רקע
ישעיהו אברך
עם שבלול במיצר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

מטוסים לא חדלו לזמזם וסילונים לא חדלו לִסלוֹן וכדורים פורחים כיסו את עין פלורידה עד עין שמים. תכונה אל המאדים? – לא. מהומה של פרסומת. זנבות המטוסים פולטים אדים וחורזים חרוזים בשמים. לא את לונגפֶלוֹ. לא את רוברט פרוסט. תפריט. כן. תפריט בחרוזים. שירת היאַ־ואַתה של המטבח הפלורידיאני. פיוט עם עשן־כּירִים. התנ"ך, להבדיל כמה הבדלות, לא ניתן בקליגרפיה שמימית מסולסלת כל־כך כפי שצויר בשמי פלורידה קרנבל מאוּיד של מאכלים המוגשים במזללות מיאמי. לעולם אין אתה יכול לדעת מה עשוי להחזירך אל תודעה יהודית בשעה שאתה עומד על עברי פי טמיעה. אך כאשר אתה רואה את צי־האויר של המרכולת האמריקנית חורת באותיות של אֵד, אות אחר אות, בהפסקות קצובות, “חמין־נוסח־ליטא” בשמים הזרים האלה – אתה יודע בוַדאוּת: נצח יהודים לא ישקר. מי שטוען כי הרוָחה והחירות האנושית סופן שיעבירו יהודים על דעתם – לא ראה מה שחקוק בשמי מיאמי ביום קיט. יהדות אינה נעלמת ואינה עוברת מן העולם מניה־וביה. יוצאת מן הלב – נכנסת למוח; יוצאת מן המוח – נכנסת לבני־המעים. מסקנה לאורח: עמך יושב בתוך פלורידה ואתה בתוך עמך.

מארחנו, היועץ היהודי לתעשית־המזון, עקב בדריכות של נַוָט אחרי יצירתו של אחד המטוסים ופסק נמרצות: הערב – שום דבר ממולא עם יהדות.


 

ב

במסעדת מאכלי־ים לחוף האוקינוס שבמיצר פלורידה לא עמד שום ריח יהודי ושום ריח לא יהודי, רק ריחו של משהו נייטרלי מאוד: קשׂקשׂים.

בספר מהודר, עטור אותיות מוזהבות כספר־תפילות עתיק־יומין, כל כתבי בית־המִבשל של ארצות־הברית, מוצעות לאכילה לא פחות מארבעים בריות של שני האוקינוסים, האטלנטי והפאציפי, ביחד עם יצורי־ים אחרים השורצים בנהרות הקטנים של ארצות־הברית, כגון המיסורי והמיסיסיפי, ובאגמיה. היועץ ליִצוּר מזונות רק העיף מבט בספר־התפילות, מילמל משהו למלצר בשפת אוכלי־ים מנוסים והתחיל פורש לפני אורחו השקפת־עולמו הקולינארית:

מאכלי יהודים אינני אוהב – שהם כבדים כגלות. גלות עיכלה יהודים? – כך אני מעכל אותם. מנה אחת של חמין וכל בני־מעיך נעשים גיא־חזון להתקוממות היהודים וסבלותיהם הים ומעל לכל: לצריבה שנצרבו ארבעים שנה במדבר. מעמס היסטורי קשה מדי על קיבתו של יהודי ממוצע באמריקה. מאכלי נוצרים אינני אוהב – ראשית, משום שאין אדם מכניס אויב לתוך האצטומכה שלו; שנית, משום שגם מסע־צלב בתוך המעיים איננו מן הדברים שקל לעכלם. לכן: שבלולים. השבלול הוא בריה נייטרלית. הוא אותך איננו מפתה לאכילה ואתה אותו אוכל בלי יצרים. הוא מחליק בתוכך כמגלש סקי בהרי הֶמפּשייר ואינו מעמיד בדרך שום בעיות. עצם העובדה כי השבלול הוא יצור דו־מיני, זכרוּת ונקבוּת בגוף אחד, מוכיחה עד כמה הוא בן־האָפנה של ימינו: גמיש, חסר־גוון ונהנה מכל העולמות גם יחד.

לכן, ידידי מארץ־הקודש, הערב – שבלולים. כפי ששמעת, אם אתה אוכל שבלול – לא רק שאתה מוסיף פרוטאינים. אתה אוכל השקפת עולם. האם אצלכם בישראל אוכלים, לפעמים, השקפת־עולם?

עמדנו משתאים מול הכשרה הוּמַניסטית רחבת־אופק למקצוע כה מוגבל כמו עשיית־מזונות. אם כך מדברים עושי־המזונות בקצה הדרום־אמריקני, איך מדברים שם ההוּמַניסטים?


 

ג

לא הספקנו להרהר בסוגיה צדדית זאת ועל שולחננו עלו שני תריסרים שבלולים אפרפרים־חיורים בתוך צדף שקוף מעט. לצד קערת השבלולים מגישים גם מין קלחת של מים חמים לטבול בהם את השבלולים קודם האכילה בשביל שייכנסו לקיבה בטהרה. מה חטא חטאו השבלולים שקודם טריפתם דנים אותם ברותחין – איננו יודעים. אך ראה ראינו כי דרכו של השבלול להתכנס בתוך עצמו קודם הטבילה ולהתרפק על דפנות הצדף כמבקש על נפשו. הלכנו בעקבות מארחנו: טבלנו צדף אחד עד שנעשו המים אפרפרים כעין הבורית. שלפנו אותו מן הקלחת וכבר עמדנו לתקוע שינינו בפרוטיאין המיטלטל, זיקף הפרוטיאין לעומתנו שתי קרנים קטנות ונעץ בנו שתי עינים – ספק בוכיות מאימת גזר־הדין, ספק מעורפלות ממי־הבורית שבהם נטבלו, – והיה נדמה לנו כאילו נתיתם זה עתה משני הוריו גם יחד. איננו יודעים אם נתתם פעם דעתכם על מבע־עיניו של דג. בנוהג שבדגים – מבטם קפוא ועינם כעין־הזכוכית. עינו של דג לעולם היא פקוחה, ואפילו כמחצית הדג כבר בתוך בני־מעיך עדיין הוא מביט בך הבטה של שויון־נפש סטוֹאי, כאילו בקש לומר כי בטריפה זו שאתה טורף אותו עדיין לא נגמר חשבונו של עולם בין דג לאדם ואין זה דברם האחרון של הדגים. מה שאין כן עינו של שבלול התלויה לו ככדורת בקצה הקרן. כאילו נקשרה בה טיפה של דמע. הוא מהרהר בחיי־שעה ואינו מהרהר בחיי־עולם. מעולם לא נזדמן לנו לדבּר אל שבלולים ולא נזדמן להם לדבּר אלינו, אך הפעם, נדמה לנו, שמענו בפירוש תחינתו של שבלול במצָרים האטלנטיים: אַל תאכל אותי. מדוע דיבר אל האורחים ולא דיבר אל המארחים – איננו יודעים. אולי ראה כי הם מוחלטים באכילה ואנחנו מהססים; אולי הבחין כי אנחנו יהודים מישראל המרחמים על כל הבריות, גם על שבלולים, ואילו הם יהודים מארצות־הברית שמרחמים רק על יהודים מישראל; מכל־מקום, משנעץ בנו שתי עיניו הטרוטות מדמעה – נתרעדה היד, הצדף נשמט ממנה, ראינו איך רסיסי הצדף עצמם מרוצצים גולגולתה הרופסת כלשהו של בריית־ים ענוגה זו. כך נפל שבלולון אציל ויפה־נפש קרבן של הגנת־עצמו. בעצם תפילתו נפל שדוּד.

בן־צדפים זה ראוי שיציבו לו אנדרטה בשפך המיסיסיפי, שבמותו ציוה את החיים לעשרים ושלושה שבלולים בני־מינו. שמענו תפילתו וראינו גורלו – מיד קראנו למלצר וביקשנו ליטול מלפנינו את קערת השבלולים ולהטילם אל הנהר. אין לך דבר מהוגן שמלצר, בכל מקום בעולם, לא יהיה מוכן לעשות חלף דמי־שתיה. ואף שנעץ בנו עינים של תמהון – ליכסן מבט אחד אל המטבע ומבט אחד אל עדת השבלולים והעיפם אל המים. שיירת החירות נישאה על־פני מצָרי פלורידה הרחק מן הדרום.


 

ד

היועץ לתעשית־מזון ורעייתו היו שקועים בשבלולים שלהם ולא נתנו דעתם על האורח. אפילו פרופסורים בארצות־הברית כיון שנשתקעו במלאכת התזונה שוב אין לנגד עיניהם אלא מה שיש לנגד עיניהם ממש. מדע זה של תעשית־מזון איננו יודעים בדיוק מה טיבו, אך אין זאת כי קודם לו אימון טוב וממושך בתזונה עצמה. מבחינה זאת ראוי היה מארחנו שייפתחו לפניו שערי המדע מאליהם. כעל־גבי סרט־נע נשלף השבלול מבית־הטבילה והועף אל בית הבליעה: זה נטבל וזה נבלע, זה נשלף וזה נטרף – כהרף־עין היו כל השבלולים כלא היו. ערימת צדפים מפוצחים נערמו בקלחת, כל השבלולים כבר תמו לבלוע, אך ידיו של הפרופסור כאילו נעו בכוח האינרציה בתנועות קצובות של טבילה ובליעה, בליעה וטבילה – בלי שבלולים. זה פירושה האמיתי של תעשית־מזון, שכיון שהנעתָ מכונת־האכילה שוב אין אתה יכול לעצרה. כבר אמר מי שאמר כי ישראל הם רחמנים בני־רחמנים. אך מי שאמר כך לא היה בליל־חורף אחד בפלורידה. זה היה ליל ברתולומיאוס של גזע השבלולים, ערוך בידי פרופסור יהודי בהשתתפות פעילה של רעייתו.

כאשר יצאנו מבית־המטבחיִם הימי ועמדנו על מעקה הגשר הנטוי מן המיצר אל האוקינוס, יכולנו להבחין בחרמש־של־ירח התלוי כקשת על־פני המפרץ ונותן ברק של חרבות ממורטות למפלי־המים הגולשים מן המפרץ אל הים. הדגים שנגרפו עם מורד־המים נראו יפה כשהם מזדקפים ומשתהים קצת, קדים קידה קטנה, טובלים טבילה קלה באלומת האור שירח נדיב יצר לשעה קלה ויוצאים בצהלה של חירות אל מרחבי האוקינוס.


 

ה

בשער הצפוני של האוקינוס, בפורטלנד של מאיין, רתמו מארחינו כלי־שיט ימיים אל כלי־רכב יבשתי באכספדיציה היהודית הגדולה ביותר של דיג־חובבים שראינו מימינו. מאז קידשו דייגי היהודים את הכנרת, לא ראינו יהודים עובדים כל־כך את הדגה, כפי שראינו אותם באלפיהם בסוף־שבוע אחד באגמי מדינת מאיין.

אין אמריקאים יודעים חצי־מלאכה מהי. דיג פירושו לא רק חכה ופיתיון. דיג זה עולם מלא. זה לבוש של דייגים, זה סרבל ומגפים וכובע מחודד כעין הסנפיר וסירת־דייגים ואבזרי שולחן וסעודה מותאמים לדייג ואיפור של גבירות העומד בערפל האגמים, ועמם – ספר־הדייג, מעין שולחן־ערוך של הדיוג המונה מיני דגים ודרך שלייתם, המנטליות האישית של כל דג, הפתיונים האהובים עליו ו“איך עליך לגשת אליו”. אַל תצא לדיִג אם אין לך תודעה דגית ואם אתה חושב על קדל־חזיר – זה המבוא לספרו של תיאודור גורדון “הדיִג המושלם” שהוא עתה השני בתפוצה במדינת מאיין. הראשון הוא עדיין “אכסודוס” שהגיע אל הצפון מאוחר קצת, אך כבש בסערתו גם את ניו־אנגלנד קרת־המזג.

רעייתו של המארח שקעה לחילופין בין תיאודור גורדון ובין ליאון יוריס, ולא קל היה להבחין מי כובש את דמיונה יותר. לאחר קריאה סימולטנית ולסירוגין בתולדות ישראל נוסח־יוריס ובתורת הדיג – נוסח־גורדון – סיכמה באנחה: יש גבול לכמות־של־גבורה שאדם יכול לעכל בבת־אחת. הניחה קריאת יוּריס וטבלה חכתה באגם, מעט גבורה, מעט דיג. הכל במידה. רק לא להגזים.

יצאנו מן הסירה אל חוילה קטנה בעברו האחר של החוף – מעון־הדייג של מארחנו המומחה להפקת מזונות. שלל הדגים לא היה מבוטל. בתוכם עלה בחכתו של המארח סרטן אפור־ירקרק שהוטבל והפך אדום כעין הארגמן – פאר הדגה של ארץ מאיין. שמנו אותו על השולחן – דומם אדום של סוטין. לא ארכו הרגעים והמארח פיצח כפותיו של הזוחל הימי, שלף מתוכו את בשר־המאכל הלבן ופירק אחד־אחד את גרמיו הרכרוכיים. חסל סדר סוטין.


 

ו

הכלבלב שלנו נפטר הלילה – האם יש אֵילו סידורים אצלכם המאפשרים לנטוע כמה עצים על שם חיה נלבבת שזכרה יקר מאוד לבעליה? כנראה, בלע איזה דג מסומם או סרטן מורעל. בסביבת האגמים האלה שורץ הכל. הרבה היססתי אם לקחת אותו להרפתקה הזאת, אך איך אתה יכול להשאיר יצור כזה לבד־לבדו יומים תמימים? האמן לי, זה לא היה כלב סתם. כל התנהגותו עם בני־מינו – ועם בנות־מינו – היה בה משהו שלא מן העולם הזה. עד היום אינני יודעת על מה בעצם היה מתקיים. העמידו לפניו קופסה של מזון מרוכז – אתה יודע: בשר־עגלים טחון עם מעט קמח־עצמות בפנים – היה טועם כזית, מקנח שפתיו מין קינוח־של־שובע, מקפל רגליו הקדמיות באיזו תנוחה ספינכסית ומשתקע בהרהורים. רק לפני ימים אחדים קנינו לו אפודת־סתיו קלה – אתה יודע: לא פּרוָה. זה לא בריא. הכלב התחיל להזיע, מצטנן ושום אנטיביוטיקה אינה עוזרת – אבל מעין אפודה חצי־חרפית, בגוון אפור־חום, כצבע עיניו. לא. זה לא היה כלב עם נשמה אמריקנית. כל חייו בילה על הגות. כאילו התעקש לדעת סוד החיים הכלביים שלו. כאשר בנינו את ביתנו בשכונה החדשה, ביקשתי את האדריכל להקים לו קיטון מיוחד עם סידורי נוחות. בתוך רשת האח התקנו רמקול שהיה משמיע צלילים של מוסיקה מרגיעה. נדלק האח – נדלקה המנגינה עמו והיתה איזו אוירה רגועה, מתאימה לאָפיה של הבריה האינטרוברטית הזאת. אבל רק הנחנו אותו לבדו היה חומק מן האח המבוער אל פינה דחוקה במוסך – לא חום. לא צליל. רק כמה כלי נהגים ואבזרי־דיג וביניהם היה מתנמנם, מתנמנם עד שנרדם. לא פעם אמרתי לבעלי: כלבלב כזה צריך היה להיוָלד – אתה יודע היכן צריך היה להיוָלד? – בישראל. שם היה מקומו. שם יודעים להסתפק במועט.

שמענו הספד נוגע עד לב על גורלה של חית־בית נאמנה במאיין. לא רצינו להגדיל צער השכולה ולומר שכלבלבים צדיקים־יסוד־עולם כאלה כבר אינם נפוצים גם בארצנו. הפטרנו אנחה ופנינו לארוז חפצים.


 

ז

כבר הונעו מדחפי המטוס, אך המארח עדיין החזיק ידנו בוידוי קטן של פרידה: אנחנו מקולקלים עד לשד עצמותינו. אין גבול לתפנוקינו. לא אעלים כי העובדה שהמוסך שלנו הוא עדיין היחיד בשכונה שאיננו נפתח ממרחק באופן אלקטרוני פוצעת את גאוָתי האישית כמה פעמים ביום. מערכת־מושגים משונה? – נכון. אַל תדון את חברך. תיענש בכל עונש שבעולם – רק לא בעודף־רוָחה. אתה יכול לפתח חסינות נגד כל דבר שבעולם – רק לא נגד אמידות. אני מקווה שעוד תיוָכחוּ בזאת גם בארצכם. אבל אמידות יהודית בימינו איננה רק גדוּלה – היא נקמה. בין כל הדברים שהעולם המרושע חייב לי ולך – הוא חייב לנו גם קצת רוָחה חמרית. אולי לאו דוקא לי. אבל – אתה יודע – חשבון בין עמים אינו מתנהל באופן אישי. כולנו, בעצם, עושים נקמה בגויים. אתם שם – על־פי דרככם, אנחנו כאן – על־פי דרכנו.

זכוֹר אותנו לטוב. עוד תמצא ש – אולי מלבדכם – אין יהודים טובים מאתנו בכל העולם כולו.

לחצנו ידו בהסכמה.

פּוֹרטלאנד, מאיין, 1963


המלצות קוראים
תגיות