הפועל העברי לא בא הנה כפליט המחפש לו מקלט באשר ימצא והחוזר אחרי אמצעי קיום מכל הבא ליד. כשליח העם עלה לארץ וכחלוץ המפעל הגדול של המהפכה העברית כבש את עמדותיו בעבודה, במשק וביישוב. בכל מעשה ובכל מפעל, קטן או גדול, בעבודתו בכפר ובעיר, בבניין משקו החקלאי והחרשתי, בכיבושי השפה והתרבות, בשמירה ובהגנה, במלחמה על ענייניו וזכויותיו בעבודה, בסיפוק צרכיו המעמדיים והלאומיים, בהקמת מוסדותיו והסתדרותו – ריחף לפניו הייעוד ההיסטורי של המעמד אשר עליו הוא נמנה ואשר להקמתו בארץ פילס נתיב: הייעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים לקראת המהפכה אשר תשליט את העבודה בחיי העם והארץ. הפועל העברי שילב בעבודת חייו את דבר הגאולה הלאומית ובמלחמתו וביצירתו המעמדית צרר את כל התוכן של מאוויי העם וצרכיו ההיסטוריים.

בניגוד לשליחי מעמדות אחרים בארץ ובציונות לא העמד הפועל לפני הסתירה שבין צרכיו ומאווייו המעמדיים ובין ענייניו ושאיפותיו הלאומיים. הפועל המכיר בתעודת-מעמדו והנאמן לייעודו ההיסטורי ממלא בבת-אחת שתי שליחויות שהן אחת: שליחות המעמד ושליחות העם כולו. כל המאמץ המעמדי של הפועל בפעולתו המשקית והמקצועית, המדינית והתרבותית, במידה שהיא מכוּונת לתכליתה המרכזית וההיסטורית, יוצר וכובש עמדות לאומיות בארץ ומפלס דרך רחבה לעלייה עממית. מלחמת-המעמדות של הפועלים בהיקפה הפרינציפיוני ובגילוייה הממשיים מכוּונת לא לפילוג העם והחלשתו – אלא, להיפך, לאיחודו האמיתי והשלם ולהגברת כוחותיו והפראתם.

אמנם, גם שליחי המעמדות האחרים דוגלים בשם האינטרסים הלאומיים, ובמידה שהם ממלאים תפקיד חיובי בבניין הארץ הם גם עושים עבודה לאומית. אולם זהו הגורל האובייקטיבי של כל שאר המעמדות – ענייניהם המעמדיים מוכרחים, באיחור או בהקדם, להתנגש בגלוי ובסתר עם צרכי העם והעלייה. מבלי לנגוע בטפילי “היוזמה הפרטית”, שאינם מביאים לארץ כל הון ורכוש אלא תאוות-הבצע על חשבון ההון הלאומי, ההתעוררות הלאומית והעלייה, הרי גם בעלי ההון ממש בכל מדרגותיהם, המסייעים כפי מידת-יכלתם לבניין הארץ ולהרחבת כוח הקליטה של היישוב – עלולים להתייצב כצר לצרכי העלייה וההתיישבות העממית, ולא מתוך רצון רע וזדון-לב, אלא בתוקף ההגיון הפנימי והטבע של ההון הפרטי השואף לרווחים ולניצול. האמרת מחירי צרכי החיים על ידי ההון המסחרי, העלאת שכר הדירות על ידי בעלי הבתים, התייקרות הקרקעות על ידי הקניין הפרטי בקרקע – כל אלה מכבידים ומקשים את הקליטה ואת ההתערוּת של העלייה העממית ושמים מכשולים קשים להתיישבות הלאומית. המשק הפרטי בעיר ובכפר הקיים על ניצול העבודה השכירה, שואף, מדעת ושלא מדעת, בשגגה ובמזיד, להורדת השכר ולהרעת תנאי העבודה עד כדי שפל המדרגה של הפועל הזול מעוּט הצרכים, ומסכן את אפשרות קיומו של הפועל העברי ומכשיל את העלייה העובדת.

מי זה יערוב את לבו להגיד, שהחשבון של ההון הפרטי בארץ-ישראל עולה בד בבד את הצרכים של עלייה עממית עברית ואת התביעות של הפועל העברי? “ההון הפרטי” שהושקע עד עכשיו במשק היהודי המעסיק פועלים עברים – ספק אם הוא פרטי עד כמה שהוא הון; ואם הוא באמת הון – עד כמה שהוא פרטי. כמעט כל המשק “הפרטי” הקיים בארץ על יסוד של עבודה עברית עדיין יונק ממקורות לאומיים או מעין-לאומיים ותלוי בתמיכה לאומית ישרה או עקיפה ובצורה זו או אחרת. ההון המושקע במפעלי החרושת ב“סיליקט”, “החשמל”, “נשר”, הטחנות וכו' הוא ביסודו פרי התנדבות או נדבה לאומית, של מוסדות וחברות היונקים מהרצון הציוני.

ועוד טרם ראינו בארץ מפעל הבנוי בהון פרטי ממש, אשר יחזור דווקא אחרי עבודה עברית ואשר יזָקק דווקא לפועל העברי המאורגן, בעל הצרכים התרבותיים, הנלחם על תנאי עבודה וזכויות מעמדיות, בשעה שהארץ ושכנותיה שופעות עבודה זולה נוחה לניצול ולשיעבוד. והפועלים העברים המעטים העסוקים במפעלי חרושת העומדים מחוץ לספירת ההשפעה והתמיכה של האמצעים הלאומיים כגון הרכבת, נאלצים להסתגל לתנאי העבודה הנקבעים לא במידת צרכיהם הם, אלא במידת הצרכים של הפועלים שאינם יהודים…

יחידים מבין המעמדות האחרים מסוגלים להתרומם מעל העניינים והאינטרסים של מעמדם ולהכיר בצורך הלאומי ולעמוד לפקודתו. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל. יחידי-סגולה אלה נעשים זרים למעמדם, ואין בכוחם לשנות מן הטבע שהמציאות הכלכלית והחברותית הטביעה במעמד בתור כלל. בכל הזמנים ובכל הארצות היו שאר המעמדות בתור כאלה נאמנים לצרכי עמם רק במידה וכל עוד שהצרכים הללו הלמו את ענייניהם המיוחדים והאגואיסטיים. ויחיד הוא מעמד הפועלים בהתאמתו האובייקטיבית לצרכים ההיסטוריים של העם, יחיד הוא בכשרון נאמנותו המתמדת לאינטרסים הלאומיים, כי בידו המפתח לעתידות העם ועליו הוטלה השליחות דרך מלחמת המעמדות לשחרר את העם מהניגודים המעמדיים.

יחיד או יחידים מבין מעמד-הפועלים עלולים להתכחש לשליחותם הלאומית, כשם שיש פועלים המתנכרים לצרכי מעמדם ונותנים יד לצריהם. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל. ציבור הפועלים בתור כלל, שבשלה בתוכו הכרתו המעמדית, כלומר הכרת היֵעוד ההיסטורי של מעמדו, רואה את צרכיו ואת צרכי עמו, עניניו המעמדיים ועניניו הלאומיים, כשהם אחוזים ודבוקים ומהווים חטיבה אחת אשר אין להפרידה ולפרקה.

השאלה הנשאלת לפעמים אם הפועלים צריכים לתת משפט-הבכורה לצרכים הלאומיים או לתביעות המעמדיות אינה אלא מגלה את בערות שואליה. שאלה זו אפשר להציג לשליחי מעמדות אחרים: העניינים המעמדיים שלהם מתנגשים לעתים תכופות את ענייני העם כולו. בתוך מעמד הפועלים המכיר את ייעודו ההיסטורי עולים העניינים המעמדיים בד בבד את העניינים הלאומיים. הזהות האורגנית של התעודה הלאומית והמעמדית בתנועת הפועלים טבועה במהותו החברתית והכלכלית של מעמד הפועלים, וזהות זו מונחת ביסודה של ההכרה המעמדית. הכרה זו רואה את הניגודים המעמדיים בתוך העם וגם את הדרך לביטולם – על ידי מלחמת המעמדות בתוך האומה.

ההתעלמות מהניגודים המעמדיים בעם בשם הרעיון הלאומי ובשם אחדות-האומה עושה את הרעיון הלאומי פלסתר ומתעה מהדרך המוליכה לאחדות האומה. שלטון הרכוש מפלג וקורע את העם לגזרים, ורק נצחונו המכריע של מעמד הפועלים עתיד לבטל את הקרעים והניגודים הפנימיים, וכל עוד לא הושג שלטון העבודה אין אחדות-האומה אלא שאיפה – שאיפת התנועה הסוציאליסטית של מעמד הפועלים. מלחמת השיחרור של מעמד הפועלים היא גם מלחמה על שיחרורה ושלימותה של האומה. הדרך להגשמת אחדות-האומה היא דרך מלחמת המעמדות.

ירושלים, כד אדר תרפה [קונטרס רי]

הכנותינו לקונגרס הציוני

העניינים המעשיים שבקונגרסים הציוניים מתרכזים כידוע בשאלת התקציב. מסידוּר התקציב תוצאות לפעולה הממשית של ההסתדרות הציונית בארץ. בתקציב מתגבש באופן חמרי המרץ וכשרון הפעולה של התנועה הציונית, הנשקעים אחר כך במפעלי הבניין והיצירה בארץ-ישראל. בסידור התקציב ובחלוקתו משתקף ומסתמן הכיוון של כל הפעולה הציונית. שאלת התקציב יש לה עניין מיוחד וחשיבות מיוחדת לתנועת הפועלים בארץ, שרוב יצירותיה המשקיות וההתיישבותיות ניזונות ומתקיימות בתקציב הציוני. העלייה, ההתיישבות, הבריאות, החינוך והתרבות של העובדים תלויים בתקציבים הציוניים, לא ייפלא איפוא אם גם בהכנותינו לקונגרס תופסת שאלת התקציב מקום חשוב ומרכזי.

אולם יש סכנה רבה בהשקפה תקציבית זו המודדת את הקונגרס רק מבחינה תועלתית צרה, הרואה בענייני התקציב חזות-הכל של התנועה הציונית. השקפה זו אינה רואה את היער מפני העצים, ומעידה על השגה שטחית וקצרת הרואי. משל, למה הדבר דומה: לאיש הקובע ברז למים ואינו מחברו דרך צנורות למעיין, או אינו דואג שהמעיין לא יסתם.

תנועת הפועלים הסוציאליסטית אינה יכולה ואינה רשאית להגביל ולצמצם את השתתפותה בקונגרס רק בעניינים המעשיים, הנוגעים נגיעה ישרה ובלתי-אמצעית בפעולתנו בארץ. ודאי ששאלת האמצעים לבניין מהיר ורחב-מידות של הארץ היא עכשיו שאלת השאלות של הציונות המתגשמת, ודרכי השימוש באמצעים הנאספים ואפני חלוקתם קובעים את גורל עבודתנו בארץ. אולם תנועה כתנועתנו, שאינה באה רק לספק את צרכי השעה ואינה מצטמצמת רק בשמירת הקיים וטיפוחו, אלא עומדת על המשמר של צרכים היסטוריים וחרֵדה על גורל האין הגדול הדורש מאמצי אין סוף להפכו ליש, תנועה זו אינה יכולה לדאוג רק להשפעה על הכוחות והאמצעים שבעין ולהתכונן רק לתוצאות הקרובות הבלתי-אמצעיות של הפעולה.

מפעלינו הקיימים והצומחים בארץ, צרכי ההתיישבות והעלייה המתרחבים, הם אבני היסוד לכל הבניין שאת אשיותיו הראשונות אנו עמלים עכשיו להקים. ביסוס המשקים והמוסדות הקיימים, יצירת אפשרות לאלף מתיישבים חדשים ולעשרים אלף עולי-עבודה חדשים הם התביעה המינימלית של שנת-הפעולה הקרובה. אבל לעומת כל צרכי היש והקיים והמתהווה הבולעים את כל מעיינינו ודאגתנו אי אפשר שתוסח מלבנו אף רגע החרדה הגדולה למפעל האחד והשלם, שבלי ביצועו אין טעם ואין קיום לכל מאמצינו ומפעלינו הקטנים: המפעל העצום והענקי של העברת עם גולה, מדולדל, מפוזר ותלוש לחיי עבודה בארץ נשמה וחרבה.

המהפכה ההיסטורית חסרת-דוגמה בגורל עם וארץ מחייבת כוחות ואמצעים ומאמצים כאלה שרק תנועת-עם כבירה, ממריאה, אדירת-רצון, רבת-יכולת וגדולת-מעוף מסוגלת לעורר ולהוליד, בלי תנועת-עם אשר תערה את כל המקורות הנעלמים המפכים בסתר חביון האומה, אשר תגלה את כל המרץ הגנוז במעמקי השכבות העממיות, אשר תגייס ותפעיל את המיליונים, לא של פונטים כי אם של אנשים ותתן להם מטרת-חיים גדולה – לא יקום ולא יהיה הפלא הגדול הזה.

תנועת-עם זו עוד איננה, אבל היא צריכה להיות והיא מוכרחה להיות, אם הדבר הגדול והקשה קושי אין סוף שאנו עובדים וחיים בשמו אינו דבר-שפתיים וחזון-בדים. תנועה זו זקוקה לכוח מוסרי אדיר אשר יחייה ויפרה אותה, ידריכה ויכוונה לקראת מטרתה; כוח מוסרי הפורץ ומתנכר עם כל צעד קדימה ושאינו נרתע לאחור מכל המכשולים והחתחתים, כוח המכיר את רצונו ויודע את דרכו והמסוגל להשקיע את עצמו, את כולו, בלי שיירים ובלי תנאים, במפעל אשר לשמו נוצר.

את הכוח הזה מיועד ומחוייב להוות הפועל העברי בארץ, הוא ולא אחר, עליו הוטל להיות לא רק נושא המפעל והמעשה, אלא גם המפעיל והמְעַשה, הדוחף והמניע בהגברת התנועה ובחישול רצונה, בגיוס הכוחות העממיים ובריכוזם סביב מפעל-העבודה בארץ.

בתנועה הציונית מופיע הפועל העברי לא רק כתובע אלא גם כנתבע הגדול. עליו להספיק לתנועה את התקציב הנפשי, הרעיוני, המוסרי, האנושי, אשר בלעדיו תצומק, תדעך ותיכלה כי ייבש מקורה. ואף להכנת התקציב הזה עלינו להתכונן ולהתכשר בלכתנו לקונגרס הציוני.

ירושלים, כ סיוון תרפה [קונטרס רכ]

תנועת הפועלים בארץ מונה קצת יותר מעשרים שנה. הזקנים שבנו עלו לארץ לפני 24–23 שנה, אולם היישוב ה“בעל-בתי” קדם לנו בדור שלם. עבודת היישוב החדש החלה לפני ארבעים וחמש שנים ואלה שקדמו לנו היו להם כל התנאים המוקדמים למען היות הכוח המאורגן, המדריך והיוצר ובעל ההשפעה המכרעת ביישוב ובתנועה. הם היו בעצמם בעלי אמצעים וברשותם העמדו אמצעים לאומיים ופרטיים גדולים. הם הלכו בדרך הסלולה והכבושה הרצויה לרוב הגדול של העם בגולה. מאחוריהם עמדו כל חלקי התנועה בחו“ל. חובבי ציון וחברי ההסתדרות הציונית היו בעצמם “בעלי-בתים”. מאחוריהם עמד הנסיון המדיני והציבורי והיכולת התרבותית והאירגונית של ה”בעלי-בתיות" היהודית בגולה. הספרות העברית עד הקמת ספרות הפועלים בארץ היתה בעיקרה ספרות “בעל-בתית”. התנועה הציונית היתה כמעט כולה תנועה “בעל-בתית”. ל“בעל-בתיות” היהודית ברוסיה, גרמניה, אוסטריה היו כוחות מארגנים, פוליטיים, תרבותיים ומדעיים גדולים. היו לה הסתדרויות ומפלגות רבות-השפעה ורבות-נסיון. וה“בעל-בתיות” היהודית שבגולה נתנה במשך ארבעים שנה את עזרתה המוסרית, המדינית והכספית לבוני היישוב החדש. וה“בעל-בית” היהודי בארץ-ישראל היה לכאורה צריך ויכול להיות הכוח היוצר והמכוון והמארגן בארץ.

תנאים הפוכים מאלה ליוו את צמיחת תנועת הפועלים העברים. מאחורי הפועל העברי שעלה לארץ לא עמדה כמעט כל תנועה. תנועת הפועלים היהודים בכלל היא צעירה לימים, ולפני דור – עוד טרם כבשה לעצמה את המקום שהיא תופסת עכשיו בחיי היהודים. אולם גם התנועה שהיתה אז היתה ברובה מתנגדת ומתנכרת לא“י. הכוח המכריע בתנועת הפועלים היהודית היה ה”בונד“, ויחסו לא”י ידוע. תנועת פוע"צ היתה אז רק בראשיתה, ועד הזמן האחרון לא היתה מסוגלה לחזק ולאמץ את הפועל היהודי בארץ. הפועלים שעלו לארץ היו בודדים ונכרים גם בה, וגם בגולה: גם התנועה הציונית וגם תנועת הפועלים היו זרות ומתנכרות להם. מאחורי הפועל לא עמד כל נסיון וכל אמצעי. לא היה לו עבר ולא היו לו תומכים. הוטל עליו ללכת בדרך לא סלולה, בדרך קשה מלאה חתחתים ומכשולים, מתוך חיפושים וגישושים. הוטל עליו להלחם ולמרוד בכל הקיים והמקובל ולשנות את כל הערכים המוסמכים, ולקומם נגדו את כל שומרי הקיים ונאמני המסורת, ולעמוד בודד במערכה.

ובהעריכנו את המסיבה ההיסטורית ואת התנאים החברתיים שליוו את שני הכוחות המעמדיים האלה ביישוב היינו צריכים לבוא לידי מסקנה שבארץ-ישראל קיימת “בעל-בתיות” חזקה, מגובשת, מבוגרת, מאורגנת, משפעת, יוצרת, שולטת ומכוונת בחיים הציבוריים והתרבותיים של היישוב, ולעומתה עומדת תנועת פועלים צעירה, תנועת בוסר, רפה, נטולת כוח והשפעה וחסרת משקל בארץ. ומה אנחנו רואים למעשה?

אחרי 45 שנה של עבודה יישובית אנו מוצאים בארץ-ישראל “בעל-בתיות” מפורדת, מפוררת, מדולדלת במובן החברתי התרבותי, רפת-אונים במובן הכלכלי והמדיני, בלי רצון ובלי דרך ובלי רעיון מקשר ומשתף. די לראות איך הולכת הבעל-בתיות העברית בארץ לבחירות לאסיפת הנבחרים, לעיריית תל-אביב, איך היא משתתפת בקונגרס הציוני – למען העריך את כל קלישותה ואפסותה הציבורית. ולא עמדו ליישוב ה“בעל-בתי” בארץ הכוחות התרבותיים והמדיניים החשובים, בעלי משקל ועבר ונסיון רב, שהקימה התנועה הציונית בגולה, וכל העסקנים הלאומיים והציוניים שעלו לארץ כאילו ניטל מהם כוחם ונסתלקה שכינתם בתוך הסביבה הצחיחה והעקרה של הבעל-בתיות היהודית כאן.

וכמה שונה היה גורלה של תנועת הפועלים, מי לא יכיר ויודה היום שהפועל העברי המאורגן הוא אבן-הפינה בבניין הארץ, המניע העיקרי בתקומת-העם, המשען הראשי של היישוב העברי, מקור כוחו ומעיין יצירתו?

ומהו פשר הניגוד הזה? מדוע לא עמדו לבעל-הבית היהודי כל ידיעותיו וסגולותיו ועברו ונסיונו ועזרת מעמדו מהגולה להיות פה לכוח ציבורי, חברתי מאורגן ומשפיע ואיך התגבר הפועל היהודי על בדידותו, עברו הזר, חוסר אמצעיו וחוסר נסיונו ומאין שאב את כשרון התלכדותו, כשרון המעשה והכיבוש אשר העמידו בראש היישוב ובראש המפעל הציוני?

האם לא אחד היה הרעיון המניע ההיסטורי אשר העלה את שניהם הֵנה? ובמה שוּנה פה גורלם? מדוע התרופף והתפורר האחד בשעה שהשני התלכד והתגבר? מדוע איבד הראשון מה שהיה לו, והשני כבש מה שחסר לו?

ה“בעל-בית” היהודי עלה לארץ באידיאה לאומית וברצון לאומי, ממש כפועל היהודי. אולם הרצון הלאומי של בעל-הבית התנגש בארץ ברצונו המעמדי ובאינטרסיו המעמדיים. בתוך מפעל ההגשמה הציונית נתגלה הניגוד בין האינטרס המעמדי של בעל-הבית ובין אמונתו הלאומית. והתרוצצות פנימית זו בין היצר המעמדי ובין היצר הלאומי דנה את בעל-הבית היהודי בארץ-ישראל לחדלון-אונים במפעל-ההגשמה. ניטלה האידיאה הלאומית מהמעמד הבעל-בתי בארץ, ואין שום מעמד מוכשר לעמוד בראש העם ולתפוס בידו את השלטון הפוליטי או אפילו רק את ההגמוניה הרוחנית כשאין הוא מופיע בתור המדריך הלאומי ואין הוא מקדם בפעולתו המעמדית את ענייני העם כולו. בלי רעיון ממלכתי מבריח ובלי תעודה היסטורית לאומית אין מעמד מסוגל להתלכד ולהטיל את מרותו החברתית או הרוחנית על שאר המעמדות בעם. המלחמה והדאגה להרמת שכר הדירה או להורדת שכר העבודה אינה מסוגלת עדיין להרים ציבור בעל-בתי למדרגה של מעמד פועל ומשפיע בעם. המעמדות השליטים בעמים אחרים היו תמיד גם המעמדות המדריכים והמתקדמים בשעת עלייתם לגדולה. הם היו לא רק מנצלים ועושקים אלא גם בוני מדינות ומקדמי המשק הממלכתי והתרבות הלאומית. בתוך העמים המדוכאים היו הם הלוחמים בעד השיחרור הלאומי. המעמד שלא היה מסוגל לכך לא הוכשר להיות מעמד שליט ומדריך.

אסונה ההיסטורי של הבעל-בתיות היהודית בארץ-ישראל הוא, שאין היא מוכשרה לעשות את מפעל ההגשמה הציונית למפעלה המעמדי, אין היא יכולה להיות השליח ההיסטורי של התקומה והתחייה הלאומית, כי ענייניהם המעמדיים והפרטיים אינם עולים בד בבד את צרכי הגשמת הציונות. מלחמתם המעמדית של “בעלי-הבתים”, בעיר ובכפר, מעבירה אותם על דעתם הציונית ומבגידה אותם בעניינינו הלאומיים.

נטול כל רעיון ממלכתי אשר ילכד את מעמדו ויטיל עליו שליחות לאומית, נדון הבעל-הבית הציוני בארץ לדילדול ולשיתוק ולחוסר-אונים לאומי. התנועה הציונית “הכללית”, כלומר, ה“בעל-בתית”, אשר בגולה היתה והנה הכוח הציבורי הראשי בתוך העם היהודי, אשר הוציאה מתוכה מנהיגים ועסקנים לאומיים ממדרגה ראשונה ויצרה ערכים תרבותיים וחברתיים שנעשו לנחלת העם כולו – דלל כוחה ויבש מקורה על אדמת המולדת. יחידים מקרב הבורגנים הציוניים פעלו ויצרו בארץ, אולם הבעל-בתיות הציונית בתור כלל, בתור מעמד, גילתה במשך ארבעים וחמש השנים של פעולתה בארץ את התפוררותה הציבורית, את אפסותה ועקרותה המדינית ואת דילדולה וכישלונה החברתי והלאומי.

ומה שניטל מה“בעל-בית” ניתן לפועל היהודי.

סוד גידולו והתלכדותו וכיבושיו של הפועל העברי היא ההתמזגות השלימה והגמורה של הכרתו המעמדית והלאומית הנובעת מתוך ההתמזגות השלימה של ענייניו וצרכיו הלאומיים והמעמדיים. הרעיון המעמדי של הפועל העברי הנו הרעיון הממלכתי של הציונות המדינית. הפועל רואה את מעמדו כגרעין של העם, כעם העברי בעתיד. הוא רואה את כל קנייני האומה כירושתו ההיסטורית, והוא רואה את עצמו כאחראי על גורלם, ועליו החרדה והדאגה לעתידם, לפיתוחם ולהרחבתם. הוא רואה את בניין הארץ ובניין המעמד העובד כרוכים זה בזה. הכרתו המעמדית אינה ניזונה מאינטרסים אגואיסטיים צרים הזרים ומתנגדים לאינטרסים של כלל האומה, אלא מהאינטרס הקולקטיבי של מעמד אשר עבודתו היא עבודת האומה, וצרכיו הם צרכי הארץ. את הניגודים המעמדיים העמוקים בינו ובין שאר המעמדות הוא רואה לא רק מתוך שפופרת האינטרסים הרגעיים שלו, אלא מתוך אספקלריה היסטורית של מעמד העתיד ליהפך לעם כולו; הוא מנהל את מלחמתו המעמדית מתוך הכרה שהוא מקדם במלחמה זו לא רק את ענייניו המעמדיים אלא את ענייני העם כולו.

הכרה מעמדית זו היתה הרוח החיה והמפרה בתנועת הפועלים בארץ. בכוחה נתלקט אבק אנשים שנאספו הנה מכל הארצות, בלי עבר מאחד בעבודה, בלי נסיון יישובי ואירגוני, בלי שרשים בציבוריות הקיימת בגולה ובארץ, בלי לשון ותרבות משותפת – והיה לחטיבה מגובשת ומלוכדת אחת, יחידת-הרצון ורבת-הפעלים, אשר אין כמוהו ביישוב.

תל-אביב, יט טבת תרפז [קונטרס רפז

שליחותנו בעם / דוד בן-גוריון

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

א

שלוש השאלות הגדולות המעסיקות אותנו בשעה זו – עבודה, התיישבות, עלייה – אין להן פתרון בלי שינוי יסודי במצבה של התנועה הציונית.

המאמצים המוצלחים של מוסדות ההסתדרות להקלת חוסר העבודה בחדשים האחרונים עלולים להוליד בתוכנו שביעת רצון מסוכנת והרגשה מדומה, שהכל הולך כבר למישרים. דווקא הרווחה המעטה שהיתה לנו עכשיו צריכה לפקוח את עינינו לראות נכוחה. ניטל העוקץ החד והממאיר של המשבר – הרעב והבטלה של אלפי חברינו – אולם המשבר בכללו עומד בעינו: הולך ונמשך השיתוק הגמור בהגשמת הציונות. ולא יהיה פתרון רדיקלי לחוסר העבודה – קליטת מחוסרי העבודה הנשארים בעבודה פרודוקטיבית והעברת אלפי הפועלים העסוקים בעבודות זמניות וארעיות לעבודה קבועה ומתמדת במשק חקלאי ועירוני נושא פרי, לא תהיה התיישבות חדשה של עובדים בארץ ולא ייפתחו שערי הארץ לרווחה לעלייה חלוצית ועובדת – כל עוד לא נצליח להבריא את התנועה הציונית ולהגביר את רצונה ויכלתה. שרשי המשבר בארץ נעוצים במשברה של התנועה הציונית, והדרך להתגברותנו על המשבר היא בהתגברותנו על הרפיון, הירידה, אפיסת הכוח והאמונה שהשתררו זה יותר משנתיים בתנועה ובהסתדרות הציונית, בעקב הכישלון של “העלייה הרביעית”.

חידוש התנועה הציונית, הפראתה, הפעלתה וביצור עמדתנו בתוכה – זוהי התעודה המרכזית העומדת כיום לפני תנועת הפועלים, וממנה תוצאות לפיתרון כל השאלות שאנו מתחבטים בהן בימי מצוקה אלה.

היש בנו הכוח להרים את התנועה הציונית ולהניעה למאמצים וכיבושים מחודשים?

***

מראשית הופעתו של מעמד הפועלים העברי על במת היישוב נקבע מקומו בתולדות התנועה כנושא העיקרי של ההגשמה הציונית בארץ. עמדת כבוד ואחריות זו כבש הפועל העברי מהרגע שהכיר בייעוד המיוחד שהוטל על המעמד העובד בבניין הארץ ובתקומת העם. הופעה זו מתחילה עם “העלייה השניה” לפני 25–20 שנה, כי הפועלים שהיו בימי העלייה הראשונה ראו בעבודתם רק הכרח זמני ותחנת מעבר למעמד אחר, ושאפו יחד עם האכרים “אל המנוחה ואל הנחלה”. בניגוד לפועלים אלה הרים הפועל בן העלייה השנייה את דגל העבודה והציל את ראשית התיישבותנו בארץ מפשיטת רגל מוסרית ולאומית, שהגיעו אליה בני העלייה הראשונה ומניחי היסוד של יישובנו החדש בארץ. כי בידי בעלי “המנוחה והנחלה” נהפך דבר התנחלותנו הלאומית בארץ, דבר גאולת המולדת ובניינה, לרדייה בעבודת עם זר ולמסחר בפרי עמל נכרים.

הירושה העזובה של אנשי ביל"ו – ראשוני החלוצים של מפעל ההגשמה הציונית – מצאה בפועל העברי את גואלה הנאמן והמתמיד.

הפועל העברי החזיר למפעלנו בארץ את הבסיס המוסרי שנשמט מתחתיו, נפח בתוכו נשמה לאומית והאיר אותו באור החזון הגדול של הגאולה הסוציאלית.

ואת אשר החל הפועל העברי בעלייה השניה המשיך ביתר שאת ואונים בעלייה השלישית. חלוצי העבודה של העלייה השלישית יצרו את מפעל העמק, הקימו את הבניין העברי והניחו את היסוד לעבודה עברית בחרושת הצעירה. מי יודע מה היתה עולה לכיבוש הפוליטי הגדול שכבשה הציונות בהכרזת בלפור ובהכרת חבר-הלאומים בזכות “הבית הלאומי” – אלמלא עלייה חלוצית זו ויצירתה בארץ, אשר גילתה את רצון העם ויכלתו להגשים בפועל את זכותו ההיסטורית שהוכרה במשפט העמים; כלום לא היתה התבדות יכלתנו לקיים זכות זו מביאה אותנו לפשיטת רגל מדינית מיד לאחר נצחוננו הדיפלומטי?

***

לעמדתו של הפועל העברי במפעל הציוני בארץ אין הקבלה והתאמה בתוך התנועה הציונית בעולם, ואחת הסיבות של המשבר הציוני, אך לא סיבתו המכרעת, הוא חוסר התאמה זה והניגוד שנתגלה בין נושאי המפעל המתגשם בארץ בין נושאי התנועה, המפרנסת ומטפחת את המפעל באמצעיה המוסריים, המדיניים והחמריים. הפועל העברי היה והנהו הנושא הראשי של מפעל ההגשמה הציונית בארץ, והוא הטביע את חותמו המעמדי על הציונות המתגשמת. אולם נושאה הראשי, מנהלה ומכוונה של התנועה הציונית בעולם היה ונשאר עד היום ה“בעל-הבית” היהודי, אשר השלים באי-רצון ובלא חדווה את המפעל בארץ, הטבוע בחותם זה ומתנגד לטבעו החברתי, להרגליו ומושגיו המסורתיים ולחנוכו המעמדי. מדעת ושלא מדעת נשא בעל-הבית הציוני את לבו ל“חילוף משמרות”, אשר ישים קץ ל“הגמוניה” של העבודה במפעל הציוני בארץ, ולא הבין ש“הגמוניה” זו נובעת מתוך עצם מהותה ותכונתה הפנימית של הגשמת הציונות. כי עצם דבר הגשמת הציונות אינו אלא ביצוע התמורה ההיסטורית העמוקה המתחוללת בחיי העם העברי, תמורה זו המתגלה לא רק בשינוי מקום, בהעברת המוני יהודים מארצות הגולה לארץ המולדת המתחדשת אלא בשינוי מבנה כלכלי-חברתי, בהעברת המוני יהודים תלושים, מדולדלים, עקרים, נטפלים לגוף כלכלי זר וסמוכים לשולחן אחרים – לחיי עבודה ויצירה, לאחיזה בקרקע, להתערות במקורות פרנסה ראשוניים בחקלאות, בחרושת ובמלאכה ולעמידה כלכלית ברשות עצמם. והפועל העברי בארץ הוא גם הפרי הטבעי וגם המחולל של התנועה הזאת, יצירה ויוצרה כאחת. וכל הכוחות והגורמים שבציונות – במידה שהם מסייעים ומניעים להגשמת הציונות, הם ממילא, ביודעים ובלא יודעים, שמשים וכלי שרת להקמתו וגידולו של המעמד העובד העברי, כי הקמת מעמד עובד עברי רב-אונים וכביר יכולת בכל ענפי היצירה המשקית בכפר ובעיר היא היא התכלית ההיסטורית של הציונות המתגשמת.

***

אולם הבעל-בית הציוני, שלא ידע להתרומם מעל תפיסתו המעמדית הצרה, לא הבין את הפרוצס ההיסטורי המוכרח, המתרחש בחביון ההגשמה הציונית. המפעל הציוני המתרקם בארץ שלא בצלמו ובדמותו עורר בו תמהון זעקה: כציוני הוטל עליו לטפח ולגדל מעשה אשר לא הבין ולא ריצה, אשר לא התאים לרוחו. לב התנועה הציונית, המונהגת על ידי הבעל-בית, לא היה שלם את המפעל הציוני, המוקם על ידי הפועל.

בהתנגשות זו שלא פסקה בציונות כל השנים בין נושאי התנועה ובין נושאי המפעל, גברו האחרונים, אם כי הם היו המעטים וכאילו תלויים לגמרי בראשונים, כי הם ולא בעלי התנועה מילאו את שליחותה האמיתית של הציונות ועשו את רצונה ההיסטורי. נושאי הכלים של התנועה בגולה הוטל עליהם ברצון להענות לגזירת המפעל בארץ ולעשות את מלאכתו.

כעשרים שנה עשתה ההסתדרות הציונית את עבודתה בארץ-ישראל על ידי הסוכנות המגשימה של הפועל העברי, והבעל-בית הציוני שהיה המושל בכפה ובקופה בהסתדרות זו, השלים בלא לב ולב את “הסוכנות” הזאת, כי לא היה נושא אחר להגשמה.

ב

עם ראשית “העלייה הרביעית” נראה היה כאילו ישתנה המצב. העפלה חלוצית גדולה במשך ארבע-חמש שנים (1923–1918) עם כיבושיה המרובים בעבודות הממשלה והלאום, בבניין, בעמק, במושבה, הכשירה את הדרך לעלייה עממית רחבה. באה הגאות של שנות 1925–1924. עם פרוץ העלייה הרחבה נראה לבעל-הבית הציוני, שקם גואל חדש להגשמת הציונות – “המעמד הבינוני”; הוקלה המעמסה הכבדה – נקרא דרור למפעל הציוני משביה של תנועת הפועלים. התנועה הציונית לא תיזקק עוד לשאת בעוד הכבד והמעיק של משני הערכים ומורדי העבר. העולים ימשיכו בארץ את ההווי החברתי-הכלכלי שגודלו וחונכו בו הם ואבותיהם, והציונות לא תשעה עוד לחלומות ולדמיונות, אשר בדו מלבם מנהיגי הפועלים, שנתפסו לתורות ודעות הזרות לעצם הרעיון הציוני.

למקהלה הזאת של נביאי הבעל-בתיות נצטרפו גם אידיאולוגים “פרוליטריים” כביכול, אשר מתוך “שמאליות שלא כדרכה” קידמו בשמחה את הדחת הפועל העברי מתפקידו החלוצי בהגשמת הציונות. בכל מיני גינונים וגירסאות חזר ונשנה הפזמון הידוע של ה“רביזיה”: באסטה! הפועל הכושי עשה את מלאכתו – מעכשיו יפַנה את מקומו לבעל-הבית ההגון – ל“מעמד הבינוני”.

והמעמד הבינוני בא – ונכשל, מוכרח היה להיכשל, כי לא ידע את סוד התמורה ולא הוכשר לשנוי-הערכים הכרוך בהגשמת הציונות ובבניין הארץ. רצה להמשיך בארץ את דרכי הפרנסה היהודית שבגולה – ולא הבין שלא כפולין ארץ-ישראל. נביאי השקר של הציונות הבעל-בתית התעו והדיחו את העלייה העממית בתקוות שוא ובדמיונות כוזבים, שבארץ-ישראל הדלה, הקטנה והשוממה ימצא המעמד הבינוני אחיזה ויסוד לקיומו כמו שהוא, בטרם הוקם בארץ מעמד עובד רב-אוכלוסין ויוצר נכסים בכפר ובעיר, בחקלאות ובחרושת, כמעמד הפועלים והאיכרים בפולין, אשר לשולחנו נסמך “המעמד הבינוני” היהודי בארץ היציאה.

כוח האינרציה ותורת ההמשך של בעל-הבית הציוני, אשר ניסו להדוף את ההעפלה ותורת התמורה של הפועל הציוני, נכשלו במגע הרציני הראשון את המציאות הארץ-ישראלית, והכשילו את ההפגנה העממית הראשונה לקראת א"י. הגל העממי הראשון שנישא לארץ בסטיכיה הבעל-בתית – שב ריקם כלעומת שבא באבדת נפש ורוכוש, והניח אחריו אכזבה מרה, הרס כלכלי, משבר קשה בחומר וברוח.

כשלון דרכו של “המעמד הבינוני” בהגשמת הציונות הוריש לנו משבר חמרי בארץ ומשבר רוחני בציונות. היאוש של בעל-הבית הנכשל הרעיל את הנשימה הציונית. התנועה נתדלדלה ונתערערה. ההסתדרות הציונית נתגלגלה במדרון הליקבידציה, והשלימה את חוסר העבודה, סגירת השערים, אפס פעולה יישובית. נושאי כליה של הציונות הרשמית הטיפו ליציאה, לפירוק המפעל הציוני ( Abbau בלע"ז), להזנחת העמדות הכבושות.

נושא המפעל הציוני בארץ – ציבור הפועלים – נשאר בבדידות גמורה; בודד במצוקתו וסבלותו בתוך המשבר, בודד במאמציו ובמלחמתו להחזיק מעמד, בודד באמונתו ובנאמנותו הציונית.

ההסתדרות הציונית התנכרה ופנתה עורף לנושא מפעלה בארץ.

ניבעה הפרץ הטמיר שהיה קיים כל הזמן בין נושאי התנועה ובין נושאי המפעל. התקוה שנצנצה לבעל-הבית הציוני להדוף את הפועל מעמדתו המכרעת והמרכזית בהגשמת הציונות ולהעמיד במקומו את “המעמד הבינוני” – העבירה את ההסתדרות הציונית על דעתה. הפרטנדנט החדש אמנם לא עמד בנסיון ולא קיים את התקוות שתלו בו – אולם אכזבה זו לא תקנה אלא הרעה את המצב. בעל-הבית הציוני נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, והתנועה שהוא היה נושאה העיקרי, נתרוקנה מכל תוכן חיובי, חיוני ופורה, לאחר שנקעה-נפלה ממפעל החי בארץ, שידי הפועלים כוננוה.

השיתוק הגמור בפעולה הציונית בארץ שבא בעקב המשבר ביישוב ובציונות – מציג בפני תנועת הפועלים בארץ תעודה קשה ורבת-אחריות.

התנועה הציונית הירודה השלימה את הפסקת הפעולה הציונית בארץ, אולם נושאי הפעולה אינם יכולים להשלים את ירידת התנועה.

הציוני הרשמי אינו רואה כל סתירה בין “ציונותו” ובין שערי הארץ הסגורים, הנפתחים מפעם לפעם אך ורק ליוצאים. הוא אינו סובל מהשיתוק בהתיישבות ואינו נפגע מהבטלה והרעב של מאות ואלפי חלוצי העבודה.

אולם הציבור שקשר את גורל חייו בהגשמת הציונות מתחייב בנפשו אם לא ידע לקבוע דרך למעיין התנועה אשר נסתתם, למען השקות והפרות מחדש את מפעל חייו.

הבקעת דרך לתנועת עם רחבה, רווּיית התלהבות ורצון, דרוכת-עוז ורבת-פעלים, אשר תעמוד באמונה לימין המפעל הנעשה בארץ – זוהי מצוות השעה הגדולה של תנועת הפועלים בארץ.

ג

מי ילך לנו אל העם? תנועת העם המחודשת והנאמנה, אשר ברית אמת ויציבה תהיה כרותה בינה ובין עושי דברה בארץ, התנועה אשר תתייצב במערכה הקשה בלב שלם וברצון תמים ולא תרתע מכל החתחתים, הכישלונות והתקלות הצפויים לה בדרך – מי יקימנה? למי ניתן העוז והתוקף להערות מקורות נעלמים המפכים במעמקי העם ולגלות מארץ גנוז שלא נגעה בו עוד יד? מי יצליח להפעיל כוחות חדשים במחנה ומחוץ למחנה, יגייסם וירכזם סביב מפעל ההגשמה וחזון ייעודה?

אחת ויחידה התשובה: אם הכוח הזה ישנו – בתוכנו הוא, בתוך תנועת הפועלים בארץ, ואינו אלא הכוח הקולקטיבי והמלוכד בארץ – כוחה של הסתדרות העובדים הכללית.

***

הפועל העברי היה עד היום שליחה ועושה-דברה של הציונות בארץ. שליחות זו היתה מיוחדת במינה: היא פעלה בלי מנדט. צבא ההגשמה הציונית היה צבא מתנדבים שלא הוזמנו על ידי מישהו. הם נתגייסו מאליהם והתייצבו במערכה על דעת עצמם, הם פעלו ועבדו לשמה של הציונות, אך לא בשמה. הציונות הרשמית לא ידעה ולא הכירה זמן רב מי הם עושי מלאכתה בארץ. הציונות הרשמית לא קראה להגשמה, לא תבעה ולא חייבה את נושאיה, וכשבאו אלה לא-קרואים – לא שמה אליהם לב זמן רב. בבדידות גמורה החל הפועל את עבודתו בארץ, בודד בציונות ובודד ביישוב. חבריהם של אלה שזכו לשאת את שם הכבוד של ביל“ו הכתירו את הפועל בשם “שמנדריק”. בתולדות תנועת הפועלים לא נמצא אף מעשה אחד שלא נפגש תחילה בהתנכרות, באי-הבנה או גם בהתנגדות ובמלחמה מצד חוגים שונים ביישוב ובציונות. עצם רעיון העבודה שהוא כאילו מושכל ראשון בתנועה הציונית, לא נערך ולא הובן בזמנו עלידי הגדול והמעמיק שבחוגי הדעות של “חיבת-ציון”. מפעלי העבודה, השמירה, ההתיישבות העובדת, מוסדות החינוך, התרבות, הקואופרציה והמשק הקיבוצי, זכות-אזרח במוסדות היישוב – נכבשו רק מתוך התאבקות ונפתולים, ועל רבים מהם עוד נמשכת המלחמה. אולם רבים מהערכים והקניינים שיצרו וטיפחו הפועלים העברים בארץ נעשו במשך הזמן לנכסי צאן ברזל של התנועה הציונית כולה, ואבן מאסו הבונים – היתה לראש פינה. ה”שמנדריקיזם" נעשה במשך הזמן לנשמת התנועה הציונית וה“שמנדריקים” הנלעגים היו לכוח הראשי והמכריע ביישוב, לכוח משקי, תרבותי, מוסרי, אירגוני, פוליטי שאין דומה לו בארץ ולא באחד היישובים היהודים בגולה.

עד עכשיו היה הכוח הזה מופנה כולו כלפי פנים, כלפי מפעל ההגשמה בארץ. ההסתגלות לארץ, החדירה לענפי העבודה השונים, הקמת משקי העובדים בכפר ובעיר, כיבוש השפה, יצירת ההווי החדש, סידור המעמד ואיחודו, יציקת דפוסי התרבות והציבוריות החדשים – כל אלה בלעו עד עכשיו את מעייניו, מרצו ואונו של ציבור הפועלים. המהפכה העמוקה, הנוקבת עד תהום הקיום וההוויה האישית, שהתחוללה בארץ במחנה העובדים, דרשה ריכוז מוחלט של הרצון והמחשבה, היצר וההכרה סביב נקודה אחת. הוקם התא הראשון של חברת העובדים, נושא המשק הלאומי והממלכתיות העברית.

***

אולם תוך כדי יצירת הגרעין הראשון של המעמד העובד, המגלם בהתהוותו הגדולה את הציונות המתגשמת בארץ, הונח בלי מלים ובלי מחשבה תחילה היסוד לגורם רב-אונים חדש בתנועה הציונית כולה; תוך מעשה-בראשית של יצירת העבודה העברית בארץ הוצקה הצבת הראשונה, שממנה תוצאות לכלים ומכשירים חדשים להינתן ביד הצנועה ולהגביר כוחה.

במפעל העבודה בארץ הוקם לא רק שלב חשוב בסולם ההגשמה הציונית בארץ, אלא גם מנוף איתן להרמת התנועה בגולה. תנועת הפועלים בארץ, ששינתה את פני כל היישוב, הקרינה אור חדש על התנועה הציונית והצמיחה כוחות חדשים בגולה. ראשית אונה של תנועת הפועלים היתה – תנועת החלוץ. בניגוד לציונות הרשמית הבעל-בתית שאינה מחייבת לכלום, שאינה תובעת כלום מנושאיה ואינה משנה כלום בחייהם – נתרקמה בכוח ההשפעה החודרת של מגשימי התנועה הציונית בארץ ציונות חדשה, מהפכנית וחלוצית, ציונות של הגשמה עצמית המעמידה ברשותה הגמורה את נושאיה, משנה את דרכי חייהם בהתאם לצרכיה ומכשירה אותם למילוי ייעודה של התנועה בארץ. תנועת הפועלים לא רק הפרתה והעמיקה את תכנה של התנועה הציונית, כי אם הרחיבה את מסגרתה ותחום השפעתה.

המפעל החי של חלוצי הציונות המתגשמת פרץ דרך לחוגים ושכבות, שהרעיון הציוני הערטילאי מצאם חסומים וסגורים בפנים במשך עשרות שנים. מבצרי האיבה וההתנכרות לציונות, אשר הוקמו על ידי האינטליגנציה המתבוללת והמתכחשת בתוך תנועת הפועלים היהודית בגולה, ואשר עמדו במשך עשרים שנה בכל ההסתערות וההתקפות של מחשבת הציונות הפועלית והסוציאליסטית – נפרצו ונבקעו סוף-סוף, אם כי לא נכבשו לגמרי, על ידי תנועת הפועלים בארץ. יפה כוחו של המעשה המגשים מכוחה של התורה וההוכחה המופשטות.

***

הדבר שנעשה עד עכשיו על ידי הפועל העברי בארץ בתוך התנועה הציונית כלאחר יד, בלי מחשבה תחילה, בלי תכנית מחושבת, בלי סדר והתמדה, אך ורק אגב פעולתו בארץ – הגיעה שעתו להעשות מכאן ולהבא בתכונה רצינית, במאמץ מרוכז, בתנופה רבה, בעוז-רצון ובלהט-אמונה, באחריות ובעקשנות, כאשר נעשתה עבודתנו בארץ. המשבר בארץ ובציונות גילה בבהירות טרגית, שאין להפריד בין העבודה בארץ ובין התנועה בעם, וגורל המפעל וגורל התנועה אחוזים ושלובים זה בזה, ואחריות שניהם מוטלת בכל כבדה על אלה שבחרו בעצמם להיות שליחי העם ולעשות את מלאכתה של הציונות בארץ.

על הפועל העברי לחדש ולהבריא את התנועה הציונית כאשר חידש והבריא את המפעל היישובי בארץ; עליו לכבוש לעצמו עמדה מדריכה ומכוונת בציונות, כאשר עשה ביישוב; עליו להיות המפעיל והמעשה כאשר היה לנושא המפעל והמעשה. כי תיתכן רק שליחות אחת, בעם כבארץ, אשר תתאים ותיאמן ותצליח: שליחותם של אלה, אשר מסרו עצמם, בלי כל שיור ותנאי, לרשות המפעל וכיוונו את עבודתם לרצונה ההיסטורי של התנועה.

תל-אביב כח אדר תרפח [“דבר” 861–7].

(מתוך הרצאה על קונגרס העבודה במועצת ההסתדרות)

א

פעולתנו נמצאת במעגל קסמים: החזית המכרעת של פעולתנו היא בארץ, אולם המחנה הגדול אשר בו נישגב – הוא בגולה. כשדובר על המצב בהסתדרות העירו חברים – ובצדק – שאין לנו רשות להוציא חברים לחו“ל בשעה שאנו דחוקים בארץ. ואנו דחוקים בארץ לא רק בימי משבר כי אם גם בימי רווחה. וכשדובר על העלייה דרשו החברים – ושוב בצדק – לשלוח עשרות חברים לגולה לחנך את הנוער לקראת מילוי תפקידו בארץ. הכרנו בצורך לשמור בשבע עינים על “הקטנות” ולבנו מלא חרדה ל”גדולות". ומתעוררת שאלה: מה קודם למה – המעשה או הרעיון? המפעל המגשים או התנועה המפרנסת אותו? תשובתנו יכולה להיות רק אחת: אין מוקדם ומאוחר, אין או-או, אין פה ושם, אין קטנות וגדולות – הניגודים האלה קיימים רק בשורת ההגיון הפורמלי – ההגיון ההיסטורי אינו מכיר בשני שטחים נבדלים ובשני נושאים מיוחדים ובשני ממדים שונים. התנועה והמפעל, הרעיון והמעשה, הפרט והכלל יונקים זה מזה וכרוכים זה בזה מתוך השפעה חוזרת בלתי פוסקת.

בלי החזון והייעוד ההיסטורי יידל המעשה ויתנוון, ובלי המפעל החי והמגשים תתרוקן התנועה והרעיון ייהפך לפרזה ריקה ונבובה, לריביזיוניזם עקר. במרכז התנועה עומדת העבודה בארץ ויצירתה, אך הבור אינו מתמלא מחולייתו. תורת הגידול והצמיחה אינה סובלת מחיצות ותחומים מלאכותיים – השורש חותר לקראת כל מקור סתום של יניקה והענף פורש לכל עבר ורוח – גבול ההתרחבות הוא רק בכוח הגידול הפנימי הגנוז בגרעין החי והצומח, אם אין מעצורים חיצוניים המעכבים את התפתחותו.

נזכור איך צמחה תנועתנו. עלו לארץ צעירים וצעירות בלי כל מקצוע ובלי נסיון בעבודה. באו לארץ דלה ושוממה, ללא משק, ללא תרבות, ללא חיים ציבוריים. מצאו כאן שוק עבודה זולה, פועלים מעוטי צרכים, נתונים לעושק ולשיעבוד בלי-מצָרים. נפגשו כאן עם אחים מקשיחי-לב ומתקלסים, אשר איבדו את אמונתם ומשאת-נפשם שהעלתה אותם בזמנם לארץ. התנועה אשר בה דגלו הצעירים האלה – התכחשה והתנכרה לשליחיה הנאמנים, כי לא הבינה לרוחם. הארץ היתה נתונה תחת משטר פרוע ורקוב, ללא בטחון החיים וללא הגנה על העובד. ובחוסר כול, בלי כל אמצעים חמריים ובלי כל עזרה חברתית באו הצעירים, וגם דרכם לא היתה ברורה לפניהם. רק דבר אחד היה להם: רעיון גדול ורצון גדול אשר ידעו להתמכר לו באמונה ובעקשנות – רעיון העבודה ורצון-העבודה.

ודבר זה עמד להם להתגבר על חולשת-עברם, על חוסר נסיונם, על קשי החיים בארץ לא בנוייה, על זרות הסביבה, על התנכרות התנועה, על משטמת בעלי הבית, על התחרות העבודה הזולה, על הירידה המוסרית של היישוב. רעיון-העבודה הכה שרשים עמוקים בקרקע המולדת והצמיח מחנה עובדים רב-יכולת ואדיר-השפעה. בחורים ובחורות שלא טעמו מימיהם טעם עבודה נעשו לחקלאים מנוסים ומומחים וכבשו מקצועות עבודה אחרים והקימו משקים אשר שינו את פני החקלאות בארץ, יצרו נכסים וערכים כלכליים ותרבותיים אשר הרימו את כבוד היישוב וערכו בעם היהודי, צרו צורות חיים וחברה חדשות אשר היו למופת, הנחילו את רעיונם לתנועה הציונית כולה, הכריחו את בעל הבית היהודי המתנכר להיזקק לעבודה עברית ולגול על ידי כך את חרפת הישוב, חייב את הממשלה למתן חוקת עבודה חדשה, התווה את הדרך לפעולה היישובית של ההסתדרות הציונית, הקים בארץ את האירגון הכלכלי והפוליטי הכי גדול ביישוב – את אירגון העובדים, התייצב בראש המלחמה של היישוב על זכויותיו ותביעותיו הפוליטיות, וזכה להקים בארץ ובגולה דור חדש אשר ימשיך את פעולתו ביישוב ובציונות. זה היה אולי הניצחון הכי גדול של הפועל היהודי בארץ – כיבוש הדור החדש והקמת ממשיך נאמן למפעלו בארץ. החלוץ בגולה והנוער העובד בארץ הם הכיבושים הכי יקרים של תנועתנו. אין כיבוש אחר שיעיד כמותם על חיוניותה, ערכה וכוחה הפנימי של תנועת הפועלים בארץ.

אולם תנועה זו לא הגיעה עדיין לגמר בישולה. אנו עומדים בראשית דרכנו, ושר ההיסטוריה עומד עלינו ודופק: צמח ועלה, צמח וגדל! אנו קרואים למאמצים חדשים למען קיים את השליחות אשר לשמה נוצרנו. יד ביד עם ביצור עמדותינו בארץ, עם הרחבת מפעלנו, עם חיזוק הדבק הפנימי, עם הדיפת ההתקפות הנערכות נגדנו, עם הסתערות חדשה מצדנו לחידוש העלייה וההתיישבות – אנו מצווים על פעולה גדולה וקשה בכל רחבי הגולה לשם הבטחת ההגמוניה של העבודה בתנועה הציונית כולה. בלי הגמוניה זו עלולה התנועה הציונית לסלף דרכיה ולסרס את תכנה ההיסטורי בפרוצס ההגשמה.

הגשמת הציונות פירושה ביצוע שתי תמורות יסודיות בחיי העם העברי: א) מעבר האומה מפיזור לקיבוץ-גלויות בארץ המולדת; ב) מעבר האומה התלושה מקרקע ומעבודה – לחיי עבודה על אדמת המולדת. שתי התמורות הללו כרוכות זו בזו ואין האחת אפשרית בלי רעותה. לא ייהפך העם היהודי לעם האדמה והעבודה בארץ לא-לו, ולא ישוב העם לארצו אלא אם ישוב לאדמה ולעבודה. בגולה אין תיקון יסודי לאומה תלושה ודוויה, ובארץ אין מקום לאומה בלי תיקונה בעבודה. מתוך חוסר חיים בריאים ומתוך אי-אפשרות אובייקטיבית לקיום נורמלי בגולה נולדה התנועה הציונית, ורק מתוך מעבר המוני לחיי עבודה ועמידה על קרקע עתידה הציונות להתגשם. התמורה הגיאוגרפית הפוליטית מותנה בתמורה הכלכלית-החברתית. המוני החנוונים, הסוחרים, אנשי הרוח היהודים לא ייקלטו ולא יהוו כאן אומה טריטוריאלית עומדת ברשותה אלא אם ייהפכו להמוני עובדים. זוהי התמורה הכפולה, המוכרחת, הטבועה במהותה הפנימית של הציונות המתגשמת.

תמורה זו, במידה שהציונות מתגשמת, גוררת אחריה חילוף משמרות סוציאלי בציבוריות העברית. המעמד הבעל-בתי, שעמד במשך דורות בראש האומה, יצר וקבע את ערכי העם וראה את עצמו כעם היהודי כולו, נדון לכלייה בתור מנהיג האומה והגמונה, המביע את צרכיה ומכוון את פעולתה. בתוקף ההגיון הפנימי של התמורה המוכרחת הקשורה בהגשמת הציונות עולה וצומח מעמד חדש, מעמד העובדים, הממלא בארץ את השליחות הראשית של האומה בפרוצס תחייתה.

המעמד הבעל-בתי, שלא רק בהכרת עצמו אלא גם בהכרת ההמונים היה זהה עם העם היהודי, כי ידע במשך דורות לטפח את ענייני העם, לשמור על צרכיו, להגן על כבודו להיות לו לפה בספרות, במדע ובאמנות, המעמד אשר שימש מופת ומטרה לשאר המעמדות ושאב לתוכו את מיטב הכוחות האינטלקטואליים והמוסריים של האומה – יכול היה לשמור על ההגמוניה החברתית שלו בגולה, בתוקף העמידה הדלה והתלושה של ההמונים. במידה שהציונות מתגשמת, וכוח העבודה – הציר העיקרי בהגשמת הציונות – עולה וצומח, הולכת ומתבלטת יותר ויותר המעמדיות הצרה של בעל-הבית, שענייניו המעמדיים מתנגדים לעתים קרובות לענייני העם. הציונות המתגשמת מסירה את הכתר הלאומי מעל ראש בעל-הבית ומגלה את מערומיו המעמדיים.

הציונות אינה מתגשמת בחברה לא-מעמדית ואינה יוצרת מלכתחילה משטר סוציאליסטי, שאין בתוכו ניגודים מעמדיים. בחברה החדשה הצומחת בארץ קם גם מעמד של רכוש, ומעמד זה מסוגל – בתנאים מסוימים למלא גם תפקיד חיובי ומועיל בהגשמת הציונות. אולם אינו מסוגל יותר להזדהות עם האומה, לעמוד בראשה, להיות לפה למשאלותיה וצרכיה ההיסטוריים ולעצב את עתידה בדמותו ובצלמו. תפקיד זה הוטל על מעמד הפועלים, המתהווה בארץ.

ב

העלייה לגדולה לאומית של מעמד הפועלים, התנשאות מעמד הפועלים למדרגה של בא-כוח העם, העברת ההגמוניה הלאומית מידי מעמד הרכוש לידי מעמד העבודה – זוהי העובדה המרכזית והמכרעת בהיסטוריה הסוציאלית של עמי אירופה בדורנו. לא בכל ארץ הגיע מעמד הפועלים לשלטון. יש ארצות שהשלטון נשמט מידי הפועלים לאחר שנכבש על ידם לזמן-מה. אולם גם בארצות שהבורגנות שלטת בהן עדיין – אין שלטונה נשען עוד כאשר בדורות הקודמים על ההכרה המוטעית ביסודה, שהיתה מושרשת זמן רב בלב העם, כי הבורגנים והעם הם היינו הך. הבורגנות נדחקת יותר ויותר על ידי מעמד הפועלים למצב של מיעוט מדכא, שענייניו עומדים בסתירה גלויה לצרכי הרוב המדוכא. לעומת זאת נהפכת תנועת הפועלים יותר ויותר לתנועת-עם. במקום הבורגנות שריכזה סביבה במשך דורות את רוב שדרות העם, הולך מעמד הפועלים ומאחד תחת דגלו את ההמונים הרחבים, גם אלה שאינם בני מעמדו. ממעמד מתבדל ומבודד, כאשר הופיע בראשית תנועת הפועלים, הוא נהפך לגרעין מרכזי של העם. נקודת-הכובד החברתית בעם עוברת מהבורגנות לפועלים. הפועל רואה את עצמו אחראי לענייני העם כולו; כיבוש השלטון המדיני אינו אלא אחד השלבים בסולם העלייה המוכרחת, המתמדת, שעולה בו מעמד הפועלים. קודמת לתמורה הפוליטית – תמורה חברתית. תמורה זו מתחוללת באיטיות, אך בלי הרף, בהכרת העם, ובה הערובה הבטוחה והנאמנה ביותר גם לתמורה הפוליטית.

עליית מעמד הפועלים היהודי בגולה נתקלה בשני עיכובים שחסמו לפניה את הדרך למעלה: חוסר חיים ממלכתיים עצמיים וחוסר בסיס כלכלי. למרות הפתוס הריבולוציוני הרב של תנועת הפועלים היהודית ולמרות כישרון-אירגונה הגדול – נבצר ממנה לכבוש לעצמה עמדה מרכזית בחיי העם ולהטביע את חותמה על המחשבה והציבוריות וההכרה הלאומית.

בגולה תפסה ותופסת העבודה מקום עלוב ודל בחיי העם. מקורות העבודה העיקריים כמעט נסתמו לגמרי בפני הפועל היהודי. העבודה העברית מצומצמת במלאכה ובפינות נידחות. המצב הירוד של העבודה דילדל בהכרח את עמדת הפועל וצימצם את אפקו. רק באמריקה, מתוך פרוליטריזציה המונית שבאה בעקבות ההגירה ההמונית, הצליח הפועל היהודי לבצר לעצמו עמדה חשובה, כמעט מרכזית, בציבוריות ובעתונות היהודית. וגם שם הולכת עמדה זו ומתרופפת, לרגל הפרוליטריזציה המתגברת עם הפסקת זרם ההגירה.

בארצות מזרח אירופה לא הצליח אף פעם הפועל היהודי להיות לכוח לאומי. לפעמים, בתקופות מהפכה, מילא הפועל היהודי תפקיד חלוצי חשוב בתוך תנועת הפועלים הכללית, אבל השפעתו הפנימית על חיי העם היהודי היתה דלה ורופפת. השפעת הפועל היהודי כמעט שלא יצאה מתחום מפלגתו ואגודתו המקצועית.

אפקה הלאומי של תנועת הפועלים היהודית, כפי שנתבטאה ב“בונד” – אירגון הפועלים ההמוני היחידי בקרב יהודי מזרח אירופה – היה ונשאר צר ומוגבל; ולאחר שלושים שנות קיום לא עלה בידה לצאת מתוך ד' אמות של ענייניה המצומצמים, בשעה שפועלי העמים מסביבה הפכו להיות כוח לאומי מכריע, או גם שליט, ושינו ביסודו את גורלו ההיסטורי של עמם. תנועת התחייה הלאומית, אשר היכתה גלים רחבים בחיי העם היהודי, כמעט שפסחה על הפועל היהודי. לא רק שהפועל לא ידע להתייצב בראשה, אלא גם לא הבין להאחז בה, לרומם אותה ולהתרומם אתה. הפעולה הפוליטית הרחבה רבת ההמונים שנעשתה מדי פעם בהזדמנויות היסטוריות מתאימות – לא הונהגה ולא כוּונה על ידי הפועל היהודי, כי אם על ידי בעל-הבית. בתוך עם מחוסר קרקע, משולל חיים ממלכתיים עצמיים ונטול בסיס כלכלי איתן בעבודה – לא יכול הפועל היהודי להתרומם למדרגת מעמד מדריך ומנהיג. הוא לא הגיע אפילו למדרגת מעמד מאוחד בתוכו ושליט על ענייניו. בלי אופק לאומי, בלי אחריות היסטורית לגורל עמו, בלי דאגה רצינית לעתיד לא היה לפועל היהודי בגולה הדבק המוסרי הנחוץ למען לַכד אותו לחטיבה חברתית אחת. ההגמוניה הרעיונית, הפוליטית והחברתית בחיי העם בגולה – נשתמרה בידי הבעל-בתיות היהודית. הפועל נשאר מבודד בקרן-זוויתו המעמדית, המצומצמת והצרה בתוקף בסיסה הרעוע והצר של העבודה בחיי העם בגולה.

ג

הציונות פתחה לעבודה העברית אפקים חדשים ושינתה את עמדתו ההיסטורית של הפועל היהודי במערכת החיים הלאומיים. על הפועל העברי בארץ הוטל לצאת מקרן זוויתו המעמדית הצרה ולהתייצב בראש המהפכה העמוקה, שהציונות מיועדת לחולל בחיי העם וביסודות קיומו. בפעם הראשונה בתולדות תנועת הפועלים היהודית הוצג הפועל העברי בארץ בפני אחריות היסטורית לאומית. בפני תפקידי בניין ארציים, בפני תעודות ממלכתיות עצמיות.

שאלת העבודה העברית בא"י אינה שאלה מעמדית, כי אם שאלה ציונית, השאלה הציונית. תכנה הכלכלי של הגשמת הציונות אינו אלא הבטחת אפשרות העבודה לעם היהודי במסשטב ארצי. הערך הכלכלי של העבודה בקיום העם קובע את הערך החברתי של הפועל בחיי העם. הגשמת הציונות מתנה ומחייבת את עלייתו של מעמד הפועלים בארץ לגדולה לאומית. מעמד הפועלים בארץ ממלא את שליחות האומה בדרכה לגאולה, הוא משמש גרעין – ולא צר – של האומה החדשה; עתידו וענייניו של מעמד הפועלים זהים עם עתידם וענייניהם של המוני העם הרחבים אשר יעלו ויקלטו בארץ רק מתוך התאחזותם בעבודה.

אפקו הפוליטי והסוציאלי של הפועל בארץ, מאווייו התרבותיים, פרצופו המוסרי, שונים תכלית שינוי מאלה של הפועל היהודי בגולה. עמדתו האחראית והמכרעת בהגשמת הציונות קובעת את אפיו, מחשבתו ולוח ערכיו של הפועל. הפתוס הסוציאלי של הפועל היהודי בגולה שאוב ממקור המרירות והזעם של ציבור עלוב-גורל וחדל-אונים. עמדתו הפוליטית היא של אופוזיציה מושבעת ל“כלל ישראל”. הפתוס הסוציאלי של הפועל בארץ נובע מתוך שאר הרוח של כובשי הארץ. הכרתו המעמדית מוארה באור חזון-הגאולה. הוא אינו מתנכר לערכים ולקניינים ההיסטוריים של העם העברי אלא שואף לכבשם ולרשתם. דרכו הפוליטית הוא לא התבדלות מכלל האומה אלא עמידה בראשה. בהתאבקויותיו ובמלחמתו, בכיבושיו וביצירתו הוא רואה לפניו את עתידו ההיסטורי: להיות ממעמד עובד לעם עובד. זהו ייעודו הלאומי של מעמד הפועלים.

תל-אביב, ה שבט, תרפ“ט [”דבר" מס' 1108]

(מתוך נאום באספת הנבחרים)

– – – עלי להודיע כי אין לבנו שלם את הסוכנות המורחבת הזאת. רבים מאתנו נלחמו בכל תוקף נגד הרחבת הסוכנות, ועוד ישנם בינינו גם עכשיו המתנגדים לה. לא לעצם רעיון ההרחבה התנגדנו. להיפך, אנו סבורים שבניין א“י אינו עניין רק להסתדרות הציונית. כל יהודי, בתוקף היותו יהודי, אם הוא רוצה לקחת חלק בבניין א”י, גם אם אינו משלם שקל – הוא שותף למעשינו. אולם קשה היה להשלים עם סוכנות בלתי דימוקראטית שלא כל חבריה הם נבחרים ע“י העם ואחראיים בפניו. הדימוקרטיה בשבילנו אינה פרזה ריקה שמנצלים אותה ערב בחירות ומתעללים בה למחרתן. הדימוקראטיה היא צורך חיינו והבסיס היחידי של התפתחותנו. אולם יש לנו עיקר יותר גדול גם מהדוֹגמה הדימוקראטית – והוא בניין א”י על ידי העם היהודי. חרדתנו הגדולה לגורל המפעל, דאגתנו הרבה להחיש את בניין א“י בתקופה הקצרה שאולי ניתנה לנו ע”י ההיסטוריה, ציוותה עלינו להפר את תורת הדימוקרטיה, כי עת לעשות.

אין אנו מפחדים מהשותפים החדשים, מהבלתי ציונים. גם עם שותפינו הישנים לא ישבנו בשלווה. מעטים היינו, אנחנו הפועלים, גם בהסתדרות הציונית, וקשה היתה מלחמתנו. אולם לא נרתענו אחור, כי האמַנו בכוחו המוסרי הגדול של הרעיון הציוני שלנו ובטחנו בעוז המפעל החלוצי שלנו בארץ. אמונתנו לא נכזבה. בכוח האמת ההיסטורית והכוח המוסרי של דרכנו עלה בידנו להדריך ולכוון את פעולת ההסתדרות הציונית. אם כי רבים היו המתנגדים לנו, ידענו כי הרוב הגדול של העם העברי אינו בעל הון, ותקוותנו היחידה לבוא ולהיאחז בארץ הזאת היא – במעבר לעבודה, ועל כל העם היהודי להכשיר את התנאים וליצור את האפשרות בשביל קליטתם וקיומם בעבודה בארץ. לאמת הפשוטה הזאת התכחשו ומתכחשים רבים מהציונים הבורגנים, אולם כל המפעל הציוני מחוייב ללכת לאורה.

עם בוא השותפים הבלתי ציונים ניסו שותפינו הישנים בעזרת בני הברית החדשים להתנכר לדרך שבה הלכנו ולהשליך מאחורי גוום את כל הערכים הלאומיים הגדולים שתנועתנו יצרה בארץ וקבעה אותם במפעל הציוני. לא רק מרשל וסיעתו, כי אם גם ההנה"צ קיבלה את תכנית המומחים המתכחשת ליסודות העיקריים של הציונות המתגשמת. אולם אנחנו, המיעוט הנאמן והקנאי, ידענו להכריח את אנשי הסוכנות ותומכיהם מבין הציונות הבורגנית, לקבל על עצמנו את עיקרינו וערכינו כיסוד מוסד וכתנאי מוקדם להקמת הסוכנות.

העבודה העברית, הקרקע הלאומית, זכותו של המתיישב להגדרה עצמית מלאה ועוד – הוכרו כיסודות בל יימוטו ובל ישונו בחוקת הסוכנות המורחבת.

ועל היסודות האלה חייבת לשמור ולהגן אסיפת הנבחרים והצירים אשר ילכו לשמה לסוכנות. רק אנשים אשר לבם שלם ונאמן את העיקרים האלה יכולים להשתתף בסוכנות. אחרים אסור לשלוח.

אין אנו מתנגדים להון הפרטי. רוצים אנו שכל היהודים יבואו לארץ וישקיעו בה את כל אשר להם. אולם ההון הפרטי צריך להיות שַמש להגשמת הציונות – זאת אומרת להגדלת היישוב העובד העברי בארץ; כל הון פרטי אשר יפתח בארץ אפשרויות עבודה חדשות ליהודים וירחיב את קליטת ההמונים העברים – ברוך יהיה. אולם הון פרטי אשר יוציא את העבודה מידי העובד היהודי ויגזול מהעם העברי את תקוותו לקרקע ויהפוך את א"י לבורסה של ספסרים ורודפי בצע ולקן של עבדות וניצול עם זר – ארור יהיה ההון הזה.

כל יהודי יירָצה בארץ הזאת. אנו רוצים שאפילו הגרועים שבעם יעלו לארץ, אולם אין אנו רוצים שיקום פה יישוב מקולקל אשר יעשה פלסתר את תוחלתנו ההיסטורית. השאיפה לגאולה היתה בעם העברי קשורה תמיד את תוכן משיחי עמוק – את השאיפה לחיי צדק. לא יישוב של “דינביצים” אנו רוצים להקים בארץ – כי אם עם עובד שהצדק הוא חוק חייו.

ובלכתנו עכשיו לסוכנות עלינו לדעת דבר אחד עיקרי אשר בנפשנו הוא: לא ייכון פה יישוב יהודי ולא תיבנה פה מדינה עברית ולא תהיה עלייה והתיישבות של יהודים בארץ – אם קרקע הארץ הזאת לא תהיה לעם העברי. בלי אדמת-המולדת אשר תיגאל על-ידי העם – לא תהיה המולדת לעם. כל מי שמפקיע את אדמת א"י הקטנה מרשות העם היהודי – חומס את שריד התקווה של העם ועושה לאַל את כל מפעלנו בארץ. בראש דרישות היישוב בסוכנות המורחבת תעמוד הדרישה לגאולת הקרקע לרשות העם.

אנו שולחים עכשיו בשם היישוב את צירינו למחצית השניה של הסוכנות, למחצית של ה“בלתי ציונים”. לגבי הסוכנות אין “בלתי ציוני” דווקא מי שאינו ציוני; לפי חוקת הסוכנות “בלתי ציוני” הוא זה שמופיע בסוכנות לא בתור בא-כוחה של ההסתדרות הציונית. ובמחצית השניה של ה“בלתי ציונים” יימצאו בוודאי לא מעטים ציונים כמונו.

בתור ציונים אנו הולכים עכשיו גם לקונגרס הציוני, ואם כי הוחלט כבר על קריאת מועצת הסוכנות, ואם כי אנו בוחרים עכשיו בעצמנו צירים לסוכנות המורחבת, הרי נלך לקונגרס הציוני בעמדה ברורה; אם התנאים אשר התנינו להקמת הסוכנות לא יתקיימו ולא יובטחו, התנאים שבא עליהם אישור הקונגרס וישיבות הועה"פ הציוני – הילחם נילחם בסוכנות באותו הכוח והמרץ כאשר נלחמנו בשעתה בתכנית ועדת-המומחים.

אולם אין אנו חוששים לפרוביזוריום. אם אנו הולכים להקים את הסוכנות המורחבת – אין אנו רוצים בביטולה. לאחר שתוקם הסוכנות המורחבת אין אסון גדול לציונות מפירוק הסוכנות. אנו הולכים לסוכנות לא ברצון לפרק ולבטל אותה – אלא בשאיפה עזה לשכללה ולתקנה מתוכה עד אשר תיהפך לביאת כוח שלימה ודימוקרטית של העם העברי כולו.

תל-אביב, כו סיון תרפט [דבר 1252]

א. נאום הפתיחה

קונגרס חשוב,

הסתדרות העובדים בארץ-ישראל אשר הזמינה את הכינוס הזה, שולחת לנאספים כאן ולשולחיהם באשר הם, את ברכתה הנאמנה, ובשמה אני אומר לכל הצירים, המוזמנים והאורחים: ברוכים הבאים!

מתוך סיפוק והתעודדות שמעו פועלי ארץ-ישראל על ההד הרחב והכביר, שקריאת ההסתדרות מצאה בכל תפוצות העם היהודי, ביחוד בקרב המוני הפועלים, אירגוני הנוער ואנשי המדע.

לא בלי היסוסים וחששות החליטה ההסתדרות לפני כשנתיים וחצי להלכה על כינוס קונגרס עבודה עולמי למען ארץ-ישראל העובדת, ורק לפני חדשים אחדים יכול היה הוועד הפועל של ההסתדרות לדון על הגשמת ההחלטה וכינוס הקונגרס בפועל. למרות הזמן הקצר של הכנות מעשיות ולמרות הקשיים הגיאוגרפיים הכרוכים בפיזורנו – נזעקו לקריאת ההסתדרות רבבות על רבבות מכל קצות הגולה. אף כינוס פועלים יהודי אחד לא זכה עד היום להשתתפות רבת-עם כזו. באופן מיוחד עלי לציין את החלק רב-המשקל של שני המרכזים היהודיים הכי גדולים בעולם: המשלחת האמריקנית יש לה יפוי כוח לדבר בשם רבע מיליון פועלים וידידי א"י העובדת, המאורגנים בוועידות המגבית הארץ-ישראלית הנערכת מדי שנה בשנה מטעם איחוד האגודות המקצועיות היהודיות בניו-יורק. במידה ידועה זכאים חברינו האמריקאיים לראות עצמם כאבות הקונגרס הזה, כי עוד בשנת 1919 כונס בניו-יורק קונגרס פועלים יהודים למען ארץ-ישראל – אשר השתתפו בו כמעט כל אירגוני הפועלים היהודים באמריקה. שליחי פולין נבחרו, כמו בשאר ארצות אירופה, בבחירות ישרות, שנערכו במיוחד לשם קונגרס זה על פי כרטיסי בחירה אישיים במספר קרוב למאה אלף.

בצער עמוק עלי לציין, שממאות ואלפים מחברינו הכי מסורים ונאמנים נגזלה חופשתם להפגש אתנו. בתי הסוהר ותחנות הגירוש ברוסיה חסמו את הדרך אלינו בפני מיטב הנוער היהודי ובחירי עובדיו, אולם אנו מאמינים שסבלם ההירואי לא יהא לשוא. אי-אפשר לבלי להצטער גם על העדר חלק אחד מציבור הפועלים היהודי, אשר מילא פעם תפקיד חלוצי בחיי העם היהודי בגולה, ואשר עד היום אנו מחשיבים את פעולתו המקצועית הסוציאליסטית בקרב הפועלים היהודים בפולין. אנשי הבונד הפולני נמנעו מבוא אלינו, כי אף הם כלואים במאסר של דעותיהם הקדומות, ולמען כסות על טענתם ההיסטורית הם בוחרים להתנכר לארץ-ישראל הפועלית אשר צמחה וגדלה מבלי להשגיח בנבואתם הכוזבת. אולם אנו מקווים שמתוך גידולה של ארץ-ישראל העובדת ישאב גם הבונד הפולני כוח ואומץ מוסרי להשתחרר מדוגמות שנתבדו, כאשר עשו זאת טובי חבריהם באמריקה, וימצא את מקומו בהתלכדות העולמית של מעמד הפועלים היהודי סביב מפעל השחרור של ארץ-ישראל העובדת.

הגורל רצה שדבר הקונגרס, אשר הוחלט עליו בימי עידוד ורווחה למפעלנו בארץ, יצא לפועל בשעה קשה והרת-משבר חמור לתנועתנו. מאורעות אבגוסט ומאי – עוד צילם הכבד תלוי על פני כל עבודתנו וקיומנו.

הטבח בימי אבגוסט, פרי תעמולת-זדון, שיסוי דתי ונרגנות פוליטית של כנופית כוהני דת ורודפי בצע, אשר ביקשו לבצר את שלטונם המתערער על המוני העם הערבי על ידי הפחת משטמה גזעית ודתית ומלחמת עם בעם – לא עקר מלבנו את הכרת שותפות-הגורל המקשרת את העם היהודי השב לארצו עם שכניו הערבים בני הארץ וסביבותיה. הפועלים היהודים, אשר בימי המאורעות עמדו בנשק יד ביד בחפירות ההגנה העצמית נוכח הפורעים, הודיעו למחרת הפרעות: “לא נוותר אף משהו ממלוא מאוויינו הציוניים, לא נרתע אף לרגע מהגברת מפעלנו בארץ – אולם לא ניתן יד לכל מזימת נקם וחרם לאומי. אנו שבים לארצנו לבנות בה את עתידנו בכוח עצמנו וברשות עצמנו, אך לא על חשבון אחרים ולרעתם. אנו רוצים ומעוניינים בהפרחת הארץ על כל תושביה, בבנותנו את הארץ נבנה את כל בניה. ידנו המושטה לשלום לא תרתע גם מפגיון רוצחים. כמקודם נתמיד בשאיפתנו לקיים יחסי שכנים של הבנה ועזרה הדדית. כאשר עד עכשיו נהיה מוכנים לפעולה משותפת את העובדים הערבים, ונסייע באמונה לכל התחלה ונסיון של הפועל הערבי להלחם על הטבת תנאי עבודתו ואירגונו”.

לאחר התנקשות הדמים בחיי היישוב באה התנקשות פוליטית, לא פחות איומה ומזעזעת, בנפש המפעל שלנו. לאחר פירסום דברי הסלף של רוב חברי ועדת שאו גזרה ממשלת המנדט על העלייה העובדת, למרות הצורך התכוף במכסת ידים עובדות, אשר ממשלת ארץ-ישראל בעצמה הכירה בה, כי למרות מאורעות הדמים לא פסק כוח הגידול של היישוב, ועבודת הבניין לא נפחתה, אלא להיפך, נתרחבה. הממשלה המרכזית עצמה ציינה בדין-וחשבון השנתי שלה לחבר הלאומים לשנת 1929 את ההתבצרות הכלכלית של היישוב לאחר מאורעות אבגוסט: “ההשתבחות הממושכת של התנאים הכלכליים – נאמר בדו”ח, הביאה, לידי יצירת מקורות עבודה חדשים בחרושת, בבניין ובחקלאות. הביקוש לפועלים למרות ההפרעה של המהומות, עלה על ההצעה".

במצב זה לא יכולנו שלא לראות בגזרת העלייה אלא הרכנת ראש מצד ממשלת המנדט בפני עורכי הטבח. ולא רק אנחנו – כך נראה הדבר לכל דעת הקהל בעולם, כאשר נתגלה בדיון ועדת המנדטים.

מכה זו שהוכינו מאת ממשלת המנדט היתה מרה שבעתיים, בבואה בימי ממשלת פועלים, אשר עליה נמנים ידידים נאמנים של מפעלנו, ואשר ראשה ומנהיגה ראה אותנו בעבודתנו. נשיא ממשלת הפועלים כתב אחרי ביקורו בארץ: “היהודי הבא לארץ הוא איש העבודה והחזון. כשהוא חופר, זורע ונוטע הוא ממלא שליחות וחובה; כשהוא עובד, יש לך ההרגשה, שהוא נותן לארץ יותר ממה שהוא לוקח ממנה. על הערך הפנימי של מפעל ההתיישבות היהודי בארץ לא יחול כל ספק. עשר שנות עבודה כזו אשר ראיתי במו עיני, יגדילו את עושר הארץ פי מאה – – הישוב הערבי אינו משתמש באוצרות הארץ ואינו יכול לפתחם. שום איש המכיר את הארץ לא יפקפק בכך. תושביה של ארץ-ישראל בימינו הם פחותים מאשר תושבי הגליל בלבד בימי ישו. הארץ אינה מפותחה ואוכלוסיה מועטים, שטחי קרקע רחבים אינם מעובדים – והשטח הנושב מעובד רק באופן פרימיטיבי. הירדן והירמוך שופעים מי-ברכה, אך אין משתמש בהם. ההתיישבות היהודית משנה כל זאת. בארץ-ישראל יש מרחב למאות אלפים יהודים, ולא עוד אלא שהארץ תובעת ברמה פועלים חדשים וחריצות נוספת”. ברוח הדברים האלה כתב גם בא כוח מפלגת העבודה בוועדת שאו.

תנועת הפועלים הבריטית, לא פחות מתנועת הפועלים היהודית, חייבת תודה עמוקה לחברה הרי סניל על דבריו הישרים, האמיצים והכנים, חדורי רוח ידידות והוקרה גם לעם היהודי וגם לעם הערבי, אשר גללו את חרפת ועדת שאו מעל מפלגת העבודה באנגליה. ומשום כך נדהמנו עוד יותר מהעובדה המרה, שלא רוחה של תנועת העבודה הבריטית, אשר לא הכזיבה אף פעם את הבנתה ואהדתה למפעל שחרור העם והפועל היהודי בארצם, אלא המסורת הנפסדת של הפקידות הקולוניאלית הדריכה בשנת משבר זו את מעשי ממשלת הפועלים בקשיים החמורים אשר נתגלו בארץ-ישראל. אולם עובדה מרה זו אינה מערערת את אמונתנו ברגשי היושר והכוח המוסרי של העם העובד האנגלי. שום כשלון ומשגה חולף של באי-כוח הפועלים אין ביכלתם לרופף את אמונתנו בנצח המוסרי של האנושיות העובדת. עם כעמנו, שאין כוחו אלא בצדקת שאיפתו וטוהר פעלו – אין לו משען חיצוני אחר בעולם מלבד כוחות העבודה החותרים לקראת השלטת הצדק והשוויון ביחסי עם ואדם.

כל סבך השאלות הכרוכות במאורעות השנה האחרונה עוד יעמוד לבירור מקיף ויסודי בכינוסנו זה. עכשיו אני רק רוצה לציין בהדגשה יתרה, שלא לרגל המשבר, כי אם למרותו כינסנו עכשיו את הקונגרס שלנו.

קונגרס חשוב –

לא קושי ארעי, לא צורך הרגע, לא תפקיד חולף הולידו את הכינוס הזה. לא דברי עידוד, לא הבעת סימפטיה ולא דימונסטרציה כלפי חוץ או פנים הם מטרתו. לאחר עשרים וחמש שנים של מפעל מהפכני ומאמץ חלוצי עקשני שהיה מופנה כולו כלפי פנים, כלפי עצמו – כלפי הסתגלות לארץ, חדירה לענפי-עבודה שונים, הקמת משקי עבודה בכפר ובעיר, כיבוש השפה, יצירת תווי-עבודה חדש, סידור המעמד העובד ואיחודו, יציקת דפוסי-תרבות וציבוריות חדשים אשר שינו את פני היישוב והטביעו עליו חותם העבודה היוצרת במידה שאין דומה לה בשום יישוב יהודי בעולם – רואה את עצמו הפועל העברי בארץ קרוא לכוון בתנופה גדולה את מאמציו גם כלפי העם אשר בגולה, מתוך האמונה, שעתידו של העם וגורלה של ארץ-ישראל יחתכו על ידי העבודה העברית ונושאיה. מתוך הכרה זו כינסה ההסתדרות את קונגרס העבודה.

הקיבוץ אשר נטל על עצמו את האינציאטיבה הנועזה הזאת אינו מפלגה. הסתדרות העובדים מאחדת בתוכה את כל פועלי ארץ-ישראל בלי הבדל זרם ומפלגה. אין ההסתדרות שואלת ל“אני מאמין” של חבריה. כל מי שחי על יגיעו מבלי נצל עבודת זולתו ראוי להתייצב בשורות ההסתדרות. אין ההסתדרות גם ארגון משקי ומקצועי בלבד, לא רק צרכים חמריים ותביעות כלכליות ליכדו את פועלי ארץ-ישראל לחטיבה מגובשת שאין דוגמתה אולי בכל תנועת הפועלים היהודית בעולם.

הסתדרות העובדים – לפי מהותה הנפשית ולפי הרצון ההיסטורי הפועם בתוכה – היא אירגון של מייסדי-ממלכה, לא ממלכת שלטון ודיכוי, אלא ממלכת עבודה ושוויון. לא בכוח הדיבור, לא בתעתועי צבאיות מתהוללת, לא בנפנוף-אגרוף משוחף, לא בלהטי דיפלומטיה. בסילופים אלה של רעיון האבטואמנסיפציה היהודית רואה הפועל היהודי רק גלגול חולני ועקר של הבלי-הקבלה בימי הבינים, אשר האמינה שיש בכוחה להפוך חומר דומם לגולם חי בכוחו של “השם המפורש”. התיאולוגיה הפוליטית המחודשת של הגולם מפראג אינה אלא סימן של התנוונות ועקרות נציונליסטית. ממלכת העתיד אשר אליה נושאים נפשם פועלי ארץ-ישראל – צבא ההגשמה של חזון-התקומה העברית בארץ-ישראל – תוקם אך ורק על-ידי “מעשה בראשית” לאומי גדול, מאמץ-יצירה ממושך ועקשני של בוני ארץ בזיעת אפם.

בכיבושי העבודה, במפעלי ההתיישבות, בבנין משקים, ביצירת תרבות, בעיצוב דפוסי חברה חדשים, במאמצים פוליטיים, במלחמת המעמדות לזכויות הפועל והעם – עם כל חשיבותם העצמית, הסוציאלית והלאומית לגבי אלה שעומדים במערכה – רואה הפועל העברי רק שלבים בסולם ההגשמה, אשר תכליתה היא פתרון טריטוריאלי-ממלכתי של שאלת העם היהודי במלוא-היקפה בכוח העבודה היוצרת ובת-החורין על אדמת מולדת.

הארץ שאנחנו שבנו אליה, ושאנחנו מאמינים, שהעם היהודי ברוב מניינו ורוב בניינו ישוב אליה אחרינו – אינה פלשתינה הנוכחית, המדולדלת, החרבה, המרוששת, המפרנסת בדוחק ובעוני את תושביה הערבים; פלשתינה זו אין בכוחה לקיים גם את יישובה הערבי הקטן. לאחר שנתפרסמו דברי הסילוף של רוב ועדת שאו, הודה סוף סוף אחד מגבורי הרפורט הזה – לוק הידוע, בפני ועדת המנדטים, שבימי תורכיה היתה הגירה גדולה של ערבים מארץ-ישראל ודווקא אחרי המלחמה, עם העלייה ההמונית של היהודים בארץ, נתמעטה ההגירה הערבית. הארץ שאנו שבים אליה – אנו יוצרים אותה מחדש ומגדילים את תחומיה. בתחומים המורחבים האלה אנו מתיישבים.

שלשה ממדים לארץ. על שני ממדים אין לנו כל שליטה, הללו ניתנו מהטבע – והם: האורך והרוחב של הארץ, אולם יש ממד שלישי – הכי חשוב – וזהו פריון הארץ. את הממד השלישי הזה אנו משנים, מגדילים ומרחיבים, ושיעורי ההרחבה אינם תלויים אלא בנו. 100 דונם המכניסים 2000 לא“י גדולים מאלף דונם המכניסים רק 200 לא”י, כי הממד השלישי של השטח הראשון הוגדל פי מאה, ביחס לממד של השטח השני. בהגדלת הפריון של הארץ אנו מסוגלים להפוך דונם אחד לעשרה דונם וגם למאה דונם, ובדונמים החדשים הנוספים על ידינו בהפראת הארץ אנו מיישבים את העולים שלנו ומסייעים להרים את המצב של התושבים הישנים. אין אלה השערות עיוניות – אלא מסקנות מעשיות של פעולתנו בארץ. המטרה הסופית של הריניסנס היהודי – קוממיות ארצית וממלכתית של העם היהודי במולדתו – תקום מתוך פרוצס הבנייה של ארץ-ישראל העתיקה, אשר שיעור-גדלה מותנה אך ורק מכשרון היצירה והעבודה של העם היהודי. ארץ-ישראל העתידה אינה שוכנת עדיין כולה על גדות ים התיכון – אלא היא גנוזה בפוטנציה היוצרת של המוני היהודים בעולם כולו. ארץ-ישראל שלנו רובצת בתוכנו אנו, ועלינו לדלות אותה מתוך המרץ הטמיר של העם אשר רק שמץ מנהו נתאמץ בבנין ישובנו בארץ. ארץ-ישראל תהיה ארץ יהודית במידה שיציבו לה היכולת והרצון של העם היהודי.

זכותנו על ארץ-ישראל הוא זכות על עבודה, הזכות הקולקטיבית של אומה ליצור לעצמה בסיס קיום והתפתחות בעבודתה העצמית, ולפני כך מוכרחה ארץ-ישראל היהודית להיות ארץ-העבודה, ומפני כך מוכרחה היא להיות ארץ השלום, על בסיס הקואופרציה עם בניה הערבים. אי אפשר לבנות הריסות הארץ מבלי לבנות ממילא וביודעים את הריסות תושביה. קוממיות לאומית, חברת עבודה, קואופרציה יהודית-ערבית – אלה הם שלושת היעודים המתמזגים בפעלו ושאיפתו של הפועל העברי בארץ.

---

מתוך סיכום-פעולה של רבע מאת שנה, מתוך נסיון רב-תוצאות ועשיר כיבושים וכשלונות, אכזבות והישגים – רוצה הפועל העברי בארץ לתת ביטוי והערכה למפעל ההגשמה, הציונות וחזון יעודו ההיסטורי. מתוך מגע בלתי אמצעי את המציאות הארץ-ישראלית על כל סיבוכיה וקשייה הפוליטיים, החברתיים והכלכליים – הוא רוצה לחשוף את האפשרויות הרחבות, הבלתי משומשות, הצפונות בארץ, אפשרויות של קליטת המונים גדולים בעבודה והתיישבות עממית רחבת-מידות, ולקבוע את היסודות הסוציאליים ויחסי העמים שעליהם צריכה להיכון עבודתנו בארץ.

מתוך עמידה איתנה ללא-חת בחפירות ההגנה ומשמרות העבודה בארץ בשנות משבר ופורעניות, הוא רוצה להסתער על הרפיון המעשי והמבוכה הרעיונית השוררת בעם היהודי – למען הבקיע דרך לתנועת עם רחבה ורבת פעלים, אשר תשא באומץ ובידים אמונות את דגל התקומה המלאה, הלאומית והסוציאלית כאחת, ואשר תעמוד באמונה לימין המפעל הגדל בארץ.

מתוך חרדה שאינה נותנת דמי לגורל העם והארץ, ומתוך אמונה עמוקה בצדקת עבודתו ונצחונה ההיסטורי הוא רוצה להערות את המקומות המפכים במעמקי העם, בתנועת הפועלים, בנוער החלוצי, באנשי הרוח והעבודה למען הפעילם ורכזם סביב מפעל הבנין וההגשמה ונושאו העיקרי – המעמד העובד השואף ליהפך לעם עובד.

סיכום, סיכוי, גיוס – אלה הם שלושת הדברים שהיצגנו לקונגרס ראשון זה למען ארץ-ישראל העובדת, שיש לי הזכות לפתוח עכשיו בשם הסתדרות העובדים העברים בארץ-ישראל.

ברלין, ה תשרי תרצא [“דבר” 1632]

ב. נאום הנעילה.

עבודתנו נסתיימה.

היינו עושים עוול לנו ולקונגרס אילו היינו באים עכשיו, מתוך עייפות ורוגז-עצבים של ישיבת-לילה ארוכה ומייגעת, לנסות ולמתוח קו-הערכה לפעולת הקונגרס. אבל מותר לנו, כמדומני, למרות כמה ליקויים טכניים בסידור הישיבות, להרגיש סיפוק ידוע.

כינסנו את קונגרס-הפועלים העברי הראשון בעולם. בפעם הראשונה נועדו יחד המוני פועלים יהודים מארצות שונות, ומה שיותר קשה – ממפלגות שונות. בידענו את היחסים ההדדיים השוררים במפלגות הפועלים שלנו בארצות שונות אנו יכולים לציין בסיפוק רב, שבקונגרס זה נתגלתה מידה רבה של אחריות. צירי הקונגרס והסיעות השונות הושם עליהם לא פעם לעמוד בנסיונות קשים – ואני יכול לציין שסוף סוף יצאו כולם מנסיון זה בכבוד. האחריות למפעל המשותף, הכבוד לקונגרס הפועלים גברו על מסורת סכסוכי המפלגות.

בקונגרס זה יוצגו המונים גדולים. עשרות ומאות אלפים נענו לקריאה. במשך שלושה ימים שלט הקונגרס בציבוריות ובעתונות היהודים שבכל התפוצות. הקשב המתוח שלא פסק אף רגע באולם המלא של הקונגרס למשך כל הישיבות, היה לו הד מקרוב ומרחוק. שפע הברכות מכל קצווי-תבל, מיחידים ומארגונים, מעידות על כך. הצטרפות רבת-שליחים מתוך תנועת הפועלים הבין-לאומית, ההשתתפות האקטיבית של נציגי התנועה הסוציאליסטית במערב אירופה, העניין הרב והממושך של צירי הפרוליטריון הגרמני, – כל אלה הבליטו והטעימו את האופי והערך הפוליטי של הקונגרס. אבל, נדמה לי, שהתופעה החשובה והיקרה ביותר של הקונגרס – זהו שילוב-הדורות הנפלא, שילוב כל דורות הסוציאליזם החיים אתנו, שראינו בקונגרס זה, החל מאדוארד ברנשטין, הווטרן הישיש של הסוציאליזם הגרמני והבין-לאומי, תלמידם ועמיתם של קרל מרכס ופרידריך אנגלס, לרבות וותיקי תנועת הפועלים היהודית באמריקה, נושאי-דגל התנועה במערב אירופה ומזרחה, וגמור בצבא החלוצים הצעירים שבצעירים, חברי הסתדרויות הנוער המרובות והיקרות בכל ארצות הגולה. מחרוזת עשירה ורבת-תפארת של דורות וגילים, נציגות הרוח והמחשבה ושפע של נוער ועלומים – שכמותם לא נראו עדיין בשום קונגרס או כינוס יהודי בזמננו.

היה זה קונגרס מייסד של ברית משולשת: ברית עבודה, נוער ורוח, המרוכזת סביב א"י העובדת. ואין זה מקרה שהקונגרס – וקונגרס שכזה – הוזעק על ידי הפועל הארץ-ישראלי, הנצר הצעיר ביותר בגזע העבודה העברית.

האגדה העברית מספרת, ש“אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו”. העפר שממנו נברא הפועל הארץ-ישראלי הוצבר מכל העם היהודי. ציבור-הפועלים בארץ לא צמח מבפנים וגידולו אינו פרי התפתחות מקומית של היישוב. מכל תפוצות הגולה, מכל השכבות והשדרות של עמנו גמול-העבודה קם ועלה הפועל העברי וקיפל בנשמתו את התמצית ההיסטורית של מאוויי העם לדורותיו ולארצותיו. רצוּף אמונה לוהטת בתקומת-העם וגאולת-מולדתו, דרוּך רצון-בל-ימוט לחשל במו ידיו את גורל עתידו, ספוג פתוס ריבולוציוני לשחרור העבודה והשלטתה בחברה האנושית, עלה הפועל העברי לארץ, בתחילה ביחידות בודדת, אחר כך בעשרות ובמאות – ולבסוף באלפים, ולעינינו צמח שבט פועלים חדש, שבט חלוצים, סוללי-דרך ומורי-דרך כאחד, וסביבם החלו להתלקט הנועזים והנאמנים שבקרב הנוער ותנועת הפועלים העברית בעולם כולו.

דרך קשה, רבת נסיונות וזרועת קוצים עבר הפועל היהודי במשך חצי יובל שנים. הוטל עליו לחולל פלא – ליצור יש מאין, לעשות מעשה בראשית. איש לא בא לעזרתו. איש לא הבין לרוחו, כשעלה לפני עשרים וחמש שנים בגפו לארץ. אלה שקדמו לו, נושאי הדגל של ביל"ו, ביישה זקנותם את צעירותם, וקיבלו את פני החלוץ החדש בלעג ובקלס, פגשו את דגל העבודה שבידו במשטמה ובמלחמה. בלי נסיון, בלי אמצעים, בלי סיוע הוטל על הפועל לכבוש הכל מבראשית. עברו 25 שנה – ועדיין הוא רחוק מהמטרה. ארוכה וקשה הדרך לפניו, אבל כשהוא סוקר את הדרך אשר עבר – הוא מלא עוז ובטחון. עמלו לא היה לשוא. פעולותיו ומאמציו לא עלו בתוהו. תעברו בארץ – ובכל מקום תמצאו פרי מפעלו ואותותיו המובהקים. משק ותרבות, חינוך ואירגון, מדיניות ואספורט – כל מה שיש ליישוב היהודי בארץ בעיר ובכפר טבוע בחותם היצירה של הפועל העברי; וכל כיבושיו הרבים והשרירים בשדה ההתיישבות, התרבות והציבוריות – הגדול שבהם הוא אולי הכיבוש העצמי, ההתגבשות של טיפוס אנושי חדש, טיפוס של פועל, אזרח, יהודי, חבר, לוחם, יוצר שלא היה לנו כמותו עד עכשיו.

החלוץ היהודי בארץ הוטל עליו להבליג ולגבור על הרבה נטיות, סגולות והרגלים אשר הביא אתו מתוך חיי התלישות והבלימה בגולה, ולטפח בתוכו חושים ויצרים חדשים אשר יגבירו את כשרון פעולתו ואחריותו הקיבוצית ויאדירו את רצונו ויכלתו למאמץ מתמיד, תכניתי ועקשני המכוון למטרה.

זו היתה התאבקות קשה בין שרידי העבר – ובין הסגולות החלוציות שנרכשו מחדש. אבק-האנשים שנתלקט מארצות שונות, ממעמדות שונים ומסביבות קולטוריות שונות – התלכד בעקשנות ובהתמדה דרוכה לחטיבה חברתית-תרבותית אחת וחישל את רצונו הקולקטיבי ואירגונו, בדעתו מה גדולה השליחות ההיסטורית אשר הוטלה עליו.

צעד אחר צעד, משנה לשנה, גדלה והכתה שורש ההתלכדות של הפועלים היהודים בארץ – עד שהוצקה ונתגבשה האחדות של מעמד הפועלים ונוצרה ההסתדרות הכללית.

מעולם לא הוצקה אחדות-פועלים ביתר תוקף וביתר פתוס. מעולם לא היה ציבור פועלים יותר נחרץ ויותר נמרץ לקיים את שליחותו.

לאחד את כל ציבור הפועלים בארץ ברעיון ובמעשה, לרכז סביבם את הנוער והעובדים היהודים בעולם, ולעמוד יחד אתם בראש תנועת הגאולה של העם העברי, להעמיס על עצמם את הגשמת המפעל הציוני, לבנות את מולדת העבודה ולהפוך מעמד הפועלים היהודי לעם עובד בן חורין – זה היה הרצון המרכזי ששלט בתנועת הפועלים הארץ-ישראלית.

זהו הרצון אשר הקים את ההסתדרות, דירבן את עבודתה, וזהו הרצון אשר כינס את הקונגרס הזה והקרין את פעולתו.

אגלה לכם סוד – היו חברים אשר היססו בקריאת הקונגרס. היו להם חששות כבדים. לא מתוך פחד וחוסר אומץ, אלא חששו לאכזבות, ידעו כי כל אכזבה עולה לנו ביוקר, ידעו כי עלינו לחסוך את רכושנו הנפשי והרוחני. ונקף הלב: שמא נעורר תקוות מופרזות? שמא לא יהיה הד לקול קריאתנו?

לא השתתפתי בחששות אלו לגורל הקונגרס. ולא מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך נסיון רב-שנים בארץ. כל מי שראה במו עיניו את גידולה של תנועת הפועלים בארץ, מההתחלה הצנועה והמצערה שלפני עשרים וחמש שנה, ועד ההתפתחות רבת האונים וההשפעה שבשנים האחרונות, מוכרח היה לדעת, שבלי צמיחת ההיקף בגולה, בלי תוספת כוחות בחו"ל – לא היינו עושים את החייל הרב אשר עשינו בארץ. כי תנועתנו אינה תוצרת הארץ, אלא יונקת ממעינות העם בתפוצות.

אמונת ההסתדרות בכוחותינו בגולה לא הכזיבה. הקונגרס לא הוביש את צפייתנו ועוד עלה עליה. הקונגרס היה הרבה יותר ממה שחיכו המאמינים הנלהבים בתוכנו.

אולם עכשיו, עם נעילת הקונגרס, מעיקה עלי הרגשת חרדה. היהלום ההמשך את ההתחלה? העבודה אשר הקונגרס ציווה עלינו – התיעשה על ידיכם ועל ידי בוחריכם?

הכרזנו על ייסוד ליגה עולמית למען א“י העובדת. רבבות הבוחרים לקונגרס יש לרכוש אותם כחברי הליגה. תכנית הפעולה אשר הותוותה – יש להוציאה לפועל. בכל ארץ יש להקים כוח עממי מאורגן, מקיף ורב-פעלים אשר יתבסס על נוער חלוצי ומפלגות העבודה הציוניות וירכז כל ידידי א”י העובדת, ללא הבדל זרם ומפלגה ויעמוד באמונה לימין מפעל-השחרור הלאומי והסוציאליסטי של מעמד הפועלים בארץ, יושיט לו עזרה מוסרית ומדינית, ישקוד על יצירת אמצעים רחבים לעבודתו המשקית והתרבותית, יסייע לפעולתו החינוכית והאירגונית בקרב המוני העובדים הערבים; יבצר עמדתו בתנועת הפועלים הבין-לאומית. יאדיר את השפעתו במפעל התחייה העברי ויכשיר את הפועל העברי להיות גורם מכוון ומכריע בחיי העם העברי ובבניין ארצו.

זוהי תעודה גדולה וכבדה, היוצאת מגדר המסגרת הצרה של המפלגות והקיבוצים הקיימים, אשר נתכנסו בקונגרס זה.

עוד מעט ניפרד וכל אחד מאתנו ישוב לארצו, למפלגתו, להסתדרותו, לאגודתו. תידרש מאתנו עבודה צנועה, מתמדת, פרוזאית, יום-יומית. האם תיעשה? והאם תיעשה באותה האחריות והרצינות אשר נתגלו בקונגרס זה כשעל כולנו רחפה השכינה הקיבוצית של תנועתנו? האם לא יאפילו ויטשטשו חשבונות מפלגתיים, אינטרסים כנופייתיים ואמביציות אירגוניות את התעודה הכללית, את המפעל המשותף? ההתחייבות אשר לקחתם על עצמכם – האם תתמלא?

ועלי להתרות בכם – הפועל העברי בארץ לא יתן לכם דמי. זה אשר קשר את גורלו האישי בגורל המפעל ללא כל תנאי, זה אשר העמיד את צל חייו לשירות השליחות ההיסטורית – יעמוד על המשמר גם כאן, והשטר אשר חתמכם עליו בקונגרס זה – יתבע מכם את פרעונו בלי חָשָׂך – ובכל מלוא האחריות.

בהתראה זו אני נועל את הקונגרס הראשון למען ארץ-ישראל העובדת.

ברלין, ט תשרי תרצא [ספר הפרוטוקולים]

(מתוך הרצאה לאחר הקונגרס היז)

א

יש קודם כל לציין דבר אחד אשר היתה לו חשיבות רבה בקונגרס, ואני מאמין שתהיה לו חשיבות עוד יותר רבה בימים הבאים. בפעם הראשונה בקונגרסים הציוניים הופיעה תנועתנו, לא רק זו שבארץ אלא שבעולם כולו, כתנועה מאוחדת. אמנם בסיעת הפועלים שבקונגרס השתתפו 4 גופים: מפלגת פועלי א"י, פועלי ציון, ההתאחדות והשומר הצעיר. אך המשלחות המיוחדות של הגופים הללו הופיעו בפעם הראשונה לא כפדרציה של גופים, אלא כגוף אחד מלוכד, מתוך בירור משותף, מתוך אחריות והחלטה משותפת. לא אגלה סוד אם אומר שלא מעט חילוקי דעות היו בתוך סיעת הפועלים בכל השאלות הגדולות שעמדו בקונגרס, אולם חילוקי הדעות לא עמדו הפעם על קו מפלגתי וכל הענינים התבררו בסיעה כולה. אגב, בפעם הראשונה נקראנו “סיעת הפועלים” במקום “אגף העבודה”. זה לא היה שינוי שם בלבד, זה היה שינוי תוכן: לא אגף מורכב מגופים אבטונומיים, אלא סיעה אשר אם כי יש בה משלחות שונות – הריהי דנה ומחליטה כיחידה אחת. לדבר הזה היה ערך רב מאוד בקונגרס זה, ואיני יודע באיזה מצב היינו נמצאים, לא רק אנו, אלא הקונגרס כולו, הקונגרס הזה אשר במשך כל הזמן, עד שני הימים האחרונים, עשה על כולנו, על המשתתפים בו, רושם של בית משוגעים (ורושם כזה עשה על כל העולם מרחוק), הקונגרס הזה, אשר לרגלי הפסיכוזה החולנית איבד את רגש אחריותו והביא את התנועה הציונית כמעט לעברי פי פחת, הקונגרס הזה שהיה צריך להכריע, אם כי לא בענינים מעשיים, אבל בענינים פוליטיים החותכים את גורל התנועה הציונית גם כלפי פנים וגם – ביחוד – כלפי חוץ, איני יודע מה היה גורלו, אילו המחנה היחידי אשר לא איבד את רגש אחריותו עד הרגע האחרון ואשר ידע את דרכו, אילו היה המחנה הזה מפולג ואילו אותם חילוקי הדעות שהיו בתוכנו לא היו חילוקי דעות של חברים קשורים ביניהם באחריות ומשמעת כללית, אלא חילוקי דעות של גופים פוליטיים נפרדים.

תנועת הפועלים הצילה את הקונגרס הזה, ובמידה רבה יש להודות על הצלה זו להופעה המאוחדת של תנועתנו. באותה המידה שהתלכדות תנועת הפועלים בארץ ובחו“ל הועילה להצלת הקונגרס, באותה המידה הועיל קונגרס זה לליכוד יותר אמיץ של תנועת הפועלים. למרות חילוקי הדעות אשר התגלו בסיעה בכל השאלות הגדולות – יצאנו מקונגרס זה יותר מלוכדים ומאוחדים. הדברים מכוונים לא למפלגת פועלי א”י – זו לא היתה זקוקה לאיחוד – אלא לבני בריתנו בארץ ובחו"ל (השוה"צ, ההתאחדות ופועלי-ציון). הקונגרס הזה שימש דחיפה חזקה, ואני מקווה שדחיפה זו תהיה מכרעת, מצד אחד לאיחוד שלם של פועלי ציון והתאחדות, ומצד שני להתקרבות עם השומר הצעיר מיסודו של הקיבוץ הארצי. ואילו רק זה נתן לנו הקונגרס כבר היה כדאי.

ב

תנועתנו דגלה תמיד ברעיון הסוציאליסטי האומר, שמפלגת מעמד הפועלים, בניגוד למפלגות של מעמדות אחרים, אינה מפלגה מעמדית בלבד, הדואגת אך ורק לענייני המעמד, אלא מפלגה לאומית האחראית לעתידה של כל האומה ורואה עצמה לא כצד, אלא כגרעין של אומת-העתיד. בקונגרס זה נהפך רעיון זה לעובדה פוליטית. תנועת הפועלים, אשר לפני 15 שנה כמעט שלא היתה קיימת כיֵשות ניכרת, נעשתה היום לראש פינה בציונות – גם באיכות וגם בכמות: סיעה ראשית, מכוונת, מכרעת. מה שקרה לפני חדשים אחדים באסיפת הנבחרים נשנה עכשיו בקונגרס. בארץ אנו הולכים ונהפכים ממפלגה ליישוב. רק מתוך שלטון מושגים כוזבים, גם בתוכנו וסביבינו, עוד רחוקים ומובדלים מאתנו חוגים עממיים, שאין להם בן-ברית נאמן אחר ביישוב מציבור הפועלים. חוגי העמלים מהעדות המזרחיות, וביחוד התימנים, חלק גדול של בעלי מלאכה, פקידים ובעלי אומנויות חפשיות, אכרים וחנוונים זעירים שאינם מנצלים עבודת זולתם – כל אלה בני בריתו ההיסטוריים של מעמד הפועלים המאורגן, וכשם שהללו לא ימצאו ביישוב גוף חברתי אחר, אשר יבין לצרכיהם ויושיט להם עזרה נאמנה כמעמד הפועלים, כך אין מעמד הפועלים מוכשר למלא ייעודו בלי הברית והעזרה של החוגים האלה, אשר יחד הם מהווים את רוב בניינו ורוב מניינו של היישוב. הפועל צריך לצאת מבדידותו. לא הוא אלא אויביו המעמדיים מעוניינים בבדידות זו. אירגון הפועלים בלבד אינו מספיק. אירגון זה אינו אלא שלב ראשון בדרך מעמד הפועלים לניצחונו ההיסטורי. השלב השני הוא ברית עם כל המוני העם העמלים והדלים. לא פירוק האירגון המיוחד של הפועלים, או המעטת דמותו. בלי אירגון אמיץ, מקיף ורב-אונים של הפועלים בפני עצמם אין ערך וממשות לברית עם החוגים העממיים. אבל האירגון הכי מלא ומשוכלל של הפועלים לבדם לא יעמוד להיות לכוח המכריע בעם – אם לא ידעו לרכז סביבם את השכבות העממיות, שצרכיהן וענייניהן הם קרובים לאלה של הפועלים. הפועל בארץ הוא החלק הכי מאורגן ביישוב היהודי ובכנסת ישראל, הוא מהווה כמחצית של אספת הנבחרים. כוח זה מספיק למנוע את אספת הנבחרים מעשות דבר נגד רצון הפועלים, אבל אין זה כוח מספיק למען עצב את כנסת ישראל בכיוונה של תנועת הפועלים. לשם כך צריך ציבור הפועלים להוות לא רוב פורמלי של 51 אחוז – אלא רוב מניין ורוב בניין ז.א. לכל הפחות 75–70 אחוז, ודבר זה אפשרי רק בברית עם יתר החוגים העממיים.

לשם כך אין הפועל צריך להוריד את דגל מלחמתו המעמדית – את המלחמה לזכויותיו בעבודה, באירגון, בחברה, בעיר, ביישוב, במדינה – אלא להיפך, עליו להרים את הדגל לגובה שממנו נשקף עתיד העם כולו בחיי עבודה חפשיים, ואז ינהרו לדגל זה כל אלה אשר עתידם קשור בעתיד הפועל ונצחונו בעבודה.

ואם ביישוב כך – בציונות לא כל שכן. ביישוב אנו נלחמים על היש – על מקומנו בעבודה בפתח-תקווה, על זכויותינו בתור ציבור מאורגן בבית-חרושת, על זכויותינו האזרחיות בעירית תל-אביב, על עמדתנו בכנסת ישראל, על חלקנו במשק המדינה – בציונות אנו נלחמים על גילוי כוחות גנוזים, על גיוס מרץ העם, על אפשרות יצירה ועבודה בארץ, על ערכים היסטוריים מתהווים, על צירופי כוחות חברותיים ולאומיים חדשים, על תמורות ומעברות שהתחלתן בגולה וסופן בא"י. ובציונות עוד יותר מאשר ביישוב אין אנו חלק וצד – אלא גרעין חלוצי של המוני עם אשר ילכו בעקבותינו, ולא במסגרת מפלגתית – אלא במסגרת עממית רחבה תבוצע התמורה הגדולה הכרוכה בהגשמת הציונות. גורל הציונות קשור בפיתוח אפשרויות-עבודה רחבות אשר יסייעו לקליטת המוני עולים. כל המפלגות בציונות – במידה שהן ציוניות, ותהיה עמדתן הסוציאלית מה שתהיה – מחוייבות בתוקף ההגיון הפנימי של הציונות המתגשמת, לסייע לפרוצסים המכשירים קליטת עולים בעבודה.

ג

מה הוא האובייקט של מלחמת המפלגות בציונות? במדינה בנוייה ועומדת על תילה נלחמות המפלגות על השלטון במדינה. הציונות אינה מדינה, והשלטון הממלכתי אינו יכול להיות האובייקט של מלחמת המפלגות. אבל דווקא בקונגרס האחרון ראינו מלחמה חריפה – לא רק חילוקי דעות תיאורטיים של זרמים אידיאולוגיים, אלא מלחמה על דבר-מה ממשי. על מה נלחמו? על נפש הנוער. המזרחי היה הראשון במפלגות הבורגניות בציונות אשר ביודעים או בלא יודעים החל את המלחמה בתנועת הפועלים על ידי אירגון נוער מזרחי. נוער מזרחי זה לבש בארץ – מתוך טבע הדברים שבציונות המתגשמת – צורה של פועל מזרחי. ייתכן שבמחשבה תחילה הוקם הפועל המזרחי, רק כנשק להילחם בציבור הפועלים המאורגן, אולם לפעולות היסטוריות יש הגיון פנימי שלהם, שאינו משגיח תמיד בהגיון המחושב של עושיהן. הנוער המזרחי, שעבר לחיי עבודה בארץ ואורגן כסקציה הפועלית של המזרחי – היה יכול רק באופן זמני להיות לרועץ לציבור הפועלים המאורגן.

עוד זכורים לנו הסיכסוכים בבניין דוד שמואל דוד – כשפועלים נלחמו בפועלים, – רק בגלל חילוקי דעותיהם בענייני דת והבדלי מסגרותיהם האירגוניות. מצב זה לא נמשך הרבה זמן – והפועל המזרחי עם היותו מזרחי כשאר המזרחים בענייני דת – היה לפועל ככל שאר הפועלים בענייני עבודה.

אחרי המזרחי החרו החזיקו הריביזיוניסטים – וביתר שאת. כל מלחמתו של ז’בוטינסקי נגד ההסתדרות וכל תכסיסי הריביזיוניסטים בקונגרס הם מכוונים לנוער בגולה. עכשיו עמדו גם הציונים הכלליים על חשיבות הנוער ואירגנו שומר לאומי, חלוץ מרכזי וגם הקימו כבר קבוצות עובדים בארץ הדוגלות בציונות ה“כללית”. הריביזיוניסטים חולמים על הנוער הריביזיוניסטי שיעלה לארץ וישבור את הסתדרות העובדים – ואין ספק, שהנוער הריביזיוניסטי הקולט בחו“ל את כל העלילות והדיבות נגד ציבור הפועלים בארץ, שעתונות מפלגה זו שורצת יום יום – יעלו ארצה ספוגי איבה ארסית להסתדרות העובדים וייתנו יד לצורריה ומשטיניה. אולם במשך הזמן ילמד גם הפועל הריביזיוניסטי כי השמות תל-חי וטרומפלדור גנובים הם מתנועת-הפועלים הארץ-ישראלית, וכי תנועה זו משמשת משען נאמן וכמעט יחיד לציונות המדינית, ושבני בריתם האמיתיים הם פועלי א”י אשר קשרו את גורל חייהם בהגשמת הציונות. ומה שקרה את הפועל המזרחי יקרה – במוקדם או במאוחר – את הפועל הריביזיוניסטי. והוא הדין בנוער הציוני הכללי שיעבור לחיי עבודה בארץ.

תנועת הפועלים בארץ אינה המשך רגיל של תנועת פועלים בגולה. לא פועלים שהיגרו במקרה לא"י – אלא חלוצים שעלו ארצה והיו לפועלים במתכוון ובמחשבה תחילה – אלה יצרו ובנו את תנועתנו. התמורה אשר חוללה את תנועתנו אינה פרי מקרה חולף וארעי, אלא פרי הכרח היסטורי מתמיד וקבוע הטבוע במהותה של הציונות המתגשמת. המפלגות בציונות הרואות – מטעם זה או אחר – בעין רעה את גידול תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, את תגבורת השפעתה ביישוב ובציונות, ואומרות להחליש את כוחה על ידי יצירת אירגונים מתחרים בקרב הנוער – אינן מרגישות שהן עושות בזה את שליחות הפועל בציונות. הרדיפה הזאת אחרי הנוער החלוצי מצד המפלגות הציוניות מעידה יותר מכל על האמת שנודעה לנו זה חצי יובל שנים, שאין תקומה, כוח וטעם לציונות בלתי אם תישען על הכוח החלוצי המגשים בעבודתו בארץ את הציונות. המפלגות המדמות שהן מקיימות יריב מפלגתי לתנועת הפועלים הארץ-ישראלית, אינן אלא מוסיפות פלוגות חדשות לצבא העבודה בארץ, אשר ידע עד עכשיו להרוס כל מחיצות-שוא שהפרידו בינו וידע זאת גם בעתיד.

יש הגיון פנימי בציונות ויש הגיון פנימי בחיי עבודה, אם הציונות – בכל זרמיה – מוליכה לחלוציות עובדת בארץ, הרי העבודה מוליכה לאחדות המעמד. ואם גם באופן זמני יהיו חילוקי דעות, ואולי גם התנגשויות וסיכסוכים – הרי נצח העבודה ואחדותה לא ישקר. כל המארגן נוער לשם עבודה בארץ עושה ביודעים או בלא יודעים את מלאכתה של תנועת הפועלים בארץ – או יותר נכון את מלאכתה של הציונות המתגשמת, שנושאה הנאמן הוא הפועל בארץ.

אין אנו יכולים לראות משום כך את הציונות הכללית כ“גוש” אחד אשר מלחמת עולם שוררת בינינו ובינו. בכל מפלגה ומפלגה בציונות, אפילו הכי ריאקציונית, העושה את שנאת הפועלים קרדום לחפור בה, יש לנו בני-ברית היסטוריים, אשר במוקדם או במאוחר יעבדו את עבודתנו ויילחמו את מלחמתנו. מפלגה ציונית אשר לא יהיה לה נוער חלוצי ואשר לא תקים פועלים עברים בארץ – לא תהיה לה תקומה. והמפלגות יודעות זאת. ואין לנו כל יסוד לראות בצרות-עין ובקנאה את פעולת המפלגות על שדה הנוער – גם אם פעולה זו מכוונת לכתחילה נגדנו. אנחנו ילדי התמורה חייבים לראות את הדברים בציונות מתוך שפופרת היסטורית. קנה-המידה שלנו צריך להיות לא כוונת העושים, אלא תוצאות המעשים. אויבינו העיקרי – זהו שיתוק-הפעולה הציונית, התפוררות התנועה. חוסר-אונה. אולם אין לנו לחשוש משום פעולה ציונית חיובית – גם אם אינה נעשית בדרך ובצורה הרצוייה לנו.

הנחה זו נכונה גם ביחס להון. דרכנו היא דרך ההתיישבות הלאומית – על קרקע הלאום, בעבודה עצמית, בעזרת קרדיט של הון לאומי. אולם כל הסבור שאין אנו מעוניינים בעליית ההון הפרטי אינו אלא טועה. אם יש גוף ביישוב ובציונות המעוניין בעליית ההון הפרטי ובתגבורת הייזמה הפרטית – כמובן, בתנאי של עבודה עברית – הרי זה ציבור הפועלים. אנו מעוניינים יותר ממי שהוא אחר בכל דרך ואמצעי המרבה את אפשרויות העבודה ומרחיב את קליטת העליה העובדת. הסכנה הנשקפת לחברת-העובדים שאנו נושאים נפשנו להקים בארץ, היא לא בהון הפרטי אשר יקים מפעל ניצול – אלא מיעוט עובדים יהודים וחסרונם בארץ. התנאי המוקדם, העיקרי והמכריע להקמת חברת עובדים – היא מציאות המוני עובדים גדולים החיים על עבודתם, ולו יהא במפעלי הון פרטי ומנצל.

כציונים וכסוציאליסטים אין כל סתירה בין מאויינו וסיכויינו ובין הפעולה הציונית מאיזה סוג שהוא, באיזו צורה שהיא, ובלבד שתקדם בפועל את המפעל הציוני, שתחזק את כוחות היצירה והבניין בעם, שתכשיר את התנאים לעלייה, לעבודה ולהתיישבות.

ד

בציונות כמו ביישוב עלינו לראות את עצמנו לא רק כמפלגה של פועלים – אלא כמפלגה של העם. כל מה שנוגע לציונות אינו זר לנו. ענייני כל השכבות העממיות – הם עניינינו, לא להרפות מהפעולה העצמית בדרך המיוחדת לנו, אלא להדריך את הפעולה הכללית ולהגבירה מתוך קנה-מידה לאומי.

עם התרחבות תחומי-הכוח שלנו מתרחבים תחומי-אחריותנו.

בפעם הראשונה נכנסנו לקואליציה ציונית בהיותנו בה הכוח הראשי. אף לפני קונגרס זה היו לנו חברים בהנהלה – אבל אלה היו שנים מתוך שלושה-עשר. הפעם נתנו שנים מתוך חמישה, והשלישי אף הוא נכנס להנהלה על-פי דרישותינו. מארבע הקבוצות המשתתפות בקואליציה אנו הכוח הכי גדול. הפרוגרמה של הקואליציה נוסחה בעיקרה על ידינו. אם הקואליציה תצליח – יהנו כל המשתתפים במידה שווה מהצלחה, אך אם הקואליציה תיכשל חלילה – עלינו תיפול האשמה בראש וראשונה. ותנאי ראשון להצלחה הוא לא רק שחמשת הנבחרים יתנו ממיטב כוחותיהם, כשרונותיהם ויכלתם לעבודה שנמסרה לידיהם, אלא שכל המפלגות המשתתפות בקואליציה ישאו באופן קולקטיבי באחריות הפעולה, הדאגה והכיוון, לא רק של ההנהלה – אלא של ההסתדרות הציונית כולה, על מוסדותיה, אירגוניה וכלי מבטאה, גם בארץ וגם בגולה.

ביחסנו למפלגות האחרות, כמו ביחסנו לנותני העבודה, אנו צריכים להצטייד בשלושה דברים: צדק, כוח, תבונה. רק אם נדע בכל מקרה להשתמש בשלושת אלה – ולא רק באחד מהם, או אפילו בשנים – נצליח. הדבר הראשון אשר ניבחן בו – זהו הצדק. עלינו להיות צודקים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים, מבלי זה לא נהיה ראויים להיות לכוח משפיע ולמדריך. אולם צדקנו לא יעמוד לנו – אם לא נדע להיות לכוח – גם ביישוב, גם בציונות, גם במשק הפרטי וגם במדינה ובחברה.

במשטר הזה שאנו חיים בו הרָמס נרָמס כל עוד אנו חלשים, אם גם נהיה צדיקים במאה אחוזים. רק בהיותנו לכוח יעורר צדקנו כבוד. אולם גם הצדק וגם הכוח לא יעמדו לנו אם לא נדע להשתמש בהם בתבונה: אם נדע את מידת הכוח שלנו ואם לא נדע להעריך את הכוחות העומדים מחוצה לנו, אם לא נבין לכבד את רגש הצדק של זולתנו, ואם לא נראה את הכוחות החבויים שאינם עדיין במזומנים, אבל עתידים לפעול במצבים נתונים או מתוך התפתחות מסויימת. כמפלגה שהולכת וגדלה, שדרישותיה הצודקות מוכרות יותר ויותר וכוחה הולך ורב – אנו זקוקים במידה יותר רבה ממפלגה קטנה וחלשה – לתבונה ממלכתית, הבנת הכוחות הריאליים, חוש המציאות, ראיית הנולד, הערכת הצד שכנגד. עלינו לכוון לא רק את פעולותינו, כי אם גם פעולת בני-בריתנו, אשר לא בבאזל ולא תמיד הם רוצים ומוכשרים ללכת אתנו יחד, ויידרש מאתנו הרבה טקט, אומץ והתמדה למען נהיה ראויים למלא את התפקיד אשר הוטל עלינו, כעל המפלגה הראשונה ביישוב ובציונות.

תל-אביב, כד אב תרצא [הפועל הצעיר 39–40]

המשבר בציונות ותנועת הפועלים / דוד בן-גוריון

(מתוך הרצאה במועצת המפלגה)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

א

אמיתה ההיסטורית של הציונות, הכרחות הפיתרון הטריטוריאלי לשאלת היהודים ואפשרות הגשמתו בא"י, לא היתה אף פעם מובהקה וניצחת כאשר בימינו אלה. הוויכוח העיוני שעמד במרכז הציבוריות היהודית לפני המלחמה – שיווי-זכויות או ארץ – נסתיים בהכרעה ההיסטורית. לאחר מלחמת העולם נתקיימה כמעט בכל ארצות הגולה האמנציפציה המשפטית של היהודים, ושאלת הקיום של העם היהודי לא נתקרבה לפתרונה אף כמלוא נימא. להיפך. דוקא בתקופה זו נתחדדה השאלה ונתאמתה הדיאגנוזה הציונית בכל טרגיותה המחרידה. באירופה המזרחית והמערבית, בעולם הישן והחדש, במדינות הדימוקרטיה והדיקטטורה, במשטר קפיטליסטי וקומוניסטי: ברוסיה ובאמריקה, בפולניה ובגרמניה, בארצות הבלקנים ובכל שאר התפוצות, הולכת וגוברת ההידלדלות הכלכלית והתרבותית של המוני ישראל, מתמוטט ונהרס יסוד קיומם, ואימת כיליון גופני ורוחני, התנוונות וחורבן, צפויה לעם היהודי באשר הוא – ואין מפלט.

הוברר ללא ספק, שהשוויון האזרחי אינו תריס בפני הלחץ הכלכלי והחברתי של הסביבה הזרה, ואין ביכולת הזכויות להחזיק את הבלימה שעליה מרחף עם חסר-ארץ. הכזיב גם מקל-הנדודים, ההקלה הזמנית והחלקית שמצאו המונינו בהגירה – פסקה, כי נסגרו השערים. ולעם ישראל, שאינו רוצה להיכנע לגורלו החורג, לא נשאר מוצא ומפלט אלא בארץ משלו, בארץ-ישראל.

ומה שהוכיחה הגולה לגבי הדיאגנוזה הציונית הוכיחה הארץ לגבי הפרוגנוזה שלה. בחרבות המולדת נתגלה מקלט-אמונים, נחשפו אפשרויות חבויות ונוצרה התחלה ארצית. בתוך התמוטה הכללית של חיי העם היהודי ועל אף המשבר הכלכלי בעולם הולך היישוב היהודי בארץ ומכה שרשים, גדל ומתרחב, מתבצר ומגביר חיילים, ואף מאורעות הדמים של אוגוסט 1929 וההתקפות והזעזועים הפוליטיים שבאו בעקבותם – לא הפסיקו את צמיחתו והתבססותו. דוקא לאור המאורע וההתקפות נתבלטה החיוניות היציבה של המפעל הציוני הארצי ונתגלה כשרון ההתמדה והגידול של יישוב מושרש באדמה ובכלכלה עצמית היונק בלי הרף ממקור ברוך של עלייה עממית וחלוצית.

מהו, איפוא, הפשר של המשבר בציונות, המשבר המתבטא בשיתוק-פעולתה של ההסתדרות הציונית, התפוררותה וחוסר-אונה? במה יש לבאר את הסתירה הבולטת בין נצחונה הגובר של האמת הציונית ובין כשלונו הממושך של הכלי המחזיק אמת זו?

יש רואים סיבת המשבר במאורעות של השנים האחרונות: פרעות אב והמכות הקשות שהוכתה הציונות על ידי ממשלת המנדט. מאורעות אלה בלי ספק הגדילו את המבוכה במחנה הציוני וגם הפריעו בכמה פעולות חדשות, אבל אנו יודעים שמאורעות אלה לא עצרו כוח לזעזע אף במשהו את המפעל הציוני, את היישוב בארץ, וגם לא הפחיתו את רצון העם לא"י – ומדוע זה נפגעה בעיקר ההסתדרות הציונית שהיתה צריכה לשמש מבצר-עוז לתנועה ולמפעל דווקא בשנות צרה ונסיון? הסברה זו אינה נכונה גם מבחינה כרונולוגית. המשבר בציונות לא בא בעקבות מאורעות אב, אלא קדם בכמה שנים. את ראשיתו של המשבר הציוני יש למצוא בשנות הגאות של העלייה העממית הרחבה, לפני פרוץ המשבר החריף של הבניין המבוהל בתל אביב בשנת 1926. המפעל הציוני התגבר על חוסר-העבודה האיום שבא בעקבות ספסרות הבניין בימים ההם. הפועלים שנפלטו מהבנייה המופרזת נקלטו בשאר ענפי הכלכלה שהתרחבו ונתבצרו, גם בכפר וגם בעיר. לאחר שנתיים של בטלת-אלפים נתחדשה העלייה העובדת ונתרבו השקעות ההון היהודי בארץ. האמון בארץ שנזדעזע לזמן מה בהמונים, ביחוד בפולין, על ידי כשלון הבניה המבוהלת ודיבת “היורדים” – לא רק שב לקדמותו, אלא נתגבר ועמד במבחן הקשה של שנות הפורעניות 1930–1929; אולם ההסתדרות הציונית לא שבה לאיתנה, ולא עוד אלא שירדה פלאים, וגם הנסיון להרחבת הסוכנות, שבמעמד ציריך נראה היה כאילו פותח תקופה חדשה בבניין הארץ, עלה בתוהו, ושתיהן – ההסתדרות הציונית והסוכנות המורחבת גם יחד – מתגלגלות במורד מתוך חוסר אונים, ותפקידן בקידום המפעל הציוני הוא אפסי, אם לא שלילי.

מהו פשר הדבר?

ב

מקור המשבר הציוני יש למצוא לא בגורמים החיצוניים ולא במאורעות חולפים, אלא בתוך תוכה של הציונות.

הציונות “הכללית” פשטה את הרגל, הציונות הבעל-בתית, שהיוותה עד היום רוב מניין ורוב בניין בהסתדרות הציונית ושמשה משען עיקרי לתנועה – הולכת ומתרוקנת מתכנה הלאומי ונהפכת לציונות של אינטרסנט מעמדי. ציונות מעמדית זו, המתכסה עדיין במסווה של “כלליות”, מתייצבת לעתים תכופות בסתירה לצרכים ולתכנים הלאומיים של הציונות המתגשמת. לא צרכי העם, לא שיבת המונים, לא ערכים לאומיים-כלליים, אלא צרכי חוג מעמדי צר הם המניעים של הציונות “הכללית” הזאת. מתוך מסורת ולשם אונאה עצמית ואונאת הציבור משתמשת עוד ציונות מעמדית זו בפרזיולוגיה לאומית כללית, אבל במעשיה ובתכניותיה הולך ומתבלט אפיה המעמדי הצר. ציונות מעמדית זו מתחילה בהסתלקות מאחריות ומדאגה לכל מפעל ציוני שאין לה בו אינטרס עצמי, וגומרת בהתכחשות לערכים ציוניים יסודיים ועיקריים, וגם בהתנקשות גלוייה וחתירה נגדם, בכל מקרה שערכים אלה פוגעים באינטרסים המעמדיים של הבעל-בית “הציוני”.

ג

אם יש דבר אחד הממצה את עיקר תכנה של הציונות – הרי זוהי עבודה עברית. יצירת אפשרויות עבודה ליהודים, להמוני ישראל, לעם העברי בארץ – זוהי התורה הציונית על רגל אחת, ואידך פירושה. העבודה העברית, ככל מעשה ציוני, דורשת מאמצים, דאגה מיוחדת, עמידה על המשמר, מלחמה, כי למען הבצע והריוח – המשמשים פרינציפ מדריך למעמד הבעל-בתי – אפשר בלי עבודה עברית, ונוח בלי עבודה עברית. אולם בלי עבודה עברית אפשר לעשות הכל בארץ – מלבד ציונות. ארץ ישראל בלי עבודה עברית זהו אותו דבר כמו א"י בלי יהודים, כלומר: שם ריק ומזוייף בעיקרו. התכחשות לעבודה עברית, ועל אחת כמה וכמה חתירה אקטיבית תחת עבודה עברית, זוהי התכחשות לארץ-ישראל, התכחשות לציונות בשורש נשמתה, במהותה העמוקה והמעשית. חלוצי ההגשמה הציונית, ובראשם הפועלים היהודים, הפכו הכרה זו לנחלת הציונות הכללית, והקונגרסים הציונים ומועצות הסוכנות המורחבת אישרו אותה בגושפנקה רשמית וחגיגית. אולם הציונות הבעל-בתית, זו הדוגלת עדיין בשם הציונות “הכללית” – עשו הכרה זו פלסתר. חלקה של הציונות הבעל-בתית, זו שבארץ, מתנכרת לעבודה עברית בפועל – ודבריהם של המתנכרים יש אתם גם נימוקים “לאומיים” על כך. חלק זה הוא אמנם מיעוט בתוך הבעל-בתיות בארץ, אבל מיעוט מנהיג ורב-השפעה, ולו בני ברית רבים, גלויים ונסתרים, בכל חוגי בעלי הבתים. הרוב הגדול של הציונות הבעל-בתית, גם בארץ וגם בגולה, אינו מחרים את הפועל היהודי, אבל גם הוא מתכחש לעבודה עברית על ידי התעלמות מכוונת מהמלחמה הקשה והנואשת שהפועל בארץ לוחם על זכות עבודתו. המפלגות של הציונות “הכללית”, עתוניה, מוסדותיה, אין שאלת העבודה העברית קיימת בשבילם. מתנכרי העבודה העברית וצורריה בארץ מקבלים תמיכה מוסרית וחמרית מאת הציונות “הכללית”, ומלבד יחידי סגולה, שאף הם בוחרים לרוב לשים מחסום לפיהם, אין ציוני “כללי” מתעורר בימינו לריב את ריב העבודה העברית – ריב הציונות – מידי עוכריה. האגף השחור והלוחם של הציונות הבעל-בתית, הריביזיוניזם, היונק את כל הפתוס המסולף שלו מתוך משטמה מעמדית ומאיבת הפועל המאורגן, משמש כיום משען עיקרי לחותרים תחת העבודה העברית בארץ. הריביזיוניזם מסדר כנופיות של מפירי שביתה ומפירי ארגון הפועלים, מגרה את האינסטינקטים המעמדיים הכי שפלים של המעבידים, ויוצר “אידיאולוגיה” מעמדית המצדיקה ביסודה את החרם נגד הפועל העברי. המנהיג הריביזיוניסטי מנסה אפילו להוכיח בסברות “מדעיות” שהעבודה בכללה אין לה עוד ערך רציני בימינו, וחשיבותה תלך ותפחת עם “התקדמות” החברה הרכושנית, והפועלים הם בעצם אלמנט מיותר בחברה, מעין פרזיטים של הרכוש היוזם והיוצר. מה טעם, איפוא, בכל המלחמה הזאת על עבודה עברית הכרוכה בקשיים ובמאמצים רבים – כשכל דבר העבודה הוא טפל ומיותר ביסודו?

ד

עמוד התווך השני שעליו עומדת הציונות המתגשמת – זוהי ההתיישבות החקלאית. אין ארץ בלי אדמה, ואין ארץ-ישראל בלי אדמה עברית – בלי אדמה מיושבת ומעובדת על ידי יהודים. לאור אמת פשוטה ואלימנטרית זו השקיעה הציונות מיטב מאמציה ואמצעיה בהתיישבות חקלאית על יסוד קרקע לאומי ועבודה עברית. לשם כך יצרה קרן לקרקעות וקרן להתיישבות ובעזרת שתי הקרנות עשתה את הפלא הגדול – עובד חקלאי יהודי על אדמת העם. יצירת החקלאות העברית העובדת היתה גאונה ותפארתה של הציונות – לא רק של הציונות העובדת, אלא גם של הציונות הכללית, כל זמן ששם זה לא נתרוקן מתוכנו. אולם משנהפכה הציונות “הכללית” לציונות מעמדית נתחדשה תורה התיישבותית, או יותר נכון הוחזרה ליושנה עטרת ההתיישבות שקדמה בארץ למפעל ההתיישבות הציונית –התיישבות הבצע. במקום התורה הציונית: אדמת ארץ-ישראל לעם היהודי, הוכרזה תורה חדשה: ארץ-ישראל לבעלי ההון, ולבעלי ההון בלבד. “הארץ עשוייה להיבנות מתוך המעמד הבינוני – מעמד בינוני באמת ולא העניים הרואים את עצמם “מעמד בינוני” – מאלה שעדיין אמצעים מספיקים בידם ליצור לעצמם מעמד בארץ”. הקבצנים שאין ידם משגת להתיישב בארץ באמצעיהם הפרטיים יתכבדו ויימקו בעניים בגולה, כי “ימי החסד והצדקה של הקרנות הלאומיות עברו”. הקרן הקיימת צריכה לשנות ולהתאים עצמה להתיישבות פרטית על בסיס של קרקע פרטית, ואם אין ברצונה לעשות זאת – הלאה הקרן הקיימת. על חורבן הקרן הבטלנית הזאת “יש להקים קרן חדשה שתדאג לרכוש קרקעות על מנת למכרם חלקים חלקים להתיישבות פרטית”. אירגון המתיישבים האלה, ואלה בלבד, זהו תפקיד של הציונות “הכללית”, כל השאר אינו אלא “ערבה חבוטה”. כה אמר ה“בוסתנאי” – שופרה של הציונות הבעל-בתית בארץ.

וה“בוסתנאי” רק הביע בקול רם ובציניות גלויה מה שחולם בלבו חלק גדול מהציונות “הכללית” בארץ ובגולה.

האמת ההיסטורית מחייבת לציין, שהשקפה מעין זו, השקפה שההון הפרטי לבדו יקים התיישבות חקלאית בארץ, לא היתה זרה גם לכמה מהפועלים בראשית התנועה לפני חצי יובל שנים. בעלי ההון ירכשו קרקע, יבנו מושבות ואנחנו הפועלים נעבוד אצלם. התפקיד של הפועל בארץ הוא לא כיבוש עבודה, כשכירי יום, על טהרת הפרוליטריות. השקפה זו היתה לאו דוקא נחלת הפועלים הציונים שדגלו בדגל מעמדי סוציאליסטי, אלא גם של אלה הפועלים שראו עצמם “רק” כלאומיים, בלי כל שמץ מעמדיות וסוציאליות. ורק מתוך הסתכלות יותר קרובה לתנאי החקלאות בארץ, מתוך בחינה יותר חודרת של ההתיישבות היהודית בעבר וסיכוייה בעתיד, הגיע כלל הפועלים להכרה מבוססת, שבלי אדמת העם, בלי הון לאומי ובלי התיישבות עובדים ברשות עצמם אין תקוה ואפשרות לחקלאות עברית שיש עמה הגשמת המטרה הציונית, ומבלי שהסתלקה מהמלחמה לעבודה עברית במשק הפרטי, ומבלי שהתעלמה מהערך הציוני שיש בהתיישבות פרטית הבנוייה על עבודה עברית – ריכזה תנועת הפועלים את מאמציה להקמת יישוב חקלאי עובד על אדמת-הלאום בעזרת הון לאומי, וגם עלתה בידה להוריש הכרה זו לתנועה הציונית בכללה.

המלחמה הממושכת לעבודה עברית, שזכתה לנצחונות חשובים, אם כי לא מוחלטים עדיין, היתה עולה בתוהו אלמלא הקרן הקיימת וההתיישבות העובדת שיצרו בארץ את הטיפוס החקלאי החדש וגילו את היכולת המשקית ואת כשרון העבודה של הפועל העברי. בלי התיישבות העובדים בגושי עמק הירדן ועמק יזרעאל לא היה אפשרי כיבוש העבודה במרכזי העבודה הבלתי יהודית ולא היה קיום לאלפי פועלים יהודים בתנאים הקשים של החקלאות המנצלת. יתר על-כן: בלי אדמת העם ובלי הון לאומי לא היתה קמה בארץ התיישבות חקלאית בנוייה על משק מעורב – שרק בה ערובה נאמנה להתפתחות נורמלית ובריאה של משקנו הלאומי בארץ. ההתיישבות החקלאית על אדמה פרטית ובהון עצמי בלבד בהכרח תצטמצם באזור מוגבל, המקיף רק חלק קטן של ארצנו: באיזור מטעי ההדר, שבמצב הנוכחי של השוק העולמי היא מבטיחה רנטה די גבוהה להשקעה קפיטליסטית. אבל מהי הערובה שבהתיישבות זו תשתרר העבודה העברית, ומה יהא על כל שאר חלקי הארץ שאין בהם מקום למטעי הדר מכניסי ריוח גדול להון המנצל? החקלאות בכל העולם, וביחוד בארץ, אינה נושאת רווחים גבוהים. ארצנו המרוששת והמדולדלת נענית בקושי לעובדה; הפלח המסתפק במועט, חי בדחקות, ברעב ובחוסר כל, ורק בכישרון הפועל היהודי וביתרון ידיעתו, חריצותו ושיטת עבודתו המשוכללת ובמאמצו הקולקטיבי גדלה תנובת האדמה – עד כדי פרנסת עובד תרבותי, אם כי בצמצום; מה ימשוך לחקלאות בלתי רנטבילית זו את ההון הפרטי, ומניין תצמח בחקלאות מעורבת רבית וינוב ריוח גבוה לבעלי ההון – ועוד על יסוד עבודה עברית בעלת רמת-חיים תרבותית?

ההתכחשות להתיישבות העובדת על אדמת העם ובעזרת הון לאומי – היא סתימת הגולל על תקוותנו הארצית. הציונות “הכללית”, ששמה את כל מבטחה בספסרות של תפוחי-זהב על ידי ההון הפרטי – גוזרת כלייה על עבודה עברית וארץ עברית. ביטול הקרן-הקיימת או גלגולה לסוכנות של רכישת קרקע על ידי בעלי הון פרטי – היינו הך – אומר, למעשה: הצמתת כל תקוות העם היהודי להאחז באדמת המולדת. כמה יהודים הרוצים ומוכרחים לעלות לארץ יש להם אמצעים עצמיים לרכישת קרקע? כמה אדמה בא"י יש בה כוח מושך בשביל ההון הפרטי? מה לשאלות גורל אלה ולציונות “הכללית” שאין לה אלא האינטרס המעמדי השואף לבצע…

ה

לא טוב מזה היחס של האינטרס המעמדי, הדוגל בשם ציונות “כללית”, לעלייה העובדת. לכאורה, מי הוא הציוני שאינו מודה בערך העלייה, וקודם כל בערך העלייה העממית והחלוצית? מי זה אינו יודע שציונות פירושה עלייה?

להלכה אין חילוקי דעות בקרב כל פלוגות הציונים. ואילו היתה הציונות רק דבר הלכה בלבד לא היה עולה על הדעת לחשוב שאפשר בשם הציונות להלחם באותה העלייה שרק היא מוכשרה להבטיח את עתידנו בארץ – העלייה העובדת. אולם הציונות הגיעה לשלב ההגשמה. ובציונות המתגשמת יש אינטרסים, ובתוכם אינטרסים כאלה שאינם עולים בד בבד עם צרכי הציונות: האינטרסים של הבצע ותאוות השלטון המעמדי של המועט המנצל. ואינטרסים אלה רואים בפחד, באיבה ובקנאה את התפרצות העלייה החלוצית, שמתוכה צומח כוח העבודה העברית בארץ.

ארץ-ישראל, במצבה הקיים, אינה ארץ קליטה. בלי התיישבות חדשה היתה ארץ מדולדלת והרוסה זו פולטת מתוכה שנה שנה אלפי מהגרים. כך היה באמת המצב בארץ לפני העלייה וההתיישבות היהודית החדשה. אלפי ערבים, מהעיר ומהכפר, היו עוזבים את הארץ בימי המשטר התורכי ונודדים לאמריקה הצפונית והדרומית או לארצות אחרות. רק המפעל ההתיישבותי היהודי, אשר פיתח את האפשרויות הגנוזות והמשותקות והערה מקורות כלכלה חדשים ונפח רוח חיים באוצרות הדוממים – הביא לידי הפסק ההגירה ויצר כישרון קליטה מתרחב לאלפי ולרבבות עולים חדשים. בלי יצירת אפשרויות עבודה חדשות והעמדתן לרשות העלייה – אין בתנאים הנתונים ובמשק הקיים מקום לעלייה רחבה. מאידך גיסא, אין א"י עלולה לקלוט המוני עולים יהודים, מבלי שהמונים אלה לא ישנו את ארחות כלכלתם ולא יסתגלו לעבודה שלא היו רגילים ומצויים בה בגולה. המוני חנוונים, ספסרים, מתווכים, הולכי בטל לא יתערו בארץ קטנה דלה ומעוטת אוכלוסין זו. במידה שיגדל היישוב ויפרח משקה ויתרחב משאה ומתנה הכלכלי, ייברא כאן מקום למספר סוחרים, חנוונים ומתווכים, אולם רק על בסיס ריבוי היישוב העובד. עלייה גדולה, עלייה עממית, עלייה שיש בה כדי הגשמת הציונות אפשרית רק על ידי עלייה עובדת. בתנאים הקשים של ארץ בראשית, התפתחותה ובניינה, כשהמכשולים העומדים לפני הפועל היהודי הם כל כך רבים, כשאת העבודה הזעומה המצוייה יש לכבוש מתוך מלחמה ומאמץ קשה, ביחוד בחקלאות, – עלייה עובדת אינה אפשרית בלי עלייה חלוצית, בלי הכשרה רוחנית וגופנית קודמת, ובלי אירגון מוצק וכולל גם בגולה וגם בארץ.

הכשרת הארץ לקליטת העלייה, והכשרת העולים להיקלט בארץ בעבודה – אלה הם שני התנאים המוכרחים, תנאי בני גד ובני ראובן, אשר בלעדיהם לא תיתכן עלייה עברית הראויה לשם זה. בשני התנאים אלה מתנקשת “הציונות” של האינטרסנט המעמדי. עלייה פירושה: מלחמה על עבודה עברית – ומלחמה זו, כאשר ראינו כבר, פסקה מהיות מלחמתה של הציונות “הכללית”. אולם “ציונות” זו מרחיקה עכשיו ללכת: היא מרימה יד על התנועה החלוצית שרק בכוחה להבטיח עלייה עובדת שתתערה בארץ.

ראש התאחדות האכרים, שלא נרתע מדילטוריה גלויה נגד העלייה, בשעה שהסוכנות דרשה לפני כחצי שנה מהנציב החדש סרטיפיקטים, לאחר תקופה ממושכת של סגירת השערים (ראה מאמר “עלייה” בבוסתנאי גליון ג, כח ניסן ש"ז) והריביזיוניסטים, המטיפים להפסקת כל העלייה וההתיישבות בארץ עד קביעת “משטר קולוניזטורי” על ידי מנדטור חדש שיתגלה על ידי ז’בוטינסקי, נעשו עכשיו לראשי הלוחמים בעד עליית “סתם יהודים” נגד “המונופולין” של נערי החלוץ… הדברים הגיעו לידי כך שהוכרז חרם על הקרן הקיימת בגלל סרטיפיקטים שנמסרו לחלוץ. ובאי-כוח הציונים “הכלליים” והמזרחי חובלים תחבולות על סידור כזה של המשרדים הארץ-ישראלים, שיצליח לסתום את הדרך בפני החלוצים לעלות ארצה.

ו

נכס אחד יקר היה לציונות הכללית אשר לא מידי הפועלים בא לה, ועליו היתה גאוותם: “רעיון כלל ישראל”. מי כציוני הבעל-בתי חרד היה ל“אחדות האומה” ולשלימות האורגן הלאומי? הפועל היהודי בגולה, שבחלקו התייחס בחשד או גם בהתנגדות לרעיון “כלל ישראל” היה בעיני הבעל-בית היהודי כופר בעיקר, חותר תחת שלמות האומה, מפר אחדות העם.

הפועל בארץ לא הלך בדרכי רבים מחבריו בגולה, ולא רק נתן ידו אלא עמד בראש הפעולה לאירגון הלאומי הכללי, כי ראה עצמו אחראי לגורל העם כולו וגם לא רצה שהבעל-בית ישא את שם העם לשוא וינצל את רעיון הכלל לטובתו המעמדית. ומה שלא קרה כמעט בשום יישוב יהודי בעולם קרה בארץ: הוקם אירגון כללי של היהדות, מקודם מתוך רצון פנימי, חפשי, אחר כך באישור הממשלה ובסמכות חוקית – כנסת ישראל. אגף אחד ביישוב, בלתי ציוני, שאינו מודה אלא בדת ישראל, לא נתן ידו לאירגון זה, וגם נלחם בו בפנים ובחוץ, ובכוח תמיכתו קוצצה סמכות האירגון על ידי הממשלה ובמסגרתה החוקית הוכנסה פירצה – זכות היציאה. “אגודת ישראל” שגרמה להחלשת הכנסת היתה לה לכל הפחות הצדקה מתוך עיקרי אמונתה היא. היהודים כקיבוץ לאומי אינם קיימים בשבילה. היא יודעת רק כנסיה דתית, ולאחר שכל מי שאינו מאגודתה אינו נאמן על הדת – אין לה קשר את האירגון האפיקורסי. אבל בעל-הבית הציוני, מי כמוהו דוגל ב“אחדות האומה” וב“כלל ישראל” וב“משמעת לאומית”?

בעל-בית זה שכולו תכלת-לבן (מחוץ לפרדס כמובן, שבו מצווה לאומית להחרים, במקצת לכל הפחות, את הפועל היהודי), ואין מצפונו הלאומי מרשה לו לתת את “בית העם” שבמושבה לאספת פועלים שמא חלילה יתנופף בו דגל אינטרנציונלי, ובאחד במאי הוא שופך דמעות-תנין על חג הפועלים שבו משתתפים גם ילדי העובדים “המקושטים לחג”, וילדי הפרדסנים המסכנים לבושים בגדי חול, “ובפעם הראשונה” רואים הילדים חג במושבה שרק חלק מהם זכו בו ולא כולם"… והוא מריע על הסכנה האיומה הנשקפת “לאיחוד הלאומי” משני סוגי הילדים המתבדלים בחוג הפועלים – כי במשך כל השנה ילדי הפועלים המוחרמים ומחוסרי העבודה והמנוצלים וילדי הפרדסנים נפגשים ביניהם מתוך שויון גמור ומוחלט בתלבשתם, במזונם ובדירתם, כידוע.

הייתכן שבעל-בית ציוני זה, החרד כל כך לאיחוד שלא ייפגע אף פעם אחת בשנה, יהיה הראשון להרים יד על האירגון הלאומי הכללי ועל יציאה מכנסת ישראל?

ייתכן וייתכן, כי כנסת ישראל “אינה אלא סניפה של ההסתדרות”, כלומר: בכנסת ישראל זכות היהודי החי מעבודתו אינה מקופחת, ופועל הוא שווה-זכויות לבעל פרדס. הלזאת תיקרא “כנסת ישראל” בפי הציוני הבעל-בתי, הדוגל באחדות האומה? “אירגון לאומי” הוא רק זה שבעל-הבית שליט בו, כגון וועדי המושבות. כאן אין דריסת רגל לפועל, לתושב סתם. כאן יש “סייג של חוקים, של הגבלות שנוצרו עם דרישות החיים, ויש עין מפקחה שלא יעברו על החוקים האלה” – אבל מוסד הנבחר על יסוד בחירות דימוקרטיות, כלליות ושוות, אינו אלא “רשות היחיד, רשות אנשי ההסתדרות”, ומי יודע אם מוסד כזה לא ינהיג במקום ה“חומש” את ה“מסילה” ובמקום הציונות הצרופה, הלאומית של פרדסני נס-ציונה ואכרי זכרון יעקב – לא יכניסו התבוללות אדומה ר"ל, כי “מי שיודע אפילו במקצת את הרוחות החדשות המנשבות “במחנה” ידע שאין הדבר מן הנמנע”…

והילכך – אם הנהלת הסוכנות ואספת הנבחרים של יהודי א“י החליטו למסור את החינוך לרשות הכנסת – מכריז נאמן ה”איחוד הלאומי", שכולו תכלת לבן: "בעלי הבתים במושבה ובעיר – חוץ מן “הליברלים” – לא יסכימו למסור את גורל החינוך בידי “הכנסת”, ואפילו אם יבוא החינוך עתה לידי פירוד " (ההדגשות הן במקור).

וזוהי אינה הכרזת בעל-גוף יחיד שתקיפותו המקומית ושנאתו החולנית לציבור הפועלים העבירה אותו על דעתו – זוהי עמדת הציונים “הכלליים” והמזרחיים במועצת עירית תל-אביב ורוב המושבות, אשר נבחריהם יושבים בכנסת ובהנהלת הסוכנות.

כלל ישראל, שהפועל לא הוצא ממנו או לכל הפחות לא קופחה זכותו בתוכו – אחת דתו ליהרס; כי כלל ישראל זה אינו הולם את תאוות השלטון המעמדי של בעלי-הגוף התקיפים.

בעלי-בתים אלה אוהבים לנפנף בדגל הלאומי כלפי חוץ. יש תנועה לאומית גדולה בעם היהודי, שאפשר להיבנות ממנה ולנצל אותה. אבל עדיין זכור לנו המאורע של קריעת הדגל הציוני על ידי בעלי הגוף שבאם המושבות לפני עשרים שנה והפרעות שערכו בפועלים שבאו להגן על הדגל. ואוי לתנועה הלאומית ולערכים הלאומיים אשר גורלם ימצא בידי “בעלי-גוף” אלה. ברגע הראשון של התנגשות האינטרס הפרטי המעמדי והאינטרס הכללי הלאומי – יתכחשו לכל ערכי התנועה ויבגדו בהם כאשר הם עושים לעבודה עברית להתיישבות לאומית, לעלייה חלוצית ולאירגון לאומי כללי.

ז

הציונות “הכללית” של בעל-הבית הולכת ומתפרקת, הולכת ומתרוקנת מתכנה הלאומי. גם בעל-הבית הנאמן לציונות מתלבט בין הכרתו הציונית ובין נטייתו המעמדית. הצירופים החדשים שהולכים ומתלבטים בתוך הציונות “הכללית” אינם נובעים מתוך חילוקי דעות אידיאולוגיים, שהבדילו עד היום בין הסיעות הציוניות. המזרחי הדוגל בשם דת ומסורת אבות, הריביזיוניסטים הדוגלים ב“משטר קולוניזטורי” וגילוי מנדטור חדש, האכרים הדוגלים בציונות מעשית, עושים יד אחת במלחמתם נגד הפועל המאורגן. ראש התאחדות האיכרים, המתעב לא פחות מחברי “ההסתדרות” את השרלטניזם הפוליטי של הריביזיוניסטים – קורא למעבידים להחרים את פועלי ההסתדרות ולהעסיק במקומם את אנשי בית“ר. הציונים “הכלליים” והמזרחי נלחמים יחד נגד מסירת אדמת הקרן הקיימת בודי חוארית להתיישבות עובדת, אם כי שניהם דוגלים ב”אל-מעמדיות", ושניהם מנסים למשוך לתוך מחניהם נוער עובד חלוצי מן הגולה, הראשונים בסיסמה של ציונות “כללית”, כל לאומית, והאחרונים בסיסמת הדת. אולם אלוהי המזרחי מכיר רק במעמד בינוני, והעם של הציוני “הכללי” מורכב רק מבעלי-הון. הם נכונים לעתים גם לדאוג לפועל ולטפל בו – אם בעזרתו אפשר להרוס את האירגון הכללי של הפועלים. הריביזיוניסטים, הציונים הכלליים והמזרחים לא יעלה על דעתם לארגן הסתדרות איכרים ריביזיוניסטית, או “כללית” או מזרחית, ואף לא אירגון סוחרים או בעלי בתים מפלגתי משלהם, שיתחרה באירגון הכללי של האיכרים, או הסוחרים או בעלי-הבתים. כאן הם יודעים שלמרות חילוקי דעות אידיאולוגיים או פוליטיים יש צורך והכרח באירגון מקצועי כללי לשם הגנת האינטרסים הכלליים של המקצוע. ואם כי כל האירגונים הללו הם בדיעבד גם אירגונים פוליטיים, ופועלים בשטחים רבים שמחוץ למקצועם הצר, למרות חילוקי הדעות הפנימיים, ואירגון האיכרים גם מוציא עתון מפלגתי ופועל בעיקר בשטח הפוליטי-הציבורי. סוף סוף “אנשים אחים” הם, בני מעמד אחד, והנטייה המעמדית קודמת להשקפה פוליטית, אידיאולוגית. רק אירגון אחד אינו נותן ליהודים טובים אלה לישון – וזהו אירגון הפועלים. ולאחר שכל הנסיונות להרוס או להחרים אירגון זה לא הצליחו – הם מתנכלים לחתור תחתיו על ידי הקמת אירגונים מתחרים ואפוטרופסות על הפועלים הבלתי מאורגנים. בכמה חום והתלהבות מגינים בעלי-הבתים הטובים הללו על “סתם פועל” בזכות היותו מחוץ להסתדרות, ובכמה דאגה הם מטפלים בכל קומץ פועלים שיש תקווה ממנו להקימו מתחרה להסתדרות הכללית של העובדים. גם הציוני הכללי המכיר שבלי עבודה עברית אין טעם לכל פעולתנו בארץ אינו רוצה להכיר שבלי עבודה מאורגנת, בלי אירגון מקיף וכולל של כל העובדים – לא תצלח המלחמה לעבודה עברית ולא יהיה קיום לפועל היהודי. לא מפני שאינו מכיר בכלל בערך האירגון, בכוחו ותועלתו, אלא להיפך, מפני שהוא מפחד מכוח זה בקרב הפועלים ומתנגד להעלאת ערכם של כל העובדים המאורגנים בארץ. באירגון הפועלים יש אמנם ברכה למפעל הציוני, לבנין הארץ, לביצור היישוב, אבל צפונה בו סכנה לשלטון המעמדי והתאווה המעמדית של בעל-הבית.

ח

תאוות השלטון המעמדי של בעל-הבית אינה פוגעת רק באירגון הפועלים והסתדרותם הכללית בלבד. הציוני “הכללי” אינו נרתע גם מהתנקשות ביסודות המדיניים והעממיים של היישוב והציונות למען הבטחת שלטונו המעמדי. גם במשטר הרכוש אין בעל-הבית יכול להוות רוב ביישוב, ושלטון בעל-בתי על פי טבע הדברים מוכרח להיות רק שלטון המיעוט. מיעוט זה אינו יכול להשתלט מבלי לפגוע בשני עמודי התווך המדיניים של הציונות המתגשמת: זכות האזרח של כל יהודי במולדתו והאבטונומיה של היישוב.

עדיין זכורה המלחמה של בעלי הבתים בתל-אביב נגד הקמת עיר עברית ועיריה עברית מיוחדת ועצמאית – ומלחמה זו טרם פסקה. הנימוקים הגלויים נגד “התבדלות” מיפו ובעד יישוב מעורב היו, כמובן, כלכליים-מסחריים – כי טוב ליהודי להסתופף תמיד בצל קורתו של הגוי, והפריחה של נווה-צדק ונווה-שלום תוכיח. גם מצב היישוב היהודי ברמלה ובעזה מעיד על התבונה הכלכלית העליונה של מטיפי היישוב המעורב, ואין מן הצורך כלל לעמוד על שאלת הביטחון, שנפתרה בהצלחה כזו בחברון ובצפת, אבל אם להצטרפות ליפו אין יתרון כלכלי, הרי יש לה מעלה פוליטית גדולה: שלטון האפנדים. המשטר הפיאודלי השורר ביישוב הערבי הוא הוא המושך כל כך את לבו של בעל-הבית שלנו, ולשם הקמת משטר זה גם בתוך היישוב היהודי מוכן בעל-הבית להסתלק מהנכס המדיני-הארצי הכי יקר שנוצר ביישוב – הנקודה הטריטוריאלית העברית. עורך ה“בוסתנאי” המדבר בשם “בעלי בתים במושבה ובעיר” מטיף לא רק ל“עבודה מעורבת”, אלא גם ל“יישוב מעורב”, וצדק ההיגיון המעמדי אתו. כמו העבודה העברית הן גם ההתיישבות הטריטוריאלית העברית מעמידה בסכנה את שלטונו היחיד של הבעל-בית ביישוב.

אולם ההיגיון ההיסטורי של הציונות המתגשמת אינו נשמע להיגיון המעמדי של בעל-הבית. והיישוב היהודי בארץ מתכונן יותר ויותר על יסוד התרכזות טריטוריאלית והתאחדות נקודות עבריות. על ידי החרמת הפועל היהודי מתחכם אמנם בעל-הבית להפוך גם את המושבה העברית לנקודת “יישוב מעורב”, ובזכרון יעקב, למשל, נתקיים האידיאל היישובי של ראש התאחדות האכרים. ברם כוחה של העלייה העברית ולחצה המתגבר אינו נשמע גם כאן להיגיון המעמדי של הבעל-בית, ועל אף התחכמותם הפַּרעונית של מנדי העבודה העברית – הולך ומתרבה מספר הפועלים היהודים גם במושבה וגם בעיר, ועם התרבותם גדלה הסכנה לשלטון בעל-הבית. ריבויים של הפועלים העברים גורר אתו על פי ההיגיון הכלכלי גם את ריבויין של השדרות העממיות האחרות. הפועל הערבי העובד במושבה מוציא את שכרו במקום אחר – בכפר הערבי או בעיירה הערבית. לעומתו הפועל היהודי חי במושבה ומוציא בתוכה את כל שכרו, ועל ידי כך הוא מאפשר קיומו של בעל המלאכה, המורה, החנווני היהודי. התרַבות הפועלים היהודים מקטינה על ידי כך את משקלם המספרי של בעלי הבתים לא רק בפרופורציה אלא בפרוגרסיה. המעמד הולך ונהפך למיעוט לא גדול, גם בעיר וגם במושבה, ושלטונו הפוליטי אפשרי רק על ידי שלילת הזכויות של רוב התושבים או על ידי ביטול האבטונומיה של היישוב המקומי או על ידי שני האמצעים גם יחד. מכאן מלחמת בעלי-הבתים נגד האבטונומיה של היישוב, בקנה מידה ארצי ומקומי כאחד, חתירתם הגלוייה ומחוסרת הבושה נגד זכות האדם והאזרח של היהודי העובד ומשולל הרכוש. מי שאין לו נחלה – אין לו חלק במולדת. זהו המוסר הפוליטי של בעל הבית. אזרחי היישוב ובעליו הם רק בעלי ההון.

לפני שלושים שנה בערך, כשפקידות הברון שלטה במושבות ושללה מהאכרים כל זכות אנושית ואזרחית, התייצבה משלחת של חובבי-ציון ושל הישוב לפני “הנדיב הידוע” בתביעה לתת לאיכרים זכות ההנהלה העצמית. קם הברון ואמר: “יישוב א”י אני עשיתיו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם, איכרים או חברות, להתערב בענייני ולחוות דעה במעשה ידי. לזאת אני מתנגד לגמרי, בהחלט, בכל תוקף".

אחד העם, שהשתתף במשלחת זו, כתב אז במרירות: “והארץ אשר נתת לאבותינו הנה אנחנו עבדים עליה – כל ימי כשאני מגיע לפסוק זה לבי הומה בי, כאילו אני רואה את הסערה בלבות אבותינו, שבי הגולה, ושומע אני את היללה שהקיפה את הקהל מסביב בעת שהוציאו הלוויים מפיהם את המלים הנוראות האלה “עבדים עליה”, על ארץ שהנחילתנו ההיסטוריה. מה עצום הכאב ומה נדמה לו”. וגם על חבריו במשלחת שפך את זעמו המר, על אשר לא רגזו תחתיהם ולא קם בהם הרוח לשים בבת אחת קץ לשחוק מרגיז לב. “כי מהי עבדות שפלה ובזוייה המתעטפת בטלית של “תנועה לאומית” אם לא שחוק מרגיז לב?”

המשלחת שאחד העם רגז עליה עשתה בכל זאת את שליחותה. הברון שהשקיע ביישוב עשרות מיליונים מהונו הפרטי הבין סוף-סוף שהיישוב אינו עניינו הפרטי, שהאנשים העושים את היישוב אינם קניין ההון, והמושבות נמסרו לידי האיכרים. אולם “העבדות הבזוייה והשפלה” לא פסקה. נתחלפו רק בעליה. במקום ברון אחד גדול, שנתן משלו, באו הרבה “ברונים” קטנים שלקחו משל אחרים ונעשו בעלי-בתים, ועכשיו הם רואים את עצמם לבעלי היישוב היחידים. וכל מי שאינו בעל בית, כל מי שנתן ליישוב רק את זיעתו ודמו בלבד – “אין לו להתערב במעשי ידיהם”.

ואם הפועל העברי, עובד הארץ ושומרה, אינו רוצה להיות “עבד עליה”, ואינו מדבר תחנונים, אלא לוחם כאדם, כיהודי, כציוני על זכות עבודתו, אירגונו ואזרחותו המלאה – הריהו נתקל במלחמת בעלי הבתים שאינם בודקים באמצעים: חרם, הרעבה, דילטוריה, משטרה, קיפוח זכויות, יציאה מהכנסת, פירוד החינוך, הכל כשר בעיני הקנוניה המעמדית, במלחמת הקודש של המשטר הפיאודלי שבעלי הבתים בעיר ובכפר רוצים לזכות בו את היישוב.

וכמו בסכסוכי עבודה כן גם בסכסוכים פוליטיים מחפש בעל הבית את משענו לא בתוך היישוב היהודי – אלא מחוץ לו: בעובד בלתי היהודי ובשוטר הזר. עוד יש ממשלה ומשטרה לא יהודית בא“י – מודיע בניצחון עורך “הבוסתנאי”. כל גרעין של שלטון עצמי יהודי עלול ליהפך ל”סמל ההסתדרות", כסוכנות וככנסת, – ולכן – תחי ממשלת פלשתינה! אתם רוצים באבטונומיה? קצצו זכויות כל ארחי פרחי שאינם בעלי בתים – ונסכים לאבטונומיה. אזרחי היישוב ובעליו הם רק בעלי הבתים.

ט

לכאורה זוהי רק עמדת בעלי הבתים בא“י, ואין לזהות את היישוב, שיש בו ניגודי אינטרסים ממשיים, את התנועה הציונית הבנוייה על השאיפה הלאומית והרצון הלאומי. אולם היישוב הולך ונעשה לבבואה של התנועה הציונית כולה, למדריכה ומכוונה. הניגודים המעמדיים שביישוב משתרבבים לתוך ההסתדרות הציונית וקובעים את יחסי הכוחות וצירופיהם בתנועה. במידה שהציונות נהפכת מרעיון וחזון מופשט למציאות ממשית וחיה, במידה שהעלייה המתרחבת ונקלטת בארץ, במידה שהמשק היהודי בארץ הולך וניבנה – בה במידה מתהדקים הקשרים המציאותיים בין הארץ והגולה, בה במידה עולה וגובר המשקל של היישוב בתנועה הציונית. בעל הבית בארץ המתכחש מתוך אינטרס מעמדי – רדיפת-הבצע ותאוות השלטון – לעיקרים ציוניים, מטיל את צלו על התנועה הציונית כולה. לא תמיד ולא בכול יעלה בידי בעל הגוף בארץ להשיג את עזרתם ותמיכתם של בעלי בריתו המעמדיים בגולה. המסורת הלאומית והדימוקרטית הכתה שרשים עמוקים בציונות, ולא על נקלה אפשר להפירה בגלוי וביודעים, גם ההשפעה הנפסדת של הציבוריות בלתי היהודית בארץ, הממלאה תפקיד חשוב ביחסים החברתיים שבתוך היישוב היהודי, אינה מורגשת בחו”ל (אם כי בכמה ארצות משפעת הדוגמה המשחיתה של הדימורליזציה הפשיסטית) ועדיין יש מרחק רב בין המעשה הבעל-בתי בארץ ובין ההלכה המקובלת בציונות “הכללית” בגולה. אולם דוקא פרוצס ההגשמה הציונית מקטין מדי פעם בפעם את המרחק הזה. ההיגיון הפנימי של בניין הארץ על ידי יהודים מעלה את ערכה וכוחה של העבודה העברית, והתמורה החברתית הכרוכה במפעל הציונות המתגשמת משנה את יחסי הכוחות המעמדיים ומחדדת את הניגודים לא רק ביישוב אלא גם בתנועה ובהסתדרות הציונית. במרכז הסכסוך והניגוד עומדת שאלת ההון, והיא היא המסייעת יותר מכל להקמת חזית משותפת אחת בין בעל-הבית בארץ ובין חברו בגולה.

י

תכנו של הסכסוך הזה אינו בוויכוח העיוני על הון פרטי והון לאומי. לאמיתו של דבר, אין הפועלים שוללים את ההון הפרטי כגורם ציוני, ואין בעלי הבתים מתנגדים להון הלאומי כאמצעי התיישבותי. הפועלים קידמו תמיד ברכה את ההון הפרטי שיצר אפשרויות עבודה לעולים והרחיב את כישרון הקליטה של הארץ, ותמיד יברכו כל הון שיבנה מושבות ובתי חרושת בעבודה עברית. א"י צריכה לשמש מקלט לעם על כל שדירותיו ומעמדותיו, כבעלי הון וכמחוסרי אמצעים. הציונות צריכה להציל לא רק את הגוף והנפש, כי אם גם את הרכוש העברי, מהדילדול והחורבן הצפויים לו בגולה. מראשית היווסד היישוב ועד היום היה להון הפרטי חלק בבניין המשק היהודי, החל מהניסיון הראשון של קבוצת יהודי ירושלים לפני חמשים וארבע שנים להקים כפר עברי על גדות הירקון וגמור בהרחבת מטעי ההדר וכוחות החרושת והמלאכה והבניין בימינו אלה. בעתיד יתפוס ההון הפרטי אולי מקום עוד יותר גדול בבניין הארץ, ואין כל טעם לאומי או סוציאלי לזלזל בערכו או למעט את דמותו.

מאידך גיסא היו בעלי הבתים נהנים תמיד מההון הלאומי. המושבות הישנות המתפארות ב“יזמה הפרטית” נוסדו ברובן בהון לאומי. כל תקופת ההתיישבות הראשונה, מלפני חמשים שנה ועד עשרים-עשרים וחמש שנה, תקופת חובבי ציון והברון, היתה בעיקרה תקופת ההון הלאומי. רק מועטים התיישבו אז במושבות באמצעים עצמיים, וגם אלו נזקקו לעזרה לאומית. רחובות וחדרה הן יחידות בקרב המושבות הישנות שנוסדו בהון פרטי, אם כי גם בהן מילא ההון הלאומי תפקיד לא קטן. ראשון לציון ופתח-תקווה, זכרון יעקב וראש פינה, עקרון וגדרה, משמר הירדן ומתולה, סג’רה ושאר מושבות הגליל נבנו בעיקר בהון לאומי או מעין-לאומי (בכספי הברון, חובבי ציון, ייק"א ועוד) ואיש מבעלי ה“יזמה הפרטית” לא סירב להשתמש בהון זה. להיפך, קיבלו אותו מלוא חפניהם. אפילו תל-אביב, שמושליהם הבעלי-בתיים מתפארים בייזמתה הפרטית, נוצרה בעזרת ההון הלאומי. המגרש הראשון שעליו הוקם הפרוור היהודי ליד יפו – נרכש בעזרת הקרן הקיימת, וקרן זו מוסיפה עד היום למלא תפקיד חשוב בהרחבת העיר העברית הראשונה. גם עכשיו הולכות וניבנות שכונות שלמות בת"א על קרקע הקרן-הקיימת, גם בניין הגמנסיה העברית שהוקם באמצעים לאומיים שימש גורם חשוב לפיתוח העיר בראשיתה. הבנק האפותיקאי המסייע לבניין העיר – הוא מפעל כספי לאומי, ואין שום בעל-הבית מדיר עצמו מהון זה. הוא הדין בבניין שכונות יהודיות בירושלים, חיפה וטבריה. גם בהקמת החרושת, גאוות הייזמה הפרטית, שקוע הון לאומי רב, בין בהשתתפות ישרה בהון היסודי ובין במתן קרדיטים.

למעשה, היתה כל הזמן השפעת גומלין ותלות הדדית בין ההון הלאומי והפרטי בבניין המשק העברי בארץ, וקשה לתאר את ביצוע המפעל הציוני בלי השתתפות שניהם גם בעתיד.

הוויכוח היסודי בשאלת ההון, מקור הניגוד וריב המעמדות אינו אלא בשאלת תשמיש ההון. השאלה אינה הונו של מי, אלא הון למי? לא מוצא ההון משמש סלע מחלוקת – אלא ייעודו. קרן היסוד או הקרן הקיימת אינה פסולה בעיני בעל הבית מפני שכספיה נאספים מתוך העם – הפסול הוא בהיות הקרנות מיועדות לצרכי העם, ולא לצרכי בעלי הבתים בלבד. אין אף בעל בית אחד בארץ מתנגד להון הלאומי שבבנקים הציונים, אפילו “בוסתנאי” אינו חולק על קיומם, הוא רק פוסל את “הכבלים של קונטרולה ציבורית”, שהמוסדות הלאומיים שמו על הבנקים. ההון הלאומי כשהוא לעצמו הוא כשר בתכלית הכשרות – אם רק ישמש לרווחתם והנאתם הפרטית של בעלי הבתים. החטא אשר לא יסולח לקרנות הלאומיות, החטא אשר בגללו גזר “בוסתנאי” כלייה אפילו על הקרן הקיימת, הוא שימושו להתיישבות מחוסרי אמצעים. כל זמן שההון הלאומי, בין זה שבא מידי הברון ובין זה שבא מידי חובבי ציון ומוסדות לאומיים אחרים, שימש את צרכי בעל הבית, נהפך להונו הפרטי ועזר להגדיל את רכושו – היה טוב ומועיל מבחינתו הציונית של בעל-הבית. כי כל הון, גם לא פרטי, צריך ללכת אך ורק לבעלי-הון, ורכוש, כל רכוש, צריך להיות קניין הפרט. הקרנות הציוניות, מתחילה הקרן הקיימת ואחר כך גם קרן היסוד, חטאו לשני העיקרים הקדושים האלה של בעלי הייזמה הפרטית. מהתחלת הפעולה היישובית של ההסתדרות הציונית, מלפני עשרים ושתים שנה ועד היום, עמדו הקרנות הציוניות לרשות התיישבות עובדת, והאדמה שנרכשה על ידן נשארה עד היום ולצמיתות קניין כללי של העם – לשני דברים אלה מתנגדים בעלי-הבתים, ועל זאת נטושה המלחמה ביישוב ובציונות.

והוא הדין ביחס להון הפרטי. הפועל מודה בזכותו הציונית של ההון הפרטי במידה שהוא משמש את צרכי הציונות – הרחבת העבודה העברית וכישרון קליטת העלייה, במידה שהוא מאפשר קיום הגון לעובד היהודי ומבטיח את גידולו המתמיד של היישוב. בעיני הפועל אין ההון – גם הפרטי – אלא אמצעי לבניין הארץ ולהגשמת הציונות. אולם בעיני בעל-הבית ההון הוא מטרה לעצמו, מטרה עליונה וקדושה, והעובד לא נוצר אלא לשמשו ולהגדילו. בעל-הבית מודה רק בחוק אחד – “החוק המשקי להרבות בהכנסה ולמעט בהוצאה”. הפועל הבונה את המשק בזיעת אפו אינו קיים אלא בזכות ההון ובחסדו ולשמו. תעודת המשק אינה לפרנס את עובדיו, אלא להגדיל את רווחי בעל-הבית. הרכוש הפרטי והמשק הפרטי הוא קדוש, ובעל-הבית יכול לעשות בתוך שלו כאוות-נפשו. אירגון הפועלים וזכויותיהם בעבודה אינו אלא התערבות זרה ברשות שאינה שלהם והפרת החופש הקדוש והעליון של בעל המשק. הפועל צריך להיות כלי שרת עיוור ונכנע בידי בעל ההון, ונשמע לו בלי טענות ומענות, כפוף למרוּתו בלי גבול, כי הרי חסד הוא עושה עם הפועל בתתו לו עבודה. ההון הלאומי הבונה משקי פועלים ברשות העובדים, מלבד מה שהוא הופך סדרי בראשית, הריהו יוצר דוגמה מסוכנת ומשחיתה של “שלטון פועלים”. במקום זה על ההון הלאומי לסייע אך ורק לייזמה הפרטית ולשמש מכשיר בידי בעל-הבית להגדלת הונו, ריבוי הכנסתו וביצור שלטונו המעמדי – כי על אלה עומד העולם.

זוהי התפיסה של בעל-הבית הציוני, ואין הבדל אם הוא מחזיק בפוליטיקה הציונית של וייצמן, או נגרר אחרי השרלטניזם הפוליטי של ז’בוטינסקי, או מתפלל בבית-מדרשו של ה“מזרחי”. הקנוניה המעמדית של הציונים ה“כלליים”, הריביזיוניסטים והמזרחים בעיריית תל-אביב, וחזיתם המשותפת את ראשי התאחדות האכרים – מעידה כמה רציניים חילוקי הדעות, כביכול, המבדילים בין ה“מפלגות” הללו בשאלות פוליטיות ויישוביות, וכמה אמת פנימית וכנוּת ציבורית יש בכל מליצותיהם על כלל ישראל ו“אל-מעמדיות”. הקשר האמיתי, היחיד, המאחד את כל הציבור הזה – הוא האינטרס המעמדי, העומד בסתירה לא רק לצרכי הפועל וזכויותיו, אלא גם לצרכי הציונות ותביעותיה.

יא

הניגוד בין התפיסה הפועלית שההון צריך לשמש את הציונות ובין התפיסה הבעל-בתית שהציונות צריכה לשמש את ההון – אינו ניגוד מעמדי בלבד. כאן יש סתירה עמוקה בין ציונות עקבית ונאמנה ובין ציונות מסולפת ומסורסת תוכן. כבמלחמתו על עבודה עברית כן גם בעמדתו בשאלת ההון אין הפועל עושה שליחות מעמדית בלבד, אלא נלחם על עיקר לאומי הקובע את גורל המפעל הציוני. והבעל-בית ההופך את הציונות למכשיר של ההון עושה את הציונות פלסתר כמו הבעל-בית המתכחש לעבודה עברית, בשני המקרים פועל בעל-הבית כאינטרנסנט מעמדי, אולם האינטרס המעמדי שלו עומד בסתירה היסטורית לצרכי הציונות ותביעותיה, וכאן חבויה הסיבה לפשיטת-הרגל של בעל-הבית כנושא הציונות ה“כללית”.

גם הפועל הוא אינטרסנט. גם לו יש צרכים מעמדיים וגישה מעמדית. אולם ההבדל הקובע בין הפועל ובין הבעל-בית – לא הפועל האינדיבידואלי והבעל-בית האינדיבידואלי (כיחידים הם יכולים לפעול בניגוד לכלל) – אלא בין כלל הפועלים ובין כלל בעלי-הבתים כיחידות מעמדיות, הוא זה שהאינטרס המעמדי של הפועל עולה בקו אחד את האינטרס הלאומי הכללי, וצרכיו ההיסטוריים חופפים את צרכי הציונות המתגשמת, בשעה שהאינטרס המעמדי של בעל-הבית מתנגש באינטרסי האומה בכללה, ומאוויו המעמדיים סותרים את צרכי הציונות.

עבודה להמונים יהודים, האחזתם בקרקע המולדת, הבראת חייהם הכלכליים, הגופניים והרוחניים, התעלותם החברתית והתרבותית, התערוּתם בארץ כאזרחים חפשים ושווי-זכויות, עמידתם ברשות עצמם בכל המובנים – עיקרי הציונות אלה הם כולם בקו הצרכים והשאיפות של מעמד הפועלים, ובניגוד לאינטרס המעמדי של בעל-הבית. הפועל אינו זקוק לבוכהלטריה כפולה, אחת לאומית ואחת מעמדית; כפועל וכציוני הוא שואף לאותו דבר ומעוניין באותו דבר. תביעת הציונות היא תביעתו, מלאכתה – מלאכתו. בעל-הבית מתחבט בסתירה פנימית ומתמדת בין התנועה הציונית ובין הנטייה המעמדית, הפרינציפיון המעמדי של הפועל בשטח הכלכלי והפוליטי – עבודה ושוויון – הוא פרינציפיון לאומי כללי. הפרינציפיון המעמדי של בעל-הבית – בצע ושלטון-מיעוט – מקפח את כלל העם. מעמד הפועלים אינו מעוניין בקיום מעמדות, אחדות האומה – אחדות אמיתית הבנויה על שוויון וחברוּת אינטרסים – היא שאיפתו הסוציאליסטית ומגמת מלחמתו ההיסטורית. כל קיפוח וניצול פוגע בו ראשונה, ומלחמתו המעמדית היא מלחמת הצדק. קיומו של בעל-הבית כמעמד תלוי בקיום מעמדות מנוצלים ומחוסרי אמצעים. בלעדיהם אין מציאותו אפשרית, ובשום אופן ובשום זמן אינו יכול להזדהות עם העם כולו, יסוד קיומו הכלכלי – הריווח – הוא פרי ניצול עבודת זולתו, שלטונו המעמדי מבוסס על שעבוד הרוב וקיפוח זכויותיו. ההון ממלא תפקיד חיובי ומפרה. הציונות לא תיתכן בלי הון כמו שלא תיתכן בלי עבודה. שניהם הכרחיים לבניין הארץ ולקיום העם. אבל אינו דומה ערכו הלאומי של בעל-ההון לערכו הלאומי של בעל-העבודה. אם כל בעלי ההון שבארץ יהיו יהודים, ורק בעלי הון, הארץ לא תהיה יותר יהודית משהיא עכשיו. להיפך, גם החלק היהודי יפסיד את ערכו היהודי. אם כל בעלי העבודה שבארץ יהיו יהודים, ורק בעלי העבודה – הארץ תהיה יהודית כולה. לא בעלוּת ההון קובעת את ערכה הלאומי אלא תשמיש ההון. ההון הפרטי עושה שליחות ציונית אם הוא משמש מכשיר לעבודה עברית, ההון הלאומי מקפח את הציונות אם אינו משמש מטרה זו. ההון הלאומי שהושקע בבניין זכרון ובנימינה החטיא את מטרתו הציונית. ההון הפרטי שבנה את מגדיאל ורעננה מילא שליחות ציונית במאה אחוזים. אולם בעל ההון הפרטי אינו מסוגל ואינו רוצה להעמיד את הונו לרשות הגשמת הציונות ורק לרשותה – כי זה סותר את מהותו ונטייתו המעמדית. באופן אישי יכול הוא להיות ציוני טוב, כמו שהפועל היחיד מסוגל להיות ציוני רע. ההבדל בערכם הלאומי ובשליחותם הציונית של שני המעמדות הוא לא הבדל סובייקטיבי התלוי באיש המסוים, בתכונתו המקרית, בנטייותיו ושאיפותיו האינדיבידואליות – אם כי אין להתעלם לגמרי מערכן המעשי – אלא ההבדל הוא אובייקטיבי, הנובע מתוך הווייתם החברתית וטבעם המעמדי, שרק במקרים בודדים יכול היחיד ורוצה היחיד להתגבר עליהם. שתי הנוסחאות המעמדיות ביחס לציונות ולהון – הנוסחה הבעל-בתית של ציונות כמשמשת את ההון, והנוסחה הפועלית של הון כמשמש את הציונות – הן, כמובן, מופשטות וסכימטיות, ואינן הולמות את המציאות הממשית כמו שהיא במאה אחוזים, אבל הן מבטאות שתי מגמות מסויימות הפועלות בכיוון מהופך, מגמות טבועות במהותם המעמדית של בעל-הבית והפועל, המגמה של בעל-הבית העולה בקו ההתכחשות לערכים הלאומיים וצרכי הציונות המתגשמת, והמגמה של הפועל המזדהה ביסודה את התביעה הציונית לאורך כל חזית ההגשמה.

יב

מהי המסקנה שתנועתנו צריכה להסיק מהמפנה החדש הגובר בציונות ה“כללית”, המפנה המעמדי המחוסר אחריות לאומית ופעולה לאומית כללית, המטביע את חותמו על ההסתדרות הציונות כולה?

התשובה הראשונה המתבקשת מאליה היא: פעולה עצמית. תגבורת כוחנו הפנימי, התלכדות יותר אמיצה של ציבור הפועלים סביב הסתדרותו ומפלגתו, חישול חזית היצירה והמלחמה המעמדית, חיזוק האירגון המקצועי, הגברת המלחמה על עבודה, ביצור המפעלים המשקיים, ביסוס העמדה הפוליטית של היישוב העובד, הקמת כלים נוספים לעבודה התיישבותית ברשות ההסתדרות, צבירת הון מעמדי, הן מבפנים, מתוך ריכוז החיסכון של ציבור הפועלים במוסדותיו הכספיים, והן מבחוץ, על ידי מגביות ארץ-ישראל העובדת בגולה, הרחבה שיטתית ורבת-תנופה של הליגה למען ארץ-ישראל, הידוק הקשרים המשקיים והמסחריים את הקואופרציה הפועלית בעולם, פעולה חינוכית מורחבת ומעמיקה בקרב החלוץ, איחודה של התנועה הציונית הסוציאליסטית בעולם והרמת קרנה בקרב הנוער היהודי בארץ ובגולה.

פעולה עצמית זו שאינה אלא המשך הפעולה המתמדת והאורגנית של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, נחוצה לגופה, גם אם לא היתה ההסתדרות הציונית באה לידי משבר. אין פעולה זו באה במקום הפעולה הציונית הכללית ואין בכוחה למלא את חסרונה. הסתדרות העובדים הוקמה לא מפני שלא היה אירגון כללי ביישוב. וההסתדרות לא תתפרק עם התבצרותה של כנסת ישראל. תנועת הפועלים בעולם כולו יצרה את מוסדותיה העצמיים לא מתוך גזירות מהמדינה ומוסדותיה הכלליים. הציונות אמנם אינה מדינה ומפעליה אינם מוסדות של שלטון, ותפקידי תנועתנו אינם דומים בכל לתפקידי תנועת פועלים הפועלת בתוך ארץ בנוייה, משק קיים ומדינה עומדת על תילה; תפקידי תנועתנו ותפקיד הציונות הוא ליצור את כל אלה מחדש, יש מאין, ולפתח ולהרחיב את הגרעינים הראשונים שהוקמו כבר. לשם כך דרוש עוד ביתר שאת המאמץ הלאומי הכללי. גם הפועל היהודי כמעמד בעל סיכויים היסטוריים ויכולת לאומית לצור את חיי עמו בדמותו ובצלמו – אינו קיים עדיין אלא בדמות גרעין ראשוני. אף הוא עדיין בראשית התהוותו. הפעולה העצמית של ציבור הפועלים הכרחית לשם שמירת עמדתו ויכולתו הכיבושית במלחמה הקשה שהוא נתון בה בארץ ובמפעל הקשה שאחריותו המלאה עליו.

יג

האיסטרטגיה הצבאית של גנרלים סיניים – לברוח מהמערכה למראה האויב – שנקטו בה פוע“צ שמאל ב”מלחמתם" המעמדית, אינה יכולה להיות נחלת הפועל היהודי, שראה בציונות תנועה עממית מושרשת בהיסטוריה ויונקת מצרכי ההמונים, ובהסתדרות הציונית – מכשיר הפעולה והביטוי של התנועה הזאת. מעיני הפועל לא נעלמו אף פעם ההפרשים והניגודים המעמדיים שבתוך התנועה הציונית, ומשום כך לא רצה ולא יכול להפקיר את המכשיר הזה בידי בעל-הבית. עם פשיטת רגלה של הציונות “הכללית” לא נחתך גורלה של ההסתדרות הציונית. הצורך החיוני שהוליד את ההסתדרות לא תם כוחו. התעודה ההיסטורית אשר הוטלה עליה לא הושלמה. במסגרת האירגון והבימה העולמית של העם היהודי המפוזר ומחוסר המדינה, כביאת-כוחו הפוליטית המוכּרת במשפט-העמים לגבי הבית הלאומי, כבעלת הנכסים הלאומיים שנוצרו ועתידים להיווצר בא"י ולמענה, כמכשיר להתגייסות והתנדבות עממית להגשמת הציונות – אין ההסתדרות הציונית מזדהה עם חוג אחד או מעמד אחד באומה. המוני ישראל המדולדלים והתלושים, חסרי עמדה ואחיזה כלכלית וחברתית – עליהם נשענת התנועה הציונית, מצרכיהם ומאווייהם החיוניים היא שואבת כוחה ואת רצונם ושליחותם היא עושה.

המפעל הציוני – התיישבות חקלאית, יצירת עבודה ותרבות עברית, הקמת תאים ארציים, אירגון היישוב – הוא פרי השותפות אשר הוקמה בהסתדרות הציונית בין חלוץ ההגשמה בארץ – הפועל העברי – ובין תנועת ההתנדבות העממית בגולה – ההסתדרות הציונית. שותפות זו לא היתה תמיד שלמה ואידיאלית. בין המאוויים הלוהטים של צבא המגשימים דוחקי-הקץ ובין כישרון המעשה של תנועה רפת-אונים ומעוטת אמצעים היה מרחק רב. בין נושאי המפעל הדינמי, משנה-הערכין, המהפכני לפי טבעו ומהותו, ובין חלקים של נושאי התנועה, הטבועים באינרציה המשמרת את ההווייה הסטטית בגולה, נתגלה פרץ רחב. אבל למרות הבדלים וניגודים אלה – הבדלים בכוח התנופה ובאופי החברתי – היתה באמת התאמה אורגנית, מהותית בין צרכיה ורצונה של התנועה הציונית בכללותה ובין יצירת הפועל העברי בארץ. לא כוחו הפרלמנטרי בהסתדרות הציונית אלא טבע מפעלו וערכו בארץ קבע את מקומו ומשקלו של הפועל העברי בתנועה הציונית. ומקום זה שמור לפועל היהודי בציונות המתגשמת, לא בחסד, ולא במקרה, אלא בהכרח היסטורי, הטבוע במהותה של הציונות המתגשמת. השליחות שמילא הפועל בארץ היתה שליחותה של הציונות, כי ביצירתו גילם הפועל את הערכים והצרכים של התנועה כולה. הציונות הכללית, שעל פי הרכבה המעמדי ונטיותיה התרבותיות, היתה רחוקה מהזדהות עם הפועל, הכירה בערך הציוני של יצירה זו, וההסתדרות הציונית נתנה ידה למפעל העבודה, כי כך גזר עליה הייעוד הלאומי בציונות. רק הודות לעובדה זו הוכשרה הציונות הכללית להזדהות במידה רבה ולזמן רב את התנועה וההסתדרות הציונית. עם השינוי החל במערכות הציונים הכלליים, עם השתלטות האינטרסנט המעמדי בתוכן, עם התכחשותו לתעודה הכללית, הלאומית, של הציונות, נשמט הקרקע לא מהפועל בהסתדרות הציונית, אלא מהציוני הכללי בתור הכוח המכריע בציונות. בלי נאמנות לייעודים הלאומיים מפסידה “הציונות הכללית” את עמדתה בתנועה ובהסתדרות הציונית. המפנה המעמדי השלילי ב“ציונות הכללית” אינו יכול – בכל אופן לאורך ימים – לשמש מפנה חדש בהסתדרות הציונית כולה, כי הוא נמצא בסתירה גלוייה לצרכים שעליהם נשענת התנועה הציונית. המשבר הציוני, הנובע מהתרוקנות “הציונות הכללית” מתוכנה הלאומי, מחייב חילוף משמרות בהסתדרות הציונית. למען קיים את ההתאמה המוכרחת בין המפעל הציוני בארץ ובין התנועה הציונית בעולם נתבעת תנועת הפועלים להיות לכוח מכריע בהסתדרות הציונית.

כפר יחזקאל, כח סיוון תרצב [הפועל הצעיר 40–34]

(הרצאה בוועידת המפלגה)

מהו ההבדל בין הציונות שלנו ובין הציונות של שאר הגושים המאורגנים שהיוו עד עכשיו רוב בהסתדרות הציונית? מהו ההבדל שנותן לנו את הזכות והאפשרות לכוון את התנועה הציונית ולהדריכה ולהחליף את המשמרת הקודמת בהנהלת ההסתדרות הציונית? ההבדל איננו בזה שאנו סוציאליסטים והללו הם אדוקים במשטר הניצול ובחברת המעמדות. היותנו סוציאליסטים במאה אחוזים והיות אחרים מתנגדים לסוציאליזם במאה אחוזים – הבדל זה כשהוא לעצמו, באופן מופשט, אינו יכול לשמש יתרון וגורם בכיוון התנועה הציונית. ההבדל טבוע בציונות גופה. הציונות שלנו במהותה ואפיה שונה מהציונות של הגושים האחרים, והשינוי הוא בשני דברים: א) הגשמה, ב) עבודה.

הציונות של פועלי א"י מראשית תנועתנו ועד היום, אינה ציונות פרוגרמתית ודקלרטיבית, ציונות של השקפה ורעיון בלבד, אלא ציונות של הגשמה בלתי פוסקת, ציונות הכורכת את הרעיון במעשה ואת ההשקפה בחיי יום יום, ציונות התובעת מנושאה את כל אשר לו, את כל זמנו, חייו, עתידו, גורלו, מאווייו ומאמציו, ללא תנאי וללא שיוּר.

הורתה ולידתה של תנועת הפועלים הארץ-ישראלית באה מתוך מרד מיטב הנוער מלפני 28 שנה ועד היום נגד הציונות של ההלכה הריקה, המילול המופשט, ההכרזה המצלצלת שאין אתה כל חובת-חיים וכל עול הגשמה וכל תביעת מעשה.

תנועתנו החלה בהגשמה עצמית – אבל לא הסתפקה בכך. חלוצי ההגשמה החלוצית באו לארץ לא רק להציל את נפשם, לספק את תביעתם המוסרית העמוקה להיות ישרים את משא-לבם. הם באו כשליחי האומה – אם כי איש לא שלח אותם, ולא עוד אלא אלה שדיברו בשם העם, העסקנים המושבעים של חבת ציון והציונות התנכרו לשליחות הזאת ורצו – ועדיין יש שרוצים גם עתה – לעכב את עליית המעפילים האלה לארץ. תנועת הפועלים בארץ הספוגה חרדה עמוקה בלתי משתתקת לגורל המפעל הציוני שימשה כוח דוחף עיקרי למעשה הציוני הכללי, ובתביעתה הבלתי פוסקת המריצה והגבירה את רצון ההגשמה בכל התנועה הציונית.

בחרדה, ברצון ובנאמנות להגשמה ניפלתה תנועת הפועלים הארץ-ישראלית מכל שאר הגושים המאורגנים בציונות. אין אף גוש ציוני אחד, אף מפלגה אחת בציונות – מלבד אישים יחידי סגולה – החרדים להגשמה הציונית והעומדים לשירות ההגשמה הזאת כתנועת הפועלים הארץ-ישראלית.

הדבר השני המייחד אותנו – זוהי העבודה, העבודה להלכה ולמעשה. במרכז ההגשמה הציונית, במרכז בניין הארץ, במרכז ההתיישבות והעלייה, במרכז הגאולה והתקומה – אנו רואים את העבודה. העבודה זוהי נשמת היישוב והמפעל הציוני, העבודה העברית זהו הדבק בין העם והארץ, ברית-החיים והעתיד שאנו כורתים מחדש עם ארץ עברנו. העבודה זוהי הערובה הנאמנה והערובה היחידה להתערותנו ולהשתרשותנו בארץ שניתקנו ממנה אלפי שנה. ושוב – אין אף גוש ציוני אחד, אף מפלגה אחת בציונות – מלבד אישים יחידי סגולה – אשר יהיו נאמנים לעבודה, לכל הפחות להלכה וברעיון, כתנועת הפועלים הארץ-ישראלית, שלא רק הרתה והגתה את רעיון העבודה והקנתה את ערכו לתנועה הציונית – אלא מקיימת את העבודה למעשה מתוך מאמצים קשים ומתמידים. ולאחר יותר מחצי יובל שנים של תנועת העבודה בארץ ובציונות עוד תנועת הפועלים עומדת יחידה ובודדת במלחמה הנואשת על זכות העבודה של היהודי השב לארצו על מנת לעבדה ולשמרה – במלחמה רבת הקרבנות נגד מציאות אובייקטיבית קשה ונגד ההתנכרות והחרם של המעביד היהודי.

ההכרה שהעבודה העברית היא יסוד היסודות של הגשמת הציונות, אשר כאילו היתה לנחלה הרשמית של ההסתדרות הציונית – עדיין אינה פועמת בלבבות מחוץ למחנה הפועלים ומחוץ לבודדים מעטים בקרב הגושים הציונים האחרים. ואף מפלגה בעל-בתית אחת בציונות לא הראתה עד היום בפועל ובמעשה את נאמנותה השלמה לעיקר העיקרים של העבודה.

אלה הם שני הסימנים המובהקים המייחדים את תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, באשר היא ציונית, בתוך כל התנועה הציונית. זאת אומרת, שמלבד התכנים והסגולות הסוציאליים המפלים את תנועת הפועלים מכל שאר חלקי התנועה הציונית, יש בציונותה של תנועת הפועלים תכונות יתרון עיקריות המזכות ומחייבות אותה לכוון ולעצב את כל התנועה הציונית ברוחה ובדרכה.

תנועת הפועלים מילאה גם עד עכשיו תפקיד משפיע גדול בתוך התנועה הציונית, אבל היא עשתה זאת רק בתור אגף אחד – אגף העבודה בתוך ההסתדרות הציונית. הגיעה השעה שתנועתנו תחדל להיות אגף בציונות – אלא תקבל על עצמה את כל העול ואת כל האחריות של ההסתדרות הציונית בשלימותה ובמלואה. זוהי הדרך היחידה להצלת התנועה הציונית מרפיונה, חדלון אונה, עיבוט ארחותיה, סילוף תכנה וסירוס רצונה. ההסתדרות הציונית תהיה הסתדרות של הגשמה ציונית ונאמנה לתכליתה ההיסטורית – רק אם ציוני ההגשמה והעבודה יהוו רוב מניין ורוב בניין בהסתדרות הציונית. תנועתנו מצווה עכשיו – להזדהות הזדהות שלמה עם ההסתדרות הציונית, להוות רוב בקונגרס ובהסתדרות הציונית ולעמוד בראשה. אין זאת אומרת שעלינו להפוך את ההסתדרות הציונית להסתדרות סוציאליסטית או שעלינו לחדול מהיות סוציאליסטים, או להיות פחות סוציאליסטים מאשר היינו. אנו לא נהיה אחרים משהננו. אנו ציונים במאה אחוזים ואנו סוציאליסטים במאה אחוזים, ולא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מציונותנו או מסוציאליותנו, כאשר לא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מהווייתנו ומהטבע הסובב אותנו והממלא אותנו.

גם ההסתדרות הציונית אינה צריכה ואינה יכולה ליהפך להסתדרות סוציאליסטית. מטרתה ותכליתה של ההסתדרות הציונית היא: הגשמת הציונות – לא פחות ולא יותר. כמובן, שאין ציונות למעשה בלי סוציאליזם, ואין ציונים בלי עמדה זו או אחרת בשאלות סוציאליות. התוכן הסוציאלי של הציונות יכול להיות נפסד, ריאקציוני, נעוץ בעבדות, ניצול, כיעור – והוא יכול להיות חיובי, מקדם, גואל, כרוך בשחרור, התעלות חברתית, יופי מוסרי. ציונות שאין בה לגמרי כל תוכן סוציאלי – לא רע ולא טוב – ציונות זו אינה אלא הפשטה ערטילאית, מילה ריקה שאין בה כל תוכן חי וממשי. וכל הדיבורים על ציונות “מוניסטית”, בניגוד לציונות של “שעטנז” אינם אלא אונאה וגנבת דעת הבריות. הציוני הפשיסטי המטיף לדם ובוץ ועבדות, הנלחם נגד ה“מרכסיסטים” וה“שמאליים”, הציוני הבעל-בתי הרוצה במשטר-רכוש וחברת מעמדות, והציוני הסוציאליסטי השואף לחברת עובדים חפשית ולא"י סוציאליסטית – הם כולם עושים את ציונותם שעטנז. ההבדל הוא רק בחומר הכלאיים. הציונים הפשיסטים מצרפים לציונות איבת פועלים פראית, שוביניות בלתי מרוסנת ומגמות דיקטטורה אישית; הציונים הבורגנים מקשרים את ציונותם עם אהבת הבצע ושאיפות שלטון מעמדי של מיעוט בעלי רכוש על המוני עם, דלים ועובדים, והציונים הסוציאליסטים ממזגים את הציונות עם שאיפת האנושיות העובדת למשטר עבודה משוחררת, שוויון עמים ושלום עולמי.

אולם התנועה הציונית בשלימותה, תנועה זו שקמה בתור תנועת עם – ורק בתור תנועת עם יש לה ערך וכוח ועתיד – תנועה זו יש לה רק נקודת-מוצא אחת: שאלת קיומו של העם היהודי בעולם, ונקודת-תכלית אחת: קיבוץ גלויות בא“י יהודית. וההסתדרות הציונית שהוטל עליה לשרת את הרעיון והמפעל הציוני אין לפניה אלא מטרה אחת וכוונה אחת: הגשמת הציונות. ותנועת הפועלים שהיא ציונית וסוציאליסטית כאחת – כמו שהתנועה הריביזיוניסטית היא ציונית והיטלריסטית כאחת, כמו שהמזרחי הוא ציוני ודתי כאחת, כמו שה”כלליים" הם ציונים ובורגנים כאחת – תנועת הפועלים הנתבעת לשאת בעול הציוני במלואו – יכולה לפעול, להשפיע ולהכריע בתוך התנועה וההסתדרות הציונית מפני שמעשיה הציוניים, דרכה בציונות, תכניתה הציונית, עם היותה נאמנה למגמתה הסוציאליסטית – הם מחויבי ההגיון הציוני ונובעים בהכרח מתוך צורך ההגשמה הציונית כשהיא לעצמה. אילו גם לא היינו סוציאליסטים ולא היה לפנינו חזון היסטורי של חברה אנושית מחודשת ומשוחררת מכל ניצול ושעבוד כלכלי, חברתי ולאומי ומיני – היינו מתוך נאמנותנו העמוקה לתביעת ההגשמה הציונית עושים בדיוק את כל אשר אנחנו עושים עכשיו בארץ ולוחמים על כל מה שאנו לוחמים – באשר הננו ציונים.

אין כוונתי להגיד בזאת שיש זהות מלאה ושלימה בין הציונות והסוציאליות כשהן לעצמן. אם נקח את הציונות והסוציאליות כקונצפציות עיוניות הרי אלו שני דברים שונים לגמרי זה מזה גם בתכנם העיוני וגם בנושאם האנושי. הקונצפציה הציונית קובעת את מצבו של העם העברי בגולה, כשהוא חסר בסיס לקיום נורמלי ובטוח, היא חושפת את האפשרויות הכלכליות והיישוביות הגנוזות בא"י ומגלה את הרצונות והמאוויים הפועלים בעם העברי לבנות את הארץ ולהתיישב בה. הקונצפציה הסוציאליסטית מטפלת בסוג אחר לגמרי של בעיות – בעיות החברה האנושית וניגודיה הפנימיים, הטבועים ביחסי התוצרת ובמבנה המשק והכלכלה. שתי הקונצפציות אינן סותרות זו את זו – אבל אינן חופפות לא בשטח הרעיוני ולא בשטח הנושא.

גם כתנועות מאורגנות שונות הסוציאליות והציונות זו מזו. הסוציאליות היא תנועת פועלים, ושל כל העמים, הציונות היא תנועה יהודית, ושל כל המעמדות שבתוך העם היהודי. גם כמטרות היסטוריות אין זהות בין שתי התנועות לא בתכנן ולא בזמן ההגשמה. אפשר לנו לתאר לעצמנו התגשמות הציונות – כשעדיין המשטר הקפיטליסטי שליט בעולם, ולהיפך – ייתכן שהמהפכה הסוציאלית העולמית תבוא עוד טרם שאלת העם היהודי תיפתר בארץ ישראל.

היוצא מזה שהציונות שלנו והסוציאליות שלנו הם שני דברים נפרדים, שונים זה מזה בתכנם ומהותם? הנמצאים אנו בשתי רשויות שונות ונפרדות שייתכנו ביניהן ניגוד וסתירה, ומזמן לזמן עלינו להכריע מהי הרשות העדיפה, המכרעת בלבנו את הכף?

לכאורה – רואים אותנו בשני מעגלים, שונים ונפרדים זה מזה: במעגל הציוני ובמעגל הסוציאליסטי. אבל אין זאת אלא טעות אופטית. נכון הדבר שקיימים שני מעגלים אלה שאינם חופפים, והמעגלים האלה נראים מפני כך בצדק כשני דברים נפרדים, כשתי רשויות מיוחדות; אולם עמידתנו אנו בתוך שני המעגלים – היא לא עמידה על שני שטחים שונים, פעם פה ופעם שם – אלא עמידה מתמדת בשטח אחד בלבד: בשטח המשותף לשני המעגלים החותכים זה את זה, סביב מקום עמדתנו. רק המשכי המעגלים שמחוץ לסקטור שבו אנו עומדים – הולכים ונפרדים זה מזה. אליבא דאמת אין אנו עומדים רק בתוך שני מעגלים, אלא בתוך כמה וכמה מעגלים – בתור אזרחי הארץ אנו עומדים במעגל א“י, בתור יהודים אנו עומדים במעגל העם השואף למולדת, בתור פועלים אנו עומדים במעגל המעמד העובד, בתור בני דורנו אנו עומדים במעגל ההיסטוריה המודרנית; החברות שלנו עומדות במעגל תנועת האשה העובדת והמשתחררת – אבל למרות ריבוי המעגלים (ואפשר להוסיף עליהם כהנה וכהנה) אנו עומדים תמיד – במקומנו אנו, ורק מתוך מקום זה הולכים ומתפשטים מחוצה לנו מעגלים מתרחקים ומתפרדים. הזהות של הציונות והסוציאליות שלנו מונחת לא בזהות האובייקטיבית, שקיימת כאילו מחוצה לנו בציונות ובסוציאליות כשהן לעצמן באופן מופשט – זהות כזו איננה – אלא היא נובעת מתוך הזהות של נושאי הציונות והסוציאליות, זהות הרצון והצורך והשאיפה והמאוויים והפעולה של מגשימי הציונות והסוציאליות – הפועלים העברים. מתוך הסוציאליזם בכללו ובהפשטתו אי אפשר להסיק את פעולתנו בא”י. אין סוציאליסט מחוייב דווקא לבוא לארץ נשמה זו ולהקים בתוך מציאות כלכלית ירודה זו תנועת פועלים מאורגנת. אולם סוציאליסט יהודי שאינו מתנכר לעמו – וסוציאליסט אמתי אינו יכול ואינו רשאי להתנכר לעמו – סוציאליסט יהודי הרוצה לראות את עמו כגורם עצמאי ושווה זכויות וכוח לשאר העמים במהפכה הסוציאלית, סוציאליסט יהודי הרוצה לראות בשחרור עמו והפיכתו לעם עובד עומד ברשות עצמו – וכל סוציאליסט אמתי מחוייב לרצות בכך – מחוייב לעשות את העבודה ואת המלחמה שאנו עושים בארץ, ובאותה הדרך ובאותה השיטה שאנו עושים אותה בתוקף המציאות הארץ-ישראלית והיהודית.

אין ציוני בורגני מוכרח דוקא להיות לחלוץ ולפועל בא"י ולהילחם את מלחמתו ביישוב ובציונות. אולם הציוני שאינו מסוגל להסתפק בחובבות ציונית ובשירת התקווה, הציוני שהגשמת הציונות היא בשבילו שאלת חיים אישית, הציוני המרגיש הכרח פנימי לקשור את גורל חייו עם הגשמת הציונות, והיהודי שאין לו רכוש ואינו יכול להישאר בגולה, והנוער היהודי שהקרקע בגולה נשמט מתחת רגליו והוא רואה תיקון ותקווה לעצמו ולעמו רק בעבודה בארץ – כל אלה אם גם לא ישמעו ולא ידעו שיש סוציאליזם בעולם – יעלו ארצה ויהיו לפועלים, יבנו התיישבות עובדת, יעשו כל מלאכת הפועל וילחמו את מלחמתו ככל אשר הוא עושה עכשיו – מפני שזזוהי הדרך האחת והיחידה להגשמת הציונות.

מלחמתנו על עבודה, על עלייה חלוצית, על זכויות האירגון, על תנאי עבודה הוגנים, על קרנות לאומיות וקרקע לאומי, על התיישבות עובדת, על זכויות אדם ואזרח, על תרבות עבודה, על ביטול המעמדות המפלגים את האומה, על הרמת העובד הערבי והבנה הדדית את העם הערבי – כל אלה הם מחוייבי ההיגיון הציוני. ואם ישאל השואל: איך זה קרה שהציונות והסוציאליות, שהן כשלעצמן אינן מזדהות, דווקא מחייבות אותנו לדבר אחד? – התשובה היא פשוטה: גם הציונות וגם הסוציאליות לא נוצרו אלא בשבילנו – בשביל גאולתנו אנו, שחרורנו אנו ותקומתנו אנו. שתיהן נובעות מתוכנו, מתוך רצוננו המאוחד וצורך חיינו העמוק. הדבר שאנו קוראים בשם ציונות והדבר שאנו קוראים בשם סוציאליות לא באו אלא למען קיים את רצוננו ומאוויינו לגאולה ולתקומה ולשחרור.

ציונות סוציאליסטית אינה אומרת ציונות מעורבת בדבר מה שאינו שייך באופן אורגני לציונות גופא – להיפך, הציונות הסוציאליסטית נבדלת מכל שאר סוגי הציונות האחרים (הבעל-בתית, הקלריקלית, הפאשיסטית וכדומה) בזאת, שהיא נקייה מכל סיגים זרים הפוסלים את טעמה ומעיבים את זיווה. ציונות סוציאליסטית פירושה – ציונות שלמה, מלאה, ממצה את כל תכנה ההיסטורי של גאולת עם ישראל ללא כל שיור ותנאי, וויתור ופשרה. זוהי ציונות שאינה מסתפקת בגאולה לחלק מן העם – אלא רוצה בגאולת העם כולו ובגאולה גמורה ושלמה של העם. זוהי ציונות הרוצה שא"י תהיה מולדת לא רק למעטים, בעלי-זכויות ובעלי אמצעים, שאין למרובים חלק בהם – אלא מולדת לכל יהודי שישוב אליה, מולדת המפרנסת, המחייה, המאזרחת והגואלת במידה שווה את כל בניה, ללא כל הפלייה ופדות.

ובכוח נאמנותה ואמיתה הציונית שומה עכשיו על תנועת הפועלים לכבוש את ההסתדרות הציונות – זאת אומרת, להפוך את ההסתדרות הציונית למכשיר רב פעלים דרוך-רצון ואמון-דרך להגשמה הציונית. זוהי שאלת גורל בשביל התנועה הציונית ובשביל תנועת הפועלים. בלי כוח השפעתו המכרעת של נאמן ההגשמה והעבודה – עלולה ההסתדרות הציונית להתפורר וליהפך לרועץ למפעל הציוני.

תנועת הפועלים לא תמלא את שליחותה באמונה ובשלימות אם לא תדע ליהפך לתנועת-עם. מחיצה כפולה עמדה עד היום בינינו ובין העם. מחיצה אחת שאנו הקימונו – ומחיצה שניה שהקימו אחרים. תנועתנו היתה בראשיתה פרי המרד אשר הנוער החלוצי מרד בהווי היהודי הקלוקל, במציאות הגולה העלובה, באפסות הסוציאליזם היהודי ובעקרות הציונות הדקלרטיבית. מורדים אלה העפילו ועלו לארץ, וכאן שיקעו את כל גופם ונפשם ביצירת המפעל אשר הניח יסוד להווי חדש, לאשיות-קיום בריאות, לתוכן סוציאליסטי עשיר ולהגשמה ציונית נאמנה. בתוך זרות, חוסר הבנה והתנכרות למסלול חייו החדש עג הפועל העברי בארץ עוגה צרה סביבו והתכנס כולו בתוך ד' האמות של מפעלו. כל מעייניו היו נתונים לעבודתו – זו שנעשתה למרות ערכה ותכנה הלאומי למעמדית בלבד, כי כל המעמדות האחרים התנכרו לה ושמו מכשולים על דרכה; והפועל לא שם לבו להמוני ישראל המרובים אשר נשארו בגולה, אם כי בהמונים תלוי הגורל של המעשה שהחל בו הפועל. על ידי כך נעלם מעיני רבים הערך האמיתי של מפעל העבודה. הצורה המעמדית האפילה על תכנה הלאומי של תנועתנו ויצירתה.

מחיצה שניה העמידו אחרים. נביאי השקר של הציונות המילולית והעקרה סילפו באזני-העם את עבודת הפועל העברי, שאיפותיו וכיבושיו וזרעו בתנועה הציונית יחסי איבה ונכר למפעל החלוצי העומד במרכז ההגשמה הציונית. כמעט כל העתונות היהודית בגולה וחלק של העתונות העברית בארץ השתתפו בחינוך פלסתר זה של דעת הקהל הציונית. את שתי המחיצות הללו עלינו להרוס אם אנו רוצים לשמש באמונה את התנועה הציונית כמו ששימשנו את המפעל הציוני.

איך נגיע לעם?

תנועת הפועלים הארץ-ישראלית הולידה בגולה תנועה יקרה בצלמה ובדמותה – את התנועה החלוצית. אם גאוות הציונות בארץ היא מפעל העבודה – הרי עטרת הציונות בחו“ל היא התנועה החלוצית. בתנועה זו שאין דומה לה בחיי העמים האחרים, באו לידי גילוי מובהק כל הטוהר, התפארת והגבורה שבציונות. עם סב זה, גמול מטבע ומעבודה, תשוש הרצון הלאומי ומחוסר אופי ופרצוף עצמי, שכאילו בלה ונתפורר מזוקן ומנדודים ומתלישות – חידש פתאום את נעוריו, הקים מתוכו דור חלוצים רענן, אדיר רצון, צמא עבודה ועורג מולדת אשר לא ייחת מכל פגע ולא יירתע מכל מכשול ואשר יעשה את דבר העם ותקוותו תעודת חייו. תנועה אשר אלה לה – לא תבוש ולא תרכין ראשה בפני הנהדרות והגדולות שבתנועות האנושיות. וראה זה פלא: אם תדפדפו בכל הספרות והעתונות הציונית מזה חמשים שנה ותחפשו הורי הרעיון של תנועה זו, מחוץ לספרות העבודה בא”י – לשוא יהיה עמלכם. מצוא תמצאו ביטויים והגיונות לרעיון העבודה – אבל אין רמז לרעיון החלוצי בכל הספרות והמחשבה הציונית שמחוץ לתנועת הפועלים.

התנועה החלוצית באה מתוך הקרנה פנימית של תנועת הפועלים הא“י, הפועל העברי בארץ חולל תנועה זו, הרה והגה את מחשבתה ועיצב את דמותה ואפיה. אולם גורל תנועה חלוצית זו היה כגורל מחוללתה. גם התנועה החלוצית עדיין לא הפרתה את התנועה הציונית במלוא מידת יכלתה, לא האצילה עליה מאורה ומכוחה במידה מספיקה. גם התנועה החלוצית הצטמצמה יותר מדי בפינתה ובד' אמותיה. והלא תנועה זו, עם הסתדרויות הנוער הכרוכות בה, מונה רבבות חברים ממיטב נעורי העם העברי ותפארת צעיריו וצעירותיו, וברכה רבה צפונה בה להבראת התנועה הציונית וחידושה. נוער רב-אונים וטהר-שאיפה זה, הנושא נפשו להגשמה עצמית בארץ, צריך ויכול להיות כוח מפרה ומחדש בתנועה הציונית, וגשר חי בין המוני העם בגולה התולים תקוותם בא”י – ובין חלוצי ההגשמה שהקימו את מפעל העבודה בארץ.

הנוער החלוצי צריך להרחיב את מסגרת פעולתו – לא רק הכשרה והתכוננות לעבודה בארץ, אלא השתתפות ערה ונמרצת בתנועה הציונית ובכל פעולות ההסתדרות הציונית באשר היא. התנועה הציונית בגולה, כמו המפעל הציוני בארץ, יכולה להיבנות רק מכוחות הנוער ספוגי רצון הגשמה ועבודה ונקיי סבל-הירושה של דעות קדומים ואינרציה נפשית ורעיונית של “הבעל-בית” הציוני.

הציונות במהותה היא תנועה מהפכנית. לא תצוייר כמעט מהפכה יותר עמוקה ויותר יסודית מזו שהציונות רוצה לעשות בחיי העם העברי. זו היא לא מהפכה במשטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באשיות החיים האישיים של בני העם. עצם התפיסה הציונית על חיי העם היהודי ועל ההיסטוריה העברית היא מהפכנית ביסודה – זוהי מרידה במסורת של מאות בשנים, מסורת של חיי גלות למעשה וגעגועים ערירים נטולי רצון לגאולה. במקום געגועים עקרים וחסרי דם – רצון הגשמה, ובמקום חיי גלות תלושים – מאמצי בניין ויצירה בקרקע מולדת. במקום עם סמוך על שולחן אחרים, במקום מיעוט התלוי בחסד רוב זר – עם נושא עצמו ושליט בגורלו. במקום קיום קלוקל של אנשי בינים התלויים באויר – קיום עצמי של אנשי עבודה המעורים בקרקע ובמשק יוצר.

היעמדו הכוחות של הבעל-בית הציוני השקוע בראשו ורובו בחיים הקלוקלים והתפוס כולו למחשבה ולתפיסת-החיים הגלותית – היעמדו לו כוחותיו הנפשיים והרוחניים לסייע ברצון, באמונה ובהבנה למפעל מהפכני זה של הגשמת הציונות? האין כל הדור הציוני הבעל-בתי – מלבד יחידי סגולה – מתפרנס משיירי התרוממות-הרוח בימי נעוריהם – שיירים עלובים ודלים שדהו ונבלו והפסידו כל כוח חיוניותם המעטה שהבהבה בהם לפני עשרים או שלושים שנה?

כל הירידה הנפשית והמוסרית של הציונות הבעל-בתית בולטת יותר מכל ביחסם לחלוצי העבודה בא“י. במקום לראות בהם את מגשימי חלומם ומקיימי שאיפתם, הם מקוננים וקובלים על הקרע הסוציאלי ועל הצביון המעמדי – כאילו חלוצים אלו היו יותר נאמנים לציונות ולדבר התקומה בארץ אילו הוסיפו להיות בא”י, כהוריהם בגולה, סוחרים וחנוונים, מוכרי גזוז וספסרי תפוחי זהב, סרסורי מגרשים ומלווים בריבית ומתפרנסים על עבודת זולתם. כל התאניה של הציונות “הכללית” על שאין לה המשך בארץ, וכל הנסיונות המפוקפקים הנעשים להקים תנועות “כלליות” וחלוצים “לאומיים” – מבלי לנגוע בתעלולי הרשע והפרובוקציה של ההיטלריזם הריביזיוניסטי – מגלים את כל הטמטום וחוסר ההבנה הציונית של עסקני הציונות “הכללית”. האם נוער ציוני “כללי” זה – במידה שיהיה נאמן לתעודתו החלוצית ולייעוד הציוני האמיתי: לטפח את מפעל העבודה בארץ ולהשתתף בגופו בבניין הארץ – יהיה שונה במשהו מהחלוצים והפועלים “השמאליים” אשר הציונים “הכלליים” רואים בהם משום מה זר ואויב?

תנועת הפועלים אין לה כל יסוד להשתתף בתפיסה מטומטמת וקצרת-ראות זו. אנו לא נפלה בין חלוץ וחלוץ, בין פועל ופועל לפי השם אשר בו ידגול ולפי המפלגה אשר עליה יימנה. השאלה הקובעת את ענייננו היא: מהי משאת חייו של החלוץ, מהו אורח חייו של הפועל, מה יסוד אמונתו הציונית של הנוער: האם משטר בצע, ריב עמים ושנאת פועלים, – או חיי עבודה לשם גאולת העם ובניין הארץ ודאגה נאמנה לכל חלקי היישוב מתוך שוויון-זכויות, מבלי פריביליגיות מעמדיות? כל צעיר יהודי השואף לעבודה בארץ, כל חלוץ וכל פועל – תהיה השקפתו האידיאולוגית מה-שתהיה – שותף נאמן הוא למפעל ולתנועה של הפועל הא"י. ולא מפני שאין ערך לאידיאולוגיה ולתפיסות עיוניות – אלא שאין אלה מכריעות בתנועה העומדת על הגשמה. הבחינה הקובעת כאן היא – מעשה ולא מדרש. השם ציוני “כללי” אינו אומר עכשיו כלום. בכתר זה משמשים על פי רוב ציונים מעמדיים, שכלל האומה וכלל היישוב בעיניהם המה הבעלי-בתים. אולם יש עדיין ציונים כלליים ששמם לא נתרוקן עדיין מתכנו. לגבי ציונים כלליים אלה ציבור הפועלים אינו גוף זר ועויין – אלא חלק עיקרי ורב ערך במערכת הכוחות הציונים. בקרב הדור ההולך של הציונות הכללית מספר האחרונים הוא לא רב – אולם בקרב הנוער הציוני הכללי היחס הכמותי הוא הפוך. נוער זה, על פי טבע הדברים, מסוגל להיות נאמן לעיקרים של הציונות, ומתוך נאמנות זו כשהיא לעצמה, גם אם באידיאולוגיה הסוציאלית הוא שונה מאתנו – אין למעשה ניגוד חשוב בינו ובין ציבור הפועלים, ובבואנו לגייס את הנוער החלוצי למען הבראת התנועה הציונית וחידושה – נמצא בנוער כללי זה בני ברית וחברים למעשה – אם גם נפגוש אותם בתוך ציוני מפלגות שונות להלכה.

בארצות מזרח אירופה וגם בכמה ארצות מרכז אירופה – הנוער החלוצי מהווה כבר היום את הכוח העיקרי בציונות, הציונות “הכללית” הבעל-בתית בארצות אלה מתפוררת ושוקעת. בשלושת הקונגרסים הציונים האחרונים, שבהם החלה שיטת הבחירה החדשה על פי השקל האחיד – ירדו הציונים הכלליים מרוב מוחלט של 54 אחוזים בקונגרס הט“ו, עד 47 אחוזים בקונגרס הט”ז – ולבסוף עד 33 אחוזים בקונגרס הי"ז – הקונגרס האחרון.

לעומת זאת אגף העבודה, שמנה רק 8 אחוזים בקונגרס הי“ב – הראשון לאחר המלחמה – גדל בלי הרף מזמן שהחלו הבחירות על פי שיטת השקל האחיד. בקונגרס הט”ו מנה אגף העבודה 22 אחוזים מכל צירי הקונגרס, בקונגרס הט“ז – 26 אחוזים, בקונגרס הי”ז – 29 אחוזים, לא בהרבה פחות מהציונים “הכלליים” למיניהם. למעשה אין הציונים הכלליים מהווים ולא יהוו בעתיד הקרוב חטיבה אחת. בציונות הכללית מתבלטים שני זרמים מתנגדים: הזרם המעמדי הבורגני, שהתנגדותו לציבור הפועלים הולכת וגדולה, ובאותה מידה הולך ומתרוקן תכנו הלאומי ומתגברת התנכרותו לכל הערכים והתביעות של כלל-הציונות; והזרם השני, השומר על המסורת הראשונה של הציונות הכללית לעמוד פחות או יותר בברית את החלוציות העובדת. מעין דיפרנציאציה כזו יש לראות במידה ידועה גם במזרחי, אם כי מפלגה זו מהודקת ומלוכדת הרבה יותר מהציונים “הכלליים”, וגם במזרחי הולך וגדל נוער חלוצי מיועד לעבודה בארץ, אשר למרות המחיצה הדתית-הפוליטית, מסוגל הוא לשמש בן ברית ושותף לכלל העובדים.

אמריקה היא הארץ היחידה המכילה יישוב יהודי המוני – הקיבוץ היהודי הכי גדול בעולם – מבלי שהיתה בה עד הזמן האחרון תנועה חלוצית. אולם גם פה מכשירים השינויים העצומים שחלו במצב הכלכלי וביחוד במצב המוני-ישראל – את התנאים לצמיחת תנועה חלוצית. גם בשביל יהודי אמריקה פוסקת א"י מהיות עניין לפילנטרופיה לאומית, עניין של עזרה לאחים הסובלים במזרח אירופה, ונהפכת לשאלת חיים ועתיד של יהודי אמריקה גופם. והנוער הוא בלי ספק האלמנט הכי רגיש הנענה לשינוי זה, וכבר רואים אנו ניצנים חשובים של נוער חלוצי, לא רבים בכמותם, אבל בני קיימה ונותני תקווה לפי איכותם. ואם תנועתנו תיענה לתביעת-הנוער האמריקני ותקדיש כוחות ואנשים לא רק לתעמולה ואוסף כסף, אלא גם לחינוך הנוער, יש תקווה שגם בארץ זו יפרוץ מעיין החלוציות ואז ישתנו פני התנועה הציונית בארץ רבת-משקל זו.

חילוף המשמרות הנדרש בתנועה הציונית אינו לגמרי מן הנמנעות – והדבר תלוי בעיקרו מהכשרון והאמצעים לגייס את הנוער החלוצי, שיחד עם הפועל העברי בארץ וקומץ הציונים הנאמנים מהמפלגות השונות מסוגם של אוסישקין, גרינבום וקורט בלומנפלד, יפיחו רוח חדשה בהסתדרות הציונית, ויכשירוה למילוי תפקידה ככלי עממי להגשמת הציונות. לשם כך יש צורך גם בריאורגניזציה יסודית של ההסתדרות הציונית. במצבה הנוכחי אין ההסתדרות הציונית העולמית אלא פיקציה – כי בארצות אין הסתדרויות ציוניות מאורגנות ובנות פעולה, ובלי סניפים ארציים אין ההסתדרות העולמית אלא מסגרת ריקה.

המוסד היחיד של ההסתדרות הציונית הקיים בפועל – זהו הקונגרס הציוני, אולם מחוסר מכשיר אירגוני פעיל ואחראי בכל ימות השנה שיקיים החלטות הקונגרס ויעשה את רצונו – נהפך הקונגרס, המתאסף לזמן קצר אחת לשנתיים, לבמת-מישחק פרלמנטרית, שאין בו כל תוכן יוצר וכל תוכן מחייב. “ההצגה” הפרלמנטרית של ריב מפלגות, התנגשות האופוזיציה ב“שלטון”, הוויכוחים “הפוליטיים”, המשברים “הקבינטיים” והרכבת “הממשלה” והצבעות על התקציב – יש בה כדי לספק את היצר “הממלכתי” של בעלי “הציונות הצרופה”, אולם אין בכוחם של להטים פרלמנטריים אלה, המתרחשים בחלל ריק, לקדם במשהו את הציונות המתגשמת. מאחורי הקונגרס אין כוח מאורגן שעומד לשירותו. בהנהלה בלבד, הנבחרת בקונגרס, לא סגי. מלאכת התנועה הציונית לא תיעשה ע“י הנהלה, אלא ע”י נושאי התנועה ברחבי הגולה. אירגון הנושא הזה בכל ארץ וארץ הוא תנאי קודם להפעלת התנועה והפראתה.

ההסתדרות הציונית נוסדה כהסתדרות אחידה במסשטב עולמי עם סניפים אחידים בכל ארץ וארץ. במשך הזמן נתהוו אגפים. האירגון הארצי שימש גם לאחר יצירת האגפים יסוד ראשי להסתדרות. אולם במשך הזמן הלכה ההתבדלות וגדלה. האגפים כמעט שאכלו את ההסתדרות הארצית. בינתיים נשתנה האופי של ההסתדרות הארצית. מסניף ההסתדרות הציונית העולמית נהפכו ההסתדרויות הארציות בכמה ארצות, ביחוד במזרח אירופה, למפלגות פוליטיות של החלק הבעל-בתי בציונות. התנועה הציונית נהפכה ללוח-קפיצה בשביל עסקנים וקרייריסטים שאין בעצם כל יחס וקשר בין עסקיהם ופעולתם ובין הפעולה הציונית של ההסתדרות העולמית. הבחירות לפרלמנטים ולסיימים, לעיריות ולקהלות נעשו לעיקר, וכל עניין הציונות וא"י – לטפל ויוצא דופן. שם הציונות נישא לשוא בפי המנהיגים הארציים והמקומיים של ההסתדרות הציונית כביכול.

אגף העבודה, מתוך אי שייכותו למפלגה הפוליטית הבעל-בתית, לא השתתף בהסתדרות הציונית הארצית. ועם כי בכמה ארצות היה אגף העבודה הכוח העיקרי והראשי בציונות המאורגנת, כפי שנתגלה בבחירות לקונגרסים, לא היה לו כל משקל ומקום בהסתדרות הציונית הארצית, כי משום מה זיהו את הציונות סתם, בלי שם לואי, עם הציונות הבורגנית, וזאת גם באותן הארצות שציונות זו הפסידה את כל ערכה, כוחה ומשקלה.

בהתקנת השקל האחיד הורחקה תקלה גדולה מהתנועה הציונית. המנדטים לקונגרס חדלו להיות הקנין הפרטי של הגוף המרבה לשלם בעד שקלים, ונעשו לענין של בחירת השוקל. את התיקון הזה של השקל האחיד יש להרחיב על כל שטח האירגון הציוני. יש להקים הסתדרות ציונית אחידה בכל ארץ וארץ. המפלגות הציוניות יישארו גם להבא, כמובן. אולם התא הארצי של ההסתדרות העולמית לא תהיה המפלגה (ה“זונדר-פרבנד” או ה“לנדס-פרבנד”, שגם הוא אינו אלא מפלגה) – אלא צירוף כל השוקלים שבאותה הארץ בלי הבדל מפלגה וזרם. כמו שלקונגרס הציוני בוחר כל שוקל באופן ישר, אמנם כל אחד את צירי מפלגתו, כך יבחר כל שוקל בהסתדרות הארצית האחידה לוועידה הציונית הארצית. וועידה זו תקבע את הפעולה הציונית בארץ ותבחר בהנהלה – הנהלה קואליציונית או מעור אחד לפי הרכב הכוחות בוועידה, כאשר עושה זאת הקונגרס הציוני, – והנהלה זו תנהל את כל הפעולה הציונית והארץ-ישראלית בארצה, כמובן לפי החלטות הקונגרס ותחת הפיקוח של הנהלת ההסתדרות העולמית: תעמולה ציונית, משרד א"י, קרנות וכדומה. ההסתדרות הארצית המשתפת בתוכה את כל המפלגות והזרמים, אינה יכולה, כמובן, לטפל “בעבודת ההווה”, שהיא נשארה גם להבא ברשות המפלגות הציוניות. חוג פעולתה וסמכותה של ההסתדרות הארצית האחידה הוא אידנטי עם חוג הפעולה והסמכות של הקונגרס הציוני.

חידוש הציונות והבראתה תלויים לא רק בתיקונים אירגוניים – אלא גם בשינוי שיטת הפעולה. ההסתדרות הציונית פעלה עד עכשיו בלי שיטה ובלי תכנית. כל קונגרס היה קובע תכנית ותקציב לשנה אחת, וכך היה עושה גם הועה“פ בישיבתו בשנה בלתי קונגרסאית. המפעל הציוני, גם מצדו היישובי וגם מצדו הפוליטי, לא ייתכן בלי תכנית מחושבת, תכנית כספית, התיישבותית ומדינית, לתקופות שנים מסויימות, שיש בהן כדי להסיע את הגשמת הציונות משלב לשלב, ומתחנה לתחנה, באופן שיטתי ומכוון. מרכז המפלגה בירר עוד לפני שנה תכנית כזו, גם בשטח העלייה וההתיישבות, גם בשטח הכספים וגם בשטח המדיניות. נסינו להביא תכנית זו לפני הוועדה הפוליטית של הוועד הפועל הציוני בישיבתו האחרונה בלונדון – אולם אורגן זה, בקונגרס הציוני גופא, במצבו הנוכחי אינו מסוגל לשמש מכשיר פעולה ציוני. ובחלל הריק שבו מתאסף ודן הועה”פ, שקע ללא תוצאות גם הבירור הזה.

ובדברנו על תכנית פעולה ציונית שתנועתנו צריכה להציג לפני ההסתדרות הציונית, מתעוררת שאלה: מה הם תחומי התכנית? האם אנו מצטמצמים בתכנית פעולה המכוונת לעלייה והתיישבות עובדת לפי היסודות המקובלים בתנועתנו – ותו לא, או תכניתנו מקפחת את צרכי העלייה וההתיישבות של כל חוגי העם, גם של המעמד העובד וגם של המעמדות האחרים. מתשובתנו לשאלה זו, נדמה לי, תלוי במידה רבה עתידה של התנועה הציונית ושל עמדת הפועל בתוכה. השאלה היא זו: היכולה והצריכה תנועת הפועלים, מתוך נאמנות שלמה לייעודה המיוחד, לדאוג לענייני העם כולו, לא במשטר סוציאליסטי ולאחר המהפכה הסוציאלית, אלא במשטר הקיים ובפרוצס בנייה ממושך כפרוצס הגשמת הציונות? השאלה מוצגת גם בצורה זו: כל מי שאינו שייך למעמד הפועלים ואינו מאורגן בתוכו – האם מן ההכרח שיעמוד כצר למעמד הפועלים ומעמד הפועלם יוכרח להילחם בו, או שמחוץ למיעוט בעל-בתי – מעבידים ובעלי רכוש – הסותר את עניני הפועלים, יש המון עמלים ודלים ועובדים למחצה המסוגלים להיות בעלי ברית למעמד הפועלים במלחמתו על עבודה עברית, הרמת מצב העבודה, ציבוריות דימוקרטית ושוויון אזרחי, חינוך חנם לכל, הכשרה חלוצית לנוער, חלוקת מסים צודקת בעיריות ובקהילות, הון וקרקע לאומי, הוזלת הדירות והקרדיט, בריאות עממית, הנחלת השפה והתרבות לכל וכיוצא באלה?

הצריך מעמד הפועלים לעמוד לבדו, לדאוג רק לנפשו ולהילחם נגד כל מי שמחוצה לו – או שמעמד הפועלים צריך ויכול לבודד את המיעוט הבעל-בתי ולרכז סביבו את המוני העם מתוך עזרה ודאגה נאמנה לצרכיהם וענייניהם המיוחדים, ועל ידי כך לשתף את רוב העם בשאיפותיו, תביעותיו ומלחמותיו וכיבושיו? האם נדונה תנועת הפועלים להישאר תנועה מעמדית בלבד, ז"א סגורה ומוגבלת במסגרת המעמדית שלה – או היא צריכה ומוכשרה ליהפך לעם בתוקף המהפכה הסוציאלית? נדמה לי, שזוהי השאלה המרכזית העומדת בתקופתנו לפני תנועת הפועלים בכל הארצות. שאלה זו בצורה מיוחדת עומדת גם לפני תנועתנו אנו. ועל וועידה זו לתת עליה תשובה. מהתשובה על שאלה זו תלויה עמדת הפועל ביישוב ובציונות.

מעטות הארצות שבתוכן מהווה מעמד הפועלים כשהוא לעצמו את רוב האומה. נצחונו של מעמד-הפועלים, בין בשיטת פעולה פרלמנטרית ובין בשיטת פעולה מהפכנית, יהיה תלוי סוף סוף בכשרונו ויכלתו להיות רוב. מיעוט יכול לתפוס את השלטון רק במקום שהרוב אינו מאורגן ומגוייס. נס כזה נתרחש, לרגל מסיבות היסטוריות מיוחדות, ללנין במוסקבה ולמוסוליני ברומא. דרך זו אינה יכולה להיות הדרך של תנועת הפועלים, מפני שהבורגנות שבכל הארצות למדה לאחר המהפכות ברוסיה ובאיטליה את תורת האלמות והדיקטטורה וידעה להזדיין ולהתגייס, ובכל התנגשות שתבוא, בפרלמנט או מחוצה לו – יכריע הרוב. רכישת הרוב, גם אליבא דדימוקרטיה וגם אליבא דדיקטטורה, היא הגורם המכריע בחשבון האחרון. ואם במדינות בנויות השליטות באמצעי-כפייה כך – בתנועתנו שאינה פועלת במכשירים ממלכתיים ואין ברשותה כלי שלטון, אלא מיוסדת על התנדבות חפשית וכוחות מוסריים (הנובעים אמנם מתוך צרכים חיוניים), על אחת כמה וכמה שאין התנועה יכולה לבצע את שליחותה בלי שתישען על רצון הרוב, רוב ביישוב ורוב בציונות.

מעמד הפועלים אינו דומה למעמד הבעל-בתי, “מעמדיותו” של הפועל העברי בארץ היא ביסודה ובמהותה לאומית; “לאומיותו” של הבעל-בית היהודי בארץ היא ביסודה ובמהותה מעמדית. הפועל העושה באמונה את שליחות האומה והציונות – מוכתר על ידי מתנגדיו בכתר מעמדי. הבעל-בית הסותר מתוך ענייניו המעמדיים הצרים את צרכי האומה – מכתיר את עצמו בכתר לאומי. גם כשמשתמשים ביחס לשני המעמדות בשם אחד, כשאומרים מעמד הפועלים ומעמד בעלי-הבתים – יש אונאה וטעות בשימוש של המלה מעמד בהוראה שוה לגבי שניהם. האידנטיות האמיתית היא רק במלה – ולא בתכנה. לא הרי מעמד הפועלים כמעמד בעלי הבתים. מעמדיותו של בעל הבית עומדת בסתירה לכלל האומה, ז"א לרוב מניינה ורוב בניינה של האומה. מעמדיותו של הפועל נמצאת בהתאמה לכלל האומה. כלומר: לרוב בניין ורוב מניין של האומה. בעמדו לפני הסתירה נשאל בעל הבית: מה עדיף: האינטרס של המעמד או האינטרס של העם. שאלה זו אינה עומדת בפני הפועל. האינטרס המעמדי והאינטרס הלאומי מזדהים, האינטרס המעמדי אין פירושו האינטרס הפרטי של הפועל הבודד, אינטרס זה יש שיבוא בסתירה גם את האינטרס הלאומי וגם את האינטרס המעמדי. המדובר על האינטרס של כלל-הפועלים והאינטרס של כלל-העם. בין שני אלה אין ניגוד וסתירה.

לא יִכּוֹן עם עברי במולדתו וארץ לא תיבנה בלי מעמד פועלים כביר-אונים בכמותו ואיכותו, אבל לא יקום גם מעמד פועלים בלי עזרת העם. תנאי לכך היא תנועה ציונית רבת-פעלים וישרת דרך. ותנועה כזו לא תתקיים אם תנועת הפועלים לא תהיה לתנועה עממית. הפועל אינו יכול לוותר על זכותו וחובתו כאחת להיות רוב ביישוב ובציונות – כי זוהי שאלת גורל לו, ליישוב ולציונות. ה“ברוגז” הלאומי שנקט בו הבוּנד לא היה לנחלת הפועל העברי בארץ. הפעולה המעמדית והפעולה הלאומית נשתלבו בתנועתנו מבלי היפרד – ובשילוב זה מקור כוחו וסוד כיבושיו של הפועל הא"י. הרחבת התחומים כדי היקף פעולה עממית ביישוב ובציונות לא תיעשה על חשבון הפעולה המעמדית. למען ישמש הפועל עוזר רב אונים ומדריך נאמן להמוני העם הרחבים – יש צורך בהתלכדותו האמיצה ובהתבצרותו האירגונית והמשקית בתוך הסתדרותו המעמדית, כי בלעדיה ייהפך לאבק אדם חסר אונים ומחוסר ערך. אולם רק בברית עם חוגים עממיים יתגבר הפועל על מכשיליו, ורק בעזרתם ימלא את שליחותו בארץ ובעם. ברית זו יש בה ברכה משולשת וצורך משולש: למעמד הפועלים, להמוני העם, ליישוב ולציונות.

תל-אביב, ד חשוון תרצג (“דבר” 1922)

א. הגשמת הציונות – הפתרון הממלכתי הארצי של שאלת העם היהודי במילואה – מחייבת אמצעים לאומיים ממלכתיים, והעם היהודי המחוסר מדינה ונטול כוח ממלכתי, יכול למלאות את חסרונם רק בגיוס התנדבות לאומית ויצירת כלים אירגוניים, כספיים ופוליטיים הנשענים על רצון העם וצרכיו ההיסטוריים, אם כי אינם ביסודם כוח כפייה ואמצעי שלטוֹן.

ההסתדרות הציונית נועדה להיות המכשיר המרכזי לשם אירגון העם העברי וגיוס כוחותיו ואמצעיו – המוסריים, הפוליטיים, הכספיים והאישיים – להגשמת הציונות.

שום מפעל ואירגון חלקי אינו יכול לתפוס את מקום המפעל והאירגון הכללי, המיוסד על אשיות עממיות, והמשתף בתוכו את כל חלקי העם בלי יוצא מן הכלל.

ב. רפיונה של ההסתדרות הציונית, חוסר אונה להיענות לצרכי העלייה וההתיישבות, ביחוד בשעה זו של גאות הפעולה היישבנית ותגבורת השאיפה והצורך של המוני ישראל לעלייה – אינם תלויים אך ורק בגורמים שאין לתנועה שליטה עליהם, כגון משבר כלכלי, אסונות פוליטיים וכדומה, אלא נובעים במידה רבה מההתפוררות הפנימית, האירגונית והרעיונית, מסילוף דרכיה והסתרסות רצונה של “הציונות הכללית”, שהיוותה עד עכשיו רוב מניין ורוב בניין של ההסתדרות הציונית.

ג. הציונות הבעל-בתית, המתעטפת עדיין באיצטלה של “ציונות כללית”, מגלה יותר ויותר את אפיה המעמדי הצר. מתוך אינטרסים מעמדיים ויצר מעמדי מתרוקנת ציונות זו מכל תוכן לאומי ממשי ומתכחשת ביודעים ובלי יודעים לכל הערכים העיקריים והתביעות החיוניות של הציונות המתגשמת והיישוב בארץ, בכל מקרה שהאינטרסים והיצרים המעמדיים של בעל הבית מתנגשים בערכים ותביעות אלו.

ד. הציונות הבעל-בתית, בחלקה הגדול, משלימה עם החרם הקיים בחלק של המשק היהודי, בעיקר במושבות, נגד העבודה העברית, ולא עוד – אלא שהיא נותנת סעד מוסרי, ציבורי וחמרי לחוגים המטיפים בגלוי נגד עבודה עברית מלאה בכל רחבי המשק היהודי.

היא מתנקשת בעלייה העובדת ובתנועה החלוצית וחותרת תחת משען ההגשמה הנאמן והעיקרי של התנועה הציונית. היא מזלזלת בקרנות הלאומיות ומתנכרת לצרכי ההתיישבות ולתביעת הקרקע וההתאחזות של העובדים והמוני העם הדלים, שאין ביכלתם להתערות בקרקע המולדת בלי עזרת הון לאומי וקרקע לאומי.

היא נותנת בארץ-ישראל יד לנסיונות-ההרס של צוררי הפועל היהודי לערער את אחדות העובדים, לפלג את אירגונם, לסכסך פועל בפועל בארץ, ומסייעת לפירור התנועה החלוצית והריסת שלמותה בגולה.

היא תומכת בידי אלה החותרים תחת זכות-האזרח של העובד ודלת-העם במוסדות השלטון העירוני והאבטונומיה הלאומית, והיא עוזרת בגלוי ובסתר בנסיונות לפורר את כנסת ישראל, מוסדותיה ומפעליה הכלליים, למען חזק את השלטון המעמדי של קומץ בעלי-בתים בעיר ובמושבה.

ה. הצרכים והשאיפות של מעמד הפועלים עולים בקו הצרכים והשאיפות של כלל-האומה. בפעולתו בתנועה הציונית וביצירתו ובמלחמתו ביישוב ממלא הפועל העברי שליחות לאומית ומעמדית כאחת.

ו. מלחמת הפועל היהודי על השלטת עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק היהודי הנבנה בארץ, על תיקון מבנהו הכלכלי והחברתי של העם היהודי והעברת המונים לחיי-עבודה ויצירה פרודוקטיביים בארץ, על הון לאומי וקרקע לאומי לשם האחזת ההמונים מחוסרי האמצעים והושבתם על הקרקע, על ביטול הפריביליגיות המעמדיות, על חלוקה צודקת של עול המסים, על זכות האירגון, העבודה והאזרח של כל יהודי מבלי כל הפלייה, על הנחלת הלשון העברית ואוצרות התרבות לכל הדור היהודי הצעיר ולכל אישי האומה בלי הבדל ופדות, על הגברת החינוך החלוצי בקרב הנוער היהודי והכשרתו לתפקיד ההגשמה בארץ, על ביטול המעמדות המפלגים את האומה ומסכסכים חלק אחד בשני ועל חידוש חיי האומה על יסוד של שויון גמור ומלא של כל אישיה – מלחמה זו היא לא רק מלחמה מעמדית, אלא עיקרי יסודותיה של התנועה הציונית וצרכיה החיוניים וההיסטוריים של האומה העברית בכללה.

ז. הבראתה וחידושה של התנועה הציונית; הכשרת ההסתדרות הציונית למילוי תפקידיה האחראים והקשים בשדה העלייה וההתיישבות ובחזית הפוליטית; שמירת העניינים והערכים הלאומיים והסוציאליים בציונות המתגשמת וביישוב הארץ-ישראלי – מחייבים חילוף משמרות בהסתדרות הציונית וחיזוק יסודותיה האירגוניים במרכז ובסניפים ותיקון שיטת פעולתה היישובית והפוליטית.

ח. תנועת הפועלים הארץ-ישראלית שנשאה באמונה ובהתמדה למעלה מחצי יובל שנים בעול המפעל הא"י של הציונות המתגשמת, נתבעת עכשיו להעמיס על עצמה את עול התנועה וההסת' הציונית במלואן, ויחד עם החוגים והאישים במחנות ציוניים אחרים אשר נשארו נאמנים ליסודות הלאומיים, העממיים של הציונות, עליה להציל את ההסתדרות הציונית מהתנוונות והתפוררות.

מיכולתה וכשרונה של תנועת הפועלים לשאת באחריות המלאה של ההסתדרות הציונית, לכוונה ולהדריכה – תלוי גורל התנועה. ועל מפלגות העבודה והנוער החלוצי בארץ ובגולה לגייס את כל כוחותיהם למען הוות כוח וגורם מכריע בקונגרס הציוני, בהסתדרות הציונית העולמית ובסניפיה הארציים.

ט. הקונגרס וההסתדרות הציונית העולמית אין להם כיום מכשיר פעולה ומסגרת אירגונית בארצות. במקום הסתדרויות ציוניות ארציות קיימות מפלגות המוציאות את כל מרצן וכוחן על התנגחות הדדית ובמקרה הכי טוב על פעולה פוליטית ציבורית מקומית, ולפעולה הציונית והארץ-ישראלית אין כמעט דורש ושוחר. לשם יצירת מכשיר-פעולה ומאסף למחנות הציוניים המפולגים יש צורך להקים בכל ארץ וארץ הסתדרות ציונית אחידה, אשר כל ציוני שוקל שקל, בלי הבדל מפלגה וזרם, ישתתף בה באופן ישר ואישי. הסתדרות אחידה זו והנהלתה הארצית, אשר תיבחר בוועידת כל השוקלים הציוניים שבאותה ארץ – יטפלו בכל הפעולות – ורק באותן הפעולות שהקונגרס הציוני העולמי דן ומחליט בהן: תעמולה ציונית, פעולת הקרנות, סידור העלייה וההכשרה, גיוס הון ואנשים לבניין הארץ וכדומה. כל “עבודת ההווה” תישאר כמקודם אך ורק ברשות המפלגות הציוניות, וההסתדרות הארצית, המשתפת בתוכה את חברי כל המפלגות, לא תתערב בפעולה זו.

י. הפעולה הציונית המכוונת לתכלית היסטורית אינה צריכה להעשות כאשר נעשתה עד עכשיו באקראי, משנה לשנה, “מיד לפה”. למפעל הציוני דרושה שיטת-פעולה תכניתית לתקופת שנים מסוימת, אשר תקח בחשבון את התנאים והאפשרויות שבארץ. הצרכים והכוחות של העם בגולה, המסיבות הפוליטיות והיחסים הבין-לאומים בתקופה הנידונה.

הבירור שנעשה בכיוון זה על ידי מרכז המפלגה בשנה האחרונה – צריך להתגבש על ידי המפלגה בתכנית-פעולה התיישבותית כספית ומדינית לתקופת 5 השנים הקרובות, תכנית עלייה והתיישבות שיטתית, מלווה לאומי או ממלכתי, ומשא ומתן מדיני על תכנית הפעולה עם הגורמים המכריעים.

יא. תכנית-הפעולה הציונית של תנועת הפועלים לא תצטמצם בתחומי העלייה וההתיישבות החלוצית – אם כי זו צריכה להשאר גם להבא הלוּז של הפעולה הציונית – אלא תקיף את צרכי החוגים העממיים הרחבים ותאפשר את עלייתם של המוני העם והשתרשותם בארץ על יסודות פרודוקטיביים בריאים, ותהא מכוונת גם למשיכת ההון הפרטי לארץ בתנאי של העסקת עבודה עברית.

יב. עם הגברת האירגון העצמי של מעמד הפועלים וביצור עמדותיו הכלכליות, היישוביות והחברתיות בארץ, עם ליכוד והגברת התנועה הציונית הסוציאליסטית לכל חלקיה בגולה (מפלגות העבודה, הנוער החלוצי, הליגה למען א"י העובדת וכו'), מוטל על תנועתנו להושיט יד אחים לכל החוגים העממיים הרחבים, דלת העם והמוניו, החוגים העמלים, המתרוששים, לסייע לאירגונם ולהגיש להם עזרה נאמנה לשם הגנה על ענייניהם החיוניים וזכויותיהם האזרחיות והאנושיות, לשם הרמת מצבם התרבותי והחברתי, לשם הבראת יסוד קיומם הכלכלי, לשם עזרה לעלייתם והעברתם לחיי עבודה והתאחזותם בקרקע בארץ, ולשם שיתופם במלחמת מעמד הפועלים על העיקרים הלאומיים, הסוציאליים והעממיים בחיי הישוב ובתנועה הציונית.

הפועל העברי הרואה את עצמו כשליח העם כולו והנושא באחריות מלאה לגורל המפעל הציוני, התנועה הציונית ועתיד היישוב – קרוא להקיף במלחמתו וביצירתו, במאמציו ובכיבושו את צרכי העם ושדרותיו הרחבות, ומחייב עזרה ודאגה נאמנה לצרכי ההמונים, ומתוך רצון לשתף במלחמתו ובשאיפותיו את רוב העם – יקיים את שליחותו ויבצע את חזונו ההיסטורי.

תל-אביב, ו כסלו תרצג [הפועל הצעיר 11]