רקע
דוד בן־גוריון
היעוד החלוצי של פועלי־החרושת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עיינות הוצאת ספרים; תשט"ו

תל־אביב, 7 ביאנואר 1943

בכינוס הארצי של באי־כוח תאי מפא"י בוועדי־העובדים בתעשיה ובחרושת

מכל המאמצים הנדרשים מאתנו בתקופה אכזרית זו, המאמץ הדחוף ביותר אולי הוא זה שממנו תוצאות לכל המאמצים האחרים, והוא בדק־הבית. בדק־הבית לא רק במובן השלילי בלבד: עמידה בפני התפוררות, אדישות, התנכרות, השתמטות ברגע שכל אחד חייב להיות מגויס, אלא במובן חיובי: הרחבת היקפה של תנועתנו, העמקת תכנה והגברת כוח־תנופתה. שנים הם כלי תנועתנו — ההסתדרות והמפלגה, ושניהם טעונים תיקון וחיזוק והתנערות.

עודני מאמין, כאשר האמנתי לפני הרבה שנים — ואני מקווה שהרבה חברים, שותפים לאמונה זו — שתנועת־הפועלים בארץ די לה ודרוש לה כלי אחד בלבד — הסתדרות אחת כללית וכוללת, שתאחד את כל הפועלים ואת כל הפועלות, אולם לא ניתן לנו עדיין דבר זה. ולא מתוך זדון של אלמנטים נחשלים וטועים, אלא מפני הטבע של תנועתנו הצומחת ונבנית מתוך העליה. לא בבת־אחת ולא בקלות משתחררת העליה מהמסורת הנפסדת של הגולה ומהעבר הבלתי־פועלי. וכשעומדת לפנינו השאלה מאכסימום של פועלים או מאכסימום של פעולות, מאכסימום של פועלים עדיף. ומשום כך ראינו צורך להקים שני כלים למעמד הפועלים: הסתדרות ומפלגה. אולם בהקמת שני הכלים לא ויתרנו על רעיון אחדות המעמד גם בהיקפו וגם בתכנו, כי עמלנו וגם הצלחנו להקים מפלגת־מעמד מכוונת, שעמדה על מישמר אחדותה של תנועת־הפועלים ושלמותה, והצליחה באשר היתה פתוחה לכל המעמד, אחראית בפניו, עושה את שליחותו ומקיימת את הכלל הגדול: לא רק למען המעמד אלא על־ידי המעמד.

מתוך נאמנות לשליחות של מעמד הפועלים אנו חייבים לציין ששני הכלים של התנועה — ההסתדרות והמפלגה — נפגמו. אולי חלק מהפגימות כרוך בגידול התנועה וקשיי הקליטה של החברים החדשים, אולם כל השלמה עם ליקויים ופגעים פנימיים היא בנפשנו.

ההסתדרות חדלה להיות למעשה ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל. כשלושים או ארבעים אחוז של פועלי ארץ־ישראל הם מחוץ להסתדרות, או שהם לא מאורגנים לגמרי או נמצאים בארגונים נפרדים. אין שם ההסתדרות הכללית הולם את תכנה. פגם חמור זה אין להמתיק בציון סיבות אובייקטיביות שאין לנו שליטה עליהן. לא היינו מגיעים לידי כך — וּודאי לא במידה מדאיגה כזו, אלמלא נחלש בתוך תנועתנו, גם בהסתדרות וגם במפלגה — ולא היה נחלש בהסתדרות אלמלא נחלש במפלגה — הפאתוס לאחדות הפועלים. כאילו אנו שקועים יותר מדי בחלוקת השלל הקיים, ורבים על החררה הקטנה המצויה בעין, והסתלקנו מהמאמץ הכללי לכיבושים בשביל התנועה כולה ומפקירים לרוח את כל העומד מחוצה לנו. המפלגה חייבת בשורה הראשונה לחדש ולהגביר את רצון ההסתדרות לההסתערות על הפועלים הבלתי־מאורגנים בארץ; פחות מאשר באיזה זמן אחר מותר לנו עכשיו להניח אף פועל אחד מחוץ למסגרת הארגונית של המעמד העובד.

וגם זאת: כל זמן שיש ארגוני־פועלים נפרדים, אנחנו חייבים בקביעת יחסים חבריים אתם, אשר ישכנעו אותם, שלא לשוא נושאת ההסתדרות את שם כלל־העובדים, ושיש ברצונה וביכולתה להיות הבית הכללי והמשותף של כל פועל, ללא הבדל השקפה, זרם, מפלגה ומוצא, ותהיינה אשר תהיינה הדעות של הפועל בשאלות עבודה, בשאלות ציוניות ובשאלות סוציאליות ובשאלות דת ואמונה, — יכירהו מקומו בהסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל. ואין לשכנע את ארגוני המיעוטים על־ידי סיסמה והבטחה בלבד — אלא על־ידי טיפוח יחסי־חברוּת אמיתיים אתם, ושמירה על כלליותה, טהרתה ונאמנותה של ההסתדרות גם בעניני כלל העובדים וגם בעניניו של כל עובד יחיד. בזאת, ורק בזאת, נכשיר הצטרפות המיעוטים להסתדרות.

עלינו לחרוד על כך שההסתדרות לא תיהפך מתנועה למוסד, ולו גם מוסד מסודר ויעיל. הסתדרותנו אנו לא תמלא את שליחותה גם לפועלים שישנם בארץ וגם לאלה שיבואו, אם היא רק תרשום ותארגן את חבריה, תחלק ביניהם את העבודה כהוגן, ותתפקד כמכונה מסודרת, ולא תוסיף להיות תנועה בעלת יעוד היסטורי, ולא תקשר אליה את החברים מחוץ לזיקת האינטרס גם בזיקת הרעיון והיעוד.

ההסתדרות חייבת לפעול לא רק למען ציבור הפועלים אלא על־ידי ציבור הפועלים. אנחנו חייבים לקיים בתוכנו דימוקראטיה חיה, פעילה וערה, ולא רק פורמאלית בלבד, זו המתחילה בבחירות ומסתיימת בבחירות, אפילו אם הבחירות תתקיימנה לא אחת לשמונה שנים, אלא מדי שנה בשנה. דימוקראטיה לא תיתכן בלי בחירות, אבל בבחירות בלבד אין מקיימים דימוקראטיה פועלת ויוצרת. בחירות נעשות רק ביום אחד ואילו הדימוקראטיה צריכה להתקיים יום־יום והיא קיימת רק כשנוצרת זיקת־גומלין אקטיבית ומתמדת בין הציבור ובין שליחיו, וכשהפעולה נעשית לא רק למען הציבור אלא על־ידי הציבור, בידיעתו, בהשתתפותו, בהכרעתו.

הייתי יכול להוכיח שכל הפגימות שנתגלו בציבוריות המפלגתית שלנו והקשיים העיקריים המונעים לפי שעה את האיחוד המלא של תנועת־הפועלים בארץ — מקורם בחילוקי־דעות נגלים ונסתרים בשטח הדימוקראטיה. בשעה שאנו מאמינים הלכה למעשה שלא די לעשות למען המעמד ולמען העם — אלא על ידי המעמד ועל־ידי העם — ישנם חברים שאינם סומכים בלבם (אם כי לא תמיד הם מגלים זאת אפילו לעצמם) על המעמד ועל העם, ובמקום להיעגן לכלל כולו הריהם בוחרים לעבוד על־ידי כת נבחרים הבוחרת את עצמה מתוך “אנשי שלומנו” הנאמנים ובמקום כלל הם דואגים ל“כלליות”.

תנועתנו אנו נבנתה על יסוד אמונה בציבור, על יסוד אמון לכלל, על פעולה בתוך הכלל, לשם הכלל ובכוח הכלל. תנועתנו לא בטחה בחלוציות ואוואנגרדיות של כת מיוחסים — אם כי תבעה חלוציות מאכסימאלית וחתרה להגמוניה חלוצית בעם ובתנועת הפועלים וגם ביצעה הגמוניה זו. תנועתנו שוללת “חלוציות פרופסיונאלית” המתנשאת על “המון” בלתי־חלוצי וחסר־הכרה. אנו רוצים שכל ציבורנו יהיה חלוצי; החלוץ היחיד, האישי לא יועיל אם הכלל ומסגרת הכלל לא יהיו חלוציים. אנו שוללים מפני זה את המחיצות הנפרדות והמתפרדות של אוואנגרדים ומובחרים — ואנו פועלים בתוך הציבור הרחב ועל ידו. מתוך אמונה בכלל, מתוך זיקה לכלל, מתוך היחלצות הכלל כולו ביצענו את האיחודים המפלגתיים בארץ ובגולה והקימונו את ההסתדרות הכללית. מתוך החלשת אמונה זו ושלילתה נתגלו פירודים וקרעים בתוכנו, במפלגה ובהסתדרות, העלולים למוטט אחדותה של תנועת־הפועלים בארץ. ואם לא נעמוד בפרץ במלוא כוחנו המוסרי בעוד מועד — עלול כל מיפעל העבודה בארץ, והישגיו הציוניים והסוציאליים להתערער ולהיחרב.

ועל בדק־הבית אנו מצוּוים קודם כל במפלגה, כי מכאן תוצאות לבדק בית ההסתדרות. רק מתוך התאוששות מפלגת פועלי ארץ־ישראל. תגבורת אחדותה הפנימית, יזמתה החלוצית, הרחבת היקפה הארגוני וכושר הסתערותה — תרום גם קרנה של ההסתדרות ויעלה ערכו של הפועל בישוב ובציונות.

בדק־הבית לא יסתיים במפלגה. שום דבר לא יתוקן, אם לא יתוקן בהסתדרות. לא נסתפק בהסתדרות בשמירת הקיים. לכלי זה נתכנו עלילות גדולות ונצורות — אם יקום בנו הכוח המאוחד והמאחד, המכוון והיוזם, הנועז והמעפיל אשר יחדש פני ההסתדרות.

אנו אחראים גם לליקויים ולחולשות של שאר הסיעות והמפלגות בהסתדרות. יש ליקויים וחולשות שהם פרי חבלי הקליטה וקשייה, נגעי מעבר וצמיחה וילדות. לא קלה מלאכת הקליטה הנפשית והרעיונית במסכת המורכבת של הווייתנו היחידה במינה; אולם יש ליקויים ונגעים שאינם אלא פרי חולשתנו, ואחריותם עלינו. החולשה של ההסתדרות והחולשה של המפלגה היא בעוכרי סיעות אחרות. ולנו לא אחת היא, איזו דמות תהיה לפועלי־ציון־שמאל ולהשומר הצעיר ולהעובד הציוני. החברים הנמצאים במסגרות אלו — הם חברינו, הם חברי ההסתדרות, בוני המעמד והעם. מחר גם יהיו חברי המפלגה, איננו נאמנים ליעודי המפלגה אם איננו רואים כל פועל בארץ כחבר־המחר של המפלגה. רק על־ידי נאמנותנו ליעוד הציוני־הסוציאליסטי שלנו ועל־ידי כוחנו ורצוננו לקיים יעוד זה, נכשיר את בוא המחר שלא ירחיק חוק. ולשם כך אנחנו מתחילים את בדק־הבית במפלגה.

ומלים אחדות על שום מה כינוס של פועלי־החרושת. בהקמת משקנו היהודי בארץ באה החקלאות תחילה, והפועל החקלאי היה ראש־פינה. אם חיינו בארץ שונים מחיינו בגולה, אם כאן אנו משתחררים ממארת־התלות ומניחים יסוד לעצמאות יהודית — הרי זה בשורה הראשונה באשר הצלחנו להכות שורש בקרקע המולדת ולחזור לעבודת האדמה. הנמנע קם ויהי: בני־העיר היו לבני־הכפר. המהפכה הגדולה שחוללנוּ בחיינו — היתה בהתערותנו החקלאית, והפועל החקלאי היה למייסד, למדריך ולמחנך של תנועתנו.

ההרפתקה המשקית השניה שלנו היתה כיבוש הבניה והסלילה. ואם במלחמה שותקה הבניה, ורוב פועלי הבנין נאלצו להיכנס למקצועות־עבודה חדשים — הרי עוד תגיע שעתו של הבנין עם תום המלחמה, ועם פרוץ העליה הצפויה יתחדש ביתר־שאת מיפעל הבנין, ופועלי הבנין יתפסו שוב מקומם החשוב במערכת חיינו.

בתקופת־המלחמה זרחה שמשה של החרושת. מאות מיפעלי תעשיה ומלאכה הוקמו בן־לילה. פליטי־ישראל עשו גדולות ונצורות — ויצרו כמעט “יש מאין”, חרושת מסועפת לסיפוק צרכי הצבא והתושבים האזרחיים המתרחבת והולכת. אין זו יצירה קיקיונית — אם כי הקוניונקטורה המלחמתית שימשה גורם מכריע בהתרחבותה הפתאומית. החרושת שקמה בשעת המלחמה, כן זו שנוסדה לפני המלחמה, — עלינו לדאוג שתתקיים ותתרחב גם לאחר גמר המלחמה. פועלי החרושת הם כבר עכשיו כרבע מכלל הפועלים היהודים בארץ — וגם כרבע מחברי ההסתדרות. וגורל החרושת כגורל פועלי החרושת נעשה עכשיו מהשאלות המרכזיות של תנועתנו, גם של הציונות וגם של ההסתדרות. החרושת נעשתה עכשיו עמוד־התווך של מאמץ־המלחמה היהודי בארץ. החרושת תשמש בסיס לקליטת עליה עם בוא השלום, ותעודה כפולה זו של החרושת מחייבת אותנו לדאגה שקולה, כפולה ומכופלת.

אולם לא תיתכן שום דאגה לחרושת היהודית — בלי דאגה לפועלי החרושת. זוהי קודם כל הדאגה לתנאי־עבודה הוגנים ורמת־חיים מדריגה ועולה ולשיתוף הפועל ברווחה בגלל המלחמה. אולם אין להסתפק רק באלה. שומה עלינו לשתף את הפועל בגורל החרושת. דרוש שהפועל יהיה ביודעים ובהכרת האחריות שותף למאמץ־המלחמה החרשתי, ולא פחות מזה — שותף לתפקיד החרושת כמכשיר עיקרי בקליטת העליה.

הצלחנו להקים בחקלאות פועל אשר איננו נופל בידיעתו המקצועית, בכושר־עבודתו וטיבה, בפריונו בחושיו המשקיים, מהפועלים המשובחים שבארצות החקלאות המפותחת ביותר בעולם. מדוע ייבצר מאתנו להקים פועל־חרושת אשר ידע את מלאכתו כחברו בשדה, ואשר לא יפול מפועל החרושת באמריקה?

בשעה זו חרשתנו נתונה בתנאי מונופולין לרגל מצב המלחמה וסגירת הארץ — אולם עם בוא השלום נצטרך לקיים ולהרחיב את החרושת בתנאי התחרות עם חרושת־חוץ. ואנחנו לא נבטיח כשרון התחרותנו על־ידי זול העבודה — אלא על־ידי טיב העבודה ופריונה הגבוה. הפועל העברי מסוגל להשתוות בחריצותו, מומחיותו ותוצרתו לפועלים המובחרים בעולם; מה שעשינו בחקלאות, אם כי היינו מאות בשנים גמולים מאדמה, נוכל לעשות גם בחרושת, שבה עסקנו גם בגולה. והחרושת שלפני המלחמה תוכיח.

אולם גם דאגה זו אינה מספיקה. פועלי החרושת אינם בונים רק חרושת ומשק. הם גם בונים חברה. הם נדבך של חברת העובדים ושל האומה העברית הקמה בארץ. ועליהם לתפוס בחברה זו מקומם כגורם אקטיבי, המעצב בהכרת ערכו, כוחו ושליחותו את דמות המעמד והעם, שכם אחד את חבריו בחקלאות, בבנין, בים ובשאר ענפי המשק היהודי.

החרושת כחקלאות היא מקום ההתישבות הקבועה של העובד היהודי. החלוקה בין החרושת והחקלאות אינה מוכרחה להזדהות עם החלוקה בין הכפר והעיר. אין כל יסוד משקי וחברתי להרחיק את החרושת מהכפר, להיפך. ואין זה כלל מהנמנע שנקיף את העיר ישובי־שדה של פועלי חרושת ובנין. אולם פועל־החרושת יהווה את חוט־השדרה של העובד העירוני, ודמותו התרבותית והחברתית של פועל החרושת תקבע במידה רבה את דמותה של העיר העובדת.

העבודה בחרושת לא נשאבה כולה אף לא רובה ממקור חלוצי. רבים הלכו לעבוד בחרושת בלי כל דחיפה רעיונית ותנועתית, אלא מתוך הכרח כלכלי בלבד, ואין אנו צריכים להצטער על כך. אדרבא. כשם שאין אנו מצטערים על כך שלארץ עלו יהודים לא רק מתוך זיקה לאידיאל הציוני — אלא מתוך מצוקה, כך אין אנו מצטערים על כך שיהודים חוזרים לעבודה ומוצאים להם מיקלט בעבודה — גם בלי מניע רעיוני. אולם שומה על תנועתנו לצרף להכרח את רעיון העבודה ויעודה. פועלי החרושת צריכים להיות לא רק בוני משק אלא בוני־תנועה. והיחלצות פועלי החרושת היא עכשיו אחד מתפקידיה של תנועתנו. אין אני מתכוון לכך שנבוא לפועלי החרושת ונגיד להם שיעזבו את התעשיה ויעברו לחקלאות — אלא שייהפכו לכוח חלוצי בחרושת. תנועתנו ככוח חלוצי ומחנך עומדת כמעט רק על רגל אחת — על רגל החקלאות. זוהי עמידה צולעת, שלא תיכון לאורך ימים. אותו הכוח שמוסיפה החרושת למשקנו הלאומי בארץ — על פועלי החרושת להוסיף גם למשק העובדים, לאוצר המוסרי והתנועתי, במפלגה ובהסתדרות.


המלצות קוראים
תגיות