רקע
ישעיהו אברך
דפים קאריביים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ו 1976

את הים הגדול, הוא הים התיכון, למדנו מן ההיסטוריה. את הים הקאריבי – מן הגיאוגרפיה. שֵם בשמות הימים והמצרים המבתרים את כדור־הארץ הרחק, הרחק מכאן. על קבוצת האיים של הודו המערבית שמענו מסיפורי הפיראטים. כאשר כדור־הארץ היה עדיין כדור ומרחק היה מרחק וים – ים, נשמעו כל השמות האלה אֶכּסוטיים מאוד, נושאי הד מרחקים ואגדות של ג’ק לונדון. כאשר העולם נעשה גרוגרת – האוקינוסים כאילו זורמים בשפת המדרכה, הרי־הגעש כמו מבעבעים מתחת למִדרך הרגל, מדבריות רחוקים מצליפים על פניך בחול לוהט והררי־הקרח של הצפון כמו נטועים בחצרך ונותנים בך צמרמורת של צינת־קוטב. כי מהו מרחק בין יבשות לעומת מעופים בין מאדים לנוגה ומהי ספינה השטה תשעה־עשר קשר לשעה לעומת אחד גאגארין המלפף את כדור־הארץ כולו בשעה אחת, תולה מצלמתו על בלימה וצונח מראיון חטוף עם שוכן־ערבות לסיים ביצה שלוקה של ארוחת־בוקר. חסל סדר מרחק. חסל סדר זמן. סע אל המאדים כשבידך מד־רגע.

ובתוך הים הקאריבי הזה, הקיים עדיין בתודעת כולנו כמושג גיאוגרפי, שט דגל ישראלי עם שבעה כוכבים ועושה היסטוריה. מצריח הגשר של אניה ישראלית המהלכת בין נמלי ארצות־הברית והאיים הקאריביים אתה רואה לא רק צוקיו של האי מרטיניק ופסגותיה של גראנאדה אלא גם את ארצך בפסגות. גם אם אין אתה רוצה להיות ישראלי – תמיד ישראלי, גם בקאריבים הרחוקים – אי אתה יכול. לקרוא כי צי ישראל יש לו כך וכך טונות־תפוסה ולהשתעמם – פירושו להיות קהה לסטטיסטיקה של ספינות־סוחר. אך לקרוא בשויון־נפש כי צי ישראל בת הארבע־עשרה הוא בין עשרת ציי־הסוחר העיקריים בעולם, פירושו להיות אטום לחתירתם של משוטי ההיסטוריה היהודית. מסתבר כי ישראל־שעל־הים איננה מביישת כלל את ישראל־שעל־היבשה. להיפך: על־פני הים היא מתנחשלת פחות. מעולם לא ראיתי ישראל שלוה יותר, רגועה יותר, נושאת הדר־מלכות יותר ממראה ספינת “ירושלים” החותרת בים הקאריבי. ישראל כאשר חלמוה חולמים.


 

ב

מזוית־ראִיה של שתים־עשרה מעלות מעל לקו־המשוה נראה הירח לא כמגל זקוף ומאונך, אלא שכוב ונוטה על צדו. ירח רגוע במקצת, רך יותר ונינוח יותר. על ירח כזה קל יותר לחנות, לפרוש מפה ולסעוד את הלב בחניה קצרה בין כוכב לכוכב. אם נוזמן פעם לבלות לילה על הירח, נסע אליו רק בתחילת החודש ולא משום מקום אחר אלא ממרכז האיים של הודו המערבית, מאיי הבתולה או מגראנאדה. כאן החרמש אינו חרמש כלל ואינו זקוף לעומתך כחרב ממורטה. בקאריבים הירח תלוי כערסל. מיטת־נוח. הטל עצמך לתוכה ופזם לך שיר־ערש. אם ישראלי אתה – ממילא לא תירדם כי יטרידו אותך גם שם המדענים במצרים, הבצורת, “נשק בלתי־קונבנציונלי” ופני חברתנו השסועים. השקף, איפה, על ארובה של אניה ישראלית החותרת שם למטה והיא קו ברור של בוהק.

באווירה כללית של פיחות והמעטה צפה לך המדינה כעולה ומוסיפה. אינני יודע מה נותן צי־הסוחר הישראלי לאוצר, אך ראיתי בעליל מה הוא נותן ליהודים. זה איננו צי־מרכולת. היהודים והיהודיות שהמלחמה והרדיפות וחרב־צוררים הטילו אותם אל האי ההולנדי שבאיי הודו המערבית לא שאלו כלל למאזן האניה, להכנסותיה וליציאותיה. הם לבשו בגדי־חג ומיהרו לסגור את חנויותיהם ועלו על אניית ישראל לנשום אותה. לגבי דידם אין זו אניית־סוחר. זוהי בשורה. למעלה מעשר פעמים נאלץ הכָּרוֹז להזהיר את האורחים כי הספינה עומדת להפליג וכי עליהם למהר לרדת. הם דבקו בכל ציור ישראלי, בכל אות עברית, בכל סמל וירדו בכבש הספינה רק לאחר גערה. יהודים מערב־אירופיים הם רציונליסטים מטבעם. הם אינם בוכים. אך יכולת לראות בעליל איך הם נושאים עמם, בשובם בלילה לביתם, איזו דמעה קיבוצית גדולה של שמחה וכיסופים. הלילה עגן העם היהודי החפשי בקיראסו. הלילה, לשעה קלה, עגנה כאן עצמאות ישראל במוחשיות שאין למעלה ממנה. לפנות בוקר היא מפליגה וכאילו האי קיראסו עצמו הרים עוגן והפליג מחדש אל בדידותו הקאריבית ועמו הפליגו יהודיו, גלמודיו.


 

ג

זהו אי של חברת “של”. זהו אי שבו אתה יכול להמחיש לעצמך פרקים בהיסטוריה של הקפיטל הגדול. כוחה הכלכלי של קיראסו מכוח הנפט הזורם בעורקי וֶנצוּאֶלה הקרובה והמזוקק בקיראסו. מעל פסגת האי מתנשאות ארובותיהם של בתי־הזיקוק הגדולים בעולם, התנשאות של וַדאוּת, של שליטה. עשרת אלפים פועלים עובדים בבתי־הזיקוק האלה והם לב־הכלכלה של העיר ויליאמסטד כולה. הנה הקפיטל בתנופתו הגדולה, בגריפה האדירה של רוָחים וגם – בנדיבותו וברוחב ליבו. משכנות־פועלים מרוּוחים בתי־חולים, בתי־הבראה ובתי־אבות נושאים עליהם כולם חותם נדיבותה של חברת “של” וחותם שלטונה, וכמוהם בית־ספר משוכלל עם כיכרות־משחק לילדים ובריכות שחיה. חינוך עם ריח של נפט.

עמדנו בשפת המפרץ סנט־אננה המבתר את האי לרוחבו. המחסום שלפני הגשר ירד וגשר הפנטון התחיל נע על צירו במלכותיות גאה ופתח את המפרץ לאניות. בזו אחר זו עברו מיכליות־נפט, יונקות מפי הצינור בחופי קאראקאס, המרוחקת מכאן כשלושים מילין בלבד, ופולטות את הנפט אל הלוע הגדול של בתי־הזיקוק בתחתית ההר, וחוזרות על עקבותיהן לקאראקאס, לחזור ולינוק, לחזור ולפלוט במעגל שדומה כי אינו נסגר עולמית. כתמי־נפט גדולים התפשטו על־פני המים וריח חריף של עטרן כמו מרט רקמות הנחיריִם ומילא חללה של ויליאמסטד כולה. אל־אלוהי־הנפט לכל בשר.

סירות המנוע, המעבירות נוסעים לרוחב הנהר בשעה שהגשר קד קידתו לנפט, חזרו למעגן. הגשר הגדול שב ונמתח מחדש כלונה־פארק מואר. המחסום הורם ומכוניות הדורות של תיירים ושל אמידי־המקום התחילו נוהרות אל הקאזינו הבין־קונטיננטלי שבקצה החוף. על מעקות הגשר משני עבריו נאספו לרוח הלילה הצונן זוגות־זוגות של ילידים, מהם יחפים וערומים למחצה מהם לבושי בלואים כשכל אחד מהם מחזיק טרנזיסטור חדיש וקולני, מאזין לשידורי הג’ז וחש בכל משמעותה, כיבושיה וניגודיה הקטביים של המאה העשרים: יחפות עם טרנזיסטור.

במעגן הפנימי של המפרץ נערכו למנוחת־לילה ספינות־מפרש רעועות, כסיעה של עטלפי־לילה. זהו שוק־הירקות השט של קיראסו. אשכולות־אשכולות נתלו הבננות מן הקרסים הגדולים. עששית־נפט קטנה הטילה ספק אורות ספק צללים לתוך בטנה הנפולה של ספינת־המרכולת הזו. בתוך הספינה מוטלים אב, אם וערימת ילדים. חרטום של בננה התלויה מן הקרס נתקע בפיו של פעוט והוא מוצץ את קליפתו מתוך שינה בתאווה אדירה של יצור אנושי בן שנה בלילה החריף מנפט ומניגודים של אי מאיי הודו המערבית.


 

ד

רחוב המסחר של ויליאמסטד הוא מעין בונד־סטריט של לונדון בזעיר־אנפין. כל העולם בא לכאן לקנות. בקילומטר מרובע אחד אתה מוצא מרכולתו של העולם כולו: ממשקפת גרמנית משוכללת ביותר עד נרגילה מצרית, רקמה ממאדיירה, פשתן אירי וכמובן, כלי־מזכרת ישראלים – מגושמים.

בשעה אחת אחרי הצהרים החלה הפלישה האמריקנית לאי. איני יודע איך עלו צבאות הולנד לכבוש את האי מן הספרדים, אך אם עלו לחוף ופשטו במחצית ההתלהבות ורבע מכוח־ההסתערות שבהם פושטים תיירים אמריקאים באיי התקניות האלה – כי אז אין פלא מדוע ניצחו שם על־נקלה. מישהו הטיל לחלל את המלה “liquor” הַיינוּ: אל היין! מיד באה הסתערות אל אגף־היינות של בתי־המסחר בוילאמסטד – בקבוק לא נותר. כאילו היתה עדיין ארצות־הברית נתונה לחוקי הפרוהיביציה של שנות השלושים ואין להשיג את הטיפה המרה אלא בין איי הבתולה או בקיראסו. מאימתי נעשו יהודים כל־כך אחוזי בולמוס של כוהל – אלוהי אמריקה יודעים.

ידידינו האמריקאים לא בנקל כובשים להם שפה זרה, אך את שמות היינות יודעת כל אשה טובה לבטא במקורם הלועזי ובהטעמה הנכונה כאילו השלימה זה עתה דוקטורט־של־יין בפאריס או ברומא. מעולם לא שמעתי שיחה לועזית דו־לשונית שוטפת ועסיסית כל־כך כשיחת נשים שהיו עמוסות נאדות־יין כגמליו של אליעזר וניסו לבצע עסקת־חליפין: שני “קוּאַנטרוֹ” (הנגינה מלרע, צרפתית) כנגד שני “מרטיני” (מלעיל, איטלקית), ארבעה “בורגונדי” כנגד חמישה “שאטו מונטאן”. ביחד: יקב מיטלטל. ואחרי היין – פּארפוּם. כאילו היו מגישים בארצות־הברית מי־בושם צרפתי לפני סעודה או כאילו היתה אמריקה כולה זרועה בורסקאות והכרחי להתיז עליה שַׁנֶל־חמש צרפתי לפזר את ריחותיה. נשים באות בימים וכמה צעירות הבאות לאו־דוקא בימים, גברים מהודרים, כאימומים בחלונות לבגדי־גברים, וזקנים הנהנים כבר מקִצבה ממשלתית כולם עטו על הדוכנים בניצוץ חלוצי־כמעט של נכונות־לקרבן, באיזה כיסוף מעודן – פארפום. עמדתי משתאה מול יהודי טוב־מזג שבא לארצות־הברית מעיירה ליטאית אחת לפני ארבעים שנה. עדיין שגורים בפיו כמה פסוקים מפרקי־אבות ופה ושם מתמלטות מפיו הברות עבריות מרוסקות באשכנזית אך בפרקי הבושם הצרפתי ובשמותיו לא יטעה. בנושא זה הוא יכול להתערב כבקי וחריף בשיחת בניו ובנותיו מן הדור האמריקאי הצעיר, כשוה עם שוים. הם נושאים תארים אקדמיים בהנדסה וברפואה, אך בעניני פּארפום – המלה האחרונה לאבא מליטא. קשר בין דורות על ערוגות הבושם.


 

ה

והכל במהומה. באנדרלמוסיה. בזיעת־אַפּיִם. בטכניקה של כתיבת שיקים וכרטיסי אשראי וניירות שכמוהם ככסף. משהו מסודר מאוד, מסודר מדי, שליט בחברה האמריקאית. אוניפורמי לפעמים עד כדי שעמום. אין לך דבר המסוגל להוציא אדם מדעתו יותר מעודף של סדר טוב, מלוח־פתרונות המוכן מראש לכל חידה. שום דבר אינו בלתי־צפוי ואפילו הבלתי־צפוי כבר היה חזוי מראש ויש טופס מוכן מראש בשביל המפתיע. הנוחות איננה המדרגה העליונה ביותר ברווחת האדם. למעלה ממנה – המובן מאליו. אתה עורך תקניות לא כפעולה הנעשית בנוחות אלא כרפלכּס אנושי, כשם שאתה נוקף אצבע או מניד עפעף. האוניפורם של הרוָחה השתולל אותו יום בחוצות עיר־החוף ויליאמסטד שבאי קיראסו בקילומטר מרובע אחד של המרכז המסחרי. נהנו ממנו, משני עברי הדלפק, יהודים – זבנים ולקוחות.

מי שמשקיף על שעון כעל מכשיר למדידת הזמן, במורה לנו כמה כבר נגסנו מן העוגה שהועידה לנו ההשגחה – אינו אלא מפגר אחרי רוחו האמיתית של הזמן. שעון־יד שוייצי הוא קודם־כל מטיל זהב מהותך – הַינוּ הך מה עושים מחוגיו או מה הם מורים. את מניות הפלדה – אומר אחד הנצפפים בתור לחנות־השעונים בויליאמסטד – יכול קֶנֶדי, אם רוצה, להפיל לשאול תחתיות, אך לא את מוצרי שַׁפהאוזן. אורלוגין־זהב הוא צאן ברזל. נכס קיים ועומד, כלומר: האורלוגין הולך אך ערכו עומד.

בכוח תורה פרגמַטית זו נתמשכו התורים ליד בתי־הממכר לשעונים בקיראסו והחלה האגירה הגדולה של מורי נבוכי הזמן תוצרת שווייץ. בלילה תיקתקה האניה כולה תקתוק גדול אחד של אלפי שעונים – שלל תקניות של שלוש מאות תיירים אמריקאים בלפנות־ערב קצר אחד באי קאריבי חפשי ממכס.

תקנית־השעונים הסיטונית של שכני לשולחן נראתה לי מיוחדת מכולן. עשרים שעונים – הוא אומר – יש לי בבית ולשם מה נחוצים לי עוד חמישה – אינני יודע, אחרי ככלות הכל – כולם מורים אותו הזמן. אבל אני אוהב את התזמורת הזו. משעמם, אתה מבין, בשכונת־הפרבר החדשה שלנו, לפעמים משעמם מאוד, ואז אני פותח את מגירת השעונים בחדר־השינה ומאזין לתקתוקם. שעות אני מסוגל להאזין להם. כל שעון ותקתוקו האישי. יש בּאס־באריטון של שעון בגיל ההליכה ויש סוֹפּרן דק מן הדק של שעונית קוֹקֶטית בגיל הטיפוף ויש שעון זקן המדשדש לו סתם ככה בשבילי־הזמן וצירוף כל הקולות האלה הוא סימפוניה נפלאה שכל תזמורת יכולה להיות כפרתה. אני גם אוהב את השויון שבממלכה זו: הנה שעון גדול, מקים יותר שאון, שואג יותר, מנהם יותר – אך איננו מתקדם כחוט־השניה יותר מן הננס שלצדו. הכל שוים לפני הזמן. פילוסופיה של אורלוגין מפי תייר תמהוני אחד במהומה קאריבית.

שום דבר לא חתם כל־כך משמעותו של היום הטרופי משאלה אחת שנשאלה לפי תום. כאשר עלינו על האניה בתום יום־הקניות המפרך פנתה תיירת אחת, עמוסה כל חמודות האי קיראסו, אל שכנתה: “אולי את זוכרת מה שם האי שבו ביקרנו היום?” –


 

ו

שנה אחת בלבד לאחר גירוש ספרד נוסדה הקהילה היהודית הראשונה באמסטרדם. שנה אחת לאחר שכבשו ההולנדים את קבוצת האיים הקאריביים מידי ספרד הגיעו לשם, ב־1635, ראשוני המתישבים היהודים, צאצאי האנוסים שמצאו דרכם לבראזיל ומשם, בנפול שלטון ספרד בקאריביים, הגיעו אל קבוצת־האיים הזאת. כשאתה תוהה על דחפיה של ההגירה היהודית אתה רואה במפורש הקו המבדיל בינם לבין דחפי ההגירה של אירופאים אחרים. אחרים הפליגו אל מחוז־חפץ, היהודים נמלטו ממחוז־אין־חפץ בהם; אחרים הביטו אל מטרת בבעתה אל הגורל שמאחוריהם. והם נטו אוהל בכל מקום נידח – קודם־כל מפני שהוא נידח. משום שגם שהגורל, שאומרים עליו כי הוא עיור לפעמים, אינו משיג אותך מיד בכל מקום וחייב לטרוח קצת עד שהוא מאתר אותך. ובינתיים אפשר לנשום מעט אויר של חירות מסלעי השחם שכּמו מורדים בסדרי הטבע, מתעלוליו הפורצים כל סייג של נוף טרופי וגם – מאוירה של חירות וכיבוד צלם־האדם שהולנד הביאה אפילו למקומות שאליהם באה ככובשת.

מנינו באוכלוסיה היהודית של קיראסו תערובת של עדות ובבואתן של תקופות שעל כולן תלויים כסמל אכזר המגלב והחרב. צאצאי גולי ספרד בראשית המאה השבע־עשרה, פליטי השוֹאה הגדולה של דורנו ואפילו גולי מצרים שלאחר מערכת סיני. דחף ההצלה היהודית מדורי־דורות כמו נמשך אל הולנד כפרפר אל האור. גם פליטי חרב של ת“ח ות”ט מצאו דרכם לאמסטרדם ופליטי איבת־ישראל של מצרים בתשי"ח מצאו דרכם בנתיב־ים ארוך ומפותל מאלכסנדריה לויליאמסטד. יש אומות שהן כנאות־דשא בנתיב הענוּת של עמנו. הולנד היא ערוגת הפרחים. כך היא, כך מה שקרוי “מושבותיה” באיים הקאריביים.

בית העלמין היהודי הישן הוא שכנם של בתי־הזיקוק הגדולים, אך הוא הקדים אותם. ההיסטוריה חקוקה באבני־המצבות האלה בסדר כרונולוגי למופת. הנה קברו של דויד הנשיא, שהשיג את מגילת חופש הפולחן ליהודים ביבשת המערבית; הנה קברותיהם של יוצאי פורטוגל שהקימו כבר לפני שלוש מאות שנה את קהילת מקוה־ישראל – מרכז החיים היהודיים באי עד היום הזה, והנה מצבת־שיש עם גילוף אמנותי מעודן על קברה של יהודית נונזדה־פונסקה, מין מרתה־בת־בייתוס של יהודי האי, שנפטרה בשנת 1668. הולנדית, פורטוגלית, גרמנית ועברית – לשונות־פזורה ולשון־כיסופים – מספרות באבני־הציוּן של בית־החיים בויליאמסטד לא רק קורות הקהילה היהודית המופלאה הזאת אלא תמצית תולדותיו של עם המתרפק על כל מקלט.


 

ז

בבית הכנסת העתיק “מקוה־ישראל” כבר הודלקו נרות חג החירות וכבר נשבה ממנו טריות של ניקיון חג, שרק מי שהיה מקדים לקבלת שבת בבית־תפילה של עיר יהודית במזרח־אירופה – יכול היה לחוש מלוא טעמה. שכבה עבה של חול לבן כבר כיסתה את הרצפה – זכר לנדודי ישראל במדבר או, קרוב יותר לנכון, המשך למנהג האנוסים בספרד שהיו מפזרים חול על רצפת בית־הכנסת כדי לכלוא את הד מִצעדם. אך מחוץ לבית־הכנסת, בשער הכניסה, התנופף דגל תכלת־לבן של מדינת היהודים והוא היה כפתרון לחידה, כתגר בגורל, כממשות גדולה של חירות יהודית הנושאת הד פעמיו של יהודי חדש לכל מרחק – גם לקאריבים.

קיראסו, 1962


המלצות קוראים
תגיות