רקע
דוד בן־גוריון
המשבר בציונות ותנועת־הפועלים: (מתוך הרצאה במועצת המפלגה)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עיינות הוצאת ספרים; תשט"ו

 

א

אמיתה ההיסטורית של הציונות, – הכרח הפיתרון הטריטוריאלי לשאלת היהודים ואפשרות הגשמתו בארץ־ישראל, – לא היתה מעולם מובהקת וניצחת כבימינו אלה. הוויכוח העיוני שעמד במרכז הציבוריות היהודית לפני המלחמה – שיווי־זכויות בארצות הגולה או חתירה להשגת ארץ־ישראל כמולדת ליהודים – נסתיים בהכרעה ההיסטורית. לאחר מלחמת־העולם אושר כמעט בכל ארצות הגולה חוק האמנציפציה ליהודים, ובכל זאת, שאלת הקיום של העם היהודי לא נתקרבה לפתרונה אף כמלוא נימא. להיפך. דווקא בתקופה זו החריפה השאלה ונתאמתה הדיאגנוזה הציונית בכל טראגיותה המחרידה. באירופה המזרחית והמערבית, בעולם הישן והחדש, במדינות הדימוקראטיה והדיקטאטורה, במשטר קאפיטאליסטי וקומוניסטי: ברוסיה ובאמריקה, בפולין ובגרמניה, בארצות הבאלקאנים ובכל שאר התפוצות, הולכת וגוברת ההידלדלות הכלכלית והתרבותית של המוני ישראל, מתמוטט ונהרס יסוד קיומם, ואימת כיליון גופני ורוחני, התנוונות וחורבן, צפויה לעם היהודי באשר הוא – ואין מיפלט.

הוברר ללא־ספק, שהשוויון האזרחי אינו תריס בפני הלחץ הכלכלי והחברתי של הסביבה הזרה, ואין ביכולת הזכויות החוקיות להחזיק את הבלימה שעליה מרחף עם חסר־ארץ. הכזיב גם מקל־הנדודים. ההקלה הזמנית והחלקית שמצאו המונינו בהגירה – פסקה, כי נסגרו השערים. ולעם ישראל, שאינו רוצה להיכנע לגורלו המר, לא נשאר מוצא ומיפלט אלא בארץ משלו, בארץ־ישראל.

ומה שהוכיחה הגולה לגבי הדיאגנוזה הציונית, הוכיחה הארץ לגבי הפרוגנוזה שלה. בחרבות המולדת נתגלה מיקלט־אמונים, נחשפו אפשרויות חבויות ונוצרה התחלה ארצית. בתוך התמוטה הכללית של חיי העם היהודי, ועל אף המשבר הכלכלי בעולם, הולך הישוב היהודי בארץ ומכה שרשים, גדל ומתרחב, מתבצר ומגבר חיילים, ואף מאורעות הדמים של אבגוסט 1929 וההתקפות והזעזועים הפוליטיים שבאו בעקבותם – לא הפסיקו את צמיחתו והתבססותו. דוקא נוכח המאורעות וההתקפות נתבלטה החיוניות היציבה של המיפעל הציוני הארצי ונתגלה כשרון ההתמדה והגידול של ישוב מושרש באדמה ובכלכלה עצמית היונק בלי־הרף ממקור ברוך של עליה עממית וחלוצית.

מהו, איפוא הפשר של המשבר בציונות, המתבטא בשיתוק־פעולתה של ההסתדרות הציונית, התפוררותה וחוסר־אונה? במה יש לבאר את הסתירה הבולטת בין נצחונה הגובר של האמת הציונית ובין כשלונו הממושך של הכלי המחזיק אמת זו?

יש רואים סיבת המשבר במאורעות של השנים האחרונות: פרעות אב והמכות הקשות שהוכתה הציונות על־ידי ממשלת המאנדאט. מאורעות אלה בלי ספק הגדילו את המבוכה במחנה הציוני וגם הפריעו בכמה פעולות חדשות, אבל אנו יודעים שמאורעות אלה לא עצרו כוח לזעזע אף במשהו את המיפעל הציוני, את הישוב בארץ, וגם לא הפחיתו את רצון העם לארץ־ישראל – ומדוע זה נפגעה בעיקר ההסתדרות הציונית, שהיתה צריכה לשמש מבצר־עוז לתנועה ולמיפעל דווקא בשנות צרה ונסיון? הסברה זו אינה נכונה גם מבחינה כרונולוגית. המשבר בציונות לא בא בעקבות מאורעות אב, אלא קדם בכמה שנים. את ראשיתו של המשבר הציוני אפשר למצוא בשנות הגאות של העליה העממית הרחבה, לפני פרוץ המשבר החריף של הבניה המבוהלת בתל־אביב בשנת 1926. המיפעל הציוני התגבר על חוסר־העבודה האיום שבא בעקבות ספסרות הבניה בימים ההם. הפועלים שנפלטו מהבניה המופרזת נקלטו בשאר ענפי הכלכלה שהתרחבו ונתבצרו, גם בכפר וגם בעיר. לאחר שנתיים של בטלת־אלפים נתחדשה העליה העובדת ונתרבו השקעות ההון היהודי בארץ. האמון בארץ שנזדעזע לזמן־מה בהמונים, ביחוד בפולין, על־ידי כשלון הבניה המבוהלת ודיבת “היורדים” – לא רק שב לקדמותו, אלא נתגבר ועמד במיבחן הקשה ביותר של שנת־הפורעניות 1929; אולם ההסתדרות הציונית לא שבה לאיתנה, ולא עוד אלא שירדה פלאים, וגם הנסיון להרחבת הסוכנות, שבמעמד ציריך1 נראה היה כאילו פותח תקופה חדשה בבנין הארץ, עלה בתוהו, ושתיהן – ההסתדרות הציונית והסוכנות המורחבת גם יחד – מידרדרות במורד מתוך חוסר־אונים, ותפקידן בקידום המיפעל הציוני הוא אפסי, אם לא שלילי.

מהו פשר הדבר?


 

ב

מקור המשבר הציוני יש למצוא לא בגורמים חיצוניים ולא במאורעות חולפים, אלא בתוך תוכה של הציונות.

הציונות “הכללית” פשטה את הרגל. הציונות הבעל־ביתית, שהיוותה עד היום רוב מנין ורוב בנין בהסתדרות הציונית ושימשה מישען עיקרי לתנועה – הולכת ומתרוקנת מתכנה הלאומי ונהפכת לציונות של אינטרסנט מעמדי. ציונות מעמדית זו, המתכסה עדיין במסווה של “כלליות”, מתיצבת לעתים תכופות בסתירה לצרכים ולתכנים הלאומיים של הציונות המתגשמת. לא צרכי העם, לא שיבת המונים, לא ערכים לאומיים־כלכליים, אלא צרכי חוג מעמדי צר הם המניעים של הציונות “הכללית” הזאת. מתוך מסורת, ולשם אונאה עצמית ואונאת הציבור, משתמשת עוד ציונות מעמדית זו בפראזיולוגיה לאומית כללית, אבל במעשיה ובתכניותיה הולך ומתבלט אפיה המעמדי הצר. ציונות מעמדית זו מתחילה בהסתלקות מאחריות ומדאגה לכל מיפעל ציוני שאין לה בו אינטרס עצמי, וגומרת בהתכחשות לערכים ציוניים יסודיים ועיקריים, וגם בהתנקשות גלויה וחתירה נגדם, בכל מקרה שערכים אלה פוגעים באינטרסים המעמדיים של הבעל־בית “הציוני”.


 

ג

אם יש דבר הממַצה את עיקר תכנה של הציונות – הרי זוהי עבודה עברית. יצירת אפשרויות עבודה ליהודים, להמוני ישראל, לעם העברי בארץ – זוהי התורה הציונית על רגל אחת, ואידך פירושה. העבודה העברית, ככל מעשה ציוני, דורשת מאמצים, דאגה מיוחדת, עמידה על המישמר, מלחמה, כי למען הבצע והריווח – המשמשים פרינציפּ מדריך למעמד הבעל־ביתי – אפשר בלי עבודה עברית, ונוח בלי עבודה עברית. אולם בלי עבודה עברית אפשר אולי לעשות הרבה בארץ – מלבד ציונות. ארץ־ישראל בלי עבודה עברית היא כמו ארץ־ישראל בלי יהודים, כלומר: שם ריק ומזויף בעיקרו. התכחשות לעבודה עברית, ועל אחת כמה וכמה חתירה אקטיבית תחתה, זוהי התכחשות לארץ־ישראל, התכחשות לציונות בשורש נשמתה, במהותה העמוקה והמעשית. חלוצי ההגשמה הציונית, ובראשם הפועלים היהודים, הפכו הכרה זו לנחלת הציונות הכללית, והקונגרסים הציוניים ומועצות הסוכנות המורחבת אישרו אותה בגושפנקא רשמית וחגיגית. אולם הציונות הבעל־ביתית, זו הדוגלת עדיין בשם הציונות “הכללית” – עשו הכרה זו פלסתר. חלקה של הציונות הבעל־ביתית, זו שבארץ, מתנכר לעבודה עברית בפועל – ודבּריהם של המתנכרים יש אתם גם נימוקים “לאומיים” על כך. חלק זה הוא אמנם מיעוט בתוך הבעל־ביתיות בארץ, אבל מיעוט מנהיג ורב־השפעה, ולו בעלי־ברית רבים, גלויים ונסתרים, בכל חוגי בעלי־הבתים. הרוב הגדול של הציונות הבעל־ביתית, גם בארץ וגם בגולה, אינו מחרים את הפועל היהודי, אבל גם הוא מתכחש לעבודה עברית על־ידי התעלמות מכוּונת מהמלחמה הקשה והנואשת שהפועל העברי בארץ לוחם על זכות עבודתו. המפלגות של הציונות “הכללית”, עתוניה, מוסדותיה, אין שאלת העבודה העברית קיימת בשבילם. מתנכרי העבודה העברית וצורריה בארץ מקבלים תמיכה מוסרית וחמרית מאת הציונות “הכללית”, ומלבד יחידי־סגולה, שאף הם מעדיפים לרוב לשׂים מחסום לפיהם, אין ציוני “כללי” מתעורר בימינו לריב את ריב העבודה העברית – ריב הציונות – מידי עוכריה. האגף השחור והלוחם של הציונות הבעל־ביתית, הריוויזיוניסטים, היונק את כל הפאתוס המסולף שלו מתוך משׂטמה מעמדית ומאיבת הפועל המאורגן, משמש כיום מישען עיקרי לחותרים תחת העבודה העברית בארץ. הריוויזיוניזם מארגן כנופיות של מפירי־שביתה ומפירי ארגון הפועלים, מגרה את האינסטינקטים המעמדיים השפלים ביותר של המעבידים, ויוצר “אידיאולוגיה” מעמדית המצדיקה ביסודה את החרם על הפועל העברי. המנהיג הריוויזיוניסטי מנסה אפילו להוכיח בסברות “מדעיות” שהעבודה בכללה אין לה עוד ערך רציני בימינו, וחשיבותה תלך ותפחת עם “התקדמות” החברה הרכושנית, והפועלים הם בעצם אֶלמנט מיותר בחברה, מעין פאראזיטים של הרכוש היוזם והיוצר. מה טעם, איפוא, בכל המלחמה הזאת על עבודה עברית הכרוכה בקשיים ובמאמצים רבים – כשכל דבר העבודה הוא טפל ומיותר ביסודו?


 

ד

עמוד־התווך השני שעליו עומדת הציונות המתגשמת – זוהי ההתישבות החקלאית. אין ארץ בלי אדמה, ואין ארץ־ישראל בלי אדמה עברית – בלי אדמה מיושבת ומעובדת בידי יהודים. לאור אמת פשוטה ואֶלמנטרית זו, השקיעה הציונות מיטב מאמציה ואמצעיה בהתישבות חקלאית על יסוד קרקע לאומי ועבודה עברית. לשם כך יצרה קרן לקרקעות וקרן להתישבות, ובעזרת שתי הקרנות עשתה את הפלא הגדול – עובד חקלאי יהודי על אדמת העם. יצירת החקלאות העברית העובדת היתה גאונה ותפארתה של הציונות –לא רק של הציונות העובדת, אלא גם של הציונות הכללית, – כל זמן ששם זה לא נתרוקן מתוכנו. אולם משנהפכה הציונות “הכללית” לציונות מעמדית נתחדשה תורה התישבותית, או יותר נכון הוחזרה ליושנה עטרת ההתישבות שקדמה בארץ למיפעל ההתישבות הציונית – התישבות הבצע. במקום התורה הציונית: אדמת ארץ־ישראל לעם היהודי, הוכרזה תורה חדשה: ארץ־ישראל לבעלי־ההון, ולהם בלבד. “הארץ עשויה להיבנות מתוך המעמד הבינוני – מעמד בינוני באמת ולא העניים הרואים את עצמם “מעמד בינוני” – מאלה שעדיין אמצעים מספיקים בידם ליצור לעצמם מעמד בארץ”. הקבצנים שאין ידם משגת להתישב בארץ באמצעיהם הפרטיים יתכבדו וימַקו בעניים בגולה, כי “ימי החסד והצדקה של הקרנות הלאומיות עברו”. הקרן הקיימת צריכה לשנות ולהתאים עצמה להתישבות פרטית על בסיס של קרקע פרטית, ואם אין ברצונה לעשות זאת – הלאה הקרן הקיימת. על חורבן הקרן הבטלנית הזאת “יש להקים קרן חדשה שתדאג לרכוש קרקעות על־מנת למכרם חלקים חלקים להתישבות פרטית”. אירגון המתישבים האלה, ואלה בלבד, זהו תפקידה של הציונות “הכללית”, כל השאר אינו אלא “ערבה חבוטה”. כה אמר ה”בוסתנאי" – שופרה של הציונות הבעל־ביתית בארץ.

וה“בוסתנאי” רק הביע בקול רם ובציניות גלויה מה שאומר בלבו חלק גדול מהציונות “הכללית” בארץ ובגולה.

האמת ההיסטורית מחייבת לציין, שהשקפה מעין זו, השקפה שההון הפרטי לבדו יקים התישבות חקלאית בארץ, לא היתה זרה גם לכמה מהפועלים בראשית התנועה לפני יובל שנים: בעלי־ההון ירכשו קרקע, יבנו מושבות, ואנחנו הפועלים נעבוד אצלם. התפקיד של הפועל בארץ הוא כיבוש עבודה, כשכירי יום, על טהרת הפרוליטריות. השקפה זו היתה לאו דוקא נחלת הפועלים הציונים שדגלו בדגל מעמדי סוציאליסטי, אלא גם של אלה הפועלים שראו עצמם “רק” כלאומיים, בלי כל שמץ מעמדיות וסוציאליות. רק מתוך הסתכלות קרובה יותר לתנאי החקלאות בארץ, מתוך בחינה יותר חודרת של ההתישבות היהודית בעבר וסיכוייה בעתיד, הגיע כלל הפועלים להכרה מבוססת, שבלי אדמת העם, בלי הון לאומי ובלי התישבות־עובדים ברשות עצמם אין תקווה ואפשרות לחקלאות עברית שיש עמה הגשמת המטרה הציונית, ובלי שהסתלקה מהמלחמה לעבודה עברית במשק הפרטי, ובלי שהתעלמה מהערך הציוני שיש בהתישבות פרטית הבנויה על עבודה עברית – ריכזה תנועת־הפועלים את מאמציה להקמת ישוב חקלאי עובד על אדמת־הלאום בעזרת הון לאומי, וגם עלה בידה להוריש הכרה זו לתנועה הציונית בכללה.

המלחמה הממושכת לעבודה עברית, שזכתה לנצחונות חשובים, אם כי לא מוחלטים עדיין, היתה עולה בתוהו אלמלא הקרן הקיימת וההתישבות העובדת שיצרו בארץ את הטיפוס החקלאי החדש וגילו את היכולת המשקית ואת כשרון־העבודה של הפועל העברי. בלי התישבות העובדים בגושי עמק הירדן ועמק יזרעאל לא היה אפשרי כיבוש העבודה במרכזי העבודה הבלתי־יהודית ולא היה קיום לאלפי פועלים יהודים בתנאים הקשים של החקלאות המנצלת. יתר על־כן: בלי אדמת העם ובלי הון לאומי לא היתה קמה בארץ התישבות חקלאית בנויה על משק מעורב – שרק בה ערובה נאמנה להתפתחות נורמאלית ובריאה של משקנו הלאומי בארץ. ההתישבות החקלאית על אדמה פרטית ובהון עצמי בלבד בהכרח תצטמצם באזור מוגבל, המקיף רק חלק קטן של ארצנו: באיזור מטעי ההדר, שבמצב הנוכחי של השוק העולמי היא מבטיחה רנטה גבוהה למדי להשקעה קאפיטאליסטית. אבל מהי הערובה שבהתישבות זו תשתרר העבודה העברית, ומה יהא על כל שאר חלקי הארץ שאין בהם מקום למטעי הדר מכניסי ריוח גדול להון המנצל? החקלאות בכל העולם, וביחוד בארץ, אינה נושאת רווחים גבוהים. ארצנו המרוששת והמדולדלת נענית בקושי לעובדה; הפלח המסתפק במועט, חי בדחקות, ברעב ובחוסר־כל, ורק בכישרון הפועל היהודי וביתרון ידיעתו, חריצותו ושיטת־עבודתו המשוכללת ובמאמצו הקולקטיבי, גדלה תנובת האדמה – עד כדי פרנסת עובד תרבותי, אם כי בצמצום. מה ימשוך לחקלאות בלתי־רנטאבילית זו את ההון הפרטי, ומניין תצמח בחקלאות מעורבת רבית וינוב ריוח גבוה לבעלי־ההון – ועוד על יסוד עבודה עברית בעלת רמת־חיים תרבותית?

ההתכחשות להתישבות העובדת על אדמת העם ובעזרת הון לאומי – היא סתימת הגולל על תקוותו הארצית. הציונות “הכללית”, ששמה את כל מיבטחה בספסרות של תפוחי־זהב על־ידי ההון הפרטי – גוזרת כלייה על עבודה עברית וארץ עברית. ביטול הקרן־הקיימת או גלגולה לסוכנות של רכישת קרקע על־ידי בעלי הון פרטי – היינו הך – אומר, למעשה: הצמתת כל תקוות העם היהודי להיאחז באדמת המולדת. כמה יהודים הרוצים ומוכרחים לעלות לארץ יש להם אמצעים עצמיים לרכישת קרקע? כמה אדמה בארץ־ישראל יש בה כוח מושך בשביל ההון הפרטי? מה לשאלות גורל אלה ולציונות “הכללית” שאין לה אלא האינטרס המעמדי השואף לבצע…


 

ה

לא טוב מזה היחס אל האינטרס המעמדי, הדוגל בשם ציונות “כללית”, לעליה העובדת. לכאורה, מי ציוני שאינו מודה בערך העליה, וקודם כל בערך העליה העממית והחלוצית? מי אינו יודע שציונות פירושה עליה?

להלכה אין חילוקי־דעות בקרב כל פלגות הציונים. ואילו היתה הציונות דבר־הלכה בלבד לא היה עולה על הדעת לחשוב שאפשר בשם הציונות להילחם באותה העליה שרק היא מוכשרה להבטיח את עתידנו בארץ – העליה העובדת. אולם הציונות הגיעה לשלב ההגשמה. ובציונות המתגשמת מתגלים אינטרסים, ובתוכם אינטרסים כאלה שאינם עולים בד־בבד עם צרכי הציונות: האינטרסים של בצע ותאוות שלטון מעמדי של המיעוט המנצל. ואינטרסים אלה רואים בפחד, באיבה ובקנאה את התפרצות העליה החלוצית, שמתוכה צומח כוח העבודה העברית בארץ.

ארץ־ישראל, במצבה הקיים, אינה ארץ קליטה. בלי התישבות חדשה היתה ארץ מדולדלת והרוסה זו פולטת מתוכה שנה שנה אלפי מהגרים. כך היה באמת המצב בארץ לפני העליה וההתישבות היהודית החדשה. אלפי ערבים, מהעיר ומהכפר, היו עוזבים את הארץ בימי המישטר התורכי ונודדים לאמריקה הצפונית והדרומית או לארצות אחרות. רק המיפעל ההתישבותי היהודי, אשר פיתח את האפשרויות הגנוזות והמשותקות והערה מקורות כלכלה חדשים ונפח רוח־חיים באוצרות הדוממים – הביא לידי הפסקת ההגירה ויצר כישרון־קליטה מתרחב לאלפים ולרבבות עולים חדשים. בלי יצירת אפשרויות־עבודה חדשות והעמדתן לרשות העליה – אין בתנאים הנתונים ובמשק הקיים מקום לעליה רחבה. מאידך גיסא, אין ארץ־ישראל מסוגלת לקלוט המוני עולים יהודים, בלי שהמונים אלה לא ישנו את ארחות כלכלתם ולא יסתגלו לעבודה שלא היו רגילים ומצויים בה בגולה. המוני חנוונים, ספסרים, מתווכים, הולכי־בטל לא יתערו בארץ קטנה, דלה ומעוטת־אוכלוסין זו. ככל שיגדל הישוב ויפרח משקה ויתרחב משאה־ומתנה הכלכלי, ייברא כאן מקום למיספר סוחרים, חנוונים ומתווכים, אולם רק על בסיס ריבוי הישוב העובד. עליה עממית גדולה, שיש בה כדי הגשמת הציונות אפשרית רק על־ידי עליה עובדת. בתנאים הקשים של ארץ בראשית התפתחותה ובניינה, כשהמכשולים העומדים לפני הפועל היהודי הם כל־כך רבים, כשאת העבודה הזעומה המצויה יש לכבוש מתוך מלחמה ומאמץ קשה, ביחוד בחקלאות, – אינה אפשרית עליה עובדת שאינה חלוצית, שאין לה הכשרה רוחנית וגופנית קודמת, ובלי אירגון מוצק וכולל גם בגולה וגם בארץ.

הכשרת הארץ לקליטת העליה, והכשרת העולים להיקלט בארץ בעבודה אלה הם שני התנאים המוכרחים, תנאי בני גד ובני ראובן, אשר בלעדיהם לא תיתכן עליה עברית הראויה לשם זה. בשני התנאים האלה מתנקשת ה“ציונות” של האינטרסנט המעמדי. עליה פירושה: מלחמה על עבודה עברית – ומלחמה זו, כאשר ראינו כבר, פסקה מהיות מלחמתה של הציונות ה“כללית”. אולם “ציונות” זו מרחיקה עכשיו ללכת: היא מרימה יד על התנועה החלוצית שרק בכוחה להבטיח עליה עובדת שתתערה בארץ.

ראש התאחדות האיכרים, שלא נרתע מדילטוריה גלויה נגד העליה, בשעה שהסוכנות דרשה סרטיפיקטים, לאחר תקופה מושכת של סגירת השערים (ראה מאמר “עליה” ב“בוסתנאי” גליון ג', כ“ח ניסן ש”ז) והריוויזיוניסטים, המטיפים להפסקת כל העליה וההתישבות בארץ עד קביעת “משטר קולוניזאטורי” על־ידי מאנדאטור חדש שיתגלה על־ידי ז’בוטינסקי, נעשו עכשיו לראשי הלוחמים בעד עליית “סתם יהודים” נגד “המונופולין” של נערי “החלוץ”… הדברים הגיעו לידי כך שהוכרז חרם על הקרן הקיימת בגלל סרטיפיקאטים שנמסרו ל“החלוץ”. ובאי־כוח הציונים “הכלליים” והמזרחי חובלים תחבולות על סידור כזה של המשרדים הארץ־ישראליים, שיצליח לסתום את הדרך בפני החלוצים לעלות ארצה.


 

ו

נכס אחד יקר היה לציונות הכללית אשר לא מידי הפועלים בא לה, ועליו היתה גאוותם: “רעיון כלל־ישראל”. מי כציוני הבעל־ביתי חרד היה ל“אחדות האומה” ולשלימות האירגון הלאומי? הפועל היהודי בגולה, שבחלקו התיחס בחשד או גם בהתנגדות לרעיון “כלל־ישראל” היה בעיני הבעל־בית היהודי כופר בעיקר, חותר תחת שלימות האומה, מפר אחדות העם.

הפועל בארץ לא הלך בדרכי רבים מחבריו בגולה, ולא רק נתן ידו, אלא עמד בראש הפעולה לאירגון הלאומי הכללי, כי ראה עצמו אחראי לגורל העם כולו, וגם לא רצה שהבעל־בית ישא את שם העם לשוא וינצל את רעיון הכלל לטובתו המעמדית. ומה שלא קרה כמעט בשום ישוב יהודי בעולם קרה בארץ: הוקם אירגון כללי של היהדות, מקודם מתוך רצון פנימי, חפשי, אחר כך באישור הממשלה ובסמכות חוקית – כנסת־ישראל. אגף אחד בישוב, בלתי־ציוני, שאינו מודה אלא בדת ישראל, לא נתן ידו לאירגון זה, וגם נלחם בו בפנים ובחוץ, ובכוח תמיכתו קוצצה סמכות האירגון על־ידי הממשלה, ובמסגרתה החוקית הוכנסה פירצה – זכות היציאה. “אגודת ישראל” שגרמה להחלשת הכנסת היתה לה לכל הפחות הצדקה מתוך עיקרי אמונתה היא. היהודים כקיבוץ לאומי אינם קיימים בשבילה. היא יודעת רק כנסיה דתית, ולאחר שכל מי שאינו מאגודתה אינו נאמן על הדת – אין לה קשר את האירגון האפיקורסי. אבל בעל־הבית הציוני, מי כמוהו דוגל ב“אחדות האומה” וב“כלל ישראל” וב“משמעת לאומית”?

בעל־בית זה שכולו תכלת־לבן (מחוץ לפרדס, כמובן, שבו מצווה לאומית להחרים, במקצת לכל הפחות, את הפועל היהודי), ואין מצפונו הלאומי מרשה לו לתת את “בית־העם” שבמושבה לאסיפת־פועלים, שמא חלילה יתנופף בו דגל אינטרנציונלי, ובאחד במאי הוא שופך דמעות־תנין על חג־הפועלים שבו משתתפים גם ילדי העובדים “המקושטים לחג”, וילדי הפרדסנים המיסכנים לבושים בגדי חול, “ובפעם הראשונה” רואים הילדים חג במושבה שרק חלק מהם זכה בו ולא כולם… והוא מתריע על הסכנה האיומה הנשקפת “לאיחוד הלאומי” משני סוגי הילדים המתבדלים בחג הפועלים – כי במשך כל השנה ילדי הפועלים המוחרמים ומחוסרי־העבודה והמנוצלים וילדי הפרדסנים נפגשים ביניהם מתוך שוויון גמור ומוחלט בתלבשתם, במזונם ובדירתם, כידוע.

הייתכן שבעל־בית ציוני זה, החרד כל כך לאיחוד שלא ייפגע אף פעם בשנה, יהיה הראשון להרים יד על האירגון הלאומי הכללי ויעודד יציאה מכנסת־ישראל?

ייתכן וייתכן, כי כנסת־ישראל “אינה אלא סניפה של ההסתדרות”, כלומר: בכנסת ישראל זכות היהודי החי מעבודתו אינה מקופחת, ופועל הוא שווה־זכויות לבעל־פרדס. הלזאת תיקרא “כנסת־ישראל” בפי הציוני הבעל־ביתי, הדוגל באחדות האומה? “אירגון לאומי” הוא רק זה שבעל־הבית שליט בו, כגון ועדי המושבות. כאן אין דריסת־רגל לפועל, לתושב סתם. כאן יש “סייג של חוקים, של הגבלות שנוצרו עם דרישות החיים, ויש עין מפקחה שלא יעברו על החוקים האלה” – אבל מוסד הנבחר על יסוד בחירות דימוקראטיות, כלליות ושוות אינו אלא “רשות היחיד, רשות אנשי ההסתדרות”, ומי יודע אם מוסד כזה לא ינהיג במקום ה“חומש” את “המסילה”2 ובמקום הציונות הצרופה, הלאומית של פרדסני נס־ציונה ואיכרי זכרון־יעקב – לא יכניסו התבוללות אדומה ר"ל, כי “מי שיודע אפילו במקצת את הרוחות החדשות המנשבות ב’מחנה' ידע שאין הדבר מן הנמנע”…

והילכך – אם הנהלת הסוכנות ואסיפת־הנבחרים של יהודי ארץ־ישראל החליטו למסור את החינוך לרשות הכנסת – מכריז נאמן ה“איחוד הלאומי”, שכולו תכלת לבן: "בעלי הבתים במושבה ובעיר – חוץ מן “הליבראלים” – לא יסכימו למסור את גורל החינוך בידי “הכנסת”, ואפילו אם יבוא החינוך עתה לידי “פירוד” (ההדגשות הן במקור).

וזוהי אינה הכרזת בעל־גוף יחיד שתקיפותו המקומית ושנאתו החולנית לציבור הפועלים העבירה אותו על דעתו – זוהי עמדת הציונים “הכלליים” והמזרחי במועצת עיריית תל־אביב ורוב המושבות, אשר נבחריהם יושבים בכנסת ובהנהלת הסוכנות.

כלל־ישראל, שהפועל לא הוצא ממנו או לכל הפחות לא קופחה זכותו בתוכו – אחת דתו ליהרס; כי כלל־ישראל זה אינו הולם את תאוות השלטון המעמדי של בעלי־הגוף התקיפים.

בעלי־בתים אלה אוהבים לנפנף בדגל הלאומי כלפי־חוץ יש תנועה לאומית גדולה בעם היהודי, שאפשר להיבנות ממנה ולנצל אותה. אבל עדיין זכור לנו המאורע של קריעת הדגל הציוני על־ידי “בעלי־הגוף” שבאֵם המושבות לפני עשרים שנה, והפרעות שערכו בפועלים שבאו להגן על הדגל.3 ואוי לתנועה הלאומית ולערכים הלאומיים אשר גורלם יימצא בידי “בעלי־גוף” אלה. מיד, בהתנגש האינטרס הפרטי המעמדי והאינטרס הכללי הלאומי – יתכחשו לכל ערכי התנועה ויבגדו בהם כאשר הם עושים לעבודה עברית, להתיישבות לאומית, לעליה חלוצית ולאירגון לאומי כללי.


 

ז

הציונות “הכללית” של בעל־הבית הולכת ומתפרקת, הולכת ומתרוקנת מתכנה הלאומי. גם בעל־הבית הנאמן לציונות מתלבט בין הכרתו הציונית ובין נטייתו המעמדית. הצירופים החדשים שהולכים ומתבלטים בתוך הציונות “הכללית” אינם נובעים מתוך חילוקי־דעות אידיאולוגיים, שהבדילו עד היום בין הסיעות הציוניות. המזרחי הדוגל בשם דת ומסורת אבות, הריוויזיוניסטים הדוגלים ב“משטר קולוניזאטורי” וגילוי מאנדאטור חדש, האיכרים הדוגלים בציונות מעשית, עושים יד אחת במלחמתם נגד הפועל המאורגן. ראש התאחדות האיכרים, המתעב לא פחות מחברי ההסתדרות את השארלאטאניזם הפוליטי של הריוויזיוניסטים – קורא למעבידים להחרים את פועלי ההסתדרות ולהעסיק במקומם את אנשי בית“ר. הציונים “הכלליים” והמזרחי נלחמים יחד נגד מסירת אדמת הקרן הקיימת בוואדי חוארית4 להתישבות עובדת, אם כי שניהם דוגלים ב”אל־מעמדיות", ושניהם מנסים למשוך לתוך מחניהם נוער עובד חלוצי מן הגולה, הראשונים – בסיסמה של ציונות “כללית”, כלל־לאומית, והאחרונים – בסיסמת הדת. אולם אלוהי המזרחי מכיר רק במעמד בינוני, והעם של הציוני “הכללי” מורכב רק מבעלי־הון. הם נכונים לעתים גם לדאוג לפועל ולטפל בו – אם בעזרתו אפשר להרוס את האירגון הכללי של הפועלים. הריוויזיוניסטים, הציונים הכלליים והמזרחים לא יעלה על דעתם לארגן הסתדרות איכרים ריוויזיוניסטית, או “כללית” או מזרחית, ואף לא אירגון סוחרים או בעלי־בתים מפלגתי משלהם, שיתחרה באירגון הכללי של האיכרים, או הסוחרים או בעלי־הבתים. כאן הם יודעים שלמרות חילוקי־דעות אידיאולוגיים או פוליטיים יש צורך והכרח באירגון מקצועי כללי לשם הגנת האינטרסים הכלליים של המקצוע, אף על פי שכל האירגונים הללו הם בדיעבד גם אירגונים פוליטיים, ופועלים בשטחים רבים שמחוץ למקצועם הצר, למרות חילוקי־הדעות הפנימיים, ואירגון האיכרים גם מוציא עתון מפלגתי ופועל בעיקר בשטח הפוליטי־הציבורי. סוף סוף “אנשים אחים” הם, בני מעמד אחד, והנטיה המעמדית קודמת להשקפה פוליטית, אידיאולוגית. רק אירגון אחד אינו נותן ליהודים טובים אלה לישון – וזהו אירגון הפועלים. ולאחר שכל הנסיונות להרוס או להחרים אירגון זה לא הצליחו – הם מתנכלים לחתור תחתיו על־ידי הקמת אירגונים מתחרים ואפוטרופסות על הפועלים הבלתי־מאורגנים. בכמה חום והתלהבות מגינים בעלי־הבתים הטובים הללו על “סתם פועל” בזכות היותו מחוץ להסתדרות, ובכמה דאגה הם מטפלים בכל קומץ פועלים שיש תקווה ממנו להקימו מתחרה להסתדרות הכללית של העובדים. גם הציוני הכללי המכיר שבלי עבודה עברית אין טעם לכל פעולתנו בארץ אינו רוצה להכיר שבלי עבודה מאורגנת, בלי אירגון מקיף וכולל של כל העובדים – לא תצלח המלחמה לעבודה עברית, ולא יהיה קיום לפועל היהודי. לא מפני שאינו מכיר בכלל בערך האירגון, בכוחו ותועלתו, אלא להיפך, מפני שהוא מפחד מכוח זה בקרב הפועלים ומתנגד להעלאת ערכם של כל העובדים המאורגנים בארץ. באירגון הפועלים יש אמנם ברכה למפעל הציוני, לבנין הארץ, לביצור הישוב, אבל צפונה בו סכנה לשלטון המעמדי ולתאווה המעמדית של בעל־הבית.


 

ח

תאוות השלטון המעמדי של בעל־הבית פוגעת לא רק באירגון הפועלים והסתדרותם הכללית בלבד. הציוני ה“כללי” אינו נרתע גם מהתנקשות ביסודות המדיניים והעממיים של הישוב והציונות למען הבטחת שלטונו המעמדי. גם במשטר הרכוש אין בעל־הבית יכול להוות רוב בישוב, ושלטון בעל־ביתי על פי טבע הדברים מוכרח להיות רק שלטון המיעוט. מיעוט זה אינו יכול להשתלט בלי לפגוע בשני עמודי־התווך המדיניים של הציונות המתגשמת: זכות האזרח של כל יהודי במולדתו והאבטונומיה של הישוב.

עדיין זכורה המלחמה של בעלי־הבתים בתל־אביב נגד הקמת עיר עברית ועיריה מיוחדת ועצמאית – ומלחמה זו טרם פסקה. הנימוקים הגלויים נגד “התבדלות” מיפו ובעד ישוב מעורב היו, כמובן, כלכליים־מסחריים – כי טוב ליהודי להסתופף תמיד בצל קורתו של הגוי, וה“פריחה” של נווה־צדק ונווה־שלום5 תוכיח. גם מצב הישוב היהודי ברמלה ובעזה6 מעיד על התבונה הכלכלית העליונה של מטיפי הישוב המעורב, ואין מן הצורך כלל לעמוד על שאלת הביטחון, שנפתרה בהצלחה כזו בחברון ובצפת7, אבל אם להצטרפות ליפו אין יתרון כלכלי, הרי יש לה מעלה פוליטית גדולה: שלטון האפנדים. המשטר הפיאודלי השורר בישוב הערבי הוא הוא המושך כל כך את לבו של בעל־הבית שלנו, ולשם הקמת משטר זה גם בתוך הישוב היהודי מוכן בעל־הבית להסתלק מהנכס המדיני־הארצי היקר ביותר שנוצר בישוב – הנקודה הטריטוריאלית העברית. עורך ה“בוסתנאי” המדבר בשם “בעלי־בתים במושבה ובעיר” מטיף לא רק ל“עבודה מעורבת”, אלא גם ל“ישוב מעורב”, וצדק ההגיון המעמדי אתו. כמו העבודה העברית הן גם ההתישבות הטריטוריאלית העברית מעמידה בסכנה את שלטונו של הבעל־בית בישוב.

אולם ההיגיון ההיסטורי של הציונות המתגשמת אינו נשמע להיגיון המעמדי של בעל־הבית, והישוב היהודי בארץ מתבסס יותר ויותר על יסוד התרכזות טריטוריאלית והתאחדות נקודות עבריות. על־ידי החרמת הפועל היהודי מתחכם אמנם בעל־הבית להפוך גם את המושבה העברית לנקודת “ישוב מעורב”, ובזכרון־יעקב, למשל, נתקיים האידיאל הישובי של ראש התאחדות האכרים. ברם כוחה של העליה העברית ולחצה המתגבר אינו נשמע גם כאן להיגיון המעמדי של הבעל־בית, ועל אף התחכמותם הפרעונית של מנַדי העבודה העברית – הולך ומתרבה מספר הפועלים היהודים גם במושבה וגם בעיר, ועם התרבותם גדלה הסכנה לשלטון בעל־הבית. ריבויים של הפועלים העברים גורר אתו על־פי ההיגיון הכלכלי גם את ריבויין של השדרות העממיות האחרות. הפועל הערבי העובד במושבה מוציא את שכרו במקום אחר – בכפר הערבי או בעיירה הערבית. לעומתו הפועל היהודי חי במושבה ומוציא בתוכה את כל שכרו, ועל־ידי כך הוא מאפשר קיומו של בעל־המלאכה, המורה, החנווני היהודי. התרבות הפועלים היהודים מקטינה על־ידי כך את משקלם המספרי של בעלי־הבתים לא רק בפרופורציה אלא בפרוגרסיה. מעמד בעלי־הבתים הולך ונהפך למיעוט לא־גדול, גם בעיר וגם במושבה, ושלטונו הפוליטי אפשרי רק על־ידי שלילת הזכויות של רוב התושבים או על־ידי ביטול האבטונומיה של הישוב, בקנה־מידה ארצי ומקומי כאחד, חתירתם הגלויה ומחוסרת־הבושה נגד זכות האדם והאזרח של היהודי העובד ומשולל־הרכוש. מי שאין לו נחלה – אין לו חלק במולדת. זהו המוסר הפוליטי של בעל־הבית. אזרחי הישוב ובעליו הם רק בעלי־ההון.

לפני שלושים שנה בערך, כשפקידות הבארון שלטה במושבות ושללה מהאיכרים כל זכות אנושית ואזרחית, התיצבה משלחת של “חובבי־ציון” ושל הישוב לפני “הנדיב הידוע” בתביעה לתת לאיכרים זכות ההנהלה העצמית. קם הבארון ואמר: “ישוב ארץ־ישראל אני עשיתיו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם, איכרים או חברות, להתערב בעניני ולחוות דעה במעשה ידי. לזאת אני מתנגד לגמרי, בהחלט, בכל תוקף”.

אחד־העם, שהשתתף במשלחת זו, כתב אז במרירות: “והארץ אשר נתת לאבותינו הנה אנחנו עבדים עליה – כל ימי כשאני מגיע לפסוק זה לבי הומה בי, כאילו אני רואה את הסערה בלבות אבותינו, שבי הגולה, ושומע אני את היללה שהקיפה את הקהל מסביב בעת שהוציאו הלוויים מפיהם את המלים הנוראות האלה “עבדים עליה”, על ארץ שהנחילתנו ההיסטוריה. מה עצום הכאב ומה נדמה לו”. וגם על חבריו במשלחת שפך את זעמו המר, על אשר לא רגזו תחתיהם ולא קם בהם הרוח לשים בבת־אחת קץ לשחוק מרגיז־לב. “כי מהי עבדות שפלה ובזויה המתעטפת בטלית של ‘תנועה לאומית’ אם לא שחוק מרגיז־לב?”

המשלחת, שאחד־העם רגז עליה, עשתה בכל זאת את שליחותה. הבארון שהשקיע בישוב עשרות מיליונים מהונו הפרטי הבין סוף־סוף שהישוב אינו עניינו הפרטי, שהאנשים העושים את הישוב אינם קנין ההון, והמושבות נמסרו לידי האיכרים. אולם “העבדות הבזויה והשפלה” לא פסקה. נתחלפו רק בעליה. במקום בארון אחד גדול, שנתן משלו, באו הרבה “בארונים” קטנים שלקחו משל אחרים ונעשו בעלי־בתים, ועכשיו הם רואים את עצמם לבעלי־הישוב היחידים. וכל מי שאינו בעל־בית, כל מי שנתן לישוב רק את זיעתו ודמו בלבד – “אין לו להתערב במעשי ידיהם”.

ואם הפועל העברי, עובד הארץ ושומרה, אינו רוצה להיות “עבד עליה”, ואינו מדבר תחנונים, אלא לוחם כאדם, כיהודי, כציוני על זכות עבודתו, אירגונו ואזרחותו המלאה – הריהו נתקל במלחמת בעלי־הבתים שאינם בודקים באמצעים: חרם, הרעבה, דילטוריה, משטרה, קיפוח זכויות, יציאה מהכנסת, פירוד החינוך, – הכל כשר בעיני הקנוניה המעמדית, במלחמת הקודש של המשטר הפיאודלי שבעלי־הבתים בעיר ובכפר רוצים לזכות בו את הישוב.

וכמו בסכסוכי עבודה כן גם בסכסוכים פוליטיים מחפש בעל־הבית את משענו לא בתוך הישוב היהודי – אלא מחוץ לו: בעובד הבלתי־יהודי ובשוטר הזר. עוד יש ממשלה ומשטרה לא־יהודית בארץ־ישראל – מודיע בניצחון עורך ה“בוסתנאי”. כל גרעין של שלטון עצמי יהודי עלול ליהפך ל“סמל ההסתדרות”, כסוכנות וככנסת, – ולכן – תחי ממשלת פלשתינה! אתם רוצים באבטונומיה? קצצו זכויות כל ארחי־פרחי שאינם בעלי־בתים – ונסכים גם לאבטונומיה. אזרחי הישוב ובעליו הם רק בעלי־הבתים.


 

ט

לכאורה זוהי רק עמדת בעלי הבתים בארץ־ישראל, ואין לזהות את הישוב, שיש בו ניגודי אינטרסים ממשיים, את התנועה הציונית הבנויה על השאיפה הלאומית והרצון הלאומי. אולם הישוב הולך ונעשה לבבואה של התנועה הציונית כולה, למדריכה ומכוונה. הניגודים המעמדיים שבישוב משתרבבים לתוך ההסתדרות הציונית וקובעים את יחסי־הכוחות וצירופיהם בתנועה. ככל שהציונות נהפכת מרעיון וחזון מופשט למציאות ממשית וחיה, ככל שהעליה מתרחבת ונקלטת בארץ, וככל שהמשק היהודי בארץ הולך וניבנה – כן מתהדקים הקשרים המציאותיים בין הארץ והגולה, ובה במידה עולה וגובר המשקל של הישוב בתנועה הציונית. בעל־הבית בארץ המתכחש מתוך אינטרס מעמדי – רדיפת־הבצע ותאוות השלטון – לעיקרים ציוניים, מטיל את צלו על התנועה הציונית כולה. לא תמיד ולא בכול יעלה בידי “בעל־הגוף” בארץ להשיג את עזרתם ותמיכתם של בעלי־בריתו המעמדיים בגולה. המסורת הלאומית והדימוקראטית הכתה שרשים עמוקים בציונות, ולא על נקלה אפשר להפירה בגלוי וביודעים. גם ההשפעה הנפסדת של הציבוריות הבלתי־יהודית בארץ, הממלאה תפקיד חשוב ביחסים החברתיים שבתוך הישוב היהודי, אינה מורגשת בחו"ל (אם כי בכמה ארצות משפעת הדוגמה המשחיתה של הדימוראליזציה הפאשיסטית) ועדיין יש מרחק רב בין המעשה הבעל־ביתי בארץ ובין ההלכה המקובלת בציונות “הכללית” בגולה. אולם דווקא פרוצס ההגשמה הציונית מקטין מדי פעם בפעם את המרחק הזה. ההיגיון הפנימי של בנין הארץ על־ידי יהודים מעלה את ערכה וכוחה של העבודה העברית, והתמורה החברתית הכרוכה במיפעל הציונות המתגשמת משנה את יחסי הכוחות המעמדיים ומחדדת את הניגודים לא רק בישוב אלא גם בתנועה ובהסתדרות הציונית. במרכז הסכסוך והניגוד עומדת שאלת ההון, והיא היא המסייעת יותר מכל להקמת חזית משותפת אחר בין בעל־הבית בארץ ובין חברו בגולה.


 

י

תכנו של הסכסוך הזה אינו בוויכוח העיוני על הון פרטי והון לאומי. לאמיתו של דבר, אין הפועלים שוללים את ההון הפרטי כגורם ציוני, ואין בעלי־הבתים מתנגדים להון הלאומי כאמצעי התישבותי. הפועלים קידמו תמיד בברכה את ההון הפרטי שיצר אפשרויות עבודה לעולים והרחיב את כישרון הקליטה של הארץ, ותמיד יברכו כל הון שיבנה מושבות ובתי־חרושת בעבודה עברית. ארץ־ישראל צריכה לשמש מיקלט לעם על כל שדירותיו ומעמדותיו, כבעלי־הון וכמחוסרי־אמצעים. הציונות צריכה להציל לא רק את הגוף והנפש, כי אם גם את הרכוש העברי, מהדילדול והחורבן הצפויים לו בגולה. מראשית היווסד הישוב ועד היום היה להון הפרטי חלק בבנין המשק היהודי, החל מהנסיון הראשון של קבוצת יהודי ירושלים לפני חמשים וארבע שנים להקים כפר עברי על גדות הירקון וגמור בהרחבת מטעי ההדר ופיתוח החרושת והמלאכה והבנין בימינו אלה. בעתיד יתפוס ההון הפרטי אולי מקום עוד יותר גדול בבנין הארץ, ואין כל טעם לאומי או סוציאלי לזלזל בערכו או למעט את דמותו.

מאידך גיסא היו בעלי־הבתים נהנים תמיד מההון הלאומי. המושבות הישנות המתפארות ב“יזמה הפרטית” נוסדו ברובן בהון לאומי. כל תקופת ההתישבות הראשונה, מלפני חמשים שנה ובמשך עשרים־עשרים וחמש שנה, תקופת חובבי ציון והבארון, היתה בעיקרה תקופת ההון הלאומי. רק מועטים התישבו אז במושבות באמצעים עצמיים, וגם אלה נזקקו לעזרה לאומית. רחובות וחדרה הן יחידות בקרב המושבות הישנות שנוסדו בהון פרטי, אם כי גם בהן מילא ההון הלאומי תפקיד לא־קטן. ראשון־לציון ופתח־תקוה, זכרון־יעקב וראש־פינה, עקרון וגדרה, משמר־הירדן ומתולה, סג’רה ושאר מושבות הגליל נבנו בעיקר בהון לאומי או מעין־לאומי (בכספי הבארון, חובבי־ציון, יק"א ועוד) ואיש מבעלי ה“יזמה הפרטית” לא סירב להשתמש בהון זה. להיפך, קיבלו אותו מלוא חפניהם. אפילו תל־אביב, שמושליה הבעלי־ביתיים מתפארים ביזמתה הפרטית, נוצרה בעזרת ההון הלאומי. המיגרש הראשון שעליו הוקם הפרוור היהודי ליד יפו – נרכש בעזרת הקרן הקיימת, וקרן זו מוסיפה עד היום למלא תפקיד חשוב בהרחבת העיר העברית הראשונה. גם עכשיו הולכות וניבנות שכונות שלמות בתל־אביב על קרקע הקרן־הקיימת, גם בנין הגימנסיה העברית, שהוקם באמצעים לאומיים, שימש גורם חשוב לפיתוח העיר בראשיתה. הבנק האפותיקאי המסייע לבנין העיר – הוא מיפעל כספי לאומי, ואין שום בעל־בית מדיר עצמו מהון זה. הוא הדין בבנין שכונות יהודיות בירושלים, חיפה וטבריה. גם בהקמת החרושת, גאוות היזמה הפרטית, שקוע הון לאומי רב, בין בהשתתפות ישרה בהון היסודי ובין במתן קרדיטים.

למעשה, היתה כל הזמן השפעת־גומלין ותלות הדדית בין ההון הלאומי והפרטי בבנין המשק העברי בארץ, וקשה לתאר את ביצוע המיפעל הציוני בלי השתתפות שניהם גם בעתיד.

הוויכוח היסודי בשאלת ההון, מקור הניגוד וריב המעמדות, אינו אלא בשאלת תשמיש ההון. השאלה אינה הונו של מי, אלא הון למי? לא מוצא ההון משמש סלע מחלוקת – אלא יעודו. קרן היסוד או הקרן הקיימת אינה פסולה בעיני בעל־הבית מפני שכספיה נאספים מתוך העם – הפסול הוא בהיות הקרנות מיועדות לצרכי העם, ולא לצרכי בעלי־הבתים בלבד. אין אף בעל־בית אחד בארץ מתנגד להון הלאומי שבבנקים הציוניים; אפילו “בוסתנאי” אינו חולק על קיומם, הוא רק פוסל את “הכבלים של קונטרולה ציבורית”, שהמוסדות הלאומיים שמו על הבנקים. ההון הלאומי כשהוא לעצמו הוא כשר בתכלית הכשרות – אם רק ישמש לרווחתם והנאתם הפרטית של בעלי־הבתים. החטא אשר לא יסולח לקרנות הלאומיות, החטא אשר בכללו גזר “בוסתנאי” כלָיה אפילו על הקרן הקיימת, הוא שימושו להתישבות מחוסרי אמצעים. כל זמן שההון הלאומי, בין זה שבא מידי הבארון ובין זה שבא מידי חובבי־ציון ומוסדות לאומיים8 אחרים, שימש את צרכי בעל־הבית, נהפך להונו הפרטי ועזר להגדיל את רכושו – היה טוב ומועיל מבחינתו הציונית של בעל־הבית. כי כל הון, גם לא פרטי, צריך ללכת אך ורק לבעלי־הון, ורכוש, כל רכוש, צריך להיות קנין הפרט. הקרנות הציוניות, מתחילה הקרן הקיימת ואחר כך גם קרן היסוד, חטאו לשני העיקרים הקדושים האלה של בעלי היזמה הפרטית. מהתחלת הפעולה הישובית של ההסתדרות הציונית, מלפני עשרים ושתים שנה ועד היום, עמדו הקרנות הציוניות לרשות התישבות עובדת, והאדמה שנרכשה על־ידיהן נשארה עד היום ולצמיתות קנין כללי של העם – לשני דברים אלה מתנגדים בעלי־הבתים, ועל זאת נטושה המלחמה בישוב ובציונות.

והוא הדין ביחס להון הפרטי. הפועל מודה בזכותו הציונית של ההון הפרטי במידה שהוא משמש את צרכי הציונות – הרחבת העבודה העברית וכישרון קליטת העליה, וככל שהוא מאַפשר קיום הגון לעובד היהודי ומבטיח את גידולו המתמיד של הישוב. בעיני הפועל אין ההון – גם הפרטי – אלא אמצעי לבנין הארץ ולהגשמת הציונות. אולם בעיני בעל־הבית ההון הוא מטרה לעצמו, מטרה עליונה וקדושה, והעובד לא נוצר אלא לשמשו ולהגדילו. בעל־הבית מודה רק בחוק אחד – “החוק המשקי להרבות בהכנסה למעט בהוצאה”. הפועל הבונה את המשק בזיעת־אפו אינו קיים אלא בזכות ההון ובחסדו ולשמו. תעודת המשק אינה לפרנס את עובדיו, אלא להגדיל את רווחי בעל־הבית. הרכוש הפרטי והמשק הפרטי קודש הם, ובעל־הבית יכול לעשות בתוך שלו כאוות־נפשו. אירגון הפועלים וזכויותיהם בעבודה אינו אלא התערבות זרה ברשות שאינה שלהם והפרת החופש הקדוש והעליון של בעל־המשק. הפועל צריך להיות כלי־שרת עיוור ונכנע בידי בעל ההון, ונשמע לו בלי טענות ומענות, כפוף למרותו בלי־גבול, כי הרי חסד הוא עושה עם הפועל בתתו לו עבודה. ההון הלאומי הבונה משקי פועלים ברשות העובדים, מלבד שהוא הופך סדרי בראשית, הריהו יוצר דוגמה מסוכנת ומשחיתה של “שלטון פועלים”. ועל ההון הלאומי לסייע אך ורק ליזמה הפרטית ולשמש מכשיר בידי בעל־הבית להגדלת הונו, לריבוי הכנסתו ולביצור שלטונו המעמדי – כי על אלה עומד העולם.

זוהי התפיסה של בעל־הבית הציוני, ואין הבדל אם הוא מחזיק בפוליטיקה הציונית של וייצמאן, או נגרר אחרי השארלאטאניזם הפוליטי של ז’בוטינסקי, או מתפלל בבית־מדרשו של ה“מזרחי”. הקנוניה המעמדית של הציונים ה“כלליים”, הריוויזיוניסטים והמזרחים בעירית תל־אביב, וחזיתם המשותפת את ראשי התאחדות האיכרים – מעידה כמה רציניים חילוקי־הדעות, כביכול, המבדילים בין המפלגות הללו בשאלות פוליטיות וישוביות, וכמה אמת פנימית וכנוּת ציבורית יש בכל מליצותיהם על כלל־ישראל ו“אל־מעמדיות”. הקשר האמיתי, היחיד, המאחד את כל הציבור הזה – הוא האינטרס המעמדי, העומד בסתירה לא רק לצרכי הפועל וזכויותיו, אלא גם לצרכי הציונות ותביעותיה.


 

יא

הניגוד בין התפיסה הפועלית – שההון צריך לשמש את הציונות, ובין התפיסה הבעל־ביתית – שהציונות צריכה לשמש את ההון, אינו ניגוד מעמדי בלבד. כאן יש סתירה עמוקה בין ציונות עקבית ונאמנה ובין ציונות מסולפת ומסורסת־תוכן. כבמלחמתו על עבודה עברית כן גם בעמדתו בשאלת ההון אין הפועל עושה שליחות מעמדית בלבד, אלא נלחם על עיקר לאומי הקובע את גורל המיפעל הציוני. והבעל־בית ההופך את הציונות למכשיר של ההון עושה את הציונות פלסתר כמו הבעל־בית המתכחש לעבודה עברית. בשני המקרים פועל בעל־הבית כאינטרסנט מעמדי, אולם האינטרס המעמדי שלו עומד בסתירה היסטורית לצרכי הציונות ותביעותיה. וכאן חבויה הסיבה לפשיטת־הרגל של בעל־הבית כנושא הציונות ה“כללית”.

גם הפועל הוא אינטרסנט. גם לו יש צרכים מעמדיים וגישה מעמדית. אולם ההבדל הקובע בין הפועל ובין הבעל־בית – לא הפועל האינדיבידואלי והבעל־בית האינדיבידואלי (כיחידים הם יכולים לפעול בניגוד לכלל) – אלא בין כלל הפועלים ובין כלל בעלי־הבתים כיחידות מעמדיות, הוא זה שהאינטרס המעמדי של הפועל עולה בקו אחד את האינטרס הלאומי הכללי, וצרכיו ההיסטוריים חופפים את צרכי הציונות המתגשמת, בשעה שהאינטרס המעמדי של בעל־הבית מתנגש באינטרסי האומה בכללה, ומאוַיו המעמדיים סותרים את צרכי הציונות.

עבודה להמונים יהודים, היאחזם בקרקע המולדת, הבראת חייהם הכלכליים, הגופניים והרוחניים, התעלותם החברתית והתרבותית, התערוּתם בארץ כאזרחים חפשים ושווי־זכויות, עמידתם ברשות עצמם בכל המובנים – עיקרי הציונות אלה הם כולם בקו הצרכים והשאיפות של מעמד הפועלים, ובניגוד לאינטרס המעמדי של בעל־הבית. הפועל אינו זקוק לבוכהאלטריה כפולה, אחת לאומית ואחת מעמדית; כפועל וכציוני הוא שואף לאותו דבר ומעונין באותו דבר. תביעת הציונות היא תביעתו, מלאכתה – מלאכתו. בעל־הבית מתחבט בסתירה פנימית ומתמדת בין התנועה הציונית ובין הנטיה המעמדית, ואילו הפרינציפיון המעמדי של הפועל בשטח הכלכלי והפוליטי – עבודה ושוויון – הוא פרינציפיון לאומי כללי. הפרינציפיון המעמדי של בעל־הבית – בצע ושלטון־מיעוט – מקפח את כלל העם. מעמד הפועלים אינו מעונין בקיום מעמדות; אחדות האומה – היא שאיפתו הסוציאליסטית ומגמת־מלחמתו ההיסטורית. כל קיפוח וניצול פוגע בו ראשונה, ומלחמתו המעמדית היא מלחמת הצדק. קיומו של בעל־הבית כמעמד תלוי בקיום מעמדות מנוצלים ומחוסרי־אמצעים. בלעדיהם אין מציאותו אפשרית, ובשום אופן ובשם זמן אינו יכול להזדהות עם העם כולו. יסוד קיומו הכלכלי – הריווח – הוא פרי ניצול עבודת זולתו, שלטונו המעמדי מבוסס על שעבוד הרוב וקיפוח זכויותיו. ההון ממלא תפקיד חיובי ומַפרה. הציונות לא תיתכן בלי הון כמו שלא תיתכן בלי עבודה. שניהם הכרחיים לבנין הארץ ולקיום העם. אבל אינו דומה ערכו הלאומי של בעל־ההון לערכו הלאומי של בעל־העבודה. אם כל בעלי־ההון שבארץ יהיו יהודים, ורק בעלי־הון – הארץ לא תהיה יותר יהודית משהיא עכשיו. להיפך, גם החלק היהודי יפסיד את ערכו היהודי. אם כל בעלי־העבודה שבארץ יהיו יהודים, ורק בעלי העבודה – הארץ תהיה יהודית כולה. לא בעלוּת ההון קובעת את ערכה הלאומי אלא תשמישי ההון. ההון הפרטי עושה שליחות ציונית אם הוא משמש מכשיר לעבודה עברית; ההון הלאומי מקפח את הציונות אם אינו משמש מטרה זו. ההון הלאומי שהושקע בבנין זכרון־יעקב ובנימינה החטיא את מטרתו הציונית. ההון הפרטי שבנה את מגדיאל ורעננה מילא שליחות ציונית במאה אחוזים. אולם בעל־ההון הפרטי אינו מסוגל ואינו רוצה להעמיד את הונו לרשות הגשמת הציונות ורק לרשותה – כי זה סותר את מהותו ונטייתו המעמדית. באופן אישי יכול הוא להיות ציוני טוב, כמו שהפועל היחיד מסוגל להיות ציוני רע. ההבדל בערכם הלאומי ובשליחותם הציונית של שני המעמדות הוא – לא הבדל סובייקטיבי התלוי באיש המסוים, בכונתו המקרית, בנטיתיו ושאיפותיו האינדיווידואליות – אם כי אין להתעלם לגמרי מערכן המעשי – אלא הבדל אובייקטיבי, הנובע מתוך הווייתם החברתית וטבעם המעמדי, שרק במקרים בודדים יכול ורוצה היחיד להתגבר עליהם. שתי הנוסחאות המעמדיות ביחס לציונות ולהון – הנוסחה הבעל־ביתית של ציונות כמשמשת את ההון, והנוסחה הפועלית של הון כמשמש את הציונות – הן, כמובן, מופשטות וסכימאטיות, ואינן הולמות את המציאות הממשית כמו שהיא במאה אחוזים, אבל הן מבטאות שתי מגמות מסוימות הפועלות בכיוונים מנוגדים, מגמות הטבועות במהותם המעמדית של בעל־הבית והפועל. המגמה של בעל־הבית עולה בקו ההתכחשות לערכים הלאומיים וצרכי הציונות המתגשמת, והמגמה של הפועל מזדהה ביסודה את התביעה הציונית לאורך כל חזית ההגשמה.

ההסתדרות הציונית, המכשיר הלאומי הכללי של התנועה הציונית, נשענה עד היום בעיקר על הציונים הכלליים. בהסתדרות הציונית בא לידי ביטוי האופי העממי של הציונות, ועל־ידיה נוצרו הכלים הלאומיים להגשמה. ההסתדרות שימשה גם פה וגם יד לתנועה. יסודה העממי של הציונות נשתקף גם בארגונה הדימוקראטי וגם בתוכן פעולתה בארץ; המפעל הציוני לא היה מיפעל מעמדי, אלא מכוּון לתכליתה ההיסטורית של הציונות כתנועת עם. אמצעי התנועה נאספו מתוך שדרות עממיות רחבות, בלי הבדל מעמדות, והם הוקדשו בראש וראשונה לאותם שני הדברים העיקריים העומדים במרכז ההגשמה: אדמה ועבודה. הציונות באה לתקן את שתי הפגימות ההיסטוריות שבחיי העם נטול הארץ. חוסר בסיס קרקעי וחוסר אחיזה בעבודה יוצרת. מתוך הגיון פנימי של מהותה זו התרכזה התנועה הציונית ביצירת אפשרויות כלכליות ופוליטיות לשם האחזת מחוסרי אמצעים, שהם רובו הגדול של העם העברי, באדמה ובעבודה בארץ.

עם השתלטות האינטרסאנט המעמדי בציונות ה“כללית” והתכחשותו לערכים ולתפקידים כלליים שאינם מזדהים את האינטרס המעמדי של בעל־הבית, פוסק הציוני ה“כללי” מהיות גורם חיובי בתנועה ובהסתדרות, וההסתדרות הציונית הנשענת בעיקר עליו, מתרוקנת מתכנה, וריקנות זו מתמלאת הבל ריוויזיוניסטי, וכשרון הפעולה והערך היוצר של ההסתדרות פוחת ויורד.

ולפני תנועת הפועלים, הנושאת באחריות המפעל הציוני, והרואה עצמה לא כשליח מעמד בלבד, אלא כשליח העם בהגשמה הציונית, עומדת שאלת ההסתדרות הציונית בכל חריפותה.


 

יב

מהי המסקנה שתנועתנו צריכה להסיק מהמיפנה החדש הגובר בציונות ה“כללית”, מיפנה המחוסר אחריות לאומית ופעולה לאומית כללית, המטביע את חותמו על ההסתדרות הציונית כולה?

התשובה הראשונה המתבקשת מאליה היא: פעולה עצמית. תגבורת כוחנו הפנימי, התלכדות אמיצה יותר של ציבור־הפועלים סביב הסתדרותו ומפלגתו, חישול חזית היצירה והמלחמה המעמדית, חיזוק האירגון המקצועי, הגברת המלחמה על עבודה, ביצור המפעלים המשקיים, ביסוס העמדה הפוליטית של הישוב העובד, הקמת כלים נוספים לעבודה התישבותית ברשות ההסתדרות, צבירת הון מעמדי, הן מבפנים – מתוך ריכוז החיסכון של ציבור־הפועלים במוסדותיו הכספיים, והן מבחוץ – על־ידי מגביות ארץ־ישראל העובדת בגולה, הרחבה שיטתית ורבת־תנופה של הליגה למען ארץ־ישראל העובדת, הידוק הקשרים המשקיים והמסחריים את הקואופּראציה הפועלית בעולם, פעולה חינוכית מורחבת ומעמיקה בקרב “החלוץ”, איחודה של התנועה הציונית הסוציאליסטית בעולם והרמת קרנה בקרב הנוער היהודי בארץ ובגולה.

פעולה עצמית זו שאינה אלא המשך הפעולה המתמדת והאורגנית של תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית, נחוצה לגופה, גם אם לא היתה באה ההסתדרות הציונית לידי משבר. אין פעולה זו באה במקום הפעולה הציונית הכללית ואין בכוחה למלא את חסרונה. הסתדרות העובדים הוקמה לא מפני שלא היה אירגון כללי בישוב. וההסתדרות לא תתפרק עם התבצרותה של כנסת־ישראל. תנועת־הפועלים בעולם כולו יצרה את מוסדותיה העצמיים לא מתוך נזירות מהמדינה ומוסדותיה הכלליים. הציונות אמנם אינה מדינה ומיפעליה אינם מוסדות של שלטון, ותפקידי תנועתנו אינם דומים בכל לתפקידי תנועת־פועלים הפועלת בתוך ארץ בנויה, משק קיים ומדינה עומדת על תילה; תפקידי תנועתנו ותפקיד הציונות הוא ליצור את כל אלה מחדש, יש מאין, ולפתח ולהרחיב את הגרעינים הראשונים שכבר הוקמו. לשם כך דרוש עוד ביתר־שאת המאמץ הלאומי הכללי. גם הפועל היהודי כמעמד בעל סיכויים היסטוריים ויכולת לאומית ליצור את חיי עמו בדמותו ובצלמו – אינו קיים עדיין אלא בדמות גרעין ראשוני. אף הוא עדיין בראשית התהוותו. הפעולה העצמית של ציבור־הפועלים הכרחית לשם שמירת עמדתו ויכלתו הכיבושית במלחמה הקשה שהוא נתון בה בארץ ובמפעל הקשה שאחריותו המלאה עליו.

פרישה מההסתדרות הציונית – זו היתה התשובה שניתנה לשאלה העומדת לפנינו עוד מלפני יותר מעשרים שנה ע“י אגף אחד בתנועתנו המכונה היום פועלי־ציון־שמאל, ושבשעתו נקרא האגף האנטי־קונגרסיסטי. נימוקיהם היו: הקונגרס הציוני אינו באות־כוח העם הרוצה בהגשמת הציונות, אלא גוף בורגני, בא כוחה של הבורגנות היהודית, לשם אינטרסים מעמדיים בלבד, ולפרוליטריון היהודי אין מה לעשות בקונגרס זה. יתר על כן, ההשתתפות בהסתדרות הציונית עשויה לשעבד את הפרולטריון, לטמטם את הכרתו ולהגותו ממסילת מלחמת המעמדות. הקרנות הלאומיות, קרן־הקיימת ואחר כך קרן־היסוד, אינן אלא קרנים של הבורגנות לנגוח בהן את הפּרוליטריון. התישבות עובדת, ובתוכה גם הקבוצה, היא פעולה מזיקה ואוטופיסטית. המשק היהודי בארץ־ישראל ייבנה ע”י הבורגנות ורק על־ידיה, ובתוכו ינהל הפועל היהודי את מלחמתו המעמדית. הציונות הפרוליטארית עושה עבודה ציונית רק ברשות עצמה ובאמצעיה המיוחדים בלבד.

אחרי יותר מעשרים שנה של היסטוריה ציונית וישובית יש בידינו לבחון עמדה זו לאור תוצאות ומציאות, שאין להרהר אחרי פסק דינן. שתי הנחות עיקריות קבע האגף האנטי־קונגרסיסטי, והן: א) ההשתתפות בהסתדרות הציונית מזיקה לפרוליטאריון ומשמשת רק את אינטרסי הבורגנות; ב) כוחה של הציונות הפרוליטארית הוא רק בפעולה עצמית. – הנחות אלו נתבדו ביסודן ובשלימותן. המיפעל של ההסתדרות הציונית והקרנות הציוניות היפרה את העבודה העברית בכל שטחי היצירה הישובית, ולא רק ביצר את עמדות הפועל העברי אלא כמעט יצר אותן. ההתישבות העובדת לא היתה חלום ריק ומזיק – אלא גורם מרכזי בבנין הארץ ובעיצוב פני הישוב העברי. פעולת הקרנות הלאומיות לא היתה שלילית אלא חיובית, גם מבחינה ישובית כללית וגם מבחינה פועלית טהורה. לדיאלקטיקה המפולפלת ביותר קשה יהיה להוכיח שמפעלי ההתישבות בעמק הירדן ועמק יזרעאל, ישובי־הפועלים בשומרון ויהודה, משקי הקיבוצים במושבות ובשכונות הפועלים בעיר, בנק־הפועלים וקופת־חולים, רשת בתי־הספר של ועדת התרבות והקואופרציה היצרנית והצרכנית (“המשביר”, “תנובה” ועוד) הם לרעת מעמד הפועלים. אולם ההיסטוריה של תנועת־הפועלים בישוב ובציונות מראה לנו הופעה יותר תמוהה: הפעולה הפרוליטארית העצמית שהיתה, לפי דעת האגף האנטי־קונגרסיסטי, צריכה לבוא בניגוד לפעולה הציונית הכללית ובמקומה, נעשתה אמנם, ובהיקף רחב למדי, ובהצלחה רבה עשירת־תוצאות, אבל לא על־ידי האנטי־קונגרסיסטים שדגלו אך ורק בפעולה זו – אלא דוקא ע"י האגף הקונגרסיסטי. כיבוש עמדות עבודה, הקמת הסתדרות העובדים, ארגון הפעולה המקצועית, ייסוד המשק הקואופרטיבי, בנין ישובי העובדים, צבירת הוֹן מעמדי, הישגי זכויות סוציאליות בעבודה וחוקת הגנת העובד, יצירת תנועת ארץ־ישראל העובדת בגולה, חינוך נוער חלוצי לעבודה, קשירת קשרי חברים עם תנועת־הפועלים היהודית והאינטרנציונלית בעולם – למעשה, כל היצירה וההוויה והכיבוש של תנועת־הפועלים הארצישראלית הם מעשי ידי אלה שחייבו את הפעולה הציונית הכללית ומסרו הרבה מרץ וכוח לפעולה ולמלחמה בתוך הקונגרס וההסתדרות הציונית. ודווקא האגף האנטי־קונגרסיסטי, שהיה פנוי כולו לפעולה עצמית, היה ונשאר עקר מאז ועד היום הזה, וחלקו בתנועת־הפועלים בארץ הוא אפסי. אגף זה לא רק התנגד להשתתפות בפעולה הציונית הכללית, ולא רק גילה חוסר כשרון ויכולת בפעולה עצמית, אלא גם שלל את התנועה אשר מתוכה גם הפועל הארצישראלי – את התנועה החלוצית. אף זו היתה לדעת האנטי־קונגרסיסטים תנועה בורגנית, ריאקציונית, אוטופיסטית ומזיקה, שכל שומר נפשו הפרוליטארית ירחק ממנה – והם עמדו בדיבורם, וגם באו על שכרם. האוטופיה החלוצית הפסולה הקימה בארץ מעמד פועלים רב־אונים וכביר־עלילה שאין דומה לו בתנועת־הפועלים היהודית בגולה לכוח־יצירה, לכשרון־מלחמה, לליכוד ארגוני ולמאוויי־כיבוש – והוא כמעט נקי מתערובת אנטי־קונגרסיסטית שעל טהרת “הפרוליטאריות הגזעית”… השלילה הולידה אפס.

עקרותו הגמורה והמתמדת גם בשטח הציוני הכללי וגם בשטח הפועלי המעמדי, של האגף האנטי־קונגרסיסטי, דלדולו הרעיוני והארגוני בגולה ואפסותו המעשית בארץ, אינם מקרה בלבד, אלא תוצאה מוכרחת והגיונית של תפיסתו האידיאולוגית והכשרתו הנפשית, שאין בהן הכרת המציאות העברית, ולא הבנת הפרוצס ההיסטורי של ההתגשמות הציונית, לא כשרון יצירה אישי וקיבוצי, ולא אינטואיציה חברתית ולאומית, ולא שכל איסטראטגי מעמדי.

הקונצפציה האידיאולוגית של אגף זה מניחה בפשטות שהעם היהודי מחולק בתוכו לשנים: בורגנות ופרוליטאריון, ושני מעמדות אלה הם מגובשים וקיימים, ותהום של ניגודים שאין לגשרם רובצת ביניהם. אולם שניהם מוכרחים להגר לארץ־ישראל, באופן סטיכי. הבורגנות לא רק מוכרחה באופן סטיכי לבנות את המשק בארץ, אלא למרות התהום שבינה לבין הפרוליטאריון היהודי, אין היא יכולה כלל להיפרד ממנו, ובמשק שהיא מקימה בארץ נכנס הפרוליטאריון היהודי ממילא, באופן סטיכי. ההגירה הסטיכית של שני המעמדות היא מקבילה וקשורה זו בזו. העבודה לפועל היהודי נוצרת באופן סטיכי בארץ ע"י הבורגנות לשם ניצול הפרוליטאריון היהודי ומשיכתו לארץ, כי בלעדיו אין הבורגנות יכולה לבנות את משקה ולצבור את רווחיה.

קונצפציה זו, אין להכחיש, מצטיינת בהגיונות ובעקביות ובפשטות, – חסר בה רק דבר קטן אחד: אמת מציאותית והיסטורית.

העם היהודי כמו שהוא אינו מורכב משני מעמדות מסוימים ומגובשים, אם כי יש בו מעבידים ופועלים וניגוד מעמדי קיים ביניהם, אבל יש בו גם המון גדול ורב נטול־מעמד ומחוסר עמדה כלכלית וחברתית, המון מדולדל ועני, משולל קיום וסיכוי, והוא אולי רוב בנינו ורוב מנינו של העם היהודי בגולה.

יש בעם היהודי חזית מעמדית וריב מעמדות, אבל יש בו גם חזית לאומית ואנטי־לאומית, חזית הציונות וההתבוללות, וחזית זו אינה עולה בקו המעמדות; בחזית האנטיציונית משתתפים פועלים מאורגנים ובעלי הכרה מעמדית וסוציאליסטית וכן עשירי ישראל המתכחשים לעמם ומעמד בינוני ספוג קליריקאליות וריאקציה שחורה שבשחורה. ולא נזכיר כאן את הסכנות והאויבים החיצוניים האורבים לעם היהודי באשר הוא יהודי (אנטישמיות, פרעות, שלילת זכויות, לחץ וחרם כלכלי וכו'). החזית הנטושה בין הציונות לבין האנטי־ציונות יותר משהיא חותכת את הקו המעמדי החברתי, היא עוברת בקו העמדה הכלכלית של השכבות השונות בעם. השכבה שהיא עדיין מבוססת פחות או יותר, או מאמינה לכל הפחות שהיא מבוססת, בחיים הכלכליים שבגולה מתיחסת לציונות באדישות, בשלילה או בהתנגדות אקטיבית. במחנה זה נמצא גם חלק הגון של הפרוליטאריון היהודי (ה“בונד”) וגם של הבורגנות היהודית (המתבוללים מדעת). בחזית הציונית עומדים כל אותם חלקי העם, בלי הבדל מעמד, שעמדתם הכלכלית הרוסה או מתערערת או אלה שיודעים ורואים את ההרס הזה ואינם רוצים בו ומבקשים הצלה וגאולה.

גם פרוצס ההגשמה הציונית אינו כל כך פשוט וכל כך סטיכי. העליה לארץ כרוכה בקשיים רבים ומכשולים קשים, וקליטת העליה והתערותה בארץ קשה ביותר, ומחייבת מאמצים לאומיים־ממלכתיים, שהעם היהודי המחוסר מדינה וכוח ממלכתי יכול למלאותם רק בסורוֹגטים לאומיים־ממלכתיים, מתוך ארגון התנדבות לאומית ויצירת כלים פוליטיים וכספיים, שאין מאחוריהם כוח כפיה ושלטון, אלא רצון לאומי של עם הנאבק על קיומו ועתידו החפשי.

גם הפאראלאליזם הסטיכי בין ההון היהודי הזורם לארץ ובונה את משקה החדש ובין העבודה העברית אינו נתון מאליו. גם בגולה אין ההון היהודי המעביד קשור דווקא בפועל היהודי – החרם על עבודה עברית לא נתחדש בארץ־ישראל – וגם בארץ הראתה המציאות שאפשר לבעל־בית יהודי בלי פועל יהודי, ורק מתוך מלחמה קשה שמאחוריה עומד צורך לאומי גדול ולחץ לאומי גדול, מצליח הפועל היהודי להתגבר על התנכרותו של המעביד היהודי, ובמלחמה זו דרושה כל העזרה האפשרית של ההכרה הציונית והיכולת הציונית. ואחרון אחרון – לא מתוך הפרוליטאריון היהודי הקיים בארצות הגולה העובר, כמו שהוא, לארץ, באופן סטיכי, צומח מעמד־הפועלים החדש; כאן המעבר אינו גיאוגרפי בלבד, אלא כרוך בתמורה חברתית עמוקה המתחוללת תוך כדי עליה. לא פרוליטאריון חקלאי יהודי, לא פועלי מסילת־הברזל, הטלפון והטלגראף שבגולה, חוצבים ובונים יהודים, לא סוללים ובוני כבישים ופועלי נמל שבחו“ל – כל סוגי־העובדים האלה אינם קיימים כלל או כמעט אינם בקרב העם היהודי גמול־העבודה בארצות התפוצה היהודית – לא אלה עשו את כל ה”יש" היהודי בארץ, אלא התנועה החלוצית של הנוער העברי, נטול־מעמד ומחוסר־תקווה בגולה, שחזון התקומה והגאולה במולדת המתחדשת גילה להם אופן היסטורי רב־סיכויים של חיי עבודה ויצירה. תנועה מעפילה זו של חלוצי ההגשמה הציונית ושליחי העם המשתחרר יצרה את ההתחלה הגדולה של מעמד פועלים יהודים כובשי ארץ. ולהתישבות הכובשים האלה בכפר ובעיר נדרשה העזרה הנאמנה הכלכלית, הפוליטית והמוסרית של תנועה עממית – ההסתדרות הציונית – שאין בידה אמנם להטיל מסים ולחוק חוקי כפיה, אבל יש ביכולתה לגייס אמצעי העם וכוח ציבורי והשפעה פוליטית למען בצע מיפעל לאומי הקובע גורל עם ועתידו.


 

יג

האיסטראטגיה הצבאית של גנראלים סינים – לברוח מהמערכה למראה האויב – שנקטו בה פועלי־ציון שמאל ב“מלחמתם” המעמדית, אינה יכולה להיות נחלת הפועל היהודי, שראה בציונות תנועה עממית מושרשת בהיסטוריה ויונקת מצרכי ההמונים, ובהסתדרות הציונית – מכשיר הפעולה והביטוי של התנועה הזאת. מעיני הפועל לא נעלמו מעולם ההפרשים והניגודים המעמדיים שבתוך התנועה הציונית, ומשום כך לא רצה ולא יכול להפקיר את המכשיר הזה בידי בעל־הבית. עם פשיטת רגלה של הציונות “הכללית” לא נחתך גורלה של ההסתדרות הציונית. הצורך החיוני שהוליד את ההסתדרות לא תם כוחו. התעודה ההיסטורית אשר הוטלה עליה לא הושלמה. כמסגרת האירגון וכבמת־הביטוי העולמית של העם היהודי המפוזר ומחוסר־המדינה, כביאת־כוחו הפוליטית המוכרת במשפט־העמים לגבי הבית הלאומי, כבעלת הנכסים הלאומיים שנוצרו ועתידים להיווצר בארץ־ישראל ולמענה, כמכשיר להתגייסות והתנדבות עממית ולהגשמת הציונות – אין ההסתדרות הציונית מזדהה עם חוג אחד או מעמד אחד באומה. המוני־ישראל המדולדלים והתלושים חסרי עמדה ואחיזה כלכלית וחברתית – עליהם נשענת התנועה הציונית, מצרכיהם ומאווייהם החיוניים היא שואבת כוחה, ואת רצונם ושליחותם היא עושה.

המיפעל הציוני – התישבות חקלאית, יצירת עבודה ותרבות עברית, הקמת תאים ארציים, אירגון הישוב – הוא פרי השותפות אשר הוקמה בהסתדרות הציונית בין חלוץ ההגשמה בארץ – הפועל העברי – ובין תנועת ההתנדבות העממית בגולה – ההסתדרות הציונית. שותפות זו לא היתה תמיד שלמה ואידיאלית. בין המאוויים הלוהטים של צבא המגשימים דוחקי־הקץ ובין כישרון המעשה של תנועה רפת־אונים ומעוטת־אמצעים היה מרחק רב. בין נושאי המיפעל הדינאמי, משנה־הערכין, המהפכני לפי טיבעו ומהותו, ובין חלקים של נושאי התנועה, הטבועים באינרציה המשַמרת של ההוויה הסטאטית בגולה, נתגלה פרץ רחב. אבל למרות הבדלים וניגודים אלה – הבדלים בכוח התנופה ובאופי החברתי – היתה באמת התאמה אורגנית, מהותית בין צרכיה ורצונה של התנועה הציונית בכללותה ובין יצירת הפועל העברי בארץ. לא כוחו הפארלאמנטארי בהסתדרות הציונית אלא טבע מיפעלו וערכו בארץ קבע את מקומו ומשקלו של הפועל העברי בתנועה הציונית. ומקום זה שמור לפועל היהודי בציונות המתגשמת, לא בחסד, ולא במקרה, אלא בהכרח היסטורי, הטבוע במהותה של הציונות המתגשמת. השליחות שמילא הפועל בארץ היתה שליחותה של הציונות, כי ביצירתו גילם הפועל את הערכים והצרכים של התנועה כולה. הציונות הכללית, שעל פי הרכבה המעמדי ונטיותיה התרבותיות, היתה רחוקה מהזדהות עם הפועל, הכירה בערך הציוני של יצירה זו וההסתדרות הציונית נתנה ידה למיפעל העבודה, כי כך גזר עליה הייעוד הלאומי בציונות. רק הודות לעובדה זו הוכשרה הציונות הכללית להזדהות במידה רבה ולזמן רב את התנועה וההסתדרות הציונית. עם השינוי החל במערכות הציונים הכלליים, עם השתלטות האינטרסנט המעמדי בתוכן, עם התכחשותו לתעודה הכללית, הלאומית, של הציונות, נשמט הקרקע לא מהפועל בהסתדרות הציונית, אלא מהציוני הכללי בתור הכוח המכריע בציונות. בלי נאמנות לייעודים הלאומיים מפסידה “הציונות הכללית” את עמדתה בתנועה ובהסתדרות הציונית. המיפנה המעמדי השלילי ב“ציונות הכללית” אינו יכול – בכל אופן לאורך ימים – לשמש מיפנה חדש בהסתדרות הציונית כולה, כי הוא נמצא בסתירה גלויה לצרכים שעליהם נשענת התנועה הציונית. המשבר הציוני, הנובע מהתרוקנות “הציונות הכללית” מתוכנה הלאומי, מחייב חילוף משמרות בהסתדרות הציונית. למען קיים את ההתאמה המוכרחת בין המיפעל הציוני בארץ ובין התנועה הציונית בעולם נתבעת תנועת הפועלים להיות לכוח מכריע בהסתדרות הציונית.

חידוש התנועה הציונית, הגברת כוחה, שמירתה מסילוף תוכנה ועיבוט ארחה, התאמת אמצעיה לתכליתה ההיסטורית ייתכנו רק עם היות הפועל העברי – הכוח המגשים וחלוץ המיפעל, – גם הגורם המכריע והמכוון בהסתדרות הציונית, שעל אף המשברים והתנודות, עוד נתכנו לה עלילות בהגשמת הציונות.


 

יד

תנועתנו בגולה עומדת לפני מיפנה חדש. בכוח האיחוד שקם בארץ עומדות פלגות תנועתנו בחו"ל להתאחד. להיות לכוח מכריע ומכוון בהסתדרות הציונית – זהו הצו הראשון המופנה בשעה זו לתנועתנו המתאחדת. כיבוש עמדה מכרעת בהסתדרות הציונית פירושו – כיבוש ההמונים העובדים והדלים, ובשורה הראשונה – כיבוש הנוער. המפלגה המתאחדת בגולה תהא ראויה לתפקידה ותקיים את התקוות שתנועת־הפועלים הארצישראלית תולה בה, אם תדע להיות מפלגת־המונים, אם התנועה המחודשת אשר תקום למחרת האיחוד תהיה תנועת־עם המסוגלת לקחת על עצמה אחריות עממית והיודעת להדריך פעולת המונים גדולים.

האיחוד יחטיא את מטרתו אם לא יהא אלא חיבור של שתי המפלגות הקיימות.

הכוח המניע בתנועת האיחוד, שהקימה את ההסתדרות הכללית ואת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, והפכה את ציבור הפועלים לגורם המכריע בישוב – לא היתה הנטיה לאחדות ולשלום הטבועה בציבורנו. המסורת של תנועת־הפועלים והצבוריות היהודית לא טיפחה בנו את הנטיה הזאת ולא הכשירה אותנו לאיחוד. הכוח אשר ליכד את פועלי א"י, וגזר עליהם להתגבר על הקרעים והפירודים הפנימיים וליצור חזית־פעולה אחת ומאוחדת – היתה החרדה הרבה לגורל המפעלים והרגשת האחריות הכבדה המוטלת על שכם הפועלים בהגשמת הציונות. הפועל העברי בארץ הבין שלשם מילוי תפקידו ההיסטורי עליו להוות כוח שיכשירוֹ למלאכת הכיבוש והיצירה השומה עליו בבנין הארץ. תולדות הישוב בארץ לימדו את הפועל לבל יסמוך על אחרים. כשהופיע הפועל היהודי על הבמה הישובית – לפני יותר מחצי יובל שנים – מצא סביבו התכחשות והתנכרות, לא רק לו ולעבודתו, אלא לכל ערכי הציונות והישוב. דור החלוצים שקדם לו, דור הראשונים, מלבד מועטים יוצאים מן הכלל, הוריד את הדגל מתוך רפיון, ליאות, יאוש, כפירה והסתאבות. כשלון הראשונים לא הפיל לב חלוצי העבודה, אלא דירבן אותם למלחמה עזה ולעמידה איתנה מן המסד ועד הטפחות, כי העבודה העברית הטביעה בו את חותמה.

מעין תפקיד זה שמור עכשיו לתנועתנו בגולה – לגבי ההסתדרות הציונית.

אמנם אינו דומה התפקיד שממלאה תנועת־הפועלים בארץ לתפקיד שצריכים למלא בעלי־בריתה. בחוץ־לארץ אין סדן היצירה של המיפעל הארצישראלי: אפשרויות העבודה וההתישבות על קרקע מולדת פורה ומַפרה. אולם יש בגולה גורם חיובי אחר שחסר עדיין בארץ: מציאות המונים, שכינת העם. המוני־ישראל אלה רבי־המיליונים הנפוצים בגולה זהו כר־הפעולה הרחב הנתון לתנועתנו בגולה. המונים אלה עתידם קשור את גורל העבודה העברית בארץ. התישבותם והתאחזותם במולדת אפשרית רק בדרך שהתוותה תנועת הפועלים לציונות: על־ידי קרקע לאומית, עזרת הון לאומי ועמל־כפים, אם במשקם הם ואם במשק ההון הפרטי. המונים אלה חסרי־האמצעים לא ייאחזו באדמת המולדת, אם לא יירכש בשבילם קרקע באמצעי העם. המונים אלה לא ייקלטו בארץ אם כל המשק היהודי הנוצר בכל אמצעים שהם, פרטיים או ציבוריים, לא יעמוד לרשות העבודה העברית. המלחמה של הפועל העברי בארץ – המלחמה על עבודה עברית, על אדמת קרן קיימת, על הון לאומי, על זכות אדם ואזרח – היא מלחמה על עתידם של המונים אלה ואפשרות התישבותם בארץ.

הציונות ה“כללית” המתכחשת לערכים אלה, הציונות הבנויה על הבצע ותאוות השלטון המעמדי של מיעוט בעל־ביתי – עומדת בסתירה לצרכי מעמד אלה, ואינה יכולה להיות להם לפה. והאיצטלא “הכללית” שציונות בעל־ביתית זו שמה עליה למען כסות את ערוותה המעמדית לא תעמוד לה – אם יקום הכוח העממי החדש בציונות אשר ידע לפלס לו דרך להמונים רחבים אלה.



  1. אחרי הקונגרס הציוני הט"ז, ב־1929.  ↩

  2. ראה לעיל עמ'…  ↩

  3. בביקורו של הרב הראשי חיים נחום מקושטא הניפו הפועלים דגל לאומי בתהלוכה החגיגית לכבוד האורח. אנשי המושבה ראו בכך הפגנה מסוכנת וקרעו את הדגל לעיני האורח.  ↩

  4. עמק חפר  ↩

  5. שכונות יהודיות ביפו.  ↩

  6. בשתי הערים הערביות גרו משפחות יהודיות בודדות.  ↩

  7. במאורעות 1929 נהרגו עשרות יהודים בידי פורעים ערבים.  ↩

  8. במקור 11 המילים האחרון הודפסו שלא במקומם. כך זה צריך להיות. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות