¹

הקיטון הצר של קרון־השינה ברכבת האכספרס הדוהרת אל ניו־אורליאנס כמו אין בו מאומה וכמו יש בו הכל. כיור־רחצה דחוק בתוך הכותל הקדמי ומדף־כתיבה דוחק עצמו מן הצד על־פי לחיצת הארכובה ומיטת־מלכים כמו נפערת מן הקיר הערפי, גבישי־קרח מזה ורותחין מזה – כל אמריקה כולה בקליפת־האגוז. אך נוסף לכל אבזרי־הנוחות האלה ציידו האמריקאים את רכבת־הפולמן בירח מלא של חצי חודש תשרי, המשוטט בתוך מסגרת רחבה של חלון קרוע לנוף לילי ומשקיף אל הנוסע כל הדרך. כוכב בן־זמננו, יליד המעבדות של החברה האסטרונאוטית, ספק אם היה משתהה על רכבת מחַמרת זו לבזבז עליה אפילו כשוה־דקה. לא כן ירח־סבא. כל־כולו ענוָה. אפילו בקליפורניה. כפי שנצטווה על־ידי בוראו. צימצם עצמו כדי עיגול של גבינת רוֹקוּאַפור – ואלף־זמן לו. הולך ותולה עצמו חמישה ימים על ארובה של קטר־דיזל ואינו שוקע אלא לאחר שמביא אותך לניו־אורליאנס. נאמנותם של ראשונים.

אתה מתמלא הרבה דרך־ארץ לפני עקשנותו של גרם־ישיש זה, אך גם מעט חמלה. ירח שהועמד ברומו של עולם, המרשה לעצמו בעידן זה ובאמריקה זו לבזבז כמעט שבוע תמים כדי ללוות ששה קרונות פולמן כל אורך הדרך מחוף האוקינוס השקט עד מדינת מיסיסיפי – כל ירחוּתוֹ איננה ירחוּת.

הרכבת נכנסת בכבדות לתוך הלילה. מנסה לפלוח את האופק ולרמוס שכבה דקה של כוכבים שנצמדו כמעט בחביקה אל האדמה, אך פרחי־הכוכבים באופק האמריקאי חומדים להם לצון: קורצים אל הרכבת, מושכים אותה אליהם ומתרחקים, קורצים ונמלטים ובודאי היו פורצים בצחוק־של־משובה – אלא שאין דרכם של כוכבים באמריקה להטריד את האזרח יתר על המידה ואין דרכה של אמריקה להטריד את הכוכבים. פרט לשעת־חירום לאומית, כמובן.

ב

הכומר הפרוטסטנטי מקנדה שהסב עמנו לשולחן בקרון־האוכל, כבר מילמל בפעם המאה ואחת אותו מזמור עצמו של ספר תהילים ואין אתה יודע אם הוא מברך ברכת־מזון יהודית או משׂיח עם אלוהיו בתיווּכוֹ של דויד־המלך דוקא או מתכוון להקניט את הכהן ההודי המסב אתנו, שסיים זה עתה להטיף מנת־המוסר שלו. כאילו ביקש לרמוז לו להודי כי על אף כל ישועות הבראהמה עדיין הוא, הכומר, מעדיף את ספר־הספרים, הרואה כל אדם כנברא־בצלם, על־פני מוסר בראהמיני מוזר המחלק בני־אדם לכיתות של כהנים ושל טמאים ומקדש על כולם את הפרה, ואם הוא מהדר – גם את צפיעהּ. אדם שלכם, טוען הכומר אל הכהן, נכסף להתמזג עם אלוהיו עד כליון עצמיותו הגשמית, אך יהסס מאוד להושיט יד אל בן־צלמו אם הוא מכת המנודים. האלוהות, ידידי, איננה במרומים. היא ביני לבינך ובינינו לבין הישראלי הזה ואם איננה בין שלשתנו לבין הפורטר הכושי המתקין ברגע זה ממש את המיטות בקרון־השינה – אין היא קיימת כל־עיקר. ואמנם, אם תתבונן בשלט המתנוסס מעל לראשך – “ללבנים בלבד” – תהיה נחרד לדעת כי כל הדרך הארוכה הזאת לדרום האמריקני נסענו בלי נוכחותו של האלוהים. כל דבר יכול לקרות בנסיעה כזאת.

ניסינו לעקוב אחר מחשבת הכומר ומעט מיחסי־אנוש דרומיים של ארץ ברוכת־חירות זו נשתקף לנו ביחסי־ספָרוֹת. ששה קרונות לרכבת: ארבעה לכושים, אחד ללבנים, אחד – קרון־אוכל – ללבנים בלבד. קרון אחד של לבנים צריך לקרון מיוחד של מסעדה ניידת. ארבעה קרונות של לא־לבנים אינם צריכים לשום מסעדה. אם לקבל את נוסחתו של הכומר הפרוטסטנטי ניתן לומר בוַדאוּת: בהרכב־קרונות כזה לא הביאו בחשבון את האלוהים. מכל־מקום: לא את האלוהים של מי שאיננו לבן.

ג

הפּוֹרטר הכושי של הקרון – שמו י. ניוּזוֹם מתנוסס בשער קרון – גמר מלאכת ההתקנה של המיטות במלון־הנייד ונראה רצוץ מאוד יושב בחדר־הרחצה ועיניו בוהות. את תורת השתיקה העמוקה מני ים והעילאית מני רקיע יש ללמוד מכושים אלה. שתיקה של התבונה הגדולה ועם זאת של קבלת־הדין. הכושי עושה מלאכתו בחריצות, אך באלמוּת נכנעת. לעולם אינו פותח לדבר אלא אם כן אתה מדבר אליו, וגם אז – ספורי־מלים, דיבור בסלע. הרבה דברים משותפים לנו ולכושים והרבה דברים מבדילים אותנו מהם. אחד המבדילים הוא יצר־השיחה שלנו לעומת יצר־השתיקה־הגדולה של הכושי. יהודי נראה תמיד חסר־מנוח אם עדיין לא קשר שיחה עם בן־לוייתו ואם לא הספיק לברר מניה־וביה מי מסב עמו ולמה הוא מסב עמו ולהבהיר לבן־לוייתו מאין הוא – היהודי – נוסע ולאן פניו מועדות ומדוע הוא נוסע ברכבת זו דוקא ועל שום מה, למשל, הוא מתנגד להקמת תחנת־כוח אטומית שתתחרה ב“רשות עמק טנסי” – וכיוצא באלה דברים שאין אדם יהודי מרפה מהם אלא אם כן השיג אותה מדרגה של התעוררות שבה באים על סיפוקם גם יצר־הסקרנות שלו וגם יצר־ההתוַדעוּת שלו. הכושי – שותק. השיחה כאילו אנוסה עליו. עתים הוא מבליט שני טורים של שינים צחורות בחיוך קל ונלבב שבא, כאילו, לאשר את דבריך. בעצם לא אמרת דבר שיש להסכים לו או לחלוק עליו ורק שאלת שאלה. אך זה לא איכפת לו לכושי. הוא נבוך מעצם תשומת־הלב ומעדיף להשיב בחיוך של ענוָה והסכמה. בכלל, מוטב לחייך אל הלבנים. אפשר אינם אוהבים צבע עורך, אך הם אוהבים בת־צחוק. כל אדם אוהב בת־צחוק. אפילו בן הדרום של טכסאס.

כובע־השרד של הכושי היה שמוט לו קצת על ערפו ובתוך השער הצמרירי, כשערה של כבשה לאחר הגז, נוצצו אגלי זיעה. לא קל לשרת קרון של ששה־עשר נוסעים, רובם מפונקים מאוד, מהם רגילים בתפנוקי מסעות ומדברים בליל של לשונות. נשים לבנות־עור, אדיבות ומפוחדות כלשהו, מקבלות שירותו של הכושי בחיוך של שלטון ושל פתיוּת ועם זאת נרתעות מפניו קצת. אצבע קטנה ומגוידת של גבירה אצילה ובאה בימים עלולה להיטמא, חלילה, אם יגע בה הכושי אגב הגשת התקרובת. היא מרחיקה אצבע־סגולה שלה לא בלי ביטוי של זהירות ומיאוס – כעין כלי־חרסינה עתיק שמרחיקים מפרסתו של פיל.

מתוך החלוק הלבן של הכושי הזדקר עמוד־צואר אפל כליל־הקוטב וזקוף כחירות, ומתוך השרוולים הלבנים והפתוחים כשתי ארובות הפוכות של ספינת טיול, היו שמוטות שתי ידים, כהות מצדן האחד וממורטות מצדן האחר – כקלשונות שגורפים בהם פחם, כתם־מים, זך ושקוף כדמעה, התפשט על האריג עד שנמוג. צבע אחד לזיעתו של אדם. של כל אדם.

ד

רכבת סנטה־פֶה אל הדרום מנענעת נוסעיה בטלטלה קלה וענוגה. אנו משקיפים על הנוף הדרומי הדשן מתאו של שמש־הרכבת המנמנם. לפתע נתעורר, מיצמץ בעיניו, הביט לצדדיו כמבקש להבטיח כי כל נוסעי הפולמן ישנים את שנתם, פנה ואמר: “אתה, כמדומה לי הג’נטלמן שמסר לי לפנות־ערב מכתב למשלוח. המותר לי לשאול איזה כתב משונה היה שם על המעטפה? רק אַל־נא תאמר כי זו יפאנית. כמו כל כושי צעיר אחר, נלחמתי עם הצבא האמריקאי ביפאן – לחירותה של ארצות־הברית, כמובן – ואני יודע מראה האותיות שלהם. כל מלה יפאנית דומה לעכביש, עם הרבה מאוד קורים ועם שבט שלם של עכבישים קטנים, ואילו האותיות שהיו על המעטפה שלך דומות יותר – איך לומר? – ללטאות. שמתי לב שכמעט כל אות יש לה זנבון. עתים ישר ועתים מפותל. כמו זיקיות קטנות וערמומיות. בכל־זאת – איזו שפה היא זו?”

גם מענה־הלשון של הכושי גם כוח־הדימוי שלו הפתיעו קצת, אף־על־פי־כן נשאר הנשאל בתחומי השאלה והשיב לא בלי הטעמה של חשיבות: – עברית, מכתב לישראל. “הו, כן,” הפטיר הכושי ואחרי הפסקה קצרה המשיך, כאילו הבריקה במוחו זה עתה מסקנה חדשה: "אתם, בעצם, היחידים בעולם שעדיין סובלים אותנו. אולי משום שהעולם איננו מאוהב יותר מדי בכם. אבל אתכם עוד יתפייסו. יש לעולם איזה חשבון עתיק עמכם בגלל ‘אותו צלוב’. יעברו עוד דורות אחדים והחשבון יישכח. מוכרח להישכח. אנשים נצלבים עתה במיליונים ואילו הפכו כולם לבני־אלים, היינו שקועים בפולחן כל שעות היממה ולא היתה לנו אפילו שהות לשרת נוסעי פולמן. אתכם יגיעו לעמק־השוה. אבל, אתנו? – לעולם לא. לנו יש עור. אילולא העור הזה – מי יודע? – אולי הייתי עכשיו איזה חכם־רפואה או אס־טרו־נאוט או מוסמך־לאלוהות. על־כל־פנים בני הבכור בודאי היה מתקבל כבר מזמן כשוליה לחשמלאים ללמוד קצת התקנת אור. אבל זהו. מלחמת החושך בעור.

“האינך סבור כי אני מלהג יותר מדי הלילה?”

ה

הרכבת המשיכה דרכה עוד שעה ארוכה לתוך הלילה עד שנעצרה ליד בית־נתיבות קטן. בתי־נתיבות קטנים בכל העולם נושאים עמם תמיד הד־מרחבים ודומים יותר לבית־תצפית מבודד בקצה יער או למלונת־שדה. הדמיון מחבר אליהם כמעט מאליו תלמי־שדה הנמשכים ללא קץ, בקתות־איכרים, יצולים, מחרשות־בהמה וערימות שבּלים קצורות המחכות לדיִש – כל חן הכפר וכל מסתורין שלו. בית־הנתיבות הקטן של קלוֹביס הוא סמלה של ארצות־הברית בזעיר־אנפין; בנין־שיש קטן נטוע בתוך יער של עמודי־חשמל, לכוד בתוך פקעת של כבילים וחוטים הנמתחים תחתיו, בתוכו ומעליו, שתי וערב, עיגול ואלכסון, והוא נראה כאחד הצירים הסמויים שעליהם סובבים גלגלי המאה העשרים.

קהל קטן מאוד נדחק אל המסילה. גם הסקרנים בקלוביס, הנוהגים לבוא לתחנת־הרכבת לנשום אויר־מרחקים, לחוש משב־רוחן של סן־פרנציסקו ולוס־אנג’לס ולראות בצילוב הרכבות של מערב ומזרח, בשעת־לילה כזו ישנים את שנתם. בתוך עדת־ממתינים קטנה נראתה צללית של אשה גוצה ועגלגלת כשהיא קרֵבה אל הקרון ואחריה נגררים שמונה פעוטות בגילים שונים. מכבש־הקרון שלנו לא ירדו נוסעים. רק דמות אחת, שצלליתה נראתה בבירור לאור הירח, נרכנה מן הרכבת אל הרציף. יד אחת אוחזת בידית הקרון והאחרת מחבקת בזה אחר זה ובחפזון אשה, ילדה ועוד ילד והראש נרכן, נצמד בנשיקה ומורם בבהילות כלשהי. הרכבת צפרה צפירת־לילה האטומה שלה וכאשר הקרון התחיל זז עדיין אחזה יד פעוטה בשרוולה של הדמות שעל כבש־הקרון – עד שנותקה. קול בכיו של ילד נתערבב בצפירתה הקטועה של הרכבת ושניהם אבדו בחללו של לילה קליפורני.

הלילה הנבון אינו מבחין בצבעים. בלילה דרומי כזה טוב גם לכושים. איני יודע מה התרחש אותה שעה בלבו של הפורטר ניוּזוֹם ובלבם של הפעוטות שנופפו בידיהם הקטנות אל אביהם המתרחק. העיירה קלוביס היא ביתם ואחת לשבוע יוצאת המשפחה לתחנת־הרכבת לפגוש את אבא, שַׁמש הפולמן, בעברו ביעף עם הרכבת הדרומית. הזמן מתוח וקצוב. והוא אינו מספיק לחיבוק כל המשפחה. ויש תור של חליפין בין שמונת הפעוטות מי יעמוד בראש השבט הקטן הזה להספיק לזכות בנשיקות אבא עד הישמע הצפירה המנתקת הזאת. כי לילדי הפורטר ניוזום של הפולמן הדרומי לא איכפת כלל שאביהם הוא שׁמַשׁ כושי. הם לא יחליפו אותו בקיסר של הלבנים.

גבירה אחת, שחישוק של מסך נתלש לה מן הוו, קראה לכושי בפעמון. כמקיץ מתוך חלום ומתוך מרחקים ענה הכושי בצייתנות־שמלידה ובצייתנות המתחייבת מתוך התפקיד: “הו, כן גבירתי”. הוא פסע כחולם אל עבר הקוראת כשאגל־דמעה, זך ושקוף כזיעה, נושר מזוית עינו ונופל על חלוקו הצחור. צבע אחד לדמעתו של אדם. של כל אדם.

ו

כאשר הגענו, לא עוד בתוקף המקרה, בעוד שנתים אל כינוס שמשי־הרכבות הכושים ביבשת המערבית כבר חוט סמוי מתוח היה מאתנו אליהם. איגוד שמשי־הרכבות איננו אלא שם אדמיניסטרטיבי לחוזרים מודפסים במכפלה, למודעות הקוראות לשביתה, למסיבת־רעים של יום־ההודיה; שׁמַש אחד בדרך לניו־אורליאנס – עולם ומלואו, עולם וחסרו, כל מהותה המסוכסכה של חברה נאורה בפרודת־אדם אחת. מעולם לא חשנו קשר עמוק כל־כך אל ציבור לא־נודע בזכות אדם מודע אחד, כקשר שחשנו אל באי הועידה בזכות בן־שיחנו המופלא בדרך מן החוף המערבי אל המיסיסיפי.

ועידת־עם בארצות־הברית כמו מטלטלת עצמה בין כובד־ראש של פרלמנט לבין עליצותו של קרנבל: בין עפיפון לעפיפון – הצבעה, בין תרועה לתרועה – נאום ובין נאום לנאום – משתה. שמחת בית־השואבה, או: דמוקרטיה של עשירים.

בועידת הכושים במונטריאול שבקנדה לא היו עפיפונים. לולאות צבעונין לא השתלשלו מן התקרה, השתיה לא היתה כדת – כי לא היתה בכלל. אבל רוח־של־חג עמדה באולם וכמו ניתנה למישוש. הם הגיעו לועידה בצהרי יום ראשון עם נשותיהם, עוטי־חג. עדיין סידורי־התפילה המוזהבים בכריכת עור בידיהם ורשרוש בגדי־השיראין הצבעוניים של הנשים נשמע בדממת־ההתכנסות כמלמול של מתפללים, כצקון־לחש.

מן הבמה לא נחצבו להבות ולא ננאמו נאומי־מרי. גם לא נשמעו תביעות. תביעה לזכויות היא עצמה הכרה בהיעדר זכות. לא זו מהות מאבקם של כושים באמריקה. הם אינם תובעים שום זכות מאחרים. אילו אמרו כך כאילו הודו שיש “אחרים” שבידם להעניק זכות זו או לשלול אותה. הם אמריקה כשם שהאחרים אמריקה, לא יותר אבל לא פחות. יש קונסטיטוציה וכל מה שנחוץ הוא להגשימה. ללא יסיפה וללא גריעה. אפילו ללא פירושים. כמות שהיא. הם אינם מבקשים לא חיוכם של דמוקרטים ולא נטיית־חסד של רפובליקאים. הם מבקשים מאתים מיליון טפסים של קונסטיטוציה. לכל בית אמריקני. כמו דף שלישי בתפריט של מסעדות בדרום. צדו האחר של כרטיס קולנוע. נספח לכל חוזה על תעסוקת פועלים. כתובת־שער על כל אוניברסיטה תחריט על לוח־לבו של כל אמריקאי, וקודם־כל: של אמריקאי דרומי.

לא תרעומת על רוחה של אמריקה אלא על “המגמדים את שיעור־קומתה של הארץ הברוכה הזו”; על “הטוענים לשויון המין האנושי ומשקרים בלבבם”; על “המכריחים אותנו לעוות פרצופה של אומה נפלאה זו בעיני העולם”. שום התאפקות לא אצרה עוד סערה מתנחשלת כזו שנצברה בין ארבעת כתלי האולם־דמוי־כנסיה בסימטת הרובע הכושי במונטריאול.

ז

כאשר הכריז יושב־ראש המסיבה: רשות־הדיבור לציר י. ניוזום, נציג המחוז המערבי־דרומי, כמו נעתק משהו בלבנו. הוא. הצמרירי מקלוביס. לא עוד יחיד ובודד בקרון־שינה של המיסיסיפי. אחד בתוך כלל. כל קליפת היתמות כמו נשרה ממנו בבת־אחת. הוא נראה זקוף מתמיד ומשפיל־עינים מתמיד, אך, כתמיד, ממלא שירותו באמונה: כמשרתן של בנות־אצילים פתיות בדרך לניו־אורליאנס או כשליח־ציבור של מחוז־הבחירה המערבי. הוא נרכן אל המיקרופון, שלף מתוך כיסו העליון מגילת־נייר קטנה ומילמל כמתוך אימת הציבור: "מוטב אקרא לפניכם שורות אחדות של משוררנו הכושי הגדול לאנגסטון יוז, המיטיבות עד היום לבטא מה שאני, ואולי גם חברים אחרים, חשים לא־פעם:

כִּי צחוֹקִי רָחָב כַּנָהָר –

בּכִי־לִבִּי

אֵינךָ שׁוֹמֵעַ;

כִּי מחוֹלִי גוֹאֶה כַּסַעַר –

לא תֵדַע:

אֲנִי גוֹוֵע.

אמרנו בלבנו: הכל שוים לפני הבורא. אך לא כל מעשי הבורא שוים לפני עצמם.

בירמינגהאם, אַלאַבאַמה, 1963

מטוסים לא חדלו לזמזם וסילונים לא חדלו לִסלוֹן וכדורים פורחים כיסו את עין פלורידה עד עין שמים. תכונה אל המאדים? – לא. מהומה של פרסומת. זנבות המטוסים פולטים אדים וחורזים חרוזים בשמים. לא את לונגפֶלוֹ. לא את רוברט פרוסט. תפריט. כן. תפריט בחרוזים. שירת היאַ־ואַתה של המטבח הפלורידיאני. פיוט עם עשן־כּירִים. התנ"ך, להבדיל כמה הבדלות, לא ניתן בקליגרפיה שמימית מסולסלת כל־כך כפי שצויר בשמי פלורידה קרנבל מאוּיד של מאכלים המוגשים במזללות מיאמי. לעולם אין אתה יכול לדעת מה עשוי להחזירך אל תודעה יהודית בשעה שאתה עומד על עברי פי טמיעה. אך כאשר אתה רואה את צי־האויר של המרכולת האמריקנית חורת באותיות של אֵד, אות אחר אות, בהפסקות קצובות, “חמין־נוסח־ליטא” בשמים הזרים האלה – אתה יודע בוַדאוּת: נצח יהודים לא ישקר. מי שטוען כי הרוָחה והחירות האנושית סופן שיעבירו יהודים על דעתם – לא ראה מה שחקוק בשמי מיאמי ביום קיט. יהדות אינה נעלמת ואינה עוברת מן העולם מניה־וביה. יוצאת מן הלב – נכנסת למוח; יוצאת מן המוח – נכנסת לבני־המעים. מסקנה לאורח: עמך יושב בתוך פלורידה ואתה בתוך עמך.

מארחנו, היועץ היהודי לתעשית־המזון, עקב בדריכות של נַוָט אחרי יצירתו של אחד המטוסים ופסק נמרצות: הערב – שום דבר ממולא עם יהדות.

ב

במסעדת מאכלי־ים לחוף האוקינוס שבמיצר פלורידה לא עמד שום ריח יהודי ושום ריח לא יהודי, רק ריחו של משהו נייטרלי מאוד: קשׂקשׂים.

בספר מהודר, עטור אותיות מוזהבות כספר־תפילות עתיק־יומין, כל כתבי בית־המִבשל של ארצות־הברית, מוצעות לאכילה לא פחות מארבעים בריות של שני האוקינוסים, האטלנטי והפאציפי, ביחד עם יצורי־ים אחרים השורצים בנהרות הקטנים של ארצות־הברית, כגון המיסורי והמיסיסיפי, ובאגמיה. היועץ ליִצוּר מזונות רק העיף מבט בספר־התפילות, מילמל משהו למלצר בשפת אוכלי־ים מנוסים והתחיל פורש לפני אורחו השקפת־עולמו הקולינארית:

מאכלי יהודים אינני אוהב – שהם כבדים כגלות. גלות עיכלה יהודים? – כך אני מעכל אותם. מנה אחת של חמין וכל בני־מעיך נעשים גיא־חזון להתקוממות היהודים וסבלותיהם הים ומעל לכל: לצריבה שנצרבו ארבעים שנה במדבר. מעמס היסטורי קשה מדי על קיבתו של יהודי ממוצע באמריקה. מאכלי נוצרים אינני אוהב – ראשית, משום שאין אדם מכניס אויב לתוך האצטומכה שלו; שנית, משום שגם מסע־צלב בתוך המעיים איננו מן הדברים שקל לעכלם. לכן: שבלולים. השבלול הוא בריה נייטרלית. הוא אותך איננו מפתה לאכילה ואתה אותו אוכל בלי יצרים. הוא מחליק בתוכך כמגלש סקי בהרי הֶמפּשייר ואינו מעמיד בדרך שום בעיות. עצם העובדה כי השבלול הוא יצור דו־מיני, זכרוּת ונקבוּת בגוף אחד, מוכיחה עד כמה הוא בן־האָפנה של ימינו: גמיש, חסר־גוון ונהנה מכל העולמות גם יחד.

לכן, ידידי מארץ־הקודש, הערב – שבלולים. כפי ששמעת, אם אתה אוכל שבלול – לא רק שאתה מוסיף פרוטאינים. אתה אוכל השקפת עולם. האם אצלכם בישראל אוכלים, לפעמים, השקפת־עולם?

עמדנו משתאים מול הכשרה הוּמַניסטית רחבת־אופק למקצוע כה מוגבל כמו עשיית־מזונות. אם כך מדברים עושי־המזונות בקצה הדרום־אמריקני, איך מדברים שם ההוּמַניסטים?

ג

לא הספקנו להרהר בסוגיה צדדית זאת ועל שולחננו עלו שני תריסרים שבלולים אפרפרים־חיורים בתוך צדף שקוף מעט. לצד קערת השבלולים מגישים גם מין קלחת של מים חמים לטבול בהם את השבלולים קודם האכילה בשביל שייכנסו לקיבה בטהרה. מה חטא חטאו השבלולים שקודם טריפתם דנים אותם ברותחין – איננו יודעים. אך ראה ראינו כי דרכו של השבלול להתכנס בתוך עצמו קודם הטבילה ולהתרפק על דפנות הצדף כמבקש על נפשו. הלכנו בעקבות מארחנו: טבלנו צדף אחד עד שנעשו המים אפרפרים כעין הבורית. שלפנו אותו מן הקלחת וכבר עמדנו לתקוע שינינו בפרוטיאין המיטלטל, זיקף הפרוטיאין לעומתנו שתי קרנים קטנות ונעץ בנו שתי עינים – ספק בוכיות מאימת גזר־הדין, ספק מעורפלות ממי־הבורית שבהם נטבלו, – והיה נדמה לנו כאילו נתיתם זה עתה משני הוריו גם יחד. איננו יודעים אם נתתם פעם דעתכם על מבע־עיניו של דג. בנוהג שבדגים – מבטם קפוא ועינם כעין־הזכוכית. עינו של דג לעולם היא פקוחה, ואפילו כמחצית הדג כבר בתוך בני־מעיך עדיין הוא מביט בך הבטה של שויון־נפש סטוֹאי, כאילו בקש לומר כי בטריפה זו שאתה טורף אותו עדיין לא נגמר חשבונו של עולם בין דג לאדם ואין זה דברם האחרון של הדגים. מה שאין כן עינו של שבלול התלויה לו ככדורת בקצה הקרן. כאילו נקשרה בה טיפה של דמע. הוא מהרהר בחיי־שעה ואינו מהרהר בחיי־עולם. מעולם לא נזדמן לנו לדבּר אל שבלולים ולא נזדמן להם לדבּר אלינו, אך הפעם, נדמה לנו, שמענו בפירוש תחינתו של שבלול במצָרים האטלנטיים: אַל תאכל אותי. מדוע דיבר אל האורחים ולא דיבר אל המארחים – איננו יודעים. אולי ראה כי הם מוחלטים באכילה ואנחנו מהססים; אולי הבחין כי אנחנו יהודים מישראל המרחמים על כל הבריות, גם על שבלולים, ואילו הם יהודים מארצות־הברית שמרחמים רק על יהודים מישראל; מכל־מקום, משנעץ בנו שתי עיניו הטרוטות מדמעה – נתרעדה היד, הצדף נשמט ממנה, ראינו איך רסיסי הצדף עצמם מרוצצים גולגולתה הרופסת כלשהו של בריית־ים ענוגה זו. כך נפל שבלולון אציל ויפה־נפש קרבן של הגנת־עצמו. בעצם תפילתו נפל שדוּד.

בן־צדפים זה ראוי שיציבו לו אנדרטה בשפך המיסיסיפי, שבמותו ציוה את החיים לעשרים ושלושה שבלולים בני־מינו. שמענו תפילתו וראינו גורלו – מיד קראנו למלצר וביקשנו ליטול מלפנינו את קערת השבלולים ולהטילם אל הנהר. אין לך דבר מהוגן שמלצר, בכל מקום בעולם, לא יהיה מוכן לעשות חלף דמי־שתיה. ואף שנעץ בנו עינים של תמהון – ליכסן מבט אחד אל המטבע ומבט אחד אל עדת השבלולים והעיפם אל המים. שיירת החירות נישאה על־פני מצָרי פלורידה הרחק מן הדרום.

ד

היועץ לתעשית־מזון ורעייתו היו שקועים בשבלולים שלהם ולא נתנו דעתם על האורח. אפילו פרופסורים בארצות־הברית כיון שנשתקעו במלאכת התזונה שוב אין לנגד עיניהם אלא מה שיש לנגד עיניהם ממש. מדע זה של תעשית־מזון איננו יודעים בדיוק מה טיבו, אך אין זאת כי קודם לו אימון טוב וממושך בתזונה עצמה. מבחינה זאת ראוי היה מארחנו שייפתחו לפניו שערי המדע מאליהם. כעל־גבי סרט־נע נשלף השבלול מבית־הטבילה והועף אל בית הבליעה: זה נטבל וזה נבלע, זה נשלף וזה נטרף – כהרף־עין היו כל השבלולים כלא היו. ערימת צדפים מפוצחים נערמו בקלחת, כל השבלולים כבר תמו לבלוע, אך ידיו של הפרופסור כאילו נעו בכוח האינרציה בתנועות קצובות של טבילה ובליעה, בליעה וטבילה – בלי שבלולים. זה פירושה האמיתי של תעשית־מזון, שכיון שהנעתָ מכונת־האכילה שוב אין אתה יכול לעצרה. כבר אמר מי שאמר כי ישראל הם רחמנים בני־רחמנים. אך מי שאמר כך לא היה בליל־חורף אחד בפלורידה. זה היה ליל ברתולומיאוס של גזע השבלולים, ערוך בידי פרופסור יהודי בהשתתפות פעילה של רעייתו.

כאשר יצאנו מבית־המטבחיִם הימי ועמדנו על מעקה הגשר הנטוי מן המיצר אל האוקינוס, יכולנו להבחין בחרמש־של־ירח התלוי כקשת על־פני המפרץ ונותן ברק של חרבות ממורטות למפלי־המים הגולשים מן המפרץ אל הים. הדגים שנגרפו עם מורד־המים נראו יפה כשהם מזדקפים ומשתהים קצת, קדים קידה קטנה, טובלים טבילה קלה באלומת האור שירח נדיב יצר לשעה קלה ויוצאים בצהלה של חירות אל מרחבי האוקינוס.

ה

בשער הצפוני של האוקינוס, בפורטלנד של מאיין, רתמו מארחינו כלי־שיט ימיים אל כלי־רכב יבשתי באכספדיציה היהודית הגדולה ביותר של דיג־חובבים שראינו מימינו. מאז קידשו דייגי היהודים את הכנרת, לא ראינו יהודים עובדים כל־כך את הדגה, כפי שראינו אותם באלפיהם בסוף־שבוע אחד באגמי מדינת מאיין.

אין אמריקאים יודעים חצי־מלאכה מהי. דיג פירושו לא רק חכה ופיתיון. דיג זה עולם מלא. זה לבוש של דייגים, זה סרבל ומגפים וכובע מחודד כעין הסנפיר וסירת־דייגים ואבזרי שולחן וסעודה מותאמים לדייג ואיפור של גבירות העומד בערפל האגמים, ועמם – ספר־הדייג, מעין שולחן־ערוך של הדיוג המונה מיני דגים ודרך שלייתם, המנטליות האישית של כל דג, הפתיונים האהובים עליו ו“איך עליך לגשת אליו”. אַל תצא לדיִג אם אין לך תודעה דגית ואם אתה חושב על קדל־חזיר – זה המבוא לספרו של תיאודור גורדון “הדיִג המושלם” שהוא עתה השני בתפוצה במדינת מאיין. הראשון הוא עדיין “אכסודוס” שהגיע אל הצפון מאוחר קצת, אך כבש בסערתו גם את ניו־אנגלנד קרת־המזג.

רעייתו של המארח שקעה לחילופין בין תיאודור גורדון ובין ליאון יוריס, ולא קל היה להבחין מי כובש את דמיונה יותר. לאחר קריאה סימולטנית ולסירוגין בתולדות ישראל נוסח־יוריס ובתורת הדיג – נוסח־גורדון – סיכמה באנחה: יש גבול לכמות־של־גבורה שאדם יכול לעכל בבת־אחת. הניחה קריאת יוּריס וטבלה חכתה באגם, מעט גבורה, מעט דיג. הכל במידה. רק לא להגזים.

יצאנו מן הסירה אל חוילה קטנה בעברו האחר של החוף – מעון־הדייג של מארחנו המומחה להפקת מזונות. שלל הדגים לא היה מבוטל. בתוכם עלה בחכתו של המארח סרטן אפור־ירקרק שהוטבל והפך אדום כעין הארגמן – פאר הדגה של ארץ מאיין. שמנו אותו על השולחן – דומם אדום של סוטין. לא ארכו הרגעים והמארח פיצח כפותיו של הזוחל הימי, שלף מתוכו את בשר־המאכל הלבן ופירק אחד־אחד את גרמיו הרכרוכיים. חסל סדר סוטין.

ו

הכלבלב שלנו נפטר הלילה – האם יש אֵילו סידורים אצלכם המאפשרים לנטוע כמה עצים על שם חיה נלבבת שזכרה יקר מאוד לבעליה? כנראה, בלע איזה דג מסומם או סרטן מורעל. בסביבת האגמים האלה שורץ הכל. הרבה היססתי אם לקחת אותו להרפתקה הזאת, אך איך אתה יכול להשאיר יצור כזה לבד־לבדו יומים תמימים? האמן לי, זה לא היה כלב סתם. כל התנהגותו עם בני־מינו – ועם בנות־מינו – היה בה משהו שלא מן העולם הזה. עד היום אינני יודעת על מה בעצם היה מתקיים. העמידו לפניו קופסה של מזון מרוכז – אתה יודע: בשר־עגלים טחון עם מעט קמח־עצמות בפנים – היה טועם כזית, מקנח שפתיו מין קינוח־של־שובע, מקפל רגליו הקדמיות באיזו תנוחה ספינכסית ומשתקע בהרהורים. רק לפני ימים אחדים קנינו לו אפודת־סתיו קלה – אתה יודע: לא פּרוָה. זה לא בריא. הכלב התחיל להזיע, מצטנן ושום אנטיביוטיקה אינה עוזרת – אבל מעין אפודה חצי־חרפית, בגוון אפור־חום, כצבע עיניו. לא. זה לא היה כלב עם נשמה אמריקנית. כל חייו בילה על הגות. כאילו התעקש לדעת סוד החיים הכלביים שלו. כאשר בנינו את ביתנו בשכונה החדשה, ביקשתי את האדריכל להקים לו קיטון מיוחד עם סידורי נוחות. בתוך רשת האח התקנו רמקול שהיה משמיע צלילים של מוסיקה מרגיעה. נדלק האח – נדלקה המנגינה עמו והיתה איזו אוירה רגועה, מתאימה לאָפיה של הבריה האינטרוברטית הזאת. אבל רק הנחנו אותו לבדו היה חומק מן האח המבוער אל פינה דחוקה במוסך – לא חום. לא צליל. רק כמה כלי נהגים ואבזרי־דיג וביניהם היה מתנמנם, מתנמנם עד שנרדם. לא פעם אמרתי לבעלי: כלבלב כזה צריך היה להיוָלד – אתה יודע היכן צריך היה להיוָלד? – בישראל. שם היה מקומו. שם יודעים להסתפק במועט.

שמענו הספד נוגע עד לב על גורלה של חית־בית נאמנה במאיין. לא רצינו להגדיל צער השכולה ולומר שכלבלבים צדיקים־יסוד־עולם כאלה כבר אינם נפוצים גם בארצנו. הפטרנו אנחה ופנינו לארוז חפצים.

ז

כבר הונעו מדחפי המטוס, אך המארח עדיין החזיק ידנו בוידוי קטן של פרידה: אנחנו מקולקלים עד לשד עצמותינו. אין גבול לתפנוקינו. לא אעלים כי העובדה שהמוסך שלנו הוא עדיין היחיד בשכונה שאיננו נפתח ממרחק באופן אלקטרוני פוצעת את גאוָתי האישית כמה פעמים ביום. מערכת־מושגים משונה? – נכון. אַל תדון את חברך. תיענש בכל עונש שבעולם – רק לא בעודף־רוָחה. אתה יכול לפתח חסינות נגד כל דבר שבעולם – רק לא נגד אמידות. אני מקווה שעוד תיוָכחוּ בזאת גם בארצכם. אבל אמידות יהודית בימינו איננה רק גדוּלה – היא נקמה. בין כל הדברים שהעולם המרושע חייב לי ולך – הוא חייב לנו גם קצת רוָחה חמרית. אולי לאו דוקא לי. אבל – אתה יודע – חשבון בין עמים אינו מתנהל באופן אישי. כולנו, בעצם, עושים נקמה בגויים. אתם שם – על־פי דרככם, אנחנו כאן – על־פי דרכנו.

זכוֹר אותנו לטוב. עוד תמצא ש – אולי מלבדכם – אין יהודים טובים מאתנו בכל העולם כולו.

לחצנו ידו בהסכמה.

פּוֹרטלאנד, מאיין, 1963

את הים הגדול, הוא הים התיכון, למדנו מן ההיסטוריה. את הים הקאריבי – מן הגיאוגרפיה. שֵם בשמות הימים והמצרים המבתרים את כדור־הארץ הרחק, הרחק מכאן. על קבוצת האיים של הודו המערבית שמענו מסיפורי הפיראטים. כאשר כדור־הארץ היה עדיין כדור ומרחק היה מרחק וים – ים, נשמעו כל השמות האלה אֶכּסוטיים מאוד, נושאי הד מרחקים ואגדות של ג’ק לונדון. כאשר העולם נעשה גרוגרת – האוקינוסים כאילו זורמים בשפת המדרכה, הרי־הגעש כמו מבעבעים מתחת למִדרך הרגל, מדבריות רחוקים מצליפים על פניך בחול לוהט והררי־הקרח של הצפון כמו נטועים בחצרך ונותנים בך צמרמורת של צינת־קוטב. כי מהו מרחק בין יבשות לעומת מעופים בין מאדים לנוגה ומהי ספינה השטה תשעה־עשר קשר לשעה לעומת אחד גאגארין המלפף את כדור־הארץ כולו בשעה אחת, תולה מצלמתו על בלימה וצונח מראיון חטוף עם שוכן־ערבות לסיים ביצה שלוקה של ארוחת־בוקר. חסל סדר מרחק. חסל סדר זמן. סע אל המאדים כשבידך מד־רגע.

ובתוך הים הקאריבי הזה, הקיים עדיין בתודעת כולנו כמושג גיאוגרפי, שט דגל ישראלי עם שבעה כוכבים ועושה היסטוריה. מצריח הגשר של אניה ישראלית המהלכת בין נמלי ארצות־הברית והאיים הקאריביים אתה רואה לא רק צוקיו של האי מרטיניק ופסגותיה של גראנאדה אלא גם את ארצך בפסגות. גם אם אין אתה רוצה להיות ישראלי – תמיד ישראלי, גם בקאריבים הרחוקים – אי אתה יכול. לקרוא כי צי ישראל יש לו כך וכך טונות־תפוסה ולהשתעמם – פירושו להיות קהה לסטטיסטיקה של ספינות־סוחר. אך לקרוא בשויון־נפש כי צי ישראל בת הארבע־עשרה הוא בין עשרת ציי־הסוחר העיקריים בעולם, פירושו להיות אטום לחתירתם של משוטי ההיסטוריה היהודית. מסתבר כי ישראל־שעל־הים איננה מביישת כלל את ישראל־שעל־היבשה. להיפך: על־פני הים היא מתנחשלת פחות. מעולם לא ראיתי ישראל שלוה יותר, רגועה יותר, נושאת הדר־מלכות יותר ממראה ספינת “ירושלים” החותרת בים הקאריבי. ישראל כאשר חלמוה חולמים.

ב

מזוית־ראִיה של שתים־עשרה מעלות מעל לקו־המשוה נראה הירח לא כמגל זקוף ומאונך, אלא שכוב ונוטה על צדו. ירח רגוע במקצת, רך יותר ונינוח יותר. על ירח כזה קל יותר לחנות, לפרוש מפה ולסעוד את הלב בחניה קצרה בין כוכב לכוכב. אם נוזמן פעם לבלות לילה על הירח, נסע אליו רק בתחילת החודש ולא משום מקום אחר אלא ממרכז האיים של הודו המערבית, מאיי הבתולה או מגראנאדה. כאן החרמש אינו חרמש כלל ואינו זקוף לעומתך כחרב ממורטה. בקאריבים הירח תלוי כערסל. מיטת־נוח. הטל עצמך לתוכה ופזם לך שיר־ערש. אם ישראלי אתה – ממילא לא תירדם כי יטרידו אותך גם שם המדענים במצרים, הבצורת, “נשק בלתי־קונבנציונלי” ופני חברתנו השסועים. השקף, איפה, על ארובה של אניה ישראלית החותרת שם למטה והיא קו ברור של בוהק.

באווירה כללית של פיחות והמעטה צפה לך המדינה כעולה ומוסיפה. אינני יודע מה נותן צי־הסוחר הישראלי לאוצר, אך ראיתי בעליל מה הוא נותן ליהודים. זה איננו צי־מרכולת. היהודים והיהודיות שהמלחמה והרדיפות וחרב־צוררים הטילו אותם אל האי ההולנדי שבאיי הודו המערבית לא שאלו כלל למאזן האניה, להכנסותיה וליציאותיה. הם לבשו בגדי־חג ומיהרו לסגור את חנויותיהם ועלו על אניית ישראל לנשום אותה. לגבי דידם אין זו אניית־סוחר. זוהי בשורה. למעלה מעשר פעמים נאלץ הכָּרוֹז להזהיר את האורחים כי הספינה עומדת להפליג וכי עליהם למהר לרדת. הם דבקו בכל ציור ישראלי, בכל אות עברית, בכל סמל וירדו בכבש הספינה רק לאחר גערה. יהודים מערב־אירופיים הם רציונליסטים מטבעם. הם אינם בוכים. אך יכולת לראות בעליל איך הם נושאים עמם, בשובם בלילה לביתם, איזו דמעה קיבוצית גדולה של שמחה וכיסופים. הלילה עגן העם היהודי החפשי בקיראסו. הלילה, לשעה קלה, עגנה כאן עצמאות ישראל במוחשיות שאין למעלה ממנה. לפנות בוקר היא מפליגה וכאילו האי קיראסו עצמו הרים עוגן והפליג מחדש אל בדידותו הקאריבית ועמו הפליגו יהודיו, גלמודיו.

ג

זהו אי של חברת “של”. זהו אי שבו אתה יכול להמחיש לעצמך פרקים בהיסטוריה של הקפיטל הגדול. כוחה הכלכלי של קיראסו מכוח הנפט הזורם בעורקי וֶנצוּאֶלה הקרובה והמזוקק בקיראסו. מעל פסגת האי מתנשאות ארובותיהם של בתי־הזיקוק הגדולים בעולם, התנשאות של וַדאוּת, של שליטה. עשרת אלפים פועלים עובדים בבתי־הזיקוק האלה והם לב־הכלכלה של העיר ויליאמסטד כולה. הנה הקפיטל בתנופתו הגדולה, בגריפה האדירה של רוָחים וגם – בנדיבותו וברוחב ליבו. משכנות־פועלים מרוּוחים בתי־חולים, בתי־הבראה ובתי־אבות נושאים עליהם כולם חותם נדיבותה של חברת “של” וחותם שלטונה, וכמוהם בית־ספר משוכלל עם כיכרות־משחק לילדים ובריכות שחיה. חינוך עם ריח של נפט.

עמדנו בשפת המפרץ סנט־אננה המבתר את האי לרוחבו. המחסום שלפני הגשר ירד וגשר הפנטון התחיל נע על צירו במלכותיות גאה ופתח את המפרץ לאניות. בזו אחר זו עברו מיכליות־נפט, יונקות מפי הצינור בחופי קאראקאס, המרוחקת מכאן כשלושים מילין בלבד, ופולטות את הנפט אל הלוע הגדול של בתי־הזיקוק בתחתית ההר, וחוזרות על עקבותיהן לקאראקאס, לחזור ולינוק, לחזור ולפלוט במעגל שדומה כי אינו נסגר עולמית. כתמי־נפט גדולים התפשטו על־פני המים וריח חריף של עטרן כמו מרט רקמות הנחיריִם ומילא חללה של ויליאמסטד כולה. אל־אלוהי־הנפט לכל בשר.

סירות המנוע, המעבירות נוסעים לרוחב הנהר בשעה שהגשר קד קידתו לנפט, חזרו למעגן. הגשר הגדול שב ונמתח מחדש כלונה־פארק מואר. המחסום הורם ומכוניות הדורות של תיירים ושל אמידי־המקום התחילו נוהרות אל הקאזינו הבין־קונטיננטלי שבקצה החוף. על מעקות הגשר משני עבריו נאספו לרוח הלילה הצונן זוגות־זוגות של ילידים, מהם יחפים וערומים למחצה מהם לבושי בלואים כשכל אחד מהם מחזיק טרנזיסטור חדיש וקולני, מאזין לשידורי הג’ז וחש בכל משמעותה, כיבושיה וניגודיה הקטביים של המאה העשרים: יחפות עם טרנזיסטור.

במעגן הפנימי של המפרץ נערכו למנוחת־לילה ספינות־מפרש רעועות, כסיעה של עטלפי־לילה. זהו שוק־הירקות השט של קיראסו. אשכולות־אשכולות נתלו הבננות מן הקרסים הגדולים. עששית־נפט קטנה הטילה ספק אורות ספק צללים לתוך בטנה הנפולה של ספינת־המרכולת הזו. בתוך הספינה מוטלים אב, אם וערימת ילדים. חרטום של בננה התלויה מן הקרס נתקע בפיו של פעוט והוא מוצץ את קליפתו מתוך שינה בתאווה אדירה של יצור אנושי בן שנה בלילה החריף מנפט ומניגודים של אי מאיי הודו המערבית.

ד

רחוב המסחר של ויליאמסטד הוא מעין בונד־סטריט של לונדון בזעיר־אנפין. כל העולם בא לכאן לקנות. בקילומטר מרובע אחד אתה מוצא מרכולתו של העולם כולו: ממשקפת גרמנית משוכללת ביותר עד נרגילה מצרית, רקמה ממאדיירה, פשתן אירי וכמובן, כלי־מזכרת ישראלים – מגושמים.

בשעה אחת אחרי הצהרים החלה הפלישה האמריקנית לאי. איני יודע איך עלו צבאות הולנד לכבוש את האי מן הספרדים, אך אם עלו לחוף ופשטו במחצית ההתלהבות ורבע מכוח־ההסתערות שבהם פושטים תיירים אמריקאים באיי התקניות האלה – כי אז אין פלא מדוע ניצחו שם על־נקלה. מישהו הטיל לחלל את המלה “liquor” הַיינוּ: אל היין! מיד באה הסתערות אל אגף־היינות של בתי־המסחר בוילאמסטד – בקבוק לא נותר. כאילו היתה עדיין ארצות־הברית נתונה לחוקי הפרוהיביציה של שנות השלושים ואין להשיג את הטיפה המרה אלא בין איי הבתולה או בקיראסו. מאימתי נעשו יהודים כל־כך אחוזי בולמוס של כוהל – אלוהי אמריקה יודעים.

ידידינו האמריקאים לא בנקל כובשים להם שפה זרה, אך את שמות היינות יודעת כל אשה טובה לבטא במקורם הלועזי ובהטעמה הנכונה כאילו השלימה זה עתה דוקטורט־של־יין בפאריס או ברומא. מעולם לא שמעתי שיחה לועזית דו־לשונית שוטפת ועסיסית כל־כך כשיחת נשים שהיו עמוסות נאדות־יין כגמליו של אליעזר וניסו לבצע עסקת־חליפין: שני “קוּאַנטרוֹ” (הנגינה מלרע, צרפתית) כנגד שני “מרטיני” (מלעיל, איטלקית), ארבעה “בורגונדי” כנגד חמישה “שאטו מונטאן”. ביחד: יקב מיטלטל. ואחרי היין – פּארפוּם. כאילו היו מגישים בארצות־הברית מי־בושם צרפתי לפני סעודה או כאילו היתה אמריקה כולה זרועה בורסקאות והכרחי להתיז עליה שַׁנֶל־חמש צרפתי לפזר את ריחותיה. נשים באות בימים וכמה צעירות הבאות לאו־דוקא בימים, גברים מהודרים, כאימומים בחלונות לבגדי־גברים, וזקנים הנהנים כבר מקִצבה ממשלתית כולם עטו על הדוכנים בניצוץ חלוצי־כמעט של נכונות־לקרבן, באיזה כיסוף מעודן – פארפום. עמדתי משתאה מול יהודי טוב־מזג שבא לארצות־הברית מעיירה ליטאית אחת לפני ארבעים שנה. עדיין שגורים בפיו כמה פסוקים מפרקי־אבות ופה ושם מתמלטות מפיו הברות עבריות מרוסקות באשכנזית אך בפרקי הבושם הצרפתי ובשמותיו לא יטעה. בנושא זה הוא יכול להתערב כבקי וחריף בשיחת בניו ובנותיו מן הדור האמריקאי הצעיר, כשוה עם שוים. הם נושאים תארים אקדמיים בהנדסה וברפואה, אך בעניני פּארפום – המלה האחרונה לאבא מליטא. קשר בין דורות על ערוגות הבושם.

ה

והכל במהומה. באנדרלמוסיה. בזיעת־אַפּיִם. בטכניקה של כתיבת שיקים וכרטיסי אשראי וניירות שכמוהם ככסף. משהו מסודר מאוד, מסודר מדי, שליט בחברה האמריקאית. אוניפורמי לפעמים עד כדי שעמום. אין לך דבר המסוגל להוציא אדם מדעתו יותר מעודף של סדר טוב, מלוח־פתרונות המוכן מראש לכל חידה. שום דבר אינו בלתי־צפוי ואפילו הבלתי־צפוי כבר היה חזוי מראש ויש טופס מוכן מראש בשביל המפתיע. הנוחות איננה המדרגה העליונה ביותר ברווחת האדם. למעלה ממנה – המובן מאליו. אתה עורך תקניות לא כפעולה הנעשית בנוחות אלא כרפלכּס אנושי, כשם שאתה נוקף אצבע או מניד עפעף. האוניפורם של הרוָחה השתולל אותו יום בחוצות עיר־החוף ויליאמסטד שבאי קיראסו בקילומטר מרובע אחד של המרכז המסחרי. נהנו ממנו, משני עברי הדלפק, יהודים – זבנים ולקוחות.

מי שמשקיף על שעון כעל מכשיר למדידת הזמן, במורה לנו כמה כבר נגסנו מן העוגה שהועידה לנו ההשגחה – אינו אלא מפגר אחרי רוחו האמיתית של הזמן. שעון־יד שוייצי הוא קודם־כל מטיל זהב מהותך – הַינוּ הך מה עושים מחוגיו או מה הם מורים. את מניות הפלדה – אומר אחד הנצפפים בתור לחנות־השעונים בויליאמסטד – יכול קֶנֶדי, אם רוצה, להפיל לשאול תחתיות, אך לא את מוצרי שַׁפהאוזן. אורלוגין־זהב הוא צאן ברזל. נכס קיים ועומד, כלומר: האורלוגין הולך אך ערכו עומד.

בכוח תורה פרגמַטית זו נתמשכו התורים ליד בתי־הממכר לשעונים בקיראסו והחלה האגירה הגדולה של מורי נבוכי הזמן תוצרת שווייץ. בלילה תיקתקה האניה כולה תקתוק גדול אחד של אלפי שעונים – שלל תקניות של שלוש מאות תיירים אמריקאים בלפנות־ערב קצר אחד באי קאריבי חפשי ממכס.

תקנית־השעונים הסיטונית של שכני לשולחן נראתה לי מיוחדת מכולן. עשרים שעונים – הוא אומר – יש לי בבית ולשם מה נחוצים לי עוד חמישה – אינני יודע, אחרי ככלות הכל – כולם מורים אותו הזמן. אבל אני אוהב את התזמורת הזו. משעמם, אתה מבין, בשכונת־הפרבר החדשה שלנו, לפעמים משעמם מאוד, ואז אני פותח את מגירת השעונים בחדר־השינה ומאזין לתקתוקם. שעות אני מסוגל להאזין להם. כל שעון ותקתוקו האישי. יש בּאס־באריטון של שעון בגיל ההליכה ויש סוֹפּרן דק מן הדק של שעונית קוֹקֶטית בגיל הטיפוף ויש שעון זקן המדשדש לו סתם ככה בשבילי־הזמן וצירוף כל הקולות האלה הוא סימפוניה נפלאה שכל תזמורת יכולה להיות כפרתה. אני גם אוהב את השויון שבממלכה זו: הנה שעון גדול, מקים יותר שאון, שואג יותר, מנהם יותר – אך איננו מתקדם כחוט־השניה יותר מן הננס שלצדו. הכל שוים לפני הזמן. פילוסופיה של אורלוגין מפי תייר תמהוני אחד במהומה קאריבית.

שום דבר לא חתם כל־כך משמעותו של היום הטרופי משאלה אחת שנשאלה לפי תום. כאשר עלינו על האניה בתום יום־הקניות המפרך פנתה תיירת אחת, עמוסה כל חמודות האי קיראסו, אל שכנתה: “אולי את זוכרת מה שם האי שבו ביקרנו היום?” –

ו

שנה אחת בלבד לאחר גירוש ספרד נוסדה הקהילה היהודית הראשונה באמסטרדם. שנה אחת לאחר שכבשו ההולנדים את קבוצת האיים הקאריביים מידי ספרד הגיעו לשם, ב־1635, ראשוני המתישבים היהודים, צאצאי האנוסים שמצאו דרכם לבראזיל ומשם, בנפול שלטון ספרד בקאריביים, הגיעו אל קבוצת־האיים הזאת. כשאתה תוהה על דחפיה של ההגירה היהודית אתה רואה במפורש הקו המבדיל בינם לבין דחפי ההגירה של אירופאים אחרים. אחרים הפליגו אל מחוז־חפץ, היהודים נמלטו ממחוז־אין־חפץ בהם; אחרים הביטו אל מטרת בבעתה אל הגורל שמאחוריהם. והם נטו אוהל בכל מקום נידח – קודם־כל מפני שהוא נידח. משום שגם שהגורל, שאומרים עליו כי הוא עיור לפעמים, אינו משיג אותך מיד בכל מקום וחייב לטרוח קצת עד שהוא מאתר אותך. ובינתיים אפשר לנשום מעט אויר של חירות מסלעי השחם שכּמו מורדים בסדרי הטבע, מתעלוליו הפורצים כל סייג של נוף טרופי וגם – מאוירה של חירות וכיבוד צלם־האדם שהולנד הביאה אפילו למקומות שאליהם באה ככובשת.

מנינו באוכלוסיה היהודית של קיראסו תערובת של עדות ובבואתן של תקופות שעל כולן תלויים כסמל אכזר המגלב והחרב. צאצאי גולי ספרד בראשית המאה השבע־עשרה, פליטי השוֹאה הגדולה של דורנו ואפילו גולי מצרים שלאחר מערכת סיני. דחף ההצלה היהודית מדורי־דורות כמו נמשך אל הולנד כפרפר אל האור. גם פליטי חרב של ת“ח ות”ט מצאו דרכם לאמסטרדם ופליטי איבת־ישראל של מצרים בתשי"ח מצאו דרכם בנתיב־ים ארוך ומפותל מאלכסנדריה לויליאמסטד. יש אומות שהן כנאות־דשא בנתיב הענוּת של עמנו. הולנד היא ערוגת הפרחים. כך היא, כך מה שקרוי “מושבותיה” באיים הקאריביים.

בית העלמין היהודי הישן הוא שכנם של בתי־הזיקוק הגדולים, אך הוא הקדים אותם. ההיסטוריה חקוקה באבני־המצבות האלה בסדר כרונולוגי למופת. הנה קברו של דויד הנשיא, שהשיג את מגילת חופש הפולחן ליהודים ביבשת המערבית; הנה קברותיהם של יוצאי פורטוגל שהקימו כבר לפני שלוש מאות שנה את קהילת מקוה־ישראל – מרכז החיים היהודיים באי עד היום הזה, והנה מצבת־שיש עם גילוף אמנותי מעודן על קברה של יהודית נונזדה־פונסקה, מין מרתה־בת־בייתוס של יהודי האי, שנפטרה בשנת 1668. הולנדית, פורטוגלית, גרמנית ועברית – לשונות־פזורה ולשון־כיסופים – מספרות באבני־הציוּן של בית־החיים בויליאמסטד לא רק קורות הקהילה היהודית המופלאה הזאת אלא תמצית תולדותיו של עם המתרפק על כל מקלט.

ז

בבית הכנסת העתיק “מקוה־ישראל” כבר הודלקו נרות חג החירות וכבר נשבה ממנו טריות של ניקיון חג, שרק מי שהיה מקדים לקבלת שבת בבית־תפילה של עיר יהודית במזרח־אירופה – יכול היה לחוש מלוא טעמה. שכבה עבה של חול לבן כבר כיסתה את הרצפה – זכר לנדודי ישראל במדבר או, קרוב יותר לנכון, המשך למנהג האנוסים בספרד שהיו מפזרים חול על רצפת בית־הכנסת כדי לכלוא את הד מִצעדם. אך מחוץ לבית־הכנסת, בשער הכניסה, התנופף דגל תכלת־לבן של מדינת היהודים והוא היה כפתרון לחידה, כתגר בגורל, כממשות גדולה של חירות יהודית הנושאת הד פעמיו של יהודי חדש לכל מרחק – גם לקאריבים.

קיראסו, 1962

[דפי אוסטריה]

קוסם נופו של מעבה־יער ומרהיב־עין רכס־האַלפּים על פיתולי שביליו, על חוד־פסגותיו ועל שלל גוני הירוק והזהוב של שדמותיו, ניחוח של שדות דשנים, שרף האורן המלבלב ובושם תפרחת־האביב משכרים וכובשים את הנשימה. שלוַת־עולמים נסוכה על הררי זֶמֶרינג ועל העמק הפורה שלרגליהם. פיכוי הפלג הזך רק מטעים שלוָה זו וקוצב לה קצב. כאן הזמן עמד מלכת. כאן, בטירת־מרום זו, משול העולם לקן־תורים שלֵו ורוגע שדבר לא יחריד מנוחתו ולא ישבית רקמת־חייו המופלאה. כך הוא מגעו של אורח־לשעה עם נוף אירופה ועם אדמתה. היפוכו המגע עם האדם.

אל מול הנוף החרישי והבוטח ניצב איש־אירופה מסוער ועצבני, נטול קורטוב של שלוַת־נפש, עורך חשבון עברו המר, מהרהר בהווה הנחפז והנמהר ותולה עתידו בבלימה. חותם של אי־וַדאוּת טבוע עתה על אירופה וארשת פניו של האדם כולה תמיהה גדולה וחרדה. במטוס, בתחתית, במכונית הציבורית, בבית־הקפה ובבית־היין, בדלפק־המכולת ובבית המשפחה תלויה כחרב המתהפכת האימה מפני המחר. היום, חמש שנים לאחר הטבח הגדול, קטנה האמונה בשלום־עמים משהיתה ביום מן הימים. אך לא האמונה בשלום בלבד, דומה פסה כל אמונה מלב אדם. אין איש מאמין בחברו ואין מאמין באלוהיו: אין מאמין באמת ואין מַשלה עצמו בשקר. האדם באירופה כמו מאמין היום בדבר אחד: בגודל הסמוי, הגזור עליו ממילא. אם להוציא קבוצות־קבוצות של דַבָּרי־עם מושבעים, מהם הוגי־אמת ומהם בּדאֵי־עצמם ובדאי־אחרים – רפתה וקהתה כמעט עד שיתוק מחשבתו העצמית של איש־מן־הרחוב. משל, רבבות מוחות־חושבים וריבואות לבבות שוחרי־אמיתות־שונות השליכו יהבם על הגורל והם נכונים אם להרכין ראש לפני לנעלם ואִם להושיט יד אל גואל – כאשר יפול הפור.

ב

ואכן, כאן באוסטריה – בוינה או בזאלצבורג, בזָמָרינג או בגראץ – ההרגשה היא כי הנה־הנה עומד הפּוּר ליפול. כאן צומת־הפגישה של המחנות היריבים. לא מילין של דרכי־ים ולא פרסאות של דרכי־יבשה מפרידים ביניהם. זה מול זה מתנוססים כאן דגל הכוכבים והפסים והדגל האדום. זה לעומת זה עומדים כאן הזקיף האמריקאי והזקיף הרוסי, איש־איש ליד מפקדתו. זו מול זו צועקות כותרות של עתונים המוּצאים על־ידי שלטונות־הכיבוש המזרחיים והמערביים, שכשם שאין בודקים עוד לטונות־הכיבוש המזרחיים והמערביים, והמלחמה המִלוּלית, שאינה עוד קרה כל־עיקר, קרֵבה אל הפסגה. נפתח ללא סכר מבוע הגידופים וההאשמות ואין בודקים עוד בסגנון, כשם שאין בודקים עוד באמת. לנגד עיניו של מי שהיה זה־לא־כבר אויב בנפש ועדיין הוא נצור ועדיין הוא נתון בסייגי־כיבוש, מציגים באי־כוחן של אומות, שעדיין קרויות מאוחדות, אחד המחזות הטרגיים והמבישים שהוצגו אי־פעם על־ידי מנצחים לעיני מנוצחים. ואילמלא מורא הכיבוש – שאיננו עוד מורא כל־עיקר – אין ספק כי תושבי ארץ זו היו מגלים לפיהם מה שלבם הוגה: ברוך שזיכנו לראותם בכך. כיצד אמר לי אותו אוסטרי נאור, אגב סיור בחוצות וינה: “איני יודע מי ינצח במלחמה הבאה, הרוסים או האמריקאים, אך דבר אחד אני יודע בוַדאוּת: אוסטריה כבר ניצחה”.

ג

והדין עמו. אוסטריה ניצחה לא רק בשל המדון בין המנצחים, כי אם גם בזכות הדורון שאלה וגם אלה מגישים לה. הנוסחה המפורסמת: תחילה במלחמה ואחר־כך – בתפילה ובדורון, שהיתה מסורת לאימפריה הבריטית בדברי ימי מלחמותיה בכל מקום, הפכה נחלת כל שלטונות־הכיבוש וביחוד של ארצות־הברית. תהיה הערכתנו מבחינה מדינית לתכנית־מרשל אשר תהיה ויהיו פירותיה למשק הארץ בעתיד אשר יהיו, עובדה היא כי משלוחי העזרה של ארצות־הברית לאוסטריה, שהגיעו עתה כדי מחצית מיליארד דולר, הזרימו שפע רב לארץ, המריצו שיקום תעשיתה, הגבירו סחרה הפנימי ומילאו חנויותיה מזן אל זן. וארץ זו, שאך לפני שנתים סבלה ממחסור חריף בצרכי־מזון, היא עתה מן הארצות המשופעות והזולות ביותר באירופה.

אכן, קשה לומר כי תכנית־מרשל היא כיום ילד־השעשועים של האוסטרים. עַם זה, שהספיק בתקופה כה קצרה לשכוח כי היה לו חלק – וחלק לא מבוטל – בתבערת־הדמים ובמטבח־העמים הגדול, חותר עתה בכל עוז־רצונו ובכל תוקף־יהירותו לעצמאות מדינית מוחלטת ולשחרור מכל עול־שעבּוּד ומכל אסל־התערבות, אפילו אסל זה נושא עמו דליי־שפע. הוא נלחם באותה מידה של הצלחה בגזירות הכיבוש ובמס־העובד שבכיבוש מטיל עליו, כשם שהוא נלחם בהצפת הארץ ב“קוקה־קולה” האמריקני.

אף־על־פי־כן יש להניח כי לא יבחל בעזרה זו ולא יוַתר עליה, אלא אם כן יהיו אסמיו מלאים וכלכלתו מאוששת ותעשיתו הענפה בנויה מחדש על תלה.

ד

אכן, תכנית־מרשל היא עתה ציר בחיים המדיניים והכלכליים של אירופה המערבית. אנו, בארץ, נוהגים לדבר על תכנית זו בהפשטה מסוימת כדבר הרחוק מעמנו, ואולם אדם הנקלע לאירופה ניתנת לו הזדמנות לעמוד על ערכה – החיובי או השלילי – של תכנית זו ועל החשיבות העצומה שמיחסת לה ארצות־הברית מבחינת כיבוש־הלבבות. משלוחי העזרה מלוּוים מיטב התעמולה והפרסום, ולמען האמת ייאמר: תעמולה רבת־תנופה ורבת־כשרון. בצד העתון היומי “וינר קוּריֶר” המופיע בחסות שלטון־הכיבוש האמריקאי וברוחו, יוצאת מדי שבוע, ועתים פעמַיִם בשבוע, תוספת מיוחדת להסברת תכנית־העזרה לאירופה וברכתה. החומר המובא בתוספת זו רחוק מדרך־התעמולה האמריקני המקובל בדרך־כלל כשטחי. ההסברה שקטה, מיושבת מבוססת על חומר סטטיסטי ועל מחקרים ונתמכת בשפעת תצלומים, ללמדך השפעתה המבורכת של העזרה האמריקנית על שיקום משק הארץ. הפרסום חותר להוכיח כי עזרה זו אינה בחינת “מן היד אל הפה”, נוסח תמיכה סוציאלית שאין עמה בנין, כי אם עזרה משקמת, שעמה יפרח ויאדיר משק הארץ הנתמכת. לזכותם של האמריקאים ייאמר, כי אין הם מעלימים בתעמולתם זו את רצונם הנחרץ לראות את הנתמך כתומך מדיני וכשותף־בכוח למדיניות הגלובאלית של ארצות־הברית.

ה

קל מאוד ליהודי בימינו לפסוע בחוצות וינה, ברוכת האדריכלות הגוֹתית וקסומת חן־הכרך; קל מאוד לשרוך־דרך במשעולי טירול ובכפרים המניבים של אוסטריה; קל מאוד לפסוע ולשכוח כי בעצם כאן, על אדמה ברוכה וארורה זו, עמדה עריסתו של אבי־אבות הצוררים ושהיא־היא כור מחצבתו. נוכח האדיבות המופלגה שאינה נראית מלאכותית; נוכח חיוך הסֵבר הנסוך על כל שפתים ברחוב, בטראם, בתיאטרון, בחנות ובמלון – קשה כמעט לזכור כי בעצמו של דבר רבים מבניהם של המחייכים והמאדבים פניהם, ואפשר גם לא־מעטים מביניהם עצמם, נתנו יד במישרין או בעקיפין להשמדה. דומה, הכל כה חביב וחינני ומאיר־פנים בארץ זו; הכל כה שקוע בעניניו שלו, בעיניני חנותו ועסקו ומשלח־ידו שלו, עד שכל הדבר הזה הבוער בקרבנו כאש־אוכלת, השורף עצמותינו בשנאת־שאול, הוא מחוץ לתחום המקום הזה, מחוץ לתחום הזמן הזה ובודאי מחוץ לתחום האנשים החייכנים הללו שלא נבראו אלא בשביל לשרת אותך עד קצה גבול האדיבות ולמעלה מזה.

אגורת־נחושת אחת, הניתנת לך כמעות־עדפים בטראם, מחזירה אותך אל האמת ומטלטלת אותך טלטלה חזקה. אתה נוטל עדפים מידי הכרטיסן, מתבונן במטבע השחוק־כלשהו: נשר גרמני אוחז בצלב־קרס. התאריך 1940. כבר יש לאוסטרים מטבע משלהם, אך עדיין אין להם אגורות די הצורך והם מוסיפים להשתמש באסימונים שטבע הוא. אתה ממשמש באסימון זה ובסמל־סיוטים זה ומתחלחל. יש עם לבך להשליכו אל פני הכרטיסן, לקפוץ מן הטראם בעצם הילוכו ולברוח – – אך הכרטיסן הרחיק, הקרון דוהר, מאות נדחקים, נכנסים ויוצאים בשאון ובהמולה, ענבלי־החשמל מצלצלים בלי הרף ואתה מחזיק מטבע מאוס, מקפיא מבטך בו ושוכח לרדת בתחנה היעודה. חלום עוועים.

ו

על לוח־הפרסומים מודעות צבעוניות עשויות במיטב הטעם והדיוק הגראפי. החיים אינם חוזרים עוד למסלולם. הם כבר חזרו. הכל במנהגו: בית־חרושת לסבון מבשר מוצר חדיש של בורית־פלא; עתון אחד מכריז בציור ובצבע כי הנה־הנה הוא מתחיל לפרסם בהמשכים סיפור על העולם בשנת 1984. עצרות־ספורט וחגיגות־מוסיקה ותערוכות־אמנים ושיט רומנטי על הדוֹנאוּ הכחול – בקצרה: אלף קולות וקול משאונם של החיים קוראים מעל לוח־המודעות. אך הנה הודעה אחת, קטנה ביחס: דמות של קצין־תעופה גרמני במדים הידועים לנו היטב, עם הצוארון הזקוף ומִדרגי־הכסף, עם הכובע והנשר המקורס, עם העינים – העינים הללו – ולמטה כתובת: פלוני האינג’ינר המדופלם מחפש את בנו המצולם לעיל, שהלך עם הצבאות למזרח ולא חזר. הוא לא חזר משם, אך הצופה מוחזר לשם עם מבט ראשון בתצלום. הצופה אינו יודע היכן נמצא עתה אותו צעיר גאיוני, אך יכול בנקל לנחש היכן היה.

ז

אוסטריה מפתחת תעשית־סרטים משלה. מעטים הסרטים מחוץ־לארץ המובאים לכאן. האוסטרים מחבבים שחקניהם, דוברי שפתם, ומסבירים להם פנים אפילו אין הסרט עצמו חשוב כל־כך. מאריקה רייק, שחקנית אוסטרית מהוללת, שלדעת הכל היתה ידועה לשמצה על שיתופה עם הנאצים, שוב מחוללת על הבד, מהנה צופים בלהטיה וזוכה לתשואות. ובעצמו של דבר, מה איכפת לו לתושב הכפר ההררי קירכברג מה עשתה גברת רייק זו בימי המלחמה, אם שיעשעה מרצחים אם לאו – העיקר הוא כי בשעת בין־ערבּיִם זו היא מסבה עונג־לא ישוער לתושב הפינה הרגועה הזו בצלע האלפּים.

בזכותה של האגורה ובזכותו של התצלום על לוח־המודעות; בזכותה של שחקנית ובזכותם של עוד אלפי דברים פעוטים עולים אלינו הדים עמומים מעבָרָם של אותם חייכנים ושל צאצאיהם. אך צלילים לא עמומים כלל נשמעים ומנסרים גם בהווה. יש שלטון דמוקרטי במדינה. יש פרלמנט ויש – נכון הוא – תחרות גלויה בגינוני־דמוקרטיה ובסיסמאות ליברליות, מָשָׁל חזרה וינה לימי הליברליזם הקוסם משלהי המאה התשע־עשרה.

אך גם בפרלמנט זה, וחמש שנים בלבד אחרי התמוטטות הנאצים, כבר בוקעים ומתגברים קולות מוּכרים. ונזדמן לכותב טורים אלה לשמוע כיצד מטיח ציר אחד, בנאום נמלץ ודמגוגי למדי, כלפי השלטון שהעֵז לסגור סניף המפלגה העממית הבלתי־מכובד די הצורך, שינוי זולת שינוי השם. היום עדיין מעֵז שר־הפנים האלמר להשיב כי לא יתן להחריב את הדמוקרטיה בנימוקי דמוקרטיה־עילאית, כביכול. היום עדיין מהַסים קולו של הרֶשע. היעמוד בהם הכוח והרצון להסותוֹ מחר, מחרתים?

ח

ספיחים של עבר מר עדיין נראים פה ושם באוסטריה המשתחררת. ניצנים של עתיד קשה כבר נראים פה ושם באותה אוסטריה עצמה. לשוא נבוא בטענות. תהום ללא־גשר רובצת בין תפיסתו של יהודי את קורות אירופה בחמש־עשרה השנים האחרונות, בין יחסו הפסיכולוגי לכל מה שמגלם בתוכו שמץ מן הנאציות ולכל איש הנושא עמו את עברהּ ובין תפיסתו של נכרי. כי גם הדמוקרט המובהק של אירופה בת־ימינו רואה במי שהיה נאצי אדם שאינו אהוד ושאינו מכובד די הצורך, כדרך שאין אוהדים בן מפלגה יריבה, בן כת צהובה או חבר בקלוב־קלפים אחר. אך אין הוא מסוגל – וגם אינו מוכן – לנַדוֹתוֹ מחברה ולראות בו יצור שאינו ראוי להימנות עם חבריה. בין התגובה הטבעית, האמוציונלית בעיקרה, של הנפש היהודית לשמע המושג נאצי, המעורר חרון ושאט־נפש, ובין התגובה השכלית המאופקת של הנאור באירופה – לא יגושר עוד, כנראה, עולמית.

ט

על אחת הפסגות של הרי זֶמֶרינג, בקרבת טירה עתיקה, ניצב יהודי נשוא־פנים, שזקנו יורד לו על־פי מידותיו, חובש מגבעת־קטיפה ועוטה קפוטת־שיראין מבהיקה, מפזם לו בנחת נעימת־חסידים ומותח “עירוב”. השעה שעת כניסת השבת והוא חושש להיכשל בטלטול מחוץ לתחום. מעט־מעט מתקבצים סביבו כמנין יהודים עבדקנים, מודדים בשעלם תחום שבת וסופם באים לכלל דעה כי חוט־העירוב יימתח מן העמוד שבכניסה אל בית־העלמין הצבאי הגרמני ועד התורן שבכניסה אל חנות הסדקית. פריץ, נוטר הטירה, אינו צריך אלא לרמז וכבר הוא גורר עמו כבל־טלפון דק ומניה־וביה העירוב דרוך. ר' יוסף קארו בודאי לא הוציא מכלל כשרות גם “עירוב” זה, אף־על־פי־כן – חוט זה במקום זה ובנסיבות אלו מדהים לא פחות משהוא מוזר.

מנועי־מכוניות נושמים בכבדות במעלה השביל התלול אל הטירה. כשני מנינים אברכים יהודים, חוַרוָרים ורכרוכיים, עם חתימת־ זקן דלילה, קופצים בעצבנות־מה מכבש המכונית, וקודם שפרקו מיטלטליהם שואלים לא בלי נעימת חרדה: כבר יש עירוב? – משנענו בחיוב נמצאו מפויסים ונרגעים, יורדים איש־איש וצרורו לפגוש רעיותיהם. מכל מבואות הטירה באות יהודיות בגיל־העמידה, מהן חפופות־ראש שזה עתה עלו מן הרחצה ומהן חובשות פיאה נכרית, אך כולן עשויות־פּנים לפי כל כללי הכחל והשרק של אירופה וטעונות תכשיטים שהם בגדר משא יותר משהם בגדר עדי, ובאות להקביל פני בעליהן. חילוף־ברכות בהונגרית מהדהד כמעט קט באויר. אך “גוּט־שאבעס” יהודי נתלה ועומד בהררי זמרינג. אידיליה.

י

אתה יורד אל עיבורה של עיבורה של עיר־הקיט ועד שאתה מספיק לעכל מראה־חלום או־חזיון מציאות שראית בטירה, אתה פוגש עשרות יהודים לבושי־הדר וכרסתנים כלשהו, לצדם עשרות יהודיות עדויות כהלכה ובעקבותיהם עוזרת־הבית הנכריה גוררת עגלת־ילדים שמתוכה נשקף זוג־עינים תמה ונבוך כלשהו של ילד יהודי. ואילמלא ריחם המבחיל קמעה של קדלי־חזיר מטוגנים שקייטנים יהודים מתפטמים בהם בתאותנוּת הקרובה לפולחן והממלא כל נחירים בחוצות זמרינג – היית מדמה כי נקלעת אל ערב־שבת של עיירה יהודית טיפוסית במזרח־אירופה קודם שעלה עליה הכּוֹרת.

תמונה זו אי־אפשר שלא תעיד כי היהודי־הפליט שנתאזרח באוסטריה מרגיש עצמו בטוב. הפרנסה – בין אם היא כשרה ובין אם אינה כשרה למהדרין – עדיין מצויה בשפע. המזון – זול, הבגד איננו יקר, אין אתה חייב להיות אמיד כדי שתשיג ידך לרכוש מכונית עממית תוצרת גרמניה. ומה נחוץ לו לאדם־הרוס־נפש וחלוּל־כל־אמונה יותר מרוָחה חמרית המשתפעת ועוברת על גדותיה? הקרקע מתחת לרגלים חמים, אך אינו בוער. בעיר־קיט זו יהודי רואה עצמו בעל־בעמיו ורואה את הנכרי כגר. רוצה הוא הוא לחזק רגש הבּעלות בקרבו, הריהו מושיט מטבע הגון ונותנו כדמי־שתיה למלצר הנכרי; רוצה ליתן פורקן לזעמו הריהו מפטיר, אגב מסע במכוניתו, כמה מלות־גידוף עסיסיות אל עובר־אורח נכרי – וקיים כל המצוות כולן.

במוצאי־שבת נתאספה כל העדה היהודית באולם הגדול והמפואר של בית־המלון הנודע “Panhans”. אברכים יהודים, שהנעימו זמירות־שבת בשעות הצהרים, הסבו כאן לשולחן ובהתלהבות לא פחותה מזו נשתקעו במשחק הברידג'. נשים יהודיות כשרות, שנראו נוטלות־ידים קודם אכילת החמין, יצאו במחול ה“סאמבה” – מחול שאפשר למנות בו כל סגולה, זולת הצניעות. גביעי שַׁמפּן נתרוקנו ונתמלאו חליפות וצחוק תאותני ועמוק היה פורץ ונגדע. הילולה.

אתה יושב מן הצד ותוהה על עומק חורבנה של הנפש היהודית: חמין וברידג' – ושניהם בזמרינג, חשש מפני יין־נסך בעת ארוחת־הצהרים וסביאת שַׁמפן מידי נכרים בלילה. פיאה נכרית ביום ו“סאמבה” בערב. אתה מנסה ליטול דברים עם אחד האברכים, אך הוא אינו בר־שיחה, כי עירפּלוֹ הכוהל. ריקנות תהומית.

למה ראויים בני־אדם יהודים אלה יותר – לבוז או לרוגז? לא לזה ולא לזה. לרחמים. אתה קם ממושבך נבוך ונסער. בלי משים אתה נזכר ב“קץ הימים” לחיים הזז. אתה נזכר איך צרמו אזניך דברי־המשפטים של יוזפא ואיך נצרב לבך למראה מר יוסט האוחז בגמרא ואינו מניח ידו מן המצלצלין. שם, באולם הרוגע של “בית הבימה”, נראו הדברים צורבים וכמו עולבים. כאן נשמעת מהם בת־קולה של האמת.

יא

היתה השעה אחרי חצות כשאחרוני האורחים יצאו ממלון “Panhans”. דלת המלון כבר עמדה על צירה, אך באויר השלֵו של הכפר ההררי ניסר קולה של אם יהודיה שהביאה עמה אל החינגה את בנה בן הארבע ועתה חמק הפעוט בחשכה ואיננו. ואני הולך עתה אל שדה־התעופה, אל מטוס העתיד להסיעני בעוד שעה קלה אל מולדתי, ובאזני מהדהד ואינו מרפה קול־קורא של אם־ יהודיה בהררי זמרינג בשעה אחת אחרי חצות: משה’לה, משה’לה – אַיֶכָּה?

זאֶמאֶרינג, 1950

אנו כותבים טורים אלה מפני החשיבות ההיסטוריוגרפית שאנו מיחסים לדו־שיח נדיר שהיה לפני שלוש־עשרה שנה במונטריאול, אך גם מתוך פרעון־חוב לזכרו של ידיד נאצל, מבחירי נציגיה של מדינת ישראל, נושא כתר־תורה וכובש בקסם הליכות – ד"ר יעקב הרצוג.

וזה טעם החוב:

למחרת הויכוח הנודע בין יעקב הרצוג לארנולד טוינבי באוניברסיטת מק־גיל שבמונטריאול, בינואר 1961, עמדנו לצאת בעיסוקינו לאוטאוה, בירת קנדה, היא משכנו של שגריר ישראל. אמר השגריר: למה מחר? בוא לאוטאוה הלילה, נשוחח מעט ובבקר תפנה למלאכתך. הגענו לאוטאוה אחרי חצות ופנינו לביתו. רוב הלילה נמשכה השיחה שעיקרה היה דברי ביאור של י. ה. לעמדותיו בויכוח עם טוינבי, והיקפה – כלל הויות חברה ומדינה בישראל. עקרת־הבית בת־תורה בזכות עצמה, נצטרפה פה ושם לשיחה – וכל המראה נצטייר בעיני עצמנו כסוריאליסטי מעט: באוטאוה, בבירה המושלגת של קנדה הקתולית, בביתו של תלמיד־חכם יהודי, שגריר ישראל העצמאית – שיח־יהודים תמהוני על העם היהודי, גלגוליו וחידת עתידו – באשמוֹרת השניה של הלילה.

קרוב מאד לעלות השחר פנה האורח לדרכו. אמר המארח: יודע אתה מה? ענין לי שבארץ יֵדעו לא רק על קיומו של הויכוח – זאת טילגרפו הסוכנויות – אלא גם על מהותו וטעמו. ייתכן כי יש לזה ערך חינוכי לישראלים. כיון שאתה כאן – שמא תכתוב? בו במקום חוּבַּר מברק לארץ וטרודים כאשר היינו במלאכתנו הרגילה אמרנו לעצמנו: אם אמנם יענו, כי יש להם ענין ברשמים מויכוח זה – נפרוש מעט מעיסוקינו ונכתוב בו.

השתהינו מעט באוטאוה, אך לא נחוץ היה לחכות הרבה: בשעות הצהרים הגיעה, בזריזות מופלגת, תשובה טלגרפית של המערכת, לערך כך: “מעריכים מאד. נקודה. אין צורך. נקודה. תהיה בודאי סטינוגרמה. נקודה.”

קראנו את התשובה לא בלי תמהון. לא? – לא. ניסינו שנינו לעשות רציונליזציה של סיבות הרתיעה: הימים ימי ה“פרשה” ומה ערך באמת לויכוח היסטוריוזופי כזה על מהות העם היהודי בעיצומו של דו־קרב הנטוש בארץ בכל עיר ועיירה, בכל קרן רחוב, בענין “ההוראה”. ולבד מזאת, מי יודע מה מסוגל אדם שקולמוס בידו במונטריאול להגניב בין השורות התמימות של הויכוח הפילוסופי, על־אודות הנושא המסעיר את הארץ ויושביה?

חיפשנו טעמים לקולא ועל דרך הבידוח מצאנו לסירוב זה גם סימוכין: ככלות הכל גם הרמב"ן נתחייב גלות על שפירסם פרטי הויכוח שלו עם הנזיר המומר כריסטיאנו בברצלונה, לפני שבע מאות שנה. הוא ניצח אמנם את בן־שיחו, זכה לכבוד מלכים אך נצטווה לשים מחסום לפיו. הסיר את המחסום ופירסם את “ספר הויכוח” – נאלץ לברוח מספרד. הרי שכבר היו דברים מעולם.

עד כאן קנדה של חורף 1961. עתה מקץ שלוש־עשרה שנה, כאשר שמענו על הופעת התקליט של C. B. S. “ויכוח הרצוג – טוינבי” ולאחר שכבר “יש סטינוגרמה” – נפרע על־פי רסיסי־רשוּמוֹת והֶבהקי־הזכרון, ובודאי גם משגי־הזכרון, חוב לנושא וקודם־כל – לזכרו של תלמיד־חכם אציל־רוח שדורנו חסר אותו כל־כך, אותו ואת שכּמוֹתוֹ.

ב

השאלה הראשונה שנשאלה אז מאליה היתה מה המריץ את שגריר ישראל בצפון הכדור המערבי, שכמו כל נציג ישראלי איננו חסר־בעיות בעולם המדיני, להזדעק לויכוח גלוי עם ההיסטוריון הבריטי הנודע בנושא בעל ערך היסטורי־פילוסופי יותר מאשר מדיני־מעשי? תשובתו של י. ה. היתה בוטה: טוינבי אמר את דבריו על העם היהודי רק לפני ימים אחדים באותה אוניברסיטה עצמה וג’ון דיפנבייקר, ראש ממשלת קנדה דאז, ציטט אותו אחר־כך בסעודת־ערב חגיגית. שגריר של מדינה – אמר י. ה. – אינו יכול להישאר בארץ שבה נאמרו דברים כאלה על אוּמתוֹ; שגריר אינו יכול להמשיך ולשבת בארץ שבה מחללים כבוד עמו לא מבחינה פוליטית אלא מבחינת דיוקנו המוסרי ומהותו ההיסטורית. החריש וישב – כאילו עמד על דם עמו.

הפרגמַטיסטים בשירוּת־החוץ ודאי יעקמו אפם. קצין הפרוטוקול אולי ינזוף. ייתכן גם, שאין הדבר מתישב כל־כך עם כללי הנוהג של דיפלומט זר במדינה מארחת. אבל גם ההיסטוריה מנהלת פרוטוקול. וההיסטוריה היהודית היא רשֶמת אכזרית מאור. וגם עם כללי הפרוטוקול היהודי צריך לחיות בשלום, שהרי בו נאמר: “ואשיבה חורפי דבר”.

אך האמת היא שהיתה הנמקה סדורה והגיונית שלאחר מעשה. הזינוק עצמו לויכוח היה בגדר הזדעקוּת פנימית להגנה על כבוד ישראל, מעין גיחה מוסרית נסערה שאינה מניחה הרבה שהות לגינונֵי נוהל.

ג

הויכוח נסב על כמה צירים, אך שתי אמירות של טוינבי הסעירו את בן־שיחו יותר מכל: האחת “atrocities are atrocities” – (“מעשי־אכזריות הם מעשי־אכזריות”), שעליה היה א. טוינבי חוזר כל־אימת שי. ה. ביקש לעשות אבחנה חדה וקיצונית בין מעשי־האכזריות של הנאצים לבין מעשים חריגים של קבוצות יהודיות בודדות בעת מלחמת ישראל להצלת קיומה. ההשוָאה הזאת של טוינבי היתה אחד ממוקדי הויכוח. אך ככל שהִרבּה י. ה. והעמיק להסביר את ההבדל בין תכנית שטנית מחושבת להשמדת עם, מודרכת על־ידי ממשלה ונישאת על טירופו של עם שלם, ובין מקרים בודדים של אכזריות־יחידים למורת־רוחה של הנהגה לאומית לגיטימית ושל העם כולו – ככל שביסס י. ה. טיעונו, כן היה ט. מפטיר באדיבות שלוה אך מקוממת: “אבל atrocities are atrocities”.

ד

מבחינה מוסרית מהותית – יש להודות – היה לטיעונו של טוינבי טעם. הפשע המוסרי של רצח אדם אחד הוא הפשע המלא ואין חומרתו נופלת כחוט־השערה מחומרת רצח הרבים. מהותם של חיי אדם אחד היא המהות השלמה, היא עולם ומלואו. והכרתת חיי יחיד היא הפשע, כולו. ומידת העונש על רצח הרבים אינה יכולה כלל להיות גדולה יותר מן העונש העליון על רצח היחיד.

אך הנסיון ליַחד ולבודד את מעשי־הזוָעה הבודדים שנעשו על־ידי יהודים בימי מלחמת־השחרור – היא מלחמת־המגן של אומה – היה לא רק ביטוי של צביעות אלא גם נסיון של קביעת עמדת־גינוי פוליטית בלבוש מוסרי צדקני. ואם מנתקים את דיר־יאסין – תופעה שגוּנתה בכל החוּמרה על־ידי הסמכות הלאומית היהודית באותה תקופה – ממערכת פשעים ומעשי־אכזריות שיטתיים בלתי־פוסקים, שביצעו ערבים על דעת הסמכות הלאומית שלהם ובברכתה מראשית ההתישבות הציונית, דרך שחיטת חברון ושיירת יחיעם והר־הצופים וגוש עציון: אם מנתקים זאת – כמו מציבים נקודת־מוצא של סילוף לכל אשר אירע לאחר־מכן. כביכול, כל מעשי־הזוָעה שבוצעו ומבוצעים על־ידי ערבים לא היו אלא תולדה של זַוועת דיר־יאסין בעוד שעבר־הדמים של הלאומנות הערבית, ימים רבים לפני־כן ולאחר־מכן, לא הוזכר כלל.

יעקב הרצוג יצא לא נגד האשמה עצמה. שהרי הָיה היה רצח. רק נגד האיפה־ואיפה המוסרית: נגד הבידוד המרושע של העם היהודי דוקא לצורך השוָאה עם הנאצים בלי להקביל בהשוָאה דומה חטאיהם הגדולים בהרבה של אחרים; בלי להבחין בין תוקף לנתקף, ובלבד לאַמת את הנוסחה הפסיכולוגית הנפתלת למדי שטוינבי דבק בה: כביכול, הדרך היחידה שבה יכול היה קרבן הנאצים לנקום את נקמת דמו היתה בהפעלת “שיטות הנאצים” כלפי קרבנותיו שלו.

ה

לא היתה לי. ה. מטרה אחרת בקטע זה זולת המגמה לחשוף את המוּסר־הכפול של בן־שיחו. כמשפטן מזהיר, התוכף שאלה אחרי שאלה ועושה תשובת הנחקר נקודת־מוצא לשאלה שניה, מביכה לא פחות, כך דבק י. ה. ביריבו – ולא הִרפּה.

“בכרך רביעי של ספרך, דף כך וכך, אתה אתה עצמך קובע כי בתולדות הציביליזציה האנושית לא היתה מעולם חברה שקִדמתה הגיעה למדרגה כזאת עד שבעת מהפכה או מלחמה אפשר היה לבטוח בחבריה שלא יבצעו מעשי־אכזריות – נכון! התסכים אתי שהרעשת ברלין והפצצת הירושימה, אף שהן בקטגוריה של התגוננות הן גם, כהגדרתך, בקטגוריה של זוָעה? נכון! התסכים אתי שמה שעוללו ערבים ליהודים שנים הרבה לפני־כן, מזכיר את מעשי הנאצים? אם כל זה נכון – מדוע איפה יִחדת אותנו מכל העמים, לצורך לצורך ההשוָאה עם בכור־שטן זה? כביכול, אנחנו, קרבנות השטן, דוקא אנחנו יורשיו. מדוע אתה מקיים בנו ‘אתה בחרתנו’ כזה לשמצה?”

ו

“הוא ביסודו אנטישמי”, הפטיר י. ה. בשיחת הפרפראות בביתו. וההגדרה של “סלוֹן־אנטישמיות” ניתנה לטוינבי על־ידי הוגי־מחשבה יהודים רבים בשל הדיבור המדעי העמקני המבקש להסתיר ולהסווֹת שנאת־ישראל היוּלית, כדרכו של העולם הנוצרי לאחר השוֹאה היהודית הגדולה. לבוש אקדמי ונוסאות מדעיות מקנים לאי־אהבת היהודים מעמד עיוני אוֹבּיֶקטיבי ומבדילים אותה מן ההתפרעות הזוֹאוֹלוגית בימי מלחמת־העולם השניה. אך מסקנות עיוּניוֹת “אוביקטיביות” כאלה חוזרות ונעשות קרקע לצמיחת השנאה היִצרית לאחר־מכן.

“שמרתי עצמי כל הזמן בכוח במסגרת המדעית, אך בשלב מסוים החלטתי בלבי שגם אם אביא אותו לנסיגה פה ושם מהגדרותיו – ואמנם הביאו! – הוא יחזור לסורו. יש לו תפיסה יסודית אנטי־יהודית והוא מוליך את העובדות – את אלה שהוא בוחר בהן – אל תפיסה זאת. אמירה, הֶפטֵר־דברים, אפשר לשַׁנוֹת. תפיסה רוחנית מושרשת – ספק. על אַפּיון האלכסנדרוני נאמר כי הוא ‘האנטישמי הראשון’. על טוינבי, לצערנו, אי־אפשר עדיין לומר כי הוא האחרון. אלא שאַפּיוֹן היה מוּכּר כדמגוג מופלג עד כי טיבריוס־קיסר עצמו כינה אותו ‘המצלתים – או התוף – של העולם’, בעוד שטוינבי הוא היסטוריון נשוּא־פנים שהעולם זוקף אזנו למשמע פיו ועומד כָּנוע ושפל־ברך מול הגדרותיו המדעיות”.

ז

האמת היא כי מבנה הטיעון של י.ה. הזכיר במעט את קוי הטיעון של יוסף בן מתתיהו, בחיבורו “נגד אַפּיון”. תכלית “על קדמוניות היהודים” היתה בין השאר להזים את הדיבה של אַפּיון שהיהודים אינם עם עתיק; תכלית דברי י. ה. היתה להזים את דיבתו המדעית של טיונבי, כי אנו אמנם “עם עתיק – אבל מאובָּן”. בשתי מסילות עיקריות התנהלו הדברים גם כאן: מצד אחד הדיפה של עלילות, סתירתן וניפוצן בכוח־טיעון עז ומבריק, ומצד שני אֶפּוֹס פילוסופי של הגנה על יסודות היהדות וערכיה, על גאון היהדות ומוּסרהּ. בשתי לולאות־מחשבה אלו כרך י. ה. כמו בחוט השני הן את עבָרוֹ הרחוק של העם מראשית דורותיו והן את עברו הקרוב, שהוא כמעט חלק מימינו. ואילו אלפי השנים של היסטוריה ויצירה יהודית שנקפו מאז, רק נתנו לי. ה. עדות חותכת לרציפות התרבותית והרוחנית ולחִיותה העזה והזורמת של תרבות עתיקה זאת.

ח

עדות מסייעת זו הוצבה מול הקביעה האחרת של טוינבי, שקוממה את עמיתו היהודי לויכוח, כי יש לראות בעם היהודי “Fossil”, מאובן תרבותי, שריד קפוא של התרבות הסוּרית ששקעה עם הדורות. היתה זו, כמובן, רק חזרה על התיזה שהרחיב טוינבי בחיבורו הגדול “עיונים בהיסטוריה”.

בסוגיה זאת לא היה י. ה. הראשון בקריאת תגר. חיבורים רבים נכתבו על כך. אחת התשובות לטוינבי נתן, כידוע, פרופסור נתן רוטנשטרייך במסתו המעמיקה “הזעם הלא־קדוש”; בעקבותיו – מוריס סמואל בחיבורו השָׁנוּן “הפרופסור והמאובן”. תלמיד־חכם יהודי אחר, אבא אבן – ככל הזכור לנו – ניתץ בזמנו את בנין טוינבי ניתוץ אדריכלי, נדבך אחרי נדבך במסה “כפירתו של טוינבי”. אך בטיעונו של י. ה. היתה התגעשות מוסרית וכושר־טיעון של קטיגור ומאשים יותר מאשר של פרקליט ומתגונן.

מה עוד ראָיוֹת תבקש כדי להוכיח לך שהנחתך תלויה על בלימה? מכל העמים שישבו במזרח התיכון מראשיתו, אנו העם היחיד שנתקיים ושמר על רציפות ישיבתו ודתו עד עצם היום הזה; ר' יוחנן בן־זכאי ור' עקיבא, אילו קמו לתחיה, יכלו לחיות בינינו ולשוחח עמנו; לאחר שחצינו את גיא־הצלמוות של הדורות וקמנו לתחיה אין לנו איבה או משטמה כלפי האומות שמיררו את חיינו. גם כנגד הערבים שקמו עלינו אנו נושאים בלבנו צער אך לא משטמה; אחרי אַלפיִם שנות פזורה קיבצנו את עמנו משבעים ארצות: מתימן, ממרוקו, מאירופה המזרחית והמערבית, משבטים נידחים בהודו – האם התחברות של חוליות רחוקות כל־כך זו מזו אינה מעידה על חִיוּת? האם כך פועלות חוליות של מאובן? אתה פוסח על התקופה שמימי ר' יוחנן בן־זכאי ועד ימינו ואינך מזכיר כלל את היצירה היהודית מאז ובמשך הדורות: את בתי־המדרש בירושלים ובצפת; את המשנה, תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, הקבלה, התרגום, הפייטנים, החסידות – ואת פעילות־הגומלין בין יצירה זאת לבין תרבות העולם. אלו הן תחנות של התאבנות?

וכמו בפרק הקודם כך גם בנושא זה הוליך י. ה. אל מסקנות נוסח משפטי: ובכן, אם אמנם כל מה שהוכחתי מקובל עליך ואם אין אתה רוצה להיפרד מן המושג “מאובן” שטבעת ושכה דבקת בו, שמא תסכים כי בתקופה האחרונה, לפחות, אנחנו Defossulized (“מאובן שהפשיר”)?

כאן פתאום נמצא, בהסכמה אילמת, איזה עמק־השוה.

בדברי תשובתו ציין טוינבי, כי בספרו “עיונים מחדש” (“Reconsideratuons”) העומד להופיע (בינתים הופיע), הוא טורח להסביר את המושג “מאובן” ומרכך אותו מעט. אבל “תמצא לי שֵם יותר טוב – ואשתמש בו”. והיתה זו ראשית סימן ההחלשה בטיעונו של ההיסטוריון. החלשה – אך לא נסיגה.

פרופסור נוסח ישן של אוניברסיטת מק־גיל, ממוצא צרפתי, שישב בסמוך לנו, העיר: “לאחר שאתה שומע את הנציג מלא החיות הזה של העם היהודי קשה קצת ליחס לעם הזה את התואר ‘מאובן’ אפילו במשמעות האלגורית הרחוקה ביותר. אין דבר שיסתור את הנחותיו של טוינבי יותר מן השגריר הזה עצמו”.

ט

שתי סוגיות נוספות, מתוך הארבע שבחר י. ה. לויכוח זה: בעיית הפליטים הערבים והקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ־ישראל – היו מרתקות לא פחות. עמד כאן, ביחוד בסוגית ארץ־ישראל לפני י. ה. בר־פלוגתא בקי בכל שבילי הנושא הזה ורזיו, גם מצדו ההיסטורי העתיק גם מצדו המדיני־המעשי: ארנולד טוינבי שירת במשרד־החוץ הבריטי במלחמת־העולם הראשונה והשתתף כפקיד־הממלכה בשלבים השונים של התפתחות הצהרת בלפור. פה ושם נשמעו בדבריו הדים של טיעון מוכָּר לנו מימי שלוט הבריטים ומתשובותיהם של פקידים קולוניאליים ושל מדינאים בריטים לאורך כל ימי המנדט, ניתוק עבר־הירדן, הכרזת הספר הלבן וגזירת הקרקעות. ההיסטוריון המהולל נראה פתאום בעיני תושב ארץ־ישראלי ותיק כפקיד משרד־המושבות הבריטי, עם עמדות פוליטיות מוכָּרות, שבעיקרון אין בהן השלמה לא עם הצהרת בלפור ובודאי לא עם הכיוון שאליו הוליכו היהודים את משמעותה של הצהרה זאת, עד הקמת מדינה יהודית ריבונית.

טיעונו של י. ה. גם בנושא זה היה רצוף אנַלוגיות היסטוריות מבריקות והוא ראוי להארה מיוחדת. היה זה, כמובן, תמוה מעט, אילו היה בכוחו של טיעון אחד לערער את דעותיו המוצקות – והמרושעות לא מעט – של ארנולד טוינבי, אך די היה לראות איך מתמודד העילוי־השגריר היהודי עם כל הנחותיו של ההיסטוריון המלומד ומטיל בהן ספקות בזה אחר זה ומציב מולן דעות בעלות כוח־התמודדות עובדתי ומוסרי שאין לערערו.

י

תוך התיחסות לדיני המותר והאסור על־פי הפרוטוקול ולשאלה האם יש לויכוח כזה אחיזה בפרקטיקה של יחסים מדיניים בין האומות – כמו נמשכה המחשבה מאליה להרהור על קלסתרה של הדיפלומטיה הישראלית.

הדיפלומט הישראלי, מסתבר, עומד בתקופת שירותו בעמים לא רק באתגרים מדיניים־פוליטיים אלא גם לפני מבחנים רוחניים כבדי־משקל, אולי יותר מדיפלומט של כל אומה אחרת. גם הכשרתו – או מה שקוראים היום: כישוריו – אינה יכולה להיות רק הכשרה של רהיטות טכנית, בקיאות סטטיטית, וזריזות של מושך־בחוטים – הוא ה־“Operator” בלע“ז. לא די ב”תבונת־כפים" מוֹחית. מלאכה יהודית זאת היא מטבעה מעשה חושֵב, היינו: מעשה השולל כל רדידות מחשבתית, המחייב בקיאותו של אדם לא רק בהויה הפוליטית של האזור והעולם אלא – ואולי קודם־כל – בהויה הרוחנית של עמו שלו. לא ייתכן כלל שאדם הנושא בשליחות ישראל לא יהיה סמוך על האמנה ההיסטורית, הרוחנית והמוסרית, של עמו. פקידות מגוהצה, אפילו מגלגלת בז’רגון האקדמי של ימינו, עונבת פרפרונים כהלכתם אך עיורת לצבעוניות המרהיבה של תרבות עמה ומקורותיו – יכולה לשרת כל עם, רק לא את העם היהודי המופיע בזירת האומות העצמאיות אחרי הרבה שנים של אי־נוכחות ועדיין מעורר פליאה, השתאות וגם – נוגדנים, או כופרים־בעיקר. בין האומות יש אמנם המקבלות אותנו כפלא התקופה, הן בעצם תקומתנו לאחר אלפי שנים והן במאמצנו הבולט (מאז הוא חדל להיות בולט כל־כך – י.) לעצב צורות־חברה מיוחדות. אבל – צר לי לומר זאת – עדיין אין מקבלים אותנו כוַדאות שאין עליה עוררין. עצם העובדה שמפליאים יום־יום את התקיימותנו בתוך ים גדול של אויבים ואת יכולתנו ליצור תחת להט החרב המתהפכת – היא בלבד מוכיחה כי קיומנו העצמאי יותר משהוא וַדאוּת מובנת־מאליה בעיני האומות, הוא – נס. מעריצים אולי את מחוללי הנס ואת מקיימיו, אך בסתר הלב נדים להם מעט. כי נס – כך אמר לנו פעם יריב קשוח – הוא תופעה, חזיון, ברק־פניו של אלוהים וחיוכו המיטיב, אך הוא עוּבדת־התקיימות של טבע.

להוציא את קיומנו מכלל נס חד־פעמי, להראות שרשיו יניקתו, טבעיותו באזור זה, חִיות־הקבע שלו, יחוד תרומתו הערכית לחברת־האדם – זה עוּלה וזו מצוָתה של נציגות יהודית במדינות. אמת, גינוני־מלכות קוסמים. וכל תג וסמל של שגרירות עצמאית אי־אפשר שלא יעבירו איזה שכרון ופעמים גם עצלות מתוקה המנתקת במרוצת הימים שליח משולחיו, נצר – מגזעו. מנתקת ועושה אותו חוטר חבוש מצנפת על גזע עוטה בּלוֹאים.

אך את עבודת ישראל בגויים – לימדנו י. ה. – אפשר לעשות רק מתוך תחושה עמוקה של ענוה ומתוך זיקה תמידית ועֵרנית מאוד למורשה הרוחנית והמוסרית.

יא

שלוש־עשרה שנים – וסוף־סוף “יש סטינוגרמה”. כשאתה מאזין לתקליט אתה עומד על ההבדל המצער מאוד בין חושיה המחודדים של חברה מסחרית זרה לבין חושיה הקהים של מערכת־החינוך הישראלית והיהודית. שלוש־עשרה שנים ביחד עם יזמתה של חברה מסחרית היו נחוצות כדי שרשויות החינוך שלנו יעמדו פתאום על חשיבותו של הויכוח הזה ויעמידו אותו לרשות תלמידים ונוער בבתי־הספר. כציידי־פרפרים מהלכים קצינים ליחסי־ציבור ליד כל עסקן בינוני ללכוד כל אִמרת־שפר שלו, כל הבל־פה, ולפרסמם ברבים, אך לא נמצא אפילו גוף הסברתי אחד של הציונות, שיאסוף דברי הויכוח הזה ויתנם בספר – צידה לכל מסביר, צקלון של אבני־דויד לכל יהודי, מערכת תשובות מוצקה שדור ספקן כה צריך לה.

יב

לפיכך חזר י. ה. והדגיש, כי מצדו הועיד את הויכוח אל אזנם של היהודים לא פחות מאשר אל אזנו של טוינבי. צדקת התביעה לארץ־ישראל נראתה כבר אז בעיניו של י. ה. כצריכה הסבר לדור יהודי צעיר בארץ לא פחות מאשר לנכרי. מסירות־נפשו של דור יהודי בישראל ספק אם יש לה אח ודוגמה בקורותינו, אך באין יניקה ממקורות לא ייפלא אם הקשר האורגני בינו לבין מולדת העם היהודי ילך ויתרופף ואולי גם יועמד בסימן־שאלה. צמידות למורשת אבות חשובה לא פחות מהימשכות אל נחלת אבות. רצונך, הנחלה המוחשית של יהודים, העוברת מדור לדור, היא הנחלה הרוחנית. אי־אפשר לקיים קשר ולהעמיקו על־פי הריאליה של התנ"ך בלבד, היינו: על־פי מפת המלחמות והכיבושים או על־פי איתור מדויק של המקומות שבהם נתרחשו מאורעות בעלי ערך לאומי, מדיני או צבאי. מוזיאון בלבד, כל מוזיאון, עוד לא גידל פטריוטים והוא בלבד לא העניק לאדם גאוה על היותו שייך לאומתו. ארץ־ישראל, כעריסתו המוסרית והרוחנית של העם, חשובה לא פחות מעריסתו המדינית. האחרונה היו בה ניתוקי חוט. הראשונה מתמשכת מימי ראשית וחוטה לא ניתק. והפלא של אי־ניתוק החוט הרוחני הוא־הוא פלא הקיום של העם היהודי ורק בזכותו נקשרו כעבור דורות גם קצות החוט המדיני שניתק. והחוט – שורש פקעתו בארץ־ישראל.

הניתוק מתורת ישראל איננו רק ניתוק מן הדת. הוא ריקון הלב. באין אמונה באלוהות – יש ריקנות ואין שום אמונה. היא יסוד־הקבע. אבן־השחם. עליה אפשר לבנות דיוטות־אמונה רבות, קבע וארעי. אך כל המטאטא אותה מלבו לא שפינה מקום למשהו אחר אלא שסילק את מקום האחיזה עצמו. כך יעקב הרצוג, חריף הניתוח, הדבק באמונתו, בשיחת אחרי־חצות באוטאוה.

יג

יצאנו לפנות בוקר מביתו של שגריר ישראל בקנדה אל הרחוב החרפי. שלג כבד ירד אותו לילה באוטאוה, והבירה הקנדית, על צריחיה הגוֹתיים החדים והזקופים כרמחים, נראתה כעיר קסומה. שוטר פהקני, “מַקוֹף” אזורי, סובב ליד המלון ובירכנו – קצת מוקדם מדי – ב“בוקר טוב”! נתכוון כנראה להעיר עצמו משממונו.

שעה ארוכה עדיין היה הלב נתון לַבית שזה עתה נסגר שערו מאחורינו. לבית וליושביו. הנה דמות־מופת של יהודי בן־התקופה. הרמוניה מופלאה של אצילות, תרבות־עולם וחכמת־ישראל, תבונת־הימים וענוָתם. עשרים וחמש שנות חינוך – או חוסר־חינוך – ישראלי הרחיקו, לצערנו, לגמרי את הדמות הזאת מאפקי השאיפה של הישראלי. קשה מאוד להגדיר מה הדמות החינוכית שבית־הספר הישראלי – לכל שלביו – העמיד לעצמו כמופת מראשית קום המדינה, אך וַדאוּת היא, כי דמותו של יהודי כזה: יונק ממקורות עמו, גֵא במורשת יהדותו, שלם בהכרת צדקת עמו ומאמין גדול בנצח ערכיו – דמות כזאת לא היתה לנגד עיני

מחנכים בישראל. אילו היתה – ייתכן כי הרבה מן הספקות שבהם נתונה עתה החברה הישראלית הצעירה לא היו מגיעים לשליטה מדכאת כזאת אפילו בהויית חיינו הנוכחית הקדורָה.

מונטריאול, 1961

פיסת־הכחול הנשקפת אל הבית מן החלון המערבי נתקדרה והלכה עד שדמתה לריבוע של עופרת. לובן בית־הקומות החדש שמנגד, המחזיר לנו דרך חסד מעט מזהרה של חמה, האפיר וכבה. דמדומים של בין־ערבּיִם היו לעלטה כבדה. הָרס הסגריר אל תוך הבית והשליט עצמו על המסובים. נתערבבה אפרוריותו של יום־שבט פרטי בעגמומיתם של כלל־הימים ונקלחה שיחה של חשבון־הנפש. נסבו הדברים על חיי־חברה ועל חיי־תרבות; על עלייתם של יחידים ועל שקיעתו של הכלל; על “ואהבת לרעך כמוך” שנשמטה ממנו התיבה “לרעך”; על ריבוי הלוליינים בראש הסולם ועל התמעטות הבנאים; על תרבות המרבד הפרסי ואִלפסי הבדולח והחרסינה שהיא מסימני־ההיכר המובהקים של תקופתנו; על אלופי הבצלות ואלופי השוּם שעלו לפסגתה של חברה בכוח מחסורם של הרבים; על היתוך־גלויות המעלה סִיגים; על תרבות הגרעין המפוצח ועל שלטונו של הלהב ועל כיוצא באלה דברים הסוגרים על האדם ונותנים צוארו במחנק.

הלך העצב ונתעבּה ומשנתקרבה שעת־חצות כבר עמדה בחלל הבית תוגה כבדה כעופרת, משל עסקו המסובים כל השעות ביציקת גוש כבד של עצבוֹן.

יבורך הלילה שבנימוסו הקמאי הוא מזמין כל אורח לבית־עצמו ויבורך הסגריר שנדחק לשעה קלה אל המדינה הסמוכה ופינה דרך לשבים. ליד המראה עוד נשלכו באויר פירורי־קדרות, כעין משיכות־מכחול אחרונות שלא באו אלא לעטר כל התמונה. פנו האורחים ופנה המארח להנחותם בסבכי־המדרגות וללוותם, דרך המקובל, אל לפני השער. מהם שנכנסו למכונית, ילידת המדינה, שהמתינה להם בוכיה כלשהו בדלף הסגריר, ומהם שהלכו ברגל, כדרך שהלכו בני הארץ הזאת לפני בוא המדינה והתימנים. אפשר הוסיפו לכרסם עצמם בחוץ כשם שעשו זאת בבית המארח, אפשר פנו – דבר המתקבל על המקובל – לדַבֵּר בבית המארח, מכל־מקום: הלכו – הלכו.

ב

שלושה המתינו עם שחר ליד ביתו של המארח. ג’יפ אפור ומצולק חנה חניה של קוצר־רוח ושל התביישות כלשהי. סימנים של דרכי־שדה שלא נסללו נטבעו בכל אופניו ומילאו חריציהם עיסה של אדמה שחומה, לחלוחית וריחנית, וכל עמידתו של רכב־עבודה זה בטבורה של עיר היתה עמידה שלא כדרך־הטבע. משל, בהמת־עבודה למוּדת־יגע נרתמה למרכבת טיולין. ג’יפ זה לא ידע מעולם מסע־לשם־מסע ולא הגה בודאי חיבה מיוחדת לכביש־האספלט – זה בליל הזפת והאבנונים שלא המציאוֹ בן־ימינו אלא בִשביל שיהא חוצץ בינו לבין האדמה. אילו ניתן פֶּה למכונה ודאי היתה מספרת כי יסודה מעפר, הורתה וצמיחתה במרחבי־שדה ביחד עם השבולת והאילן ואיננה אלא רגב מרגבי אדמתו. בענוה רבה – ואפשר גם בנופך של מנוד־ראש – צפה הג’יפ פני המרכבות ההדורות שעברו על־פניו ביעף, רחוצות למשעי ומהדסות תוך גנדרנות על הכביש, משל לא נסעו לצורך הענין אלא לענין הראוָה, או, משל הוא מסיע את העיסה והן את השֹאוֹר. נתכנס בתוך עצמו והפליג אל אותה מסכת משונה של גלגלים שנתרבו מאוד מאז קום המדינה ואל גלגולם של גלגלים: גלגלים כבדים, מרופטים, מטולאים ובלים מזוקן שהסיעו על גבם כל עומסה של העצמאות; גלגלים צעירים יותר אך ענוים כמותם הגוררים עמם משדדת־חורשים ורגבי אדמה טריה, וגלגלונים בני־יומם, יהירים כלשהו, המקפצים על־פני הכבישים ומסיעים את הטרודים בעסקי המדינה ואינם מוּנעים בשום כוח אחר זולת כוח־הדלק. הרהורים אלה אין להם קצה. ראה הג’יפ, כיצד נתהפך הגלגל על כלי־הרכב ונתעגמה עליו רוחו. עמד וציפה בקוצר־רוח למי שיטלטלנו מכאן.

נֶהָגָהּ של אותה בהמת־עבודה מוכנית נתיצב בשעה היעודה ליד השער, ובשויון־נפש שהוא כעין טבע־שני לנהגים נימנם ליד ההגה כאילו לא איכפת לו כלל אימתי יבואו הנוסעים ואם בכלל יבואו.

לצדו של אותו נהג הסב מהנדס דרכי־המים, שלוחהּ של אותה חברה משונה שנטפלה אל בטן־האדמה ונעצה בה אִזמלים ומקדחים ומשאבות להוציא ממנה לשד־בשרה ותמצית מֵימי תהומותיה. והיא מהלכת בארץ ומבתרת אותה שתי וערב ומעקמת דמותה ומערימה רגבים במישור ומחריצה תעלות בגבעה ונוברת בלב־לבה של האדמה ותוקעת מיני קנים משונים ועושה דמותה של הארץ חוכא־ואיטלולא וכל מעיינה: מים. ואותו מהנדס נמוש־לחיים איננו אלא אבי־אבות הנוברים ונושא עמו, כעין ציוד־של־כיס, מין פלס־של־מים ומקדח־זעירא של מים ומפה־של־מים שכבר מצוירת בה דמותה של ארץ נתוחה ומבוקעת לגזרים וזרועה ארובות וצריחים של מגדלי־מים כאשר תהיה בימי מבצע “וישבתם בטח” שסופו לבוא ביום מן הימים. אותו מהנדס מנומש, אם תמצא לומר, אינו דומה כל־עיקר לרבי־ההנדסה שאוניברסיטאות העולם פולטות מדי שנה. הללו ממלאים כרסם ידיעות ומוחם צירופי־ספָרוֹת ועושים תורתם סולם לעלות בו בגרמי מעלותיה של חברה, ואילו מהנדס־המים דנן איננו אלא גוש־של־אדמה שעשה את תורתו קרדום לחפור בו, פשוטו כמשמעו. וככל שהדברים אמורים בהפקת־מים מתהום האדמה ניתן לומר כי תורתו של אותו מהנדס עמוקה מני תהום.

מי שהיה אמש מארח לרבים היה היום אורחם של מעטים. משעלה במרכבה לא נותר בה עוד מקום שאיננו מיושב. נתעורר הנהג מטלטולה של המכונה ולחץ, דרך־הרגל, על הדק־ההדלקה; ניטלטלה המכונה מהרהוריה וקפצה, דרך הרגל, קפיצה של זינוק; נתעורר לקול שניהם שלוּחהּ של אותה חברה והפטיר בלשון של קביעת־עובדה וציווי גם יחד: נסענו.

ג

אותו בוקר היה אור־השמש מעומעם קמעה. אם משום שראייתו של אדם בימינו היא עצמה מעומעמת כלשהו ואף האור המצוי, הודאי, אינו נגלה לה אלא תוך עמעומית ואם משום עננת־השרב הקלה שריחפה באויר ועטפה עין־השמש כמו מלמלה דקה. בָּקרוֹ של כרך אין בו נוף ואין בו טבע ואיננו אלא גוש של אדם ושל רכב וערבוביה של קולות. רצונך – פתיחתא של סימפוניה גדולה ומתגעשת. רצונך –אתחלתא של יריד. אם כה ואם כה – הג’יפ דנן לא הראה כל נטיה לתהות קמעה על מהותו של עולם בהול ומבוהל זה ואפילו לא נתן דעתו על טורי־התור המתמשכים ליד חנויות־האפסניה; על כרזותיהן של מפלגות הקוראות לתיקון־המדינה ועל שאר דברים שיש בהם הרבה מסימניו של כרך, אך גם לא מעט מסימניה של מדינה, אלא משך עצמו בדהרה אל מעבר לשעריה של עיר. משעלה על הגבעה הצופה מרחביָה ומצא עצמו באקלימו שלו, ננער מן הבולמוס, נשתהה כלשהו ואַחַר החל להסיענו בנחת אל מלכות־השדה.

ד

ימים רבים היה האורח עולה מן השפלה אל הבירה מחמת הפרנסה ולא נתן דעתו על הדרך, כאילו אין בין מוצא לבין תכלית אלא חלל ריק. מוחו של אדם טרוד – דרכו שנטרד שבעתיִם בדרך וטוחן אלף דברים ומערבבם יחד במין אי־סדר משונה – כל אותם הדברים שבהגיעוֹ אל המטרה הוא טוחנם דרך־סדר אחד־אחד, וכמוהו – העין שרואה ביעף אלף מראות ואינה נתלית אף לא באחד. משהעמיד מהנדס דרכי־המים את האורח על כך שהפעם הדרך היא התכלית והראיה עצמה מטרה נשתהו הריחים ונצטלל המבט.

מעט־מעט נזדקפו אילנות בצדי־הדרך. אילן־אילן וצמרתו, אילן־אילן ולבלובו. נמתחו תלמי־שדה ונזדקרו בקתות־מגורים. נתחברו קנקני־חלב ובקתה לחוה וחווֹת לכפרים וכפרים לגלויות מקובצות וגלויות שנקבצו לישוב וישוב למדינה. היכן היתה העין כל הימים?

עד שהלב שואל קושיה אחת למקומה של העין שואלת העין הרבה קושיות למקומה של הדרך: דרך כבושה זו, הנטויה כקו־הסרגל מן השפלה אל ההר, אימתי קמה ונהייתה? ומה היה לדרך הגיר והעפר שנשאה על דבשות עצמה אפסניה לבירה? ומה היה לדרך השוחות שבתוך הטוָח ושבצדי הטוָח? מי מחה כל אלה ומי סלל כל אלה. היכן היתה הדרך כל הימים?

אמר המוח שאינו טוחן ללב ולעין: חייכם, שאין הקולר תלוי בכם אלא שֶפּוּרָה, שר־השִׁכחה, המליך עצמו על מוחותיהם של בני הישוב ועליכם.

ה

הרבה דברים אדם לומד מאצל עצמו ויותר מהם – מאצל אחרים. אם להוציא שלוליות־מים קטנות ועכורות שבצדי־הדרך, שנתאגרו אם מפני מי־הגשמים שלא מצאו דרכם אל הים הגדול ואם מפני מי־המדמנה שדרכם של ישובים של כל הגלויות להוציא אל שפת הדרך – לא היה לאורח ספֵק־ספֵקא כי דרך זו שעשה כל השעות ושנתארכה לו שבעתיִם מחמת ההסתכלות – דרך־יבשה היא. קם מהנדס דרכי־המים והפטיר בטבעיות שאין למעלה הימנה: “אנו נוסעים כל הזמן עם דרכי־המים, שכל הדרך לא נסענו אלא עם עורקי־הלב ועתה אנו באים אל בני־העורקים”. נפלאות הליכותיהם של בני־שדה מהליכותיהם של בני־כרך ונפלאֵת שבעתיִם לשונם. דרך־נגלות שראתה העין כל הימים מיאן הלב להאמין בה, דרך־נסתרות שאין העין רואה כל הימים איך יאמין בה הלב?

פתח איש דרכי־המים נרתיקו ושלף מין מפתח־זעירא, ספק של צקלון־תיירים ספק של תיבת־שֹכיוֹת, גחן ונעצו בשער־פלדה קטן שהיה חבוי בין השיחים. משנפתח השער נגלה סולם. סולם מוצב על־פני האדמה – אדם עולה בו לצורך ירידה; סולם מוצב בבטן האדמה אדם יורד בו לצורך עליה. חביבה ירידה לצורך עליה מעליה לצורך ירידה. ירדו השנים בסולם ונתקעו לתוך לוע של קנה, רחב כקומת אדם שחוחה־כלשהו וארוך כאורך הגאולה, שגלות אתה רואה תחילתה ורואה אחריתה וגאולה אי אתה רואה אלא תחילתה.

בטן־האדמה אין בה סגריר ואין בה שמש, אין בה קדרוּת ואין בה זיו ויש בה אור. אור גנוז שנתכוון לו ר' אלעזר לא נתכוון אלא לאור זה שיש בו כל האורות שבעולם ועוד אור אחד שאיננו בכל העולם: אור האדמה.

הלכו השנַיִם בעקבות אור־האדמה ונגלתה להם פקעת של עורקים ושל גידים. מהם רחבים כפתחו של אולם ומהם צרים כפתחה של מדינה קודם שקיבצה גלויותיה; מהם ישרים כפסק של בית־דין ומהם מפותלים כחוט של רכילות; מהם פרוצים ופרומים ומהם סתומים וחתומים; מהם זקופים ומיוצבים כעמודי עזה ומהם רסוקים ושסועים כמפלגות המדינה. נסתחררו עורקים וגידים זה בזה ונסתחררו זו בזו רגליו של אורח. שלף מהנדס דרכי־המים מפתח שני, נעָצוֹ באשר נעָצוֹ ונגלה קנה ארוך נעוץ בתהום של מים. הציץ האורח פנימה, נסתחרר כולו ופירכסה נפשו לצאת מפּחד האפסיִם ומפני ההתבטלות. שהמציץ לתוך ראי־האדמה גופו מצטנף מאוד ופניו מתקטנים מאוד ואיננו אלא בריה זעירה וכל גדלותו איננה גַדלוּת. שָֹם המהנדס ידו בתוך כף־ידו של האורח ואמר חציוֹ־רצינות חציוֹ־לצון: ארובָּה זו שאנו תוקעים אל נבכים סופה שהיא מגיעה אל קרקעיתה של תהום ומוצצת את המים ומגדלת אילנות ומניבה יבולים במדינה וסוף־סופה ש… מגרדת בפדחתם של יהודי אמריקה… שאם להאמין לחכמי הגיאוגרפיה, קרקעיתה של יבשת שלנו היא תקרתה של אמריקה ומקדח המחובר לשפת הארובה סופו שהוא מבקיע שכבה אחרונה של קרקעית שלנו ומעוֹרר בשאון־הקידוח יהודים שביבשת ההיא.

שלף המהנדס מפתח שלישי – הוא מפתח־המפתחות, גדול ונחרץ מחבריו – ופתח עוד שער. באו השנים בשער ונגלתה לפניהם מערכת של אופנִים ושל ניני־אופנים: אופן־רבא שנלקח מספר יחזקאל ואופן־קטינא שנלקח מאורלוגין של תינוקות. העמידו האופַנים קול משלהם, העמידו העושים בהם רעש משלהם והעמידה האדמה שאוֹן משלה שאין תוף־אזנו של אדם יכול לעמוד בו. אמר המהנדס: זה שאון המים בגלגל וזה קולה של אדמה שסוחטת לשד־עצמה ומצווחת מסוף העולם ועד סופו. רֶחם־האדמה לידותיה אינן פוסקות וציריה אינם פוסקים עולמית. עמדו שני בני־אדמה בצדי הגלגלים ושאלו: מה נשמע בעולם של מעלה – מה מצעקים בתל־אביב ומה מדברים בכנסת – שמַשַׁק כנפי־האדמה משתיק כל הקולות שבמדינה ואפילו קולם של חכמי־הכנסת. אמר האורח: אשריכם שאין אתם שומעים אלא קולות של מעמקים.

ו

עוד האורח עומד תוהה ומשתאה ומבקש להַתך מראות שראה ולעשותם ערוכים במוחו ובלבו קם מהנדס דרכי־המים וטפח לו על שכמו וניערו מן התדהמה ומן החלום, לאמור: תעלות שהולכתי אותך וצפונות שגיליתי לך לא הראיתי לך אלא בשביל שתהא שותף עמנו בחג־השואבה. תקלה גדולה היא בלידה ובבריאה זו שהן מתרחשות הרחק ממקום ישוב. אילמלי היה ישובו של כרך סמוך יותר למקום הלידה ורואה עין־בעין את הבריאה אפשר היו גם חבליהן נופלים לו בנעימים.

ניגש מהנדס דרכי־המים אל לועו של צנור שהיה רחב מלוע הדג־של־יונה ולחץ בתנועת־אשפים על כפתור סמוי. מיד נתרעד הצנור והועף השסתום וזרם מים אדירים שחום־כלשהו כלשד האדמה פרץ מעָמקה של תהום ונתגעש כאשדות הניאגארה ופנה אל הבירה. אותה שעה לא עמד בעולם שום דבר אחר זולת מים.

משפרץ זרם המים וניתז על הסלעים ונשתפך כל הגיאיות בשאון־אדירים, ניתר הנהג ממושבו, נרטטו כל אבריו, תלה עיניו במים במבט מזָרֶה אימה גדולה ושמחה גדולה והפטיר ספק לחישה שלא נשמעה אלא לאורח ספק זעקה שהרעידה ספי־המדינה: “המים ניתזים כאש, המים סמוּקים כנעורים!” שלא היה הנהג אלא אבי־דמות ודמות־סמל של נערים משֹוּפמים כמוֹתו וענוים כמוֹתו שחצבו מסילה לבירה. אותה שעה יצאה אש גדולה מן המים ושֹרפה כל הפּוּרוֹת שבעולם ואכלה שר־השִׁכחה שבמדינה וניצבו עלילות־עבר כרמחים ומעשי־הווה כלגיונות וניצבה מדינה – כמלכוּת.

יום העצמאות תשי"ב