רקע
דוד בן־גוריון
המפלגות בציונות ותנועת הפועלים: (מתוך הרצאה לאחר הקונגרס הי"ז)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עיינות הוצאת ספרים; תשט"ו

 

א

יש קודם־כל לציין דבר אחד אשר היתה לו חשיבות רבה בקונגרס, ואני מאמין שתהיה לו חשיבות עוד יותר רבה בימים הבאים. בפעם הראשונה בקונגרסים ציוניים הופיעה תנועתנו לא רק זו שבארץ אלא שבעולם כולו, כתנועה מאוחדת. אמנם בסיעת הפועלים שבקונגרס השתתפו 4 גופים: מפלגת פועלי א“י, פועלי־ציון, ה”התאחדות" והשומר הצעיר. אך המשלחות המיוחדות של הגופים הללו הופיעו בפעם הראשונה לא כפדראציה של גופים, אלא כגוף אחד מלוכד, מתוך בירור משותף, מתוך אחריות והחלטה משותפת. לא אגלה סוד אם אומר שלא מעט חילוקי־דעות היו בתוך סיעת הפועלים בכל השאלות הגדולות שעמדו בקונגרס, אולם חילוקי־הדעות לא היו הפעם לפי קו מפלגתי, וכל הענינים התבררו בסיעה כולה. אגב, בפעם הראשונה נקראנו “סיעת הפועלים” במקום “אגף העבודה”. זה לא היה שינוי־שם בלבד; זה היה שינוי תוכן: לא אגף מורכב מגופים אבטונומיים, אלא סיעה אשר אם כי יש בה משלחות שונות – הריהי דנה ומחליטה כיחידה אחת. לדבר הזה היה ערך רב מאוד בקונגרס כולו, שבמשך כל הזמן, עד שני ימיו האחרונים, עשה על כולנו, על המשתתפים בו, רושם של בית־משוגעים (ורושם כזה עשה על כל העולם מרחוק). הקונגרס הזה, שלטה בו איזו פסיכוזה חולנית, איבד את רגש אחריותו והביא את התנועה הציונית כמעט לעברי פי פחת. והרי קונגרס זה היה צריך להכריע בענינים פוליטיים החותכים את גורל התנועה הציונית גם כלפי פנים וגם – ביחוד – כלפי חוץ. ואיני יודע מה היה גורלו, אילו המחנה היחידי, אשר לא איבד את רגש אחריותו עד הרגע האחרון ואשר ידע את דרכו, היה מפולג ואילו חבריו לא היו קשורים ביניהם באחריות ומשמעת כללית.

תנועת־הפועלים הצילה את הקונגרס הזה, ובמידה רבה יש להודות על הצלה זו להופעה המאוחדת של תנועתנו. ככל שהתלכדות תנועת־הפועלים בארץ ובחו“ל הועילה להצלת הקונגרס, כן הועיל קונגרס זה לליכוד יותר אמיץ של תנועת־הפועלים. למרות חילוקי הדעות אשר התגלו בסיעה בכל השאלות הגדולות – יצאנו מקונגרס זה יותר מלוכדים ומאוחדים. הדברים מכוונים לא למפלגת פועלי א”י – זו לא היתה זקוקה לאיחוד – אלא לבני־בריתנו בארץ ובחו"ל (השוה“צ, ה”התאחדות" ופועלי־ציון). הקונגרס הזה שימש דחיפה חזקה, ואני מקווה שדחיפה זו תהיה מכרעת, מצד אחד לאיחוד שלם של פועלי־ציון והתאחדות, ומצד שני להתקרבות עם השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי. ואילו זה בלבד נתן לנו הקונגרס – כדאי היה.


 

ב.

תנועתנו דגלה תמיד ברעיון הסוציאליסטי האומר, שמפלגת מעמד־הפועלים, בניגוד למפלגות של מעמדות אחרים, אינה מפלגה מעמדית בלבד, הדואגת אך ורק לעניני המעמד, אלא מפלגה לאומית האחראית לעתידה של כל האומה ורואה עצמה לא כצד, אלא כגרעין של אומת־העתיד. בקונגרס זה נעשה רעיון זה לעובדה פוליטית. תנועת־הפועלים, אשר לפני 15 שנה כמעט שלא היתה קיימת כישות ניכרת, נעשתה היום לראש־פינה בציונות – גם באיכות וגם בכמות: סיעה ראשית, מכוונת, מכרעת. מה שקרה לפני חדשים אחדים באסיפת־הנבחרים, נשנה עכשיו בקונגרס. בארץ אנו הולכים ונהפכים ממפלגה לישוב. רק מתוך שלטון מושגים כוזבים, גם בתוכנו וסביבנו, עוד רחוקים ומובדלים מאתנו חוגים עממים, שאין להם בן־ברית נאמן אחר בישוב מלבד ציבור הפועלים. חוגי העמלים מהעדות המזרחיות, וביחוד התימנים, חלק גדול של בעלי־מלאכה, פקידים ובעלי אומנויות חפשיות, איכרים וחנוונים זעירים שאינם מנצלים עבודת זולתם – כל אלה בני־בריתו ההיסטוריים של מעמד־הפועלים המאורגן. וכשם שהללו לא ימצאו בישוב גוף חברתי אחר, אשר יבין לצרכיהם ויושיט להם עזרה נאמנה כמעמד־הפועלים, כך אין מעמד־הפועלים מוכשר למלא יעודו בלי הברית והעזרה של החוגים האלה, אשר יחד הם מהווים את רוב בנינו ורוב מנינו של הישוב. הפועל צריך לצאת מבדידותו. לא הוא אלא אויביו המעמדיים מעונינים בבדידות זו. אירגון־הפועלים בלבד אינו מספיק. אירגון זה אינו אלא שלב ראשון בדרך מעמד־הפועלים לניצחונו ההיסטורי. השלב השני הוא ברית עם כל המוני העם העמלים והדלים. לא פירוק האירגון המיוחד של הפועלים, או המעטת דמותו. בלי אירגון אמיץ, מקיף ורב־אונים של הפועלים בפני עצמם, אין ערך וממשות לברית עם החוגים העממיים. אבל האירגון המלא והמשוכלל ביותר של הפועלים לבדם לא יעמוד להיות לכוח המכריע בעם – אם לא ידעו לרכז סביבם את השכבות העממיות, שצרכיהן ועניניהן הם קרובים לאלה של הפועלים. הפועל בארץ הוא החלק המאורגן ביותר בישוב היהודי ובכנסת־ישראל; הוא מהווה כמחצית אסיפת־הנבחרים. כוח זה דיו למנוע את אסיפות־הנבחרים מעשות דבר נגד רצון הפועלים, אבל אין בו די כוח לעצב את כנסת־ישראל בכיוונה של תנועת־הפועלים. לשם כך צריך ציבור־הפועלים להוות לא רוב פורמאלי של 51 אחוז – אלא רוב מנין ורוב בנין ז. א. לכל הפחות 75־70 אחוז, ודבר זה אפשרי רק בברית עם יתר החוגים העממיים.

לשם כך אין הפועל צריך להוריד את דגל מלחמתו המעמדית – המלחמה לזכויותיו בעבודה, באירגון, בחברה, בעיר, בישוב, במדינה – אלא להיפך, עליו להרים את הדגל לגובה שממנו נשקף עתיד העם כולו בחיי־עבודה חפשיים, ואז ינהרו לדגל זה כל אלה אשר עתידם קשור בעתיד הפועל ונצחונו בעבודה.

ואם בישוב כך – בציונות לא כל־שכן. בישוב אנו נלחמים על היש – על מקומנו בעבודה בפתח־תקווה, על זכויותינו בתור ציבור מאורגן בבית־חרושת, על זכויותינו האזרחיות בעיריית תל־אביב, על עמדתנו בכנסת־ישראל, על חלקנו במשק המדינה, ואילו בציונות אנו נלחמים על גילוי כוחות גנוזים, על גיוס מרץ העם, על אפשרות יצירה ועבודה בארץ, על ערכים היסטוריים מתהווים, על צירופי כוחות חברותיים ולאומיים חדשים, על תמורות ומעברות שהתחלתן בגולה וסופן בארץ־ישראל. ובציונות, עוד יותר מאשר בישוב, אין אנו חלק וצד – אלא גרעין חלוצי של המוני־עם אשר ילכו בעקבותינו. ולא במסגרת מפלגתית – אלא במסגרת עממית רחבה תבוצע התמורה הגדולה הכרוכה בהגשמת הציונות. גורל הציונות קשור בפיתוח אפשרויות עבודה רחבות אשר יסייעו לקליטת המוני עולים. כל המפלגות בציונות – במידה שהן ציוניות, ותהיה עמדתן הסוציאלית מה שתהיה – מחויבות בתוקף ההגיון הפנימי של הציונות המתגשמת, לסייע לפרוצסים המכשירים קליטת עולים בעבודה.


 

ג.

מה הוא האובייקט של מלחמת המפלגות בציונות? במדינה בנויה ועומדת על תילה נלחמות המפלגות על השלטון במדינה. הציונות אינה מדינה, והשלטון הממלכתי אינו יכול להיות האובייקט של מלחמת המפלגות. אבל דווקא בקונגרס האחרון ראינו לא רק חילוקי־דעות תיאורטיים של זרמים אידיאולוגיים, אלא מלחמה חריפה על דבר־מה ממשי. על מה נלחמו? על נפש הנוער. המזרחי היה הראשון במפלגות הבורגניות בציונות אשר ביודעים או בלא־יודעים החל את המלחמה בתנועת־הפועלים על־ידי אירגון נוער מזרחי. נוער מזרחי זה לבש בארץ – מתוך טבע הדברים שבציונות המתגשמת – צורה של פועל מזרחי. ייתכן שבמחשבה תחילה הוקם הפועל המזרחי לשם מלחמה בציבור־הפועלים המאורגן, אולם לפעולות היסטוריות יש הגיון פנימי שלהן, שאינו משגיח תמיד בהגיון המחושב של עושיהן. הנוער המזרחי, שעבר לחיי עבודה בארץ ואורגן כסקציה הפועלית של המזרחי – היה יכול רק באופן זמני להיות לרועץ לציבור הפועלים המאורגן.

עוד זכורים לנו הסיכסוכים בבנין דוד שמואל דוד1 – כשפועלים נלחמו בפועלים, – רק בגלל חילוקי־דעותיהם בעניני דת והבדלי מסגרותיהם האירגוניות. מצב זה לא נמשך הרבה זמן, והפועל המזרחי – עם היותו מזרחי כשאר המזרחים בעניני דת – היה לפועל ככל שאר הפועלים בעניני עבודה.

אחרי המזרחי החרו־החזיקו הריוויזיוניסטים – וביתר שאת. כל מלחמתו של ז’בוטינסקי נגד ההסתדרות וכל תכסיסי הריוויזיוניסטים בקונגרס מכוונים לנוער בגולה. עכשיו עמדו גם הציונים הכללים על חשיבות הנוער ואירגנו “השומר הלאומי”, “החלוץ” המרכזי, וכבר הקימו קבוצות־עובדים בארץ הדוגלות בציונות ה“כללית”. הריוויזיוניסטים חולמים על הנוער הריוויזיוניסטי שיעלה לארץ וישבור את הסתדרות העובדים, ואין ספק, שהנוער הריוויזיוניסטי הקולט בחו"ל את כל העלילות והדיבות נגד ציבור־הפועלים בארץ, שעתונות מפלגה זו שורצת יום יום – יעלו ארצה ספוגי איבה ארסית להסתדרות העובדים ויתנו יד לצורריה ומשטיניה. אולם במשך הזמן ילמד גם הפועל הריוויזיוניסטי כי השמות תל־חי וטרומפלדור גנובים הם מתנועת־הפועלים הארץ־ישראלית, וכי תנועה זו משמשת מישען נאמן וכמעט יחיד לציונות המדינית, ושבני־בריתם האמיתיים הם פועלי ארץ־ישראל אשר קשרו את גורל חייהם בהגשמת הציונות. ומה שקרה את הפועל המזרחי יקרה – במוקדם או במאוחר – את הפועל הריוויזיוניסטי. והוא־הדין בנוער הציוני הכללי שיעברו לחיי עבודה.

תנועת־הפועלים בארץ אינה המשך רגיל של תנועת־פועלים בגולה. לא פועלים שהיגרו במקרה לארץ־ישראל, אלא חלוצים שעלו ארצה והיו לפועלים במתכוון ובמחשבה תחילה – אלה יצרו ובנו את תנועתנו. התמורה שנתחוללה בתנועתנו אינה פרי מקרה חולף וארעי, אלא פרי הכרח היסטורי מתמיד וקבוע הטבוע במהותה של הציונות המתגשמת. המפלגות בציונות הרואות – מטעם זה או אחר – בעין רעה את גידול תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית, את תגבורת השפעתה בישוב ובציונות, ואומרות להחליש את כוחה על־ידי יצירת אירגונים מתחרים בקרב הנוער – אינן מרגישות שהן עושות בזה את שליחות הפועל בציונות. הרדיפה הזאת אחרי הנוער החלוצי מצד המפלגות הציוניות מעידה יותר מכל על האמת שנודעה לנו זה חצי יובל שנים, שאין תקומה, כוח וטעם לציונות בלתי אם תישען על הכוח החלוצי המגשים בעבודתו בארץ את הציונות. המפלגות המדמות שהן מקיימות יריב מפלגתי לתנועת־הפועלים הארץ־ישראל, אינן אלא מוסיפות פלוגות חדשות לצבא־העבודה בארץ, אשר ידע עד עכשיו להרוס כל מחיצות־שוא שהפרידו בינו ובין בעלי־בריתו הטבעיים, וידע זאת גם בעתיד.

יש הגיון פנימי בציונות ויש הגיון פנימי בחיי עבודה. אם הציונות – בכל זרמיה מוליכה לחלוציות עובדת בארץ, הרי העבודה מוליכה לאחדות המעמד. ואם גם באופן זמני יהיו חילוקי־דעות, ואולי גם התנגשויות וסיכסוכים – הרי נצח־העבודה־ואחדותה לא ישקר. כל המארגן נוער לשם עבודה בארץ עושה ביודעים או בלא־יודעים את מלאכתה של תנועת הפועלים בארץ – או יותר נכון את מלאכתה של הציונות המתגשמת, שנושאה הנאמן הוא הפועל בארץ.

אין אנו יכולים לראות משום כך את הציונות הכללית כ“גוש אחד” אשר מלחמת־עולם שוררת בינינו ובינו. בכל מפלגה ומפלגה בציונות, אפילו הריאקציונית ביותר, העושה את שנאת הפועלים קרדום לחפור בה, יש לנו בני־ברית היסטוריים, אשר במוקדם או במאוחר יעבדו את עבודתנו וילחמו את מלחמתנו. מפלגה ציונית אשר לא יהיה לה נוער חלוצי ואשר לא תקים פועלים עברים בארץ – לא תהיה לה תקומה. והמפלגות יודעות זאת. ואין לנו כל יסוד לראות בצרות־עין ובקנאה את פעולת המפלגות על שדה הנוער – גם אם פעולה זו מכוונת לכתחילה נגדנו. אנחנו ילדי התמורה חייבים לראות את הדברים בציונות מתוך שפופרת היסטורית. קנה־המידה שלנו צריך להיות לא כוונת העושים, אלא תוצאות המעשים. אויבנו העיקרי – זהו שיתוק הפעולה הציונית, התפוררות התנועה, חוסר־אונה. אולם אין לנו לחשוש משום פעולה ציונית חיובית – גם אם אינה נעשית בדרך ובצורה הרצויה לנו.

הנחה זו נכונה גם ביחס להון. דרכנו היא דרך ההתישבות הלאומית – על קרקע הלאום, בעבודה עצמית, בעזרת קרדיט של הון לאומי. אולם כל הסבור שאין אנו מעונינים בעליית ההון הפרטי אינו אלא טועה. אם יש גוף בישוב ובציונות המעונין בעליית ההון הפרטי ובתגבורת היזמה הפרטית – כמובן, בתנאי של עבודה עברית – הרי זה ציבור־הפועלים. אנו מעונינים יותר ממישהו אחר בכל דרך ואמצעי המרבה את אפשרויות העבודה ומרחיב את קליטת העליה העובדת. הסכנה הנשקפת לחברת־העובדים שאנו נושאים נפשנו להקים בארץ, היא לא בהון הפרטי אשר יקים מפעל מנצל – אלא מיעוט עובדים יהודים וחסרונם בארץ. התנאי המוקדם, העיקרי והמכריע להקמת חברת עובדים – היא מציאות המוני עובדים גדולים החיים על עבודתם, ולו יהא במפעלי הון פרטי ומנצל.

כציונים וכסוציאליסטים אין כל סתירה בין מאוויינו וסיכויינו ובין הפעולה הציונית מאיזה סוג שהוא, באיזו צורה שהיא, ובלבד שתקדם בפועל את המפעל הציוני, שתחזק את כוחות היצירה והבנין בעם, שתכשיר את התנאים לעליה, לעבודה ולהתישבות.


 

ד.

בציונות כמו בישוב עלינו לראות את עצמנו לא רק כמפלגה של פועלים – אלא כמפלגה של העם. כל מה שנוגע לציונות אינו זר לנו.2 עניני כל השכבות העממיות – הם ענינינו. ולא להרפות מהפעולה העצמית בדרך המיוחדת לנו, אלא להדריך את הפעולה הכללית ולהגבירה מתוך קנה־מידה לאומי.

עם התרחבות תחומי־הכוח שלנו מתרחבים תחומי־אחריותנו.

זו הפעם הראשונה שנכנסנו לקואליציה ציונית בהיותנו בה הכוח הראשי. אף לפני קונגרס זה היו לנו חברים בהנהלה – אבל שנים בלבד מתוך שלושה־עשר. הפעם יש לנו שנים מתוך חמישה, והשלישי אף הוא נכנס להנהלה על־פי דרישותינו3. מארבע הקבוצות המשתתפות בקואליציה אנו הכוח הגדול ביותר. הפרוגרמה של הקואליציה נוסחה בעיקרה על־ידינו. אם הקואליציה תצליח – יהנו כל המשתתפים במידה שווה מההצלחה, אך אם הקואליציה תיכשל חלילה – עלינו תיפול האשמה בראש־וראשונה. התנאי הראשון להצלחה הוא לא רק שחמשת הנבחרים יתנו ממיטב כוחותיהם, כשרונותיהם ויכלתם לעבודה שנמסרה לידיהם, אלא שכל המפלגות המשתתפות בקואליציה ישאו באופן קולקטיבי באחריות הפעולה, הדאגה והכיוון, ולא רק של ההנהלה – אלא של ההסתדרות הציונית כולה, על מוסדותיה, אירגוניה וכלי־מבטאה, גם בארץ וגם בגולה.

ביחסנו למפלגות האחרות, כמו ביחסנו לנותני־העבודה, אנו צריכים להצטייד בשלושה דברים: צדק, כוח, תבונה. רק אם נדע בכל מקרה להשתמש בשלושת אלה – ולא רק באחד או אפילו בשנים מהם – נצליח. הדבר הראשון אשר ניבחן בו – זהו הצדק. עלינו להיות צודקים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים; בלי זה לא נהיה ראויים להיות לכוח משפיע ולמדריך. אולם צדקנו לא יעמוד לנו – אם לא נדע להיות לכוח – גם בישוב, גם בציונות, גם במשק הפרטי וגם במדינה ובחברה.

במשטר הזה שאנו חיים בו הירמס נרמס כל עוד אנו חלשים, גם אם נהיה צדיקים גמורים. רק בהיותנו כוח, יעורר צדקנו כבוד. אולם גם הצדק וגם הכוח לא יעמדו לנו אם לא נדע להשתמש בהם בתבונה: אם נדע את מידת הכוח שלנו ולא נדע להעריך את הכוחות העומדים מחוצה לנו, אם לא נבין לכבד את רגש־הצדק של זולתנו, ואם לא נראה את הכוחות החבויים שאינם עדיין בעין, אבל עתידים לפעול במצבים נתונים או מתוך התפתחות מסוימת. כמפלגה שהולכת וגדלה, שדרישותיה הצודקות מוּכּרות יותר ויותר וכוחה הולך ורב, אנו זקוקים, – במידה רבה יותר ממפלגה קטנה וחלשה – לתבונה ממלכתית, הבנת הכוחות הריאליים, חוש המציאות, ראיית הנולד, הערכת הצד שכנגד. עלינו לכוון לא רק את פעולותינו, כי אם גם פעולת בני־בריתנו, שלא תמיד הם רוצים ומוכשרים ללכת אתנו יחד. יידרש מאתנו הרבה טקט, אומץ והתמדה למען נהיה ראויים למלא את התפקיד אשר הוטל עלינו, כעל המפלגה הראשונה בישוב ובציונות.


כפר־יחזקאל, כ“ח בסיוון תרצ”ב


  1. בקיץ 1923, בתל־אביב. חברי הפועל המזרחי עבדו בבנין הזה בתנאים גרועים ביותר. ולא שעו לדרישת מועצת פועלי יפו לקבוע תור לחלוקת העבודה לכל מחוסריה, לפי תור כללי. החוגים האזרחיים עודדו את הפועל המזרחי. הסכסוך בבנין הזה הביא למאסרם של 23 חברי ההסתדרות. מועצת פועלי יפו הכריזה שביתה כללית בעיר. משלחת הוועד הלאומי קיבלה את עמדת ההסתדרות.  ↩

  2. במקור נכתב לנו, צ“ל לנו., הערת פב”י.  ↩

  3. השנים מתנועת־העבודה – חיים ארלוזורוב ז“ל וב. לוקר; השלישי הוא נחום סוקולוב ז”ל – יושב־ראש הנהלת הסוכנות.  ↩

המלצות קוראים
תגיות