רקע
דוד בן־גוריון
שתי דרכים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עיינות הוצאת ספרים; תשט"ו

הוויכוח בין תנועת־הפועלים הארצישראלית ובין הרוויזיוניסטים, הממלא עכשיו את חלל הציונות, לא החל בשאלות סוציאליות. עוד בטרם נהפך ז’בוטינסקי לקטיגור מושבע של תנועת־הפועלים, ועוד טרם קיבל על עצמו לשאת את דגלה של “הבורגנות בחסד־עליון” ולהילחם את מלחמתה המעמדית – נתגלעו בינינו ניגודים פרינציפיוניים בשטח הפוליטיקה הציונית ותפיסת הרעיון הציוני.

תנועת־הפועלים הארצישראלית דוגלת כל הזמן בציונות חלוצית התולה כל תקוותיה ברצון העם ויכולת פעולתו העצמית, הנשענת על התנדבות והתגייסות פנימית, והבוטחת ביצירת־העבודה והיזמה העברית. אין היא משליכה את יהבה על כוחות חיצוניים, ואינה נעגנת לעזרת זרים – אם כי היא רואה ומכירה את הגורמים החיצוניים ויודעת להילחם על תנאים מדיניים נוחים ומסייעים. הגשמת הציונות נראית לה כפרוצס קשה ומסובך שאין לבצעו בלי מאמצים דרוכים, מתמידים ונאמנים מבפנים, והתביעה מעצמה קודמת בעיניה מהתביעה מאחרים.

לעומת ציונות חלוצית זו, עמדה הציונות המפגינה של ז’בוטינסקי (ואחר כך של הריוויזיוניסמוּס פרי־רוחו), הרואה את מרכז־הכובד בכוח ממלכתי חיצוני, ביחס הממשלות, בעמדת ממשלת המאנדאט וחבר־הלאומים. הגשמת הציונות מותנה לדעתה בעיקר מגורמים שמחוץ לעם העברי. זוהי ציונות “קלה” שאינה זקוקה אלא למישטר פוליטי מתאים ונוח – והכל יבוא מאליו; ומשום־כך תביעותיה של ציונות זו מכוונות בעיקר כלפי חוץ, כלפי־אחרים.

מתוך הסתמכות גמורה על סיוע של גורמים חיצוניים אין ציונות זו יודעת להעריך את המניעים הפנימיים, הפועלים בהגשמת הציונות, ואינה מבינה את הכוחות הנפשיים המפעמים בנושאי ההגשמה. במקום אנשים חיים בעלי רצון עצמי המכוון למטרה היסטורית גדולה – היא רואָה רק מיספרים דוממים המופעלים ומונהגים על־ידי כוחות העומדים לגמרי מחוץ להם ומעליהם – ומכאן יחסה המטומטם והשלילי לתנועה החלוצית ולתנועת־הפועלים, ומכאן נטיותיה הפאַשיסטיות וההיטלריסטיות.

החל מהלגיון העברי והגנת תל־חי – וכלה בשאלת הכותל ומאורעות 1929 ואילך – בכל מעשה ומאורע שבו נזדמנו יחד ז’בוטינסקי והפועל הארצישראלי, בא לידי גילוי ההבדל היסודי שבין שתי התפיסות הציוניות הללו.

תנועת־הפועלים רואָה את מרכז הכובד במניעים הפנימיים וברצון ההיסטורי של העם. ז’בוטינסקי והריוויזיוניסטים רואים את הנקודה הארכימדית בחוץ, בשלטון הזר, בכוח הממלכתי החיצוני.


*

בפעם הראשונה נפגש הפועל הארצישראלי עם ז’בוטינסקי – בשנת 1918, בתוך הגדודים היהודיים שהשתתפו עם הצבא האנגלי בכיבוש ארץ־ישראל. שניהם היו אזי במַדי־צבא, ונלחמו תחת דגל אחד ובמערכה אחת משותפת. אולם שני הגדודים שבתוכם נפגשו – היו שונים זה מזה באָפים ובאירגונם ובמטרתם, ובהפרש זה בא לידי גילוי ראשון ההבדל שבין דרכה של תנועת־הפועלים הארץ־ישראלית ובין דרכו של ז’בוטינסקי.

שני לגיונים יהודיים היו בארץ בצבא האנגלי: לגיון של מתנדבים – ולגיון של מגויסים בעל־כרחם.

לגיון המתנדבים בא מארץ־ישראל ומאמריקה (מקצתם גם מארגנטינה). חבריו לא היו חייבים חובת צבא, מרות אנגליה לא חלה עליהם. לא בגזירה חיצונית, אלא מתוך מניע פנימי באו לגדוד. הרגש הרגישו שגורל ארץ־ישראל נחתך במלחמת־עולם זו, ולא רצו שדם בלתי־יהודי בלבד יישפך בשחרור הארץ – ומאליהם התנדבו להילחם בחזית הארץ־ישראלית. לגיון זה אורגן על ידי פועלי ארץ־ישראל וחבריהם באמריקה.

הלגיון השני בא מאנגליה בעל־כרחו. ללגיון זה גויסו היהודים הזרים, נתיני רוסיה, שהתגוררו באנגליה לפני המלחמה ובשעתה, אשר סירבו לשוב לרוסיה וגם נמנעו להתנדב לצבא האנגלי. חלק מדעת־הקהל האנגלית התמרמר נגד “זרים” אלה שאינם באים לעזרת הארץ שנתנה להם מיקלט, – בשעת דחקה, ובמידה שהמלחמה בלעה יותר ויותר קרבנות־אָדם ורוקנה את אַנגליה מעלומיה ובוגריה – התגברה השינאָה נגד היהודים הזרים המשתמטים מהצבא גם בארץ מולדתם הישנה (רוסיה) וגם בארץ־קליטתם החדשה (אנגליה). מיניסטר הפנים בימים ההם, היהודי הרברט סמואל, התחבט בשאלה קשה זו ולא ידע מה לעשות. מצד אחד דעת־הקהל האנגלית, מהצד השני – נתינים זרים, אבל אחיו בני־עמו שאין להם כל ענין להילחם מלחמת אנגליה. לאחר היסוסים קיבל לבסוף את הצעת ז’בוטינסקי לגייס את היהודים הזרים האלה כיחידה יהודית להילחם בחזית הארץ־ישראלית. נגידי היהדות המתבוללת באנגליה נלחמו בתכנית זו, אולם ז’בוטינסקי הצליח, בעזרת ידידים לא־רבים, להתגבר על כל התנגדויותיהם וחתירותיהם, ובסוף אַבגוסט 1917 נתפרסמה פקודה רשמית על יִסוד הגדוד היהודי. רוב אנשי הגדוד הזה, מלבד מיספר לא־רב של מתנדבים, גויסו על פי גזירה, ונשלחו לחזית הארץ־ישראלית שלא ברצונם – דבר זה לא מנע בעדם להצטיין בשדה־הקרב ולמלא את חובתם הצבאית כראוי.

גדוד זה נוצר הודות למאמציו הבלתי־פוסקים של ז’בוטינסקי – ובגדוד זה בא ז’בוטינסקי לארץ – ונפגש את המתנדבים הארצישראליים והאמריקניים.

בין שני הלגיונות שנפגשו בארץ היה עוד הבדל אחד חשוב: מגויסי־אנגליה נשארו בארץ כל זמן ששירתו בגדוד ועמדו תחת פקודה צבאית. הם לא רצו בלגיון ולא רצו בארץ, וכשנגמרה המלחמה והגדוד נתפרק, שבו לאַנגליה. לעומתם המתנדבים היו קשורים לארץ, ולא רק מתנדבי ארץ־ישראל, אלא גם מתנדבי אמריקה עלו לארץ מתוך רצונם החפשי, והתנדבו לא רק להשתתף בשחרור הארץ – אלא גם להתקשר בקביעות עם הארץ, קשר של עבודה ובנין.

ה' מ. סמילנסקי שהשתתף באופן אַקטיבי בהקמת הגדוד הארצישראלי, ושהתקרב בימים ההם לציבור־הפועלים, כתב על גדוד המתנדבים:

"הגדוד אינו פרי הישוב בכללו, כי אם פרי אגף העבודה. המושבות שביהודה נתנו לגדוד שני איכרים ושתי עשרות בני איכרים. המושבות שבגליל לא נתנו אף אחד. את המאות נתנו הפועלים וחבריהם המתלמדים עם תלמידי הגימנסיה העברית בראש.

יוצרי הגדוד העברי הראשון הם פועלים, אנשים אשר לאחר השחרור ישובו איש אל מעדרו ואיש אל מחרשתו. אל אַמת־הבנין. זהו סמל".

(“הארץ”, י“ד אדר תר”פ – 4.3.20)


הגדוד שיסד ז’בוטינסקי באנגליה, נשען על גזירת מדינה זרה, ובעיני ז’בוטינסקי היה הגדוד בעיקר אמצעי לפעול על אנגליה; מכשיר למו"מ פוליטי, נימוק דיפלומאטי, הפגנה כלפי־חוץ.

בעיני המתנדבים הארצישראליים וחבריהם באמריקה היה הלגיון צורך־נפש פנימי, קשירת קשר־דמים את הארץ, קריאה לנוער היהודי, אמצעי להעיר את כוחות ההתנדבות שבתוך העם.

“אנו שואפים לברוא גדודי־צבא עברים מארץ־ישראל ומכל ארצות הגולה, אשר יתנדבו להילחם בין צבאות בריטניה בחזית ארץ־ישראל”.

– “המחנה העברי בהתנדבו לעבודת־הצבא מתנדב באותה שעה לעבודת התחיה בארצנו. עם יצירת המחנה העברי הלוחם ייווצר גם מחנה עברי עובד. הא בהא תליא. אנחנו שואפים שהמחנה הגדול של הפועלים ההולך אחרי מחננו הנלחם – יהיה אף הוא עברי. אחרי הקריאה להתנדב לצבא, תצא מאתנו הקריאה – לעלות ולאחוז בפטיש ובמעדר, לסלול את הדרכים, לעבד את הקרקעות – נצא מהמחנק, מהבטלה, אל דרך הפעולה, אל דרך־העבודה בתוך ארצנו”.


(“על הסף”, ירושלים, תרע“ח, הוצאת פועלי־ציון בא”י)

כך כתב אז יבנאלי, בראשית ימי ההתנדבות.

בוועידת המתנדבים בתל־אביב (ג־ד אדר תרע"ח) אמר א. גולומב, ממייסדי הגדוד הארצישראלי:

“אנו יוצאים למלחמה לא רק מתוך רצון לקדש את הארץ ע”י הדם – הוא אמנם חשוב בעינינו, אבל למעשנו יש ערך יותר גדול והוא: גילוי רצון־החיים אשר בעם העברי. ולכן צריכה תנועתנו להתפשט בכל תפוצות הגולה. יודע אני שבחו“ל ישנם כוחות לאומיים יותר גדולים מאשר כוחותינו פה בארץ, אבל זכותה של ארץ־ישראל היא בזה שכאן נצטברו אנשים העובדים עבודה לאומית תמידית, אנשים אשר שאלות־חייהם קשורות בשאלת תחית־עם, ואלה ידעו להרחיב ולהעמיק את תנועתנו. ההתנדבות – זהו מוסר לאומי חדש, שהתחיל עם בואו של הפועל העברי הראשון!”

בתזכיר שועד הגדוד הגיש למיפקדה הצבאית באדר תרע"ח נאמר:

"אנחנו המתנדבים ברובנו המכריע הננו פועלים אשר באנו מאַחרי המחרשה והמעדר. אנחנו חרתנו על דגלנו “עבודה”, כי בה אנחנו רואים את הדרך לתחיית עמנו. ואם הננו עוזבים עתה את עבודתנו, אין זה אלא מפני שקול מקרבנו צועק אלינו: “עליכם לתת לא רק את זיעתכם, כי אם גם את דמכם. – – הוד מעלתו! אנו בטוחים כי הקול היוצא מעומק לבנו ימצא הד בלבבו. יותן לנו האושר להקריב את נפשנו בעד ארץ מולדתנו, ותקוותנו חזקה כי התחלתנו המיצערה תשגא ותצליח. מאותינו תמשוכנה אחריהן אלפים מן הארץ ומכל תפוצות הגולה”.

בתקנות הגדוד הארצישראלי נקבעו שלושה סעיפים עיקריים אלו:

1) "להשתתף יחד עם הגדוד הבריטי בשחרור ארץ־ישראל;

2) לברוא את הגרעין של המיליציה העברית בעתיד;

3) להפיץ במחנה העברי ובין התושבים העברים את הפרינציפים שלנו: העבודה, השפה והתרבות העברית".


המלצות קוראים
תגיות