קונגרס חשוב –

לא קושי ארעי, לא צורך הרגע, לא תפקיד חולף הולידו את הכינוס הזה. לא דברי עידוד, לא הבעת סימפאטיה ולא דימונסטראציה כלפי חוץ או פנים הם מטרתו. לאחר עשרים וחמש שנים של מיפעל מהפכני ומאמץ חלוצי עקשני שהיה מופנה כולו כלפי פנים, כלפי עצמו – כלפי הסתגלות לארץ, חדירה לענפי־עבודה שונים, הקמת משקי עבודה בכפר ובעיר, כיבוש השפה, יצירת הווי־עבודה חדש, סידור המעמד העובד ואיחודו, יציקת דפוסי־תרבות וציבוריות חדשים אשר שינו את פני הישוב והטביעו עליו חותם העבודה היוצרת במידה שאין דומה לה בשום ישוב יהודי בעולם – רואה את עצמו הפועל העברי בארץ קרוא לכוון בתנופה גדולה את מאמציו גם כלפי העם אשר בגולה, מתוך אמונה, שעתידו של העם וגורלה של ארץ־ישראל ייחתכו על־ידי העבודה העברית ונושאיה. מתוך הכרה זו כינסה ההסתדרות את קונגרס העבודה.

הגוף אשר נטל על עצמו את האיניציאטיבה הנועזה הזאת אינו מפלגה. הסתדרות־העובדים מאחדת בתוכה את כל פועלי ארץ־ישראל בלי הבדל זרם ומפלגה. אין ההסתדרות שואלת ל“אני מאמין” של חבריה. כל מי שחי על יגיעו מבלי נצל עבודת זולתו ראוי להתיצב בשורות ההסתדרות. אין ההסתדרות גם ארגון משקי ומקצועי בלבד. לא צרכים חמריים ותביעות כלכליות בלבד ליכדו את פועלי ארץ־ישראל לחטיבה¹ מגובשת שאין דוגמתה בכל תנועת־הפועלים היהודית בעולם. הסתדרות העובדים – לפי מהותה הנפשית ולפי הרצון ההיסטורי הפועם בתוכה – היא אירגון של מייסדי־ממלכה; לא ממלכת שלטון ודיכוי, אלא ממלכת עבודה ושוויון. לא בכוח הדיבור, לא בתעתועי צבאיות מתהוללת, לא בנפנוף־אגרוף משוחף, לא בלהטי דיפלומאטיה. בסילופים אלה של רעיון האבטואמנציפציה היהודית רואה הפועל היהודי רק גלגול חולני ועקר של הבלי הקבלה בימי הביניים, אשר האמינה ביכולת להפוך חומר דומם לגולם חי בכוחו של “השם המפורש”. התיאולוגיה הפוליטית המחודשת של הגולם מפראג אינה אלא סימן של התנוונות ועקרות נאציונאליסטית. ממלכת העתיד אשר אליה נושאים נפשם פועלי ארץ־ישראל – תוקם אך ורק על־ידי “מעשה בראשית” לאומי גדול, מאמץ־יצירה ממושך ועקשני של בוני ארץ בזיעת אפם.

בכיבושי העבודה, במפעלי ההתישבות, בבנין משקים, ביצירת תרבות, בעיצוב דפוסי־חברה חדשים, במאמצים פוליטיים, במלחמת־המעמדות לזכויות הפועל והעם – עם כל חשיבותם העצמית, הסוציאלית והלאומית לגבי אלה שעומדים במערכה – רואה הפועל העברי רק שלבים בסולם ההגשמה, אשר תכליתה היא פתרון טריטוריאלי־ממלכתי של שאלת העם היהודי במלוא־היקפה, בכוח העבודה היוצרת ובת־החורין על אדמת מולדת.

הארץ שאנחנו שבנו אליה, שאנחנו מאמינים, שהעם היהודי ישוב אליה ברוב מנינו ורוב בנינו – אינה פלשתינה הנוכחית, המדולדלת, החרבה, המרוששת, המפרנסת בדוחק ובעוני את תושביה הערבים; פלשתינה זו אין בכוחה לקיים גם את ישובה הערבי הקטן. לאחר שנתפרסמו דברי הסילוף של רוב ועדת שאו, הודה סוף סוף אחד מגיבורי הראפורט הזה – לוק הידוע, בפני ועדת המאנדאטים, שבימי תורכיה היתה הגירה גדולה של ערבים מארץ־ישראל, ודווקא אחרי המלחמה, עם העליה ההמונית של היהודים בארץ, נתמעטה ההגירה הערבית. הארץ שאנו שבים אליה – אנו יוצרים אותה מחדש ומגדילים את תחומיה. בתחומים המורחבים האלה אנו מתישבים.

שלושה ממַדים לארץ. על שני ממַדים אין לנו כל שליטה, הללו ניתנו מהטבע – והם: האורך והרוחב של הארץ, אולם יש מימַד שלישי – חשוב ביותר – והוא² פריון הארץ. את הממד השלישי הזה אנו משנים, מגדילים ומרחיבים, ושיעורי ההרחבה אינם תלויים אלא בנו. 100 דונם המכניסים 2000 לא“י, גדולים מאלף דונם המכניסים רק 200 לא”י, כי הממַד השלישי של השטח הראשון הוגדל פי מאה, ביחס לממד של השטח השני. בהגדלת הפריון של הארץ אנו מסוגלים להפוך דונאם אחד לעשרה דונאם וגם למאה דונאם, ובדונאמים האחדים הנוספים על־ידינו בהפראת הארץ אנו מיישבים את העולים שלנו ומסייעים להרים את מצבם של התושבים הישנים. אין אלה השערות עיוניות אלא מסקנות מעשיות של פעולתנו בארץ. המטרה הסופית של הריניסנס היהודי – קוממיות ארצית וממלכתית של העם היהודי במולדתו – תקום מתוך פרוצס הבניה של ארץ־ישראל העתיקה, אשר שיעור גדלה מותנה אך ורק מכשרון היצירה והעבודה של העם היהודי. ארץ־ישראל העתידה אינה שוכנת עדיין כולה על גדות ים התיכון – אלא היא גנוזה בפוטנציה היוצרת של המוני היהודים בעולם כולו. ארץ־ישראל שלנו רובצת בתוכנו אנו, ועלינו לדלות אותה מתוך המרץ הטמיר של העם אשר רק שמץ מנהו נתאמץ בבנין ישובנו בארץ. ארץ־ישראל תהיה ארץ יהודית במידה שיציבו לה היכולת והרצון של העם היהודי.

זכותנו על ארץ־ישראל היא זכות על עבודה, הזכות הקולקטיבית של אומה ליצור לעצמה בסיס־קיום־והתפתחות בעבודתה העצמית, ומפני כך מוכרחה ארץ־ישראל היהודית להיות ארץ־העבודה, ומפני כך מוכרחה היא להיות ארץ השלום, על בסיס הקואופרציה עם תושביה הערבים. אי־אפשר לבנות הריסות הארץ בלי לבנות ממילא וביודעים את הריסות תושביה. קוממיות לאומית, חברת־עבודה, קואופראציה יהודית־ערבית – אלה הם שלושת היעודים המתמזגים בפעלו ושאיפתו של הפועל העברי בארץ.

תל־אביב, כ“ד באב תרצ”א