רקע
דוד בן־גוריון
לקראת ועידת המפלגה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עיינות הוצאת ספרים; תשט"ו

אוקטובר 1942

חרב־הדמים והרשע של היטלר עדיין תלויה על ראשנו ועל ראש האנושות כולה. מגיפות, רעב, רציחות־בהמון עושים שמות במעוני־עמנו באירופה הנאצית. המולדת עצמה נתונה בסכנה. ואם כי בטוחים אנו שזרוע הרשע תגודע במוקדם או במאוחר, ושלטון הנאצים ימוגר, ונצחון בני־בריתנו בוא יבוא, אין יודע מה צפוי לעולם ולנו לפני בוא הנצחון.

וצו־חיים ראשוני גוזר: התגייסות והתגוננות. במלוא־היכולת. איש ואשה. בכל יום ובכל שעה. ללא לאות. ללא רתיעה. בכל האמצעים והאפשרויות. ומתוך דאגה ערה ונבונה ליום הבא, לנצחון ולפדות, להצלה ולגאולה.

וברגע מר ואיום זה, עלינו גם לעמוד על נפשנו מבפנים, על הנפש הקיבוצית שלנו, על המפלגה. אף היא בסכנה.

אין המפלגה מטרה לעצמה, אלא אמצעי בלבד. המטרה היא מולדת ועצמאות, משטר של חירות ושויון, צדק ושלום. אבל לא כיחידים ולא בנתיבי־יחיד נצעד לקראת המטרה, אלא ככלל מלוכד, ברצון משותף, בערבות הדדית ובחברות נאמנה נפלס דרך למחוז חפצנו. ואת מלאכתנו נעשה אך ורק בכלים ציבוריים ובמסגרות קיבוציות. והמפלגה משמשת בבחינת צבת ראשונה לכלים אלה.

הדבר הראשון הנתבע מאתנו למען הצלת המפלגה והכשרתה למלא את שליחותנו הקיבוצית היא — הפניית עצמנו לעתיד, למחר. נחדל לחטט בפצעי יום אתמול. הבירורים המכאיבים על העבר לא יקרבו לבבות ולא יצעידו אותנו לקראת המאמץ העליון הנדרש מאתנו בשעה זו. אילו היה בכל אחד מאתנו הכוח המוסרי לגולל את חטאיו הוא ולפשפש בשגיונותיו וליקויי עצמו — היה אולי כדאי הבירור הזה. אבל מסופקני אם זהו הדבר אשר נעשה. בבירורים על העבר נמשך כל אחד מאתנו להוקיע את פשעי חברו — האמיתיים או המדומים, ובבירור זה אין ממידת החברות ואף לא ממידת האמת השלימה, ואמת שאינה שלימה אינה אמת כלל וכלל.

נעזוב, איפוא, לשעה אחת את האתמול המר ונעשה יחד, כולנו, מאמץ משותף לקראת המחר — מאמץ למחשבה והחלטה, עיון וביצוע בצוותא אחת.

למען הציל וקיים את המפלגה, שומה על הוועידה לעשות שתים אלה, אחת לשלילה ואחת לחיוב.

התפקיד השלילי — חיסול־הסיעות, חיסול ממשי, ניצח ומוחלט, ללא־שיור וללא־תנאי, להלכה ולמעשה. על כך נצטווינו במשאל־חברים, ועל החמיצנו לקיים את רצון הציבור כבר נענשנו קשות וחמורות.

מישטר של סיעות הופך את המפלגה לפיקציה, מערער כוחה המוסרי, מסלף כל ויכוח רעיוני, עוקר חופש הדעות ומחליפו בקנוניות של “שמור לי ואשמור לך”, מדליח ומרעיל יחסי חברים, שולל שיוויון פנימי, הורס עד היסוד זיקת החבר לכלל המפלגה, ומבטל למעשה את סמכות המפלגה וכשרונה להחליט, להכריע ולבצע.

המפלגה אינה מדינה. זיקת האזרח למדינה כפויה עליו ברצונו ושלא־ברצונו. אדם כפוף למדינה באשר נולד בתוכה או נתישב בתחומיה. אין לאזרח בחירה חפשית וברירה — אלא אם הוא עוקר מן המדינה ולא כל המדינות מרשות אף זאת. למפלגה משתייך האדם — בכל אופן מחוץ למדינות טוטאליטאריות — מתוך בחירתו החפשית, והוא נשאר בתוכה אך ורק כל זמן שהוא רוצה בכך. החברות היא רשות — רק הצו המוסרי הפנימי והכרתו החפשית של החבר ביעוד ההיסטורי שנועד למפלגה הם הקושרים אותו אליה, למפלגה ומקיימים אותו בתוכה. אין המפלגה מעניקה לחבר יתרונות אישיים — בעבודה, במשק, במשרד, במעמד ציבורי. האינטרס העצמי אינו יכול לשמש יסוד לחברוּת במפלגה. המפלגה היא ארגון של נתבעיםהמשמשים את הכלל, את המעמד והעם, ובלי זיקה ישרה, בלתי־אמצעית, ללא כל מחיצה של סיעות, אין חברות במפלגה אלא פיקציה. ולמילוי שליחותנו הגדולה והקשה דרושה לנו, לא פיקציה של מפלגה, אלא מפלגה יעילה, מבצעת, אחידה, שלימה, מוסמכת ושליטה על חבריה.

וזהו התפקיד החיובי המוטל על הוועידה. בחיסול־סיעות בלבד אין מקיימים מפלגה. הסיעות הן בבחינת סרטן האוכל את גופנו הקיבוצי. אולם אין אדם חי ובריא יוצא ידי חובתו בעובדה שהוא פטור ממחלת הסרטן. זכות־קיומה וחובת־קיומה של המפלגה היא בביצוע יעודה ההיסטורי. ועלינו להתאים את מיבנה המפלגה, מערכת כליה ומישטרה הפנימי לצרכי שליחותה בהסתדרות, בישוב, בעם ובתנועת־הפועלים העולמית.

ואם כי דאגתנו המתמדת היא במילוי השליחות עצמה — שומה עלינו הפעם, לאחר כל אשר עבר עלינו בשנים האחרונות בחיי המפלגה, להיפנות לשאלות ארגוניות פנימיות ולעסוק בבדק בית־המפלגה — דווקא מפני חומר השעה ואימת הסכנות והמאמץ העליון אשר יידרש מאתנו,— באשר אנו לא אבק אנשים, אלא ציבור של ערֵבים זה לזה וליעוד המשותף לכולנו.

בחוקתה ומישטרה הפנימי עלינו להעניק למפלגה, ולהבטיח להלכה ולמעשה, אחידות אירגונית, סמכות מלאה ועליונה להכרעה, כשרון ביצוע והגשמה ופיקוח מתמיד בכל תאי התנועה, מוסדותיה ושליחיה.

מפלגה אחידה אין פירושה מפלגה שיש בה רק שפה אחת ודברים אחדים, והליכות החבר ומחשבתו גזורות ופסוקות על פי “שולחן ערוך” מפורט וקבוע. כיוון שהחבר משתייך למפלגה לא מתוך גזירה חיצונית ומקרית, אלא מתוך בחירה חפשית והכרעה אישית, ברור שזיקתו למפלגה היא פרי צו־הכרה בשותפות גורל ויעוד היסטורי עם חבריו, ורעיונות ועקרונות ומאוויים מסוימים מקשרים אותו למפרע עם הציבור שאתו הוא מתאחד במסגרת מפלגתית, וכל הבועט או כופר בעקרונות אלה אין לו מקום במפלגה. אבל אין אחידותה של המפלגה אפשרית בלא חופש־מחשבה וחירות־ביטוי ואפשרות של ויכוח חברי בכל הדרכים והאמצעים להגשמת עקרוני היסוד של המפלגה ובשאלות החדשות המתעוררות מיום ליום. הדברים אמורים לא רק לפני החלטה והכרעה, אלא גם לאחריהן, ודעת הרוב אינה פוסלת דעת מיעוט, אפילו דעת־יחיד. אולם הכרעת הרוב מחייבת כל חבר בשטח הפעולה וההגשמה, ובלי הבטחת משמעת־פעולה מליאה בקרב כל חברי המפלגה, ללא תנאי וללא סייג, אין המפלגה אלא פיקציה, ופיקציה מיותרת ומזיקה.

לא ייתכן, שבמפלגה יהיו חברים שאינם חייבים להיות כפופים לרצון המפלגה, כשלפי דעתם רצון זה אינו הולם את צרכי התנועה. כל חבר יש לו הזכות והחובה לחלוק על דעת חבריו אם הוא סבור שחבריו טועים. אבל אין שום חבר רשאי להפקיע עצמו מחובת הציות־למעשה להחלטת המפלגה, אלא אם הוא מפקיע עצמו מרשות המפלגה ומסגרתה הארגונית.

מפלגתנו היא מפלגה מגשימה. כחלוצי־ההגשמה יש לנו צורך במפלגה, ובמפלגת־מגשימים לא ייתכן שתהיה ההלכה לחוד והמעשה לחוד. אין טעם לקיום המפלגה אם החלטותיה אינן נעשות קו־פעולה מחייב את כל חבריה ושליחיה. ולשם כך יש הכרח במרוּת שלמה של המפלגה על חבריה. לא מרוּת של מדינה ואף לא מרות של צבא. המפלגה לא תיהפך לקסרקטין — אפילו בשעה זו כשהצבא והקסרקטין נעשים לדבר היקר ביותר וחיוני ביותר, כל עוד סכנת היטלר והיטלריזם קיימת בעולם. המשמעת במפלגה אינה משמעת צבאית שאינה תלויה בבירורים ודיונים מוקדמים שבין המפקד ובין אנשי הצבא. אין החייל בוחר את מפקדו ואין הוא מהרהר אחרי פקודתו — עליו למלא את הצו לחיים ולמוות. והמפקד אינו חייב לתת דין־וחשבון לחייל ואינו תלוי בדעתו. במפלגה אין צו ופקודה — אלא דיון ובירור חברי. הציבור עצמו מכריע בכל שאלה. המוסדות המדריכים והמנהלים נבחרים על־ידי הציבור ומקבלים סמכותם ממנו — בבחירה והכרעה חפשית. הם גם אחראים בפניו על מעשיהם. אולם מבחינה אחת גדולה הזיקה במפלגה אפילו מזו שבצבא. החייל חייב להישמע לחיים ולמוות. בלי משמעת כזו אין צבא. אולם רק גופו של החייל הוא ברשות המפקדה. במפלגה נותן החבר לא רק גופו אלא גם נפשו. וזיקת־הנפש היא אולי הזיקה העיקרית של החבר למפלגה. אולם זוהי זיקה הדדית, ולא חד־צדדית. שליחי הציבור נזקקים לציבור בגופם ובנפשם לא פחות מאשר הציבור לשליחיו, ורק על יסוד זיקה הדדית זו תוקם אחדות המפלגה, משמעותה וכשרונה המבצע.

ציבורנו מאורגן בתאים הסתדרותיים: איגודים מקצועיים, קואופראטיביים, גושים התישבותיים, ומלבד הזיקה הכללית והעליונה להסתדרות הכללית יש גם זיקה נוספת ומַשלמת לתאים המקצועיים.

תעודת המפלגה לכוון את פעולת ההסתדרות במגמת היעוד ההיסטורי של המעמד העובד, מתוך הנחה שההסתדרות צריכה לשמש בית כללי ומשותף לכל עובד עברי באשר הוא עובד עברי, בלי שים לב להשקפותיו ולדעותיו — תעודה זו לא תתמלא אלא אם כל חברי המפלגה באשר הם — באגודה מקצועית, במועצת פועלים, בקואופראטיבים, במושב, בקיבוץ, בקבוצה, יכוונו פעולותיהם — מתוך נאמנות מלאה לכלל חבריהם במסגרת הארגונית והמשקית שבה הם פועלים, — לפי מגמת המפלגה וקו־פעולתה.

מותר לו לחבר לחלוק על דעת המפלגה, וזכותו צריכה להיות שמורה להשפיע על חבריו דרך הצינורות הכלליים של המפלגה לשינוי הדרך, אם נראה לו שהדרך הנקוטה למעשה בידי המפלגה היא מוטעית (וגם מפלגה שלמה עלולה לטעות), אולם גם חבר זה חייב להגשים קו־המפלגה — כלפי עצמו וכלפי חבריו — כל עוד קו זה הוא מוסמך ומאושר על־ידי המפלגה ומוסדותיה המוסמכים.

לא הקו הנקוט במקרה על־ידי החברים בתא ארגוני ומשקי — אלא הקו הנקוט במפלגה הוא המחייב את כל חברי המפלגה ושליחיה באשר הם.

חיסול הסיעות והקמת שלמותה, אחידותה, מלוא־סמכותה של המפלגה לא יובטחו על־ידי קבלת החלטות ותקנות מתאימות ומספיקות בוועידת המפלגה. הועידה יכולה רק להתוות הדרך בה נלך מעכשיו. ביצוע הקו המותווה ייתכן רק למחרת הוועידה — בחיי יום־יום של המפלגה, ההסתדרות, הישוב.

במרכז חיינו עומדת עכשיו ההתגייסות וההתגוננות. ביצור עמדותינו בכפר ובעיר הוא חלק אורגני של התגייסות זו. בצבא בלבד לא מנצחים. האדרת המשק — החקלאי והחרשתי, היבשתי והימי, היא צורך חיוני של המאמץ המלחמתי. והתכונה לבאות אינה חשובה פחות מההתגוננות בשעה זו. כל אלה דורשים כוחות מתנדבים שיזרמו כמעין מתגבר.

אולם גם קיום המפלגה, הבראתה והאדרתה מחייבים עכשיו התנדבות והתגייסות, והדיונים וההחלטות היפים ביותר בוועידה יצאו לבטלה — אם למחרת הוועידה (או תוך כדי כינוסה) לא יקומו עשרות חברים וחברות בכפר ובעיר להחלץ לחידוש המפלגה והגברתה. בשלבי ערכינו התנועתיים, אני רואה את ההסתדרות חשובה לאין־ערוך מהמפלגה, אולם בשעה זו שומה על טובי חברינו להתנדב ולהתגייס לעבודת המפלגה עד שיחושל מחדש הכוח הראשוני, המאחד והמכוון, המדריך והמאיר את כוח המחשבה והרצון והמעשה הקולקטיבי של חלוצי ההגשמה הציונית־הסוציאליסטית שאנו קוראים לו בשם מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

כלי המפלגה, בטאונה הספרותי, סניפיה טעונים חידוש, תיקון וביצור. ההתגייסות שאנו נתבעים אליה אינה פיסית בלבד. החזית היא לא בחפירות ובשדה ובבית־החרושת בלבד, אלא גם בלב ובמוח. אנו נתבעים למאמץ מחשבתי מחודש. אין כרגע ביטוי מספיק לתוסס בתוכנו, למאוויים העזים, לחששות המחרידים, לחוויות העמוקות. כשם שארגוננו נתפצל ונתפורר, כך נתפצל ונתפורר — ומשום כך נתקלש ונסתלף — הניב שלנו. נחוץ לנו כלי־מבטא מרכזי שישקף — מתוך השתתפות חברים בכל פינות הארץ ומכל ענפי פעולתנו בכפר ובעיר, בעבודה ובצבא — את פרצופנו האמיתי, את הגיגינו הברורים והסתומים, שיבהיר את הבעיות המתרבות ויביע את ההרהורים והמאוויים, התוחלות והחששות, הספיקות והחיפושים, הממלאים עכשיו לב כולנו או לבבות בודדים. יש לנו צורך — ואני מאמין שאין זה מעבר יכולתנו — בכלי־מבטא שכל החברים והציבור הרחב יצפו לו בכיסופין מדי שבוע בשבוע, וישמש ארשת נאמנה למתרחש ולתוסס — ועל־ידי כך לכוח מלכד ומאַחה.

יש צורך לא רק בביטוי אלא בלימוד ובדיון רציני ומתמיד. אנו חיים בעולם משתנה, לעולם אין ההיסטוריה קופאת על שמריה. אולם מעטות היו התקופות הדינאמיות, רבות־החליפות־והתמורות, הרות־שינויים־והפכות שאין לראות את קצן, היקפן ושיאן, כאשר בימים אלה.

האמיתיות של המתמטיקה הצרופה אינן תלויות בזמן ובמקום ואינן משתנות לעולם. שתים כפול שתים היו ארבעה לפני נצח־נצחים ולאחר קץ כל הדורות. ההיסטוריה האנושית משתנית בלי־הפסק. ולא מפני שההיסטוריה חפשית מכל עול של חוק וגרם — אלא מפני שצירופי הכוחות והגרמים הם כל כך מרובים ועתירים, וצירופי־צירופיהם הם כל כך משתנים ומתחלפים, ותנאי־הזמן והמקום לעולם אינם עומדים בעינם אף שעה אחת ואף בשעל אדמה אחד, ולא תיתכן למעשה הישנותו של מאורע היסטורי בנסיבות דומות. ואם כי יש קבע בהיסטוריה כשם שיש קבע בטבע, אין לראות מראש השתלשלות היסטורית באותה ודאות ובאותו דיוק כמו שיש לחזות מראש השתלשלות חזיונות טבע.

תקופתנו מציגה לפנינו בעיות חדשות — וללמוד אותן אנו צריכים. המפלגה חייבת לקיים סמינר לעיון ובירור רציני בסוגיות והלכות ובעיות — גם ישנות שנתחדשו פניהן, וגם חדשות שלא נתבהרו עדיין כלל וכלל.

בריב הסיעות שהיה אצלנו היתה גם מחלוקת לשם שמים. אולם הוויכוח נסתלף ונעכר באווירה המשחיתה של הסיעות והקנוניות. יש צורך בבירור רציני של השאלות והבעיות. יש צורך במסיבה תרבותית לדיון ולוויכוח. ורק סמינר מפלגתי בשיתוף מיטב הכוחות מכל הגילים והשכבות אשר בתוכנו — ירים מחדש את רמת הוויכוח והבירור בתוכנו לגובה התרבותי והחברי והשכלי הראוי לתנועתנו.

ועל הכל יש חובה להסתער במלוא יכלתנו המאוחדת על הנוער. תנועתנו במשך שלושים וחמש שנה ולמעלה כבשה כיבושים גדולים, בארץ ובגולה, בישוב ובציונות, בעבודה ובחברה, בשפה ובתרבות, בארגון מקצועי וביצירה משקית. אולם משום מה קצרה ידנו עד היום באחד משדי־הפעולה החיוניים ביותר — בשדה הנוער. מי יעריך גודל החטא אשר חטאנו לנוער הגדל בארץ — בכפר ובעיר, נוער עובד ולומד, אשר לא ידענו עד היום להקנות לו את הערכים הגדולים של תנועתנו והפקרנו אותו לרחוב ולאפס מחשבה ומעשה.

רבים וקשים היו הנזקים והפגעים שאנו אחראים להם מאז קמה תנועתנו — באשר היינו מפולגים ומפורדים ולא דאגנו עם ראשוני הצעדים שלנו בארץ להקים את אחדותנו ולשמור עליה. ואל נחמיץ עוד את השעה!

וכשתוקם מחדש המפלגה — באחדותה הארגונית וטהרתה המוסרית — נצטרך לגשת בכוחות מחודשים לבדק בית ההסתדרות. עלינו להקים מיד ועדת־תמיד, כדוגמת ועדת הששה שיסדנו לאחר מועצת ירושלים, מהנאמנים והמוכשרים ביותר בתוכנו, לערוך בחינה יסודית של כל תאי ההסתדרות ופעולות מוסדותיה, הארגוניים והמשקיים, לבדוק בלא מורך את מומיה ופגעיה, לשמוע ולאסוף טענות־חברים, השגותיהם והצעות תיקונים ולהביא מזמן לזמן למפלגה תכניות לשכלולים ולתיקונים, אשר יוגשו לאחר דיון ובירור למוסדות המוסמכים של ההסתדרות לעיון והחלטה.

הייתכן חידוש המפלגה, התיתכן התעלותה והיטהרותה והאדרת־כוחה?

גם עיוור אינו יכול עוד להתעלם מההרס הארגוני והמוסרי שמישטר־הסיעות המיט עלינו. והנגע אינו מצטמצם בקיום סיעות בלבד. מי שאינו רואה שכמה וכמה דברים בחיינו — בחיי ההסתדרות, הישוב והציונות — טעונים תיקון — אינו רואה את המצב לאמיתו. משטר־הסיעות הוא גם תוצאה וגם סיבה של כמה וכמה קלקולים. אבל מי שאינו רואה גם עכשיו שבלי עקירת הסיעות וחיסול מוחלט של מישטר־סיעות אין שום תקווה ואפשרות לתיקון כל־שהוא — אין לו תקנה עולמית.

אם נוסדה סיעה למען הילחם ברע — אמיתי או מדומה — במצוי פה ושם, הרי היא לא הפחיתה ולא ביטלה את הרע, אלא הגדילה אותו. ואם נוסדה סיעה שניה למען הגן על המפלגה או על עצמה מפני סיעה ראשונה — השיגה את ההיפך ממבוקשה.

בחיסול הסיעות מיד, תלוי גורל המפלגה. אם במפלגה יש רגש־כבוד ורצון קיום, יחוסלו הסיעות — ויהא המחיר אשר נשלם מה שיהיה!

עם הקמת סיעות הגיעו הרעות עד נפש — ואם כי אני רואה את המצב הקיים בתכלית השחור, אני מאמין ביכולתנו להתנער מחדש. תנועה שעמדה במיבחן אכזרי בימי המהומות ובשעת המלחמה ובתוך סכנות איומות ונתנה לבנין ולמלחמה ולהגנה כוחות ואישים שהם לגאון ולתפארת לפועל ולעם — איש ואשה, נער וזקן, אב ובנו — תנועה זו לא נס ליחה ויש לאֵל־ידה — כשתעמוד במלוא הכרתה על הסכנה — לגדור גם הפרצים הפנימיים והלחזיר, בכוח־עלומים, עטרת אחדותנו ושלימותנו ליושנה.


המלצות קוראים
תגיות