בוועידה השניה של הסתדרות העובדים

עלי למסור, מטעם הוועד-הפועל, דין-וחשבון מפעולות ההסתדרות מזמן היווסדה ועד היום. אם הדו"ח לא יהיה מלא – אין זו אלא אשמתי אני. בשנה הראשונה לקיום ההסתדרות הייתי בנכר, ולא חייתי את חיי ההסתדרות. ודווקא זו היתה שנת “הסערה וההסתערות” של ההסתדרות, שנת ההיאבקות הפנימית בין יצר הפירוד שחי בתוכנו בכוח המסורת ובין יצר האיחוד, שהלך וגבר עד שהשליט את עצמו על כולנו. זו היתה שנת היצירה והשכלול של מוסדות ההסתדרות בארץ, שנת ההתחלות הגדולות, שנת הרחבת ההיקף של עבודתנו, שנת החדירה למקצועות-עבודה חדשים וכיבוש עמדות כלכליות חשובות.

קולעות ומכוונות לתוך תוכם של הדברים היו המלים האחדות שהשמיע זה עתה הפרופסור איינשטיין¹ על אופיה המיוחד של הסתדרותנו, שכמותה אין למצוא בארץ אחרת. תנועתנו, תנועת-הפועלים העברית בארץ-ישראל, היא מיוחדת במינה בעולם כולו, אם כי יש לה יסודות כלכליים משותפים את תנועת-הפועלים בעולם. אמנם בכל ארץ וארץ מצטיינת תנועת-הפועלים באפיה המיוחד והעצמי. למשל, התנועה ברוסיה מצטיינת בריבולוציוניותה הסוערת, בהתרחקותה מכל פשרה וּויתור, בנטייתה הקיצונית להפשטה וסימטריה עיונית, בהתפצלות המפלגתית והפראקציונית, בחסרון חוש המציאות, ברוחה הקנאי, הסקטאנטי. ולעומתה – התנועה באנגליה, שהיא כאילו היפוכה בכל: אֶמפירית, אחוזה בכל נימיה במציאות הקיימת, רחוקה מכל דוקטריניות, פשרנית, צועדת לאט לאט ובביטחה, סובלת כל מיני ניגודים הגיוניים ועיוניים – וחדורה, למרות זאת, הרמוניה פנימית, והיא רבת כשרון ההתאגדות והפעולה ההמונית המעמדית.

והוא הדין בארצות אחרות. האופי הלאומי והתנאים הכלכליים והמדיניים המיוחדים שבכל ארץ וארץ מייחדים גם את תנועת הפועלים באותה הארץ ומַפלים אותה מתנועות חברותיה.

אולם לא לשינויים אלה בתכונה הלאומית ובמיבנה החברתי והמדיני של ארצנו אני מתכוון באמרי שתנועתנו היא יחידה במינה – אלא לכוח-המניע היסודי, השליט בתנועתנו ומהווה אותה למקור שממנה יונקת תנועתנו ולקרקע שעליו היא צומחת: לעליה. – תנועתנו היא תנועת עליה לעבודה. מהעליה אנו שואבים את כוחותינו, העליה היא שמהווה את תנועתנו, בכוחה אנו נישאים, ולהגברתה ולהרחבתה מכוּוָנות כל דאגותינו. כל אופיה ותכנה של תנועתנו מותנים ממהלך העליה, צרכיה וכוחה.

ההגירה בכלל, בכל ארץ ובכל תקופה, היא בעצם תופעה ריבולוציונית. אין דבר מכניס שינויים עצומים בחיי האדם והחברה כנדידה לארץ חדשה. ואם כל הגירה כך, הגירה יהודית וארץ-ישראל – שלא במקרה ולא לשם מליצה קוראים לה עליה – על אחת כמה וכמה. בעליה זו פועלים שני כוחות איתנים הממלאים את כל חללה של ההיסטוריה האנושית – היצר הלאומי והיצר הסוציאלי. העליה שלנו לארץ-ישראל היא התגבשותן החיה של המגמות הלאומיות והסוציאליות המפעמות בדורנו בלב האומה העברית והפועלות ביתר שׂאת פה בארץ, בתנועתנו.

הרצון הדינאמי של תנועתנו הוא לא רק רצונם של אלפי העולים שכבר הגיעו לארץ, אלא רצונם הקולקטיבי של הרבבות המשתוקקים לעלות והדופקים על שערינו.

מיספרים אחדים מתוצאות המפקד דיים לסמן את תפקידה של העליה בתנועתנו. עד לפני המלחמה היו בארץ, לפי רשימות מיפקד העובדים שערכנו בי“ז באלול תרפ”ב, כשלושת אלפים עובדים שעלו לארץ משנת 1892 ועד 1915, מלבד כאלפים וחמש מאות מילידי הארץ, הרחוקים ברובם מתנועתנו.

במיפקד, נרשמו 16,608 עובדים, מהם 2,290 ילידי הארץ. 2184 לא הודיעו מתי עלו ואם הם ילידי הארץ או עולים; כל הנשארים, 12,034 עובד, ציינו את זמן בואם. מאלה נכנסו לארץ במשך שלוש השנים האחרונות – מתחילת 1920 עד סוף אבגוסט 1922 – 8277. במשך שנות 1919–1918 עלו 709 עובדים. אם נוסיף לאלה את 600 העובדים שעלו לארץ מאז המיפקד ועד היום ואותו חלק העולים החדשים שלא ענו על שאלה זו בגליונות המיפקד – ויש להעריך את מספרם למעלה מאלף – הרי למעלה מעשרת אלפים עובדים בארץ באו עם העליה החדשה, העליה השלישית.

זרם העליה הבלתי-פוסק שקולטת הסתדרותנו – קובע את מהותה ופעולותיה.

בבחירות לוועידת חיפה, לפני שנתיים, השתתפו 4,433 איש. אלה היו מייסדי ההסתדרות. מאז – כסליו תרפ“א – עד יום המיפקד – אלול תרפ”ב – עלה מספר חברי ההסתדרות עד 8,394; הריבוי – 3961 חבר. במשך הזמן הזה נכנסו לארץ 5,282 עובדים חדשים. יוצא, איפוא, ש-75% מכל העולים שנכנסו לעבודה בארץ מאוגדים בתוך הסתדרותנו. יותר ממחצית כל העובדים היהודים בארץ הם חברי ההסתדרות.

השאלה הגדולה של ההסתדרות היתה – שאלת העבודה; הוטל עליה להכניס לעבודה אלפי עולים, שחלק גדול מהם לא חי קודם חיי-פועלים, ולהתאימם לתנאי-המציאות שבארץ. אלפי אנשים הועמדו לפני מהפכה יסודית בכל דרך חייהם. אלה שלא עבדו קודם – צריכים היו להתחנך בעבודה, ואלה שעבדו – נאלצו להחליף את מקצועם ולהסתגל לענפי-עבודה חדשים להם.

העובדים בארץ עסוקים במאה וששים ענפי-עבודה שונים, וחלק גדול מהם הם ענפי-עבודה שיד יהודית לא עסקה בהם מקודם בארץ. העולים החדשים חדרו בהמונים למקצועות-עבודה ולעמדות-עבודה שהיו חסומים בפני העובד היהודי בכל השנים הקודמות, וכבשום תוך זמן קצר.

כאלף וחמש מאות איש עובדים בעבודות ציבוריות שונות – ביניהם מאות של סוללים מאומנים, שכבשו את המקצוע הזה כמעט בן-לילה – מקצוע שיד פועל יהודי בעולם כמעט לא נגעה בו.

אמצעי-התחבורה – חוץ מעגלונות – היו סגורים בפני הפועל העברי בארץ – כמו בחוץ-לארץ – עד העליה השלישית. היום יש לנו כשבע מאות פועלים בכל ענפי התחבורה שהיא העורק המרכזי של החיים הכלכליים: ברכבת, בדואר, בטלפון ובטלגרף. גם בנמל כבשה העבודה העברית בשנים האחרונות את עמדותיה הראשונות.

גם אמצעי-התחבורה – האופיני ביותר והפרימיטיבי ביותר בארץ זו – הגמל – שהיה זר לנו כל ימי שבתנו בארץ במאות השנים האחרונות, נכבש סוף סוף על-ידי חלוצי העליה השלישית, ובחוצות תל-אביב אנו פוגשים אורחות-גמלים נהוגות בידי גַמָלים עברים.

שני המקצועות הראשיים, המעסיקים את האחוז הגדול ביותר של פועלינו, הם דווקא אותם ענפי-העבודה התופסים את המקום הקטן ביותר בחיינו הכלכליים בארצות הגולה: החקלאות והבנין.

2663 פועלים ופועלות, שהם כעשרים אחוז מכל הפועלים שציינו את מקצועם ברשימת-המיפקד, עסוקים בענפי החקלאות השונים. כל אלה, מלבד יוצאים-מן-הכלל מועטים, התנחלו בארץ. בענפי-הבנין השונים עובדים 2,196 איש, שהם 16,8% מכל הפועלים. כל אלה סיגלו להם את המקצוע הזה רק פה בארץ. ענף-עבודה זה כמעט כולו מכיבושיה של העליה השלישית.

בסוף שנת תרפ"ב היה ההרכב המקצועי של ציבור הפועלים בארץ (לפי תוצאות המיפקד של י“ז אלול תרפ”ב) כדלקמן:

10963 עובדים עבודה גופנית ב-126 ענפי-עבודה שונים: במקצועות החקלאות – 2663, בבנין – 2196, בעבודות ציבוריות ובעבודות פשוטות – 1551, באריגה, הלבשה והנעלה – 1273, מתכת – 967, עץ – 707, תחבורה – 629, הזנה – 487, דפוס – 281, שונות – 236.

מלבד אלה יש עוד 3550 עובד שמקצועם לא נתברר במיפקד.

לא קלה היתה המלחמה וההתאמצות לכבוש ענפי-העבודה החדשים. רבים וקשים המעצורים, ורק בכוח העליה ובלחצה הצליח הפועל העברי להתגבר עליהם. התחלת העליה ההמונית הגבירה את כוח-החדירה שלנו. מתוך התרחבות העליה נתרחבו אפשרויות העבודה שנוצרו ונתגלו תוך הגברת תנועתנו. לשם כך נאלצת היתה תנועתנו לחדש שיטת-עבודה, שכמותה לא ידעה תנועת-הפועלים היהודית בארץ אחרת. שיטה זו, שנתחדשה פה מתוך הכרח המציאות, היתה סידור-העבודה ברשות העובדים ועל אחריותם, סידור משקי-פועלים. היסוד לפעולה משקית ברשות הפועלים הוכח קודם-כל בעבודה החקלאית. במלחמתו על זכות-העבודה במשק החקלאי בארץ נדחף הפועל העברי, בתוקף המציאות הכלכלית המיוחדת בארצנו – מציאות הפועל הזול הבלתי-יהודי – ליצירת משק-פועלים העומד ברשות עובדיו. היסוד למשקי-פועלים אלה הונח לא על-ידי העליה השלישית. היתה זו הירושה שהורישה העליה השניה להסתדרות. משק-הפועלים החקלאי הראשון נוצר לפני שתים-עשרה שנה. מאז כמעט לא פסק גידולו. אולם רק עם העליה החדשה נתרחבה ההתישבות העובדת במידה מרובה, ומה שנוצר ונתחדש בשתי השנים האחרונות עולה בכמותו – ובמידה ידועה גם באיכותו – על כל מה שנבנה במשך כל התקופה הקודמת.

עד תקופת ייסוד ההסתדרות (ראשית תרפ"א) היו לנו 692 עובדים ב-25 משקים חקלאיים על שטח של 25,000 דונם. בשנתיים אלו נוספו 12 נקודות על שטח של 42,000 דונם בערך ובהם 1058 עובדים. כמה עשרות פועלים עזבו את הנקודות הישנות, וכיום יש לנו 1628 עובדים ב-37 משקים חקלאיים על שטח קרוב ל-65,000 דונם. אמנם אין לזקוף את כל הגידול הזה רק על חשבון פעולתנו והתאמצותנו אנו. האמצעים והאדמה להתישבות זו ניתנו על-ידי קרן היסוד, הקרן הקיימת ויק"א, והמאמצים הם של העם כולו. בעיקר עלינו להודות להסתדרות הציונית על פעולתה היישובית החדשה. אך מה היה המקור, שממנו ינקה הפעולה הציונית בשנים אלה, זו שהניעה את העם להתנדבות לאומית לשם גאולת הקרקע וישובה, – אם לא עליית אלפי החלוצים, שבאו לגאול באונם ובנפשם ובעבודתם את האדמה שנרכשה בכספי העם. אוספי הכסף לא היו אנשי תנועתנו בלבד, אך תנועתנו בלבד, תנועת העליה והעבודה שלנו בארץ, היא היא שנתנה להם את המפתח ללב העם ולכיסו. רק בכוח העליה ובהשפעתה הישרה של העם, הצליחה התנועה הציונית להשיג את האמצעים להתישבות החדשה.

יתר על כן. בכוח הכסף בלבד לא היתה ההתישבות החדשה אפשרית כלל בתנאים הקשים השוררים בארץ. יודעים אנו איך נכבשו העמדות הישוביות החדשות האלה, באילו תנאים הוכשרו ונעבדו הקרקעות – במצוק כספי עד כדי מחנק, באין בתים לשבת, בחוסר אספקה עד כדי רעב, בחוסר ביטחון ליום מחר, בתוך סביבה נגועת-קדחת. ורק בלשד מיטב כוחותינו נעשתה ההתישבות החדשה, שבה נפגשו טובי פועלינו הישנים עם צעירי העולים החדשים. עם הרחבת ההתישבות וגידולה בשטח הקרקע ובמספר העובדים, באו גם תיקונים ושינויים עיקריים במגמת ההתישבות ויסודותיה המשקיים.

מראשית עבודתנו הנחנו ביסוד פעולתנו ההתישבותית את אחריות העובד על עבודתו ועל משקו. אולם אחריות זו היתה למעשה יותר שאיפה מאשר מציאות. שיטת המשכורת והתקציבים, שהיתה נהוגה עד לפני שנתיים, שיחררה למעשה את העובד מאחריות למשק. חברי הקבוצות היו מקבלים מהתקציב הישובי את משכורתם החדשית הקבועה, וקיומם לא היה מותנה כלל בהצלחת המשק. בשנתיים האחרונות הכניסה ההסתדרות החקלאית שינוי יסודי במובן זה – היא ביטלה את שיטת המשכורת והעמידה את קיום העובדים החקלאים במשקינו על תנובת משקם ותוצאות עבודתם. מתוך כך הולכת ומתגברת השאיפה להגדיל את אפשרויות הכלכלה העצמית והולכים ומתפתחים במשקינו ענפי-חקלאות המספקים לעובדים את צרכי-קיומם.

רק אחוז קטן מהעולים החדשים נקלט לעת-עתה בהתישבות החקלאית. בתוך אלף המתישבים החדשים נמצאים רק כחמש-שש מאות מבני העליה השלישית. עובדה זו אינה מקטינה את ערך ההתישבות בתוך תנועתנו, תנועת העליה לעבודה. העבודה החקלאית היתה הכוח-המושך-והדוחף המרכזי של העליה השניה, והיא היתה המגמה השלטת גם בעליה השלישית. רוב החלוצים שעלו בשנים האחרונות לארץ באו מתוך שאיפה לקרקע, לעבודת-האדמה, להתישבות חקלאית. – זה היה החלום שליווה כל חלוץ בדרכו המלאה חתחתים ותלאות מהגיהנום האוקראיני לארץ-ישראל.

הרצון הכביר להיאחז באדמה נתן את הכוח לעולים החדשים להתגבר על אלפי המעצורים והמכשולים שפגשו בדרכם הקשה לארץ. העבודות הציבוריות שעסקו בהם אלפי העולים בבואם לארץ – נראו להם רק כזמניות, כמַעבר לעבודת-האדמה, ולא מקרה הוא שפועלי העבודות הצבוריות נתאגדו בראשונה כסניף ההסתדרות החקלאית. עד היום הזה לא נעקר מלבות העובדים בעבודות הציבוריות והבנין הרצון הכביר להתישבות, ואחת השאלות הקשות ורבות-האחריות העומדות לפני תנועתנו היא – התישבותם של אלפי העולים החדשים בצורה זו או אחרת.

חלום ההתישבות של חלוצי העליה השלישית לא נתקיים. העבודות שנראו להם רק כזמניות נעשו קבועות. וכאן אנו באים למכשיר החדש שיצרה לה העליה החדשה בדרכה לעבודה בארץ – לקואופּרציה הקבלנית הגדולה, למשרד לעבודות ציבוריות ובנין.

דורשי רשומות ימצאו שעוד לפני המלחמה היו בארץ קבוצות קבלניות לעבודות ציבוריות – ביישור החולות בתל-אביב, בסלילת דרכים ובנינים פה ושם. אולם המפעל הכביר של קואופּרציה המונה אלפי חברים עם היקף-עבודה של מאות אלפי פונטים שנוצר תוך זמן קצר – הוא כולו פרי העליה השלישית.

אסתפק במספרים אחדים:

היקף העבודה של המשרד במשך 25 חדשי קיומו (מראשית ינואר 1921 עד סוף ינואר 1923) היה בסכום של 496.735 לי“מ. מזה 263,450 לי”מ (54%) בעבודות ציבוריות, 211.900 לי"מ (46%) בבנין בתים. מ-2,000 עד 2,500 חברים עבדו בעבודות השונות שנתקבלו על-ידי המשרד במשך הזמן הזה. עבודת המשרד התפשטה בכל קצווי הארץ – מכפר-גלעדי עד באר-שבע, בשלושים ושש נקודות שונות: בערים, במושבות, בתחנות מסילת-הברזל, בתחנות הצבא ובכבישים. המשרד סלל את הכבישים הגדולים ביותר שנעשו בארץ בזמן האחרון על-ידי הממשלה, בנה את רוב השכונות העירוניות החדשות – בתל-אביב, ירושלים, חיפה וטבריה, התקין חפירות וסוללות, תעלות וצנורות, גשרים ומסילות-ברזל, והיה לקבלן ומסדר-עבודה הגדול ביותר בארץ.

יש לציין, שכמעט החלק החמישי של כל העבודה הזאת נעשתה על-ידינו בתוך משקי-הפועלים עצמם. מ-485 הבתים שבנה המשרד – 120 הם בתי-פועלים, מלבד מספר של רפתים ובניני-עבודה אחרים במשקינו: כפר-גלעדי, תל-חי, אילת-השחר, דגניה, עין-טבעון, בנימינה, בלפוריה, עין-חי, בן-שמן, נחלת-יהודה, ראשון-לציון (שכונת התימנים), כרכור, שכונת-ברוכוב, יפו (בית “המשביר” ) ועוד, בסכום של 60.975 לי“מ. גם מהעבודות הציבוריות נעשה חלק בתוך משקינו: 5 כבישים – בעין-חרוד, נהלל, מחנים, כפר-יחזקאל ודגניה ; חפירות בשכונת-ברוכוב, יבוש ביצות בנהלל ובעין-חרוד – בסכום של 34.100 לי”מ. בסך-הכל נעשו על-ידי המישרד עבודות שונות במשקינו בסכום של 95.075 לי"מ – 19% מכל עבודות המישרד.

מה נתנה לנו עבודת המישרד?

לגבי תנועתנו אין השאלה הזאת עומדת מבחינה מסחרית. לא חשוב לנו כל כך לדעת, אם המישרד יצא מכל עבודות אלו בריווח או בהפסד. לא הריווח המסחרי הוא המניע את עבודתנו. לתנועת-הפועלים חשובה הידיעה מה נתן לנו המישרד בכיבוש עמדות כלכליות, בחדירה לענפי-עבודה שונים, בהגברת כשרון ההנהלה העצמית בעבודה, זאת אומרת, הגברת כוחנו המעמדי בכיבוש העבודה ושלטונה.

והנה מה שעונים לנו המיספרים: במשך שנה וחצי הכשיר המשרד מחנה בנאים של 2210 איש, ולמעלה מאלף סוללים. עד לפני שנתיים היה כל המקצוע הזה סגור ונעול בפנינו בשבעה מנעולים. מלבד מיספר קטן של בנאים וסתתים מאומנים מבני הישוב הישן ובעלי-מלאכה מומחים יחידים מהעולים, לא היתה לפועל העברי כל דריסת-רגל בכר-עבודה זה. העבודה היתה מתנהלת על-ידי שני מיני פועלים: בעלי-מקצוע מומחים מעטים, שקיבלו משכורת גבוהה, חלקם יהודים וחלקם ערבים, והמון פועלים פשוטים זולים, כולם בלתי-יהודים, שעבדו בתנאים ירודים ששום פועל יהודי לא היה יכול להתחרות בהם. העבודה הזולה שלטה במקצוע הבנין לא פחות מאשר במקצוע החקלאות, ולא רק בתים פרטיים, אלא גם בתים ציבוריים של מוסדות וחברות ישוביות לא היו נבנים על ידי פועלים יהודים. והנה נתחוללה מהפכה: תל-אביב נבנית כולה בידי יהודים. שכונות גדולות חדשות בירושלים, טבריה וחיפה נבנות בשלימותן, מהמסד עד הטפחות, בידי פועלים יהודים, בהנהלתם ואחריותם. מאות פועלים, שלא אחזו מימיהם כף סיידים, התאמנו והתמחו בכל ענפי הבנין: חפירה, חיצוב, סיתות, בנאות, טיח, ריצוף, שרברבות, נגרות, צבעות ועוד.

למען העריך כראוי את פעולת המישרד יש לקחת בחשבון לא רק את עבודתו ותוצאותיה הישרות – אלא גם את השפעתו העקיפה על שוק-העבודה הכללי. רק הודות לקיום המישרד ושלטונו בעבודה ויכולתם של ההסתדרות וציבורי-פועלים למלא על אחריותם ובהנהלתם עבודות-בנין גדולות – נתבצר מצב הפועל העברי גם בעבודות המשק הפרטי. אם נקח בחשבון את תנאי-קיומנו בארץ: את חוסר-העבודה, המוכרח בארץ של עליה, השורר לא רק בירחי-החורף מעוטי-העבודה, אלא גם בקיץ, המאלץ את החברים בקיבוצי-העבודה להתחלק בעבודתם; את הקושי של העולה החדש להסתגל לעבודה ולהסתדר לשם הגנה מפני נותני-העבודה המנצלים את מצבו הקשה; את מצב המהגר בארצות אחרות, באמריקה למשל, כשה“ירוקים” כפותים בעבודתם ל“שיטת ההזעה”, ואם נוסיף לכל אלה את העובדה המכרעת שכאן מזומן לו לנותן-העבודה פועל מקומי שהוא זול יותר ונוח יותר לשעבוד שאינו יודע להתאגד ולהתקומם, ונאלץ למכור את עבודתו בתנאי-עבודה גרועים ביותר –אם נקח בחשבון את כל התנאים האלה שהם לרעתנו – ניווכח שעל אף הכל, הצליח העולה החדש לתפוס עמדה חשובה בעבודת-הבנין, גם בקבלנות הפרטית ובמשק הפרטי, ולעמוד בפני הלחץ של הורדת המחירים והתחרות העבודה הזולה. וכל זה הודות לקיום הקואופרציה הקבלנית שלנו, ששלטה במידה מסוימת על עבודת-הבנין, ובדרך בלתי-ישרה חייבה גם את הקבלנים הפרטיים להוסיף פועלים יהודים. אלמלא המישרד שלנו, לא היה הפועל העברי מוצא לו מקום כזה בעבודות הקבלנות הפרטית.

יש בתוכנו כאלה שמתוך אידיאולוגיה מסוימת הם שוללים את ערך הקואופּרציה הקבלנית ומשליכים כל יהבם על הרכוש הפרטי. הקבלן הפרטי הוא שיפתור לנו את שאלת העבודה למאות ולאלפי העולים. “אידיאולוגים” אלה אינם יודעים ואינם מבינים את המציאות הכלכלית של ארץ-ישראל. דיה אילוסטרציה אחת מעבודות הממשלה. במארס 1921 עבדו 1647 פועלים עברים בעבודות הממשלה, ואילו במארס 1922 הגיע מספרם ל-687 בלבד. ומאז הוא הולך ופוחת. באפריל ירד עד 415, במאי – 210, באבגוסט – 130, באוקטובר – 60, ובינואר 1923 לא היו אלא 20 פועלים יהודים. מהו פשר הדבר? הממשלה הפסיקה לאט-לאט את מסירת עבודותיה למשרד. במארס 1921 היו 88,89% של עבודות המשרד עבודות הממשלה, במארס 44,38%, באפריל – 33,20%, וביאנואר 1923 – 1,42% בלבד. כמעט כל עבודות הממשלה נמסרות בזמן האחרון לקבלנים פרטיים – יהודים וערבים. והקבלנים אינם נשמעים לאידיאולוגים שלנו והם מעדיפים דווקא את הפועל הזול, הבלתי-יהודי.

בגמר סקירתי על העבודה יש להעיר עוד על מצב העבודה השכירה בחקלאות ובשאר המקצועות במושבות. כאן עלינו לציין כשלון גמור. המלחמה הבלתי-פוסקת, שניהל הפועל העברי במשך שמונה-עשרה שנה על זכות עבודתו במושבות, עלתה בתוהו. מאז החלה עליית הפועלים לארץ לא נשתנה מצבנו במושבה; לא נתרבו בה פועלים עברים. גם ההתעוררות שהכניסה לארץ העליה החדשה, לא הועילה. גם המאורעות של מאי, שחשׂפו את הסכנה שארבה ימים רבים למושבות, לא הביאו לידי שינוי המצב. זמן-מה נדמה היה, גם לאחדים בתוכנו, שבני המושבות עמדו על הכרת היסוד הרעוע שעליו בנוי משקם, ושתי המושבות שאליהן הגיעה הרעה בכל מוראותיה – פתח-תקוה וחדרה – ראו את הכרחיותו של הפועל העברי לבטחונן וזמן קצר נהפכו למושבות עבריות ממש – אולם רק לזמן קצר; כשרק נראה היה לאיכרים כי הוסר להט החרב המתהפכת, שוב נושל הפועל העברי מעבודתו. חוללה השבועה החגיגית שנשבעו צעירי המושבה על קברי חלליהם, והעבודה העברית, שעמדה למושבה ביום צרה, נאבקת ונלחמת שוב בחוסר-אונים על קיומה העלוב והמדולדל באם-המושבות, כבשנים הקודמות. אותו המצב שורר בחדרה, רחובות, ראשון-לציון ושאר המושבות.

בעיר שונה המצב לטובה. בתל-אביב שולטת העבודה העברית בבנין, מאז מאורעות מאי, הודות למישרד לעבודות ציבוריות ובנין. בעבודה הנעשית בידי קבלנים פרטיים רק חלקה בידינו. הכנת החמרים נעשית בידי זרים. גרוע מזה המצב בירושלים, בה העבודות שאינן נעשות על-ידי המשרד, מעסיקות לרוב פועלים בלתי-יהודים. בירושלים נבנית עתה שכונה חדשה “רוממה”, ודווקא על-ידי חברה המכריזה על ציונותה – “המזרחי”, – ובה אין לפועל העברי כל דריסת-רגל. תופעות כאלה ישנן גם בחיפה וביפו. עם הקבלן הפרטי באה העבודה הזולה, הבלתי-יהודית. אציין רק מקרה אחד האומר “דרשני”.

קיימת בארץ חברה קבלנית לבנין בשם “הבונה”. חברה זו אספה כסף מציונים והכריזה על מטרותיה הלאומיות. בראשה עומדים ציונים ידועים. חברה זו מעסיקה ביפו פועלים בלתי-יהודים. אין אנו שוללים את זכות הפועל הערבי לעבודה. זכותו כזכותנו, בתנאי שלא יוריד את המחירים ולא יתחרה בנו להרע את תנאי-העבודה.

והנה באחת העבודות של “הבונה” פוטרו פועלים יהודים – ובמקומם באו לא פועלים ערבים מארץ-ישראל; אלא “הבונה” הציוני שלח שליחים למצרים והביא משם פועלים מצרים, המתחרים במחירי-העבודה גם את הפועל העברי וגם את הפועל הערבי.

וחברה קבלנית פרטית זו מכריזה על עצמה בחוץ-לארץ כמוסד לאומי ובין ראשיה נמצא גם אחד מחברי ההנהלה הציונית בארץ.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­________________

ועידת חיפה, בהניחה את היסוד להסתדרות הכללית, החליטה שההסתדרות מורכבת מאגודות מקצועיות. הבסיס והצורה של האיגוד המקצועי לא נקבעו בועידה הזאת. התנועה המקצועית גופה לא נתחדשה על-ידי ועידת היסוד. עוד לפני יסוד ההסתדרות הכללית נתקיימו בארץ אגודות מקצועיות. נסיונות מרובים לאיגוד המקצועי נעשו בארץ עוד לפני שש-עשרה שנה. ביפו וירושלים התקיימו אגודות מקצועיות שונות.

ההסתדרות החשובה ביותר שנתקיימה זמן רב היתה הסתדרות הפועלים החקלאים, שהם היו חלוצי תנועת-הפועלים בארץ. להסתדרות זו היו לא רק תפקידים מקצועיים צרים אלא גם – ישוביים. היא ניהלה את פעולת ההתישבות בארץ והיתה הגורם הראשי בחיי הפועלים. הסתדרות זו היתה בנויה מראשית יסודה על בסיס רחב והקיפה את כל הפועלים החקלאים למיניהם וסוגיהם וגם את הפועלים הבלתי-חקלאים אשר במושבות.

ההסתדרות השניה שהיתה קיימת לפני ועידת חיפה היא הסתדרות פועלי הרכבת. היא צעירה יותר מההסתדרות החקלאית – נוסדה רק לפני ארבע שנים – ואין בה חברים רבים כבאחותה הבכירה, וגם חשיבותה הישובית היתה לא כל כך גדולה. אבל גם היא היתה בנויה על בסיס תעשייתי – היא איגדה את כל פועלי הרכבת בלי הבדל אומנות ומקצוע: נגרים, מסגרים, טלגראפיסטים, מסיקים, מכונאים, נהגים, פקידים ועוד – כל העובדים ברכבת. היו גם אגודות צרות יותר – אגודת פועלי העץ, המתכת, הדפוס ועוד. בניגוד לשתי ההסתדרויות שנזכרו לעיל, שהיו ארציות ומקיפות את כל התעשיה, היו האגודות האחרות מקומיות ומצומצמות רק בחוג האומנות: נגרים, בפני עצמם, מדפיסים בפני עצמם וכדומה.

בחיפה, בוועידת-היסוד, לא עמדו על הפרובלימה הסידורית של האיגוד המקצועי: אם לייסדו על בסיס תעשייתי מקיף או על יסוד האומנות הצרה. וכך נשארו קיימות אגודות משני הטיפוסים ואליהן נוספו לאחר יסוד ההסתדרות – אגודות חדשות.

בשנה האחרונה החריפה השאלה הסידורית בתוך ההסתדרות לרגל פעולת המשרד לעבודות ציבוריות. משנגמרו עבודות המשרד בכבישים והוא עבר לעבודות הבנין, ורוב הפועלים נתרכזו בערים, צפה השאלה על דבר צורת הסידור המקצועי והיחס של האגודה המקצועית לפעולה הקואופרטיבית. פעולת המשרד, שהקיפה את תעשיית הבנין לכל ענפיה – יישור, בנאות, שרברבות, נגרות, מסגרות ועוד – נתקלה בקושי הנובע מתוך פירור האיגוד המקצועי הבנוי על האומנות הצרה. עובדי המשרד המסודרים לרוב בקיבוצים, שהיו מקבלים על עצמם בנין בתים שלמים, הופרעו בעבודתם על-ידי המחיצות המלאכותיות שהוקמו בין האגודות המקצועיות הצרות.

חלק מפועלי הבנין היו חברים באגודות פועלי הכביש, חלק שני – באגודת פועלי העץ, חלק שלישי – באגודת הטיחים או הבנאים וכו'. ופירור זה הפריע קשה בעד הפעולה ההארמונית והסידור המכוּון של המשרד ופועלי הבנין, שעבדו במשרד ובקבלנות פרטית.

במועצה השלישית של המשרד בחיפה (כ“ד – כ”ו ניסן תרפ"ב), שבה השתתפו גם באי-כוח פועלי-הבנין שאינם עובדים במשרד, נתבררה שאלה זו והוחלט ליצור הסתדרות מקצועית מקפת של כל פועלי הבנין והעבודות הציבוריות, בין שהם עובדים בעבודות ההסתדרות (המשרד והקואופרטיבים) ובין שהם עובדים במשק הפרטי. בתוך הסתדרות-תעשיה מקפת זו היו צריכים החברים להתאגד באגודות אומנותיות לפי אומנותם: אגודות פועלי עץ, מתכת, שרברבות, בנאות וכו', בתור סקציות של הסתדרות-הבנין המקפת את כל פועלי התעשיה.

החלטות אלו של מועצת חיפה נתאשרו ביסודן על ידי הועד-הפועל של ההסתדרות בהסכמת מועצת ההסתדרות.

על סידור זה יצאו מערערים ביפו, ונקראה מועצת-צירים של סניף ההסתדרות ביפו (ד' אב תרפ"ב) שלקחו בה חלק יותר מאלף חברים. המועצה, שהיתה מורכבת ממאה צירים, אישרה את החלטות חיפה ברוב של ארבע חמישיות. המיעוט, כעשרים צירים, עזבו את המועצה ונפרדו מההסתדרות ויסדו “ועדת-הארגון” שנלחמה בהסתדרות. “ועדת-הארגון” הפיצה דיבות ועלילות, שההסתדרות מדכאה את האגודות המקצועיות, שמועצת פועלי יפו משתמשת נגדן בכוח המשטרה ועוד. אולם כאן נתבלט הכוח הצפון בהסתדרות. למרות המצב הקשה שבו נמצאת תמיד ההסתדרות לרגל חוסר-העבודה, ההתמרמרות השוררת בתוך חלק מציבורנו נגד מוסדות ההסתדרות מתוך אי-הבנה וקשי-המצב, ולפעמים גם מסיבות צודקות – למרות קרקע נוחה זו לכל נרגנות וחתירה נגד ההסתדרות, לא הצליחה “ועדת-הארגון” בתעלוליה, ומעט החברים שהתרכזו סביבה עם הפירוד, עזבוה אחד אחד ושבו להסתדרות. מסדרי “ועדת הארגון” שלא הצליחו במלחמתם הגלויה בהסתדרות, וזמן קצר לפני הבחירות לועידה זו הכריזו על ביטול “ועדת הארגון” וחזרו להסתדרות, המשיכו את מלחמתם בהסתדרות באמצעים לא-ישרים, והפיצו בעתונות מפלגתם² בחוץ-לארץ דיבות ועלילות למען הבאיש את ריח ההסתדרות בתוך תנועת-הפועלים בחוץ-לארץ. אולם לא היה זה המקרה הראשון של הפצת-דיבות בחוץ-לארץ נגד תנועת-הפועלים בארץ. ועוד נצטרך לדון בוועידה זו על תעתועים אלה מצד חלק ידוע שבתוכנו.

כיום קיימות בתוך ההסתדרות, מלבד הסתדרות הבנין שעדיין לא נתאגדה כראוי, שתי הסתדרויות ארציות: הסתדרות הפועלים החקלאים, המונה כ-2400 חבר, הסתדרות פועלי הרכבת המונה כ-300 חבר, ו-40 אגודות מקצועיות ואומנותיות מקומיות ביפו, חיפה וירושלים, המונות 5026 חבר.

ביפו: אגודת פועלי כביש ובנין; בנאות; עץ; מתכת; צבעים; פקידים טכניים; הובלה; עובדים ופקידים של “הדסה”; מורים; דפוס; מכבסה; עובדי מטבח ומלצרים; עור; אופים; מחט; ספרים; חובשות ואחיות; עובדי משרד; אגודה מעורבת.

בחיפה: נגרים; פועלי מתכת; בנין; סבלים; פקידים; מורים; עגלונים וחמרים; תופרות; עובדי “הדסה”; עובדות בבתים פרטיים.

בירושלים: דפוס; סנדלרים; חייטים; נגרים; עובדי “הדסה”; פקידים; מורים; אחיות; שמשים; בנין.

בטבריה ובצפת ישנם חברי הסתדרות, אך טרם התאגדו באגודות מקצועיות.

______________

לפני עברי לדין-וחשבון של מוסדות ההסתדרות, עלי לסקור עוד על ענף משקי אחד של פעולתנו: הקואופרטיבים לתעשיה. האיניציאטיבה לפעולה משקית זו ניתנה על-ידי קופת הפועלים הארצישראלית (קפא"י). הרוב הגדול של הקואופרטיבים הקיימים נוצרו על-ידיה עוד לפני יסוד ההסתדרות. ההתחלה הראשונה נעשתה בחיפה. בטבת תרע“ט נוסד “עמל” – בית-חרושת למכונות והתכה. בפסח תרע”ט נוסד “כרמל” – בית-חרושת מיכני לנגרות. בסיון, אותה שנה, נוסדה ביפו הסנדלריה הקואופרטיבית הראשונה. אחריהם נוסדו קואופרטיבים שונים על-ידי “אחדות-העבודה” ו“הפועל-הצעיר”.

הנסיונות של התעשיה הקואופרטיבית, שנעשו בארצות אחרות, נכשלו ברובם. הקואופרטיבים הייצרנים, או שלא יכלו להחזיק מעמד בפני ההתחרות של התעשיה הקאפיטאליסטית או נהרסו מתוך חוסר הון חוזר ומסיבות אחרות. הקואופרטיבים המעטים שהצליחו, נסגרו לפני פועלים חדשים ונהפכו לחברות של שותפים פרטיים, ככל החברות הרכושניות.

כאן בארץ מצאו המפעלים הקואופרטיביים סביבה נוחה יותר לגידולם ולהתפתחותם. התעשיה הקאפיטאליסטית טרם קמה, והקואופרציה מצאה לפניה כר-פעולה חפשי והצליחה לרכז את הפועלים הטובים ביותר במקצועם. בחיפה, למשל, היו הקואופרטיבים שלנו הראשונים שפיתחו את מקצוע הנגרות והמסגרות, ובתי-החרושת הפרטיים שנוסדו לאחר מכן לא יכלו להתחרות בקואופרטיבים ונסגרו. באותו זמן גדלו ונתרחבו בתי-החרושת הקואופרטיביים שלנו. “כרמל”, שמנה ששה חברים בהווסדו, מונה עכשיו ששים חבר; “עמל” התחיל בשבעה חברים – ועתה יש בו עשרים חבר.

בסך-הכל קיימים עכשיו בארץ 17 קואופרטיבים המונים 277 חבר. מהם 11 ביפו: 1) נגריה “דרור” – 50 חבר (בהיווסדה – 7 חברים). 2) דפוס “אחדות” – 18 חבר (בהיווסדו – 7). 3) דפוס “הפועל הצעיר” – 25 חבר (בהיווסדו – 8). 4) “פועל המתכת” – בית-חרושת למסגרות – 15 חבר (בהיווסדו – 6). 5) קואופרטיב הנהגים “המעביר” – 18 חבר. 6) “המלביש” – 3 חברים. 7) מאפיה של מועצת פועלי יפו – 15 חבר. 8) סנדלריה “תועלת” – 8 חברים. 9) “הפטיש”– 3 חברים. 11–10) שתי מכבסות – 8 חברות.

בחיפה: 3: 1) “כרמל”– 60 חבר. 2) “עמל”– 20 חבר. 3) סנדלריה – 6 חברים.

בירושלים: 3: 1) סנדלריה “הכוח” – 5 חברים. 2) “דפוס הפועלים” – 8 חברים. 3) שרברב “חרות” – 5 חברים.

יש לציין גם את הנגריה של “גדוד העבודה” בעין-חרוד וקבוצת המכונאים של “גדוד העבודה” בירושלים.

פעולת ההסתדרות בייסוד הקואופרטיבים ובהרחבתם לא היתה רבה. מלבד הנגריה “דרור”, שנוסדה על-ידי המשרד לעבודות ציבוריות, בהשתתפות אגודת פועלי העץ ביפו, ו“פועל המתכת” שנוסד על-ידי אגודת פועלי המתכת ביפו, ונתבצר ע“י ההזמנות שניתנו לו על-ידי המשרד לעבודות ציבוריות, לא עזרה ההסתדרות ביצירת קואופרטיבים חדשים. הקואופרטיבים הישנים עמדו רובם ברשות הקפא”י, ומקצתם ברשות המפלגות, ולא היו נתונים לרשותה המלאה של ההסתדרות הכללית.

לאחר ששמעה המועצה דין-וחשבון מפורט ממצבו של כל קואופרטיב וביררה את שאלת איחוד הקואופרטיבים וריכוזם בהנהלה אחת, החליטה לסדר מרכז לתעשיה הקואופרטיבית, אשר יבסס את הקואופרטיבים הקיימים ויסייע ליצירת קואופרטיבים חדשים, יקבע את קו הפוליטיקה הכלכלית שלהם, ויקשר את פעולתם עם פעולת המשרד לעבודות ציבוריות ו“המשביר” ועם הקואופרציה היהודית והקואופרציה של הפועלים בעולם.

המרכז שנבחר במועצה, ושבו נכנסו באי-כוח הקואופרטיבים, המשרד, “המשביר”, הקפא"י והוועד הפועל של ההסתדרות – לא הצליח לרכז את פעולת הקואופרטיבים ולהתאים את פעולתם למסגרתם של שאר מוסדות ההסתדרות, והתבטל. ועדיין שאלת סידור הקואופרטיבים לתעשיה מחכה לפתרונה בהסתדרות הכללית.

בבואי לסקור פעולותיה של מועצת הפועלות, עלי לציין אמת מרה, שגם ציבורנו, המכיר להלכה בשוויון הגבר והאשה, לא נשתחרר למעשה מאותו יחס לאשה השורר בחוגים אחרים. גם בתוכנו לא תפסה עדיין החברה העובדת את מקומה הראוי לה בעבודה ובחיים. עצם קיומו וצורך קיומו של מוסד מיוחד בתוכנו בצורת מועצת הפועלות לשם הגנת האינטרסים של הפועלות אינו מוסיף כבוד לנו. נודה על האמת, שהעולה, החלוצה, הפועלת אינה פוגשת עדיין בתוך ציבור הפועלים את היחס החברי האמיתי בסידורי-העבודה, ובלי הגנה מיוחדת ועמידה על המשמר מצד החברות עצמן, עלולים אנו להזניח את צרכיהן החיוניים. אם נעבור, למשל, על רשימת הקיבוצים העובדים במשרד לעבודות הציבוריות, נמצא שמספר החברות העובדות בתוכם הוא כאין. רק בשני הקיבוצים הגדולים – “גדוד העבודה” ו“השומר הצעיר” – אנו מוצאים אחוז חשוב של חברות, התופסות מקום ניכר בכל עבודות הקיבוץ. כל שאר הקיבוצים מקבלים חברות כמעט אך ורק לצרכי המטבח. והחברות עדיין צריכות להילחם על זכותן לעבודה לא רק נגד נותני-העבודה, המתיחסים באי-אמון לעבודת האשה, אלא גם נגד הפועלים.

אין בתוכנו הסתדרות מיוחדת של פועלות, ואין צורך בהסתדרות כזו, אבל לא נוכל להתעלם מהאמת המרה, שדבר השוויון של האשה, המקובל אצלנו כמושכל ראשון, אינו בסידור עבודתנו ומשקינו. לא דאגנו במידה מספקת לאפשר לעובדת לחדור לכל אותם ענפי העבודה בעיר ובכפר המתאימים לה, ועדיין יש צורך במוסד מיוחד לפועלות שיעמוד על המישמר וידאג למעמדה הכלכלי והחברתי של העובדת שלא יקופח גם בתוך ציבור הפועלים.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________________

תנועתנו, ככל תנועת-פועלים, לא יכלה להצליח בלי פעולה תרבותית רבה ונמרצת. אי-אפשר לשלוט בעבודה, לסדר מוסדות, לבנות משקים וישובים, וכן להתאגד ולהילחם מלחמת הפועל – בלי בסיס תרבותי. והעבודה התרבותית היתה אצלנו תמיד חלק אורגני של עבודתנו בכללה.

את עבודתנו התרבותית מציין מוֹמנט אחד המיוחד אך ורק לתנועת-הפועלים העברית בארץ-ישראל – הנחלת השפה לעולים. הוטל עלינו להקנות, קודם-כל לפועל, את המפתח לאוצרות התרבות וקניני הרוח של העם – את לשוננו הלאומית. ובנדון זה עלינו לציין בשמחה נצחון רב. מתנגדנו וגם קטני-האמונה שבתוכנו הפחידו אותנו תמיד בעליה רחבה, שכרוכה בה סכנה לשפה העברית. אלה היו סבורים כי הלשון שנתעוררה לתחיה כשפת-דיבור על-ידי התאמצותם של יחידים לא תעמוד בפני גלי עליה המונית, שאינם שומעים עברית. והנה השיבה המציאות: 13,764 עובדים שנפקדו במיפקד ענו על שאלת ידיעתם את השפה ומהם יודעים לדבר עברית 12,611 (91,6%); לא יודעים לדבר – 1153 (8,4%). כארבעת אלפים עובדים למדו את הדיבור העברי רק לאחר בואם לארץ, רובם עולים חדשים שנכנסו לארץ בזמן האחרון. את כוח הדיבור העברי בקרב הפועלים אנו יכולים ללמוד גם מעובדה זו, שמספר היודעים לדבר עברית עולה על מספר היודעים קרוא עברית – חזיון שאין כמותו בשום מקום אחר. מאות אנשים שטרם למדו לקרוא עברית, כבר למדו את הדיבור העברי מסביבתם העברית.

אמנם העליה החדשה אינה עדיין העליה ההמונית שלה אנו מפללים, אולם עלינו למוד את הדברים בקנה-מידה ארצישראלי. לגבי מיספר הפועלים שהיו בארץ לפני העליה השלישית – הרי העליה החדשה הזאת היא המונית בטבעה. בשלוש השנים האחרונות בלבד נכנסו לארץ פי שלושה פועלים מאשר במשך כל שלושים השנים הקודמות, ומצבה של השפה העברית לא רק שלא נתערער ונתרופף אלא, להיפך, נתחזק ונתבצר.

נצחון תרבותי ולאומי זה עלינו לזקוף לא רק על חשבון ועדת התרבות וחבר מוריה המסורים והנאמנים – אלא קודם כל על חשבון הציבור הפועלים כולו, שהוא הוא ועדת התרבות האמיתית שלנו. הפעולה התרבותית הגדולה להפצת השפה נעשית על-ידי כל הציבור שלנו, על-יד המחרשה ובסדנא, בבית ובאוהל, באסיפות ובשיחות חברים.

על מצבו התרבותי של ציבור הפועלים מעידה אולי יותר מכל פעולת הספריה המרכזית של ועדת התרבות. מי שהוא מסופרינו יפי-הרוח האשים את הציבור בארץ, שאינו קורא ספרים. הדין-וחשבון של ועדת התרבות שלנו מכחיש לעז זה. הנה מיספרים אחדים. בטבת תרפ"א – בימי ועידת היסוד של ההסתדרות – נמצאו בספריה שלנו 7081 ספר, שנתקבלו מאת ועדת התרבות של “אחדות העבודה”. מאז נוספו 17,469 ספר וכיום נמצאים בספריה שלנו 24,500 ספר מהם 17,518 בעברית, 2510 ביודית, והשאר – בלשונות אירופיות שונות (רוסית 1944, גרמנית 1730, אנגלית 608, צרפתית 103, פולנית 83, איטלקית 45). לספריה זו יש 85 סניפים בארץ, בערים, במושבות, בקבוצות ובמחנות. תנועת הספרים מראה שבמשך הזמן עברו בסניפים השונים יותר מ-30.000 ספר.

בעבודתנו התרבותית היו גם ליקויים רבים. חסרה הסברה של עניני ההסתדרות ותנועת-הפועלים בכללה, גם בעל-פה וגם בכתב. ספרותנו עניה מאד במקצוע זה, ומוטל היה עלינו למלא החסרון הזה בעבודת הסברה בעל-פה – והדבר לא נעשה במידה הראויה, מחסרון מרצים. החברים המסוגלים לעבודה חינוכית זו שקועים וטרודים בעבודה המעשית של ההסתדרות ואינם יכולים להיפנות ולהיענות לצרכי עבודתנו התרבותית. ועדת התרבות עמדה על ליקוי זה, והיא ניגשה להוצאת ספר-לימוד לגדולים, מעין כריסטומטיה מחיי הפועלים ותנועת הפועלים בארץ.³

הליקוי הגדול ביותר בפעולתנו התרבותית הוא – חסרון ספרות מקצועית. אין לנו עדיין אף קונטרס אחד על התנועה המקצועית, על הקואופרציה, על תנועת-הפועלים היהודית והכללית, על מקצועות-העבודה השונים, מלבד חקלאות, שלה מוקדש ירחון “השדה”, המוצא על-ידי ההסתדרות החקלאית. אלפי פועלים עוסקים בעבודת בניה: ביצענו עבודות קבלניות בבנין ובעבודות ציבוריות בחצי מיליון פונט – ובכל זאת אין לנו אף חוברת אחת על הבניה. גם ועדת התרבות וגם ההסתדרות לבנין לא דאגו למציאת טרמינולוגיה עברית למונחי הבנין. וכאן יש לציין את הפעולה המשמחת של הסתדרות פועלי הרכבת, שמספר חבריה הוא רק כשביעית ממספר חברי הסתדרות הבנין, וכוחותיה ואמצעיה התרבותיים הם מועטים ודלים עוד יותר, והיא כבר הוציאה שתי חוברות של העתון המקצועי “הקטר”, ובוועידתה הרביעית בחיפה (שבט תרפ"ב) קיבלה החלטה בדבר יצירת טרמינולוגיה עברית של המונחים הטכניים בעבודות הרכבת וחייבה את חבריה להשתמש במונחים עבריים בלבד בדיבורם.

בפעולה הספרותית עומדת ההסתדרות עוד בראשית צעדיה. לא נקל היה להתגבר על הפסיכולוגיה של “וגם”⁴, ורק כעבור שנה לאחר יסוד ההסתדרות התחיל להופיע “פנקס” ההסתדרות, שעל הוצאתו הוחלט עוד בוועידת חיפה. תחת זאת יש לציין את הפעולה הספרותית של הקיבוצים וציבורי הפועלים בהוצאת עלונים מקומיים, בכתב-יד ובהקטוגרף. “הסולל” – על ידי פועלי כביש טבריה – צמח וטבריה – מגדל, “מחיינו” על ידי “גדוד העבודה”, ועלונים אחרים שיצאו בזמן האחרון בערים ובקיבוצים. עלונים אלה מעידים על הצמאון והכשרון של ציבור הפועלים לביטוי עצמי חי ורענן.

פרטי עבודתה של ועדת התרבות בהנחלת השפה, חינוך ילדי הפועלים, השכלה לגדולים, נתפרסמו בהוספה מיוחדת ל“פנקס”.

בקשר עם פעולתנו התרבותית יש לציין מיפעל צעיר אשר יצרנו לפני זמן קצר – המעניה המרכזית של הסתדרות העובדים.

מועצת ההסתדרות, בישיבתה ביום ו' חשוון תרפ“ב, הטילה על הוועד-הפועל לגשת ל”ספירה מלאה ומדויקת של כל חברי ההסתדרות ולסידור שיטת כרטיסים“. לצורך זה החליט הוועד-הפועל לערוך מיפקד כללי של העובדים העברים בארץ, ולסדר מעניה מרכזית שתרשום בסדר ובקביעות את מקומו של כל פועל ופועל ואת תנועת העובדים ממקום למקום ומעבודה לעבודה. במיפקד היו צריכים להירשם כל אלה החיים על יגיעם הם בלי נצל עבודת זולתם – כל הפועלים השכירים, כל חברי הקבוצות והחבורות והעובדים במשקי ההסתדרות, בכפר ובעיר, הפקידים לסוגיהם – גם אלה שנבחרו למוסדות ההסתדרות, מורים, רופאים ודומיהם. יום המיפקד נקבע לי”ז אלול תרפ"ב.

המיפקד נערך כמובן, בלי סמכות ממשלתית ובלי מכונה אדמיניסטראטיבית גדולה – רק בעזרת החברים במקומות, והצלחתו היתה גדולה מאוד. נרשמו לא רק חברי ההסתדרות, אלא כמעט כל העובדים בארץ, למעלה מששה-עשר אלף וחמש מאות עובד ועובדת, מכל מקצועות העבודה, מכל העדות הרבות והשונות, הן מהישוב החדש והן מהישוב הישן, במאה ואחת עשרה נקודות-עבודה בארץ. זו היתה דימונסטרציה חיה של בגרותו הציבורית-תרבותית של ציבור הפועלים בארץ.

טרם הספקנו לעבד את כל החומר הסטאטיסטי הרב שנאסף ביום המיפקד; החומר שעוּבד נתפרסם ב“פנקס” מיוחד לקראת הוועידה. במיפעל זה הנחנו יסוד למוסד סטאטיסטי-מדעי של תנועת-הפועלים בארץ. מעתה נדע ונכיר את עצמנו לא מתוך אומדנא והשערות, אלא ידיעה נכונה, ברורה ומדויקת על יסוד מנין ומספר. זוהי התחלה למחקר סוציולוגי של תנועתנו.

כדאי לציין, שעבודה זו נעשתה כמעט ללא אמצעים, על-ידי חבר מתנדבים. מלבד שני אנשים העובדים בשכר, עבדו במעניה במשך כל החדשים האלה מספר חברות שהתנדבו לעבודה זו שלא על מנת לקבל שכר, ועדיין אחדות מהן ממשיכות עבודת-התנדבותן, וכאן אני ממלא חובה נעימה להביע להן את הכרתנו העמוקה.

ממוסדות הפועלים בארץ, שגדלו ונתרחבו עם יסוד ההסתדרות והתרחבות העליה, תופסת קופת-חולים מקום בראש. מוסד זה הוקם עוד לפני עשר שנים על-ידי ההסתדרות החקלאית, ובראשונה פעל בתוך פועלי המושבות בלבד. בשנות המלחמה חדר גם לעיר, וכשאר מוסדותינו היה מפולג לפי המפלגות. עם ייסוד ההסתדרות קמה קופת-חולים הכללית של פועלי ארץ-ישראל, וכיום זהו אחד המפעלים החשובים והמסודרים ביותר של ציבור הפועלים.

מעמד-הפועלים המתהווה מתוך העליה נתקל בקשיים רבים לא רק בדרך קליטתו בעבודה, אלא גם בדרך התאקלמותו בארץ והסתגלותו לתנאי החיים בסביבה החדשה. בניגוד לארצות-אימיגרציה אחרות שתרבותן גבוהה והיא עולה על זו שבארץ-היציאה, נתקל כאן העולה, וביחוד הפועל, בסביבה דלת-תרבות ובתנאי-חיים גרועים. המחסור בבתים, הישיבה בקיץ ובחורף באהלים בתנאים סאניטאריים רעים, עבודה במקומות נגועי-קדחת, חוסר-עבודה, מזון רע – בתנאים אלה לא היתה לו לפועל אפשרות קיום בלי עזרה רפואית מסודרת ובטוחה. ערכה ותפקידה הרב של קופת-חולים קובעים את מקומה החשוב בחיי הפועל.

מאז גמר המלחמה קיים אמנם בארץ מוסד כללי גדול ומסודר לעזרה רפואית – “הדסה” האמריקנית, – שעד הימים האחרונים היו גם אמצעיה הכספיים מרובים. היא עשתה גדולות בשדה העזרה הרפואית והסידור הסאניטארי בארץ ובישוב. אולם רק מוסד-פועלים העומד ברשות עצמו, המתנהל על-ידי הפועלים ועומד על יסוד של עזרה הדדית ועצמית, מוכשר למלא את התפקיד הקשה ורב-האחריות של עזרה רפואית לפועלים. רשאים אנו לציין בגאון, שציבור-הפועלים הוא היחידי בתוך הישוב העברי הנושא בכוחותיו הוא את החלק הגדול ביותר במשא העזרה הרפואית לחבריו.

בשעה שנהנה הישוב כולו ממוסדות “הדסה”, המתקיימים על כספי אמריקה, ולא הוועד הלאומי ואף לא ועדי המושבות והערים לא הצליחו לשתף את חלקי הישוב השונים בתקציב הרפואי על-ידי הטלת מסים מיוחדים למטרה זו, – הטיל הפועל העברי על עצמו, ברצונו הטוב, מס-חובה שסיפק את רוב התקציב שהוצא לעזרה רפואית על-ידי הסתדרות העובדים לחבריה.

במשך שבעת החדשים האחרונים לשנת החשבון של קופת-חולים, מא' אדר תרפ“ב עד א' תשרי תרפ”ג, עלה תקציב ההכנסות של קופת-חולים לסכום של 12,229 לירות מצריות. 65% מהסכום הזה בא מהפועלים עצמם: 6,105,89 לי“מ מתשלומי חברים ו-1,824,33 לי”מ ממס מקביל של המשרד לעבודות ציבוריות והמשקים החקלאיים שלנו. שאר ההכנסות היו: ממחלקת העבודה של ההנהלה הציונית – 3500 לי“מ, מס מקביל מנותני עבודה פרטיים 711,75 לי”מ, וכמאתיים לי“מ הכנסות שונות. ההוצאות במשך שבעת החדשים האלה היו 12613,95 לי”מ.

במשך שבעת החדשים גדלה קופת חולים גם במיספר חבריה וגם במוסדות הריפוי והפרסונל המדיציני שלה. בא' אדר תרפ“ב היה מיספר החברים של קופת חולים 3676, בא' תשרי תרפ”ג – 5746 חבר, ריבוי של 56,3%. נוספו שלושה סניפים חדשים. מיספר הרופאים של קופת חולים גדל מ-5 עד 10, מספר החובשות – מ-23 עד 35. באדר תרפ“ב היו בשש נקודות 6 חדרי-חולים, עם 50 מיטות. בסוף שנת תרפ”ב – ב-17 נקודות 17 חדרי-חולים עם 176 מיטות. הוקם בית-הבראה חדש בנצרת עם 21 מיטות, בשביל חולי עמק יזרעאל וסביבת חיפה. מיספר המבריאים הגיע ל-320 איש, מיספר ימי הכלכלה – ל-4512. על-יד רוב חדרי- החולים קיימים מטבחים מיוחדים של קופת חולים.

עתה עומדים לפני בניית בית-הבראה גדול של ההסתדרות במוצא, על שטח של 46 דונם שהוקדש למטרה זו מאת " קרן הגאולה". חלק מהכספים הדרושים לבנין נתקבל מאת חברינו באמריקה – על-ידי “אגודת הפועלים היהודית הלאומית”, מיסודה של מפלגת פועלי-ציון.

כשלושת אלפים חברי ההסתדרות טרם נרשמו כחברים בקופת-חולים, למרות החלטת ועידת חיפה המחייבת כל חבר ההסתדרות להשתייך לקופת-חולים. יש לנו עוד להילחם גם על תשלום המס המקביל מצד נותני העבודה והממשלה, כנהוג בכל ארץ נאורה. רק מעטים מנותני-העבודה הגדולים קיבלו על עצמם את המס הזה, הודות לפעולתן הנמרצת של מועצות-הפועלים העירוניות. רוב נותני העבודה משתמטים מחובה זו, מפני שאין עוד בארץ חוק המחייב את נותן-העבודה להשתתף בהוצאות קופת-החולים. על ההסתדרות להיאבק על חוק אֶלמנטאַרי זה.

_____________

גם “המשביר”, כמו קופת-חולים, קדם לייסוד ההסתדרות הכללית. בשנות-החירום של המלחמה, כשסכנת רעב ממש נשקפה לציבור הפועלים בארץ הסגורה וקרועה מכל העולם, הוקם על-ידי ההסתדרות החקלאית מוסד לאספקה, שמטרתו היתה להשביר לחם לפועלים, על-ידי ריכוז יבולי המשקים של הפועלים ומכירתם במחירים נוחים לחברים. עם כניסת צבא-הכיבוש האנגלי לארץ, שפתחה את שערי הארץ לתבואה האוסטרלית, ירד פתאום מחיר הדגן, ו“המשביר” סבל הפסד גדול של 6800 לי“מ. המורים והפקידים, ש”המשביר" עמד להם בשעת מצוקתם, ניערו את חצנם מ“המשביר” ששקע בגרעון גדול. לעזרת “המשביר” המתמוטט באו הקבוצות החקלאיות וחברי “הגדוד העברי” שהיה קיים בארץ. הגדוד המציא ל“המשביר” כאלף ושלוש מאות לי“מ במניות ובפקדונות. עזרה זו איפשרה ל”המשביר" לפתוח סניף בטבריה שהכניס מיד מהפכה בגליל. מיד הורדו המחירים בכל החנויות.

לאט לאט הוטב מצבו של “המשביר”. הסוחרים החלו להתיחס אליו באֵימון, אף-על-פי שההנהלה הציונית נמנעה לבוא לעזרתו. ממכירת המניות גדל הונו של “המשביר”, ועם התחלת העבודות הצבוריות גדל מחזורו המסחרי. בשנת תרפ“א עלה מחזורו של “המשביר” לסכום של 85,245 לי”מ, והריווח הנקי, לאחר שסילק 3,364 לי“מ על חשבון הגרעון, הגיע לסכום של 574 לי”מ. בשנת תרפ“ב עלה המחזור לסכום של 108.864 לי”מ, והריווח הנקי – ל-2,916 לי“מ. על חשבון המניות נכנס ל”המשביר" בשנת תרפ“א 1,970 לי”מ, ובשנת תרפ“ב עוד 1,506. הון “המשביר” בסוף שנת תרפ”ב הגיע לסכום של 3,476,38 לי"מ.

תשעה הם סניפי “המשביר”: 2 בתל-אביב, 1 ביפו, 1 בירושלים, 1 בחיפה, 1 בטבריה, 1 בזכרון-יעקב, 1 ברחובות, 1 בבן-שמן.

בקשר עם חדירת המישרד לעבודות-ציבוריות לעבודות הבנין, נכנס “המשביר” השנה לענף המסחר בחמרי בנין, וסיפק את החמרים לכל הבנינים שנבנו על-ידי המישרד.

מלבד תפקידו בתור מוסד לאספקה, מילא “המשביר” ביחס למשקים החקלאיים גם תפקיד חשוב של מוסד לאשראי, בספקו למשקים החקלאיים חמרי בנין ומכולת בהקפה.

השנה ניגש “המשביר” לבנות לו מחסן במרכז המסחרי ביפו. זה יהיה הבנין העצמי הראשון למוסד פועלים בעיר.

במועצה האחרונה של בעלי מניות “המשביר”, שנועדה בחיפה בכ“ב–כ”ג ניסן תרפ"ב, נתעוררה השאלה בדבר הקשרים ההדדיים של “המשביר” וההסתדרות הכללית.

כקואופרטיבים לתעשיה, שנוסדו לפני ייסוד ההסתדרות, כן גם “המשביר”, טרם סיגל את סידוריו הפנימיים למסגרת החדשה, ונשאר עד היום כאילו הוא מחוץ להסתדרות. המוסד התנהל על-ידי הנהלה שנתמנתה על-ידי בעלי-המניות המעטים, בלי פיקוחו של ציבור-הפועלים הרחב המאוחד בהסתדרותו. מועצת “המשביר” החליטה, על פי הצעת באי-כוח הוועד-הפועל של ההסתדרות, שלוועד המפקח של “המשביר”, המורכב מתשעה חברים, ייבחרו ארבעה על-ידי מועצת בעלי-המניות של “המשביר” וחמישה – על-ידי הוועד- הפועל של ההסתדרות הכללית. כן החליטה המועצה לייפות כוח הוועידה הכללית של ההסתדרות להחליט בדבר הגדלת מניות-היסוד של “המשביר”, שתימצאנה ברשות ההסתדרות הכללית, ועל ועידתנו זו לקבל החלטה בענין זה.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________

המוסד הצעיר ביותר בהסתדרותנו, שכבר הספיק לכבוש לעצמו עמדה מכרעת בפעולתנו הכלכלית, הוא באנק הפועלים. בוועידת חיפה נבחרה ועדה לעניני הבאנק, שהיתה צריכה להתחיל בהפצה מוקדמת של המניות ולנהל את המשא-ומתן את ההסתדרות הציונית, שהקציבה סכום של 50.000 לי“מ ליסוד באנק הפועלים. באחד באפריל 1921 חתמו ההנהלה הציונית והסתדרותנו על חוזה, שעל פיו הלוותה ההנהלה הציונית לבאנק הפועלים סכום של 30.000 לי”מ, והתחייבה להלוות, כעבור שנה לפתיחת הבאנק, עוד 9000 לי"מ, בתנאי שההנהלה הציונית תעביר מקרן ההלוואה להון היסודי של הבאנק, בתור מניות-בכורה, אותו הסכום שפועלי ארץ-ישראל יכניסו במזומנים תמורת המניות שירכשו.

ביום כ“ט בחשוון תרפ”ב (30 בנובמבר 1921) נקראה האסיפה המייסדת של הבאנק, בה נאשר החוזה עם ההסתדרות הציונית. כבר במשך הזמן הקצר – שמונה חדשים – שעבר מיום חתימת החוזה עד אישורו באסיפה המייסדת, עשתה ההנהלה הזמנית של הבאנק מחזור של 55.000 לי“מ, במתן אשראי לעבודות ציבוריות לקואופרטיבים, לקבוצות חקלאיות ולמוסדות-פועלים שונים. ליום האסיפה היו חבים לבאנק סך של 14.731 לי”מ, שהאסיפה המייסדת העבירה אותם לחשבון הבאנק. מאז עברה שנה בלבד, והצלחת הבאנק גם במכירת מניותיו, וגם במחזורו, עברה על כל מה שפללנו. בפחות משנה אחת נמכרו כל המניות של הבאנק בסכום של 30.000 לי"מ, חציין במניות-בכורה וחציין במניות רגילות, בהתאם לחוזה, ונתמלא כל ההון היסודי שלו, כפי שנקבע בתקנותיו.

קצת יותר ממחצית המניות הרגילות, 7523, נמכרו בארץ-ישראל עצמה. באמריקה, על-ידי פעולת המשלחת של ההסתדרות (בעזרת חברינו האמריקנים), נמכרו 6153 מניות, ובארצות אירופה השונות – 1342 מניה.

הואיל ונתמלא כל ההון היסודי של הבאנק, ראתה הנהלתו צורך לכנס, עוד לפני האסיפה השנתית הרגילה, אסיפה יוצאת מן הכלל של הבאנק במטרה להגדיל את ההון היסודי בשלושים אלף לי“מ, עתה מגיע ההון היסודי של הבאנק לששים אלף לי”מ. המחזור של הבאנק במשך השנה עלה לסכום של 30.000 לי“מ בקירוב, ההכנסה – 143.350 לי”מ; הוצאה – 142.218 לי"מ. זאת אומרת שהון הבאנק יצא וחזר במשך הזמן כארבע פעמים וחצי.

במשך הזמן הזה ניתנו על-ידי הבאנק הלוואות: למשרד לעבודות ציבוריות ובנין – 77.000 לי“מ; לקואופרטיבים ולמוסדות – 12.000 לי”מ.

בעזרת הלוואות הבאנק נבנו יותר ממאתיים בנינים במשקים החקלאים שלנו בסכום של 63.000 לי"מ.

בלי עזרת הבאנק לא היו המשקים החקלאים שלנו יכולים להחזיק מעמד בשנה זו של מצוקה כספית ואיחור בהמצאת התקציבים להתישבות. גם פעולתו המקיפה הגדולה של המשרד בהיקפה הענקי לא היתה אפשרית בלי הקרדיט של הבאנק שלנו.

וציבור הפועלים ידע להעריך והוקיר את תפקידו של הבאנק “לעזור, לאמץ, לקדם ולסייע לכל ענפי עבודתם של מוסדות, אגודות או קיבוצים של פועלים” ואת הערכתו הביע לא רק בהפצת מניותיו, אלא גם בדאגתו בסילוק חובותיו לבאנק.

______________

המוסד הכספי השני שנוצר על-ידי ההסתדרות הוא קופת-מלווה. מטרתה לא היתה כמטרת הבאנק – לקדם על-ידי אשראי את העבודה – אלא לעזור בהלוואות לפועלים בשעת דחקם. הקופה נוסדה על-ידי הוועד-הפועל בחורף תרפ“ב, בשעת חוסר-העבודה הגדול, כשמאות חברים היו מחוסרי-עבודה והם נמקו ברעב ובחוסר-כל. היסוד לקופה שימשה הלוואה של 1000 לי”מ, שניתנה להסתדרות מאת מחלקת העבודה של ההנהלה הציונית לשם הקלת המצב. החלטנו לא להוציא את הכסף לתמיכות, אלא לסדר קופת-מלווה על יסוד עזרה הדדית – כל חבר ירכוש מניה שמחירה 25 גרוש. קבענו הנהלה מרכזית ביפו שערכה את תקנות הקופה (נתפרסמו ב“פנקס” כרך א', עמוד 15) ופנתה לחברי ההסתדרות בקריאה לרכוש מניות הקופה. למרות המצב הדחוק נענו 2948: ביפו 1050, בחיפה וסביבותיה 896, בירושלים 129, בטבריה 171, בחדרה 114, בפתח-תקוה 73, ביתר המקומות 515. תשלומי החברים הכניסו סך 738,65 לי"מ.

סכומים אלה לא סיפקו את צרכי השעה החמורה, ומועצת פועלי יפו הכריזה על יום-עבודה לטובת קופת-מלווה, שהכניס 508,58 לי“מ. כן עשו גם מועצות הפועלים בחיפה, ירושלים, טבריה ופתח-תקוה וההכנסה היתה 441,42 לי”מ. ההנהלה הציונית הוסיפה על הלוואתה הראשונה, והון הקופה הגיע לסכום של 3903 לי"מ.

במשך זמן קיומה נתנה הקופה הלוואות ל-2010 חברים בסכום של 3767,94 לי"מ; ביפו ובחיפה – במרכזי מחוסרי-העבודה – ניתנו רוב ההלוואות למחוסרי-עבודה. אולם בירושלים, פתח-תקוה וטבריה, שבהן לא הורגש כל-כך חוסר-העבודה, נתנה הקופה הלוואות לסידורים בעבודה ולרכישת כלי-מלאכה.

מכל ההלוואות של קופת-מלווה נגבו עד היום רק 885 לי"מ. ריבוי הלוֹוים (יותר מ-2000 איש) המפוזרים בכל קצות הארץ והמחליפים מקומותיהם, מראה שהחברים עדיין אינם מעריכים כראוי את המוסד הזה שהציל לא רק את מחוסרי-העבודה, אלא את ההסתדרות כולה מאסון חוסר-העבודה.

______________

בוועידת חיפה לא דנו בדבר יחסינו את הפועלים הערבים, אולם שאלה זו הועמדה לפני הוועד-הפועל על-ידי פועלי הרכבת. במקום זה, שהפועל העברי והערבי עובדים יחד בתנאים שווים, גָמל הצורך בפעולה משותפת לעזרה הדדית ולהגנה על זכויות הפועלים כלפי הממשלה. באחת המועצות של ההסתדרות (יפו, כ“ח טבת – א' שבט תרפ”ב) הועלתה שאלה זו על הפרק ונתקבלה ההחלטה דלקמן:

"המועצה מוסרת לוועד-הפועל לקבוע את דרכי הארגון המשותף והעזרה ההדדית של הפועלים היהודים והערבים, העובדים ברכבת, בדואר ובטלגרף. הוועד-הפועל ימנה את החברים המתאימים שיטפלו בארגון זה יחד עם אגודת פועלי הרכבת העברים.

בתור בסיס פרינציפיוני לאירגון זה, מתקבלים העיקרים הבאים:

א) אירגון הפועלים על יסוד של סקציות לאומיות.

ב) המשכת קיומה של אגודת פועלי הרכבת היהודים בתוך ההסתדרות הכללית".

הוועידה הרביעית של הסתדרות פועלי הרכבת (חיפה, כ“ו–כ”ח שבט תרפ"ב) אישרה וקיבלה את החלטות המועצה; הוועידה עמדה על הקושי לאגד בבת-אחת מספר גדול של פועלים ערבים, ואי-אפשרות לסדר סקציה לאומית מיוחדת כל זמן שלא נתאגד מספר הגון של פועלים ערבים, ולכן הוסיפה להחלטות המועצה את התיקון הבא: “עד שיהיה מספר מספיק של פועלים כדי יצירת סקציה לאומית, מתקבלים במקרים בודדים פועלים ערבים להסתדרות של הפועלים העברים. בהתרבות מספרם נוצרת הסקציה”.

המכשולים והמפגעים על דרך האיגוד של הפועלים הערבים, שעליהם עמדה ועידת פועלי הרכבת היהודים, עשו לאַל את הנסיונות של ההסתדרות הכללית והסתדרות פועלי הרכבת לקשור קשרים אורגניזציוניים מסודרים את הפועלים הערבים, ועד היום הזה לא עלה בידינו לסדר אפילו את הגרעין שסביבו יתרכז חלק הגון של הפועלים הערבים. אולם בכל שעת-כושר נעשו על-ידי הפועלים היהודים והערבים פעולות משותפות לשם הגנת עניני הרכבת: במקרי פיטורין, הורדת המחירים וכדומה. לא פעם התקיימו אסיפות משותפות של פועלים יהודים וערבים, שסבלו יחד מהיחס הרע של הנהלת הרכבת, ועל פי דרישותיהם המשותפות של הערבים והיהודים עשתה ההסתדרות הכללית את הצעדים הדרושים אצל הנהלת-הרכבת והממשלה המרכזית בירושלים. ההסתדרות נלחמה נגד הפיטורים ההמוניים של פועלי הרכבת, נגד סירובי ההנהלה לשלם פיצויים לפועלים המפוטרים, ודרשה מהממשלה, על פי יפוי-כוח מיוחד שנתנו גם הפועלים היהודים וגם הפועלים הערבים, קביעת חוקת-הגנה שתבטיח את זכויותיהם המינימאליות של הפועלים העובדים ברכבת תקופה מסוימת. עד היום לא נענתה הממשלה לדרישתנו באמתלאות שונות. רק במקרה אחד הצלחנו – כשהפועלים הערבים פנו אלינו בדבר דרישתם מהממשלה להקטין את שעות העבודה לפועלים המוסלמים בחודש הרמדן.

ברור, שלהבא תצטרך ההסתדרות להקדיש תשומת-לב ומרץ לענינים המשותפים לפועל העברי ולפועל הערבי, ואולי נצטרך לקבוע מזכיר מיוחד השליט בלשון הערבית, בדיבור ובכתב, למען עמוד בקשר מתמיד עם הפועל הערבי.

_____________

ועידת חיפה הוציאה את הפעולה המדינית מחוג פעולותיה של ההסתדרות. אולם צרכי החיים גברו על הגבולים והצמצומים שרצו להטיל על ההסתדרות, ובתוקף צרכים ריאליים אלה נדחפו מוסדות ההסתדרות למעשים מדיניים. הוועד-הפועל עצמו היה ראשון שפרץ את הגדר הזאת ופנה לציבור הפועלים לעזור ולסייע לביצור האבטונומיה הלאומית של יהודי ארץ-ישראל ולביאת כוחה – הוועד הלאומי. מועצות-הפועלים בערים לקחו חלק אקטיבי בבחירות לעיריית תל-אביב ולוועדי הערים וניהלו את המלחמה על דימוקראטיזציה של הקהילות, הרחבת זכות הבחירה בעיריה, הטלת מסים ישרים ופרוגרסיביים. ההסתדרות גם עמדה בקשרים את מפלגת העבודה האנגלית בהזדמנויות שונות, וערכה פגישה את מנהיג הפועלים האנגלי, רמסי מקדונאלד, בשעת ביקורו בארץ אשתקד (שבט תרפ"ב). עתה, אחרי נצחונה של מפלגת-העבודה האנגלית בבחירות האחרונות לפארלאמנט ובבחירתו של מקדונאלד כראש האופוזיציה, ידעו כל החברים, גם אלה שהתנגדו לקשרים אינטרנציונאליים, את הערך המדיני הרב שהיו לפגישות הללו של ההסתדרות עם מנהיג הפועלים האנגלים. וכבר ראינו את התוצאות החשובות שהיו לביקור זה לכל מעמדנו בארץ. קשרים ופעולות אלו שהיו עד היום מקריים ורק לעת-מצוא– נצטרך להבא להמשיך בהם ולהגבירם באופן שיטתי.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________

פעולתה של תנועת-הפועלים בארץ-ישראל אינה יכולה, על פי עצם מהותה בתור תנועת-עליה, להצטמצם אך ורק בגבולותיה של ארץ-ישראל, ועוד ועידת חיפה ראתה צורך ביצירת “קשר עם כל המוסדות, ההסתדרויות והמפלגות העבריות והבלתי-עבריות, בין אלו שבארץ ובין אלו שבחוץ-לארץ, לשם ביצור העובד העברי בארץ ובנין ארץ-ישראל עובדת”.

הפעולה החשובה הראשונה שנעשתה על-ידי ההסתדרות ביצירת קשרים את הפועלים היהודים בחוץ לארץ, לשם בנין ארץ ישראל עובדת – היתה המשלחת לאמריקה. החברים י. ברץ, ב. כצנלסון ומניה שוחט נשלחו בקּיץ תרפ“ב, על פי החלטת מועצת ההסתדרות, לקשור קשרים את ההסתדרויות הפועלים היהודים באמריקה לשם הפצת מניות בנק הפועלים ומשיכת הפועל היהודי להשתתף בעבודתנו בארץ-ישראל. על התוצאות המעשיות של פעולת המשלחת שמענו כבר בדין-וחשבון של הבנק, עד יאנואר 1923 נתקבלו מאמריקה, על חשבון המניות שנמכרו, 6653 לי”מ, והפעולה נמשכת עוד על-ידי מפלגת “פּועלי ציון”, שלה נמסרו גביית התשלומין בעד המניות שנמכרו ומכירת מניות חדשות.

אולם בשליחת חברינו לאמריקה התכוונה ההסתדרות לא רק להשגת כספים בשביל בנק הפועלים; למשלחת היתה גם מטרה אחרת, החשובה אולי הרבה יותר _– מטרה חינוכית.

באמריקה יש חצי מיליון פועלים יהודים מאורגנים. הסתדרויותיהם המקצועיות הן הגדולות והמבוצרות ביותר בתנועת-הפועלים היהודית בעולם כולו. העתון היומי של הפועלים – “פאָרווערטס” – יש לו למעלה ממאתיים אלף חותמים וכחצי מיליון קוראים. חברת-הפועלים להבטחת-החיים ולעזרה הדדית – “אַרבייטער רינג” – מונה כשמונים אלף חבר. זה הוא כוח מדיני, לאומי וכלכלי ענקי. זהו הגוף המסודר ביותר בתוך היהדות האמריקנית. והשפעתו על כל עניני היהודים בעולם החדש היא עצומה. שנים רבות עמדה תנועה זו כולה תחת השפעת האינטליגנציה המתבוללת והאנטי-לאומית, והיתה רחוקה מכל עניני היהדות, אם כי במעמקי לבם נשארו המוני הפועלים נאמנים וקשורים לעמם. “פועלי-ציון” באמריקה עמלו ועשו הרבה לכבוש את הכוח הכביר הזה לטובת עניננו, אולם קשה היה לחדור לתוך התנועה ההמונית הזאת. ה“מכונה” האדמיניסטרטיבית של האגודות המקצועיות ואנשי מערכת ה“פאָרווערטס”, שהשפעתם היתה מכרעת בין מנהיגי היוניונים, עמדו כקיר ברזל בין המוני הפועלים ובין התנועה הציונית-סוציאליסטית “פועלי-ציון”.

מאורעות המלחמה, חורבן היהדות באירופּה והתגברות התקוות הציוניות עוררו את המוני הפועלים היהודים לפעולות לאומיות. לפני התעוררות זאת של ההמונים לא יכלו עמוד גם המנהיגים האנטי-לאומיים. בתנועת-הקונגרס שהכניסה מהפכה רוחנית ביהדות האמריקנית, תפסו הפועלים מקום בראש. זו הפעם הראשונה שנתכנסה ועידה של כל הפועלים היהודים באמריקה לשם מלחמה על הזכיות הלאומיות של היהודים בארצות אירופה. על-ידי המוני הפועלים היהודים נעשתה גם פעולה כבירה של סיוע לאומי לנגועי-המלחמה היהודים בכל הארצות. מתוך ההתעוררות הלאומית הכללית נתגברה גם התנועה הארצישראלית והכתה שרשים עמוקים בתוך המוני העובדים. “פועלי-ציון” כינסו קונגרס פועלים למען ארץ-ישראל, ובקונגרס זה לקחו חלק כרבע מיליון פועלים מאוגדים. הקונגרס אמנם לא נתן כל תוצאות מעשיות, אולם הוא שימש דימונסטרציה מדינית גדולה לרעיון הציוני הסוציאליסטי.

עם הריאקציה הכללית שבאה בשנים האחרונות ביהדות האמריקנית ביחס לעבודה הציונית, רפתה גם התנועה הארצישראלית של המוני הפועלים. מפלגת “פועלי ציון” באמריקה, שהיתה הרוח החיה והכוח המניע המרכזי בכל התנועה הלאומית והציונית של היהדות האמריקנית, נחלשה בעצמה בעקבות הריאקציה הכללית, והשפעתה על המוני הפועלים נתמעטה כמעט עד אפס.

להשפיע על הפועל היהודי באמריקה, להסביר לו את ערך יצירתנו הלאומית והסוציאלית בארץ, לקרבו לרעיוננו ולעבודתנו – זה היה תפקידה השני של משלחתנו לאמריקה.

חברי המשלחת באו בדברים את ראשי היוניונים, חברי מערכת ה“פאָרווערטס” ומנהיגי תנועת-הפועלים היהודית והם הצליחו לרכוש את הסכמתם לפעולה משותפת לטובת הבנק, וכבר היה מוכן “קול קורא” לפועלים היהודים חתום על-ידי מנהלי האגודות וההסתדרויות המקצועיות הגדולות העומדים בראש כל התנועה. אך כאן הגיחו מתנגדינו המושבעים, אנשי ה“בונד” שנתגלגלו לאמריקה, ובכל מאמציהם ניסו להפריע בעד השתתפות באי-כוח הפועלים בפעולה הארצישראלית. וכשהתנגדותם הפּרינציפּיונית לא השפיעה במידה מספיקה, בחרו בטכסיסי נרגנים והעלילו על חברי המשלחת עלילות שונות, כדי להבאיש את ריחם, ועל ידי כך גם את ריחם של פועלי ארץ ישראל בעיני המוני פועלים באמריקה. את הח' ב. כצנלסון האשימו ברדיפות ובמעשי אלמות נגד השפה היודית בארץ. אך המטרה העיקרית לחציהם היתה החברה מניה שוחט, שחידשו את העלילות הישנות עליה בדבר קשריה לפעולותיו של זובטוב *⁵ ברוסיה. החברה מ. שוחט הזמינה את המעלילים למשפט-כבוד, אך אלא התחמקו באמתלאות ותואנות שונות, כי עיקר מטרתם היתה לא המלחמה האישית נגד חברת המשלחת, אלא נגד שולחיה. הטכסיסים האלה הפחידו את רוב מנהיגי היוניונים, וברגע האחרון חזרו בהם מחתימותיהם שנתנו ל“קול קורא” בדבר הבנק.

חברינו בכל זאת לא נרתעו ופנו ישר להמונים, ובכל ערי אמריקה הביאו את דבר המיפעל הלאומי-סוציאלי שהפועל העברי יוצר בארץ. ידענו כי לא בבת-אחת נכבוש את המבצר האדיר הזה של תנועת-הפועלים היהודית באמריקה ועל כן היה ערך רב, לעבודתם החינוכית, לא פחות מאשר לעבודתם המעשית. אם נדע להמשיך את העבודה הזאת הרי לא רחוק היום והפועל היהודי באמריקה – שאין ערוך ליכלתו הכלכלית – יעבוד אתנו שכם אחד בבנין ארץ ישראל העובדת.

כאן עלינו לציין את המיפעל הנהדר של משלוח כלים ומכונות מאמריקה לפועלי ארץ-ישראל על ידי קפא“י.⁶ פעולה זו נעשתה לפני שנתים על-ידי “פועלי-ציון” האמריקנים ובה השתתפו לא רק חברי המפלגה, אלא גם המונים רחבים מתוך התעוררות והתלהבות כבירה. זה היה המעשה הרב הראשון של השתתפות ישרה מצד המוני הפועלים בחוץ לארץ בעבודתנו הארצישראלית. במשלוח הראשון נתקבלו 277 מכונות חקלאיות שונות, 3 מכונות-כביש גדולות, 18 מכונות לנגרות, 63 מכונות שונות, המון כלי עבודה ומכשירים קטנים לחקלאות, נגרות, סנדלרות ועוד, וגם ספריה שלמה (541 כרכים בלשונות אחדות) מעזבונו של המנוח ד”ר הלל זולוטרוב שנמסרה לועדת התרבות.

_____________

עם תנועת הפועלים הכללית בחוץ לארץ לא היו לנו עדיין קשרים מסודרים, מלבד פגישות מקריות שהיו לאחדים מאתנו בחו"ל. הח' דוב הוז נזדמן לוועידת האינטרנציונל של פועלי הבנין וגילדות הבנין בווינה, והח' ב. כצנלסון – לוועידת האינטרנציונל של הפועלים החקלאיים. חברינו סיפרו בוועידות אלו על דבר תנועתנו בארץ, על פעולות המשרד לעבודות ציבוריות, על קבוצותינו ומשקינו החקלאיים, ובפעם הראשונה שמעו באי-כוח המקצועות האלה על דבר קיומה של תנועת-פועלים יהודית בארץ ישראל, המטפלת להלכה ולמעשה באותן השאלות המעסיקות את תנועת-הפועלים האינטרנציונלית.

אם כי לא היו להסתדרותנו כל קשרים סידוריים את תנועת-הפועלים האינטרנציונלית, לא נמנעו בשעת הצורך להשתתף בפעולת העזרה שסודרה על-ידי פועלי כל העולם לרוסיה הפועלית, כשרעב של כליה ומגפות איימו להחריב את השארית, שהניחו שונאיה הפנימיים והחיצוניים של ממשלת-הפועלים אחרי מלחמות ובלוקדות של ארבע שנים רצופות.

הוועד-הפועל של ההסתדרות פנה אז בקול-קורא לכל פועלי ארץ ישראל לבוא לעזרת הרעבים, וביום י“ז סיון תרפ”ב שלחנו על-ידי האינטרנציונל הוינאי⁷, את הסכום של 236,07 לי"מ, תרומות חברינו לנגועי הרעב ברוסיה.

­______________

בזה גמרתי את הדין-וחשבון מפעולות ההסתדרות.

ועוד מלים אחדות על ההסתדרות עצמה. דיברתי על העצים – אגיד דברים אחדים על היער.

מהי הסתדרותנו?

יאמרו: קיבוץ מאורגן של 8,000 פועלים. אחרים יוסיפו: ברית אגודות מקצועיות. הגדרה נכונה, אך לא אומרת כלום. אם מי שהוא יענה על השאלה “מה זה לב”? בהגדרה שזהו מן שריר-בשר, בעל צבע אדום, שמשקלו כך וכך, וצורתו זו וזו – כאילו לא אמר דבר. כל עוד לא יבאר את התפקיד הפיזיולוגי המרכזי והערך החיוני המכריע של “שריר” זה בגוף האדם. דוגמא זו הבאתי לא במקרה.

הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ ישראל, היא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירים וכמוסים כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ.

תנועתנו, תנועת-הפועלים העברים בארץ ישראל, היא התמצית המגובשת של כל התסיסה הגדולה, הלאומית וסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנו.

תנועתנו היא הביטוי המרוכז, בשפת המיפעלים והמעשים של מאוויי התקופה ושאיפת השחרור וההתחדשות המפעמים והמפעפעים ברבבות לבבות, ואשר בשמות שונים ורבים יכוּנוּ.

בקרקע העם צמחה תנועתנו. שרשיה אחוזים ומעורים במעמקי ההיסטוריה העברית, ומתוך מאות ואלפי שנים של סבל וצער, תקווה וחזון יונקים הם.

כנימים הדקים של שרשי העץ החבויים בעבי הקרקע וגומאים את המיץ החי השוטף ועולה בשבילים נעלמים לתוך גזע העץ ומצמיח ענפים ובדים, עלים ופרחים, וגם פירות – כן גזע תנועתנו נטוע בקרקע האומה ובעברה, ובשרשיו הכמוסים הוא יונק מתוך המעמקים של דורות ומעביר את שפע החיים ומעמיד ומצמיח נוף חיי העבודה החדשים בארץ.

עשרות דורות של מאויי-הגאולה וחבלי-משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעורים בתנועתנו, בתנועה זו שראשיתה – העליה מהגולה; ואחריתה – בעבודה בארץ – מי ישורנה.

האיש אשר לא ידע את קשרנו עם הסבל הגדול של עברנו, ועם החזון הגדול של התקומה וההתחדשות, התחיה והגאולה בדורנו – לא יבין ולא יכיר מהי תנועת-הפועלים שלנו.

והכרה זו חובה היא עלינו. כי רק מתוכה נבין ונעריך את השליחות ההיסטורית הגדולה, המכרעת, שהוטלה על הפועל העברי בארץ ישראל.