אילת־השחר, 13 ביולי 1943

כתנועה צעירה, הדרך אשר לפנינו היא עוד רבה וארוכה, והמאוויים שלנו דרוכים לקראת המחר, לקראת העתיד. אבל יש רגעים וקיים צורך להסתכל קצת לאחורינו. נדמה לי כי ברגע זה, כאשר הועמדנו לפני קשיים שלא יכולנו לראותם גם בחזות השחורה ביותר, כשרבה המבוכה בעולם ובתוכנו, כשזרים מלגלגים בנו ואומרים: “מה האֲמֵלָלִים האלה עושים?” ונראה כאילו כל העולם התיצב נגדנו, גם בגולה וגם כאן — ברגע זה כדאי וראוי להסתכל קצת בדרך אשר עברנו.

הציבור שהתכנס כאן לא זכה להיות מהראשונים, אנחנו בני הדור השני. בערב הזה אנו חוגגים חג כפול: 30 שנה להתחלתו של מיפעל עצמאי פועלי — קפא"י, ו־25 שנה להתחלת ההתישבות הפועלית בגליל. אולי רק מי שנזדמן לקונגרסים הציוניים הראשונים ונפגש שם בפעם הראשונה עם חברים ועם שליחי ישראל מכל קצווי העולם היתה לו אותה הרגשה שהיתה לי — ובוודאי לרבים אתי — היום פה, בפגשי אחרי הרבה שנים חברים אשר שערותיהם כבר הלבינו בארץ, ובנים לאמהות ולאבות, אשר אתם יחד עבדתי כשהיו נערים כמוני אז. אפוף אני זכרונות רבים, ועלי לעצור ברוחי ולא להביא לפניכם מה שהנני מרגיש, בחזרי שוב לתקופה שלפני 25 שנה ולפני 30 שנה.

מתוך מאמץ גדול להבליג על הרבה זכרונות יקרים, ואולי גם מענינים, אספר מה היתה ההתחלה של מיפעל הפועלים העצמאי. מיספר הפועלים בכל הארץ היה אז אולי פחות מאשר מיספר המסובים כאן. הייתי יכול לקרוא כמעט בשם כל אחד ואחד מפועלי ארץ־ישראל בימים ההם: הייתי יכול לתאר לכם את צבע שערותיו ואת צביון קולו ואת אופן הילוכו של כל אחד מהם. ומה הוא כרגע היקף המיפעל שיש לנו, היהודים המעטים ועוד יותר — הפועלים המעטים? אם לגיוס, הרינו אומרים — 30 אלף, אם להתישבות עובדת — ארבעים אלף, אם לחברות בהסתדרות — 120 אלף. לגבי הימים, ההם, הרי אלה הם מיספרים פאנטאסטיים.

הוועידה הכללית הראשונה שהשתתפתי בה בארץ לא היתה ועידת צירים: באו אליה כל חברי המפלגה פועלי־ציון, וכמובן, שבאו ברגל. אם אינני טועה, הגיע מספרם עד 150. אמנם לא היתה זאת המפלגה היחידה בארץ. היתה גם עוד מפלגה — הפועל הצעיר. לא השתתפתי בוועידותיה. אבל אינני יודע, אם מיספר חבריה עלה הרבה על 150. ועל מיטבח הפועלים הראשון היו ויכוחים ולא מעט מריבות בתוכנו, — אם הוא יהיה של המפלגה או של הציבור כולו. וגם על מיפעל זה, קופת פועלי ארץ־ישראל, היה ריב גדול בתוך הציבור שלנו, בקרב אותם שלוש מאות או ארבע מאות הפועלים שהיו בארץ — אם כשר הוא, אם לא, ואם אין בו שמץ של פילאנטרופיה וצדקה. והיה ויכוח שני בין היוזמים של קפא“י גופם לביניהם: בין פועלי־ציון שבארץ ולבין פועלי־ציון שבגולה. כשנפגשנו, בן־צבי ואנוכי, לפני 32 שנה, כמדומני, בפעם הראשונה, עם שליחי הגולה של הברית העולמית של פועלי־ציון — שמנתה אז, אני מניח, כמה אלפי פועלים בכל העולם — היה ויכוח גדול בינינו לביניהם. אנחנו אמרנו שמיפעל פועלים בארץ צריך להיות ברשותם של פועלי ארץ־ישראל, וחברינו בגולה אמרו: ברשות הברית העולמית של פועלי־ציון. ובוועידה ההיא קיבלו החלטת נזיפה בשליחי פועלי ציון בארץ־ישראל על דרישתם, שהמיפעל יימסר לפועלי ארץ־ישראל כולם ולא יתנהל על־ידי ה”ברית" בלבד.

גם על לשכת־העבודה היה, למעשה, ויכוח כזה. כמדומני שבמפלגה המתנגדת נמצא רק חבר אחד של הפועל הצעיר, הח' הירשפלד — אני מקוה שהוא פה — שנתן יד ללשכת העבודה של פועלי־ציון.

אולם, היו גם התחלות אחרות: היתה התחלה של קבוצה קבלנית. היום יש לנו מוסד קבלני הגדול בארץ, ואולי — בתור מוסד קבלני של פועלים — הגדול בעולם, חוץ כמובן מברוסיה הסובייטית. והוא אחד מהגדולים במזרח הקרוב כולו, וממלא כאן תפקיד חשוב במלחמה ובחזית. עכשיו, כשיש לנו מוסד כזה, הרי כל ההתחלה ההיא נראית כנלעגת. כמדומני שהיתה אז קבוצה קבלנית של פועלי החולות, קואופרטיב של ששה או שמונה פועלים, באחוזת־בית, הנקראת כיום תל־אביב.

וגם הרעיון הזה, שבגללו זכינו לנזיפה באותה ועידה — כי קופת פועלי ארץ־ישראל צריכה להתנהל על־ידי ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל, פירושה אז היה — מאתים או שלוש מאות פועלים חקלאים ביהודה ועשרות פועלים חקלאים בגליל. זכורני ועידה כללית של פועלי הגליל, לפני ייסוד החווה הלאומית בכנרת, שהתאספה אז ביבנאל, לדון על יחסנו לנסיון זה, ומספר המשתתפים בה הגיע, כמדומני, לארבעים או ארבעים וחמשה איש. ורק בסוף המלחמה הקודמת, בשנת 1919, הגענו בפתח־תקוה לוועידה כללית של כל הפועלים החקלאים, אשר מספרם הגיע למעלה מאלף איש.

כשאנחנו מביטים על הגרעינים הקטנים הללו, שהיו בימים ההם נלעגים לא רק בעיני זר, לא רק בעיני העולם היהודי הבלתי־ציוני ולא רק בעיני הישוב הבעל־ביתי בארץ, אלא גם בתוך חלקים של הפועלים עצמם, אם בתוך חלקי פועלי־ציון בגולה, אם בתוך חלק של הפועלים בארץ־ישראל; כשאנו מעלים בזכרוננו, שהנסיון שנעשה אז, ב־1906, לשתף את כל פועלי פתח־תקוה בהחזקת מטבח פועלים אחד כללי לא הצליח בגלל סכסוכי המפלגות, באשר המפלגה שהיתה היוזמת של המיפעל הזה חשבה כי אם יעבור המיטבח לרשות כל הפועלים תתרוקן המפלגה מתכנה, — נדע להעריך את הכיבושים שלנו בדרך אשר עברנו, כשהגענו מהמעט הזה להסתדרות של רבבות, ונראה את הישגינו כמו שהם, על פגימותיהם, בלי תרועת נצחון. גם עכשיו, לאחר יותר משלושים שנה, לא הגענו עדיין להסתדרות כללית של פועלי ארץ־ישראל אלא להסתדרות של 60% בלבד מציבור הפועלים.

אינני יודע אם המלה “גליל” אומרת כיום דבר־מה ללב הציבור שלנו בארץ. אני אחד מאלה, שהגיעו פעמיים לארץ. בפעם הראשונה הגעתי לארץ, כשהצגתי רגלי על אדמתה. לא אספר עתה על הלמות הלב בכל ימי הנסיעה, שארכה כשבועים, ואת ההרגשות שהרגשתי אני ושהרגישו כל הצעירים היהודים, בבואם לארץ ובראותם את היהודים הראשונים בתוכה. אבל היתה לנו עליה שניה לארץ־ישראל, כשעלינו לגליל. כי קסם לנו הגליל, כמו שקסם למהגרים הראשונים לאמריקה ה“וסט”, המערב הרחוק, מלא המסתורין, השומם והמסוכן, המאוכלס אינדיאנים הפושטים את העור מהלבנים, ויחד עם זה מושך את הלב. וקסמה הקרקע. לנו, הפועלים שבאו אז לפתח־תקוה, נראה הגליל כמרכז היחידי של העבודה העברית. איזו ארץ רחוקה, ארץ שהחיים אינם בטוחים בה, מלאה תקלות, אבל גם קוסמת, ארץ שצפויה לנו שם הרפתקה גדולה. ובאותו הרטט שיצאנו מהגולה והגענו לארץ, באותו הרטט יצאנו פעם מפתח־תקוה — ברגל — והלכנו לגליל.

בגליל התחתון היו אז ארבע מושבות זעירות. לא העזנו עדיין להעפיל עד קצה הגליל העליון.

ובעצם ימי המלחמה, בעצם ימי המצור על הארץ, ימי הרעב והדכאון, ימי הרדיפות על הציונות, הגירושים והעינויים, הלכה קבוצה קטנה, בלי אמצעים לאומיים, בפרוטות מועטות, והניחה יסוד לקבוצה הראשונה בגליל העליון.

לאילת־השחר קדמה דגניה, לדגניה קדמה קבוצת ההתישבות אשר נקראה בשם “קולקטיב” בסג’רה, ולקולקטיב זה קדמו הקומונות הקטנות של הפועלים במושבות וגם בירושלים, וגם לקומונות האלה קדמה אולי הקומונה הראשונה של מייסדי ראש־פינה, לפני כ־60 שנה — ובכלל, קשה מאוד למצוא את ההתחלה.

ההתחלות תמיד מוצנעות בחביון היצירה, באותו מעבר הפלאים בין האין ובין היש. בשעה שמתהווה התחלת־בראשית — עין לא תשזפנה. אבל זו, אילת־השחר, היתה אחת ההתחלות. ולימין המעפילים־המתישבים, עמד אחד יקר, קאלוואריסקי, אשר אני שמח לראותו גם הוא יושב כאן בתוכנו, והוא אחד האנשים המופלאים. קשר לו לאיש הדגול בדורנו אשר קראו לו — ולא בלי צדק — “אבי ההתישבות היהודית”. כוונתי לבארון רוטשילד בפאריס. אך לאבי ההתישבות קרה אסון גדול: הוא נכשל בכל שליחיו, אשר לא ידעו לעשות את שליחותו באמונה ובאהבה ובמסירות. מלבד אחד — האדמיניסטראטור של הגליל העליון: קאלוואריסקי.

מסופקני אם עמד אז לרשותו כסף רב, אבל הוא וקומץ האנשים שלנו והאדמה שעמדה ברשות יהודים, אך היתה שוממה הרבה שנים, והחזון שבלב — חָברו יחד והיו לגורם מחדש פני הגליל העליון. צירוף משונה של בא־כוח הבארון רוטשילד ובאי־כוח הברית הפועלית של פועלי־ציון! מתוך צירוף משונה זה קמה אחת היצירות המופלאות, שאנחנו — למרות היותנו בתוכה ולמרות שהפכנו אותה למעין מפכה כוח — חוששני, עוד לא עמדנו על המאור הגדול שבה.

הנה עברו 25 שנים על אותו הגליל המסתורי, הרחוק, הפרוע, השומם והממאיר בקדחתו; אותו גליל, אשר הברכה הגדולה ביותר שנתברך בה — שפע המים — הפכה בו לקללה, מחמת העזובה, והאדמה הפוריה שבו הפכה שממה ומאֵרה, והמושבות הראשונות עמדו בניוונן הרבה שנים, והמייסדים הראשונים התיאשו עד שבאו מעפילי־העבודה המעטים ותקעו ארבע יתדות: במחניים, באילת־השחר, בתל־חי ובכפר־גלעדי.

איני יודע אם הרבה אנשים זכו לשילומים על חזונם והעפלתם כאנשים האלה. השילומים אינם בישובים אשר בנו אותם ועזבו אותם, ואשר חזרו אליהם, ואשר נלחמו עליהם, ואשר נפלו בהם חללים וחללות, ואשר מחדש שבו אליהם והם עכשיו ישובים פורחים. לא זו ההצלחה. הצלחתם וזכותם הגדולה היא, שאותה המארה שהיתה שפוכה על הגליל העליון, המארה שבאה מתוך שפעת המים, הולכת ונעלמת, והוא הולך ונעשה בימיהם לגן פורח, — כפי שנועד להיות מן הטבע — ונקודות חדשות של ישובים עובדים צצו פה ושם כמעט בכל עמק החולה.

אמרתי: אנחנו עומדים בראשית דרכנו, והדרך שלנו רבה וארוכה, אבל דווקא משום כך כדאי לדעת, שהמעט אשר ניתן לנו לא ניתן לנו מאליו. חוששני שהחברים הצעירים, אלה שנולדו בארץ ואלה שעלו אליה, אשר נכנסים להסתדרות במלאות להם 18 שנה ומקבלים פנקס חבר, נדמה להם שההסתדרות והמיפעל שלה קיימים ונתונים מאליהם, מששת ימי בראשית, ואין דבר טבעי מאשר היותם. לא כן הדבר. אין דבר משונה מאשר היותם של אלה. כל עברנו, כל הרגלינו ונטיותינו — והם עדיין לא נעקרו מתוך לבנו — היו נגד כל אשר עשינו בארץ, נגד ההתישבות הזאת ונגד האחדות הזאת אשר הקימונו. אם רוצים אתם לדעת לפני איזה קשיים עמד מיפעל זה בראשיתו — אולי בערב זה לא כדאי לדבר על כך — הסתכלו־נא באותם הפירודים ובאותו שטן־הסכסוכים המרקד עוד בתוכנו, בתוך המחנה של המאוחדים והמלוכדים. מזה תלמדו מה היה אז, טרם קמה ההסתדרות, טרם קם המיפעל, טרם קמה האחדות הפוליטית של הפועל הארץ־ישראלי. והדבר קם. והוא קם לא מתוך תכנית מחושבת מראש. לא היה בארץ אדם אשר חשב את מחשבת הקבוצה. לא היתה תכנית אשר התוותה את דבר המעשה הזה. הקבוצה הראשונה אשר הוקמה בדגניה — היתה מושתתת זמן רב על עבודה שכירה: חברי הקבוצה קיבלו משכורת חדשית. אף כמה מבניניה הוקמו על־ידי פועלים שכירים, ולא תמיד יהודים. לא היתה מחשבה, שזוהי צורת־חיים קבועה ויציבה. מתוך לחץ המציאות, מתוך פגעים ומכשולים שונים, מתוך הקושי שנתקלנו בדרכנו לחיי עבודה — כי לא היה בארץ הזו מקום לאדם יהודי לחיות מהעבודה, באשר היו אז פועלים זולים יותר ונוחים יותר לשעבוד ולניצול — ומתוך התיאשות מאפשרות של עבודה שכירה בתנאים הקיימים, נדחף הפועל להתישבות העובדת. ומתוך קשיי חיינו נדחפנו בזו אחר זו לקראת צורות משוכללות יותר של חיים חברתיים. רק מתוך נאמנותנו לחזון חיינו, להקים כך או אחרת אומה עברית עובדת, חפשית, נדחפנו להקים אחת היצירות הסוציאליות הגדולות שבעולם, אשר ערכה המחדש הוא לא רק לנו ולנוער היהודי באשר הוא, אלא, אני מאמין, גם לעולם כולו, המתבוסס בניגודיו ובסתירותיו, המחפש עשרות בשנים דרך לגאולתו ואינו מוצאה. מי יודע, אם לא הפועל העברי, דווקא הוא, מתוך מצוקתו ללא־דוגמה, — כבן אומה משועבדת ומדוכאה, אשר מעולם לא רצתה להיכנע ולוותר, לא על עברה ולא על עתידה — הוא המיועד להראות לעולם כולו את הדרך לגאולתו.

המעשה אשר עשינו בעשרות השנים האלו אינו אלא ראשית מיפעל התקומה היהודית וראשית המיפעל לתקומה סוציאלית. אולם בשנים מעטות אלו ביצענו יותר מאשר ביצע הקיבוץ היהודי בעולם כולו, בתנאים הרבה יותר נוחים ובכוחות הרבה יותר גדולים. והמעשה הפועלי שלנו — לא ביצעו כמותו מעמדי־פועלים אדירים, אשר היה ויש בידם שלטון.

אנו בראשית הדרך, אבל המשמעות הגדולה של הדרך אשר עברנו היא, כי אותו החזון הגדול, חזון התקומה היהודית והאנושית, חזון התקומה הציונית והסוציאליסטית — אינו חלום בלבד; הוא טרם קם, אבל משהו ממנו קם. הארץ הזאת עוד עומדת ברובה הגדול בשוממותה, אבל חלקים חשובים של הארץ הופרחו על־ידינו. זוהי עובדה קיימת.

עודנו חיים במישטר מלא ניגודים וסכסוכים פנימיים, אבל אנחנו ביצענו — לפי שעה בגיזרה קטנה של חיינו — מישטר חדש שאין דוגמתו בעולם כולו, מישטר של פועלים חפשיים, יוצרים, מקיימים שוויון מלא, אחווה מלאה, אחריות הדדית, עזרה הדדית מאכסימלית שאין דוגמתה בעולם; וכל זה — לא מתוך כפיה ולא בתוקף שלטון, אלא בכוח חזון ובכוח אמונה ביכולתו הגדולה של האדם העובד, בן־החורין, היוזם והמגשים.

ביצענו בזעיר־אנפין את האידיאל הכפול אשר הביא אותנו הנה. אין בכל העולם היהודי ישוב כזה, עצמאות כזאת — כלכלית, תרבותית, מוסרית ופוליטית — למרות השלטון הזר והעוין. אין בעולם חברה עובדת כזו, הבנויה על אותם היסודות, עליהם בנויה ההתישבות העובדת, על חירות־היצירה ועל שוויון מלא ועל עזרה הדדית. דבר זה עוד לא קם בעולם. ובעמדנו עכשיו לפני קשיים, שלא היו כמותם, ולפני מכשולים אשר כאילו אין להתגבר עליהם — תעודד הכרה זאת גם את הצעירים שבתוכנו, אשר עלו אך זה, לפני מיספר שנים, וגם את הוותיקים שבתוכנו, שעלו לפני עשרים או ארבעים שנה. החלום הגדול יקום במלואו, אם תפעם בנוער היהודי בארץ ובגולה אותה הרוח, אשר הביאה לעולם את דגניה ואת אילת־השחר, את הקואופרציה ואת ההסתדרות על כל מיפעליה המשקיים והתרבותיים, ואותה אמונה בכוחו של האדם בן־החורין, אשר איננו נכנע, ולו גם יעמוד לפני האויב הגדול ביותר, אשר החליט להילחם וליצור, כאשר לחמו ויצרו ראשוני תנועת הפועלים בארץ, אשר הביאו אותנו עד הלום!