רקע
דוד בן־גוריון
הפועל בציונות: (הרצאה בוועידת מפלגת פועלי ארץ־ישראל)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עיינות הוצאת ספרים; תשט"ו

תל־אביב, ד' בחשון תרצ"ג


מהו ההבדל בין הציונות שלנו ובין הציונות של שאר הגושים המאורגנים שהיוו עד עכשיו רוב בהסתדרות הציונית? מהו ההבדל שנותן לנו את הזכות והאפשרות לכוון את התנועה הציונית ולהדריכה ולהחליף את המשמרת הקודמת בהנהלת ההסתדרות הציונית? ההבדל איננו בזה שאנו סוציאליסטים והללו הם אדוקים במשטר הניצול ובחברת המעמדות. היותנו סוציאליסטים במאה אחוזים והיות אחרים מתנגדים לסוציאליזם במאה אחוזים – הבדל זה כשהוא לעצמו, באופן מופשט, אינו יכול לשמש יתרון וגורם בכיוון התנועה הציונית. ההבדל טבוע בציונות גופה. הציונות שלנו במהותה ואָפיה שונה מהציונות של הגושים האחרים, והשינוי הוא בשני דברים: א) הגשמה, ב) עבודה.

הציונות של פועלי ארץ־ישראל מראשית תנועתנו ועד היום, אינה פרוגראַמַתית ודקלאַראַטיבית, ציונות של השקפה ורעיון בלבד, אלא ציונות של הגשמה בלתי־פוסקת, הכורכת את הרעיון במעשה ואת ההשקפה בחיי יום יום, ציונות התובעת מנושאה את כל אשר לו, את כל זמנו, חייו, עתידו, גורלו, מאוויו ומאמציו, ללא תנאי וללא שיוּר.

הורתה ולידתה של תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית באה מתוך מרד מיטב הנוער מלפני 28 שנה ועד היום נגד הציונות של ההלכה הריקה, המילול המופשט, ההכרזה המצלצלת שאין אתה כל חובת־חיים וכל עול־הגשמה וכל תביעת־מעשה.

תנועתנו החלה בהגשמה עצמית – אבל לא הסתפקה בכך. חלוצי ההגשמה החלוצית באו לארץ לא רק להציל את נפשם, לספק את תביעתם המוסרית העמוקה להיות ישרים את משא־לבם; הם באו כשליחי האומה – אם כי איש לא שלח אותם, ולא עוד אלא אלה שדיברו בשם העם, העסקנים המושבעים של חיבת־ציון והציונות התנכרו לשליחות הזאת ורצו – ועדיין יש שרוצים גם עתה – לעכב את עליית המעפילים האלה לארץ. תנועת־הפועלים בארץ הספוגה חרדה עמוקה שאינה פוסקת לגורל המפעל הציוני, שימשה כוח דוחף עיקרי למעשה הציוני הכללי, ובתביעתה הרצופה המריצה והגבירה את רצון ההגשמה בכל התנועה הציונית.

בחרדה, ברצון ובנאמנות להגשמה ניפלתה תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית מכל שאר הגושים המאורגנים בציונות. אין אף גוש ציוני אחד, אף מפלגה אחת בציונות – מלבד אישים יחידי־סגולה – החרדים להגשמה הציונית והעומדים לשירות ההגשמה הזאת כתנועת־הפועלים הארץ־ישראלית.

הדבר השני המייחד אותנו – זוהי העבודה, העבודה להלכה ולמעשה. במרכז ההגשמה הציונית, במרכז בנין הארץ, במרכז ההתישבות והעליה, במרכז הגאולה והתקומה – אנו רואים את העבודה. העבודה זוהי נשמת הישוב והמיפעל הציוני; העבודה העברית זהו הדבק בין העם והארץ, ברית החיים והעתיד שאנו כורתים מחדש עם ארץ עברנו. העבודה זוהי הערובה הנאמנה והיחידה להתערותנו ולהשתרשותנו בארץ שניתקנו ממנה אלפי שנה. ושוב – אין אף גוש ציוני אחד, אף מפלגה אחת בציונות – מלבד אישים יחידי־סגולה – אשר יהיו נאמנים לעבודה, לכל הפחות להלכה וברעיון, כתנועת הפועלים הארצישראלית, שלא רק הרתה והגתה את רעיון העבודה והקנתה את ערכו לתנועה הציונית – אלא מקיימת את העבודה למעשה מתוך מאמצים קשים ומתמידים. ולאחר יותר ממחצית יובל שנים של תנועת־העבודה בארץ ובציונות עוד עומדת תנועת־הפועלים יחידה ובודדת במלחמה הנואשת על זכות העבודה של היהודי השב לארצו על־מנת לעבדה ולשמרה – במלחמה רבת־קרבנות נגד מציאות אובייקטיבית קשה ונגד ההתנכרות והחרם של המעביד היהודי.

ההכרה שהעבודה העברית היא יסוד היסודות של הגשמת הציונות, אשר כאילו היתה לנחלה הרשמית של ההסתדרות הציונית – עדיין אינה פועמת בלבבות שמחוץ למחנה הפועלים ובודדים מעטים בקרב הגושים הציונים האחרים. אף מפלגה בעל־ביתית אחת בציונות לא הראתה עד היום בפועל ובמעשה את נאמנותה השלימה לעיקר העיקרים של העבודה.

אלה הם שני הסימנים המובהקים שמייחדים את תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, באשר היא ציונית, בתוך כל התנועה הציונית. זאת אומרת, שמלבד התכנים והסגולות הסוציאליים המַפלים את תנועת־הפועלים מכל שאר חלקי התנועה הציונית, יש בציונותה של תנועת־הפועלים תכונות־יתרון עיקריות המזכות ומחייבות אותה לכוון ולעצב את כל התנועה הציונית ברוחה ובדרכה.

תנועת־הפועלים מילאה גם עד עכשיו תפקיד משפיע גדול בתוך התנועה הציונית, אבל היא עשתה זאת רק בתור אגף אחד – אגף העבודה בתוך ההסתדרות הציונית. הגיעה השעה שתנועתנו תחדל להיות אגף בציונות – אלא תקבל על עצמה את כל העול ואת כל האחריות של ההסתדרות הציונית בשלימותה ובמלואה. זוהי הדרך היחידה להצלת התנועה הציונית מרפיונה, חדלון־אונה, עיבוט־אָרחה, סילוף־תכנה וסירוס־רצונה. ההסתדרות הציונית תהיה הסתדרות של הגשמה ציונית ונאמנה לתכליתה ההיסטורית – רק אם ציוני ההגשמה והעבודה יהוו רוב מנין ורוב בנין בהסתדרות הציונית. תנועתנו מצוּוה עכשיו – להזדהות הזדהוּת שלמה עם ההסתדרות הציונית, להוות רוב בקונגרס ובהסתדרות הציונית ולעמוד בראשה. אין זאת אומרת שעלינו להפוך את ההסתדרות הציונית להסתדרות סוציאליסטית או שעלינו לחדול מהיות סוציאליסטים, או להיות פחות סוציאליסטים מאשר היינו. אנו לא נהיה אחרים משהננו. אנו ציונים במאה אחוזים ואנו סוציאליסטים במאה אחוזים, ולא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מציונותנו או מסוציאליותנו, כאשר לא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מהווייתנו ומהטבע הסובב אותנו והממלא אותנו.

גם ההסתדרות הציונית אינה צריכה ואינה יכולה ליהפך להסתדרות סוציאליסטית. מטרתה ותכליתה של ההסתדרות הציונית היא: הגשמת הציונות – לא פחות ולא יותר. כמובן, שאין ציונות למעשה בלי סוציאליזם, ואין ציונים בלי עמדה זו או אחרת בשאלות סוציאליות. התוכן הסוציאלי של הציוניות יכול להיות נפסד, ריאקציוני, נעוץ בעבדות, ניצול, כיעור – והוא יכול להיות חיובי, מקדם, גואל, כרוך בשחרור, התעלות חברתית, יופי מוסרי. ציונות שאין בה לגמרי כל תוכן סוציאלי – לא רע ולא טוב – ציונות זו אינה אלא הפשטה ערטילאית, מלה ריקה שאין בה כל תוכן חי וממשי. וכל הדיבורים על ציונות “מוניסטית”, בניגוד לציונות של “שעטנז” אינם אלא אונאה וגנבת דעת הבריות. הציוני הפאשיסטי המטיף לדם ובוץ ועבדות, הנלחם נגד ה“מארכסיסטים” וה“שמאליים”; הציוני הבעל־ביתי הרוצה במשטר־רכוש וחברת־מעמדות, והציוני הסוציאליסטי השואף לחברת־עובדים חפשית ולארץ־ישראל סוציאליסטית – הם כולם עושים את ציונותם שעטנז. ההבדל הוא רק בחומר הכלאיים. הציונים הפאשיסטים מצרפים לציונות איבת־פועלים פראית, שוביניות בלתי־מרוסנת ומגמות דיקטאטורה אישית; הציונים הבורגנים מקשרים את ציונותם עם אהבת הבצע ושאיפות שלטון מעמדי של מיעוט בעלי־רכוש על המוני־עם, דלים ועובדים; והציונים הסוציאליסטים ממזגים את הציונות עם שאיפת האנושות העובדת למשטר עבודה משוחררת, שוויון עמים ושלום עולמי.

אולם התנועה הציונית בשלימותה, תנועה זו שקמה בתור תנועת־עם ורק בתור תנועת־עם יש לה ערך וכוח ועתיד – תנועה זו יש לה רק נקודת־מוצא אחת: קיבוץ גלויות בארץ־ישראל יהודית. וההסתדרות הציונית שהוטל עליה לשרת את הרעיון והמיפעל הציוני אין לפניה אלא מטרה אחת וכוונה אחת: הגשמת הציונות. תנועת־הפועלים שהיא ציונית וסוציאליסטית כאחת – כמו שהתנועה הריוויזיוניסטית היא ציונית ופאשיסטית כאחת, כמו שהמזרחי הוא ציוני ודתי כאחד, כמו שה“כלליים” הם ציונים ובורגנים כאחד, תנועת־פועלים זו הנתבעת לשאת בעול הציוני במלואו – יכולה לפעול, להשפיע ולהכריע בתוך התנועה וההסתדרות הציונית מפני שמעשיה הציוניים, דרכה בציונות, תכניתה הציונית, עם היותה נאמנה למגמתה הסוציאליסטית – הם מחויבי ההגיון הציוני ונובעים בהכרח מתוך צורך ההגשמה הציונית כשהיא לעצמה. אילו גם לא היינו סוציליסטים ולא היה לפנינו חזון היסטורי של חברה אנושית מחודשת ומשוחררת מכל ניצול ושעבוד כלכלי, חברתי ולאומי ומיני – היינו, מתוך נאמנותנו העמוקה לתביעת ההגשמה הציונית, עושים בדיוק את כל אשר אנחנו עושים עכשיו בארץ ולוחמים על כל מה שאנו לוחמים – באשר הננו ציונים.

אין כוונתי להגיד בזאת שיש זהות מלאה ושלימה בין הציונות והסוציאליות כשהן לעצמן. אם נקח את הציונות והסוציאליות כקונצפציות עיוניות הרי אלו שני דברים שונים לגמרי זה מזה גם בתכנם העיוני וגם בנושאם האנושי. הקונצפציה הציונית קובעת את מצבו של העם העברי בגולה, כשהוא חסר בסיס לקיום נורמאלי ובטוח, היא חושפת את האפשרויות הכלכליות והישוביות הגנוזות בארץ־ישראל ומגלה את הרצונות והמאווים שפועלים בעם העברי לבנות את הארץ ולהתישב בה. הקונצפציה הסוציאליסטית מטפלת בסוג אחר לגמרי של בעיות – בעיות החברה האנושית וניגודיה הפנימיים, הטבועים ביחסי התוצרת ובמיבנה המשק והכלכלה. שתי הקונצפציות אינן סותרות זו את זו – אבל אינן חופפות לא בשטח הרעיוני ולא בשטח הנושא.

גם כתנועות מאורגנות – שונות הסוציאליות והציונות זו מזו. הסוציאליות היא תנועת־פועלים, ושל כל העמים; הציונות היא תנועה יהודית, ושל כל המעמדות שבתוך העם היהודי. גם כמטרות היסטוריות אין זהות בין שתי התנועות לא בתכנן ולא בזמן ההגשמה. אפשר לנו לתאר לעצמנו התגשמות הציונות – כשעדיין המישטר הקאפיטאליסטי שליט בעולם, ולהיפך ייתכן שהמהפכה הסוציאלית העולמית תבוא עוד לפני שתיפתר שאלת העם היהודי בארץ־ישראל.

היוצא מזה שהציונות שלנו והסוציאליות שלנו הם שני דברים נפרדים, שונים זה מזה בתכנם ומהותם? הנמצאים אנו בשתי רשויות שונות ונפרדות שייתכנו ביניהן ניגוד וסתירה, ומזמן לזמן עלינו להכריע מהי הרשות העדיפה, המכרעת בלבנו את הכף?

לכאורה – רואים אותנו בשני מעגלים, שונים ונפרדים זה מזה: במעגל הציוני ובמעגל הסוציאליסטי. אבל אין זאת אלא טעות אופטית. נכון הדבר שקיימים שני מעגלים אלה שאינם חופפים, והמעגלים האלה נראים מפני כך, בצדק, כשני דברים נפרדים, כשתי רשויות מיוחדות; אולם עמידתנו אנו בתוך שני המעגלים – היא לא עמידה על שני שטחים שונים, פעם פה ופעם שם – אלא עמידה מתמדת בשטח אחד בלבד: בשטח המשותף לשני המעגלים החותכים זה את זה, סביב מקום עמדתנו. רק המשכי המעגלים שמחוץ לסקטור שבו אנו עומדים – הולכים ונפרדים זה מזה. אליבא דאמת אין אנו עומדים רק בתוך שני מעגלים, אלא בתוך כמה וכמה מעגלים – בתור אזרחי הארץ אנו עומדים במעגל ארץ־ישראלי, בתור יהודים אנו עומדים במעגל העם השואף למולדת, בתור פועלים אנו עומדים במעגל המעמד העובד, בתור בני־דורנו אנו עומדים במעגל ההיסטוריה המודרנית; החברוֹת שלנו עומדות במעגל תנועת האשה העובדת והמשתחררת – אבל למרות ריבוי המעגלים (ואפשר להוסיף עליהם כהנה וכהנה) אנו עומדים תמיד – במקומנו אנו, ורק מתוך מקום זה הולכים ומתפשטים מחוצה לנו מעגלים מתרחקים ומתפרדים. הזהות של הציונות והסוציאליות שלנו מונחת לא בזהות האובייקטיבית, שקיימת כאילו מחוצה לנו בציונות ובסוציאליות כשהן לעצמן באופן מופשט – זהות כזו איננה – אלא היא נובעת מתוך הזהות של נושאי הציונות והסוציאליות, זהות הרצון והצורך והשאיפה והמאוויים והפעולה של מגשימי הציונות והסוציאליות – הפועלים העברים. מתוך הסוציאליזם בכללו ובהפשטתו אי־אפשר להסיק את פעולתנו בארץ־ישראל. אין סוציליסט מחויב דווקא לבוא לארץ נשַמה זו ולהקים תנועת־פועלים מאורגנת בתוך מציאות כלכלית ירודה זו. אולם סוציליסט יהודי שאינו מתנכר לעמו – וסוציאליסט אמיתי אינו יכול ואינו רשאי להתנכר לעמו – הרוצה לראות את עמו כגורם עצמאי ושווה־זכויות־וכוח לשאר העמים במהפכה הסוציאלית, סוציליסט יהודי הרוצה לראות בשחרור עמו והפיכתו לעם עובד עומד ברשות עצמו – וכל סוציאליסט אמיתי מחוייב לרצות בכך – מחויב לעשות את העבודה ואת המלחמה שאנו עושים בארץ, ובאותה הדרך ובאותה השיטה שאנו עושים אותה בתוקף המציאות הארצישראלית והיהודית.

אין ציוני בורגני מוכרח דווקא להיות לחלוץ ולפועל בארץ־ישראל ולהילחם את מלחמתו בישוב ובציונות. אולם ציוני שאינו מסוגל להסתפק בחובבות ציונית ובשירת “התקווה”, ציוני שהגשמת הציונות היא בשבילו שאלת־חיים אישית, והוא מרגיש הכרח פנימי לקשור את גורל חייו עם הגשמת הציונות, וכן יהודי שאין לו רכוש ואינו יכול להישאר בגולה, והנוער היהודי שהקרקע בגולה נשמט מתחת רגליו והוא רואה תיקון ותקווה לעצמו ולעמו רק בעבודה בארץ – כל אלה אם גם לא ישמעו ולא ידעו שיש סוציאליזם בעולם – יעלו ארצה ויהיו לפועלים, יבנו התישבות עובדת, יעשו כל מלאכת הפועל וילחמו את מלחמתו ככל אשר הוא עושה עכשיו – מפני שזוהי הדרך האחת והיחידה להגשמת הציונות.

מלחמתנו על עבודה, על עליה חלוצית, על זכויות האירגון, על תנאי עבודה הוגנים, על קרנות לאומיות וקרקע לאומי, על התישבות עובדת, על זכויות אדם ואזרח, על תרבות עבודה, על ביטול המעמדות המפלגים את האומה, על הרמת העובד הערבי והבנה הדדית את העם הערבי – כל אלה הם מחויבי ההיגיון הציוני. ואם ישאל השואל: איך זה קרה שהציונות והסוציאליות, שהן כשלעצמן אינן מזדהות, דווקא מחייבות אותנו לדבר אחד? – התשובה היא פשוטה: גם הציונות וגם הסוציאליות לא נוצרו אלא בשבילנו – בשביל גאולתנו אנו, שחרורנו אנו ותקומתנו אנו. שתיהן נובעות מתוכנו, מתוך רצוננו המאוחד וצורך חיינו העמוק. הדבר שאנו קוראים בשם ציונות, והדבר שאנו קוראים בשם סוציאליות, לא באו אלא למען קיים את רצוננו ומאוויינו לגאולה ולתקומה ולשחרור.

ציונות סוציאליסטית אינה אומרת ציונות מעורבת בדבר מה שאינו שייך באופן אורגני לציונות גופא – להיפך, הציונות הסוציאליסטית נבדלת מכל שאר סוגי הציונות האחרים (הבעל־ביתית, הקלריקאלית, הפאשיסטית וכדומה) בזאת, שהיא נקייה מכל סיגים זרים הפוסלים את טעמה ומעיבים את זיווה. ציונות סוציאליסטית פירושה – ציונות שלמה, מלאה, ממַצה את כל תכנה ההיסטורי של גאולת עם ישראל ללא כל שיור ותנאי, ויתור ופשרה. זוהי ציונות שאינה מסתפקת בגאולה לחלק מן העם – אלא רוצה בגאולת העם כולו ובגאולה גמורה ושלימה של העם. זוהי ציונות הרוצה שארץ־ישראל תהיה מולדת לא רק למעטים, בעלי־זכויות ובעלי־אמצעים, שאין למרובים חלק בהם – אלא מולדת לכל יהודי שישוב אליה, מולדת המפרנסת והמחַיה, המאזרחת והגואלת במידה שווה את כל בניה, ללא כל הפלייה ופדות.

ובכוח נאמנותה ואמיתה הציונית שומה עכשיו על תנועת־הפועלים לכבוש את ההסתדרות הציונית – זאת אומרת, להפוך את ההסתדרות הציונית למכשיר רב־פעלים דרוך־רצון ואמון־דרך להגשמה הציונית. זוהי שאלת גורל בשביל התנועה הציונית ובשביל תנועת־הפועלים. בלי כוח השפעתו המכרעת של נאמן ההגשמה והעבודה – עלולה ההסתדרות הציונית להתפורר וליהפך לרועץ למיפעל הציוני.

תנועת־הפועלים לא תמלא את שליחותה באמונה ובשלימות אם לא תדע ליהפך לתנועת־עם. מחיצה כפולה עמדה עד היום בינינו ובין העם. מחיצה אחת שאנו הקימונו – ומחיצה שניה שהקימו אחרים. תנועתנו היתה בראשיתה פרי המרד אשר הנוער החלוצי מרד בהווי היהודי הקלוקל, במציאות הגולה העלובה, באפסות הסוציאליזם היהודי ובעקרונות הציונות הדקלראטיבית. מורדים אלה העפילו ועלו לארץ, וכאן שיקעו את כל גופם ונפשם ביצירת המיפעל אשר הניח יסוד להווי חדש, לאשיות־קיום בריאות, לתוכן סוציאליסטי עשיר ולהגשמה ציונית נאמנה. בתוך זרות, חוסר־הבנה והתנכרות למסלול־חייו החדש, עג הפועל העברי בארץ עוגה צרה סביבו והתכנס כולו בתוך ד' האמות של מיפעלו. כל מעייניו היו נתונים לעבודתו – זו שנעשתה למרות ערכה ותכנה הלאומי למעמדית בלבד, כי כל המעמדות האחרים התנכרו לה ושמו מכשולים על דרכה; והפועל לא שם לבו להמוני־ישראל המרובים אשר נשארו בגולה, אם כי בהמונים תלוי הגורל של המעשה שהחל בו הפועל. על־יד כך נעלם מעיני רבים הערך האמיתי של מיפעל העבודה. הצורה המעמדית האפילה על תכנה הלאומי של תנועתנו ויצירתה.

מחיצה שניה העמידו אחרים. נביאי־השקר של הציונות המילולית והעקרה סילפו באזני־העם את עבודת הפועל העברי, שאיפותיו וכיבושיו וזרעו בתנועה הציונית יחסי איבה ונֶכֶר למיפעל החלוצי העומד במרכז ההגשמה הציונית. כמעט כל העתונות היהודית בגולה וחלק של העתונות העברית בארץ השתתפו בחינוך־פלסתר זה של דעת־הקהל הציונית. את שתי המחיצות הללו עלינו להרוס אם אנו רוצים לשמש באמונה את התנועה הציונית כמו ששימשנו את המיפעל הציוני.

איך נגיע לעם?

תנועת־הפועלים הארצישראלית הולידה בגולה תנועה יקרה בצלמה ובדמותה – את התנועה החלוצית. אם גאוות הציונות בארץ היא מיפעל העבודה – הרי עטרת הציונות בחו"ל היא התנועה החלוצית. בתנועה זו שאין דומה לה בחיי העמים האחרים, באו לידי גילוי מובהק כל הטוהר, התפארת והגבורה שבציונות. עם שׂב זה, גמול מטבע ומעבודה, תשוש הרצון הלאומי ומחוסר אופי ופרצוף עצמי, שכאילו בלה ונתפורר מזוקן ומנדודים ומתלישות – חידש פתאום את נעוריו, הקים מתוכו דור־חלוצים רענן, אדיר־רצון, צמא־עבודה ועורג־מולדת אשר לא ייחת מכל פגע ולא יירתע מכל מכשול ואשר יעשה את דבר העם ותקוותו לתעודת חייו. תנועה אשר אלה לה – לא תבוש ולא תרכין ראשה בפני הנהדרות והגדולות שבתנועות האנושיות. וראה זה פלא: אם תדפדפו בכל הספרות והעתונות הציונית מזה חמישים שנה ותחפשו הורי הרעיון של תנועה זו, מחוץ לספרות העבודה בארץ־ישראל – לשוא יהיה עמלכם. מצוא תמצאו ביטויים והגיונות לרעיון העבודה – אבל אין רמז לרעיון החלוצי בכל הספרות והמחשבה הציונית שמחוץ לתנועת־הפועלים.

התנועה החלוצית באה מתוך הקרנה פנימית של תנועת־הפועלים הארצישראלית. הפועל העברי בארץ חולל תנועה זו, הרה והגה את מחשבתה ועיצב את דמותה ואָפיה. אולם גורל תנועה חלוצית זו היה כגורל מחוללתה. גם התנועה החלוצית עדיין לא היפרתה את התנועה הציונית במלוא מידת יכלתה, לא האצילה עליה מאורה ומכוחה במידה מספיקה. גם התנועה החלוצית הצטמצמה יותר מדי בפינתה ובד' אמותיה. והלא תנועה זו, עם הסתדרויות־הנוער הכרוכות בה, מונה רבבות חברים ממיטב נעורי העם העברי ותפארת צעיריו וצעירותיו, וברכה רבה צפונה בה להבראת התנועה הציונית וחידושה. נוער רב־אונים וטהר־שאיפה זה, הנושא נפשו להגשמה עצמית בארץ, צריך ויכול להיות כוח מַפרה ומחדש בתנועה הציונית, וגשר חי בין המוני העם בגולה התולים תקוותם בארץ־ישראל – ובין חלוצי ההגשמה שהקימו את מיפעל העבודה בארץ.

הנוער החלוצי צריך להרחיב את מסגרת פעולתו – לא רק הכשרה והתכוננות לעבודה בארץ, אלא השתתפות ערה ונמרצת בתנועה הציונית ובכל פעולות ההסתדרות הציונית באשר היא. התנועה הציונית בגולה, כמו המיפעל הציוני בארץ, יכולה להיבנות רק מכוחות הנוער ספוגי רצון הגשמה ועבודה ונקיי סבל־הירושה של דעות קדומים ואינרציה נפשית ורעיונית של “הבעל־בית” הציוני.

הציונות במהותה היא תנועה מהפכנית. לא תצויר כמעט מהפכה עמוקה יותר ויסודית יותר מזו שהציונות רוצה לעשות בחיי העם העברי. אין זו מהפכה במישטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באָשיות החיים האישיים של בני העם. עצם התפיסה הציונית על חיי העם היהודי ועל ההיסטוריה העברית היא מהפכנית ביסודה – זוהי מרידה במסורת של מאות בשנים, מסורת של חיי גלות למעשה וגעגועים ערירים נטולי־רצון לגאולה. במקום געגועים עקרים וחסרי־דם – רצון הגשמה, ובמקום חיי־גלות תלושים – מאמצי בנין ויצירה בקרקע מולדת. במקום עם סמוך על שולחן אחרים, במקום מיעוט התלוי בחסד רוב זר – עם נושא עצמו ושליט בגורלו. במקום קיום קלוקל של אנשי בינים התלויים באוויר – קיום עצמי של אנשי־עבודה המעורים בקרקע ובמשק יוצר.

היעמדו הכוחות של הבעל־בית הציוני השקוע בראשו ורובו בחיים הקלוקלים והתפוס כולו למחשבה ולתפיסת־החיים הגלותית – היעמדו לו כוחותיו הנפשיים והרוחניים לסייע ברצון, באמונה ובהבנה למפעל מהפכני זה של הגשמת הציונות? האין כל הדור הציוני הבעל־ביתי – מלבד יחידי־סגולה – מתפרנס משיירי התרוממות־הרוח בימי נעוריהם–שיירים עלובים ודלים שדָהו ונבלו והפסידו כל כוח חיוניותם המעטה שהיבהבה בהם לפני עשרים או שלושים שנה?

כל הירידה הנפשית והמוסרית של הציונות הבעל־ביתית בולטת יותר מכל ביחסם לחלוצי העבודה בארץ־ישראל. תחת לראות בהם את מגשימי חלומם ומקיימי שאיפתם, הם מקוננים וקובלים על הקרע הסוציאלי ועל הצביון המעמדי – כאילו חלוצים אלו היו יותר נאמנים לציונות ולדבר התקומה בארץ אילו הוסיפו להיות בארץ־ישראל, כהוריהם בגולה, סוחרים וחנוונים, מוכרי גזוז וספסרי תפוחי־זהב, סרסורי מגרשים ומלווים בריבית ומתפרנסים על עבודת זולתם. כל התאניה של הציונות ה“כללית” על שאין לה המשך בארץ, וכל הנסיונות המפוקפקים הנעשים להקים תנועות “כלליות” וחלוצים “לאומיים” – מבלי לנגוע בתעלולי־הרֶשע והפרובוקציה של ההיטלריזם הריוויזיוניסטי – מגלים את כל הטמטום וחוסר ההבנה הציונית של עסקני הציונות ה“כללית”. האם נוער ציוני “כללי” זה – במידה שיהיה נאמן לתעודתו החלוצית ולייעוד הציוני האמיתי: לטפח את מפעל העבודה בארץ ולהשתתף בגופו בבנין הארץ – יהיה שונה במשהו מהחלוצים והפועלים ה“שמאליים”, אשר הציונים ה“כלליים” רואים בהם משום־מה זר ואויב?

תנועת־הפועלים אין לה כל יסוד להשתתף בתפיסה מטומטמת וקצרת־ראות זו. אנו לא נפלה בין חלוץ לחלוץ, בין פועל לפועל לפי השם אשר בו ידגול ולפי המפלגה אשר עמה יימנה. השאלה הקובעת את עניננו היא: מהי משאת־חייו של החלוץ, מהו אורח חייו של הפועל, מה יסוד אמונתו הציונית של הנוער: האם מישטר בצע, ריב־עמים ושנאת־פועלים, – או חיי־עבודה לשם גאולת־העם ובנין־הארץ ודאגה נאמנה לכל חלקי־הישוב מתוך שוויון־זכויות, בלי פריוויליגיות מעמדיות? כל צעיר יהודי השואף לעבודה בארץ, כל חלוץ וכל פועל – תהיה השקפתו האידיאולוגית אשר תהיה – שותף נאמן הוא למיפעל ולתנועה של הפועל הארצישראלי. ולא מפני שאין ערך לאידיאולוגיה ולתפיסות עיוניות – אלא שאין אלה מכריעות בתנועה העומדת על הגשמה. הבחינה הקובעת כאן היא – מעשה ולא מדרש. השם ציוני “כללי” אינו אומר עכשיו כלום. בכתר זה משתמשים על־פי רוב ציונים מעמדיים, שכלל האומה וכלל הישוב בעיניהם המה הבעלי־בתים. אולם יש עדיין ציונים כלליים ששמם לא נתרוקן עדיין מתכנו. לגבי ציונים כלליים אלה ציבור הפועלים אינו גוף זר ועוין – אלא חלק עיקרי ורב־ערך במערכת הכוחות הציונים. בקרב הדור ההולך של הציונות הכללית מספר האחרונים הוא לא רב – אולם בקרב הנוער הציוני הכללי היחס הכמותי הוא הפוך. נוער זה, על פי טבע הדברים, מסוגל להיות נאמן לעיקרים של הציונות, ובנאמנות זו כשהיא לעצמה, גם אם באידיאולוגיה הסוציאלית הוא שונה מאתנו – אין למעשה ניגוד חשוב בינו ובין ציבור־הפועלים. ובבואנו לגייס את הנוער החלוצי למען הבראת התנועה הציונית וחידושה – נמצא בנוער כללי זה בני־ברית וחברים למעשה – אם גם נפגוש אותם בתוך ציוני מפלגות שונות להלכה.

בארצות מזרח־אירופה וגם בכמה ארצות מרכז אירופה – הנוער החלוצי מהווה כבר כיום את הכוח העיקרי בציונות. הציונות ה“כללית” הבעל־ביתית בארצות אלה מתפוררת ושוקעת. בשלושת הקונגרסים הציונים האחרונים, שבהם החלה שיטת־הבחירה החדשה על פי השקל האחיד – ירדו הציונים הכלליים מרוב מוחלט של 54 אחוזים בקונגרס הט“ו, עד 47 אחוזים בקונגרס הט”ז – ולבסוף עד 33 אחוזים בקונגרס הי"ז – הקונגרס האחרון.

לעומת זאת אגף־העבודה, שמנה רק 8 אחוזים בקונגרס הי“ב – הראשון לאחר המלחמה – גדל בלי־הרף מזמן שהחלו הבחירות על פי שיטת השקל האחיד. בקונגרס הט”ו מנה אגף העבודה 22 אחוזים מכל צירי הקונגרס, בקונגרס הט“ז – 26 אחוזים, בקונגרס הי”ז – 29 אחוזים, לא בהרבה פחות מהציונים ה“כלליים” למיניהם. למעשה אין הציונים הכלליים מהווים ולא יהוו בעתיד הקרוב חטיבה אחת. בציונות הכללית מתבלטים שני זרמים מתנגדים: הזרם המעמדי הבורגני, שהתנגדותו לציבור־הפועלים הולכת וגדלה, ובאותה מידה הולך ומתרוקן תכנו הלאומי ומתגברת התנכרותו לכל הערכים והתביעות של כלל־הציונות; והזרם השני, השומר על המסורת הראשונה של הציונות הכללית לעמוד מעט או הרבה בברית את החלוציות העובדת. מעין דיפרנציאציה כזו יש לראות במידה ידועה גם במזרחי, אם כי מפלגה זו מהודקת ומלוכדת הרבה יותר מהציונים “הכלליים”. גם במזרחי הולך וגדל נוער חלוצי מיועד לעבודה בארץ, אשר למרות המחיצה הדתית־הפוליטית, מסוגל הוא לשמש בן־ברית ושותף לכלל העובדים.

אמריקה היא הארץ היחידה המכילה ישוב יהודי המוני – הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם – בלי שהיתה בה עד הזמן האחרון תנועה חלוצית. אולם גם פה מכשירים השינויים העצומים שחלו במצב הכלכלי, וביחוד במצב המוני־ישראל – את התנאים לצמיחת תנועה חלוצית. גם בשביל יהודי אמריקה פוסקת ארץ־ישראל מהיות ענין לפילאנטרופיה לאומית, ענין של עזרה לאחים הסובלים במזרח־אירופה, ונהפכת לשאלת חיים ועתיד של יהודי אמריקה גופם. והנוער הוא בלי ספק האלמנט הרגיש ביותר הנענה לשינוי זה, וכבר רואים אנו ניצנים חשובים של נוער חלוצי, לא רבים בכמותם, אבל בני־קיימא ונותני־תקווה לפי איכותם. ואם תנועתנו תיענה לתביעת הנוער האמריקני ותקדיש כוחות ואנשים לא רק לתעמולה ואיסוף כספים, אלא גם לחינוך הנוער, יש תקווה שגם בארץ זו יפרוץ מעין החלוציות, ואז ישתנו פני התנועה הציונית בארץ רבת־משקל זו.

חילוף־המשמרות הנדרש בתנועה הציונית אינו לגמרי מן הנמנעות – והדבר תלוי בעיקרו מהכשרון והאמצעים לגייס את הנוער החלוצי, שיחד עם הפועל העברי בארץ וקומץ הציונים הנאמנים מהמפלגות השונות מסוגם של מ. אוסישקין, יצחק גרינבוים1 וקורט בלומנפלד2, יפיחו רוח חדשה בהסתדרות הציונית, ויכשירוה למילוי תפקידה ככלי עממי להגשמת הציונות. לשם כך יש צורך גם בריאורגניזציה יסודית של ההסתדרות הציונית. במצבה הנוכחי אין ההסתדרות הציונית העולמית אלא פיקציה– כי בארצות־הגולה אין הסתדרויות ציוניות מאורגנות בנות־פעולה, ובלי סניפים ארציים אין ההסתדרות העולמית אלא מסגרת ריקה.

המוסד היחיד של ההסתדרות הציונית הקיים בפועל – זהו הקונגרס הציוני, אולם מחוסר מכשיר אירגוני פעיל ואחראי בכל ימות השנה שיקיים החלטות הקונגרס ויעשה את רצונו – נהפך הקונגרס, המתאסף לזמן קצר אחת לשנתיים, לבמת־מישחק פארלאמנטרית, שאין בו כל תוכן יוצר וכל תוכן מחייב. ה“הצגה” הפארלאמנטרית של ריב מפלגות, התנגשות האופוזיציה ב“שלטון”, הוויכוחים ה“פוליטיים”, המשברים ה“קבינטיים” והרכבת ה“ממשלה” והצבעות על התקציב – יש בה כדי לספק את היצר ה“ממלכתי” של בעלי “הציונות הצרופה”, אולם אין בכוחם של להטים פארלאמנטריים אלה, המתרחשים בחלל ריק, לקדם במשהו את הציונות המתגשמת. מאחורי הקונגרס אין כוח מאורגן שעומד לשירותו. בהנהלה בלבד, הנבחרת בקונגרס, לא סגי. מלאכת התנועה הציונית לא תיעשה ע“י הנהלה, אלא ע”י נושאי התנועה ברחבי הגולה. אירגון הנושא הזה בכל ארץ וארץ הוא תנאי קודם להפעלת התנועה והפראתה.

ההסתדרות הציונית נוסדה כהסתדרות אחידה בקנה־מידה עולמי עם סניפים אחידים בכל ארץ וארץ. במשך הזמן נתהוו אגפים. האירגון הארצי שימש גם לאחר יצירת האגפים יסוד ראשי להסתדרות. אולם במשך הזמן הלכה ההתבדלות וגדלה. האגפים כמעט שאכלו את ההסתדרות הארצית. בינתיים נשתנה האופי של ההסתדרות הארצית. מסניף ההסתדרות הציונית העולמית נהפכו ההסתדרויות הארציות בכמה ארצות, ביחוד במזרח־אירופה למפלגות פוליטיות של החלק הבעל־ביתי בציונות. התנועה הציונית הנפכה ללוח־קפיצה בשביל עסקנים וקארייריסטים שאין בעצם כל יחס וקשר בין עסקיהם ופעולתם ובין הפעולה הציונית של ההסתדרות העולמית. הבחירה לפארלאמנטים ולסיימים, לעיריות ולקהילות נעשו לעיקר, וכל ענין הציונות וארץ־ישראל – לטפל ויוצא־דופן. שם הציונות נישא לשוא בפי המנהיגים הארציים והמקומיים של ההסתדרות הציונית כביכול.

אגף־העבודה, מתוך אי־שייכותו למפלגה הפוליטית הבעל־ביתית, לא השתתף בהסתדרות הציונית הארצית. ואם כי בכמה ארצות היה אגף־העבודה הכוח העיקרי והראשי בציונות המאורגנת, כפי שנתגלה בבחירות לקונגרסים, לא היה לו כל משקל ומקום בהסתדרות הציונית הארצית, כי משום־מה זיהו את הציונות סתם, בלי שם לואי, עם הציונות הבורגנית, וזאת גם באותן הארצות שציונות זו הפסידה את כל ערכה, כוחה ומשקלה.

בהתקנת השקל האחיד הורחקה תקלה גדולה מהתנועה הציונית. המאנדאטים לקונגרס חדלו להיות קנין פרטי של הגוף המרבה לשלם בעד שקלים, ונעשו לענין של בחירת השוקל. את התיקון הזה של השקל האחיד יש להרחיב על כל שטח האירגון הציוני. יש להקים הסתדרות ציונית אחידה בכל ארץ וארץ. המפלגות הציוניות יישארו גם להבא, כמובן. אולם התא הארצי של ההסתדרות העולמית לא תהיה המפלגה (ה“זונדר־פירבאנד” או ה“לאנדס־פירבאנד”, שגם הוא אינו אלא מפלגה) – אלא צירוף כל השוקלים שבאותה ארץ בלי הבדל מפלגה וזרם. כמו שלקונגרס הציוני בוחר כל שוקל באופן ישר, אמנם כל אחד את צירי מפלגתו, כך יבחר כל שוקל בהסתדרות הציונית האחידה לוועידה הציונית הארצית. ועידה זו תקבע את הפעולה הציונית בארץ ותבחר בהנהלה – הנהלה קואליציונית או מעור אחד, לפי הרכב הכוחות בועידה, כאשר עושה זאת הקונגרס הציוני, – והנהלה זו תנהל את כל הפעולה הציונית והארצישראלית בארצה, כמובן לפי החלטות הקונגרס ותחת פיקוחה של הנהלת ההסתדרות העולמית: תעמולה ציונית, משרד ארצישראלי, קרנות וכדומה. ההסתדרות הארצית המשתפת בתוכה את כל המפלגות והזרמים, אינה יכולה, כמובן, לטפל ב“עבודת ההוֹוֶה”, שהיא נשארת גם להבא ברשות המפלגות הציוניות. חוג פעולתה וסמכותה של ההסתדרות הארצית האחידה הוא אידנטי עם חוג הפעולה והסמכות של הקונגרס הציוני.

חידוש הציונות והבראתה תלויים לא רק בתיקונים אירגוניים – אלא גם בשינוי שיטת הפעולה. ההסתדרות הציונית פעלה עד עכשיו בלי שיטה ובלי תכנית. כל קונגרס היה קובע תכנית ותקציב לשנה אחת, וכך היה עושה גם הועד־הפועל הציוני בישיבתו בשנה בלתי־קונגרסאית. המיפעל הציוני, גם מצדו הישובי וגם מצדו הפוליטי, לא ייתכן בלי תכנית מחושבת, כספית, התישבותית ומדינית, לתקופות־שנים מסוימות, שיש בהן כדי להעלות את הגשמת הציונות משלב לשלב, ומתחנה לתחנה, באופן שיטתי ומכוּוָן. מרכז המפלגה בירר עוד לפני שנה תכנית כזו, גם בשטח העליה וההתישבות, גם בשטח הכספים וגם בשטח המדיניות. נסינו להביא תכנית זו לפני הוועדה הפוליטית של הוועד־הפועל הציוני בישיבתו האחרונה בלונדון – אולם אורגן זה, כקונגרס הציוני גופא, במצבו הנוכחי אינו מסוגל לשמש מכשיר־פעולה ציוני. ובחלל הריק שבו מתאסף ודן הועד־הפועל, שקע ללא־תוצאות גם הבירור הזה3.

ובדברנו על תכנית־פעולה ציונית שתנועתנו צריכה להציג לפני ההסתדרות הציונית, מתעוררת שאלה: מה הם תחומי התכנית? האם אנו מצטמצמים בתכנית־פעולה המכוּוֶנת לעליה והתישבות עובדת לפי היסודות המקובלים בתנועתנו – ותו לא, או תכניתנו מקפת את צרכי העליה וההתישבות של כל חוגי העם, גם של המעמד העובד וגם של המעמדות האחרים. מתשובתנו לשאלה זו, נדמה לי, תלוי במידה רבה עתידה של התנועה הציונית ושל עמדת הפועל בתוכה. השאלה היא: היכולה והצריכה תנועת־הפועלים, מתוך נאמנות שלימה לייעודה המיוחד, לדאוג לעניני העם כולו, לא במישטר סוצאליסטי ולאחר המהפכה הסוציאלית, אלא במישטר הקיים ובפרוצס־בניה ממושך, כפרוצס הגשמת הציונות? השאלה מוצגת גם בצורה זו: כל מי שאינו שייך למעמד־הפועלים ואינו מאורגן בתוכו – האם מן ההכרח שיעמוד כצר למעמד־הפועלים, ומעמד־הפועלים יוכרח להילחם בו, או שמחוץ למיעוט בעל־ביתי – מעבידים ובעלי־רכוש – הסותר את עניני הפועלים, יש המון עמלים ודלים ועובדים־למחצה המסוגלים להיות בעלי־ברית למעמד־הפועלים במלחמתו על עבודה עברית, הרמת מצב העבודה, ציבוריות דימוקראטית ושוויון אזרחי, חינוך חינם לכל, הכשרה חלוצית לנוער, חלוקת־מסים צודקת בעיריות ובקהילות, הון וקרקע לאומי, הוזלת הדירות והקרדיט, בריאות עממית, הנחלת השפה והתרבות לכל וכיוצא באלה?

הצריך מעמד־הפועלים לעמוד לבדו, לדאוג רק לנפשו ולהילחם נגד כל מי שמחוצה לו – או הוא צריך ויכול לבודד את המיעוט הבעל־ביתי ולרכז סביבו את המוני־העם מתוך עזרה ודאגה נאמנה לצרכיהם ועניניהם המיוחדים, ועל־ידי כך לשתף את רוב העם בשאיפותיו, תביעותיו ומלחמותיו וכיבושיו? האם נדונה תנועת־הפועלים להישאר תנועה מעמדית בלבד, ז"א סגורה ומוגבלת במסגרת המעמדית שלה – או היא צריכה ומוכשרה ליהפך לעם בתוקף המהפכה הסוציאלית? נדמה לי, שזוהי השאלה המרכזית העומדת בתקופתנו לפני תנועת־הפועלים בכל הארצות. שאלה זו בצורה מיוחדת עומדת גם לפני תנועתנו אנו. ועל ועידה זו לתת עליה תשובה. מהתשובה על שאלה זו תלויה עמדת הפועל בישוב ובציונות.

מעטות הארצות שבתוכן מהווה מעמד־הפועלים כשהוא לעצמו את רוב האומה. נצחונו של מעמד־הפועלים, בין בשיטת־פעולה פארלאמנטרית ובין בשיטת פעולה מהפכנית, יהיה תלוי סוף סוף בכשרונו ויכלתו להיות רוב. מיעוט יכול לתפוס את השלטון רק במקום שהרוב אינו מאורגן ומגויס. נס כזה נתרחש, לרגל נסיבות היסטוריות מיוחדות, ללנין במוסקבה ולמוסוליני ברוֹמא. דרך זו אינה יכולה להיות הדרך של תנועת־הפועלים, מפני שהבורגנות שבכל הארצות למדה לאחר המהפכות ברוסיה ובאיטליה את תורת האלימות והדיקטאטורה וידעה להזדיין ולהתגייס, ובכל התנגשות שתבוא, בפארלאמנט או מחוצה לו – יכריע הרוב. רכישת הרוב, גם אליבא דדימוקראטיה וגם אליבא דדיקטאטורה, היא הגורם המכריע בחשבון האחרון. ואם במדינות בנויות השליטות באמצעי־כפייה כך – בתנועתנו שאינה פועלת במכשירים ממלכתיים ואין ברשותה כלי־שלטון, אלא מיוסדת על התנדבות חפשית וכוחות מוסריים (הנובעים אמנם מתוך צרכים חיוניים), על אחת כמה וכמה שאין התנועה יכולה לבצע את שליחותה בלי שתישען על רצון הרוב, רוב בישוב ורוב בציונות.

מעמד הפועלים אינו דומה למעמד הבעל־ביתי. “מעמדיותו” של הפועל העברי בארץ היא ביסודה ובמהותה לאומית; “לאומיותו” של הבעל־בית היהודי בארץ היא ביסודה ובמהותה מעמדית. הפועל העושה באמונה את שליחות האומה והציונות – מוכתר על־ידי מתנגדיו בכתר מעמדי. הבעל־בית הסותר מתוך עניניו המעמדיים הצרים את צרכי האומה – מכתיר את עצמו בכתר לאומי. יש אונאה וטעות כשמשתמשים במלה מעמד בהוראה שווה לגבי שני המעמדות: כשאומרים מעמד־הפועלים ומעמד־בעל־הבתים. האידנטיות אינה אלא במלה – ולא בתכנה. לא הרי מעמד־הפועלים כמעמד־בעלי הבתים. מעמדיותו של בעל־הבית עומדת בסתירה לכלל האומה, ז"א לרוב מנינה ורוב בנינה של האומה. מעמדיותו של הפועל נמצאת בהתאמה לכלל האומה, כלומר: לרוב בנין ורוב מנין של האומה. בעמדו לפני הסתירה נשאל בעל־הבית: מה עדיף: האינטרס של המעמד או האינטרס של העם. שאלה זו אינה עומדת בפני הפועל. האינטרס המעמדי והאינטרס הלאומי מזדהים אצלו. אינטרס מעמדי אין פירושו האינטרס הפרטי של הפועל הבודד, שיש והוא בא בסתירה גם את האינטרס הלאומי וגם את האינטרס המעמדי. המדובר על האינטרס של כלל־הפועלים והאינטרס של כלל־העם. בין שני אלה אין ניגוד וסתירה.

לא יכּוֹן עם עברי במולדתו והארץ לא תיבנה בלי מעמד־פועלים כביר־אונים בכמותו ואיכותו, אבל לא יקום גם מעמד־פועלים בלי עזרת העם. תנאי לכך היא תנועה ציונית רבת־פעלים וישרת־דרך. ותנועה כזו לא תתקיים אם תנועת־הפועלים לא תהיה לתנועה עממית. הפועל אינו יכול לוותר על זכותו וחובתו כאחת להיות רוב בישוב ובציונות כי זוהי שאלת גורל לו, לישוב ולציונות ה“ברוגז” הלאומי שנקט בו ה“בונד” לא היה לנחלת הפועל העברי בארץ. הפעולה המעמדית והפעולה הלאומית נשתלבו בתנועתנו מבלי היפרד – ובשילוב זה מקור כוחו וסוד כיבושיו של הפועל הארצישראלי. הרחבת התחומים כדי היקף פעולה עממית בישוב ובציונות לא תיעשה על חשבון הפעולה המעמדית. למען ישמש הפועל עוזר רב־אונים ומדריך נאמן להמוני העם הרחבים – יש צורך בהתלכדותו האמיצה ובהתבצרותו האירגונית והמשקית בתוך הסתדרותו המעמדית, כי בלעדיה ייהפך לאבק־אדם חסר־אונים ומחוסר־ערך. אולם רק בברית עם חוגים עממיים יתגבר הפועל על מכשוליו, ורק בעזרתם ימלא את שליחותו בארץ ובעם. ברית זו יש בה ברכה משולשת וצורך משולש: למעמד הפועלים, להמוני העם, לישוב ולציונות.


תל־אביב, תרצ"ג


  1. מראשי הציונים הכלליים בפולין.  ↩

  2. מראשי התנועה הציונית בגרמניה.  ↩

  3. שני המשפטים האחרונים לא הודפסו במקומם הנכון במקור. צ“ל כפי שמופיע כאן, הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות