלומות שהנחיתה עליה המציאות, היא עדות לכושר העמידה הזה.

אך כל סוציאליסט תמים – ובשל מיפגע זה גם ישר־לב מעט – אינו יכול שלא לראות במידה של צער ולקח כאחת את הפאראדוכס: מעצמה־של־אתמול, שכולה חמרנות ודיכוי וניוון ותאוות־בצע, עמלה שנים אחדות, אולי גם תוך הפסד לסוחרי־החיטים שלה, כדי להשיג חופן של חירות לשרידי עם רדוף אצל מעצמת־המחר שכל סמליה, ודגליה ונאומיה הם חירות ושוויון והומאניזם גן־עדני, ישועה ל“עם הלכה”.

תעלולי הזמן, האנשים והדגלים.

אבל זהו, כידוע, לקח לתמימים בלבד. עוד עובדה אחת שתעתה.

*

מעבר לתחום זה נראה כי המצוקה הכלכלית של ברית המועצות היא, כנראה, עמוקה וחריפה עד מאד אם יכלה, בשל עיסקת חיטים אחת עם מעצמה קאפיטאליסטית, לא רק למחול על כבודה כיצרנית סוציאליסטית אלא גם לוותר על אחד העקרונות שעליו מתקיים המישטר ההומאני הזה כששים שנה – הרישעות.


 

ב. דת הנכסים

ריגמו אותנו בכל האבנים, שיפכו עלינו כל הקיתונות – רק השיבו לנו תשובה פשוטה ומובנת לבני־תמותה" מה עושה – עשתה? – מפלגתנו, מפלגת־פועלי־ארץ־ישראל לשעבר, היא מפלגת העבודה כיום, באיזור וואדוז? מה הם הערכים הציוניים, הסוציאליסטיים, היהודיים, שמפלגתנו – האמורה להיות הסמן הימני, האידאולוגי והשלטוני, של תנועת העבודה – מחפשת בנסיכות ליכטנשטיין? או – כפי שאומרים היום – “לחלופין”: מה הענין הסוציאליסטי־הציוני שגילתה תנועתי, היא תנועתו של בר בורוכוב וברל כצנלסון, בחנויות הבושם והתמרוקים ללא־מכס בשדות התעופה בארץ? מה, אלוהי הרוחות, הוא " אילן כוח"? מהו האילן ומהו הכוח?

אין כוח פוליטי – אומרים לנו יודעי־כל־הדברים – בלי כוח כלכלי, כשם של“אגודת ישראל” נחוץ באופן חיוני בנק־של־כספים כך נחוצה באופן נואש למפלגה של פועלים חנות־של־בושם. אילן־כוח. כך, בלי דעת, צץ לו בן־לילה, בתוך נוף־המרעה של מפלגה – אילן עם כוח. כנראה, עם הרבה כוח. עם שלוחות. בשפת הפתולוגיה קוראים לכך, כמדומה, מיטאסטאזות. של כוח רקבובי, כמובן.

אי־אפשר לכלכל חיי מפלגה מן המסים בלבד – אומרים האומרים. אי־אפשר? – כלכלו אותם פחות, המסים המשולבים כבר במסי הפועלים אינם מספיקים; הקצבות הממלכה, כבר על פי החוק המיוחד, אינן מספיקות – התאימו מעט את מידות הגוף לבגדיו. אין ברירה. ייטיב לשומנו, לא־ירע לבשרו, ושמא יעלה מי על הדעת כי טוהרה של מפלגה שקול כנגד אמידותה? אולי. פעמים אתה נתפס להרהור שאם אלה “האילנות” שמהם חייבת היום תנועה לינוק את מה שנראה כ“הגמוניה” שלה – יהיה כל “הבוסתן” הזה כפרתנו. כלומר: כפרת כל החלומות הנאים שחלמנו עליה בנעורינו – ושעדיין אנו הוזים בהם בבגרותנו.

בהתיישבות המפוארה של כלל הפועלים, שהיא־היא מצודת־הכוח האמתית – לא די; במשק אדיר של כלל הפועלים, בתעשיה, בבנין ובמחצבים – לא די; שתי משענות כלכליות עצומות אלו עדיין אין בהן, כנראה, כדי לסעוד את המיבנה האידאי. נחוצה גם כלכלה של כת ומשק של סיעה. גם בבורסקאות של תנועה אידיאית לא די. נחוץ בשם. בכוח שותפות כלכלית כזאת – כמו מבקשים להסביר לנו – שלטונה של תנועת הפועלים מובטח.

דורות עמלה תנועת העבודה לקיים תורתו של בר בורוכוב ולהפוך את הפירמידה הכלכלית על פיה. לאחר מאמץ אדירים – הונפה ונהפכה. עתה מבקשים, כנראה, להפוך את ההפוך. איננו יודעים מה בדיוק עושה ברגע זה הפירמידה – אבל בר בורוכוב, נוחו עדן, בוודאי אחוז אי־נוחות מסויימת באזור שלוות־העולמים שלו.

איננו בקיאים בעניני משק. אבל למראה התרשים הגניאולוגי של אחת החברות הואדוזיות שנתפרסמה באחרונה בעתון והמגלה לנו נוף של אילנות־וכוח מפלגתיים שלא ידענו עליו כלל – אתה מתחיל להרהר כי אולי תיטיב גם לאויר של מפלגתי איזו הזלפה מכובדה מערוגות הבושם.

ואילו על “דת הנכסים” הזאת של תנועת העבודה, הדוחקת יותר ויותר את המעט שנותר מדת העבודה – עוד תהיה לנו הזדמנות לייחד את הדיבור.


 

ג. שחק־מאזניים

איננו בטוחים אם הדרך הטובה ביותר להבליט את מידת חירות הדיבור הקיימת בישראל היא לשלוח את ד"ר ישראל שחק להרצות בכינוס מחבלים בהולאנד. איננו בטוחים אם זו הדרך הטובה ביותר, אם זה הפורום הטוב ביותר להציג בו את הדימוקרטיה הישראלית ואם הולאנד היא הארץ היאה ביותר לתצוגה כזאת.

אבל הברירה איננה בידינו והיא בידיו של אותו כימאי־אורגאני מהר הצופים ייתכן כי גם זו דרך. ככלות הכל, המיבחן למערכת־העצבים של הדימוקרטיה איננו ביכולת להאזין לשפויים אלא בסגולה לשאת את המשובשים. אין אתה מעמיד את נחיריה של הדימוקרטיה למיבחן אם אתה מצווה עליהם לנשום כל הזמן בושמו של הגיון. אבל אתה בוחן אותם בחינה־של־ממש אם אתה פותח אותם מול דברים היוצאים מן הביבים של זרם התודעה האנושי. על טעמם וריחם. עמדו באלה – עמדו במיבחן.

לכן כל עוד מדבר ד"ר שחק דברים המעידים על תעתועי־דעתו שלו יותר משהם מעידים על מישטר העינויים והנגישה בישראל – אין שום סיבה לעכב בידו. זכותו של אדם לטירוף הדעת איננה קטנה מזכותו ליישובה, ואף היא מזכויותיו של הברוא בצלם שאין לקפחה. יתר על כן: אם מאזיניו, האקדמאיים־המתקדמים בכל מקום שהוא בעולם, אינם מסוגלים להבחין בין שכל לשבושו – ספק אם ראוי לבזבז עליהם הסברה של הגיון ושל שפיות הדעת.

כך או כך – על החזיון הזה ששמו ד"ר שחק אפשר לגחך, אפשר להצטער, אפשר לנוד־ראש, אך בשום פנים אין להגיע בו למידה כזו של רצינות וחרדות שיחייבו אזעקת החוק או שומריו. שחקים אלה ודומיהם הם כלבי־החוצות של הדימוקרטיה וההבדל בינה לבין משטרים אחרים הוא דיוק כאן: ביכולת לעמוד מולם בשפיות ובקור־רוח בלי לפתוח לפניהם בעזרת שומרי החוק לא את שערי־הכלא ולא את שערי ההסגר לחולי־נפש. אל האחרון הם עשויים להגיע בכוח עצמם – על פי צו הרפואה ולא על פי צו המשטר.

אילו הלכנו בשיטתה של הנזירה רחל ביצירת־המופת של היינריך בֶּל, שהיתה מגלה על דרך הבדיקה המעבדתית־צורנית את אופיו של אדם לפי ההפרשה – יכולנו אולי ללמוד משהו על אופין של שכבות מסויימות בחברה הישראלית על פי ההפרשה הכימית־אורגאנית הקרוייה ישראל שחק. אך אין לנו לא ההכשרה היאה ולא הכלים היאים ולא נותר לנו אלא לראותו כגילוי חד־פעמי של הגֶניוס האקדמאי בישראל. נוגה – וכבה. נקווה.

לכן, כל עוד אין ד"ר שחק מגלה באמסטרדאם כמה מטוסי ריסוס יש לנו בהרצליה וכל עוד אין הוא מרצה בירושלים על האוטואמנציפציה של פינסקר – ידבר במיטב הגיונו ויפיץ מעיינות הכימיה האורגאנית שלו חוצה. יפיץ – יתקיים באופן מכובד ככל אזרח בארץ הזאת השומעת־הכל וייהנה לא מן הספק שמא דעתו בלועה מעט עליו אלא מן הוודאות שאמנם כך הוא.

1 בנובמבר 1974


המלצות קוראים
תגיות